תביעות הדדיות בעניין ירושה והיקף עזבון

1. במסגרת פסק דין זה הנני נדרשת להכריע במספר תובענות הדדיות בקשר לירושתו ועזבונו של המנוח י' ה' ז"ל (להלן: "המנוח"), ואלו הן:

האחת – תביעה למתן פסק דין הצהרתי מיום 28.11.13 שהגישו ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים, בנותיו התובעות 1-3 (להלן: "בנות המנוח") ובנו נ' ה' ז"ל (בעודו בחיים) (להלן: "בן המנוח"; "הבן") (וביחד: "ילדי המנוח"), כנגד אלמנת המנוח מנישואיו השניים, היא הנתבעת, בה עתרו למתן סעדים כדלקמן: לקבוע כי נישואיהם האזרחיים של הנתבעת למנוח מיום 15.5.07 הינם פיקטיביים ומנוגדים להוראות ס' 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 שכן נועדו אך ורק לשם הסדרת מעמדה של הנתבעת בישראל, ועל כן -בטלים; לקבוע כי הסכם יחסי ממון אשר נחתם בין המנוח לנתבעת ביום 24.4.07 (להלן: "הסכם הממון") במסגרתו נקבעה הפרדה רכושית מלאה ביניהם הינו תקף ומחייב; לקבוע כי הנתבעת אינה זכאית לכל זכות כתוצאה מנישואיה למנוח ו/או פטירתו (להלן: "התביעה למתן פסק דין הצהרתי שהגישו ילדי המנוח", תמ"ש 56866-11-13).

השנייה – תביעה למתן פסק דין הצהרתי מיום 2.4.14 שהגישה הנתבעת כנגד ילדי המנוח, בה עתרה לקבוע כי הינה זכאית מכוח הסדר איזון המשאבים בחוק יחסי ממון לקבלת זכויותיו של המנוח בנכסים ובכספים שנצברו במהלך חייהם המשותפים וכן לקבוע זכויותיה בעזבון המנוח. יצוין, כי בסיכומיה הבהירה הנתבעת את הסעדים המבוקשים על ידה ביתר דיוק, ואלו הם; ליתן פסק דין הצהרתי לפיו הבניין בא' --- בת"א הידוע כגוש --- חלקה --- ואשר רשום בלשכת רישום המקרקעין על שם התובעת 3 (להלן: "הבניין בא'") הינו בבעלות המנוח ולא בבעלות התובעת 3; לקבוע כי הנתבעת זכאית למחצית הנכסים שהצטברו במהלך נישואיה למנוח, לרבות הבניין בא' שנרכש לאחר הנישואין ובגדרו דירת הגג בה התגוררו הנתבעת והמנוח במועד פטירתו (להלן: "דירת הגג בא'") מכוח הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון, תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") (ס' 84); לקבוע כי לאחר הפחתת הרכוש מכוח איזון המשאבים, שאר הנכסים הרשומים על שם המנוח הינם חלק מעזבונו ועל כן הנתבעת זכאית לקבל מחצית מהם בהתאם לסעיף 11 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") לרבות רכב המשפחה שנמצא בחזקתה (ס' 85); לקבוע כי הנתבעת זכאית לתכשיטי זהב שונים המצויים בכספת על שמו של המנוח אשר פורטו על ידה ואינם חלק מעזבונו (ס' 86) (להלן: "התביעה למתן פסק דין הצהרתי שהגישה הנתבעת", תמ"ש 4327-04-14).

השלישית – בקשה למתן צו ירושה שהגישה הנתבעת ביום 11.9.13, בה עתרה להצהיר כי היא יורשת של מחצית העזבון, ואילו ילדי המנוח מנישואיו הראשונים יורשים את המחצית השנייה, קרי 1/8 כל אחד (להלן: "התביעה למתן צו ירושה", ת"ע 54778-12-13).

הרביעית – כתב התנגדות למתן צו ירושה שהגישו ילדי המנוח ביום 27.11.13 מהטעמים שפורטו בתביעה לפסק דין הצהרתי שהגישו לעיל (להלן: "ההתנגדות למתן צו ירושה", ת"ע 56886-12-13).

החמישית – תביעה למתן פסק דין הצהרתי שהגישה אלמנת בן המנוח, התובעת 4, בשמה ובשם  בנותיו הקטינות של הבן, התובעות 5-6 (להלן: "אלמנת הבן ובנותיו"), ביום 1.6.15, כנגד הנתבעת והתובעות 1-3, בה עתרה לקבוע כי הדירות העליונות בקומה השנייה והשלישית מעל דירת הקרקע בבניין בב' --- בת"א הידוע כגוש --- חלקה ---(להלן: "הבניין בב'", ו"הדירות העליונות בב'") שייכות לבן המנוח ואינן חלק מעזבונו של המנוח (להן: "התביעה לפסק דין הצהרתי שהגישו אלמנת הבן ובנותיו בקשר לדירות בב'", תמ"ש 2440-06-15).

השישית – תובענה שהגישה התובעת 3 ביום 5.12.03 כנגד הנתבעת, לסילוק ידה מדירת הגג בא' ולתשלום דמי שימוש ראויים ממועד פטירת המנוח ועד למועד פינויה בפועל (להלן: "התביעה לסילוק יד ולדמי שימוש ראויים", תמ"ש 11376-12-13).

2. יצוין, כי בין הצדדים התנהלו תביעות נוספות אשר הסתיימו זה מכבר: ביום 12.9.13 הגישה הנתבעת בקשה למינוי מנהל עזבון זמני בעניין עזבון המנוח (ת"ע 25838-09-13). בהחלטתי מיום 23.2.14 מיניתי את ב"כ הצדדים כמנהלי עזבון זמניים לניהול כספי העזבון ופתיחת הכספת בלבד ולאחר מכן מונתה מנהלת עזבון זמנית ניטרלית מטעם בית המשפט; ביום 25.11.13 הגישה הנתבעת תובענה למתן צו עשה, להשיב לה את החיבור למים ולחשמל בדירת הגג בא' (ת"ע 46408-11-13); וביום 4.8.14 הגישו התובעות 1-3 בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט כנגד הנתבעת לחייבה לשאת בכל התשלומים החלים על דירת הגג בא' בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 15.12.13.

3. כן להשלמת התמונה, יצוין, כי ביום 16.6.14 הגישה אלמנת בן המנוח תובענה לקיום צוואה שהותיר אחריו הבן, צוואת "שכיב מרע" מיום 30.4.14, על פיה הזוכות הן אלמנת הבן ובנותיו הקטינות כאשר התובעות 1 ו-3 (כאן) היו עדות לה. ביום 11.11.15 ניתן פסק דין לקיום הצוואה (ת"ע 60327-06-15); וביום 20.1215 הגישו התובעות 1-6 (כאן) וגב' פ' ה', אשתו לשעבר של המנוח ואמם של ילדי המנוח, תובענה לאישור הסכמי חלוקה בעניין עזבון בן המנוח (ת"ע 39368-12-15) שאין בהם כדי לפגוע בזכויות מי מהצדדים בהליכים דנן.

הצדדים להליכים, טיבם וטבעם:

4. א. המנוח הלך לעולמו ביום 3.8.13, כבן 68 שנים, ולא הותיר אחריו צוואה.

ב.            יצוין, כי המנוח נפטר באופן פתאומי וטרגי עת נפל מגג של מבנה קל בבניין בב' ושבר את מפרקת. כ-12 ימים לאחר אותו אירוע הלך המנוח לעולמו. 

5. במהלך רוב שנותיו, היה המנוח נשוי לגב' פ' ה' (להלן: "גב' פ'"; "אשתו לשעבר של המנוח"), להם נולדו ארבעה ילדים: התובעת 1 שהינה האחות הבגירה, עו"ד במקצועה; בן המנוח ז"ל והתובעות 2 ו-3, שהינן תאומות.

6. כאמור, ביום 13.5.14, במהלך ההליכים המשפטיים, הלך לעולמו בן המנוח לאחר מאבק במחלת הסרטן. בן המנוח הותיר אחריו את אלמנתו, היא התובעת 4 (להלן: "אלמנת הבן") ושתי בנותיהם הקטינות, התובעות 5-6 (להלן: "בנותיו של הבן"). יצוין, כי עם פטירת בן המנוח נותרו בנותיו של המנוח, התובעות 1-3, כתובעות בשמו בתביעות שהוגשו עוד בחייו (מכאן ואילך: "התובעות 1-3").

7. במהלך השנים צברו המנוח ואשתו לשעבר נכסים וכספים ובכלל כך, שני נכסי מקרקעין אשר נרשמו על שמם: הבית בב' וכן בית ברח' ק' -- בת"א הידוע כגוש -- חלקה -- (להלן: "הבית בק'").

8. יצוין, כי במהלך השנים נבנו על הבית בב' שתי קומות נוספות מעל דירת הקרקע בקומה שנייה ושלישית, ואילו הבית בק' נותר כבית קרקע בלבד. בין הצדדים קיימת מחלוקת בנוגע לבעלות בדירות העליונות בב', ועל כך יפורט בהמשך.

9. לאחר 41 שנות נישואין, בשנת 2006, החליטו המנוח ואשתו לשעבר להתגרש זמ"ז וביום 9.11.06 חתמו על הסכם גירושין, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 13.11.06 בבית הדין הרבני בת"א.

10. יצוין, כי המנוח ואשתו לשעבר החליטו במסגרת הסכם הגירושין שלא לפרק את זכויותיהם המשותפות בשני נכסי מקרקעין שהיו בבעלותם – הבית בק' והבית בב' – תוך שנקבע כי שני נכסי המקרקעין הנ"ל יישארו בחזקה משותפת שלהם וכי התשואה מהנכסים תחולק ביניהם בחלקים שווים. על טיבו וטבעו של הסכם גירושין זה והרלוונטיות שלו לענייננו, יפורט בהמשך.

11. באמצע שנת 2005 או בתחילת שנת 2006 הכיר המנוח את הנתבעת, אזרחית פיליפינית אשר צעירה ממנו למעלה מ-20 שנה, אשר הגיעה לישראל בשנת 2005 או בסמוך לכך, באשרת עבודה כמטפלת סיעודית.

12. בשלב מסוים לאחר היכרות הצדדים עברה הנתבעת להתגורר עם המנוח בבית בק'.

13. ביום 15.5.07 נישאו המנוח והנתבעת בנישואין אזרחיים בפיליפינים.

14. עובר לנישואיהם, חתמו המנוח והנתבעת ביום 27.4.07 על הסכם ממון במסגרתו נקבעה הפרדה רכושית ביניהם (להלן: "הסכם הממון"). ייאמר כבר עתה, כי הצדדים חלוקים בנוגע לתוקפו של הסכם הממון שכן הסכם זה לא אושר בהתאם לסעיף 2 לחוק יחסי ממון, ועל כך יפורט בהמשך.

15. בשנת 2007 נרכש הבניין בא' כאשר מלוא הזכויות נרשמו על שם התובעת 3. יצוין, כי בין הצדדים קיימת מחלוקת מהותית בסוגיית הבעלות בבניין זה, ועל כך אדרש בהמשך.

16. יצוין, כי בשנת 2008 התגלה כי המנוח חלה בסרטן הערמונית והוא החל בטיפולי כימותרפיה ואף קיבל זריקות הורמונליות. באותה העת, המנוח לא עבד והתקיים מכספים שחסך במהלך השנים.

17. בשנת 2008 החלה הנתבעת בהליך מדורג לקבלת מעמד כאזרחית ישראל, במסגרתו נערכו לנתבעת ולמנוח מספר ראיונות במשרד הפנים, החל מיום 10.7.08 ועד ליום 21.3.13, הוא הראיון האחרון שהתקיים בסמוך לפני פטירת המנוח.

18. במהלך שנת 2011 נבנתה דירת הגג בבניין בא'. אף סוגיית הבעלות בדירה זו מהווה מוקד למחלוקת בין התובעות 1-3 לנתבעת. עם סיום בניית הדירה, בשנת 2012, עברו המנוח והנתבעת להתגורר בדירת הגג עד למועד פטירתו של המנוח.

19. ביום 6.12.12 הגישו אשתו לשעבר של המנוח ובן המנוח בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד המנוח בקשר לסכסוך שנתגלע ביניהם במתחם הבניין בב' (ה"ט 13929-12-12). מנגד, הגיש המנוח כנגד בנו ואשתו לשעבר בקשה למתן צו הגנה (ה"ט 15917-12-12). על טיבו וטבעו של סכסוך זה יפורט בהמשך.

20. כאמור, ביום 3.8.13 הלך המנוח לעולמו.

21. ביום 26.6.14 קיבלה הנתבעת אזרחות ישראלית בעקבות עתירה מנהלית שהגישה על משרד הפנים בבית המשפט המחוזי בת"א (עת"מ 48331-03-14).

22. לאחר פטירת המנוח, ניטש סכסוך עז ועוצמתי בין ילדי המנוח לבין הנתבעת בקשר לזכויותיה של הנתבעת בירושה ובעזבון המנוח במהלכו הוגשו תביעותיהם ההדדיות של הצדדים כמפורט לעיל.

23. ביום 1.6.15 הגישה כאמור אלמנת הבן את התביעה למתן פסק דין הצהרתי בקשר לדירות העליונות בב'. בהחלטתי מיום 18.1.16 קבעתי כי כל התביעות תידונה במאוחד.

24. בעניינם של הצדדים התקיימו מספר ישיבות קדם משפט וכן 9 דיוני הוכחות, כדלקמן: ביום 20.6.16 נחקרו מר ד' ח', גב' א' ח', מר א' מ' ומר ע' ל', עדים מטעם התובעות 1-3; ביום 21.6.16 נחקרו אשתו לשעבר של המנוח והעדים מר נ' ר', מר מ' צ', מר מ' א', עדים מטעם התובעות 1-3; ביום 4.7.16 נחקרו גב' י' ג', מר ס' מ', מר י' ק', מר מ' ק' ומר ש' מ', עדים מטעם אלמנת בן המנוח ובנותיו; ביום 22.11.16 נחקרו אלמנת בן המנוח והחלה חקירת התובעת 2; ביום 24.11.16 הסתיימה חקירת התובעת 2; ביום 13.12.16 נחקרה התובעת 3; ביום 16.2.17 נחקרה התובעת 1; ביום 20.2.17 החלה חקירת הנתבעת וביום 16.5.17 הסתיימה חקירתה.

25. לאחר הגשת סיכומים, כמו גם סיכומי תשובה מטעם כל הצדדים, ניתנת הכרעתי בכלל התביעות.

תמצית טענות הצדדים:

26. ביסוד כתבי טענותיהן של התובעות 1-3 מונחות הטענות הבאות:

• א. משפחת המנוח היתה משפחה פטריארכלית שהתנהלה על פי מילתו של המנוח, שהיה אב חזק ודומיננטי, שעל פיו יישק דבר. חרף העליות והמורדות ביחסי בני המשפחה, כל ילדיו כיבדו אותו והעריצו אותו והוא מצדו דאג שלא ידעו מחסור בחייהם ובעתידם. לכל אחד מהילדים היו יחסים מיוחדים משל עצמו עם המנוח ואילו יחסיהם המשותפים עמו באופן כללי היו סימביוטיים, חמים, הדוקים, מלאים בדאגה, אכפתיות ובערבות הדדית, וכל זאת ביתר שאת לאחר שנתגלה בשנת 2008 כי חלה בסרטן הערמונית, כאשר בתקופת ההתמודדות עם מחלתו הם תמכו וטיפלו בו.

• ב. רצונו המפורש של המנוח, עליו חזר פעמים רבות, היה כי מאחר שכל חייו עבדו הוא, אשתו לשעבר וילדיו וצברו כספם בעמלם, אזי לאחר פטירתו יעבור כל רכושו לילדיו על מנת לאפשר להם לחיות בכבוד וברווחה. לאחר שההורים חתמו על הסכם הגירושין ביניהם, ביום 9.11.06, הם כינסו את ילדיהם והודיעו להם כי בחרו להשאיר את נכסי המקרקעין השייכים להם בידיהם כיוון שהם ממילא מתכוונים להורישם להם ולכן חילקו ביניהם רק את הכספים שהיו באותה העת בחשבונות הבנק.

• ג. נישואיהם האזרחיים של הנתבעת והמנוח מיום 15.5.07 הינם פיקטיביים, למראית עין, ונועדו אך ורק לצורך הסדרת מעמדה בארץ של הנתבעת. נישואים אלו היו קצובים בזמן עד למועד הסדרת המעמד (אם בכלל), כאשר בתמורתם קיבל המנוח עזרה מהנתבעת בביצוע מטלות שוטפות. המנוח מעולם לא ראה ולא התייחס אליה כאל חלק מהתא המשפחתי שלו או כאל "אשתו" או "זוגתו" וכדומה שכן היה ברור לכולם כי מדובר בעסקה שנולדה לצורך קבלת המעמד בארץ בלבד ולא ממניעים רומנטיים או זוגיים כלשהם.

• ד. בהיות המנוח שומר מסורת ומאמין, הוא מעולם לא תפס את ההתקשרות שבינו לבין הנתבעת כ"נישואין", אשר מבחינתו היו אך ורק כדמו"י, כך שהוא התייחס לקשר שלו עמה כ"סידור" נוח וכדבר זניח ושולי. המנוח אף הציע לתובעת 1 "להינשא" בדרך דומה ותמורת שכר כספי, לאחר שהתגרשה. כמו כן, המנוח המשיך להתייחס לאשתו לשעבר כאל אשתו וכמי שרק עמה קשר הוא את גורלו.

• ה. לפני שהכיר המנוח את הנתבעת, הוא הגיש בקשה למשרד הפנים, על מנת שיכירו בגב' ל' מ', נתינה זרה מפולין כידועתו בציבור, בכדי להסדיר מעמדה בישראל, אך בקשה זו נדחתה והיא גורשה מהארץ. בדומה, אף הנתבעת עצמה לפני שהכירה את המנוח, פנתה בהצעה דומה (להסדרת מעמדה) למר י' ב', חברו של המנוח, שעמו היתה ביחסים אשר סירב להצעה זו ושיתף את התובעות 1-2 בשיחה טלפונית שקיימו עמו בניסיון לשכנעו להעיד בהליך זה כי הנתבעת אמרה לו שלאחר שתקבל את תעודת הזהות בכוונתה לעזוב את המנוח ולחזור אליו.

• ו. בטרם נישואיהם האזרחיים ובסמוך לעריכתם, ביקש המנוח מבתו התובעת 1 לערוך להם הסכם ממון, תוך שביקש כי הסכם זה יהיה מנוסח באופן תמציתי, ברור וחד-משמעי, שבאמצעותו יוכל להגן על רכושו ובו ייקבע מפורשות כי אין ולא יהיה בינו לבין הנתבעת כל שיתוף כלכלי שהוא – בהווה, בעתיד ובכל מצב של פקיעת הקשר מכל סיבה שהיא – כך שיהיה ברור ומובן לכל, שהנתבעת לא תוכל לדרוש מהמנוח משהו בקשר לכך.

• ז. לעת הכנת הסכם הממון, הודיעה התובעת 1 לנתבעת, מראש, כי באפשרותה להיוועץ בעו"ד ו/או להיות מיוצגת. בנוסף, הותירה התובעת 1 בידי הנתבעת העתקים של ההסכם (בעברית ובאנגלית) כשבועיים-שלושה לפני שנחתמו. כמו כן, בטרם חתמו המנוח והנתבעת על הסכם הממון, חזרה התובעת 1 שוב בפניהם על משמעויותיהם של סעיפי הסכם זה.

• ח. לאחר שהמנוח חלה, הוא קרא לתובעת 2 ולאשתו לשעבר אל ביתו, הציג בפניהן את הסכם הממון ואמר להן, כי לפי הסכם זה קיימת הפרדה רכושית מלאה בינו לבין הנתבעת וכי מסמך זה ייתן לו ולהן את הביטחון, שהנתבעת לא תעשה צרות. אך היה ויקרה לו משהו והוא ילד לעולמו והיא תהיה "בסדר" איתו, ביקש מהן שתמלאנה אחר רצונו ותתנה לה מעזבונו סך של כ-20 אלף דולר לאחר פטירתו. לאחר מכן, המנוח אף קרא לנתבעת והסביר לה בנוכחות התובעת 2 ואשתו לשעבר את אותם הדברים שאמר להן קודם והנתבעת אישרה כי הבינה וכי היא מסכימה לכך. הסכם הממון נשמר בידיה של התובעת 2, לבקשתו של המנוח, אשר במספר הזדמנויות לאחר מכן שאל אותה האם היא אכן שומרת על מסמך זה והסביר לה שזה חשוב לו מאד.

• ט. מבלי לפגוע באמור לעיל, הסכם הממון שערכו המנוח והנתבעת אשר הסדיר את היחסים הרכושיים ביניהם צופה פני עתיד לעת פירוד או מוות, ועל כן, יש לקבוע כי ההסכם משקף את רצונו האמיתי של המנוח ולפיכך נתפס הוא כצוואה.

