יודאייב ואח' נ' קקאו סנטר ניהול בתי קפה בע"מ ואח'

האם יש לחייב את הנתבעות בתשלום זכויותיה של התובעת והאם יש להורות על מסך ההתאגדות בין הנתבע 4 לבין אותן נתבעות? אלו הן השאלות בהן עלינו להכריע בתיק זה.

הרקע העובדתי

1. ביום 30.04.14 הגישו התובעות תביעה כנגד הנתבעת 1 (להלן – קקאו סנטר) לקבלת שכר עבודה, זכויות סוציאליות שונות ופיצויים שלא כדין וללא עריכת שימוע (להלן – כתב התביעה המקורי).
2. בדיון המקדמי שהתנהל בתיק בפני כב' הרשמת ריכטמן ביום 21.01.15, הותר לתובעות לצרף את הנתבעת 2 כנתבעת נוספת, אשר ביחס אליה נטען, כי התובעות עבדו כמלצריות בבית הקפה שהיא הפעילה.
3. בדיון מקדמי נוסף שהתקיים בפני כב' הרשמת ביום 28.06.15, לא היתה התייצבות לנתבעת 2 או מי מטעמה, ולפיכך, בהיעדר כתב הגנה, ניתן כנגדה פסק דין על מלוא סכום התביעה (להלן – פסק הדין נגד הנתבעת 2).
4. בדיון ההוכחות שנקבע בפניי ליום 02.06.16, הסתבר כי יש לצורך לתקן את כתב התביעה על דרך הוספת נתבעים נוספים, וניתנה החלטה המתירה זאת וביום 25.09.16 הוגשה כתב תביעה מתוקן בשנית (להלן – כתב התביעה המתוקן בשנית), אליו הוספו הנתבעים 3 ו- 4 (להלן – קקאו רוטשילד ו-מר גרע, בהתאמה).

טענות הצדדים

5. לטענת התובעות, יש לחייב את הנתבעים 1, 3, ו- 4 בסכום הפסוק בו חויבה הנתבעת 2, וזאת משום שהנתבעת 2 אינה מכבדת את פסק הדין.

ביחס לנתבעת 1 נטען, כי חרף טענתה, היא זכיינית בלבד וכי מעולם לא העסיקה בפועל את התובעות, לא הוצג על ידה כל הסכם זכיינות כאמור (הודעת הנתבעת 1 מיום 04.02.15). עוד נטען, כי מאחורי הנתבעות 1 ו- 2 עומדים אותם אורגנים ובעלי מניות, ואלה לא התנגדו כי יינתן פסק דין כנגד הנתבעת 2, אשר כלל לא התגוננה וכל הטענות שנשמעו בשמה, נטענו ע"י הנתבעת 1. התובעות הוסיפו, כי הנתבעים 1, 3 ו- 4 מיוצגים ע"י אותו בא כוח. האורגנים והרוח החיה מאחורי הנתבעת 2 מתעלמים מחובת ביצועו של פסק הדין, למרות שאין חולק שידעו על קיומו. הנתבעת 2, באמצעות האורגנים שלה, מתחמקת מתשלום פסק הדין, זאת שעה שהנתבעת 2 עצמה אינה חברה פעילה.

התובעות טענו, כי לגבי הנתבעת 1 "[...] יש לחרוג מהדינים הרגילים לעניין הרמת מסך: לכאורה, משהוכח קיומו של מסך התאגדות כביכול, בין הנתבעת 1 לבין הנתבעים האחרים וכאשר התובעות אינן טוענות להעסקה ישירה על ידי הנתבעת 1, אזי לכאורה אין מקום להשאירה כצד לתיק. אלא שההליך מלמד שדווקא לנתבעת 1 יש יד ורגל ומעורבות ישירה בהתחמקות מקיום חיובי הנתבעת 2 והנתבע 2 כלפי התובעות. זהו למעשה המתכון המושלם לשימוש לרעה במסך ההתאגדות וליצירת "הפרדה" מלאכותית בין חברות לבין נושיה ועובדיה ביניהם" (סעיף 38.11 לסיכומי התובעות).

