אלמוני ואח' נ' חמיאס ואח'

פתח דבר

1. התובע 1 יליד 7.8.85 נפגע ביום 1.1.12 בתאונת דרכים, עת נהג באופנועו. בהיעדר ביטוח חובה לאופנוע, הגיש את תביעתו לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] נגד נתבעים 1 ו – 2, נהג הרכב הפוגע ומבטחת רכבו. תובע 2 שילם לתובע 1 תגמולים בעקבות התאונה והצטרף בתביעת שיבוב, שהתקבלה בהסכמה.

2. התאונה אירעה בצומת מרומזר בירושלים. רכב נהוג על ידי נתבע 1 (להלן: הנתבע) נכנס לצומת באור אדום, התנגש באופנוע נהוג על ידי תובע 1 (להלן: התובע) שנכנס לפני כן לצומת באור ירוק, והדף אותו אל מונית שנסעה בצדו באותו נתיב. כתוצאה מכך נחבל התובע וסבל משברים ברגליו.

3. הנתבע הועמד לדין בבית משפט לתעבורה והורשע על פי הודאתו בעבירות של רשלנות, אי ציות לאור אדום ברמזור, גרימת חבלה של ממש לתובע וגרימת נזק לכלי הרכב (להלן: פסק הדין המרשיע). אף התובע הועמד לדין בבית משפט לתעבורה והורשע על פי הודאתו בנהיגה לא ביטוח חובה.

4. במהלך המשפט הכחישו הנתבעים את אחריות הנתבע, טענו לאשם תורם וביקשו להביא ראיות לסתירת פסק הדין המרשיע לפי סעיף 42ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971. בקשתם נדחתה תוך קביעה שראיה על אשם תורם אינה "נלכדת" במסגרת סעיף 42ג'. בסיכומיהם חזרו בהם מהטענה כנגד פסק הדין המרשיע.

נותרו מחלוקות על תרומת אחריותו של התובע ועל שיעור הפיצויים.

לאחר עיון, הגעתי למסקנה כי לא הוכחה תרומת אחריות של התובע.

הפגיעה וחוות הדעת הרפואיות

5. התובע פונה ממקום התאונה לבית חולים שערי צדק, שם אובחן כסובל משבר בקרסול ימין ומשברים בכף רגל שמאל. במשך מספר ימים אושפז לסירוגין וביום 9.1.12 נותח לקיבוע השבר בקרסול. השברים בכף הרגל קובעו באמצעות גיבוס. ביום 11.1.12 השתחרר מבית החולים ובהמשך טופל בפיזיותרפיה ובמרפאת כאב.

6. תובע 2 (להלן: המל"ל) שילם לתובע דמי תאונה וקצבת נכות כללית עד ליום 30.6.13. ממועד זה ואילך העמיד את נכותו הצמיתה על 28% וחדל מתשלומיו.

7. לבית המשפט הוגשו חוות דעת אורתופדים מטעמו ומטעם הנתבעים, לאחר שהתובע הופטר מהגשת חוות דעת. מומחה בית המשפט, פרופ' גנאל, קבע לתובע נכות בשיעור 22.7% ופרופ' נרובאי, המומחה מטעם הנתבעים, קבע לו נכות בשיעור 9.75%.

החבות

נסיבות התאונה

8. הנתבעים לא העידו את הנתבע, לא הגישו ראיות ואינם חולקים על גרסת התובע. מפסק הדין המרשיע, מעדות התובע ומהודעתו במשטרה עולים הנתונים הבאים:

התאונה אירעה בצהרי יום בצומת הרחובות ירמיהו וברנדייס. בתוך הצומת עובר נתיב אחד המיועד לרכבים שמגיעים מרחוב ברנדייס ומבקשים להמשיך ישר. נתיב זה חוצה שני מסלולים של רחוב ירמיהו: אחד מיועד לרכבים שנוסעים לכיוון רחוב שמואל הנביא (להלן: המסלול הראשון) והשני מיועד לרכבים שנוסעים בכיוון הנגדי (להלן: המסלול השני).

התובע הגיע לצומת מרחוב ברנדייס ועצר את אופנועו מימין למונית שעמדה באותו נתיב, בקו הצומת. לאחר שהאור בכיוונם התחלף לירוק, נסע התובע ישר לצד המונית, חצה את המסלול הראשון והגיע למסלול השני. בשלב זה נכנס רכב הנתבע לצומת באור אדום, פגע עם חזיתו בצד ימין של האופנוע ומחץ אותו עם המונית. התובע הבחין בנתבע לראשונה ממש לפני הפגיעה, כשהוא מתקרב לצומת, הופתע שלא עצר ולא הספיק לבלום או לברוח ממנו (הודעתו במשטרה, דף 20 למוצגיו).