• י. המנוח והנתבעת, שביניהם מפרידות מעל ל-20 שנים, מעולם לא ניהלו מערכת יחסים זוגית או משותפת ויחסיהם נעדרו כל סממן שהוא של זוגיות או שיתוף; כך, למשל, התקשורת המילולית ביניהם היתה מינימאלית ובסיסית; הם ישנו בחדרים נפרדים בקומות שונות של הבית (בבית בק') ולמצער, במיטות נפרדות (בדירת הגג בבית בא'); פעמים רבות נהג המנוח לבקש את הנתבעת לעזוב את ביתו כאשר היה זקוק לפרטיותו או כי החליט להפסיק את ההתקשרות איתה; בזמן שיחות משפחתיות או שיחות עם חבריו לא הסכים שהנתבעת תשהה באותו החדר; חפציה של הנתבעת לא היו במקום גלוי לעין בביתו ובגדיה הוחזקו בנפרד וכמו כן התקיימה ביניהם בפועל הפרדה רכושית מלאה ומוחלטת עליה הסכימו בהסכם הממון לרבות התחשבנות עד רמת השקל האחרון ואף עד לרמת ההתחשבנות על קופסת סיגריות בודדה. בכלל זה, כל אחד מהם נשא בהוצאותיו ואילו בהוצאות המשותפות הם חלקו, כך שהדבר התאים יותר להתנהלות של שותפים לדירה, אך לא לקשר זוגי. כן יצוין כי בעוד שהמנוח היה אדם אמיד למדי, הרי שהנתבעת עבדה בניקיון באופן קבוע בין היתר גם אצל אשתו לשעבר של המנוח ואצל התובעות 2-3 בתשלום מלא. נוסף על כך, מעולם לא היה להם חשבון בנק משותף. כמו כן, מעולם לה היה להם כל נכס, חשבון או קופה משותפים, למרות שהנתבעת רכשה לעצמה בלבד נכסים שונים בפיליפינים והעבירה מדי שבוע משכרה ומכספה שלה לילדיה השוהים שם כאשר היה ברור כי כספו ורכושו של המנוח הוא שלו, ואילו כספה ורכושה – שלה.

• יא. בנסיבות אלו, לאור ההפרדה הרכושית המלאה שחלה בין המנוח והנתבעת, יש ליתן תוקף להסכם הממון שנכרת ביניהם גם אם לא אושר בבית המשפט. לא זו אף זו, יש לאכוף את הסכם הממון מכוח סעיף 5 (א)(3) לחוק יחסי ממון אשר קובע כי נכסים שבני זוג הסכימו בכתב שלא יאוזנו ביניהם לא יכללו במסגרת איזון המשאבים.

• יב. בתקופה שלפני פטירת המנוח התערערו יחסיו עם הנתבעת והוא רצה לשים להם סוף, כאשר בין היתר הודיע לילדיו כי סרב לחתום על הבקשה האחרונה בהליך הסדרת מעמדה וכי סרב להגיש בקשה זו. גם משרד הפנים לא התרשם מכנות הקשר ולכן לא הסתיים הליך הסדרת מעמדה של הנתבעת עד מועד פטירתו של המנוח, קרי בחלוף ארבע וחצי שנים לאחר שהחל ועקב כך אשרתה של הנתבעת הוארכה בשנה נוספת בלבד זמן מה לפני שהמנוח נפטר.

• יג. כשהמנוח שכב בבית החולים במצב קריטי ובעודו נלחם על חייו לאחר התאונה הטרגית שארעה לו, ומיד לאחר פטירתו, משכה הנתבעת מחשבונו, באמצעות כרטיס האשראי שלו, סך כולל של כ-17,000 ₪ עד שהתובעות 1-3 גילו זאת והודיעו לבנק על פטירת המנוח. מנגד, ילדי המנוח נשאו בכל עלויות הפטירה, בסך כולל של כ-50,000 ₪, לרבות בקניית חלקת קבר, עריכת שבעה והקמת מצבה ואילו הנתבעת לא הוציאה מכיסה ולו אגורה שחוקה ואף נטלה לעצמה כספי המל"ל.

• יד. על מנת שבן הזוג הנותר יהיה זכאי לרשת את בן הזוג שנפטר, אזי יש להוכיח כי מדובר בהתקשרות כנה ובנישואים התקפים לפי הדין המקומי. במקרה דנן, לא רק שהנתבעת לא טענה מעולם כי נישואיה האזרחיים למנוח תקפים בהתאם למקום עריכתם בפיליפינים, אלא שהיא עותרת לקבלת זכויות בעזבון מכוח הוראות סעיף 11 לחוק הירושה מבלי להציג ראיה כל שהיא בעניין זה ובכלל זה ראיה אלמנטרית ומהותית כגון תעודת הנישואים המקורית.

• טו. עזבון המנוח אינו כולל ומעולם לא כלל את הבניין בא' ואת הדירות הנוספות בבית בב', ומנגד נכללים בו חלקם של בני המשפחה בכספים שבכספת ובתכשיטים המצויים בה, אשר לנתבעת אין בהם יד ורגל.

• טז. הבניין בא' נרכש ע"י התובעת 3 מכספים שחסכה ומכספים שקיבלה מאמה (אשתו לשעבר של המנוח) ומהתובעת 1. הוא נרשם בטאבו על שמה, כאשר היא זו שחתומה על חוזה המכר. כל בני המשפחה לרבות המנוח מעולם לא העלו כל טענה כי נכס זה אינו שייך לתובעת 3, כאשר מאז שנרכש בשנת 2007 היא נהגה בו מנהג בעלים, חתמה על חוזי השכירות השונים, גבתה את דמי השכירות מהשוכרים, טיפלה בענייני תחזוקת הדירות המושכרות בנכס זה וכו'. בנוסף לכך, המנוח מעולם לא העלה כל דרישה שהיא בקשר לנכס זה. בשנת 2011 ביקש המנוח את הסכמתה של התובעת 3 להקים דירה נוספת על גג הבית בא', שם התגורר עד לפטירתו, שכן לטעמו לא רצה שהנתבעת תקבל חזקה בבית שבק', בו התגוררו המנוח והנתבעת עד לבניית דירת גג זו, אשר נבנתה בפועל ע"י בן המנוח ובעלה של התובעת 3.

• יז. בשנת 1996 או בסמוך לכך רכש בן המנוח מהוריו את הדירה הנוספת שמעל דירת הקרקע בבית בב' (בעת שהיתה קיימת רק דירה אחת מעל דירת הקרקע); דירה זו נרכשה ביחד עם הגג ואילו הדירות הנוספות בקומה השלישית נבנו על אותו גג ע"י בן המנוח ופועלים מטעמו; בן המנוח היה זה שטיפל בקבלת ההיתר לבניית דירות אלו ונשא במלוא העלויות הכרוכות בהוצאת ההיתר ובניית הדירות. כמו כן, במשך שנים רבות הוא נהג בדירות העליונות מעל דירת הקרקע מנהג בעלים, חתם על חוזי השכירות עם השוכרים השונים, גבה את דמי השכירות, טיפל בתחזוקתן וכו' כאשר לכל בני המשפחה לרבות המנוח היה ברור כי מדובר ברכושו של הבן.

• יח. בכל הנוגע לכספים והתכשיטים שבכספת, אזי כמפורט בתצהיר אשתו לשעבר של המנוח המדובר בתכשיטים אישיים של בני המשפחה שהינם בעלי ערך סנטימנטלי רב בעבורם. כמו כן, מחצית מתכולת הכספת שייכת לאשתו לשעבר של המנוח בהתאם להוראות ס' 4.3 להסכם הגירושין שלה עם המנוח.

• יט. אשר לתביעת התובעת 3 לסילוק ידה של הנתבעת מדירת הגג בא' ותשלום שכ"ד ראוי, אזי ככל שבית המשפט ימצא כי הדירות שבא' הינן בבעלות התובעת 3, יש להורות על פינויה של הנתבעת מהדירה בה מתגוררת עם בן זוגה החדש ולפסוק לה שכ"ד ראוי, וזאת החל מהמועד שבו הודיעה התובעת 3 לנתבעת על ביטול הרשות להמשיך ולהתגורר בדירה (ביום 30.11.13) ועד למועד פינוי הנכס בפועל, ובסך של 3,000 ₪ לכל חודש.

• כ. לסיכום האמור לעיל, עותרות התובעות 1-3 לקבוע כי נישואיהם של המנוח והנתבעת הינם פיקטיביים אשר נוצרו למראית עין ולשם הסדרת מעמדה של הנתבעת בישראל בלבד, ועל כן לא זכאית הנתבעת לכל זכות הנובעת מנישואין אלו הן מכוח חוק יחסי ממון והן מכוח חוק הירושה; כן עותרות התובעות 1-3 לקבל את תביעת אלמנת בן המנוח ובנותיו הקטינות בקשר לדירות העליונות בב' ולדחות את עתירת הנתבעת בקשר לבניין בא' לרבות דירת הגג; בנוסף עותרות התובעות 1-3 לקבוע כי התכשיטים בכספת שייכים לבני משפחת המנוח וכי מחצית מתכולת הכספת שייכת לאשתו לשעבר של המנוח; ולבסוף עותרות התובעות 1-3 להורות על סילוק ידה של הנתבעת מדירת הגג בא' תוך חיובה בתשלום שכ"ד ראוי עד למועד הפינוי.

27. ביסוד כתבי טענותיהן של התובעות 4-5 מפורטות הטענות הבאות:

• א. הבית בב' נרכש ונרשם בפנקס המקרקעין ע"ש המנוח ואשתו לשעבר עוד בהיותו בן קומה אחת ובו דירה אחת, היא דירת קרקע. בסביבות שנת 1995-1996 מכר המנוח את הדירה בקומה השנייה וחדר על הגג לבנו ז"ל בסך של כ-140,000 $. במצב דברים זה הזכויות בדירות העליונות מעל דירת הקרקע לא נרשמו באופן פוזיטיבי על שמם של המנוח ואשתו לשעבר, אלא "נתפסו בשדה המגנטי" של רישום זכויות ההורים בנכס כולו.

• ב. הנתבעת עצמה מושתקת מלטעון על הסתמכות הרישום בפנקסי המקרקעין שהרי היא עצמה תובעת את הזכויות בבניין בא' אשר רשום על שם התובעת 3. לגופו של עניין, מערכת היחסים בין בני המשפחה היתה כזו שהבן לא נזקק לכל אסמכתא כתובה כלפי הוריו בקשר לזכויות בדירות העליונות בב'. לו חשש הבן כי אביו יתכחש לבעלותו בדירות אלו, אזי באותה מידה היה מעגן בכתב את הוצאות הבנייה העצומות שהשקיע בבנייתן, אולם הוא לא עשה כן.

• ג. בעלותו של הבן בדירות העליונות בב' הוכחה הן מתוך הכתובים והן מעדויות של בעלי הדין ועדויות חיצוניות. בנוסף, אמירותיו של המנוח במשרד הפנים מעידות על כך. מנגד, הנתבעת לא הוכיחה ולו סממן בעלות אחד של המנוח בדירות העליונות בב' ואף לא זימנה ולו עד אחד על מנת שיתמוך בטענותיה. כמו כן, הנתבעת מעולם לא ביקרה בנכס בב' ומעולם לא היתה לה כל זיקה לנכס זה.

• ד. במקרה דנן, מכלול הנסיבות מעידות על כך שבן המנוח הינו הבעלים של הדירות העליונות בב' שכן ניתנה תמורה מלאה מצד הבן בגין דירות אלו, הוא קיבל את החזקה המלאה והבלעדית בדירות אלו ונהג בהן מנהג בעלים באופן מלא ובמהלך שנים רבות עד למועד פטירת המנוח. בנסיבות אלו, הדרישה להוכחת בעלותו בכתב נסוגה מפני "זעקת ההגינות" העולה במקרה דנן.

• ה. בנסיבות אלו, על סמך כל האמור לעיל, עותרות התובעות 4-6 לקבוע כי הזכויות בדירות העליונות בב' (למעט דירת הקרקע) שייכות בלעדית לעזבון בן המנוח.

28. ומנגד, ביסוד כתבי טענותיה של הנתבעת מונחות הטענות הבאות:

• א. טענות התובעות להיות נישואיהם של המנוח והנתבעת מיום 15.5.07 פיקטיביים הן טענות שקריות אשר נוצרו ממניעים ואינטרסים כספיים גרידא על מנת להכפיש את הנתבעת ולזכות בכספים ובנכסים לא להן. טענות אלו נסתרות לחלוטין מתוך התצהיר שהגישה התובעת 1 לרשות האוכלוסין בשנת 2007 וכן תצהיר העדים הנוספים אשר מאשרים את הקשר הזוגי בין המנוח לנתבעת ואשר נחתמו בפני התובעות 1.

• ב. יתר על כן, נישואים של המנוח והנתבעת נרשמו כדת וכדין במשרד הפנים והדבר אף היה ידוע לתובעות בזמן אמת. התובעות 1-3 לא העלו כל טענה בנוגע לתקפות קשר הנישואין עד לאחר פטירת המנוח והמתינו 7 שנים ממועד הנישואין, תוך שיהוי אדיר וגרימת נזק ראייתי רב לנתבעת הן בשל חלוף הזמן והן בשל פטירת המנוח. בפועל, טענתן בקשר לאי תקפות הנישואין הועלתה לראשונה בפנייה שערכו לרשות האוכלוסין, לאחר פטירת המנוח, על מנת לגרום לגירושה של הנתבעת מישראל, להקשות עליה בירור ההליך ובמטרה לקבל יתרונות בלתי הוגנים בנכסי וכספי המנוח.

• ג. טענות התובעות בנוגע לתקפות הנישואין 'לפי דין מקום עריכתם' מהוות הרחבת חזית אסורה. מבלי לפגוע בטענה זו, אזי רישום הנישואין במרשם משרד הפנים בישראל מהווה חזקה כי משרד הפנים בדק ומצא כי הנישואין תקפים במקום עריכתם ולכן הכיר בהם ורשם אותם כדין.

• ד. אין ליתן תוקף להסכם העדר השיתוף שנחתם בין הצדדים ביום 29.4.07 כהסכם ממון כהגדרתו בחוק יחסי ממון בין בני זוג הואיל וההסכם לא אושר בבית משפט כדרישת החוק. מעבר לכך, לא ניתן לקרוא להסכם עליו חתמה הנתבעת "הסכם ממון" הואיל והנתבעת לא ממש הבינה על מה היא חותמת. כמו כן, לא ניתן לאכוף את ההסכם בהתאם לסעיף 5 (א)(3) לחוק יחסי ממון שכן הדבר ירוקן מתוכן את הדרישה לאשר את ההסכם בפני בית משפט.

• ה. אף טענת הנתבעת לפיה יש לראות בהסכם הממון בבחינת 'צוואה' אין לה על מה לסמוך שכן היא סותרת את הלכת בית המשפט העליון לפיה משנפטר אחד מבני הזוג חל על עזבונו המשטר המשפטי של חוק הירושה והוא בלבד.

• ו. בפועל, המנוח והנתבעת לא פעלו על פי ההסכם אשר קובע העדר שיתוף, אלא שיתפו האחד את השני בנכסיהם, הכנסותיהם והוצאותיהם ובאופן מלא. המנוח והנתבעת התגוררו במשך כשש שנים מאז שנת 2005-2006 בנכס הרשום במחציתו על שם המנוח בק', מבלי שהמנוח ביקש מהנתבעת לשלם לו מחצית מדמי השכירות; הנתבעת הלכה לעבודה יום יום כאשר את הכנסתה מסרה מידי שבוע למנוח. לעומת זאת, למנוח לא היתה עבודה מסודרת ועל כן טיפל בנכסים ובנה את דירת הגג בא' בה הם התגוררו עד לפטירתו.

• ז. מעבר לכך, המנוח והנתבעת ניהלו מערכת יחסים זוגית משותפת, אשר התאפיינה במגורים משותפים ביחד במשך 7.5 שנים לפחות עד למועד פטירת המנוח; הנתבעת עברה שתי הפלות; הנתבעת והמנוח קיימו יחסי אישות; הנתבעת ניקתה את הבית והכינה למנוח אוכל; הנתבעת הלכה עם המנוח לטיפולים ואף ידעה טוב ממנו אלו כדורים לקח; המנוח והנתבעת עשו קניות לבית; המנוח חלק עם הנתבעת את הקשיים הרבים שלו עם בני משפחתו; המנוח חלק עם הנתבעת את עובדת רכישת הנכסים על ידו; בין המנוח לנתבעת היו מריבות כמו שקורה לא אחת בין בני זוג ולאחריהם חזרו השניים למגורים משותפים; המנוח והנתבעת פנו יחד לרשות האוכלוסין להסדרת מעמדה של הנתבעת; הנתבעת השאירה הכנסותיה אצל המנוח; הנתבעת ידעה על הכספת של המנוח; כספי הנתבעת מקצבת הביטוח הלאומי הופקדו בחשבון הבנק של המנוח; הנתבעת ידעה על ההסכם בין מר י' ח' למנוח בנוגע לבנייה בחצר הבית בא'; הנתבעת והמנוח הלכו יחדיו לאירועים משפחתיים; הנתבעת קיבלה מתנות מהמנוח; המנוח ליווה ותמך בנתבעת במהלך תאונות הדרכים שאירעו לה; המנוח לימד את הנתבעת עברית; המנוח התגרש מאשתו ע"מ להתחתן עם הנתבעת; המנוח והנתבעת חתמו על הסכם ממון, ועוד.

• ח. בתקופת חייהם המשותפים של המנוח והנתבעת הצטברו נכסים לבני הזוג אשר צריכים להתחלק ביניהם בחלקים שווים בהתאם להסדר איזון המשאבים בחוק יחסי ממון.

• ט. בתקופת החיים המשותפים של המנוח והנתבעת נרכשו הזכויות בבניין א' ולאחריהם בנה המנוח את דירת הגג בא', בה התגוררו המנוח והנתבעת ובה מתגוררת הנתבעת עד היום. התובעות 1-3 הודו כי המנוח שילם את עלות רכישת הבניין בא', אולם טוענות כי החזירו לו את הכספים ששילם. טענה זו היא בבחינת טענה של הודאה והדחה לפיה הנטל עובר לתובעות להוכיח כי השיבו את הכספים למנוח. אולם, התובעות 1-3 לא הצליחו להרים נטל זה שכן לא הציגו חוזה רכישה; הסתירו את פרטי מוכר הנכס; לא הזמינו את מוכר הנכס למתן עדות; נתגלו סתירות מהותיות בסכומי הכספים שלכאורה הוחזרו למנוח; התברר כי המנוח ולא התובעת 3 קיבל פיצוי מאת מר ש' ח' בגין בניה בחצר המשותפת. בנוסף לכך, הנתבעת הוכיחה כי המנוח נהג מנהג בעלים בנכס בא'.

• י. במסגרת התביעה למתן פסק דין הצהרתי בעניין היקף עזבון המנוח יש לכלול את מלוא זכויות המנוח בבניין בב' לרבות הדירות העליונות בקומה השנייה והשלישית שכן נכס זה רשום בלשכת רישום המקרקעין על שם המנוח ואשתו לשעבר, בחלקים שווים ביניהם. אף לגופו של עניין, אין כל אינדיקציה כתובה על קיומה של העסקה שנערכה בין בן המנוח לבין הוריו בשנת 1995 או כל שנה אחרת, למעט דברי התובעות בעל פה. טענת התובעות כי ניתן להשלים את החסר בדרישת הכתב בשל חוסר תום לב ו"זעקת ההגינות"-דינה להידחות. לנוכח התנהלות התובעות וניסיונות ההתחמקות שלהן, ובשים לב לכך שבשנים האחרונות לחייו היה המנוח מסוכסך קשות עם ילדיו ואשתו לשעבר לרבות צווי הרחקה ותלונות במשטרה, אזי נסיבות אלו אינן מאפשרת להן לטעון לקיומה של "זעקת ההגינות" במקרה דנן. מעבר לכך, ככל שלבן המנוח היתה זכות בדירות בב' מאז שנת 1995/6, היה עליו לעמוד על זכותו ו/או להגיש תביעה לפסק דין הצהרתי שנים רבות קודם לכן ובמיוחד עת הוכח הסכסוך בינו לבין המנוח בשנים האחרונות לחייו. טענות התובעות 4-6 כי הזכויות בדירות העליונות לא נרשמו פוזיטיביות על שמם של המנוח ואשתו לשעבר אלא "חסו" תחת הרישום המקורי של הקומה הראשונה היא טענה המצריכה הוכחה באמצעות מומחה והיא בגדר טענת "סברה" שאין לה כל משקל. מעבר לכך, טענה זו אינה נכונה מאחר והרישום בלשכת רישום המקרקעין הינו רישום של זכויות במושע ללא קשר להיקף הבנייה המצוי עליו. משכך, לנוכח המסמכים שהגישה אלמנת הבן ייתכן כי קיימת לבן תביעה כספית על עלות בנייה/שיפוץ בלבד, אולם לבטח לא תביעה קניינית.

• יא. בניגוד לטענות התובעות, הנתבעת הצהירה כי רכשה מגרש בפיליפינים בסכום של 60,000 ₪ וכן העבירה סך של 60,000 ₪ כמתנה לבנה לצורך סגירת חוב המשכנתא בדירה בפיליפינים בה מתגוררים ילדיה. עם זאת, מאחר שהדירה רשומה על שם ילדיה של הנתבעת, אזי לא המתנה ולא הדירה נכללים באיזון המשאבים, אלא יש לכלול רק את המגרש.

• יב. המנוח שמר בכספת תכשיטים השייכים לנתבעת אשר קיבלה ממנו במתנה. כמו כן, המנוח נתן לנתבעת במתנה תכשיטי זהב שונים אותם ענדה לפרקים. תכשיטים אלו אינם חלק מעזבון המנוח, אלא שייכים לנתבעת ובית המשפט מתבקש ליתן פסק דין הצהרתי בהתאם.

• יג. לסיכום כל האמור לעיל, עותרת הנתבעת ליתן פסק דין הצהרתי לפיו כל הנכסים שהצטברו במהלך הנישואין מהווים רכוש משותף ממנו זכאית הנתבעת למחצית בהתאם לחוק יחסי ממון ובכלל כך הבניין בא' לרבות דירת הגג. כן עותרת הנתבעת כי לאחר הפחתת הרכוש הנ"ל, יש לקבוע כי שאר הנכסים הרשומים על שם המנוח מהווים חלק מעזבונו ועל כן, הנתבעת זכאית לקבל מחציתם בהתאם לסעיף 11 לחוק הירושה. כן עותרת הנתבעת לדחיית תביעת אלמנת הבן ובנותיו בקשר לדירות העליונות בב' ולקבוע כי הן מהוות חלק מעזבון המנוח. בנוסף, עותרת הנתבעת לקבוע כי חלק מהתכשיטים המצויים בכספת השייכים לנתבעת ולא לעזבון המנוח וכן לקבלת רכב המשפחה אשר נמצא בשימושה.