ביחס לנתבעת 3 נטען, כי היא זו שמפעילה כיום את בית הקפה שבו הועסקו התובעות; היא לא הציגה הסכם זכיינות; מר גרע משמש כדירקטור וכבעל מניות בחברת קקאו הרצליה, שהנה בעלת המניות בנתבעת 3 הנתבעת 3 מנהלת את בית הקפה לאחר שנסגר לצורך שיפוצים, אז גם פוטרו התובעות. הנתבעת 3 נכנסה לנעליה של הנתבעת 2 באופן מלא, תוך שימוש באותו שם מותג, תחת ניהול מעשי של אותם גורמים, תוך שימוש במלאי וציוד טכני זהה; העסק מופעל באותו מקום. המסקנה היא, ש"הנתבעות 2 ו- 3 הן חברות תאומות וכי יש להרים את המסך גם בינן לבין עצמן" (סעיף 39.9.4 לסיכומי התובעות).

ביחס לנתבע 4 נטען, כי הוא משמש כדירקטור וכבעל מניות בנתבעת 1, בנתבעת 2 ובנתבעת 3, באמצעות חברת קקאו הרצליה בע"מ; לנתבע 4 מעורבות בכל אחת מהנתבעות והוא מתחמק מתשלום שהנתבעת 2, שאינה פעילה עוד, חייבת בו. הוא הרוח החיה מאחורי מי שהעסיקה בפועל את התובעות בבית הקפה והוא בעל המניות, הבעלים והדירקטור בנתבעת 2.

6. לאור האמור לעיל, יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת 2 לבין הנתבעת 3, שמפעילה את בית הקפה כעת, ובין הנתבע 4 לבין כל הנתבעות האחרות בהיותו בעל מניות ודירקטור "המושך בחוטים והרוח החיה מאחורי כל אחת ואחת מהן" (סעיף 38.6 לסיכומי התובעות); ריבוי החברות ע"י הנתבע 4 נועד לחמוק ממילוי המחויבות כלפי נושי הנתבעות או מי מהן.

טענות הנתבעים

7. הנתבעים טענו כי אין כל בסיס להרמות המסך שהתובעות דרשו, שכן ברור, כי הנתבעים 1, 3 ו- 4 מעולם לא העסיקה אותן, אלא הנתבעת 2 בלבד. יתרה מזאת, הנתבעת 3 טרם הוקמה בזמנים הרלוונטיים להעסקתן; אין בסיס לטענה, כי יש לחייב את מר גרע בחיוביה של הנתבעת 2 רק משום שלא טרח לוודא כי הנתבעת 2 מבצעת את פסק הדין.
8. הנתבעת 2 חדלה לפעול במחצית השנייה של שנת 2012. הנכס בו פעל בית הקפה, שאינו בבעלות מי מהנתבעות, החליף בעלים, ובהתאם להסכם השכירות החדש עם בעל הנכס הנתבעת 3 התחייבה לשפץ את המושכר ולהשקיע בו כמיליון ₪. בעל המניות הנוסף בנתבעת 2 לא היה מעוניין להשקיע את הסכום הנ"ל ולכן הנתבעת 2 לא המשיכה בשום פעילות במושכר או בבית הקפה בו עבדו התובעות. בחודש אוקטובר 2012 הוקמה הנתבעת 3, אשר שותפים בה גם בעלי מניות אחרים, זולת מר גרע; בין הפסקת פעילותה של נתבעת 2 ועד תחילת הפעלתו מחדש של בית הקפה, המקום היה סגור בשל עבודות שיפוצים שבוצעו בנכס, וכשנפתח, הוא נוהל ע"י "חברה אחרת וחדשה" (סעיף 16 לסיכומי הנתבעים. ההדגשה במקור – א.ש.) – הנתבעת 3.
9. נתבע 4 היה אומנם אחד מבעלי המניות ואחד מהדירקטורים בנתבעת 2 אולם מעולם לא ניהל או הפעיל את בית הקפה בפועל, כי אם מנהלים שונים; הנתבעות 2 ו- 3 הן זכייניות של הנתבעת 1, אשר מוכרת זיכיונות תחת השם "קקאו" והעובדה שהנתבע 4 היה אחד מהדירקטורים בנתבעת 2 ואחד מבעלי מניותיה, אינה מהווה עילה להרמת מסך כלפיו.
10. בנוסף, עד שנת 2014, בסמוך למועד הגשת התביעה, התובעות לא פנו בכתב באופן כלשהו בדרישה לקבל כספים שלכאורה מגיעים להן. התובעות אף הסתירו כי קיבלו סכומי כסף שונים במהלך עבודתן. אביה של התובעת 2 לא טען לחוב כספי, כי אם רק ביקש לקבל את תלושי השכר.

