אשל גל ואח' נ' גלזברג

בפני תביעה לתשלום פיצויים בעילה של הוצאת דיבה.

תמצית טיעוני התובעים

1. כעולה מכתב התביעה ומתצהיר עדות ראשית התובע 1, שכרו התובעים מאת הנתבע נכס והתגוררו בו בתקופה שבין חודש 06/13 לערך ועד 15.1.16, כאשר בין הצדדים שררה מערכת יחסים טובה ותקינה. בחודש 09/15 לערך התחילו עבודות בניה בסמוך לנכס שהפריעו את מנוחת התובעים ולפיכך היו מעוניינים לעזוב את הנכס.

    

2. לטענת התובעים, בחוזה השכירות לא נכלל סעיף אשר מתייחס לעזיבה מוקדמת של השוכרים את הנכס עם הודעה מראש. התובעים הודיעו לנתבע באמצע חודש 11/15 לערך על רצונם לעזוב את הנכס לפני תום תקופת השכירות לאור הנסיבות האמורות, והנתבע הסכים לכך. חרף הסיכום האמור, מימש הנתבע את שיק הביטחון שנמסר לו ע"י התובעים ללא כל סיבה ו/או התראה מראש. בעקבות זאת נקטו התובעים בהליך משפטי נגד הנתבע בבית המשפט לתביעות קטנות בעכו.

    

3. התובעים מוספים וטוענים כי בסמוך למועד עזיבת הנכס החלה מסכת התכתבויות עם הנתבע שכללה שליחת הודעות אלקטרוניות מאיימות על ידו וכן שליחת מכתבים הכוללים הוצאת דיבה אודותיהם למס' רב של נמענים, וביניהם: בעל הבית החדש של הנכס בו מתגוררים כיום התובעים, מנהלת בי"ס שלום עליכם, פיקוח מחוז צפון, משרד החינוך, הסתדרות המורים, עיריית נהריה, ועוד.

    

4. לטענת התובעים תוכנו של המכתב שהופץ לנמענים הנ"ל ע"י הנתבע הינו חמור, הוא מוציא את דיבתם רעה, ואף גורם וממשיך לגרום נזק לשמם הטוב באזור נהריה וסביבותיה שאינו אזור גדול, מה גם והמצוין במכתב בכללותו והפצתו לגורמים שהתובעים מתפרנסים מהם, מהווה רמיסת כבודם כאנשי חינוך, ומכאן התביעה.

    

   תמצית טיעוני הנתבע

5. הנתבע (אשר בחר שלא להיות מיוצג ע"י עו"ד למרות הצהרתו כי הינו מודע לסכום התביעה ולמהות ההליך המשפטי נגדו, פ' 20.2.18 עמ' 1 ש' 24-26, עמ' 2 ש' 1-3), הגיש כתב הגנה במסגרתו דחה את מרבית טענות התובעים, הן ביחס לאחריותו הנזיקית לגבי הפרסומים המיוחסים לו, והן ביחס לנזק הנטען, ועתר לדחיית התביעה נגדו.

    

6. הנתבע מודה כי שלח את המכתב (סומן כנספח ב' לכתב התביעה) למנהל בי"ס "שלום עליכם", בצת ולמנהל בי"ס "אופק" בישוב עברון עם העתקים ליתר הנמענים הנטענים לעיל, אולם טוען כי תוכנו של המכתב "כולו אמת לאמיתה". כן טען כי שליחת "יומן העדות" לאותם נמענים אודות התנהגות התובעים הייתה "חובה אזרחית", כאשר בשלב ראשון הראה הנתבע את טיוטת המכתב לתובע שהיה חייב לו 5,000 ₪, וניסה לדבר על ליבו שישלם את חובו אחרת ישלח את המכתב. התובע לעג לו, וחמור מכך, התגרה בו ובכך גרם לו לשלוח את המכתב כדי לסחוט אותו בהמשך.