מתווה ההכרעה:

29. בנסיבות דיוננו, על מנת להכריע במכלול המחלוקות בין הצדדים, יש להידרש למתווה הבא:

תחילה, יש לדון בטענות התובעות 1-3 להיות נישואי המנוח והנתבעת נישואים פיקטיביים שכן הכרעה בשאלה זו נדרשת הן לצורך המשך דיון בתביעה שהגישה הנתבעת לאיזון משאבים על פי חוק יחסי ממון והן לצורך הכרעה בתובענה שהגישה הנתבעת למתן צו ירושה והכרזתה כ'בת זוגו' של המנוח על פי סעיפים 10-11 לחוק הירושה. 

לאחר מכן, ובהתאם להכרעה הנ"ל, יש לדון בתביעת הנתבעת למתן פסק דין הצהרתי לאיזון משאבים בחייו של המנוח. במסגרת זו יש להידרש למשמעות הסכם הממון שנערך בין המנוח לנתבעת אשר קובע הפרדה רכושית ביניהם.

בהמשך, יש להידרש לבירור סוגית היקף העיזבון. במסגרת זו יש לבחון את התביעה למתן פסק דין הצהרתי שהגישו אלמנת הבן ובנותיו בקשר לדירות העליונות בב' וכן את עתירת הנתבעת בקשר לזכויות המנוח בבניין בא' לרבות דירת הגג. כמו כן, יש להידרש לשאר נכסי העזבון השנויים במחלוקת, קרי כספים ותכשיטים המצויים בכספת.

ולבסוף, יש להידרש לתביעה לסילוק יד ודמי שימוש ראויים שהגישה התובעת 3 בקשר למגורי הנתבעת בדירת הגג בא'.  נפנה עתה לדון בעניינים אלו, אחד לאחד.

א.        שאלת תוקפם של נישואי המנוח והנתבעת:

30. פסק הדין המנחה בסוגיית נפקות הנישואים לעניין הענקת זכויות מכוח דין אזרחי הוא ע"פ 3363/98 (ואח') אלכסנדר קניאז'ינסקי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (2) 479. במקרה זה נדון ערעורם של חמישה מערערים על הרשעת בית המשפט המחוזי כאשר במרכז האישום נגדם עמדו פרשיות של מעשי מרמה וזיוף שנועדו להשיג, שלא כדין, אזרחות ישראלית ודרכונים ישראליים לאנשים שונים מברית המועצות לשעבר, וזאת באמצעות ארגון "נישואים פיקטיביים" עם נשים יהודיות הזכאיות לעלות לישראל ולקבל אזרחות ודרכון ישראליים מכוח חוק השבות, תש"י -1950 וחוק האזרחות, תש"י – 1950. כב' השופטת (כתוארה אז) בייניש אשר הצטרפה לעמדת השופט קדמי והשופט אילן לדחות פה אחד את ערעורם של המערערים קבעה בין היתר בסוגיית תוקפם של הנישואין את הדברים הבאים:

"... קשה להגדיר במדויק את מרכיביו ואת תוכנו של קשר נישואין אמיתי שנקשר בפועל, ואף אין לנו צורך במקרה זה לעמוד על טיבה המדויק של הזיקה הנדרשת בין בני-הזוג כדי שנוכל לקבוע כי התקיימו נישואי אמת. אין אנו בוחנים את כוונותיהם ומניעיהם של הצדדים לברית הנישואין על-פי תבנית אחידה שגבולותיה משורטטים ומעוצבים. אך אין ספק, כי נישואין שמלכתחילה נוצרו במגמה להשיג תוצאה שאינה קשורה בגורלם המשותף של בני-הזוג, ללא כל כוונה ליצירת קשר משפחתי כלשהו, תוך הסכמה מראש לפירוד מוחלט בין בני-הזוג ומתוך מטרה יחידה להשיג זכויות שמעניק החוק – הם נישואין פיקטיביים. לא לאלה תוענק זכות האזרחות, אף לא הטבות וזכויות אחרות שהמדינה רואה לתת לבני-זוג נשואים".

31. כנלמד, לנוכח הקושי המובנה לקבוע תבנית אחידה וברורה לבחינת כוונותיהם ומניעיהם של הצדדים בקשר הנישואים, אזי השאלה האם מדובר בנישואים שנועדו לשם הקמת תא משפחתי וחיים זוגיים משותפים, אם שמא מדובר בנישואים אשר נועדו להשגת זכויות שמעניק החוק בלבד, תוכרע על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

32. בנסיבות דנן, לאחר שבחנתי את מכלול טענותיהם של הצדדים, הראיות הכתובות והעדויות מטעמם, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענות התובעות בדבר היות נישואיהם של המנוח והנתבעת פיקטיביים אשר נועדו אך ורק לצורך הסדרת מעמדה של הנתבעת בארץ. אפרט להלן טעמיי לכך.

33. כבר בפתח הדברים מן הראוי לציין כי טענת התובעות 1-3 להיות נישואי המנוח והנתבעת פיקטיביים הועלתה בשיהוי ניכר. אין חולק כי עובדת נישואיהם של המנוח והנתבעת בפיליפינים כמו גם רישומם כדין במשרד הפנים היתה ידועה לתובעות בזמן אמת עוד בשנת 2007. דא-עקא, התובעות 1-3 לא העלו כל טענה בעניין זה במהלך כל חייו של המנוח, אלא טענתן הועלתה לראשונה רק לאחר פטירת המנוח במסגרת פנייתן למשרד הפנים על מנת לגרום לגירושה של הנתבעת מהארץ על רקע הסכסוך הרכושי שנתגלעה ביניהן. בנסיבות אלו, יש לבחון טענה זו בזהירות ובחשדנות רבה.

34. לא זו אף זו, מדובר בטענה בעייתית אף לנוכח קיומו של הסכם הממון עליו חתמו המנוח והנתבעת ביום 27.4.07 הקרוי "הסכם יחסי ממון בין בני זוג", אשר התובעות 1-3 מבקשות להכיר בו כהסכם תקף ומחייב על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג. עיון בהסכם זה מלמד כי קיימות בו הצהרות אשר מלמדות באופן מפורש על היות המנוח והנתבעת 'בני זוג' כמשמעות מונח זה בחוק יחסי ממון, קרי בני זוג נשואים או צופי פני נישואין. כך, למשל בפרק המבוא "והאישה והאישה (להלן – "הצדדים") מצהירים על רצונם לחיות כבני זוג". כמו כן בסעיף 2 להסכם "הצדדים מצהירים ומסכימים כי מחוץ להיותם בני זוג אין בניהם כל שיתוף פיננסי ו/או כלכלי כלשהו". ודוק, על מנת לקבל הכרה במסמך זה כהסכם ממון בין בני זוג, כעתירת התובעות, תנאי הוא שיש להכיר בצדדים שחתמו עליו כ'בני זוג' כמשמעות דיבר זה בחוק יחסי ממון. בבע"מ 9607/03 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים, ביום 29.11.06) קבע כב' הנשיא ברק כי "מובנו של הדיבור "בן זוג" לא ייקבע אך על פי מובנה המילוני של הלשון. ללשון יינתן אותו מובן אשר מגשים את התכלית המונחת ביסוד החקיקה ... כמו כל דיבור שבחוק, משמעותו נקבעת על פי הקשרו. הקשרו של החוק הוא התכלית המונחת ביסודו. "ההקשר הראוי או הרלוואנטי, אשר במסגרתו נבחרת, מתוך שלל המשמעויות הלשוניות, המשמעות המשפטית, הינה התכלית או המטרה של הנורמה המשפטית". בנסיבות אלו, אני סבורה כי די בקיומו של הסכם יחסי ממון בין בני זוג בו הוגדרו המנוח והנתבעת כ'בני זוג' ובהסתמכות התובעות עליו לצורכי הליך זה כדי לשמש בסיס לבירור זכויותיה של הנתבעת לכל הפחות בהתאם לחוק יחסי ממון, אם לא מעבר לכך.

35. אף לגופם של דברים, מצאתי כי קשר הנישואין בין המנוח לנתבעת נעשה בכוונת נישואין ולא לצרכי קבלת מעמד בלבד. בענייננו, הגם שהתרשמתי כי מערכת היחסים בין המנוח לנתבעת לא הייתה נקייה מאינטרסים כאלה ואחרים, מצאתי כי התקיימו בה מאפיינים נוספים זוגיים ומשפחתיים שיש בהם כדי לבסס את המסקנה כי מדובר בקשר נישואין שנועד לצרכי כינון חיים זוגיים משותפים, ואפרט;    

36. ראשית, לתיק בית המשפט הוגש תצהיר שנערך ביום 17.7.07 על ידי התובעת 1 ואשר הוגש למשרד הפנים בתמיכה לבקשת המנוח לקבלת אישור נישואין לנתבעת (נספח 3 לתע"ר הנתבעת). בתצהיר זה כתבה התובעת 1 (לאחר שהוזהרה כי עליה לומר את האמת) את הדברים הבאים אשר מפאת חשיבותם לענייננו יובאו במלואם: " אני עושה תצהירי זה בתמיכה לבקשתו של אבי, ה' י' לקבלת אישור נישואין במשרד הפנים. 2. את אשתו, ל' ר' –ה' הכרתי כאשר עוד היתה חברה שלו, לפני למעלה משנה וחצי. פגשתי אותה בתחילה כשהיינו עושים הליכה משותפת יחד בבקרים שלושתנו, ולאחר מכן אוכלים ארוחת בוקר יחד כמעט מדי יום. 3. הייתי רואה כיצד הוא היה מלמד אותה עברית, גם לכתוב ולקרוא, והיום ל' יודעת לקרוא ולכתוב ברמה בסיסית בעברית. 4. אני יודעת מידיעה אישית כי היא בת זוגו כבר כמעט שנתיים, והם חיים יחד מזה זמן. 5. בתאריך 29.4.07 נסע יחד איתה לפיליפינים, על מנת להתחתן איתה, ושהה איתה שם חודש, עד לתאריך 29.5.07. 6. מדובר בבני זוג לכל דבר ועניין מזה זמן רב, ול' אף מכירה את כל אחיי והרבה ממכריו וחבריו של אבי, אשר הפכו לחברים משותפים ...". אומנם, בחקירתה ניסתה התובעת 1 לחזור בה מהדברים שהצהירה בטענה כי מדובר בתצהיר שקרי (כך ממש) אשר נערך כל כולו לבקשת אביה על מנת לסייע לו בתהליך במשרד הפנים וכי בפועל לא היתה לה אפשרות להתנגד לבקשתו בשל אופיו הנוקשה וההחלטי (עמ' 115 לפרוט' 16.2.17, ש' 9-עמ' 119, ש' 14). אולם, מצאתי כי לא ניתן לקבל עדות מאולצת זו אשר נועדה "לבטל" את התצהיר בדיעבד ויש ליתן משקל לדברים שנכתבו בזמן אמת, עוד בטרם נתגלע סכסוך בין הצדדים.

37. לא זו אף זו, ביום 9.7.07 ערכה התובעת 1 ארבעה תצהירים נוספים מאת העדים: מר א' מ', מר מ' מ', מר י' מ' ומר ג' נ', מכרים של המנוח, אשר אף הם הוגשו למשרד הפנים וכן אימתה את חתימותיהם. בתצהירים אלו נכתב בין היתר כי המצהירים הכירו את הנתבעת כאשר היתה חברתו של המנוח וכי ידוע להם מידיעה אישית כי "היא בת זוגו כבר כשנתיים וכי הוא נסעה להתחתן איתה בפיליפינים ושהה איתה שם חודש". בחקירתו הנגדית של מר א' מ' אישר העד כי הנתבעת והמנוח התגוררו יחד כמה שנים (עמ' 152 לפרוט' 21.6.16, ש' 14); כי בתקופה שהמנוח היה עם הנתבעת הוא לא היה עם אחרות (שם, בעמ' 153, ש' 16); כי המנוח עזר לנתבעת לנהל את החיים (שם, בעמ' 154, ש' 15); העד חזר ואישר את תצהירו משנת 2007 שהוגש לרשות האוכלוסין ובו הצהיר כי המנוח והנתבעת היו 'בני זוג' (שם, בעמ' 159, ש' 13). למותר לציין, כי התובעות בחרו שלא לזמן את המצהירים הנוספים, ועניין זה נזקף לחובתם.

38. בנוסף, הנתבעת צירפה שני מסמכים נוספים מיום 10.7.17 ומיום 18.7.17 אשר הוגשו למשרד הפנים אשר נחתמו על ידי המנוח; במכתב מיום 18.7.07 נכתב כי המנוח והנתבעת הכירו בשנת 2005 ובמכתב מיום 10.7.07 נכתב על ידי המנוח כי "משך שנתיים אנחנו יחד, והיא בת זוגו לכל דבר ועניין. אנחנו חיים יחד, מבלים יחד, ועושים הכל ביחד. לאחרונה נסעתי כדי להתחתן איתה בפיליפינים ושהינו שם חודש יחד". המנוח חתם על המכתב הנ"ל במילים "אני מצהיר כי זה שמי, זו חתימתי, וכל הנאמר כאן אמת ויציב". בנוסף, צורף מכתב שנערך ונחתם על ידי הנתבעת עצמה בה נכתב כי פגשה את המנוח בינואר 2005 והם הפכו להיות חברים טובים ובאוקטובר 2005 היא עברה להתגורר עמו כ"בעל ואיש" ובחודש אפריל הם נסעו לפיליפינים והתחתנו שם ביום 15.5.07.

39. יצוין, כי כל התצהירים והמסמכים הנ"ל אשר נערכו "בזמן אמת" תומכים ומחזקים את המסקנה כי המנוח והנתבעת היו בני זוג עובר לנישואיהם וכי מטרת נישואיהם היתה לצורכי נישואין ולא לצורכי הסדרת מעמד בישראל בלבד.

40. שנית, כאמור, בסמוך לאחר הנישואים החלו המנוח והנתבעת בהליך מדורג לקבלת אזרחות לנתבעת על פי סעיף 7 לחוק האזרחות, תשי"ב – 1952 אשר קובע: "בעל ואישה שאחד מהם אזרח ישראלי או שאחד מהם ביקש להתאזרח ונתקיימו בו התנאים שבסעיף 5 (א) או הפטור מהם, יכול השני לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות, אף אם לא נתקיימו בו התנאים שבסעיף 5 (א)". בחלוף ארבע וחצי שנים ולאחר שהנתבעת השלימה ביחד עם המנוח את כל התהליך המדורג במשרד הפנים - קיבלה הנתבעת אזרחות ישראלית, ויש בכך אינדיקציה נוספת לתקפות נישואיהם של המנוח והנתבעת כפי שהוכרו על ידי מוסדות המדינה. אציין, כי לא מצאתי רלוונטיות לעובדה האם בסופו של יום ניתנה האזרחות משיקולים טכניים, אם לאו בפרט משלא נסתר כי המנוח והנתבעת עברו ביחד עם כל ההליך המדורג והתייצבו לכל הראיונות במשרד הפנים. גם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בעתירה שהגישה הנתבעת נגד משרד הפנים מיום 26.6.14 נקבע כי המנוח והנתבעת השלימו את ההליך המדורג שהחל בשנת 2008 ואורכו כארבע וחצי שנים וכי בנסיבות דנן "לא היה מקום להזקיקה להידרש ל"נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים" (עמ' 7 ש' 16), כך שלא נמצא כל דופי בהתנהלות הנתבעת בהליך זה.

41. שלישית, במסגרת ההליך המדורג לקבלת האזרחות השתתפו המנוח והנתבעת בראיונות שיש בהם כדי ללמד על טיב מערכת היחסים ביניהם. כך, בסיכום ראיון מיום 10.7.08 כתב עורך הראיון בין היתר כך: "... ל' טוענת שבתחילה עברה להתגורר עמו מטעמי נוחיות לא היתה צריכה לשלם כספים אבל לדבריה בהמשך מצאה בו אדם טוב והקשר התחזק...". בטופס סיום ראיון משנת 2008 נכתב כי "בני הזוג נשואים. בשימוע אין סתירות ע"מ שנוכל לדחות את שדרוג המעמד. לכן, ומאחר ואין ברירה ממליצים לשדרג את מעמדה לא/5 ולבדוק בהמשך" והחלטת מנהל הלשכה מיום 4.9.08 היתה "הזוג נשוי, לא עלו סתירות בשימוע. מאשר שדרוג מעמדה לא/5"; גם בטופס סיכום ועדה לשכתית מיום 3.5.13 נכתב כי "התרשמות הפקידים כי מדובר בנישואי נוחות ... אך מאחר שבני הזוג מנהלים משק בית משותף ולא עלו סתירות במהלך הראיון- אין מנוס מלאשר את ההליך" והחלטת מנהל הלשכה מיום 19.5.13 "מאחר וע"פ התרשמות השימוע נראה כי מדובר בנישואי נוחות מאשרת הארכת א/5 בשנה נוספת". אני סבורה כי ככל שעורכי הראיונות היו מגיעים למסקנה כי מדובר היה בקשר פיקטיבי, לא היו מאריכים את אשרתה של הנתבעת מעת לעת והיו מפסיקים את ההליך המדורג. להווי ידוע, כי משרד הפנים מקשה על הכרה במעמדו של בן הזוג הזר לקבלת אזרחות וכל מטרתו של ההליך נועדה לבחון האם מדובר בקשר נישואין אמין או קשר נישואין שנועד לצורכי הסדרת מעמד גרידא. בנסיבות דנן, למרות החקירות השוטפות את בני הזוג הגיעה רשות האוכלוסין למסקנה כי הנישואין בין המנוח לנתבעת הנם נישואי נוחות ולא נישואים פיקטיביים ואף האריך את אשרתה של הנתבעת. בע"פ 3363/98 לעיל נקבע כי "יש להבחין בין "נישואי תועלת" לבין "נישואים-למראית-עין". הראשונים – נעשים בכוונת נישואין, ואין נפקות לכך שהמניע לעשייתם הייתה התועלת הכרוכה בהם, בעוד שהאחרונים – נעשו מלכתחילה בלא "כוונת נישואים", כאשר תכליתן היחידה היא ליצור בסיס למצג של "נישואים", כשבפועל אין כאלה. הראשונים – הופכים את הנישואים לבני-זוג "אמיתיים", ואילו האחרונים – מציגים את הנישואים כבני-זוג "למראית עין" כאשר אין הם כאלה". בנסיבות אלו, גם לאור התרשמות משרד הפנים אשר ראה בנישואין כנישואי נוחות ולא נישואים פיקטיביים לצורך השגת מעמד בלבד, יש כדי להוות ראיה נוספת לדחיית טענות התובעות.

42. רביעית, בנסיבות דנן הגם שלא ניתן להתעלם מכך שקשר הנישואין של המנוח והנתבעת לא היה נקי מאינטרסים אישיים ואף הוגדר במשרד הפנים כנישואי נוחות. כך, למשל, הצהיר המנוח כי הסתייע בנתבעת לצורכי קניות לבית, הכנת אוכל, ניקיון וכיוצ"ב ולאחר מחלתו לליווי בטיפולים, רכישת תרופות, ועוד, ואילו הנתבעת הצהירה כי מצאה בתחילה במגורים עם המנוח "סידור נוח" אשר אפשר לה להתגורר ללא תשלום ולחסוך כספים לילדיה בפיליפינים אולם לאחר מכן התחזק הקשר, התרשמתי כי לצד אינטרסים אישיים אלו התקיימו בקשר הנישואין סממנים נוספים זוגיים ומשפחתיים אשר מאפיינים קשר נישואין אמיתי, כגון: מגורים משותפים תחת קורת גג אחת עד לפטירת המנוח; קיום יחסי אישות; הנתבעת נכנסה להיריון מהמנוח פעמיים (ר' גם עדות התובעת 1 בעמ' 124 לפרוט' 16.2.17, ש' 25-26); הנתבעת הכינה למנוח ולה אוכל; הנתבעת ניקתה את הבית; הנתבעת הלכה עם המנוח לטפולים וידעה אף יותר טוב ממנו אלו כדורים לוקח (ר' עדות המנוח בראיון מיום 21.3.13 "אני לא יודע את שמות הכדורים אשתי יודעת הכל"); המנוח והנתבעת עשו קניות לבית (ר' עדות המנוח בראיון מיום 10.7.08 "ש. ומה היא עושה בבית? ת. מבשלת מכבסת מנקה –מטפלת בכל העניינים של הבית בכל הצרכים של הבית. ש. מי עורך את הקניות? ת. רוב הפעמים אני עשיתי שוק על אופניים. עכשיו שאני לא מגיש טוב קצת ל' או חברים שלי"); המנוח והנתבעת הלכו לאירועים משפחתיים לרבות של ילדי המנוח (ר' עדות המנוח בראיון מיום 21.3.13 "ש. ארוע אחרון שאתה ואשתך הוזמנתם יחדיו? ת. לברית של הבת שלי א'. נולד לה בן ע' ואני הייתי הסנדק"); המנוח ליווה ותמך בנתבעת במהלך תאונות הדרכים שאירעו לה; המנוח לימד את הנתבעת עברית; המנוח והנתבעת יצאו לבילויים ביחד עם חברים משותפים, ועוד. מנגד, לא מצאתי ממש בטענות התובעות 1-3 לפיהן החיכוכים שהיו בין המנוח לנתבעת מעידים על היות הנישואין פיקטיביים שכן אין בכך כדי להוות ראיה לאי קיום קשר נישואין ממשי, וגם אם המנוח ביקש מהנתבעת לעזוב את ביתו היה זה לזמן קצר שכן אין חולק כי בסופו של יום השניים חזרו להתגורר ביחד. מעבר לכך, הוכח כי המנוח מעולם לא התגרש מהנתבעת ואף לא הזכיר כל כוונה להתגרש ממנה. בנוסף, הוכח כי המנוח היה אדם סוער ואף היחסים בינו לבין ילדיו ואשתו לשעבר היו סוערים ביותר לרבות הגשת תלונות הדדיות במשטרה, צווי הרחקה והליכים משפטיים. כן אציין כי הגם ששני הצדדים התייחסו באריכות לסוגיית המועד המדויק בו עברה הנתבעת להתגורר עם המנוח, לא מצאתי חשיבות יתרה לעובדה זו משאין חולק כי המנוח והנתבעת נישאו ואף נותרו נישואים עד למועד פטירת המנוח.