דיון והכרעה

11. האם הוכח, כי המקרה שלפנינו מצדיק הטלת אחריות לתשלום זכויותיהן של התובעות ע"י מי מהנתבעים 1, 3 או 4? להלן נפרט את מסקנותינו ונתחיל בהבהרה.
12. בסיכומיהן, דרשו התובעות כי הנתבעים יחויבו לשלם להן את סכום פסק הדין שניתן כנגד הנתבעת 2, ואשר הפך לחלוט זה מכבר. אין בידינו לקבל טענה זו, שכן העובדה שפסק הדין שניתן כנגד הנתבעת 2 לא כובד על ידה, אינה מצדיקה, כשלעצמה, את הרמת מסך ההתאגדות בינה לבין מר גרע, ובוודאי שהדבר נכון ביחס לנתבעות 1 ו- 3, ובמה דברים אמורים?
13. ראשית, ביחס לכל אחד מהנתבעים, יש לקבוע האם קיימת יריבות משפטית עם התובעות, ומכוח מה. רק לאחר מכן, יש לדון באחריותו של נתבע ספציפי, שלגביו נפסק כי קיימת יריבות משפטית עם התובעות, ברכיבי התביעה שהוכחו. וזאת יש לזכור, פסק הדין כנגד הנתבעת 2 ניתן בהיעדר הגנה, עוד בטרם הנתבעים 3 ו- 4 נוספו כנתבעים.
14. לגופו של עניין – לאחר שבחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי ביחס לנתבעת 1, יש לראות בה כמעסיקה במשותף של התובעות, ואילו ביחס למר גרע, יש להורות על הרמת מסך בינו לבין מעסיקתן - הנתבעת 2. ביחס לנתבעת 3, לא מצאנו בסיס לטענת התובעות, כי קיימת יריבות משפטית בינן לבינה.

להלן הנימוקים שעמדו בבסיס החלטנו.

15. ב- 2 פסקי דין שניתנו לאחרונה, דן בית הדין הארצי בסוגיית הרמת מסך. בע"ע (ארצי) 41428-01-13 מרדכי שחם נ' קובי ביטון (ניתן ביום 10.05.18) (להלן – עניין שחם), פסק בית הדין כדלקמן:
    • בהתאם לסעיף 4 לחוק החברות, הכלל הבסיסי בדיני חברות הוא, כי לחברה אישיות משפטית נפרדת מבעליה. סעיף 6 לחוק מאפשר לבית המשפט, במקרים חריגים, לייחס חוב של החברה לבעל מניה בה", באמצעות הרמת מסך ההתאגדות.
    • הכללים להרמת מסך ההתאגדות בבתי הדין לעבודה, הותאמו למאפיינים המיוחדים של יחסי עבודה, הנובעים מחוסר האיזון הבסיסי החל במקרים רבים בין העובדים לבין המעסיק וממעמדם המיוחד של העובדים כנושים מסוג מיוחד;
    • פעילות של הקמת עסק הממשיך פעילות של חברה כושלת תוך ריקונה מנכסיה, הוכרה לא אחת בפסיקת בתי הדין לעבודה כעילה להרמת מסך;
16. בע"ע (ארצי) 30878-11-16 אלכסנדר נורדשטיין נ' ויקטוריה קורבן (ניתן ביום 06.09.18) (להלן – עניין נורדשטיין), אישר בית הדין הארצי את פסק דינו של בית הדין קמא (כב' השופט דורי ספיבק), אשר קבע, כי הנתבע היה הרוח החיה ומקים חברות סדרתי וזאת על מנת להתנקות מחובותיה של החברה הקודמת לרבות חובותיה כלפי עובדיה. בית הדין קבע, כי הנתבע היה חוט השני המקשר בין הקמתן של החברות השונות ועל דרך פעילותן, כשברקע מצויה מטרה של התחמקות מתשלום חובות.