9. התובע הצהיר שנסע בצומת במהירות של כ – 10 קמ"ש. בחקירתו אישר כי כאשר החל בנסיעה, לא בדק אם מישהו מגיע מהצדדים, ראה אור ירוק והחל לנסוע כשהוא מסתכל לכיוון נסיעתו ולא לכיוון רכב הנתבע (עמ' 20, ש' 23 – 29).

טענות הנתבעים

10. התובע הפר את חובת הערנות המוטלת על בעל זכות קדימה בכניסה לצומת מרומזר לפי תקנה 65 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: תקנות התעבורה). לו היה מביט לכיוון רכב הנתבע, היה ביכולתו למנוע את התאונה ומכן שגרם לתאונה יחד עם הנתבע. לחילופין, יש להטיל עליו אשם תורם בשיעור שלא יפחת מ – 40%.

טעם נוסף להטלת אשם תורם הוא נסיעת התובע לצד המונית ובנתיבה. בכך הפר חובה לנהוג בזהירות, וחובה קונקרטית הנובעת מתכלית סימונם של נתיבים. לו הקפיד על נסיעה מאחורי המונית, הייתה פגיעתו נמנעת.

טענות התובע

11. בהיעדר היתר להבאת ראיות לסתור, הפכו ממצאי ומסקנות פסק הדין המרשיע לראיות מוחלטות ואלו מטילות את מלוא האחריות על הנתבע.

אין לצפות מבעל זכות קדימה בצומת מרומזר (להבדיל מצומת משולט גרידא) להביט בכניסתו לכל הכיוונים שמא יגיח רכב באור אדום. התבוננות כזו אף עלולה לסכן את המשתמשים בדרך. לחילופין, במקרה זה לא מתקיימים נסיבות וגורמים שהביאו להטלת אחריות על בעל זכות קדימה בצומת מרומזר.

הדין אינו אוסר על עמידת או נהיגת אופנוע במקביל לרכב אחר באותו נתיב. לראיה, התובע לא הוחשד ולא הואשם בביצוע עבירה.

דיון והכרעה

12. פסק הדין המרשיע קובע כי התרשלות הנתבע היא הגורם לתאונה. ממצא זה מונע מהנתבעים אפשרות לטעון לפעולתו של גורם נוסף. להבדיל, אינו מונע מהם אפשרות לטעון לאשם תורם (בר"ע 15/76 שפין נ' כהן, פ"ד ל(2) 251, 252, ע"א 8684/11 אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור [פורסם בנבו], פסקה 34 (2014), להלן: עניין אלקיים). לפיכך, טענתם כי התנהגות התובע היוותה אחת הסיבות לתאונה יכולה לשמש אך ורק במסגרת סעיף 68 (א) לפקודת הנזיקין, כהגנה הרלוונטית לגובה הפיצוי (רע"א 2809/18 קסברי נ' רוזן [פורסם בנבו], פסקה 6 (2018), להלן: עניין קסברי).

13. האשם התורם נשען על יסוד פיזי – סיבתי ועיקרו בשאלה אם בפועל הוסיפה התנהגותו של הניזוק על הנזק שהסב המזיק ועל יסוד נורמטיבי ועיקרו בבחינת ממד האשם בהתנהגות הניזוק. אפילו מתקיים היסוד הפיזי – סיבתי, ניתן להימנע מהטלת אשם תורם כאשר התנהגותו הפיזית של המזיק בגרימת התאונה עולה כדי אשם מכריע (עניין אלקיים, פסקה 36).

מכאן לשאלת האשם התורם בענייננו.

14. כניסה לצומת מרומזר - תקנה 65 לתקנות התעבורה קובעת כי: "לא ייכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכלתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, גם אם תמרור הכוונה (רמזור) מתיר כניסה לצומת או למפגש כאמור.".

15. תקנות התעבורה הן חובות חקוקות המובאות בחשבון בקביעת רמת הזהירות לצורך יסוד ההתרשלות בעוולת הרשלנות (לגישות השונות ולתנודתיות במשקלן ראו: ישראל גלעד, דיני הנזיקין – גבולות האחריות (תשע"ב – 2012), הוצאת נבו, עמ' 528 – 530, 539).