43. חמישית, חרף ניסיונם של ילדי המנוח לצייר תמונה הרמונית בקשר ליחסיהם עם אביהם לאורך כל השנים, התרשמתי כי בשנים האחרונות לחייו ובפרט לאחר גילוי מחלתו הקשר בין המנוח לבני משפחתו – התרופף, ומנגד הקשר בין המנוח לנתבעת -התחזק. עובדה זו נלמדת מעדות המנוח בראיון מיום 21.3.13 בו ציין כי אמנם נמצא בקשר עם התובעת 3 בתדירות של אחת לשבוע, אולם עם התובעת 2 בתדירות נמוכה יותר של "אחת לחודש" וכלל לא מצוי בקשר עם התובעת 1 ועם בנו בשל סכסוך במתחם בב'. מנגד, ציין המנוח כי הנתבעת עוזרת לו חוץ מבחינה כלכלית "בהכל", הולכת אתו לכל הבדיקות, בתי חולים והטיפולים. גם הנתבעת עצמה ציינה כי היא והמנוח לא הולכים לבקר את הילדים שלו כי "הם לא אוהבים אותה" ואף סיפרה על אירוע שארע לפני ראש השנה בו אשתו לשעבר תקפה אותה בגלל שראתה שהיא עונדת שרשרת וצמיד זהב שנתן לה המנוח; כן נלמדים יחסים קשים ועכורים מההליכים בעניין ההטרדה מאיימת וצו ההגנה, אשר מלמדים "בזמן אמת" על הסכסוך בין המנוח לבין התובעת 1, בן התובע ואשתו לשעבר; בנוסף הדי הסכסוך עולים גם מדברים שכתב המנוח ביומנו (כך, למשל, בלשונו "לולאי הילדים שלי לא היו נותשטים אותי מתי שחליתי ונפלתי למישכב למשך יותר מארבע שנים .. וגם רצים שאני אשלום סכר דירה אפרש בין הדירה ברח' ק' לבין הבית ברח' ב'" (השגיאות, כך במקור)). בהקשר זה אציין כי גם אם לא ברור מהו התאריך המדויק בו נכתבו הדברים, ניתן לשער כי נכתבו בעת הסכסוך שנתגלע בין המנוח לבני משפחתו בקשר למתחם בב', קרי בשלהי שנת 2012. כל האמור מלמד דווקא כי בשעתו הקשה של המנוח העניקה לו הנתבעת ליווי, סיוע ותמיכה בעוד שבינו לבין בני משפחתו היה ריחוק.

44. שישית, בראיון האחרון במשרד הפנים מיום 21.3.13 נשאלה הנתבעת מה התוכניות שלה ושל המנוח לעתיד, והיא ענתה "כל עוד הוא חי אנחנו תמיד נהיה יחד. הבטחתי לו שאטפל בו. ואולי כאשר ירגיש טוב ואני אקבל שוב את הפיצויים שלי ניסע לפיליפינים כי אני עושה שיפוץ בית שלי בפיליפינים" – יש באמירות אלו כדי לסתור את טענת התובעות 1-3 לפיה קשר הנישואין בין המנוח לנתבעת היה "בא אל קיצו" בכל מקרה עם קבלת המעמד או לחילופין עם ביטולה של אשרת השהייה בארץ, ככל שמשרד הפנים לא היה מאשר אותה. כן יש באמירות אלו של המנוח כדי לסתור את הטענה לפיה המנוח "סירב" לחתום לנתבעת בפעם האחרונה בה היו ברשות האוכלוסין שכן מעיון בשני הפרוט' השיחות מחודש מרץ 2013 אין כל אינדיקציה לסירוב זה, אלא להיפך- הן המנוח והן הנתבעת ענו על כל השאלות ושיתפו פעולה באופן מלא עם ההליך.

45. ולבסוף, לא ניתן להתעלם מכך שמרבית טענותיהן של התובעות 1-3 מתבססות על עדויותיהן ועדויות עדים מטעמן, אשר בכל הכבוד, אינם יכולים להיחשב כעדים ניטרליים. כך, למשל, עדותה של אשתו לשעבר של המנוח, עדות מר ע' ל' אשר עבד במשרדה של התובעת 1, גב' א' ח', אחותו של המנוח, ועוד - עדויות אשר עומדות בסתירה לתצהירים, אמירות ותכתובות שנערכו "בזמן אמת" אשר תומכות ומחזקות את המסקנה כי קשר הנישואים של המנוח והנתבעת לא נועד לצרכי מעמד בלבד, ומשכך המשקל שיש ליתן לעדויות אלו הוא נמוך. יתר על כן, גם בעדויות שהובאו מטעם התובעות 1-3 ניתן למצוא חיזוקים ותימוכין למסקנה כי נישואיהם של המנוח והנתבעת לא היו לצרכי מעמד בלבד, אלא התאפיינו במאפיינים זוגיים ואחרים, ואפרט בתמצית: מר ד' ח' העיד כי בשיחה עם המנוח "הוא אמר שהתחתן עם בחורה פיליפינית יפה" (עמ' 10 לפרוט' 20.6.16, ש' 3); מר י' ב' בתמליל השיחה עם התובעות 1-2 אמר כי המנוח "התאהב בה" (נספח ד' לתע"ר תובעת 1, עמ' 3 בש' 4 ו-6). מר מ' א' אישר את תצהירו שהוגש לרשות האוכלוסין בו נכתב כי המנוח והנתבעת היו "בני זוג לכל דבר וענין" (עמ' 159 לפרוט' 21.6.16, ש' 13).

46. לסיכום – מכל האמור לעיל עולה כי התובעות 1-3 לא הצליחו להוכיח כי חרף עובדת רישום נישואים של המנוח והנתבעת במשרד הפנים וקבלת אזרחותה של הנתבעת על בסיס ההליך המדורג אשר בחן את כנות הנישואין – היו נישואים של המנוח לנתבעת פיקטיביים. נהפוך הוא. התרשמתי כי הגם שקשר הנישואים של המנוח והנתבעת לא היה חף מאינטרסים אישיים הדדיים התקיימו בו סממנים נוספים זוגיים ומשפחתיים אשר מאפיינים קשר נישואין אמיתי וכי המנוח אהב את הנתבעת ובפרט בשנים האחרונות של חייו קיבל קשר זה נופך רגשי של הענקת סיוע ותמיכה וליווי המנוח בעת מחלתו, וזאת לצד התרופפות היחסים בינו לבין בני משפחתו.

הזכות לרשת:

47. כעת, יש לבחון שאלת זכאותה של הנתבעת לרשת את המנוח בהתאם להוראות חוק הירושה.

48. הפרק השני לחוק הירושה קובע את היורשים על פי דין וחלקו של כל אחד מהם בעיזבון המוריש. זכויות הירושה כפופות להוראות המוריש בצוואתו. בהעדר צוואה, היורשים על פי דין הם:

"(1) מי שהיה במות המוריש בן-זוגו:

(2) ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו וצאצאיהם (בחוק זה – קרובי המוריש); (סעיף 10 לחוק הירושה).

היקפה של זכות הירושה של בן הזוג, משתנה בהתאם למידת קרבתם של היורשים הנוספים למוריש, כמפורט בסעיף 11 לחוק הירושה, אשר קובע כך:

"(א) בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית נוסעים השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון –

                (1) אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים – חצי;

(2) אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים – שני שלישים, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן-הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעזבון יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העזבון.

(ב) אם לא הניח המוריש קרוב מן המנויים בסעיף קטן (א) יורש בן הזוג את העזבון כולו.

(ג) המגיע לבן-הזוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעזבון; הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג -1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק, ואינה באה לפגוע בזכותו של בן-זוג לקבל מן העזבון מה שהמוריש קיבל לרגל הנישואין כל מנת להחזירו כשיפקעו ...".

49. בבע"מ 9607/03 פלוני נ' פלוני, פ"ד סא (3) 726 נבחנה השאלה האם המשיבה היא בבחינת "בן זוג" לעניין סעיף 11 לחוק הירושה, נוכח נישואיה האזרחיים למנוח ברומניה. לאחר בחינת לשון החוק והתכליות העומדות בבסיסו קבע כב' הנשיא (בדימ') ברק כי ""בן זוג", לעניין סעיף 11 לחוק הירושה, הוא מי שנישא למוריש בנישואין "פורמליים" (להבדיל מידועים בציבור) ... הקביעה כי המשיבה נישאה למנוח בנישואין אזרחיים ברומניה – נישואים התקפים לפי הדין הרומני – מובילה למסקנה כי היא בבחינת "בת זוג" לעניין ירושה על פי דין. די בהתקשרות הנישואין הכנה בין המנוח למשיבה כדי שיראו בה "בת זוג" לעניין חוק הירושה".

50. כך גם בספרם של ש' שוחט, נ' גולדברג ו-י' פלומין דיני ירושה ועזבון (מהדורה שביעית מורחבת, התשע"ד - 2014) נקבע כי "הדיבור "בן-זוג" בהקשרו של סעיף 11 לחוק משמעו בן זוג שבא בקשר נישואין פורמלי .. על פי פרשנות זו יבואו בגדר המונח גם נישואי תערובת של יהודי ומי שאינה יהודייה, אשר נישאו מחוץ לישראל בנישואין אזרחיים התקפים במקום עריכתם. זאת, במנותק מן השאלה האם נישואי תערובת תופסים במשפט הישראלי". כן נקבע כי "לעניין הירושה אין חשיבות לשאלה מה היתה מערכת היחסים בין בני הזוג, ואף לא לעובדה שהם חיו בנפרד בעת מותו של המוריש..." (שם, בעמ' 63).

51. בעמ"ש (ת"א) 38845-10-12 פלונית נ' ל.א (פורסם במאגרים, 7.1.15) הועמדה להכרעה פרשנות הוראת סעיף 10 לחוק הירושה בהגדרת "בן-זוג". המדובר היה בנסיבות חריגות ביותר בהן המערערת והמנוח היו רשומים כנשואים אולם לא ראו עצמם כ"בני זוג" ולא היה חולק כי משך למעלה מ-36 שנים המערער והמנוח לא התראו, לא דיברו אחד עם השני, חיו בנפרד במדינת שונות, ולא יצרו כל קשר האחד עם משנהו והמנוח אף לא הגיע ללווית ילדתם המשותפת. יתרה מכך, המערערת עצמה לא הרגישה עצמה "כבולה" לחיי הנישואין עם המנוח אלא חיה עם בן זוג אחר במשך כל אותן 36 שנים. בנוסף, בחלוף 4 שנים לאחר נישואיהם, המערערת פנתה לבית הדין הרבני על מנת להסדיר את גירושיה מהמנוח ואף נחתם ביניהם הסכם, אולם המנוח לא הגיע למועד הדיון שנקבע בבית הדין הרבני ועזב את הארץ. חרף נסיבות חריגות וקיצוניות אלו, קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט שנלר בהסכמת כב' השופטים ורדי וברנר) לאחר קבלת עמדת ב"כ היועמ"ש, לאחר בחינת הוראות חוק הירושה, הפסיקה והספרות בנדון וכן בחינת הצעת חוק דיני ממונות, כי יש לקבל את ערעור ולקבוע כי המערערת הינה "בת זוגו" של המנוח בהתאם לסעיפים 10 ו-11 לחוק הירושה ונימק את קביעתו כך:

"הנה כי כן, השאלה הניצבת במקרה שבפנינו, האם יש מקום כי בית המשפט וכעין "חקיקה שיפוטית", יבחן את המקרה הקיצון, ויקבע כי נוכח הנסיבות הקיצוניות, יש לסטות מהפרשנות המקובלת עד כה...

כפי שציינתי לעיל, סבורני כי גם אם מדובר במקרה דנן, במקרה קיצון, עדיין לאור כל הנימוקים שפורטו לעיל, אין לשנות מההלכה הפסוקה, כפי שפירשה את חוק הירושה, וכך גם עולה מאותן הוראות בסעיף 11 לחוק הירושה, אשר מהן ניתן להסיק כי בן הזוג היורש, במובנם של סעיפים 10 ו-11 לחוק הירושה, הינו מי שנשוי, וכשהקביעה עניינה קביעה שבסטטוס.. לדעתי, לא בכדי לא מצאתי בפסיקה בבית המשפט העליון, עד היום, מקרה ובו אכן יושמה פרשנות מהותית בפועל. פתיחת האפשרות להיזקק לשאלת הנישואין דה פקטו, להבדיל מעצם הנישואין דה יורה, עלולה לגרום לסחף בפניות לבית המשפט במסגרת בקשה של צו ירושה, תוך טיעון כי הגם שמדובר באלמן או אלמנה, עדיין לאור מערכת היחסים, יש לראותם כמי שאינם ממלאים את הדרישה של בן-זוג...". 

52. עיון בכתבי טענותיהן הרבים שהגישו התובעות 1-3 מגלה כי לא נטענה כל טענה מטעמן אודות אי תקפות הנישואין לפי דין מקום עריכתם. נהפוך הוא. בסעיף 16 לכתב ההגנה בתביעה לפסק דין הצהרתי שהגישה הנתבעת הצהירו התובעות במפורש כי "הנתבעים מאשרים את העובדה כי מדובר היה בנישואים אזרחיים בפיליפיניים...". רק בסיכומיהן העלו התובעות 1-3 לראשונה את הטענה לפיה נישואי המנוח והנתבעת אינם תקפים לפי "דין מקום עריכתם" (סעיפים 48-50), אולם מדובר בהרחבת חזית אסורה, אשר אין לקבלה. יתר על כן, משנרשמו נישואיהם של המנוח והנתבעת במשרד הפנים תוך הצגת תעודת הנישואים ועל יסוד נישואים אלו החל ההליך המדורג, הוארכה אשרתה של הנתבעת מעת לעת ובסופו של יום קיבלה אזרחותה, אין לטענה זו על מה לסמוך. כמו כן, סוגיית כנות קשר הנישואין הוכרעה בהרחבה לעיל. בנסיבות אלו, גם אין מקום להידרש לפרשנות המהותית של הגדרת "בן-זוג" בסעיף 11 לחוק הירושה משאין מדובר בנסיבות קיצוניות וחריגות כנסיבות עמ"ש 38845-10-12 שכן בענייננו לא היה כל פירוד ממושך בין המנוח לנתבעת, אלא השניים חיו ביחד עד למועד פטירתו של המנוח. לא זו אף זו, כמפורט לעיל, משהתובעות עצמן סומכות ידיהן על היות הנתבעת 'בת זוג' לצורך הכרה בהסכם הממון בהתאם לחוק יחסי ממון ובשים לב להוראת סעיף 11 (ג) לחוק הירושה לעיל ממנו ניתן ללמוד כי קיימת זהות לכאורה בין הגדרת בן זוג על פי חוק יחסי ממון ולבין הגדרת בן זוג לפי חוק הירושה אזי גם מהבחינה הזו מושתקות התובעות לטעון כנגד אי הכרתה של הנתבעת כ'בת זוג' לעניין חוק הירושה.

53. בנוסף לכל האמור לעיל, יש לציין כי מעת שעסקינן בענייני ירושה, אזי הדרך לרפא מקרים בהם לא מתקיימים יחסים בין בני הזוג, מצויה באפשרות לערוך צוואה ובכך לשלול את ההוראה לפיה בן-הזוג יירש בירושה על פי דין. במקרה דנן, המנוח ערך הסכם ממון עם הנתבעת, קרי היה מודע לאפשרות להסדיר עניין זה על פי הדין, אולם בכל זאת בחר שלא לעשות כן. טענת התובעות לפיה המנוח לא היה מודע לאפשרות זו כי סבר שדי בהסכם הממון, לא הוכחה. מעבר לכך, לא ניתן להתעלם מכך כי בשנים האחרונות לחייו היה מצוי בסכסוך עם חלק מילדיו, כך שקיים חוסר וודאות לדעת מה אכן היתה כוונת המנוח בקשר ירושתו. אני סבורה כי במצב דברים זה, יש להידרש להוראות החוק והפסיקה הנוהגת, ולהימנע מיצירת מדרון חלקלק, אשר יגרום אי ודאות משפטית רבה ואף יוליד ריבוי סכסוכים והתדיינויות שלא לצורך, כמו בענייננו.

54. בהקשר זה אציין כי טענת התובעות 1-3 לפיה הסכם הממון הוא בבחינת 'צוואה' אינה יכולה לעמוד ואף סותרת את הלכת בית המשפט העליון. בבע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית (פורסם במאגרים, 3.7.12) דן כב' השופט הנדל בשאלת היחס בין חוק יחסי ממון לבין חוק הירושה תוך שנקבעו הדברים אשר יפים גם לענייננו: "יש לשמור על ההבדלים בין חוק יחסי ממון לבין חוק הירושה. כאמור, הסכם בגדרו של הראשון משקף את חופש החוזים של בני זוג, ואילו האחרון מתמקד באוטונומיה של היחיד – הוא ללא שותפים ... כלל כיבוד מצוות המת העצים את מעמד הצוואה, החייבת לצלוח משוכות פורמאליות נוקשות. ויתור על מסלול הצוואה תוך הענקת כוח להסכם ממון כתחליף לה אינו יוצא ידי חובתו מבחינה פורמאלית ועלול להגביר את אי הוודאות וחובר הביטחון בחתירה לתוצאה המקיימת את רצון המנוח ... במישור המעשי, על צד העורך הסכם ממון לדעת כי יהא עליו לערוך גם צוואה אם אין הוא מעוניין בחלוקת רכושו בהתאם לחוק הירושה. הנה לנו צידו השני של המטבע, לפיו הבחירה שלא לכתוב צוואה מותירה את החלוקה לירושה על פי דין. כך בענייננו".

55. בענייננו, הן מבחינת מהותית הן מבחינת לשונית והן מבחינת אי עמידה בדרישות הצורניות של צורת הצוואה על פי חוק הירושה, לא ניתן לראות בהסכם הממון שנכרת בין המנוח לנתבעת כ"צוואה" אשר תחולתה לאחר פטירת המנוח, ועל כן דין טענה זו להידחות.

56. סיכומם של דברים, לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי עתירת התובעות 1-3 לקבוע כי נישואי המנוח לנתבעת הינם נישואים פיקטיביים אשר נועדו אך לצורך הסדרת מעמדה של הנתבעת בישראל –נדחית. נובע מכך הוא שהנתבעת הינה "בת זוגו" של המנוח הן לצורך בירור התביעה לפסק דין הצהרתי לאיזון משאבים והן לצורך זכאותה לרשת את המנוח בהתאם לסעיף 11 לחוק הירושה.

ב.         התביעה לפסק דין הצהרתי לאיזון משאבים:

57. כאמור, בין הנתבעת למנוח נכרת הסכם יחסי ממון ביום 27.4.07, כאשר הסכם זה נערך באמצעות התובעת 1 כחודש ימים לפני נשואיהם האזרחיים. הנתבעת חתמה על שני עותקים של ההסכם, האחד בשפה העברית והאחר בשפה האנגלית.

58. בהסכם זה הוסכמו ונקבעו ההוראות הבאות:

"2.          הצדדים מצהירים ומסכימים כי מחוץ להיותם בני זוג אין בניהם כל שיתוף פיננסי ו/או כלכלי כלשהו. 

3. הצדדים מצהירים ומסכימים כי גם בעתיד לא יהיה בניהם שיתוף בנכסיהם ו/או בכספיהם, וכל אחד יהיה אדונו הבלעדי של רכושו וכספיו.
4. הצדדים מצהירים בזאת, כי ברור להם שכל שינוי בהסכם דורש הסכמה מפורשת בכתב, וכל עוד אין שינוי כזה יעמוד ההסכם בתוקפו.
5. הצדדים מצהירים ומתחייבים כי אם יחליט אחד הצדדים לסיים את הקשר, לא יהיה לסיום הקשר נפקויות כלכליות, והכל ברוח הסכם זה.
6. הצדדים מצהירים כי עשו את ההסכם וחתמו עליו בהסכמה חופשי, ולאחר שהבינו את משמעותו ואת תוצאותיו".

59. הנתבעת טוענת כנגד הסכם זה שתי טענות עיקריות: האחת, כי לא הבינה על מה היא חתמה. השנייה, מאחר שההסכם לא אושר בבית המשפט ואין לו תוקף, אזי היא זכאית לחלקה ברכוש שנצבר בתקופת הנישואין בהתאם לחוק יחסי ממון. נפנה לבחינת טענות אלו, אחת לאחת.

הטענה לפיה הנתבעת לא הבינה על מה היא חתמה:

60. כבר עתה ייאמר כי טענת הנתבעת לפיה לא הבינה על מה היא חותמת נטענה בעלמא ובאופן סתמי בפרט משמדובר במסמך המנוסח בלשון פשוטה וברורה שהועבר לידי הנתבעת גם בשפה האנגלית. יתרה מכך, שוכנעתי כי היתה בידי הנתבעת האפשרות להיוועץ עם עו"ד טרם החתימה על ההסכם ובפרט משלא הכחישה הנתבעת את טענות התובעות כי ההסכם נמסר לידיה שבועיים שלושה לפני שנחתם.

61. בכל הנוגע לטענה לפיה הנתבעת לא הבינה על מה חתמה, אזי הנתבעת סומכת ידיה על הטענה כי היא אינה שולטת דיו בשפות העברית והאנגלית. אולם, במהלך חקירתה התברר כי היא שולטת היטב בשפה העברית; גם בראיון שנערך לנתבעת בשנת 2013 נכתב במפורש כי הוא התקיים בשפה העברית וקצת באנגלית. גם המנוח העיד בראיון משנת 2008 כי "עברית היא כותבת וקוראת יותר טוב ממני". הנתבעת אישרה בעצמה כי שני הראיונות שנערכו לה במשרד הפנים בשנת 2008 ובשנת 2013 התקיימו בשפה העברית והאנגלית (עמ' 127 לפרוט' 20.2.17, ש' 2-10). כן אישרה הנתבעת כי חתמה על התצהיר מיום 5.7.07 שנערך בשפה האנגלית והוגש למשרד הפנים (עמ' 60 לתעודת עובד הציבור) והבינה מה שכתוב בו (שם, בעמ' 128, ש' 18-22).