ומן הכלל אל הפרט:

הנתבעת 1

17. כתב הגנתה של הנתבעת 1 התמקד בטענה כי היא מעניקה זיכיונות לסניפי הרשת השונים, אך אינה מעסיקה בפועל את העובדים. למרות האפשרות שניתנה לה, לא הצליחה הנתבעת 1 להציג כל ראיה שתתמוך בטענה זו. יתרה מכך, בהיעדר כתב הגנה מטעם הנתבעת 2, היתה זו הנתבעת 1 שלמעשה הביאה גרסה כלשהי, הגם שחלקית וחסרה מאוד, מטעמה של הנתבעת 2, לגביה אין חולק, כי העסיקה בפועל את התובעות.
18. מכוח מה אם כן, קיימת יריבות בין הנתבעת 1 לבין התובעות? ראשית, גם אם נניח כי הנתבעת 1 אכן חברה שמעניקה זיכיונות לחברות אחרות לעשות שימוש בשם המותג "קקאו", הרי שבהיעדר הסכם זכיינות, אין בידינו לבחון מהם גדרי האחריות שנקבעו, אם בכלל, בין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 2, אשר העסיקה את התובעת בפועל.
19. אך בכך אין די. החלטתנו לראות בנתבעת 1 כמעסיקה במשותף של התובעות נשענת על כך, שבעל המניות והדירקטור ב-2 החברות הנ"ל הוא מר גרע. מכאן, שחברה א' בשליטתו של מר גרע מעניקה לכאורה זיכיון לחברה ב' בשליטתו של מר גרע והמסקנה היא, כי מר גרע הוא החוט המקשר בין 2 החברות. מבחינת התובעות, הרי שאלה מועסקות ע"י חברה בשליטתו של מר גרע, מבלי שהן תדענה אל נכון מי החברה שמעסיקה אותן. זאת משום, שלא ניתנה להן הודעה לעובד, כנדרש בחוק, לא נחתם איתן הסכם העסקה ואף לא ניתנו להן תלושי שכר. לשון אחר, הן עובדות לכאורה בחלל ריק מבלי שאף חברה לוקחת אחריות על העסקתן. האחת טוענת שהיא רק הזכיינית (מבלי להציג ראיה לכך), והשנייה, ממלאת פיה מים ולא טורחת להתגונן בפני כתב התביעה. אותה חברה "מופקרת" לכאורה ע"י מר גרע, שהוא בעל המניות בה וכך, כצפוי, ניתן כנגדה פסק דין, שלא ניתן לממשו, וזאת משום שמר גרע מדמים את החברה וממשיך לנהל את אותו בית קפה ממש באמצעות חברה אחרת (הנתבעת 3).
20. אנו סבורים, כי אין לקבל מצב בו עובד מועסק במשך תקופה כה אורכה ולא יודע, וגם לא יכול לדעת, מיהו מעסיקו בפועל. במקרה זה, בו 2 החברות מתנערות מאחריותן לתובעות, מי בהצהרה כי היא זכיין בלבד ומי במעשה, יש לראות בשתיהן כמעסיקות בצוותא חדא.
21. סיכומו של דבר - אנו קובעים כי לנתבעת 1 קמה אחריות כלפי התובעות כמעסיקה במשותף ביחד עם הנתבעת 2.