16. התקנות שאומצו לקביעת רמת הזהירות, מסדירות התנהגות במצבים בהם קיימת חובת צפיות (ע"א 267/59, עיזבון רוזנברג נ' עסיס, פ"ד יד, 2591, 2593, ע"א 13/59 מוגילבקין נ' קסטנבוים, פ"ד יד, 343, 345, ע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 141, 154). אימוצן במצבים אלה מתיישב עם מבחן הצפיות. מבחן זה משמש ממילא לקביעת ההתרשלות (ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו], פסקה 20 (2013)).

17. תקנה 65 לתקנות התעבורה מסדירה התנהגות במצב בו קיימת חובת צפיות גם על בעל זכות קדימה בצומת מרומזר. לכן נפסק כי אין להשתמש בזכות הקדימה "בעיניים עצומות" וכי על בעל הזכות לוודא טרם כניסתו לצומת כי הוא פנוי וחופשי בכיוונים המצטלבים וכי לא נותרו בו כלי רכב שלא הספיקו להשלים חצייתם או שמסיבה אחרת מצויים בו מכשולים והפרעות אשר אינם מאפשרים לעבור בו בבטחה (להלן: חובת הווידוא) (ע"א 553/73 אליהו נ' חנחן, פ"ד כט(2) 341, 342 ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג(1) 137, 144). משהופרה חובת הווידוא ונמצאה זיקה סיבתית בין הפרתה לבין התאונה, הוטל על בעל זכות הקדימה אשם תורם.

18. התובע שלא הביט לכיוון ממנו הגיע הנתבע טרם כניסתו לצומת, הפר את חובת הווידוא. אולם הנתבעים אינם נתרמים מהפרתו מפני שלא הוכיחו כי באותה עת, הייתה לו יכולת טכנית להבחין בנתבע, היינו, שהנתבע היה ממוקם בתוך שדה ראייתו. מעבר לנדרש, התובע הבחין בנתבע כשהוא מתקרב לצומת לאחר שהוא עצמו סיים לחצות את המסלול הראשון בנסיעה אטית. "החזרת" השניים למיקומיהם טרם כניסת התובע לצומת, "מרחיקה" את הנתבע עוד יותר מהתובע. בהיעדר זיקה סיבתית, אין אשם תורם ולמעשה אין אשם כלשהו.

19. נהיגת אופנוע לצד מונית ובנתיבה - נסיעת שני רכבים במקביל באותו נתיב מייצרת סיכון כתוצאה מהקרבה ביניהם ומכאן חובה לצפות אפשרות של התנגשות ביניהם. נסיעה כזו אינה מייצרת חובה לצפות התנגשות עם רכב שלישי שהתפרץ לנתיבם.

אוסיף כי תקנות התעבורה מוכנות "לחיות" עם סיכון של התנגשות בין אופנוע לרכב אחר באותו נתיב בתנאים מסוימים ולשם כך יצרו הסדר ספציפי. תקנה 122 קובעת כי: "הרוכב על אופנוע או תלת-אופנוע לא יסע בצדו של רכב אחר, לרבות אופניים או אופנוע, אלא כדי לעקפו או לעבור על פניו כדין.". הנתבעים לא הראו כי הסדר זה נסוג מפני נורמה אחרת. הם גם אינם טוענים שהתובע עקף את המונית או עבר על פניה שלא כדין (למשל, על פי תקנה 47 לתקנות התעבורה). מכאן שלא הוכיחו סטייה מרמת זהירות.

20. בהנחה (בלבד) שהתובע סטה מרמת זהירות, האם מוטלת עליו חובה לדעת שהנתבע יתפרץ לצומת באור אדום? האם נהג סביר היה נזהר יותר ממנו, מאט או עוצר באמצע הצומת? סבורני שהתשובה שלילית. אין לדרוש מנהג הנוסע בצומת פנוי באור ירוק, לצפות התפרצות של נהג אחר לצומת באור אדום. ולסיום, הנתבע מעולם לא טען שלא הבחין באופנוע. מכאן, שאפילו נמצא אשם כלשהו בהתנהגות התובע, אין לייחס לו אשם תורם שכן אשם הנתבע במישור ההתנהגותי ובמישור המוסרי מכריע ומאפיל על אשמו (השוו: עניין אלקיים).

האחריות לגרימת התאונה ולמלוא הנזק מוטלת על הנתבע בלבד.

הנזק

הנכות הרפואית

21. הנתבעים זנחו את חוות דעתו של המומחה מטעמם והתמקדו בקביעותיו של פרופ' גנאל, המומחה היחיד שנחקר (להלן: המומחה). ואלו ממצאיו: התובע התלונן בפניו על כאבים בקרסוליים ובכפות הרגליים, יותר משמאל, על צליעה וקשיי תפקוד ועל מראה הצלקת הניתוחית ורגישות למגע בצלקות. תלונה זו על רגישות לא הועלתה בעבר בפני הגורמים הרפואיים. בבדיקתו נמצאו בקרסול השמאלי הגבלה קלה בתנועות המפרק והגבלה בתנועה סוב-טלרית. בקרסול הימני נותרו נפיחות קבועה ללא הגבלה בתנועות וצלקת ניתוחית עדינה.