62. יתרה מכך, הן בהליכים בתובענות דנן והן בהליכים נגד משרד הפנים, הנתבעת הגישה עשרות רבות של כתבי טענות, תצהירים, ייפוי כוח ומסמכים נוספים חלקם ארוכים ומורכבים אשר נוסחו בעברית או באנגלית מבלי שצוין באף אחד מהם כי מסמכים אלה תורגמה לה לשפת האם או לכל שפה אחרת; כן נכחה הנתבעת בכל הדיונים הרבים שהתקיימו בתובענות דנן, חלקם ממושכים ביותר, וזאת ללא צורך בנוכחות מתורגמן. כך, למשל, העידה הנתבעת כי באפשרותה להשיב לשאלות בעברית ללא תרגום (עמ' 116 לפרוט' 20.2.17, ש' 13-15). בנוסף, התברר תוך כדי חקירתה כי עותק תצהיר עדותה הראשית כפי שהונח בפניה בעת חקירתה הינו עותק שתורגם בעבורה לשפה האנגלית (שם, בעמ' 116-119) ודי בכך כדי להעיד כי היא שולטת בשפה האנגלית ברמה כזו שהיה באפשרותה להבין את האמור בהסכם הממון הפשוט והתמציתי בשפה האנגלית עליו היא חתמה. כשנשאלה בחקירתה האם "התצהיר הזה תורגם לך לשפה שבה את שולטת?" ענתה בחיוב והוסיפה כי הוא תורגם לאנגלית ע"י עורך דינה (שם, בעמ' 116, ש' 22-23). כן הוסיפה כי היא דוברת אנגלית ומבינה שפה זו ברמה "טובה" (שם, בעמ' 125, ש' 3-4 ועמ' 131, ש' 10-11). בנסיבות אלו, על אף שהסכם הממון נוסח בתמציתיות ובשפה ברורה ופשוטה, השיבה הנתבעת כי לא הבינה האמור בו וכי דווקא מסמך זה לא ביקשה שיתרגמו לה לשפת האם (עמ' 125, ש' 5-10).

63. בכל הנוגע להבנת האמור בהסכם הממון, השיבה הנתבעת כי היא הבינה שמדובר בהסכם בינה לבין המנוח "בקשר לכסף"; כי לפי סעיף 2 להסכם זה "לזוג אין כסף ביחד"; כי לפי סעיף 3 להסכם זה לבני הזוג "אין רכוש משותף"; כי לפי סעיף 4 להסכם זה "אם יש סעיף שצריך לשנות אותו בני הזוג צריכים לדבר ביניהם"; כי לפי סעיף 5 להסכם "אם בני הזוג ייפרדו אין כסף מעורב"; לפי סעיף 6 להסכם "ההסכם הזה נכתב בין בני הזוג והם הבינו מה נכתב בהסכם, מה יש בהסכם"; ולפי סעיף 7 להסכם "בני הזוג מבקשים אם הם רוצים את ההסכם הזה, אם הם מסכימים להסכם הזה" (שם, בעמ' 132-135). כלומר, אף לשיטת הנתבעת בפועל הבינה היטב על מה היא חותמת.

64. הנתבעת טענה לראשונה כי כאשר חתמה על ההסכם לא הבינה על מה היא חותמת, אבל עכשיו היא מבינה וכאשר נשאלה מדוע לא ציינה זאת בתצהירה ומתי הבינה לראשונה על מה חתמה, השיבה "לא חשבתי על זה" ו-"אני לא זוכרת מתי" (עמ' 139, ש' 25 ובעמ' 140, ש' 1). בהמשך טענה הנתבעת כי היא הבינה על מה היא חותמת רק לאחר השבעה במהלך חודש אוגוסט 2013 וכי הדברים הוסברו לה ע"י עו"ד שאותו פגשה לטענתה בקופת החולים ושהינו מכר של חברה שלה ששמה "מ" (עמ' 140-142 ובעמ' 150-151). מדובר בעדות תמוהה שאף לא פורטה במסגרת תצהירה. כך או כך, משהנטל רובץ על הנתבעת להוכיח כי לא הבינה את תוכנו של ההסכם עליו חתמה אשר תורגם לשפה האנגלית היה מקום לזמן לעדות את אותו עו"ד על מנת לתמוך בגרסתה.

65. בנוסף, הנתבעת אישרה כי הלכה לייעוץ משפטי בעניינים רבים ואחרים, כגון: שתי תאונות שעברה לטענתה, בקשת האזרחות וההליכים בתובענות דנן, אזי באופן תמוה ביותר, דווקא בנוגע להסכם הממון, לא הלכה לקבל כל ייעוץ משפטי כל שהוא לא טרם החתימה לטענתה ולא בסמוך לכך ולא כל עוד המנוח היה בחיים (עמ' 160 לפרוט' 16.5.17 ועמ' 204, ש' 10-19).

66. זאת ועוד, כשנשאלה הנתבעת על נסיבות החתימה על הסכם הממון היא ענתה: "יום לפני אנחנו נוסעים י' אומר לי אלה המסמכים הסכם ממון שאני צריכה לחתום, ילדים רוצים את זה. אמרתי לו מה יש פה בהסכם ממון. אומרים פה זה הכסף שלה וכסף שלי, אמרתי לו שלא אכפת לי..." (עמ' 195 לפרוט' 16.5.17, ש' 15-17) ועוד הוסיפה כי "הוא ביקש שאני אחתום על משהו, שאלתי מה זה, הוא אמר לי שזה כלום, שאני רוצה שהם רק ירגעו הילדים שלי למה הוא מתחתן איתי. אמרתי כן, אני לא אתחתן איתך בגלל מה שיש לך, אמרתי לו אני לא רודפת מה שיש לך אלא אני אתחתן איתך בגלל שאנחנו אוהבים אחד את השני" (עמ' 129 לפרוט' 20.2.17, ש' 26- עמ' 130, ש' 2). כלומר לשיטת הנתבעת, כבר אז הבינה כי מדובר במסמך שמבטא הפרדה רכושית.

67. כשנשאלה הנתבעת על האמור בתצהיריהן של אשתו לשעבר של המנוח והתובעת 2 כי המנוח הפקיד את הסכם הממון בידיה של התובעת 2 בנוכחות הנתבעת עצמה, כך שניתן להסיק כי המנוח נהג בחשיבות כלפי מסמך זה, השיבה הנתבעת תשובה לא עניינית ומתחמקת "באמת לא אכפת לי מההסכם הזה, אני לא יודעת. אם הוא נתן את ההסכם למ' ופ' אני לא אכפת לי" (עמ' 158 לפרוט' 16.5.17, ש' 23). כמו כן, טענת הנתבעת בסעיף 27 לתצהירה כי המנוח אמר לה מספר רב של פעמים כי מדובר בנייר חסר משמעות שאותו עשה לבקשתה של התובעת 1 -לא הוכחה ואף נסתרה מעדותה. הנתבעת לא הצליחה להסביר הסתירה בטענותיה כי גם המנוח לא הבין על מה הוא חותם, אך למרות זאת הוא אמר לה לטענתה מספר רב של פעמים כי מדובר בנייר חסר משמעות, כלומר על אף שהוא "לא הבין" מה כתוב בו הוא טרח להגיד כי אין לזה משמעות. כשנשאלה הנתבעת על כך, היא השיבה בצורה סתמית "זה מה שהוא אומר לי" (שם, בעמ' 209, ש' 23). מעבר לכך, ככל שאכן מדובר במסמך חסר חשיבות, מדוע המנוח היה צריך לחזור על כך ולומר לה זאת "מספר רב של פעמים" ויש בכך כדי לחזק את המסקנה כי המנוח והנתבעת אכן דיברו על הסכם הממון ואף היתה לו חשיבות מבחינתם. מעבר לכך, יש בכל האמור כדי לסתור את תשובתה כי היא אף פעם לא שאלה את המנוח על ההסכם ולא דיברה איתו עליו וזאת גם לאחר שחתמה עליו (עמ' 138 לפרוט' 20.2.17, ש' 14-25 ועמ' 139, ש' 4).

68. בנוסף, הנתבעת נשאלה מדוע לא פעלה לשנות את ההסכם עוד בחייו של המנוח והשיבה כי לא עשתה זאת מהסיבה ש"לא אכפת לי ההסכם" וכי הוא "לא מעניין אותי.." וכן כי היא לא עשתה אותו אלא רק חתמה עליו וסמכה על המנוח. אולם, כאשר נשאלה, האם אחרי שהמנוח נפטר הסכם זה כן עניין אותה, היא השיבה "נכון" (עמ' 154-155 לפרוט' 20.2.17). ללמדך, כי גרסתה של הנתבעת אשר ניסתה לגמד את משמעות הסכם הממון מבחינתה אינה סבירה ובפרט משהתרשמתי כי מדובר בנתבעת אשר יודעת לעמוד על זכויותיה ולראיה התנהלותה בהליכים המשפטיים בעניינה.

69. כן יש לציין כי טענת הנתבעת לפיה הסכם הממון מתייחס אך לנכסים שהיו לצדדים במועד חתימתו ואינו מתייחס לנכסים שיצטברו לאחר מכן במאמץ משותף, אינה יכולה להתקבל לאור לשונו המפורשת של ההסכם: "הצדדים מצהירים ומסכימים כי גם בעתיד לא יהיה להם שיתוף בנכסיהם ו/או בכספיהם וכל אחד יהיה אדונו הבלעדי של רכושו וכספיו", ועל כן דינה להידחות.

70. לסיכום, לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי ממש בטענותיה של הנתבעת לפיהן היא "לא הבינה" על מה היא חתמה וכי גם המנוח וגם היא לא ייחסו חשיבות להסכם הממון אלא שוכנעתי כי הנתבעת ידעה גם ידעה על מה היא חותמת והבינה היטב את הוראות הסכם הממון ואת משמעותו.

הטענה לפיה הסכם הממון לא אושר בבית המשפט ונפקותה:

71. בבואנו לבדוק את תוקפו של הסכם ממון, נקודת המוצא הנורמטיבית מצויה בסעיף 2 לחוק יחסי ממון הקובע כי הסכם ממון טעון אישור של בית המשפט לענייני משפחה או בית דין דתי, וכי האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו.

72. על חשיבות אישורו של הסכם הממון בידי ערכאה שיפוטית עמד בית המשפט העליון בקבעו כך:

"בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל לאישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם" (ע"א 4/80 מונק נ' מונק פ"ד לו (3) 421, 428; ע"א 490/77 נציה נ' נציה, פ"ד לב (2) 621, 624).

73. בשאלת מעמדו של הסכם ממון אשר נחתם ע"י הצדדים אך לא אושר בהתאם להוראות החוק, מוכרות בפסיקה שתי גישות עיקריות, וכך סוכמו הדברים ע"י כב' השופטת ארבל בבע"מ 4547/06 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, 11.6.06):

"השאלה האם יש מקום להכיר בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט לא זכתה לתשובה חד-משמעית בפסיקה, ויש לגביה דעות לכאן ולכאן, בתלות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מחד גיסא, יש הסוברים כי אישור המוענק על ידי בית משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו, ומאידך גיסא, יש הרואים באישור זה רובד נוסף להסכם שערכו בני הזוג, אשר לפיו, גם הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט, עשוי להיחשב להסכם תקף על פי דיני החוזים".

74. עם זאת, ביחס להסכם ממון שלא אושר על ידי ערכאה מוסמכת אך הצדדים נהגו לפיו, התפתחה דוקטרינה פסיקתית המעניקה להסכם שכזה תוקף מעשי מכוח עקרונות כלליים של המשפט וביניהם תום הלב, ההשתק והמניעות. כך נוסחו בע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט (3) 186, 193-194:

"נראה לי, כי במקרה זה מנועה המשיבה 2 מלהעלות טענה זו בשלב כה מאוחר, 9 שנים לאחר שנכרת ההסכם, לאחר שהיא קיבלה את מה שההסכם העניק לה ובעת שהיא נדרשת לעמוד בנדרש ממנה על פיו. העובדה, שהיא נהגה על פי ההסכם במשך 9 שנים, מעידה על כך, שהיא הכירה בתוקפו, וכי אישור בית המשפט המחוזי עמד בדרישותיה, וכי היא חתמה על ההסכם מתוך רצון חופשי ומתוך מודעות מלאה להשלכותיו.

העלאת טענה זו בשלב כה מאוחר הינה שימוש בזכות שלא בתום-לב, דבר העומד בסתירה לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 ... בנסיבות שלפנינו, נעשה שימוש בזכות לטעון את הטענה בדבר אישור בלתי נאות של החוזה  על-ידי בית המשפט בחוסר תום-לב, ועל-כן דין טענה זו להידחות".

ור' גם בע"מ 7734/08 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, 27.4.10); בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים, 26.1.06).

75. עם זאת, חשוב להדגיש דברים שכתב כב' השופט רובינשטיין ביחס לדוקטרינה זו על פיהם אין המדובר בכלל פסיקתי חדש אלא בחריג לדרך המלך של אישור ההסכם כדין בהתאם להוראות החוק, ועל כן יש ליישמו במשורה ובמקרים חריגים בלבד (ר' בע"מ 7734/08 לעיל).

76. במקרה דנן, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות, מצאתי להורות כי הסכם הממון שנחתם בין המנוח לנתבעת אשר קובע הפרדה רכושית ביניהם הינו הסכם מחייב הן מכוח עקרון תום הלב, ההשתק והמניעות לנוכח התנהגות הצדדים במהלך הנישואין בהפרדה רכושית מלאה והן משום שניתן לאוכפו בהתאם לסעיף 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון. אפרט להלן טעמיי לכך.

התנהלות המנוח והנתבעת במהלך חיי הנישואין בהפרדה רכושית מלאה:

77. כאמור, בענייננו, שוכנעתי כי הנתבעת והתובע התנהלו בפועל תוך הפרדה רכושית מלאה ביניהם בהתאם לקבוע בס' 2-3 להסכם הממון, ואפרט:

78. ראשית, חרף טענת הנתבעת לשיתוף מלא בנכסים, בהכנסות ובהוצאות, הרי שהיא לא הצליחה להצביע בחקירתה ולו על נכס משותף אחד שנצבר על ידי שני הצדדים ואף הוסיפה ואמרה כי בידיעתה אך ורק מה שעל שמה ומשכורותיה (עמ' 210 לפרוט' מיום 16.5.17, ש' 7-10). בנסיבות בהן הנתבעת לא הצביעה ולו על נכס אחד משותף שנצבר לצדדים במהלך החיים המשותפים כפי שהיה מצופה מבני זוג אשר צברו נכסים במאמץ משותף, יש בכך אינדיקציה להעדר שיתוף רכושי ביניהם.

79. שנית, המנוח והנתבעת לא ניהלו חשבון בנק משותף כפי שהעיד במפורש המנוח בראיון משנת 2013. יתר על כן, כאשר נשאל המנוח באותו ראיון "איך מנהלים את כל הוצאות הבית", הוא השיב באופן אינסטינקטיבי כי "אין לנו חשבון משותף" ואף פירט את חשבונות הבית שכל אחד מהם משלם, ולדבריו "אינטרנט היא משלמת, בזק אני משלם" וכן טען כי הנתבעת אינה עוזרת לו מבחינה כלכלית, ללמדך כי כך ראה המנוח את ניהול משק הבית המשותף שלהם, ברמה הבסיסית ביותר. בהתאמה, גם הנתבעת פירטה באותו ראיון את החשבונות שכל אחד ואחד מהם משלם, ולדבריה "הוא משלם את חשבונות החשמל, ארנונה. מים אני משלמת. אינטרנט אני משלמת. בזק הוא". כן הוסיפה באותה נשימה כי היא "חוסכת את כל הכסף שאני עובדת" וכי שולחת כספים לילדיה, ללמדך כי גם לשיטת הנתבעת בד בבד עם חלוקת הוצאות הבית המשיכה הנתבעת לחסוך את כספיה ממקום העבודה לצורך שליחתם לילדיה בפיליפינים, דבר שאינו מאפיין כלל וכלל הסדר של שיתוף כלכלי ו/או רכושי.

80. שלישית, הנתבעת אישרה כי היא עבדה ועובדת "בשביל המשפחה שלי, בשבילי" כלומר למען ילדיה ולמען עצמה והוסיפה כי היא משתכרת סך של 6,000 ₪- 8,000 ₪ לחודש וזאת בשעה שהמנוח לא עבד בכל התקופה שהיה נשוי לנתבעת ולא השתכר וגם לא צבר כל רכוש נוסף ממקורות חדשים וכי את כספה היא שלחה ושולחת לילדיה שבפיליפינים (שם, בעמ' 172-174); כן הצהירה הנתבעת כי שילמה בכספיה את כל החובות על בית מגוריה ילדיה בפיליפינים שאותו רכשה וכן רכשה שם מגרש. גם העד מר א' מ' (שצוטט על ידי הנתבעת בס' 32 לסיכומיה) העיד כי הוא "יודע שהוא עזר לנהל לה את החיים בזה שהיא חסכה והעבירה את זה לחו"ל וקנתה בית וקנתה שטח והיא סידרה לעצמה את החיים על ידי הניהול של י'" (עמ' 154 לפרוט' 21.6.16, ש' 15). ללמדך, כי בעוד שהמנוח לא עבד ולא צבר מקורות הכנסה נוספים, דווקא הנתבעת עבדה והצליחה לחסוך כספים אותם ייעדה ל"ביתה" וההתנהלות מלמדת כי בין המנוח לנתבעת לא היה שיתוף רכושי ו/או כלכלי.

81. רביעית, הנתבעת לא סיפקה כל הסבר מניח את הדעת לעובדה כי את כל נכסיה היא רכשה על שמה בלבד בפיליפינים (בראיון משנת 2013 היא אף הודיעה כי היא משפצת את ביתה שם) וזאת בהתנהלות הסותרת את כוונת השיתוף ומעידה על רצונה להבטיח לעצמה ולמשפחתה עתיד כלכלי בפיליפינים והסתפקה במתן תשובות סתמיות לפיהן זה מה שהמנוח "רצה", הוא "לא רצה" לבוא איתה לפיליפינים וכי "לא היה אכפת לו" שהיא רשמה נכסים אלה אך ורק על שמה (עמ' 206-207 לפרוט' 16.5.17). כאשר נשאלה מדוע רשמה את המגרש הנ"ל שרכשה בפיליפינים אך ורק על שמה, השיבה באופן סתמי "לא חשבתי על זה" (שם, בעמ' 174 ש' 27). התנהלות זו של הנתבעת עומדת בסתירה להתנהלות של שיתוף רכושי, מבלי ליתן כל הסבר ענייני ורציני לכך, ואף עומדת בסתירה לאופיו הקפדן והנוקשה של המנוח בעניינים הכלכליים והרכושים, כפי שהעידו העדים השונים.

82. חמישית, גם טענתה של הנתבעת כי אין לה כל אסמכתא בדבר משלוח הכספים לפיליפינים וכי אינה זוכרת כמה היא שולחת לילדיה בכל חודש (שם, בעמ' 200, ש' 28-29 ובעמ' 202 ש' 4-7) היא התנהלות שסותרת שיתוף כלכלי. כאשר ב"כ התובעות הטיח בה כי הסתירה מבית המשפט את העובדה כי בפועל שלחה הרבה יותר מ-500 $ בכל חודש, השיבה בתשובה מתחמקת "אולי כן, אולי לא" (שם, בעמ' 202, ש' 9). לאחר שנטען כלפיה כי במהלך השנים האחרונות ונוכח גובה שכרה החודשי הנטען על ידה (8,000 ₪) היא העבירה לילדיה בחו"ל את כלל שכרה בסך כולל שנע בין 150,000 דולר ל-195,000 דולר (ולא סך של 36,000 $ בלבד, כטענתה) היא טענה כי המנוח הוא שנתן לה את הדולרים למשלוח שכן ידע שהיא שולחת כסף "אבל הוא לא יודע כמה" (שם, בעמ' 203, ש' 18). לאחר מכן, טענה כי "זה היה מזמן" ולפיכך "אינה יודעת" (שם, בש' 26). העובדה שהנתבעת לא ידעה כמה כספים שלחה ולאחר שהתברר כי מדובר בכספים רבים אישרה את הדברים אף היא אינה מתיישבת עם אופיו של המנוח אשר היה אדם קפדן ודקדקן בענייני כספים. לא ייתכן כי המנוח היה מסכים כי הנתבעת תשלח כספים בהיקף אדיר לילדיה מבלי לדעת כמה באמת נשלח, אם אכן היה מדובר בכספים משותפים, ונראה כי כספי הנתבעת הופקדו אצל המנוח מטעמי נוחות בלבד תוך שהיה ברור לשניהם כי מדובר בכספיה שלה.

83. שישית, טענת הנתבעת כי הפקידה את שכרה בכל סוף שבוע אצל המנוח לא הוכחה וממילא אין בה כדי להעיד על שיתוף לנוכח התנהלותה של הנתבעת להעברת הכספים לילדיה ורכישת נכסים על שמה. יתרה מכך, הנתבעת לא הציגה כל ראיה בדבר הפקדת כספה בידי המנוח ואף לא פנתה לבית המשפט על מנת שיורה על חשיפת תדפיסי חשבונו של המנוח. מנגד, הנתבעת אישרה כי אין בידיה כל אסמכתא המעידה על הפקדת כספיה ושכרה בחשבונו של המנוח ו/או בדבר הסכמתו כי תמשוך כספים מחשבונו וכן העידה כי ברשותה חשבון בנק נפרד (קרי, בבנק הדואר) אשר נפתח על ידה עוד בחייו (עמ' 148 לפרוט' 20.2.17, ש' 1-2 וש' 12-13). כן בכל הנוגע לכספיה שהוחזקו על ידי המנוח ואשר לטענתה הוא נהג לתת לה מהם דולרים על מנת לשלוח לילדיה בחו"ל, הרי שטענה כי הוא ידע על כך אך לא התערב בזה (ר' בראיון משנת 2013) כאשר בכל מקרה הדבר מעיד גם על העדר שיתוף כלכלי בצבירת כספים ו/או חסכונות.