    

7. הנתבע מכחיש כי אישר לתובעים לצאת מוקדם מהנכס כשלטענתו הוא דרש מהם התחשבנות סופית עפ"י תנאי החוזה. נטען כי התובעים בזו לחוזה השכירות וסרבו לשלם על יתרת חודשי השכירות עד תום תקופת השכירות וכן על נזקים שגרמו בדירה. לאחר שביהמ"ש לתביעות קטנות פסק שהתובעים יישאו ב- 70% מגובה הערבות, רצה אחריו התובעת ברחוב מול ביהמ"ש וקיללה אותו קשות לאזני יושבי בית הקפה.

    

8. ביחס לפרסום הנטען טוען הנתבע כי משגרמו לו התובעים לשלוח את המכתב, הוא נשלח על ידו למספר מצומצם של אנשי חינוך שהיה עליהם לדעת על התנהלות המורים שלהם. במכתב כתובות עובדות ואמיתות בלבד והייתה נחיצות ליידע את מעסיקי התובעים לאור דברים מזוויעים שקוראים על בעלי תפקידים הסורחים על משמרתם. לא היו בדברי הנתבע לא דיבה ולא שמץ לשון הרע, רק אמת לאמיתה.

    

   ראיות הצדדים

9. בתיק נשמעו ראיות הצדדים עד תום. מטעם התביעה העיד התובע בעצמו וכן הוגש תצהיר עדות ראשית גם מטעם התובעת אולם הנתבע ויתר על חקירתה הנגדית. מטעם ההגנה העיד הנתבע בלבד. הוגשו סיכומים בכתב, והתיק הובא בפניי לצורך מתן פסק דין.

    

    

10. הסוגיות הטעונות הכרעה:

    • האם משלוח המכתב (נספח ב' לכתב התביעה) למנהלי בתי הספר שבו עובדים התובעים וכן ליתר הנמענים, מקים לתובעים עילת תביעה נגד הנתבע בעוולת לשון הרע?

    • אם התשובה לשאלה א' חיובית - האם הנתבע העלה הגנה שיש בה כדי לפטרו מאחריותו לפרסום?  

    • אם התשובה לשאלה ב' שלילית – מה גובה הפיצויים להם זכאים התובעים, בנסיבות העניין?

       

      דיון

11. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ,התשכ"ה- 1965 (להלן-"החוק") קובע כך:

    לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

    (1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

    (2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

    (3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

    (4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; (ההדגשות אינן במקור ג'.נ).

     

12. מבחינת נטל הראיה היותו של פרסום "לשון הרע" הוא אחד ממרכיבי העוולה הנזיקית ולכן על התובע להוכיח כי הפרסום אכן מהווה "לשון הרע". נטל זה חל על התובעים הן לגבי היות הפרסום שפורסם במכתב (שנוסח ונשלח ע"י הנתבע לנמענים) משפיל או מבזה אותם והן לגבי הטענה כי הוא מכוון כלפיהם. (ראו: שנהר, דיני לשון הרע , נבו הוצאה לאור, עמוד 141 ).

     

13. לעניין היקף תפוצת תוכנו של הפרסום אודות התובעים טוען הנתבע כי הוא לא פורסם ברבים על ידו והוא אף לא שוחח על כך עם איש אלא הדבר נשלח על ידו באופן מצומצם לגורמים ספציפיים אשר, לשיטתו, הייתה 'נחיצות' כי ידעו אודות התנהלות התובעים כלפיו. טענה זו דינה להידחות. סעיף 2(ב)(2) לחוק עוסק בפרסום בכתב, וקובע שפרסום שכזה ייחשב כפרסום, לפי החוק, אם "...עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". לפיכך, באופן עקרוני, ניתן להטיל על אדם אחריות לפרסום לשון הרע בכתב, גם כאשר הכתב לא הגיע בפועל לידיעת אדם כלשהו זולת הנפגע, אך נשא פוטנציאל שכזה, דבר שניתן ללמוד מנסיבות ניסוחו של אותו פרסום, חיבורו ואופן הפצתו של המסמך. מאחר וגם לפי גרסת הנתבע, תוכנו של המכתב ששלח הגיע למנהלי בית הספר וליתר המכותבים עליו, זולת התובעים, מכאן שמתקיים יסוד "הפרסום" הנדרש עפ"י סעיף 2(ב) לחוק גם אם היקף התפוצה צומצם ויוחד מראש ע"י הנתבע לאותם נמענים בלבד, וזאת מבלי להכריע בשאלה האם תוכנו של המכתב הגיע לידיעת גורמים נוספים מעבר לרשימת המכותבים הנטענת.