אחריותו של מר גרע

22. כאמור לעיל, מר גרע הוא החוליה המקשרת בין הנתבעות 1 ו- 2, שכן בשתיהן הוא משמש כבעל מניות וכדירקטור. מר גרע טען אומנם בעדותו כי לבית הקפה היו מנהלים שונים, ואולם אין המדובר בניהול החברה כי אם בניהול בית הקפה. ביחס לניהול הנתבעות 1 ו- 2, לא הובאה כל ראיה שתסתור את טענת התובעות, כי מר גרא היה הרוח החיה וכי על פיו יישק דבר בכל הנוגע לאופן התנהלותה העסקית. כפי שיפורט להלן, מצאנו, כי נסיבות המקרה מצדיקות להרים את מסך ההתאגדות בינו לבין הנתבעת 2, ולהלן נימוקינו.
23. אין חולק, כי חודשים אחדים לאחר שהנתבעת 2 חדלה לפעול (מסיבות שמעולם לא הוכחו בראיות ע"י מי מהנתבעים), החלה הנתבעת 3 להפעיל באותו מקום ממש עסק זהה. גם כאן, החוליה המקשרת בין שלוש הנתבעות הוא מר גרע כדלקמן: מר גרע מחזיק במניותיה של נתבעת 1 במשותף עם מר אייל אליהו; בנתבעת 2 – במשותף עם מר אליהו יחזקאל ובנתבעת 3 – באמצעות חברת קקאו הרצליה בע"מ, אשר במניותיה הוא מחזיק במשותף עם מר אייל אליהו.
24. המסקנה המתבקשת היא, כי לא ניתן לנתק את הקשר המשפטי בין מר גרע לבין הנתבעות 1 ו- 2. נפנה עתה לשאלה, האם בנסיבותיו של תיק זה, קיימת הצדקה להרים את מסך ההתאגדות בין מר גרע לבין הנתבעת 2.
25. כאמור, עם הפסקת פעולתה של הנתבעת 2, נסגר בית הקפה לשיפוצים ומקץ חודשים אחדים שב לפעול תחת ניהולה של הנתבעת 3. התובעות נותרו בפני שוקת שבורה מבחינת זכויותיהן, וגם כשהגישו תביעה, מנהלי הנתבעת 2 ומר גרע בכללם, לא טרחו להגיש כתב הגנה מטעמה, למרות שעשו כן ביחס ליתר הנתבעות. הגנתה של הנתבעת 2 הופקרה לחלוטין מתוך ידיעה כי לא ניתן יהיה לממש כנגדה פסק דין, ככל שיינתן.
26. התנערותו של מר גרע מהנתבעת 2, חרף היותו בעל מניות ונושא משרה בה, הובילה את התובעות למבוי סתום מבחינת מימוש זכויותיהן. ודוק. לא הובאה ע"י מר גרע כל ראיה, כי נבצר מהנתבעת 2 להתגונן כראוי, ולחלופין, לקיים את פסק הדין. טענתו היחידה בהקשר זה הייתה, כי התובעות מעולם לא פנו בדרישה בכתב למימוש פסק הדין ולא הגישו בקשת פירוק. טענה זו אינה יכולה לעמוד, ונבהיר.

מחובתה של הנתבעת 2, באמצעות האורגנים שלה, לדאוג לכך שפסק הדין יקוים, ככל שהדבר מתאפשר לנתבעת מבחינה כספית. יצוין, כי לא הובאה כל ראיה ע"י מר גרע ביחס למצבה הכלכלי של הנתבעת 2 ועל מניעות אובייקטיבית כלשהי שמנעה ממנה לקיים את פסק הדין, מעבר לעובדה, שבהתאם להחלטתו והחלטת שותפו, היא פשוט הפסיקה לפעול. נזכיר, כי בהתאם לרישום שהוצג מרשם החברות, החברה פעילה ואינה נמצאת בהליך כינוס או פירוק כלשהו.

27. ההחלטה איפה לרוקן את הנתבעת 2 מפעילות ומתוכן ולמעשה לדומם אותה, ללא כל הסבר וממילא מבלי שהוצגה ראיה כלשהי לכך שנקלעה לחדלות פירעון, היא החלטה של מר גרע ושל שותפו (שלא נתבע). מרגע שיש להחלטה שכזו השלכות על זכויותיהם של צדדי ג', ובמקרה זה, זכויותיהן של 2 עובדות, אין לאפשר למר גרע לרחוץ בניקיון כפיו בשם עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, בבחינת הכל מותר והכל כשר.
28. הקמת הנתבעת 3 ע"י מר גרע, לאחר החלטתו להדמים את פעילות הנתבעת 2, מבלי שהוכח שהנתבעת 2 נקלעה למצב של חדלות פירעון, ולמצער למצוקה כלכלית, תוך התעלמות מוחלטת והפגנתית מחובותיה של הנתבעת 2 כלפי התובעות כעובדותיה, מקימה חשש כי הקמת הנתבעת 3 לא נועדה אלא כדי להתחמק מתשלום חובותיה של הנתבעת 2.
29. לאור האמור לעיל, אנו קובעים, כי מתקיימות נסיבות המצדיקות הרמת מסך בין מר גרע לבין הנתבעת 2. החלטותיו העסקיות של מר גרע פגעו ביודעין בזכויותיהן של התובעות, והחלטתו שהנתבעת 2 לא תתגונן, באופן שברור שבשלב הבא יינתן כנגדה פסק דין שלא ניתן יהיה לממשו, זאת בשעה, שבה בעת הוא ממשיך להפעיל את אותו עסק ממש באמצעות הנתבעת 3, הובילה אותנו למסקנה, כי מתקיים צידוק להורות על הרמת מסך ההתאגדות בינו לבין הנתבעות 1 ו- 2.
30. באשר לנתבעת 3, אשר נכנסה בנעליה של הנתבעת 2 בניהול בית הקפה בו עבדו התובעות, הרי שאין חולק, כי התובעות מעולם לא עבדו עבור נתבעת 3, ולמעשה, לא הונחה כל תשתית כי קיימת יריבות משפטית ישירה בינן לבינה. ממילא, אין חולק, כי היא הוקמה לאחר סיום יחסי העבודה בין התובעות לבין הנתבעת 2. לאור האמור לעיל, ומשהתביעה הכספית מתייחסת לתקופה מוקדמת להקמתה של הנתבעת 3, אנו דוחים את התביעה כנגדה.