קיים חשש שמצב קרסול שמאל יוחמר עקב הופעת שינויים ניווניים שאין לדעת אם ומתי יתרחשו ואם אחוזי הנכות ישתנו. באופן כללי, ההגבלות בקרסול ובכף רגל שמאל מפריעות לתפקד. ייתכן שגם בעתיד ייזקק למשככי כאבים. הסבירות לצורך בטיפולים אחרים נמוכה.

22. המומחה קבע לתובע נכות זמנית מלאה למשך 3 חודשים ונכות זמנית בשיעור 40% למשך 3 חודשים נוספים. את נכותו הצמיתה העמיד על 22.7% לפי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956:

הגבלה קלה בתנועות קרסול שמאל - 5% לפי סעיף 48 (3)(א) מותאם;

הגבלה קלה בתנועה סוב-טלרית של קרסול שמאל - 10% לפי סעיף 49 (1)(ב) מותאם;

מצב לאחר שבר בקרסול ימין שהותיר נפיחות קבועה - 5% לפי סעיף 35 (1) בין א' ל – ב';

צלקת גוף, נכות אסתטית - 5% לפי סעיף 75 (1) בין א' ל – ב'.

23. במהלך חקירתו על ידי באת כוח התובע, עיין המומחה באישורי אי כושר מאת הרופאים המטפלים והאריך את תקופת הנכות הזמנית בהתאם לאישורים, עד ליום 1.10.12 (עמ' 23). לדעתו אין מקום להאריך את התקופה עד ליום 30.6.13 כפי שנקבע במל"ל. ראשית, המל"ל התבסס על אבחון של מומחה שיקום אשר אינו אורתופד. שנית, מבחינה אורתופדית ובהיעדר חריגות בצילומי הרנטגן, לא סביר שהתקופה תמשך מעבר לשנה לאחר התאונה (עמ' 25 – 26).

24. לטענת התובע יש להעדיף את קביעות הרופאים בזמן אמת על פני הערכת המומחה, אשר אינה מתייחסת למצבו הפרטני. אין בידי לקבל את הטענה. ראשית, המומחה נתן את דעתו על מצבו הפרטני של התובע. שנית, קביעתו של מומחה שיקום אינה מלמדת על טעות של המומחה, וודאי שאינה מצדיקה התערבות בקביעותיו המבוססות על ידע מקצועי (ע"א 8513/12 אברהם נ' עילית חברה לביטוח בע"מ, פורסם בנבו (2013)).

25. בא כוח הנתבעים הציג למומחה סרטוני מעקב באמצעות חוקרים פרטיים. המומחה אישר שבקטעים המצולמים התובע לא צלע, הלך צעדים לא רבים סביב המשאית שלו, החזיק עגלה עליה מעמיסים ציוד והלך אתה וביצע עבודה פיזית שלפי טענתו בפניו, אינו נדרש לעשות. המומחה הסביר שבקביעת הנכות בגין הגבלה סוב-טלרית היה "מעבר להוגן" (עמ' 27) ובהמשך אישר שברגל ימין לא נמצאה הגבלה בתנועות. הוא הסביר שהפעיל את סעיף הסל במצב של נפיחות, מפני שלאור השבר, יכול בהחלט להיות שמתחילים שינויים ניווניים אשר עדיין לא מקבלים ביטוי רנטגני, שהנפיחות נובעת מתהליך של גירוי מתמיד וזה מסביר את הכאב (עמ' 27 - 28). לסיום, המומחה ציין שאין בסרטונים דבר השולל את קביעותיו (עמ' 29).

קביעות המומחה מבוססות, מנומקות ולא נסתרו.

הפגיעה התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות

26. הצדדים מאוחדים בדעה כי הנכות אינה משקפת את הפגיעה בתפקוד התובע ובכושר השתכרותו. התובע מבקש להעריך את שיעור הפגיעה ב – 30%. מנגד, מבקשים הנתבעים להעריך את שיעורה ב – 14.5%.