     

14. על מנת לקבוע אם פרסום מסוים הוא מבזה משפיל או פוגע באופן המקים עילת תביעה לפי החוק יש לפרשו ולהבין את המשמעות העולה ממנו. עפ"י הפסיקה, המבחן הוא אובייקיבי ואין חשיבות לכוונתו של המפרסם או לשאלה האם הנפגע אכן נפגע בפועל מן הפרסום. מטרת החוק היא למנוע פגיעה בשמו הטוב של האדם, כפי שהוא נתפש בעיני הבריות. לאור מטרה זו בוחן ביהמ"ש את משמעותו במבחן אובייקטיבי לפיו הפרסום יהווה לשון הרע רק אם ה"אדם הסביר" היה רואה אותו כך.

     

15. בשורה של פסקי דין נקבע כי ככלל, ייחוס ביצוע עבירות פליליות לאדם פלוני עלול לגרור יחס שלילי של הבריות כלפי אותו אדם, שלו יוחסו אותן עבירות פליליות, ולפיכך פרסום כזה עלול להוות "לשון הרע", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק (ראו, בין היתר: ע"א 114/64 תיק נגד קרינצי ואח', פ"ד יח(4) 378; ת"א 43433-03-12 מועין ח'ורי ואח' נגד עמאד עווידה, עו"ד (פורסם בנבו ...( ראו גם, אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, תשנ"ז- 1997, עמ' 128:

     

    "...נראה כי נדירים יהיו המקרים שבהם יקבע ביהמ"ש שייחוס של ביצוע עבירה אינו מהווה לשון הרע. בתי משפט קבעו כי ייחוס מעשה עבירה של רצח, תקיפה, בגידה, גניבה, זיוף ואף הפרת חוק התכנון והבניה, מהווה לשון הרע". (גשה אינה במקור, ג'.נ).

     

16. למעלה מן הדרוש, אציין כי בפסיקה אף הוכרו מקרים בדרגת חומרה נמוכה יותר שבמסגרתם נקבע כי גם הבעת חשד שאדם עבר עבירה פלילית יש בה משום הוצאת לשון הרע מאחר ופרסום כזה עלול לגרום לכך שבני אדם יתרחקו מהנחשד או יימנעו להיפגש עמו (ע"א 326/68 יוסף אסא נגד משה ליבנה; ובע"א 310/74 שטרית נגד מזרחי, יצא ביהמ"ש מנקודת הנחה, כי תלונה למשטרה בה מובע חשד של פלוני, היא לשון הרע.

     

17. מעיון בתוכן מכתב הנתבע אל מנהל בי"ס "אופק" בעברון (נספח ב') עולה כי הנתבע מייחס לתובעים עבירה של ביצוע הונאה כלפיו (ש' 2 למכתב), הפרה חד צדדית של חוזה השכירות (ש' 4 למכתב), הותרת חוב כספי בגין דמי שכירות ונזקים במושכר (ש' 5-6 למכתב). עוד מציין הנתבע במכתבו כי "קדמה להתנהלותם הנלוזה מזימה שחרשו להסתיר ממני את כוונתם לצאת לפני תם המועד.." (ש' 7), וכן על כך ש"...הם שבחוצפה ובתאוות בצע תבעו אותי .."(ש' 26), תוך פירוט התנהגות התובעת כלפיו לאחר תום הדיון בביהמש לתביעות קטנות עכו, והנתבע חותם את מכתבו בדברים הבאים :

     

    "התפרעותה ברחוב שברה אותי והביאה אותי ליידע אתכם על מעלליהם והתנהגותם של שניים אלו.