84. כמו כן, הנתבעת לא הצליחה ליתן כל הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע אם היה לה חשבון על שמה, הפרידה היא (כטענתה) את שכרה אצל המנוח ואילו את כספי הפיצויים הפקידה בחשבונה (שם, בעמ' 204, ש' 1-4), ואף עניין זה תומך ומחזק כי ככל שהופקדו הכספים היה הדבר מטעמי נוחות גרידא. מסקנה זו מתחזקת לנוכח עדותה כי המנוח המיר לה משכורתה משקלים ל"דולרים ישנים" (שם, בעמ' 203 ש' 21-22), דבר אשר מלמד כי ייתכן שלא הפקידה בחשבונו כספים אלא שלכל היותר המירה אצלו כספים כדי לשלוח מטבע חוץ לילדיה, כאשר גם התנהלות זו אינה מלמדת על שיתוף. כמו כן, כאשר הוטח בפניה כי נספח מס' 7 לתצהירה שהינו מכתב מהמל"ל מיום 6.3.13 שצורף על ידה על מנת להוכיח כי הכספים שקיבלה מהמל"ל נכנסו לחשבונו של המנוח, מעיד בפועל על תוספת לקצבת הזקנה של המנוח עצמו ולא על קצבה משותפת, היא טענה כי בידיה מסמך משנת 2012 הקובע אחרת וכי מסרה אותו לב"כ, אולם מסמך זה לא הוגש או הוצג (עמ' 210-211).

85. שביעית, הנתבעת לא טענה כי סייעה למנוח ברכישה ו/או בבניית נכסים כלשהם: כך, למשל, בנוגע לבניין בא' אשר לטענתה נרכש בתקופת הנישואין, הנתבעת מעולם לא טענה כי השתתפה בעלויות הרכישה של הנכס. נהפוך הוא. היא מודה כי הכספים שנדרשו לרכישת הנכס היו של המנוח תוך שהיה ברור כי באותה לא עבד, כך שמדובר בכספים שהיו לו מלפני הנישואין או פירות של נכסים שהיו לו מלפני הנישואין. כך גם בנוגע לדירת הגג בא' בה התגוררו המנוח והנתבעת, הנתבעת לא טענה כי השתתפה בעלויות הבנייה של הדירה ומכל מקום אין כל אינדיקציה לכך שמדובר בנכס משותף ו/או שיש לו זיקה כלשהי לנתבעת. כמו כן, בכל הנוגע לדמי השכירות מהדירות בב' ובא' אשר הנתבעת עותרת לקבלן מכוח איזון המשאבים, אין חולק כי הנתבעת מעולם לא ביקרה בדירות אלו, אין לה היכרות עם שוכרי הדירות ואלו מעולם לא ראו אותה שם; כך, שגם בהיבט זה בהעדר כל זיקה ולו מינימלית לנכסים ו/או פירות הנכסים שנצברו במהלך הנישואין, יש בכל אלו כדי להצביע על הפרדה רכושית מלאה בין המנוח לנתבעת לרבות בקשר לנכסים אשר לטענתה נצברו במהלך החיים המשותפים.

86. ולבסוף, חרף קיומו של הסכם הממון ולכל הפחות הפן החוזי שלו, הנתבעת בחרה שלא הביא ולו עד אחד שיצביע על השיתוף בינה לבין המנוח, לרבות עדים אשר מצויים בשליטתה ו/או הרלוונטים לבירור טענותיה (למשל, העדה א' שבראיון משנת 2013 הצהירה הנתבעת כי היא ובעלה מר ח' הינם חבריהם ושכניהם שלה ושל המנוח; העדים מ', ג' ובעלה וי והשכנה אי, שבראיון משנת 2013 טענה הנתבעת כי הם חבריהם) –והתנהלות זו נזקפת לחובתה.

87. מכל האמור לעיל, עולה כי הנתבעת והתובע התנהלו בפועל תוך הפרדה רכושית מלאה ביניהם בהתאם לקבוע בהסכם הממון. אין בכך כדי לגרוע כי הצדדים ניהלו משק בית משותף בסיסי תוך הגדרת חלוקת מטלות הבית והוצאות הבית באופן ברור; ועל כן מצאתי להורות כי בנסיבות המקרה דנן הסכם הממון שנחתם בין המנוח לנתבעת אשר קובע הפרדה רכושית ביניהם הינו הסכם מחייב את הנתבעת מכוח עקרון תום הלב, ההשתק והמניעות כלפיה ובפרט בשים לב להתנהלותה שלה בכספיה וברכושה אשר מלמדת כי הפרדה רכושית מלאה.

קיומו של ההסכם כהסכם איזון משאבים לפי סעיף 5 (א)(3) לחוק יחסי ממון:

88. לחילופין, אף אם לא ניתן היה לראות בהסכם הממון כהסכם מחייב, אני סבורה כי ניתן לאכפו כהסכם איזון משאבים לפי סעיף 5 (א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, אשר קובע כך:

"עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם".

89. בהקשר זה קבעה כב' השופטת א. חיות בבג"ץ 10605/02 גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח (2) 529, כדלקמן:

"במקרה שלפנינו אין בין בני-הזוג הסכם ממון, כמשמעותו בחוק יחסי ממון, ועל-כן חל על יחסי הממון שביניהם הסדר איזון המשאבים המפורט בפרק השנים לחוק. במסגרת הסדר זה יש להביא בחשבון את ההסכם הכתוב בין הצדים, שממנו עולה כוונתם שלא לאזן ביניהם את שווי הדירה במקרה של פקיעת הנישואין על-אף רישום הדירה על שם שני הצדדים, שנעשה לצורכי משכנתא. הסכמה זו תואמת את הוראת סעיף 5(א)(3) סיפא לחוק יחסי ממון, ועל-מנת שתקום די בהסכם "סתם", ובלבד שיהא בכתב, ואין צורך באישורם של בית-המשפט או של בית-הדין המוסמך ... סוף-דבר – ההסכם שנקשר בין בני-הזוג במקרה שלפנינו, הגם שאינו עולה כדי "הסכם ממון" כהגדרתו בחוק יחסי ממון, הרי הוא בר-תוקף במסגרת הסדר המשאבים בין הצדדים, לפי סעיף 5 (א)(3) לחוק, וניתן לאוכפו על האישה ככל שהוא נוגע לדירה" (ס' 6-7 לפסק הדין).

ור' גם בע"מ 1198/04 ו.ש. נ' ו.ש. (פורסם במאגרים, 11.8.05); בש"א 39730/04 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, 20.11.07); תמ"ש 21520-08-10 א.ח נ' ס.ח (פורסם במאגרים, 23.8.11). 

90. סיכומם של דברים, לנוכח כל האמור לעיל, לנוכח קיומו של הסכם הממון כהסכם מחייב על פיו פעלו המנוח והנתבעת במהלך הנישואין, ולחילופין אכיפתו, אני מורה כי תביעת הנתבעת לקבלת זכויות ברכושו של המנוח מכוח חוק יחסי ממון - נדחית. מובהר, כי אין בכך כדי לפגוע בזכותה של הנתבעת לקבל זכויות בעזבון המנוח מכוח היותה יורשת על פי דין בהתאם לסעיף 11 לחוק הירושה.

ג.         שאלת היקף העזבון:

91. במסגרת הכרעה בסוגיית היקף העזבון, יש להידרש לשלושה נושאים עיקריים: הראשון – תביעה לפסק דין הצהרתי שהגישה אלמנת הבן בקשר לדירות העליונות בב'; השני – עתירת הנתבעת להכליל את הבניין בא' לרבות דירת הגג בעזבון המנוח; והשלישי – חלוקת הכספים והתכשיטים בכספת הרשומה על שם המנוח. נפנה לבחינת עניינים אלו כעת.

התביעה לפסק דין הצהרתי שהגישה אלמנת הבן ובנותיו בקשר לדירות העליונות בב':

92. הוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין קובעת כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". בענייננו, אין חולק כי לא הוצג כל מסמך בכתב המעיד על זכויותיו של בן המנוח בדירות העליונות בב'. משכך, עלינו לבחון האם ניתן להכיר במקרה דנן בזכויות הבעלות של הבן בדירות הנ"ל גם ללא קיומו של מסמך בכתב.

93. כידוע, בע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185 (להלן: "עניין קלמר"), החלה להתפתח מגמת ריכוך של דרישת הכתב במקרקעין, עת נקבע כי במקרים מיוחדים ויוצאי דופן מהם עולה "זעקת ההגינות" יש בעקרון תום הלב כדי לגבור על עקרון הכתב (יצוין, כי להמשך התפתחות ההלכה לאחר מתן פסק הדין בעניין קלמר ראו גם ע"א 8423/09 שם טוב נ' פרץ (פורסם במאגרים, ביום 21.3.11)).

94. בע"א 6766/11 חג'אזי נ' חג'אזי (פורסם בנבו, 23.6.13) מסכם בית המשפט העליון את התפתחות ההלכה כדלקמן:

"בעניין קלמר, שהאמור בו יושם לימים בעניין שם טוב, נקבע כי במצבים "מיוחדים ויוצאי דופן יש להיזקק לעיקרון תום הלב כדי להתגבר על עיקרון הכתב". בית המשפט בעניין קלמר ציין כי אין לקבוע מראש רשימה סגורה של מצבים בהם עקרון תום הלב יתגבר על דרישת הכתב, אך ציין כי לאותם מצבים יוצאי דופן יהיה מאפיין משותף והוא שתעלה מהם "זעקת הגינות" שתצדיק סטייה מעקרון הכתב (עניין קלמר, 197). עם זאת, ובשל החשיבות הנודעת לדרישת הכתב (לעניין זה ראו למשל, עניין שם טוב, פסקה 18 לפסק דינה של השופטת א' חיות, עניין גרוסמן, 789) הובהר בעניין קלמר, כי "השימוש בעיקרון 'המלכותי' של תום לב להגמשת דרישת 'הכתב' צריך להיעשות בזהירות רבה" (עניין קלמר, 197). כך גם בעניין שם טוב הובהר כי התגברות על דרישת הכתב באמצעות עקרון תום הלב ראוי שתעשה באותם מקרים יחידים ומבוררים בהם "זעקת ההגינות" מצדיקה זאת ותוך נקיטת זהירות יתרה מחשש "לריקון כוונתו של המחוקק לעניין הכתב מתוכנה" (עניין שם טוב, פסקה א' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין)".

95. לאור האמור ועל מנת שתתקיים דרישת כתב מרוככת נדרשת מסכת ראיות חליפית משמעותית ומוצקה באמצעותה ישתכנע בית המשפט בקיומה של תשתית חוזית בין המנוח לבנו אשר לזכויות הבעלות בדירות העליונות בב'. בענייננו, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות נחה דעתי כי בנסיבות דנן עלה בידי אלמנת הבן ובנותיו להעמיד בפני בית המשפט תשתית ראייתית כאמור. מסקנתי זו נסמכת על מכלול הטעמים שלהלן;

96. ראשית ולעניין עיתוי הגשת התביעה, אציין כי בניגוד לטענת הנתבעת לא מצאתי בעיתוי שבה הוגשה הוגשה התובענה כל דופי. עסקינן ביחסים בין בני משפחה בהם לא תמיד מקפידים על עריכת הסכמים בכתב. על אחת כמה וכמה בעניינה של משפחת המנוח אשר כמפורט לעיל נכסיהם ו/או כספיהם היו מעורבבים ונשלטו על פי רוב על ידי המנוח. אמנם, במסגרת הסכסוך שנתגלע בין המנוח לבין בנו בשנת 2012 בקשר למתחם בב' אשר הוביל להגשת בקשות למתן צו הגנה (ה"ט 15917-12-12) ומניעת הטרדה מאיימת (ה"ט 13929-12-12) הצהירה התובעת 1 כי בכוונת הבן להגיש תביעה לפסק דין הצהרתי (שם, בעמ' 2 לפרוט', ש' 21-22), אולם לאחר מכן חלה בן המנוח במחלת הסרטן ונאבק על חייו עד שביום 13.5.14 בעיצומם של ההליכים המשפטיים הלך לעולמו. בנסיבות אלו, אני סבורה כי לנוכח היחסים המשפחתיים ובשים לב לתצהירים שהוגשו עוד בחודש דצמבר 2012 עת נתגלע הסכסוך בנוגע למתחם הבניין בב' ולאור גילוי מחלתו של המנוח בסמוך לאחר מכן ודבר פטירתו של הבן, אין כל תמיהה בנוגע לעיתוי הגשת התובענה למתן פסק דין הצהרתי ואף לא מצאתי לזקוף עניין זה לחובת אלמנת הבן ובנותיו.

97. שנית ולשאלת נטלי ההוכחה: אין חולק כי הזכויות בנכס בב' רשומות בלשכת רישום המקרקעין על שם המנוח ואשתו לשעבר. עם זאת, המדובר ברישום היסטורי עת היתה רק דירת הקרקע, ואילו הדירות העליונות נשוא דיוננו נבנו לאחר מכן, מבלי לשנות את המרשם. בנסיבות אלו, מקובלת עלי טענתן של התובעות כי גם דירות אלו "חוסות" תחת הרישום המקורי מבלי שנעשה כל עדכון. בעניין זה ר' עדותה של התובעת 1 "הנכס שרשום מפנה לקומה הראשונה שהיה המבנה היחיד בשנת 1976. אח"כ נוספו שתי קומות שלא קשורות ולא רשומות ולא נמצאות והם גם לא של אימא ואבא אם אתה שואל אותי" (עמ' 131 לפרוט' 16.2.17, ש' 15-17). אמנם הנתבעת התנגדה לעדות זו בטענה כי מדובר בעדות סברה, אולם עדות זו הינה מסתברת והגיונית בשים לב לנסיבות שהוכחו בפועל, קרי קיומה של דירת קרקע שלאחריה נבנתה קומה שנייה ולאחר מכן קומה שלישית עם חדר בגג. עם זאת, בצדק טוענת הנתבעת כי תביעת אלמנת הבן ובנותיו למתן פסק דין הצהרתי לבעלות הבן בדירות העליונות בב' הוגשה ללא כל מסמך בכתב כך שבפועל מדובר בטענה בעל פה מול מרשם לכאורה בכתב. עם זאת, בנסיבות שתוארו לעיל בהן הדירות העליונות נבנו לאחר מכן על גבי דירת הקרקע בב' (ואף ללא היתר ולאחר מכן הוכשרה הבנייה), אזי לא די להתבסס במקרה דנן על חזקת הרישום בלבד ו/או על כך שלא הוגשו הצהרות מיסוי ו/או מסמכי העברת זכויות לצורך הוכחת הבעלות, כפי שנהוג במקרים של בנייה מסודרת, אלא יש לבחון את מכלול הדברים מתוך ראייה מותאמת לנסיבות המיוחדות בתיק זה. בנסיבות אלו, אני סבורה כי נטל ההוכחה המוטל על אלמנת הבן ובנותיו להוכיח כי הדירות העליונות בב' שייכות לבן המנוח הוא גבוה אבל לא בהתאם לאמות המידה הנוהגות במקרים רגילים (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוט' לנכסי נפקדים (פורסם בנבו, 21.2.07)). לכל זאת יש לצרף את העובדה כי בענייננו לא ניתן להתעלם מכך שגם הנתבעת בעצמה תובעת זכויות במקרקעין (הבניין בא') אשר רשומים על שם בן משפחה אחר, קרי התובעת 3, כך שאף לשיטתה לנוכח היחסים המשפחתיים וההתנהלות הכספית בין בני המשפחה, אין לקבל את האמור במרשם כהוויתו, אלא יש לבחון את הדברים לגופם ולעומקם, כך שגם מן ההיבט הזה נטל ההוכחה שרובץ על אלמנת הבן ובנותיו אינו הנטל הרגיל והשגור להוכחת זכויות במקרקעין בניגוד למרשם. ועתה, נפנה לגופם של דברים.

מנהג בעלים:

98. בנסיבות דנן, שוכנעתי כי לאורך השנים נהג הבן כמנהג בעלים בדירות שמעל קומת הקרקע וזאת באופן בלעדי ומוחלט. יתר על כן, התרשמתי כי לאורך כל השנים ועד לשנת 2012 לא היתה בין בני המשפחה לרבות המנוח כל מחלוקת בעניין זה. יפים לעניין זה דברי הבן בה"ט 13929-12-12 כדלקמן: "הכל היה בסדר בינינו, לא היו חילוקי דעות. הייתי אמור להתקין לו מרזב וזה לא הצליח באותו רגע. המשיב קיבל התקפת זעם, הוא לק פטיש 5 קילו והחל לפרק את המבנה..." (ר' שם, בעמ' 3 לפרוט' 12.12.12, ש' 24-25). ודוק, גם לאחר שנת 2012 עת נתגלע הסכסוך בין המנוח לבני משפחתו בנוגע למתחם בב', המשיך הבן לנהוג בדירות אלו מנהג בעלים; ולמעשה לא נעשה כל שינוי במצב בשטח. מבלי לפגוע באמור לעיל, ובכל הנוגע לבניית הדירות בקומה השלישית הוכח באופן מלא כי הבן פיקח על בניית הדירות ואף נטל חלק פעיל במלאכת הבניה. בן המנוח הכין תרשומת בכתב ידו שכותרתה "תחילת הסידורים לבניית דירה מס' 3 קומה שלישית" על פני 6 עמודים אשר כללה בפירוט רב כל קניה וכל הוצאה עד לרמת הבורג וכן פירוט מי הצטרף למלאכת הבניה (ת/3 לתע"ר אלמנת הבן). בנסיבות, אלו ברי הוא כי אין לקבל את טענת הנתבעת כי הדירות שמעל קומת הקרקע היו שייכות למנוח בלבד.

99. בנוסף, התרשמתי כי הבן ואלמנתו, והם בלבד, היו אמונים על כל נושא השכרת שתי הדירות העליונות לשוכרים השונים ואף דמי השכירות הועברו ישירות לידיהם. אמנם, נכון הוא שהשוכרים לא היו יכולים לדעת מה נעשה בכספי השכירות לאחר שהעבירו אותם לידי הבן, אולם התנהלות זו מלמדת כי בין הבן לאביו היתה מערכת יחסים של אמון רב ללא גינונים פורמליים וכי היתה ביניהם הסכמה אשר באה לידי ביטוי בשטח. נסיבות אלו, מחזקות לטעמי את המסקנה כי הדירות היו שייכות לבן ולא למנוח. מעבר לכך, כל השוכרים העידו באופן גורף כי המנוח לא היה נוכח במתחם למעט במקרים מזדמנים עת היה מבקר את אשתו לשעבר ובנותיו וביתר שאת לאחר הסכסוך בשנת 2012 כאשר "בא להפגין כוח", כך שלא הגיוני בעיני שאם אכן הדירות היו שייכות למנוח, הוא היה מנתק עצמו לחלוטין מקבלת דמי השכירות המתקבלים בגין הדירות ו/או נוכחות אינטנסיבית במקום.

100. בכל הנוגע לקבלת דמי השכירות באופן גורף ובלעדי לידי בן המנוח ואלמנתו – העידו העדים הבאים:

• גב' י' ג' העידה כי "נ' היה בעל הבית. כל הזמן היה אצלנו בעל הבית נ'" וכשנשאלה במפורש על המנוח, השיבה כי המנוח לא היה נוכח. כך מתוך עדותה: "ש. נ' התנהל מולך בתור מה – בתור בעל החנות למטה? ת. מה פתאום. אני התקשרתי, היתה פגישה, באתי לבית. ש. ומה הוא אמר לך? ת. שהוא בעל הבית. ש. כמה שנים זה היה? ת. כמה זמן שגרנו, משנת 2003 עד ארבע שנים אחרי. ש. את י' ראית בתקופה הזו? ת. את י' ראיתי למטה בקומה אפס כדי לבדוק את האמא והבנות. אצלנו הוא לא נכנס בכלל..." (עמ' 37 לפרוט' 4.7.16, ש' 14- עמ' 38, ש' 5). עדות זו מלמדת כי מי שהיה "בעל הבית" היה הבן ואילו המנוח כלל לא היה נוכח אלא הגיע לעיתים מזדמנות בלבד לבקר בביתה של אשתו לשעבר ובנותיו.

• מר ס' מ' (שוכר בין השנים 2007-2012) אישר בחקירתו כי הבן הוא הבעלים ואילו המנוח היה מגיע בקושי במקום ובעת שהיה במתחם הוא נהג להסתובב בחוץ שם נפגש עם אשתו לשעבר של המנוח, היה עושה "רעש" והולך. כך מתוך עדותו "ש. מפנה לסעיף 5 לתצהירך – הסכם השכירות מי מופיע כבעלים של הנכס? ת. נ' ה'. ש. בשנים שגרת בבנין ראית את י' ז"ל? ת. אולי פעמיים או שלוש...הוא היה רב, עושה בלגן. ש. האם י' שאל אותך למה אתה גר בבנין? ת. לא, הוא לא היה שעושה שם כלום ולא פונה לאף אחד. הוא היה בא עושה קצת רעש והולך...". ש. איפה י' היה מסתובב? ת. בעיקר בחוץ, מסתובב סביב הבנין. האמא של נ' היתה פוגשת אותו שם, זה היה מגיע לצעקות ורעש וזהו". כן העיד כי מעולם לא ראה את הנתבעת ואינו מכירה כלל "ש. את ל' ראית פעם? ת. מי זו ל'?".. ולאחר שהסתכל עליה "פעם ראשונה אני רואה אותה בחיים" (שם, בעמ' 40, ש' 24- עמ' 41, ש' 15).