27. הנכות משמשת כנקודת המוצא להערכת הפגיעה התפקודית. בבחינת השלכתה על כושר ההשתכרות, יבחן בית המשפט בנוסף את נסיבותיו הפרטניות של הנפגע, האופק התעסוקתי הפתוח בפניו במומו, השינויים בהשתכרותו בעקבות התאונה, מידת השפעתה של נכותו על יכולתו לעסוק במקצועו, קיומו של ביטחון תעסוקתי, נסיבות נוספות היכולות להשפיע על תפקודו כגון מצב התעסוקה בשוק הרלוונטי וכיוצא באלה (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792, ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פורסם בנבו (2010), ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי, פורסם בנבו (2015)).

28. נכותו של התובע מתבטאת בכאבים, הגבלות תנועה ברגל ימין, פגיעה בכושר הפעולה הכללי ברגל שמאל ופגיעה אסתטית. לנכות האורתופדית בשיעור 19.25% נודעת משמעות תפקודית והשאלה היא מהו שיעורה. הנכות האסתטית נעדרת משמעות תפקודית.

29. התובע היה כבן 26 במועד התאונה (1.1.12). הוא ואשתו בני העדה החרדית, נישאו בשנת 2006 ובמועד התאונה היו הורים לשלושה ילדים. במהלך המשפט נולד ילד רביעי. בין השנים 2006 ו – 2010 עבד התובע ב"עבודות קטנות פה ושם" (עדות אשתו בעמ' 12). לדבריו עבד בבית ספר, בחנות בשר ובמשלוחים וכאשר עבד, השתכר בין 1,000 ₪ ל – 3,000 ₪ בחודש (עדותו בעמ' 17, ללא תמיכה בתלושי שכר). בשנת 2010 התגייס לשירות לאומי והמשיך בשירות חובה מותאם, עד לשחרורו ב – 8.9.11. לדבריו עבד גם במהלך השירות בבשר ובמשלוחים אך אין בידיו תלושי שכר (שם). לאחר שחרורו לא עבד (עדות אשתו בעמ' 13). הוא הצהיר שתכנן לפתוח עסק של שליחויות ולבצען באמצעות אופנוע ורכב, שהוציא כרטיסי ביקור, עסק בפעולות שיווק ואיתור לקוחות פוטנציאליים והתחיל לבצע מספר שליחויות. עוד הצהיר שתכנן לפתוח תיק אצל רואה חשבון בתחילת שנת 2012.

התובע זימן לעדות את מר ש', בעל עסק שליחויות. העד הצהיר שפגש בו בסוף שנת 2011, שמע ממנו על תכניתו והם שוחחו על שיתוף פעולה. לדבריו נתן לתובע לבצע שליחות או שתיים עד לתאונה תמורת עמלה. מספר חודשים לאחר התאונה הציע לו להמשיך לקבל שליחויות אך התובע סירב ונימק זאת בפגיעה הקשה ובחששו לעלות על אופנוע (ת/1). בחקירתו מסר שלא שילם לתובע עבור השליחויות ושהתאונה היא האינדיקטור למועד המפגש ביניהם (עמ' 9).

30. לאחר התאונה לא עבד התובע במשך שנה וחצי. באוגוסט 2013 פתח עסק של תיווך וסגר אותו כעבור חצי שנה בשל רווחים זעומים (כ – 16,500 ₪ למלוא התקופה). ממרץ 2014 עד אפריל 2015 עבד בחנויות לכלי בית ו"טמבור" של מר מ' ואשתו והשתכר בממוצע 4,500 ₪ לחודש.

התובע זימן לעדות את מר מ'. האחרון הצהיר שנאלץ להתחשב בתלונות התובע על כאבים וקושי, ולא לתת לו להרים ולסחוב דברים כבדים או לעמוד הרבה על הרגליים. לבסוף נפרדו תוך הסכמה שהעבודה אינה מתאימה לתובע במגבלותיו (ת/2). התובע העיד שעבד בין 4 ל - 6 שעות ביום ושהקושי בעבודה לא הצדיק את התמורה שקיבל (עמ' 15).

31. באפריל 2015 פתח התובע עסק משלוחים עצמאי. הוא רכש רכב הובלות, נוהג בו ומעסיק עובד נוסף. בשעות היום מספק התובע ארוחות מוכנות למוסדות חינוך, אותן הוא אוסף עם הרכב ממפעל היצרן. מהמסמכים שהוגשו קשה ללמוד על מצבו המדויק של העסק אך ניתן ללמוד מהם על הכפלת הכנסתו של התובע ביחס להכנסתו כשכיר: בשנת 2015 דיווח לצורך מקדמות על מחזור של 125,946 ₪ (תע"צ פקיד שומה) אם כי לא ברור מה ההכנסה החייבת במס; בשנת 2016 עמדה ההכנסה החודשית החייבת במס על ממוצע של 8,645 ₪ (שומה נ/1); בחודשים ינואר – אוקטובר 2017 עמד הרווח החודשי הממוצע על 9,507 ₪ (דוח רווח והפסד נ/2).