    נכבדי, מידי ערב אנו ישובים ונינוחים בכורסותינו ששים למשמע החדשות להפנות אצבע אל "הם" "והם". הם לא בסדר; אנחנו- כולנו טלית שכולה תכלת. ובכן, על "אנחנו" שכאלו דווחתי לך. משום שהמצפון דורש שגם את זאת תדע על הנפשות האמונות על החינוך אותו מקבלים ילדם אצלכם" (ההדגשה אינה במקור ג'. נ').

     

18. לטעמי, האדם הסביר, המובא לידיעתו פרסום בדבר הפרה יסודית של חוזה שכירות ע"י שני שוכרים תוך הותרת חוב דמי שכירות כלפי בעל הנכס, חובות לרשויות ונזקים למושכר, יש בכך משום פוטנציאל לגיבוש דיעה שלילית אודותיהם ואף להביא להשפלתם או לעשותם ללעג או לבוז בעיני הבריות, וכן עלול לגרום לכך שבני אדם יתרחקו מהם או יימנעו מלהיפגש עימם. הדבר נכון ביתר שאת, כאשר מדובר באנשי חינוך העובדים לפרנסתם בחינוך ילדים ובאזור שהינו מצומצם יחסית אשר "כולם מכירים את כולם".

     

19. כמו כן בפרסום כי התובעים הונו את הנתבע כספית, יש משום הטלת דופי ביושרם ותדמיתם בעיני הציבור כדמות חינוכית- ציבורית, ואף להביא לפגיעה במשרתם הציבורית ו/או בעסקיהם הפרטיים ו/או במשלח ידם. מכאן, יש לקבוע כי בתוכן מכתב הנתבע אל מנהל בי"ס "אופק", כפי ששוגר ע"י הנתבע כולל אל יתר המכותבים, יש משום פרסום לשון הרע אודות התובעים.

     

20. טענת ההגנה המכרזית של הנתבע הינה כי עומדת לו הגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14 לחוק). ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק כוללת שני יסודות מצטברים. היסוד הראשון נוגע למידת האמיתות של הפרסום המהווה לשון הרע. היסוד השני נוגע למידת העניין הציבורי שבאותו פרסום. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, והוא נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית. היסוד השני עוסק בשאלה, האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו (ראו: שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 215).

     

21. לגבי היסוד הראשון (סוגיית אמתות הפרסום) לא שוכנעתי ברמה הנדרשת על יסוד התשתית הראייתית שנפרסה בפניי כי התובעים חרשו מזימה בסתר להונות כספית את הנתבע בכך שסירבו או נמנעו בצורה מתוחכמת לחתום על חוזה שכירות לשנה השלישית ובכל הקשור לנסיבות רצונם להביא לקיצור תקופת השכירות. התובעים טוענים בעניין זה כי לאור אי הנוחות שנגרמה להם בשל עבודות הבניה שבוצעו בסמוך לנכס הודיעו בכתב לנתבע על רצונם לעזוב את הנכס ב- 15.1.16 כולל קריאת מונים וסגירת כל תשלומי החובה (ארנונה, חשמל מים) והנתבע אישר זאת. מנגד מודה הנתבע כי הודעת התובעים הובאה לידיעתו אך הוא הבהיר לתובעים כי עפ"י החוזה עליהם לשלם את דמי השכירות בגין יתרת תקופת השכירות. במחלוקת זו אני נוטה לבכר את גרסת הנתבע על פני גרסת התובעים, הנתמכת בכיתוב המופיע בתחתית הודעת התובעים ובחתימת הנתבע (למרות שלא הוכח בראיות מספיקות כי תגובת הנתבע להודעת התובעים הובאה לידיעת התובעים בזמן אמת). מכל מקום, גם אם נכונה גרסת הנתבע עדיין אין מתבקשת המסקנה מכך בדבר היות התובעים בלתי ישרים/הגונים ו/או בלתי ערכיים אשר אינם ראויים להיות אמונים על חינוך הילדים בבית הספר שבו הם עובדים.