101. כמו כן, מר י' ק' אשר עבד לצד הבן בשיפוצי הדירות העיד אף הוא על בעלותו של הבן בדירות, על התנהגות כמנהג בעלים, על הוצאת כספים לבנייה, על ניהול ושליטה של הבן בעוד שמצדו של המנוח לא נשמעה כל תביעה לבעלותו או לחילופין מאפייני בעלות כל שהם. כך מתוך עדותו: "ש. שאתה אומר שהיה ברור שהדירות בב' הם בבעלות מלאה של נ' – זה מדברים שאמרו לך ולא משהו שראית? ת. זה מדברים שראיתי את ההתנהלות. הוא פעם מול כל הגופים להוצאת אישורי בניה, הוא עשה את כל הקניות ואת העבודות... ש. אם אני אגיד לך שמי שחתום על ההיתר זו הגב' פ' ולא נ'? ת. לא הייתי במהלך החתימות, הייתי במהלך ההוצאה של ההיתרים, בפגישות. אבל כל מה שהיה נדרש הוא עשה את כל הפגישות, אליו פנו, הוא שילם. כל הקניות לביצוע הבניה הוא קנה ושילם, רק אליו פנו ולא היתה שום שיחה עם אף אחד" ובהמשך העיד "ת. ...יש את המבנה של פ' ומעליו יש את המבנה של נ' על המבנה הזה לי' לא היה עוררין.." וכי ".. מעולם לא שמעתי מי' שום תביעה לגבי המבנים והיו לי לא מעט פגישות כאלה איתו". ובנוגע למעורבות של הנתבעת השיב "ש. האם ל' היתה במקום? ת. לא. ש. האם ראית אותה פעם (מצביע לכיוון ל')?. ת. לא, לא מזהה אותה" (שם, עמ' 42, ש' 4- עמ' 44, ש' 22).

102. גם העד מ' א' העיד כי הוא יודע בוודאות ששתי הדירות מעל קומת הקרקע הן של הבן ובמענה לשאלות ב"כ הנתבעת השיב "אני לא יודע אם יש אסמכתא מסוימת לזה, אבל אני יודע שנ' בנה ונ' לקח את השכירויות..." (עמ' 162 לפרוט' 21.6.16, ש' 14-16) וכן "זה של הילד. הילד קיבל את זה, הוא לוקח את השכירויות, הוא שיפץ, הוא לוקח את כל ה.." (שם, בעמ' 163, ש' 17-18).

103. לצד כל האמור לעיל, יש לציין כי הנתבעת לא הציגה כל עדות סותרת וניכר כי היא סומכת את ידיה בעיקר על אי קיום מסמכים בכתב, אשר כפי שפירטתי לעיל, אין בהתנהלות זו כל תמיהה עת עסקינן ביחסים בין בני משפחה ובפרט בין בני משפחת המנוח אשר ההתנהלות ביניהם היתה מאופיינת בערבוב כספים ונכסים.

עדויות חיצוניות בקשר לבעלות:

104. גם העדים שהובאו מטעם התובעות 1-3, העידו רובם ככולם על כך שהזכויות בדירות העליונות בב' היו שייכות לבן המנוח, ולמעשה עדותה של הנתבעת נותרה עדות יחידה. כך, קבלן הבניין מר מ' ק' השיב במענה לשאלה כיצד בן המנוח הגיב לכך שרוצים לקחת לו את הדירות: "זה היה בתקופה שנ' התחיל לחלות, הוא היה מאד נסעד כי הוא הרגיש שלוקחים לו נכס של הבנות שלו. הוא היה נסער מאד כי זה דבר שהוא עבד בשבילו, הוא אמר ... יצאה לו הנשמה עד שהוא קנה את המקום הזה ועד שגמרנו לבנות את זה, כל הכספים שהוא השקיע וזה חרה לו שתובעים את זה" (עמ' 49 לפרוט' 4.7.16, ש' 5-8). כן העיד מר ק' כי גם המנוח אמר לו שהדירות הנ"ל הן של הבן "חוץ מזה גם האבא י' אמר לי שזה של נ'" (שם, עמ' 47, ש' 10-15). גם אשתו לשעבר של המנוח אשר לה כביכול יש אינטרס קנייני לקבלת מחצית הזכויות בדירות הנ"ל, העידה כי מדובר בדירות של בנה (עמ' 65 לפרוט' 21.6.16, ש' 8-13). כמו כן, העד א' מ' העיד כי המנוח לא היה מאפשר לבנו להתנהג מנהג בעלים בדירות אם הן לא היו באמת שלו (עמ' 23 לפרוט' 20.6.16, ש' 15-16). גם העד מר ש' מ' העיד כי הדירות לא נרשמו ע"ש הבן מטעמי מס אלא נשארו על שם ההורים וכי הבן העדיף שלא כל הנכסים יהיו על שמו וכי הוא "סמך על המשפחה". העד הצהיר ברמת וודאות מלאה כי "אני ידעתי חד משמעית שהמבנה בב' שייך לו" וכן "כולם ידעו שרק נ' הבעלים ולא אחר" (עמ' 49 לפרוט' 4.7.16, ש' 21- עמ' 50, ש' 6); עדויות נחרצות אלו מחזקות ותומכות במסקנה כי הדירות העליונות בב' שייכות לבן המנוח.

ההליכים שהתקיימו בשנת 2012 למתן צו למניעת הטרדה מאיימת וצו הגנה:

105. כאמור, בשנת 2012 נתגלע סכסוך אלים ועוצמתי בין המנוח לבין בנו ואשתו לשעבר בקשר למתחם בב' כאשר בהליך זה ייצגה התובעת 1 את אחיה ואמה. במסגרת הליכים אלו הוגשה תובענה למניעת הטרדה מאיימת על ידי הבן והאם כנגד האב, ואילו מנגד הגיש האב בקשה לצו הגנה כנגד הבן (ה"ט 13929-12-12 וה"ט 15917-12-12, בהתאמה). בתצהירים שנחתמו על ידי הבן, אמו והתובעת 1 מיום 6.12.12 אשר צורפו לתובענה למניעת הטרדה מאיימת הצהירו הבן (ס' 7), אמו והתובעת 1 (ס' 6) כי הבן מחזיק ב-3 דירות במתחם (כאשר אין חולק כי הדירה הנוספת שבחצר נהרסה בהמשך). בנוסף מציינים הנ"ל כי המנוח הינו הבעלים של דירה אחת במתחם בלבד. כן הוצהר כי בכוונת הבן להגיש תביעה לפסק דין הצהרתי. בדיון שהתקיים בתובענה למניעת הטרדה מאיימת ביום 12.12.12 הצהירה התובעת 1, אשר כאמור ייצגה את אחיה ואמה כנגד האב, כי בכוונת הבן להגיש תובענה למתן פסק דין הצהרתי בקשר לבעלותו בדירות. בהתאם, צירפה התובעת 1 לתע"ר שלה תצהירים מאת הבן, האם והתובעות 1 ו-3 אשר הוכנו ונחתמו ביום 11.12.12 בתמיכה לתובענה למתן פסק דין הצהרתי הנ"ל (נספח י"ג לתע"ר התובעת 1), אולם לא הוגשו בסופו של יום. בסעיפים 2 ו-3 הצהירו כל המצהירים על רכישת הבן מהוריו את הקומה השנייה בב' בשנת 1995 בתמורה לסך 140,000 $ ולאחר מכן בשנת 2006 בנייה של קומה שלישית על גבי הקומה השנייה תוך פיצולה לשתי יחידות נפרדות ולאחר מכן קבלת היתר בניה עבורם.

106. כאן המקום לציין כי טיב הסכסוך בין המנוח לבנו בשנת 2012 לא הוברר עד תום. לטענת התובעות 1-3 הרקע להתפרצות האלימה של המנוח בדצמבר 2012 היה רצונו של המנוח לפצל את דירת הקרקע שהיתה בבעלותם המשותפת שלו ושל אמן וכי עניין זה היווה מוקד המחלוקת ביניהם כאשר כוונת המנוח היתה שאשתו לשעבר תגור במחצית האחת ואילו המחצית השנייה תושכר. ילדיו של המנוח ניסו להניע אותו מהחלטתו כאשר בחרו לשמור על כבודה של אמם וסברו כי זכותה להתגורר בדירה מכובדת וראויה ולכן פרץ הסכסוך. בנסיבות אלו, כך לטענתן, אין לסכסוך זה כל רלוונטיות לשאלת הבעלות של הבן בדירות העליונות בב'. מנגד, טוענת הנתבעת כי בפועל המחלוקת נסובה על זכויות הבעלות בדירות העליונות בב'. לאחר בחינת טענות הצדדים, מצאתי כי אין בסכסוך זה כדי לסתור את טענותיהן של התובעות אודות זכויותיו של הבן בדירות העליונות בב', ואפרט: ראשית, לא ניתן להתעלם מכך שהבן החזיק בדירות במשך שנים רבות ואילו האירוע האלים התרחש רק ב-12/2012, קרי בחלוף שנים רבות לאחר שהבן החזיק בדירות אלו. שנית, גם לאחר אירוע המתואר לעיל המשיך הבן להחזיק בדירות ללא התנגדות של המנוח. שלישית, המנוח לא נקט כל השנים ואף לאחר אותו אירוע בהליכים להשבת "דירותיו" או לגביית דמי השכירות. רביעית, הסכסוך היה בין בני המשפחה ולא גלש לצדדים שלישים כגון שוכרי הדירות. חמישית, דברי המנוח בפרוט' 9.12.12 לפיהם "הבן שלי נכנס לרכוש המשותף שלי עם הגרושה שלי ...הוא בונה שם ועושה מה שהוא רוצה", אין בהם כדי להתייחס דווקא לדירות העליונות אלא ייתכן כי התכוון לדירת הקרקע או המגרש עצמו. שישית, בתיק זה העיד מר ק' אשר עבד לצד הבן בבניית הדירה השלישית כי הסכסוך בכלל נסב על בנייה בחצר המתחם בב' (עמ' 42 לפרוט' 4.7.12, ש' 22). שביעית, כאמור, גם הבן הצהיר כי עד אותו אירוע "הכל היה בסדר" ו"לא היו חילוקי דעות" ונראה כי אכן מדובר היה בהתפרצות נקודתית של המנוח שלא קשורה בכלל לזכויות הבעלות בדירות העליונות בב'.

107. בנסיבות אלו, גם אם הסכסוך שהתרחש בשנת 2012 בנוגע למתחם בב' לא הוברר עד תום אני סבורה כי התצהירים שהוגשו כאמור "בזמן אמת" לפני ההליכים המשפטיים דנן ועוד בחייהם של המנוח ובנו וכן עיון בפרוט' מיום 4.7.12 מחזקים ותומכים במסקנה כי הזכויות בדירות העליונות מעל קומת הקרקע שייכות לבן המנוח וכי התפרצות המנוח לא היתה מותאמת ולא תאמה את ההסכמות לגבי מצב הדברים שהיה עד לאותו מועד. מסקנתי זו מתחדדת לנוכח העובדה כי חרף הסכסוך הנ"ל לא נעשה כל שינוי בזכויות הבעלות בדירות הנ"ל והבן המשיך להתנהג כמנהג בעלים בדירות, על כל המשתמע מכך.

הודאת המנוח בראיונות במשרד הפנים:

108. בראיון מיום 10.7.08 במשרד הפנים נשאל המנוח האם "הדירה שאתה גר בה היא שלך?", והשיב "כן, בק' -- בת"א ב-- ויש לי גם בב' -- בת"א – שם גרה הגרושה שלי". כלומר, במענה לכך התייחס המנוח לשתי דירות בלבד: אחת בק' ואחת בב' (למען סדר הדברים, יוזכר כי ראיון זה התקיים לפני בניית דירת הגג בא'). האופן שבו מתנסח המנוח "שם גרה" מלמד כי מדובר בדירת הקרקע בב' בלבד. הדירות העליונות כלל אינן מוזכרות בדבריו. כשעומתה הנתבעת עם אמירות אלו של המנוח, ענתה באופן סתמי ומתחמק "לא יודעת. זה מה שהוא אמר לי". גם בקשר לשאלה דומה בראיון מיום 21.3.13 "שם (הכוונה לק' --..) אתה גר עם אשתך? השיב המנוח "... יש לי שני בתים שהתגרשתי אני נשארתי בבית הזה וגרושתי בבית השני". גם כאן המנוח לא הזכיר את הדירות העליונות בב' כדירותיו. יצוין, כי ראיון זה נערך לאחר אירועי האלימות נשוא הבקשות למניעת הטרדה מאיימת וצו הגנה, כך שככל שאירועים אלו היו מתייחסים לבעלות בדירות העליונות בב', סביר היה להניח שהמנוח היה מציין את בעלותו בהן באופן מפורש, אולם הוא לא עשה כן, ודבר זה מחזק את טענות התובעות כי הסכסוך לא התייחס בכלל לסוגיית הדירות העליונות בב' וכי המנוח לא ראה עצמו כבעלים של דירות אלו. בנוסף לכך, משנשאל המנוח האם "על הדירות האחרות מקבל שכירות?" השיב "לא, יש קונפליקט ביני לבין אשתי ואני לא יכול למכור את הדירה זו גם דירה גדולה". משמע, המנוח הודה במפורש כי אינו מקבל שכירויות מהדירות הנוספות בב' וכי לדבריו קיים סכסוך בינו לבין אשתו לשעבר בקשר לחלוקת הדירה בב'. אם לשיטתו של המנוח הדירות מעל דירת הקרקע היו בבעלותו אזי לא היה מציין רק את הסכסוך עם אשתו לשעבר בקשר לדירה אחת אלא היה מציין גם את סכסוך עם בנו בקשר לדירות הנוספות בב'. 

109. כל האמור משתלב עם תוכנו של הסכם הגירושין בין המנוח לבין אשתו לשעבר מיום 13.11.06 (נספח י"ב לתע"ר התובעת 1). בהסכם הגירושין זה צוין בסעיף 4.5 כך "מוסכם על הצדדים כי הבעל יתגורר במשך שנה מיום חתימת הסכם זה בבית בק' -- ואילו האשה תתגורר בדירה ברח' ב' -- באותם מועדים", מבלי לפרט דירות נוספות. מעבר לכך, ניתן לראות כי כשהמנוח ואשתו לשעבר התייחסו לנכס בק', אזי השתמשו במילה "בית" (שכן מדובר לכל הדעות בדירת קרקע בלבד) וכשהתייחסו לדירה בב' כתבו "דירה" (שכן מדובר בדירה אחת מתוך כמה דירות בבניין). בנוסף, נראה כי לא היתה מחלוקת בין המנוח לאשתו לשעבר לגבי הזכויות במבנה בב' ולמעשה המחלוקת התעוררה רק בחלוף שנים רבות בשנת 2012 בשל אירוע פיצול הדירה בב' או מחלוקת אחרת שקשורה למכירת הדירה ו/או קבלת דמי שכירות בגינה. הדבר אף מלמד כי זכויותיו של הבן היו ידועות וברורות הן למנוח והן לאשתו לשעבר לאורך השנים ולא היה צורך להסדירם באופן מפורש בהסכם הגירושין ביניהם. כמו כן, בהמשך סעיף 4.5 ציינו הצדדים "... הצדדים מסכימים בזאת כי בתום השנה יושכרו הנכסים". המשמעות היא שהמנוח ואשתו לשעבר התייחסו לבית בק' ולדירה בב' ולא לדירות העליונות בב' אשר באותה תקופה כבר היו מושכרות (ר' תצהיר השוכר מר ס' מ' -מוצג ת/7 למוצגי התובעת 4) והסכם השכירות שצורף המתייחסים לקומה השנייה.

מסמכים נוספים המעידים על הבעלות של הבן:

110. בעיצומה של מחלת הבן גולל הבן את סיפור חייו על פני 13 עמודים כתובים בכתב ידו (להלן: "התרשומת", ת/6). הגם שמדובר בצד מעוניין, מצאתי כי יש במסמך זה אותנטיות רבה. במסמך זה סיפר הבן את מסכת חייו, לטוב ולרע, בסגנון פשוט ובמילותיו שלו. בכל הנוגע לדירות בב' כתב בן המנוח את הדברים הבאים: "...אבל מה יש יורשת חדשה שלא מכירה את פרעה ואפילו הדירות שלי בב' נמצאות כיום בערפל אני רוצה להגיד לכולם שאם יד --- תיגע ברכוש שלי אני מבטיח לגדוע אותה יחד עם הראש ה--- של ל' והילדים שלא (כך, במקור). הדירות הללו יהיו אך ורק של הבנות שלי ש' ה' ול' ה' שהם כל החיים שלי" (ההשמטות אינן במקור – ו.ש.פ). גם בתרשומת זו יש כדי להוות ראיה, אמנם בעלת משקל נמוך, לכך שהדירות העליונות בב' הינן של המנוח.

111. כמו כן, לתצהיר אלמנת הבן צורפה תרשומת בכתב ידו של הבן אשר כותרתה "תחילת הסידורים לבניית דירה מס' 3 קומה שלישית" (ת/3), אשר מלמדת כי הבן השקיע כספים רבים בבניית הדירה בקומה השלישית בעצמו ובאמצעות אנשי מקצוע ששכר. אמנם, נכון הוא שהשקעת כספים אינה יוצרת זכות קניינית, אולם מדובר בהשקעת כספים מאסיבית אשר יוצרת "יש מאין". בהקשר זה יש לציין דווקא את טענת הנתבעת לפיה מאחר שהמנוח השקיע כספים בדירת הגג בא' אזי יש בכך כדי להעיד על בעלותו בדירה זו, כך שבהתאמה לטענות אלו, מצאתי כי יש בהשקעת כספים ועבודה מאסיבית בבניית הדירות בקומה השלישית כדי להעיד על בעלותו של הבן בדירות אלו.

112. כן לתיק בית המשפט צורפו מסמכים נוספים (בת/4) שיש בהם כדי להעיד על בעלותו של בן המנוח בדירות במתחם בב', ואלו הם:

• כתב התחייבות הממוען לועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א. יצוין, כי ב"הואיל" שלישי מצהיר הבן "אני מחזיק והבעלים כדין של המגרש" (הכוונה לב' 26).
• הודעה מצד חברת --- נדל"ן בעניין בקשה למתן היתר בב' 26 אשר ממוענת לבן.
• יפוי כוח מיום 3.9.07 מאת הבן לב"כ של מהנדס הבניין מר ח' א' לטפל בהליכי קבלת היתר הבניה במתחם בב'.
• פניות למח' רישוי ובניה מהימים 6.11.08 ו-15.5.08 עליהן חתום הבן.
• זיכרון דברים מיום 14.2.08 שנחתם בין הבן לבין מר א' ח'.
• כתב אישום שהוגש כנגד הבן ואשתו לשעבר של המנוח מיום 27.12.06 בו נתבקשו להרוס את המבנה בקומה השנייה של הבניין בב' ופרוט' דיון מיום 20.10.10 בו התייצבו הנ"ל בלבד.
• הזמנת למסירת עדות מאת עיריית ת"א מיום 3.10.11 המופנית לבן בקשר לביצוע עבודה ללא היתר בבניין בב'.

יצוין, כי כל המסמכים האלו מלמדים על מנהג בעלים של הבן בבניית הדירות במתחם בב' וטיפולו בכל הכרוך בהוצאת היתרים, בנייה, התקשרות עם אנשי מקצוע, ועוד.

113. כאמור, בפסיקה נקבע שגם אם לא קיים מסמך בכתב המעגן את העסקה במקרקעין, ניתן עדיין לתת תוקף להתחייבות שביצעו הצדדים האחד כלפי משנהו וזאת כאשר הם עצמם פעלו על פי התחייבותם זו. התגברות על דרישת הכתב יכול ותהיה מכוח עקרון תום הלב או זעקת ההגינות המאפשרים סטייה מעקרון הכתב הנוקשה. במקרה דנן, המנוח, יתר בני המשפחה וגם הנתבעת עצמה לא העלו כל טענה משך תקופה ארוכה של שנים רבות עת הבן תחזק, בנה, טיפל וגבה שכירויות מהדירות העליונות בב' ונהג בהם כמנהג בעלים. כן נקבע כי עצם ההחזקה והשימוש בדירות במשך עשרות שנים מהווה ראיה נסיבתית כבדת משקל לאמיתות גרסת התובע (ת"א 12885-04-19 מדינת ישראל נ' נצר אל דין ואח' (פורסם במאגרים, 10.9.13). במקרה דנן, אין חולק כי הבן קיבל חזקה מלאה ובלעדית בדירות וכן נהג בדירות הללו מנהג בעלים באופן מלא ולאורך שנים רבות ואף לאחר הסכסוך שנתגלע בשנת 2012 בינו לבין המנוח, כך שהעסקה ביניהם כבר בוצעה והתקיימה בשטח משך שנים רבות.

114. מנגד - אל מול מכלול הראיות והעדויות הנ"ל, העידה הנתבעת כי אין לה כל ידיעה ממשית אודות זכויות הבעלות בדירות העליונות בב' וכי היא נסמכת אך ורק על דבריו של המנוח. כמו כן, הנתבעת לא זימנה ולו עד אחד על מנת לתמוך בטענותיה. גם ניסיונה של הנתבעת להיתלות בהסכם הממון שנחתם בין בן המנוח לאלמנתו משנת 2005 אשר אושר בבית המשפט וניתן לו תוקף של פסק דין אינו מעלה ואינו מוריד בשאלת הבעלות בדירות בב' שכן פורטו בו דירותיה של אלמנת הבן בלבד ואין בהסכם כל התייחסות להיות הבן בעלים של נכסים כלשהם כל שכן הדירות בב'. אמנם, בחקירתה ניסתה אלמנת הבן להמעיט מחשיבות הסכם זה וטענה כי היה לה חשוב לדאוג לנכסיה בלבד שלה, אולם חרף הסברה לעיל, לא מצאתי כי יש בכך כדי לפגוע במסקנתי לעיל.