32. במישור התפקודי, הצהיר התובע כי הוא עובד בין 5 ל – 7 שעות ביום, בשל קשייו ומכאוביו: הוא מתקשה בהרמת ובסחיבת ארגזים, מתקשה להגיע למוסדות עם גישה לא נוחה כשבידיו ארגזים כבדים, מתעייף וסובל מכאבים קשים גם בשל המהירות והריצה המתחייבות מלוח הזמנים. כמעט תמיד הוא יושב ברכב לפחות חצי שעה עם רגליים מורמות כדי להפיג את הכאב. עוד הצהיר כי אלמלא מגבלותיו, היה לוקח על עצמו שליחויות נוספות ומגביר את שעות העבודה.

33. בחקירתו מסר שעובדי המפעל הם שמעמיסים על הרכב את הארוחות הארוזות בקרטונים על הרכב והעובד שלו פורק אותן במוסדות החינוך. הוא עצמו עוזר לעובד כאשר המקום נגיש וללא מדרגות (עמ' 17 למטה – עמ' 18). חלוקת הארוחות מסתיימת בשעה 13.00. בהמשך חקירתו התברר שהוא מבצע עבודות הובלה מזדמנות גם לאחר השעה 13.00. הובלה קטנה הוא מבצע בעצמו ולהובלה גדולה הוא מביא עובד. לעתים הוא מפעיל את הרכב כנהג בלבד, והמזמין הוא שמבצע את ההעמסה והפריקה (שם, בהמשך). לשאלה מדוע לא הצהיר על העבודות המזדמנות, לא היה בפיו מענה ענייני (עמ' 19 למעלה). בסרטוני המעקב נצפה יורד בקפיצה מהרכב, פורק ונושא ארגזי קרטון במקביל לעובד, לעיתים ללא שימוש בעגלת עזר.

34. בכל האמור לעיל אין לגרוע מתלונות התובע על כאבים הנתמכות בקביעות המומחה ואין לגרוע מאפשרות להחמרה בעתיד. יש להביא בחשבון שבפני התובע שנות עבודה רבות, כישוריו ועיסוקיו מצומצמים לעבודות פשוטות בעלות ממד פיזי והוא עשוי להתקשות בשימור רמת הכנסתו אם ייאלץ לסגור את העסק ולהשתלב בעבודה כשכיר. מנגד, לאור תפקודו כיום והגידול בהכנסתו, הגעתי למסקנה כי שיעור הפגיעה התפקודית נמוך משיעור הנכות האורתופדית.

בהתחשב במכלול הנתונים מצאתי להעמיד את שיעור הפגיעה התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות על 15%.

הפיצוי

הפסד השתכרות בעבר

35. הפסד בתקופת אי הכושר - התובע השתחרר משירות חובה כ – 3.5 חודשים לפני התאונה ולא עבד עד לתאונה. למרות שלא הגיש כרטיסי ביקור, לא פירט את מאמציו בתחום השיווק ולא פתח תיק אצל רואה חשבון, שוכנעתי כי התכוון לפתוח עסק שליחויות. חיזוק לכך מצאתי ברכישת האופנוע ובביצוע שליחויות, אמנם בודדות.

36. לא ניתן להתעלם מהעובדה שאיבד את כושר עבודתו למשך 9 חודשים, בהם נמנעה ממנו האפשרות לקדם את הקמת העסק. במצב כזה, בו קיים נזק אך קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידתו, רשאי בית המשפט להעריך את הפיצוי על דרך האומדן בהתבסס על נתונים שניתן להביא בסבירות (חוות דעתו של השופט רובינשטיין בע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים, והאסמכתאות שם, פורסם בנבו (2006)).

37. מחד, התובע לא הוכיח השתכרות ממשית לפני התאונה. מאידך, התכונן לפתוח עסק ותכניתו סוכלה בשל פגיעתו בתאונה. כאשר השתלב בשוק העבודה השתכר כ – 4,500 ₪ וכאשר פתח סוף סוף את העסק, הכפיל את הכנסתו. לאחר שקלול הנתונים הגעתי למסקנה כי יש לפסוק לו 22,500 ₪. סכום זה משקף הפסד ממוצע של 2,500 ₪ בחודש ומהווה פיצוי על הצד הנמוך והבטוח (ע"א 6720/99 פרפרה נ' גולדו, פורסם בנבו (2005)).