לאור קביעתנו לעיל, נפנה עתה לבחון את רכיבי התביעה השונים.

31. כאמור לעיל, אין בידינו לקבל את טענת התובעות, לפיהן יש לחייב באופן אוטומטי את הנתבעות 1 ואת מר גרע בסכומים שנפסקו לטובת התובעות בפסק הדין שניתן בהיעדר הגנה מטעם הנתבעת 2.
32. לפיכך, נפנה לבדוק את הרכיבים השונים שנתבעו אל מול גרסת ההגנה שניתנה ע"י הנתבעים הנ"ל.

התובעת  - 1 (נועה אלבינה יודאייב)

33. בתצהיר עדות ראשית  מטעמה, טענה התובעת 1, כי הועסקה בבית הקפה מיום 05.03.12 ועד ליום 30.08.12, חלק מהזמן כמלצרית ובחלק האחר כעובדת מטבח (סעיף 10 לתצהיר התובעת 1). עוד הוסיפה, כי לא קיבלה הודעה לעובד, הועסקה שעות רבות ללא קבלת תשלום. התובעת צרפה לתצהירה דו"ח רישום שעות שערכה (נספח ג') וטענה, כי התמורה היחידה שקיבלה היתה התשרים שלקוחות המקום השאירו לה.
34. ביחס לסיום יחסי העבודה, הצהירה התובעת 1, כי פוטרה מעבודתה בבית הקפה ללא כל מתן הודעה מוקדמת ומבלי שנערך לה שימוע כחוק, וכי כל שנאמר לה היה, כי הסניף נסגר לצורך ביצוע שיפוצים (סעיף 21 לתצהירה) וכי עם שיומם, בתום כ- 10 ימים, היא תשוב לעבודתה.
35. התובעת 1 תבעה שכר עבודה בגובה שכר מינימום וכן תשלום בגין שעות כוננות, בהן נדרשה להמתין בסניף עד שמנהלי בית הקפה יוכלו להחליט, בהתאם לקהל הלקוחות, האם יש צורך בנוכחותה במשמרת, אם לאו. בנוסף, תבעה פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד, פיצוי בגין אי הפקת תלושי שכר, תשלום חלף הודעה מוקדמת, הפרשות לקרן פנסיה, פדיון חופשה שנתית, תשלום בגין עבודה בשבת ופיצוי בגין נזק שנגרם בגין אי הנפקת תלושי שכר, דבר שמנע ממנה לממש את זכותה לקבלת דמי אבטלה. בסה"כ תבעה התובעת 1 סכום של 62,395 ₪.