     

22. כאמור, השאלה האם הפרסום היה אמת והאם היה בו עניין ציבורי מוכרעת על פי מבחן אובייקטיבי. ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק לא תחול על פרסום שגוי אפילו אם המפרסם פעל בתום לב והאמין בכנות אמיתות הפרסום. יתר על כן, ההגנה לא תחול גם כאשר טעותו של המפרסם היא סבירה והוא כלל לא התרשל (ראו, שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 216). מכאן, שאף אם נניח לטובת הנתבע, כי האמין באופן סובייקטיבי שכל תוכנו של המכתב, כפי שנוסח על ידו, הינו "אמת לאמיתה" כטענתו, עדיין המסקנה המתבקשת הינה כי היסוד הראשון אינו מתקיים מאחר וישנו פער עובדתי של ממש בין התכונות השליליות ו/או חומרת המעשים המיוחסים לתובעים במכתב, כפי שנתפסת באופן אובייקטיבי בעיני 'האדם הסביר' הנחשף לתוכן הפרסום לבין מצב הדברים לאמיתו של דבר, כפי שעולה מחומר הראיות הקיים בתיק. מאחר ושני היסודות הם מצטברים, די בכך כדי לדחות את טענת הנתבע ביחס להגנה זו. בעניין זה אוסיף ואציין אף לא מצאתי כי יש בפרסום תוכנו של המכתב משום "עניין ציבורי", שכן מדובר בסכסוך כספי פעוט (אלפי ₪) בין אנשים פרטיים על רקע סיום יחסי שוכר- משכיר, הא ותו לא, ולא ברור אלו יתרונות חברתיים יצמחו כתוצאה מפרסום זה.

     

23. למעלה מן הצורך אוסיף ואציין כי הנתבע העלה טענה לפיה היתה "נחיצות" בפרסום תוכנו של המכתב. אף טענה זו הנני דוחה. ככל שכוונת הנתבע להגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, שעניינה פרסום בתום לב, בנסיבות שבהן "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית, או חברתית לעשות אותו פרסום", הרי שעדיין איני סבור כי הוכח היסוד לפיו פרסום המכתב נעשה בתום לב. נסיבות תיק זה מלמדות כי פרסום המכתב ע"י הנתבע נעשה על רקע סכסוך כספי וסירוב התובעים לשלם לנתבע סך של 5,000 ₪ שלטענתו מגיע לו מהם. קרי, הנתבע השתמש באיום לפרסם את המכתב ככלי לגביית החוב מהתובעים (השנוי במחלוקת) היה ויתמידו בסירובם, תחת לנקוט באמצעים החוקיים העומדים לרשותו, ובכך נשמט יסוד תום הלב ממעשיו.

     

    כימות הפיצויים

24. התובעים העמידו את תביעתם על סך של 200,000 ₪ (פיצויי ללא הוכחת נזק). יש לציין כי הסכום צוין באופן כללי ללא ביסוס ענייני.

    לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ואת מכלול נסיבות פרסום מכתב הנתבע, מהות הפרסום ותפוצתו וכפועל יוצא מכך פוטנציאל הפגיעה שבו בשמם הטוב של התובעים, נחה דעתי להעמיד את הפיצוי על סך 20,000 ₪.

     

    סוף דבר

25. אני מחליט לקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך 20,000 ₪ בתוספת החזר אגרת משפט, יחסית לסכום שנפסק, וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ - הכל לתשלום תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה.

     

    ניתן היום, י"ד כסלו תשע"ט, 22 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.