38. הפסד חלקי לתקופה מיום 1.7.13 ועד היום – התובע אמנם נפגע סמוך לאחר שחרורו משירות חובה, אך במועד גיוסו היה כבן 24, בעל משפחה ועסק ללא התמדה בעבודות פשוטות בשכר זעום. מכאן שהחל לכתוב את סיפור חייו ואין מקום להפעיל בעניינו את חזקת השכר הממוצע במשק.

39. התובע לא הוכיח קשר בין מגבלותיו לבין כישלון עסק התיווך, הפסקת עבודתו בחנויות לכלי בית ורמת שכרו בעבודות אלו. כפי שראינו, מיד לאחר הפסקת עבודתו בחנויות לכלי בית, פתח את עסק השליחויות, הוא מתמיד בעבודה פיזית, עובד מספר דומה של שעות (מבלי להביא בחשבון עבודות מזדמנות), רואה ברכה בעמלו וזאת מבלי שחל שיפור במצבו הרפואי. מכאן, שהפסדי העבר הללו אינם קשורים למגבלותיו.

הפסד השתכרות בעתיד

40. התובע כיום בן 33 ו – 3 חודשים, בעל עסק עצמאי משנת 2015. הפרמטרים לחישוב נגזרים מעיסוקו כעצמאי. ראשית, יש לחשב את הפסדיו עד הגיעו לגיל 70. שנית, אין מקום לקשור בין רמת הכנסתו לבין שכר ממוצע במשק. מאחר שמדובר בעסק בראשית דרכו, ניתן להניח שברבות השנים יצבור התובע ניסיון ומוניטין ורמת הכנסתו תעלה. מצאתי להעמיד את הכנסתו החודשית על 10,000 ₪ (תוספת של כ - 15% להכנסתו המוכחת בשנת 2016). שלישית, אין מקום לפסוק לעצמאי פיצוי בגין הפסדי פנסיה.

41. הצדדים חלוקים על שיעור ההיוון ומפנים לפסיקות סותרות שניתנו בבתי משפט שלום ובבתי משפט מחוזיים. התובע מבקש להוון לפי 2% ואילו הנתבעים מבקשים להוון לפי 3%. בענייננו לא משולמים תגמולי מל"ל ברי – ניכוי ולא הוגשה חוות דעת כלכלית לתמיכה בטענות התובע. מדובר בסוגיה המערבת שיקולים שונים וממתינה להכרעת בית המשפט העליון, שמצדו ממתין למסקנות וועדה שמונתה (ע"א 3751/17 מאוחד עם ע"א 4268/17 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב(הפו"ל) בע"מ). סבורני כי יש להמתין להכרעת בית המשפט העליון ועד אז, אין מקום לסטות מהשיעור המקובל של 3%.

פוסקת לתובע 399,002 ₪ (10,000 ₪ * 15% * 266.0012).

עזרת זולת

42. התובע היה נתון באי כושר למשך תשעה חודשים כפי קביעת המומחה. בשלושת החודשים הראשונים היה מרותק לכיסא גלגלים ולאחר מכן השתמש בקביים. התובע ואשתו הצהירו כי בתקופה זו התגוררה המשפחה בקומה שנייה ללא מעלית והתובע נעזר במשפחה ובקרובים לעלייה וירידה במדרגות ובליווי לטיפולים. עוד הצהירו על עזרה מתמשכת של אשתו בפעולות היומיום והצהרתם נתמכת בנסיבות העניין. מאז ועד היום, אינו מסוגל לקחת חלק פעיל בטיפול בילדים, אינו שוטף רצפה ומתקשה לשטוף כלים בכמות גדולה. נוכח תפקודו הנצפה בסרטוני המעקב, סבורני כי קיימת הפרזה בייחוס תפקודו בתקופה זו למגבלותיו מהתאונה.

43. התובע אינו נזקק כיום לעזרה אך יש להביא בחשבון החמרה אפשרית בעתיד.

פוסקת לתובע 30,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

44. התובע הגיש קבלות על סך כ – 3,400 ₪, אך חלקן אינן משקפות הוצאות להטבת הנזק: ערבון כנגד השאלת אביזרים מיד שרה ותשלום למומחה רפואי אשר חוות דעתו לא הוגשה כראיה (בקשת התובע נדחתה בהחלטה מיום 16.7.15). למרבית ההוצאות הרפואיות קיים כיסוי במסגרת "סל בריאות". עם זאת, סביר שנגרמו הוצאות רפואיות נוספות בתקופת אשפוזו והחלמתו, מעבר לכיסוי הקיים.