115. לסיכום, לאחר בחינת מכלול הנסיבות, לרבות העדויות מטעם אלמנת הבן ובנותיו מהם עולה כי בן המנוח נהג בדירות שמעל דירת הקרקע בב' מנהג בעלים, חתם על הסכמי השכירות השונים, גבה את דמי השכירות מהשוכרים השונים, טיפל בכל הקשור והכרוך בתחזוקתן של הדירות, מימן עלויות בניית הדירות בקומה השלישית, לרבות תכנונן, טיפל בהליכי קבלת ההיתר, ועוד; בשים לב להליכים המשפטיים שהתקיימו בשנת 2012 בין הבן למנוח למתן צו למניעת הטרדה מאיימת וצו הגנה, לרבות עיון במסמכים ובדיון שהתקיים בהם; לנוכח הודאות המנוח בראיונות במשרד הפנים אודות היקף נכסיו; לאחר עיון בהסכם הגירושין של המנוח ואשתו לשעבר ממנו נלמד כי שניהם התייחסו לדירת הקרקע שבבניין בב' בלבד מבלי להזכיר את הדירות העליונות בב' והדבר מלמד כי לא ראו עצמם כבעלים של דירות אלו; לאחר בחינת המסמכים הנוספים שנערכו בזמן אמת המעידים על זכויות החזקה של הבן בדירות העליונות בב'; ומשמצאתי כי למנוח מעולם לא היו דרישות ו/או תביעות כלשהן בנוגע לדירות הנ"ל חרף ולמרות דבריו במסגרת הבקשה למתן צו הגנה ואף לאחר מכן לא עשה דבר כדי לשנות מצב קיים; ומנגד בשים לב לכך שהנתבעת לא הביאה כל ראיה מטעמה ו/או עדות להפריך ראיות מוצקות אלו ואף הודתה כי אין לה כל ידיעה אישית בעניין; כל התשתית הראייתית הנ"ל מביאני למסקנה כי הדירות העליונות בב' היו בבעלות הבן בלבד וכי בנסיבות דנן דרישת הכתב, ככל שנדרשת, נסוגה מפני עקרון תום הלב ו/או 'זעקת ההגינות' העולה במקרה זה.  

עתירת הנתבעת להצהיר כי הבניין בא' שייך למנוח לרבות דירת הגג בה התגוררו המנוח והנתבעת:

116. כאמור, הנתבעת עתרה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הבניין בא' שייך למנוח לרבות דירת הגג בה התגוררה עם המנוח במועד פטירתו. בנסיבות אלו, מאחר שהזכויות בבניין בא' רשומות בלשכת רישום המקרקעין על שם התובעת 3, אזי בדומה לאמור לעיל נדרשת הנתבעת להציג בפני בית המשפט תשתית ראייתית מוצקה ומשמעותית על מנת להוכיח כי הזכויות בנכס הינן של המנוח בהעדר מסמך בכתב.

117. לטענת הנתבעת, מעת שהוכיחה כי התשלום עבור הבניין בא' שולם מחשבון הבנק של המנוח ומשאישרו התובעות עובדה זו, אזי מדובר בטענת הודאה והדחה והנטל עובר לתובעות להוכיח כי למרות התשלום הנ"ל, הנכס אינו בבעלות המנוח. לטענת הנתבעת, התובעות לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהן ממספר סיבות: לא הציגו חוזה רכישה; הסתירו את פרטי המוכר; לא הזמינו את מוכר הנכס למתן עדות; נתגלע חוסר התאמה מהותי בסכומי הכספים שלכאורה הוחזרו למנוח; והוכח כי המנוח ולא התובעת 3 קיבל פיצוי מאת מר שמעון חזן אשר בנה בחצר המשותפת בא'. מנגד, טוענות התובעות 1-3 כי אין מדובר בטענת הודאה והדחה שכן לנוכח העובדה כי הנתבעת מבקשת לסתור את הבעלות הרשומה בלשכת רישום המקרקעין, אזי הנטל מוטל עליה ונותר על כתפה בלבד.

118. בענייננו, אני סבורה כי בניגוד למצב הדברים בקשר לבירור סוגיית הבעלות בדירות העליונות בב' אשר נבנו לאחר ביצוע הרישום בלשכת רישום המקרקעין, אזי במקרה דנן, רישום הזכויות בבניין נעשה מלכתחילה באופן פוזיטיבי על שם התובעת 3 ועל כן, הנטל להוכיח כי חרף הרישום עסקינן בזכויות של המנוח מוטל כל כולו על הנתבעת. נושא המימון הוא חלק מהראיות אשר נדרשות לצורך בירור סוגיית הבעלות לגופה ואין בו כשלעצמו כדי להעביר את נטל ההוכחה מכתפי הנתבעת אל כתפי התובעות.

119. במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול העדויות והראיות שהוגשו, אני סבורה כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי מדובר בנכס אשר שייך כל כולו למנוח, כטענתה, אלא עמדה בנטל להוכיח כי המנוח היה הבעלים של דירת הגג בא' בלבד, אשר נבנתה על ידו ובו התגוררו המנוח והנתבעת לעת פטירתו, ואפרט;

120. ראשית ועיקר: כאמור, לתיק בית המשפט הוגשו העתקים של הראיונות שנערכו למנוח ולנתבעת במשרד הפנים במהלך ההליך המדורג לקבלת אזרחותה של הנתבעת. בראיון שהתקיים ביום 21.3.13 שנשאל המנוח "איפה הוא מתגורר עם הנתבעת", והוא השיב "ברח' א' בבית של הילדה שלי א'". לאחר מכן נשאל המנוח: "עם הבת אתם גרים?", והשיב ביתר פירוט כך: "יש לי בת עו"ד ג' וא' קנינו את כל הבניין ברח' א' אני יש לי שם דירה היה גג בניתי שם, לג' יש שם המשרד ולא' יש שם 2 דירות קטנות ולי דירת גג שבניתי אותה". מדובר בהודאת המנוח בקשר לזכויותיו בדירת הגג בא', אשר לא מצאתי כי נסתרה. עסקינן בראיה מהותית אשר נאמרה מפיו של המנוח, אשר אינו נמצא בין החיים, ויש בה כדי להסביר גם את העברות הכספים מהתובעת 3 (אשר חלקם היו כספים גם של התובעת 1) בגין רכישת הבניין וליתן הסבר לחלוקת הזכויות הקיימת בבניין, קרי, המנוח היה הבעלים של דירת הגג, התובעת 3 הינה בעלת הזכויות של שתי הדירות המושכרות והתובעת 1 הינה בעלת הזכויות במשרד.

121. שנית ובכל הנוגע לסוגיית מימון הבניין בא': אכן התרשמתי כטענת הנתבעת כי בגרסתן של התובעות 1-3 נתגלעו סתירות רבות בכל הנוגע להיקף הכספים שהועברו כביכול בשמה של התובעת 3 למנוח לרכישת הזכויות בבניין. הנתבעת העידה כי ידוע לה שהמנוח רכש את הבניין בא' ואף הציגה העברת הכספים למוכר בסך 438,984 ₪ מיום 26.7.07 (נספח 5 לכתב התביעה למתן פסק דין הצהרתי שהגישה הנתבעת). התובעות 1-3 אישרו בסעיף 56 ד' לכתב ההגנה שהגישו כי "המנוח שילם סכום רכישת נכס זה, קרי, הסך המופיע בתדפיס החשבון שצורף לכתב התביעה כנספח 5". לאחר מכן, בסעיפים קטנים ו'-יג' לסעיף 56 לכתב ההגנה פירטו התובעות 1-3 את הכספים שהוחזרו למנוח תוך ביצוע התאמה מושלמת וכן פירוט כספים שניתנו במזומן. לעומת זאת, בסעיף 56 ז לתע"ר התובעת 1 שהוגש לאחר מכן וכן בתצהירי התובעות 2-3 בהתאמה סתרו התובעות 1-3 את הגרסה שהועמדה בכתב ההגנה שלהן וטענו כי עלות רכישת הבניין בא' עמדה על סך 144,730 ₪ שלטענתן שולמו ישירות למוכר הנכס ובתוספת 438,984 ₪ ששולמו מחשבון המנוח למוכר הנכס, קרי 583,714 ₪. דא-עקא, התובעת 3 לא הגישה כל אסמכתא המעידה על העברת הסכום ישירות לידי מוכר הנכס ולא הציגה את חוזה המכר. כמו כן, לא הוברר הסכום שלטענת התובעת 1 היה שייך לה אולם נשמר אצל אביה (בכתב ההגנה הנ"ל נכתב כי מדובר היה בסך של 5,000 $, ואילו בתצהירי העדות הראשית נכתב 25,000 $). בנוסף, לא הוברר דיו הסך של 280,000 ₪ אשר הועבר מחשבונה של התובעת 3 לחשבונה של התובעת 2 לנוכח מערכת היחסים של התובעת 3 עם חבר שהיה לה באותה תקופה. הוכח כי העברת הכספים היתה מספר חודשים לפני שהכירה התובעת 3 את אותו חבר. כמו כן, העובדה כי התובעת 3 העידה כי "מהחשבון הבנק שלי לא הועבר שום סכום" (עמ' 99 לפרוט' 13.12.16, ש' 19) ובפועל כל התשלומים נעשו בתנועה "סיבובית" וכן התקבלו כספים במזומן, תמוהה. בנסיבות אלו, לאור ריבוי הסתירות, מצופה היה מהתובעות 1-3 להמציא את הסכם הרכישה על מנת ללמוד נכונה אודות סכום התמורה שהשתלם, ומשלא עשו כן - יש לזקוף זאת לחובתם.

122. עם זאת, הגם שהתובעת 3 לא הצליחה להוכיח באופן מלא וסדור את הכספים שהעבירה בגין רכישת הבניין, אין חולק כי הושבו כספים מטעם מי מהתובעות 1-3 לידי המנוח לצורך רכישת הבניין, כך שהיה ערבוב של כספים ונוצרה שותפות בזכויות בבניין. אני סבורה כי העובדה שהתובעת 3 בחרה שלא להציג את חוזה הרכישה, אומרת דרשני ומחזקת את מסקנתי זו. במצב דברים זה, לא מצאתי לקבל את גרסת הנתבעת לפיה כל הבניין היה שייך למנוח שכן אין חולק כי הושבו כספים מהתובעות 1-3 למנוח בגין רכישת הנכס (והנתבעת אף מודה כי לכל הפחות בסך של 280,000 ₪ שהיה לטענתה בהוראת המנוח – ר' סעיף 43 לסיכומיה); ומנגד, לא מצאתי לקבל את טענת התובעות 1-3 כי כל הבניין שייך לתובעת 3, אלא נוצרה שותפות ביניהם שהוסברה על ידי המנוח בראיון במשרד הפנים מיום 21.3.13, תוך חלוקת הזכויות בדירות בפועל.

123. שלישית, כל טענותיה של הנתבעת אודות רכישת הבניין בא' והתשלומים ששולמו בגין רכישתו מבוססות על עדות מפי השמועה ו/או עיון במסמכים בדיעבד ומבלי שיש לנתבעת ידיעה אישית. הנתבעת עצמה הודתה כי אין לה כל ידיעה אישית בקשר לרכישת הבניין בא' מהסיבה שבמועד רכישתו היא היתה בפיליפינים וכי דבריה מבוססים על דברים שאמר לה המנוח לפיהם "קניתי בניין" (עמ' 214 לפרוט' 16.5.17, ש' 2 ו-5).

124. רביעית, טענת הנתבעת לפיה המנוח רשם את הבית בא' על שמה של התובעת 3 אך ורק משיקולי מס (ס' 40 לסיכומיה) – נטענה בעלמא ולא הוכחה. מכל מקום, הנתבעת חזרה על דבריה כי כל מה שטענה נסמך אך ורק על מה שהוא סיפר לה והוסיפה כי לא היתה עמו כאשר הוא רכש את הנכס, היא לא ראתה את הדברים ולא הייתה מעורבת בהם, כך שאין לקבל טענה זו כהוויתה.

125. חמישית, אין חולק כי במסגרת השותפות בבניין בא' התובעת 3 נהגה בדירות המושכרות מנהג בעלים לרבות עריכת חוזי השכירות וקבלת דמי השכירות לידיה. העד מר ל' (עו"ד) הצהיר כי ראה את שוכרי הדירות בבית זה משלמים את דמי השכירות לידיה של התובעת 3 (ס' 19 לתצהיר); העד מר צ' העיד כי התגורר "בבניין שבבעלות א'", בשנים 2009-2012, כשהיא חתמה מולו על הסכמי השכירות, גבתה ממנו את דמי השכירות ונשאה באחריות על ביצוע התיקונים במושכר, כמו גם שהוא מעולם לא שמע מהמנוח כי הדירות בנכס שייכות לו (סעיף 2-3 לתצהירו ובעמ' 141 בפרוט' 21.6.16 ש' 11-13 ובעמ' 143, ש' 13- עמ' 144, ש' 6); העד מר א' העיד בין היתר כי המנוח סיפר לו שהוא שילם את הכסף לרכישת בית זה מחשבונו לאחר מכן התובעת 3 ויתר אחיותיה החזירו לו את כספו (סעיף 8 לתצהירו ועמ' 161 לפרוט' 21.6.16 ש' 3-12); גם אשתו לשעבר של המנוח הצהירה כי סייעה לבתה התובעת 3 בסך 20,000$ לצורך רכישת הנכס וכי התובעת 3 החזירה לאביה את הכספים ששילמה בגין רכישתו (סעיף41 לתצהירה).

126. שישית, התובעת 3 הודתה כי המנוח ולא היא קיבל תשלום במזומן בסך 60,000 ₪ מאת מר ש' ח' שבנה בחצר המשותפת. טענת התובעת 3 כי הסכימה שהכספים ישולמו למנוח לבניית הדירה הנוספת אינה הגיונית שכן הדירה הנוספת נבנתה מספר שנים לאחר מכן. אף עובדה זו מלמדת על התחשבנות כספית בין בני המשפחה ועל כך שלמנוח היו זכויות בבניין בא' בניגוד לטענת התובעות.

127. שביעית, העובדה כי המנוח היה הבעלים של דירת הגג בא' נלמדת הן מהודאתו של המנוח במשרד הפנים והן מהעובדה כי לא סביר בעיני שהמנוח היה צריך לבקש רשות מהתובעת 3 לבנות את הדירה ולהתגורר בדירה. בכל הנוגע לבניית הדירה, אזי אשתו לשעבר של המנוח (בניגוד לטענת התובעות) אישרה כי דירה זו נבנתה על ידי המנוח והבן (עמ' 97 לפרוט' 21.6.16, ש' 8) וכי דירה זו נהרסה פעם אחת על ידי העירייה וכי המנוח בנה אותה שוב (שם, ש' 11-12). הדבר תואם אף ההתנהלות של הבן בכל הנוגע לדירות העליונות בב', אשר הוכח כי הן שלו. על כן, יש ליתן משקל רב הן לראיות מזמן אמת של המנוח, הן לעדות של אשתו לשעבר של המנוח והן להיגיון ולשכל הישר. 

128. בנסיבות אלו, לאחר בחינת מכלול הנתונים, בשים לב לכך שגרסתה של הנתבעת נלמדת בדיעבד ומשאין לה כל ידיעת אישית לכך, בשים לב למורכבות היחסים המשפחתיים בעניינים הכספיים ובדומה להתנהלות המנוח בנוגע לבניין בב' ולהתחשבנות כספים שם, מסתברת הגרסה לפיה המנוח הוא שרכש את הבניין ואילו התובעות 1 ו-3 השיבו לו כספים באופן שנוצרה שותפות בבניין כפי שהעיד המנוח מפורשות בראיון מיום 21.3.13, כך שהמנוח הינו הבעלים של דירת הגג בא'.

כספים ותכשיטים בכספת:

129. אין חולק כי כל הכספים הרשומים על שם המנוח הם חלק מעזבונו. טענת התובעות 1-3 כי מחצית מתכולת הכספת שייכת לאמם (אשתו לשעבר של המנוח) בהתאם להוראות סעיף 4.3 להסכם הגירושין לא יכולה להתקבל. ראשית, אין כל תביעה כאמור בפני. שנית, עיון בסעיף 4.3 להסכם הגירושין מלמד כי מדובר בכספים אשר לאחר מכן פורטו בסעיף 4, קרי חשבונות בנק בלבד; כך שטענה זו נדחית.

130. הנתבעת עתרה להורות כי התכשיטים המפורטים בסעיף 57 לתצהירה המצויים בכספת של המנוח שייכים לה (3 שרשראות זהב מתוכן 2 ללא תליון והשלישי כולל תליון בצורך לב עם שלושה יהלומים קטנים. 3 טבעות נישואין מתוכן 2 של הנתבעת ואחת של המנוח. טבעת נוספת עם יהלום שנרכשה עבורה בחנות בא'– תומכת בנספח 11 לתצהירה, אשר הוגש לא קריא ולא ברור). מנגד, בסעיפים 10-12 לתצהיר אשת המנוח לשעבר מפורטת רשימה של 18 של תכשיטים אשר לטענתה הינם אישיים ובעלי ערך סנטימנטלי. לאחר בחינה ועיון, בהעדר כל אפשרות להכריע במחלוקת זו שכן לא צורפו אסמכתאות כלשהן ו/או אסמכתאות ברורות ומפורשות אודות רכישת התכשיטים, אזי אני מורה כי חלוקת התכשיטים תעשה ליורשים על פי דין של המנוח בשיטת ההגרלה בפני מנהל העזבון או נאמן אחר מוסכם על כל הצדדים (להלן: "הנאמן") או לחילופין, בכל דרך אחרת שתהיה מוסכמת על כל היורשים על פי דין. 

131. לסיכום – עזבון המנוח כולל את כל הנכסים והכספים שרשומים על שם המנוח, למעט הדירות העליונות מעל דירת הקרקע בב' השייכות לעזבון בן המנוח; כמו כן, כולל עזבון המנוח את דירת הגג בבניין ברח' א' אשר רשום על שם התובעת 3; בנוסף, כולל העזבון את כל הכספים בחשבונות הבנק ע"ש המנוח, תכולת הכספת וכן התכשיטים המצויים בכספת שעל שמו (אשר יחולקו כאמור לעיל) וכן כל שאר הנכסים הרשומים על שם המנוח שאינם מפורטים לעיל.

ד.         התביעה לסילוק יד:

132. משקבעתי כי דירת הגג בא' בה מתגוררת הנתבעת הינה חלק מעזבון המנוח, אזי אין מקום להורות על סילוק ידה של הנתבעת מדירה זו.

133. עם זאת, מאחר שהנתבעת יורשת מחצית העזבון בלבד, אזי מחויבת היא לשלם לידי ילדיו של המנוח מחצית מדמי שימוש הראויים בגין הדירה, החל ממועד פטירת המנוח ועד למועד פירוק השיתוף בדירה או פינויה של הדירה, המוקדם מבין השניים. לצורך כך, יש צורך למנות שמאי מתאים ועניין זה ייבחן במסגרת הליך חלוקת העזבון שיינקט לשם כך. כן אני מורה כי חיובה של הנתבעת במחצית דמי השימוש הראויים עבור התקופה הנ"ל, יקוזז משאר זכויותיה בנכסי וכספי העזבון במסגרת ההליך הכולל של חלוקת העזבון לידי היורשים.

סוף-דבר:

134. אשר-על כן, לאור כל האמור לעיל, הנני מורה כדלקמן:

• הטענה כי נישואיהם האזרחיים של המנוח והנתבעת הינם נישואים פיקטיביים –נדחית.

• התביעה לאיזון משאבים שהגישה הנתבעת – נדחית.

• ההתנגדות למתן צו ירושה שהגישו ילדי המנוח – נדחית; ניתן בזאת צו ירושה אחר המנוח על פיו היורשים הינם: הנתבעת – 1/2; התובעות 1-3 ועזבון בן המנוח ז"ל – 1/8 כל אחד.

• בהתאם לסעיף 11 (א) לחוק הירושה הנתבעת זכאית לקבל את המטלטלין בדירה וכן את רכב המנוח לבעלותה.

• התביעה למתן פסק דין הצהרתי שהגישו אלמנת הבן ובנותיו בנוגע לדירות העליונות בב' – מתקבלת.

• העתירה למתן פסק דין הצהרתי שהגישה הנתבעת להכללת הבניין בא' בעזבון המנוח, מתקבלת באופן חלקי בנוגע לדירת הגג בלבד. על-כן, ניתן בזאת פסק דין הצהרתי לפיה דירת הגג בא' שייכת לעזבון המנוח.

• עתירת ילדיו של המנוח כי מחצית הכספים המצויים בכספת של המנוח שייכים לאשת המנוח לשעבר – נדחית; כפועל יוצא, כל הכספים המצויים בחשבונות הבנק וכן הכספת בבנק הם חלק מעזבון המנוח ויתחלקו בין היורשים כמפורט לעיל.

• התכשיטים המצויים בכספת על שם המנוח יחולקו בהתאם לאמור בסעיף 130 לעיל.

• לצורך ביצוע חלוקת עזבון המנוח בהתאם לאמור בפסק דין זה יש למנות מנהל עזבון קבוע. על כן, על מי מהצדדים להגיש תובענה מתאימה למינוי מנהל עזבון כאמור. לנוכח הסכסוך העוצמתי בין הצדדים, ימונה במקרה זה מנהל עזבון ניטרלי מטעם בית המשפט.

135. אשר לפסיקת ההוצאות – במישור היחסים בין התובעות 1-3 לנתבעת הגם שההליכים התנהלו זמן ממושך בשים לב לתוצאות פסק הדין ולכך שחלק מהעתירות התקבלו וחלק נדחו ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים - אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

במישור מערכת היחסים שבין התובעות 4-6 לנתבעת, בשים לב למשך ההליכים ולמורכבותם, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לידי התובעות 4-6 הוצאות משפט בסך 25,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת הכספים הראשונים מהעזבון, שאם לא כן יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד החיוב ועד מועד התשלום בפועל.

136. ניתן לפרסם בהשמטת כל פרט מזהה.

137. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את כל התיקים שבכותרת.

ניתן היום,  כ"ה כסלו תשע"ט, 03 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.