התובעת  2 (אביב פלייסמן)

36. התובעת 2 הצהירה כי הועסקה מיום 05.03.12 ועד ליום 31.08.12, אז פוטרה מעבודתה. התובעת 2 ציינה כי פיטוריה נעשו באותן נסיבות בדיוק בהן פוטרה התובעת 1, היינו, בטענה, כי הסניף צריך לעבור שיפוצים שיארכו מספר ימים, ובתום השיפוץ היא תושב לעבודתה.
37. אף התובעת 2 הצהירה כי לא קיבלה שכר וממילא לא קיבלה תלושי שכר, וכי הכנסתה התבססה על תשרים בלבד, שהושארו לה ע"י לקוחות בית הקפה. התובעת 2 צרפה לתצהירה דו"ח רישום שעות. למעשה, תנאי העסקתה היו זהים לאלה של חברתה, ולכן תבעה אף היא את הרכיבים הבאים: תשלום שכר עבודה, תשלום בגין שעות כוננות, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד ופיצוי בגין אי מתן תלושי שכר, פיצוי בגין אי עריכת שימוע, תשלום חלף הודעה מוקדמת, הפרשות לפנסיה, פדיון ימי חופשה, גמול עבודה בשבת ופיצוי בגין הפסדים שנגרמו לה בגין אי קבלת תלושי שכר.

תצהירי הנתבעים

38. מר גרע הגיש תצהיר מטעמו ומטעם הנתבעת 3, שם טען כי מעולם לא ניהל את בית הקפה בפועל וכי התובעות עבדו אך ורק בנתבעת 2 ולא הועסקו על ידו או ע"י הנתבעות 1 או 3. מר גרע לא התייחס לגופן של הטענות והדרישות הכספיות שהועלו ע"י התובעות. בנוסף, העיד מר אייל אליהו מטעם הנתבעת 1 ואף הוא חזר על הטענה כי הנתבעת 1 מעולם לא העסיקה את התובעות וכי הוא עצמו כלל אינו מכיר אותן. בדומה למר גרע, גם מר אליהו לא התייחס לרכיבי התביעה לגופם.
39. לאחר ששקלתי את רכיבי התביעה השונים, ומשלא נמסרה כל גרסה ביחס לרכיבי התביעה השונים (למעט לעניין שאלת היריבות המשפטית), אני פוסק לתובעות את הסכומים הבאים:

התובעת 1

בגין שכר עבודה – 16,400 ₪;

בגין שעות כוננות – 3,174 ₪;

בגין אי מתן הודעה לעובד – 15,000 ₪;

בגין אי הנפקת תלושי שכר – 7,200 ₪;

בגין אי עריכת שימוע – 8,200 ₪;

בגין חלף הודעה מוקדמת – 1,025 ₪;

בגין הפרשות מעסיק לפנסיה – 1,023 ₪;

בגין פדיון ימי חופשה – 1,025 ₪;

בגין עבודה בשבת – 5,248 ₪;

בנוגע להפסדים שלכאורה נגרמו לתובעת בגין אי קבלת התלושים, בהיעדר כל ראיה לנזק שנגרם, ולאור העובדה שפסקתי פיצוי בגין אי מתן התלושים, החלטתי לדחות את הפיצוי הנוסף שנדרש בגין רכיב זה.

התובעת 2

בגין שכר עבודה – 24,600 ₪;

בגין שעות כוננות – 3,174 ₪;

בגין אי מתן הודעה לעובד – 15,000 ₪;

בגין אי הנפקת תלושי שכר – 7,200 ₪;

בגין אי עריכת שימוע – 8,200 ₪;

בגין חלף הודעה מוקדמת – 1,025 ₪;

בגין הפרשות מעסיק לפנסיה – 1,023 ₪;

בגין פדיון ימי חופשה – 1,025 ₪;

בגין עבודה בשבת – 5,166 ₪;

בנוגע להפסדים שלכאורה נגרמו לתובעת בגין אי קבלת התלושים, בהיעדר כל ראיה לנזק שנגרם, ולאור העובדה שפסקתי פיצוי בגין אי מתן התלושים, החלטתי לדחות את הפיצוי הנוסף שנדרש בגין רכיב זה.

אחרית דבר

40. אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 4, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחת מהתובעות את סכומי הכסף המפורטים בסעיף 39 לעיל. כל הסכומים יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למלוא התשלום בפועל.
41. בנוסף, אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 4, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחת מהתובעות הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ וכן השתתפות בשכ"ט עו"ד – 4,000 ₪ ( סה"כ לכל אחת מהתובעות – 5,000 ₪).

ניתן היום, י"ג כסלו תשע"ט, (21 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

ניתן היום, י"ג כסלו תשע"ט, (21 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.