45. התובע הצהיר כי הוא מתקשה ללכת למרחקים ועושה שימוש רב יותר ברכבו (נוסע למכולת, למקווה ולבית הכנסת). המומחה אישר כי סביר שאדם במצבו יתהלך בצליעה ויתקשה ללכת זמן ממושך (עמ' 27). סרטוני המעקב מתעדים הליכה תקינה בפרק זמן קצוב ואין בהם לשלול קושי בהליכה ממושכת.

46. מבלי להקל ראש במגבלותיו של התובע, מצבו וצרכיו אינם מצדיקים פסיקת פיצוי גלובלי בסך 170,000 ₪ כפי בקשתו. מנגד, הצעת הנתבעים לפסוק פיצוי בסך 500 ₪ אינה ריאלית וחורגת ממידת הסבירות.

פוסקת לתובע 20,000 ₪ בעיקר עבור הוצאות נסיעה מוגברות בעתיד.

התאמת דיור

47. במועד התאונה התגוררה משפחת התובע בדירה שכורה בת ארבעה חדרים בקומה שנייה ללא מעלית ושילמו דמי שכירות חודשיים בסך 2,500 ₪. לאחר התאונה הועלו דמי השכירות החודשיים ל – 2,700 ₪ (דפים 160 – 168 למוצגי התובע). בהמשך נאלצו לפנות את הדירה ולטענתם שכרו דירה בת שלושה חדרים בקומת קרקע עבורה שילמו דמי שכירות חודשיים בסך 3,700 ₪ (לא הוגש חוזה שכירות). החל מאוגוסט 2015 הם שוכרים דירה בת שלושה חדרים עם מעלית ומשלמים דמי שכירות חודשיים בסך 3,300 ₪ (דפים 169 – 173, שם).

48. המומחה השיב על שאלות הבהרה מאת התובע אך אלה לא הוגשו. המומחה לא שלל כי השיב שתלונת התובע על קושי לעלות במדרגות סבירה במצבו (עמ' 27). לפיכך, סביר שדירה מתאימה למגורי התובע היא דירה בקומת קרקע או דירה עם מעלית. אולם בהיעדר הערכה מושכלת, קשה מאוד לקבוע ממה נובע ההפרש בדמי השכירות והאם הוא משקף את מצב השוק. התובע יכול וצריך היה להגיש ראיות טובות יותר. בהיעדר נתונים שניתן היה להביא בסבירות, איני מוצאת להעריך את הפיצוי על דרך האומדן.

כאב וסבל

49. התובע מבקש לפסוק פיצוי בסך 300,000 ₪. מנגד, מציעים הנתבעים לפסוק פיצוי בסך 30,000 ₪ ומטעימים שהעובדה שהנתבע נהג ללא ביטוח חובה אינה מזכה אותו בפרס.

50. אפתח בטענת הנתבעים שדינה להידחות. הפיצוי בגין כאב וסבל לא נועד "לחנך" את הניזוק אלא לשקף את הנזק שנגרם לו. נזקו של התובע נגרם בשל רשלנות הנתבע ולא בשל היעדר ביטוח חובה. (יוער כי לו התקיימה תחרות על התנהגות נאותה, היה התובע גובר על הנתבע ללא קושי).

51. בהתחשב בטיב הפגיעה, באשפוז ובטיפולים הרפואיים (כולל ניתוח), בתקופת אי הכושר הממושכת, בשיעור הנכות, בהשלכות התפקודיות הנובעות מנכות בשתי רגליים וכן באפשרות להחמרה בעתיד, מצאתי לפסוק פיצוי בסך 100,000 ₪.

ניכויים

52. מסכום הפיצוי יש לנכות את התגמולים שקיבל התובע מהמל"ל בסך 84,970 ₪ ובשערוך להיום – 88,070 ₪.

סוף דבר

53. הנתבעים ישלמו לתובע באמצעות נתבעת 2 סכום כמפורט להלן:

א.הפסד השתכרות בעבר 22,500 ₪

ב.הפסד השתכרות בעתיד 399,002 ₪  

ג.עזרת זולת 30,000 ₪

ד.הוצאות רפואיות ונסיעות 20,000 ₪

ה.כאב וסבל 100,000 ₪

ו.בניכוי תגמולי מל"ל 88,070 ₪ -

-----------------------------------------------------------------------

סה"כ: 483,432 ₪

54. לסכום מתווספים שכר טרחת עורך דין בסך 113,124 ₪, שכר עדים בסך 400 ₪ ואגרת משפט.

ניתן היום, א' טבת תשע"ט, 09 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.