בפניי שני הליכים:
ת"ע 25797-12-15, בקשה למתן צו קיום צוואת המנוחה הגב' ל.ק ז"ל (להלן: "המנוחה") שהוגשה ע"י חברתה הגב' ז.ק.ק (להלן: "המבקשת")
ת"ע 25847-12-15, התנגדות למתן צו קיום צוואת המנוחה שהוגשה ע"י יורשת על פי דין, קרובת משפחה רחוקה, הגב' ס.ג (להלן: "המתנגדת").
רקע עובדתי רלוונטי
המנוחה, ילידת 1936.++.++. המנוחה עלתה לישראל בשנת 1962 בעודה נשואה. המנוחה התגרשה ביום 63.++.++. המנוחה לא זכתה להביא פרי בטן. את רוב שנות חייה, ודאי את רוב שנות חייה האחרונות, המנוחה הייתה ערירית.
ביום 24.12.12, בהיותה בת 76, הלכה המנוחה לבית עולמה.
ביום 11.4.13 הגישה הגב' א.ה (להלן: "ה'") בקשה לצו קיום צוואת המנוחה, כאשר לטענתה הצוואה הועברה לה על ידי המנוחה בע"פ.
ביום 30.9.13 עתרה ה' בת"ע 48621-09-13 למינוי בא כוחה, עו"ד י.ל כמנהל עיזבון זמני.
ביום 11.2.14 ניתנה החלטתו של כבוד השופט (בדימוס) מנחם הכהן הקובעת כי עוה"ד ז.פ ימונה כמנהל העיזבון (להלן: "מנהל העיזבון").
במסגרת תפקידו, איתר מנהל העיזבון את מר ב.ג, הגב' מ.ש והמתנגדת כקרובי משפחה של המנוחה (להלן: "היורשים על פי דין"), שהגישו את התנגדותם לעתירתה של ה' לצו קיום צוואת המנוחה.
ביום 15.6.15 הגיש מנהל העיזבון "דו"ח בעניין איתור יורשים" (להלן: "דו"ח הביניים"), ובו פירט, בין היתר, כי ערך חיפוש בדירת המנוחה ומצא בין כתביה, מחברת ובין דפיה מסמך הנחזה להיות צוואה בכתב ידה של המנוחה (להלן: "המסמך"). מפאת חשיבותו, תוכן המסמך יובא במלואו כדלהלן:
26/6/2011
אני ל.ק ת.ז ++++++++++
כתובת: רח +++++,++++
+++++++
מצווה בהיותי בריאה
וב"sound mind"
את גופתי לצרכי המדע;
את דירתי ב+++++++++++
לז.ק.ק , כתובתה –
רח' +++++++++++++
דירתי רשומה בתבו על שמי
העדים:
מנהל העיזבון הביא את דבר גילוי המסמך למבקשת ואל היורשים על פי דין.
ביום 9.9.15 הגישה המבקשת בקשה לצו קיום צוואה אצל הרשם לענייני ירושה בירושלים.
ביום 22.11.15 הגישה המתנגדת התנגדות לקיום לצו קיום צוואה.
עיקר טענות המבקשת
לטענת המבקשת מערכת היחסים בינה לבין המנוחה החלה מלפני למעלה מ-40 שנה, עת הייתה המבקשת סטודנטית בקורס "ספרות השוואתית" אותו למדה המנוחה, כאשר לאחר פטירת אמה, התחזקה מערכת היחסים בין המבקשת למנוחה.
עוד טוענת המבקשת, כי היא הייתה האדם היחיד הקרוב למנוחה וכי היה להן קשר אישי על בסיס יומיומי.
המבקשת מוסיפה, כי היא ביקשה מחברה, מר מ.ק, שיעזור למנוחה למכור את דירתה ולרכוש דירה אחרת תחתיה.
עוד טוענת המבקשת, כי לאחר ניתוח שעברה המנוחה בפרוס 2011 והיא הייתה חלשה אך צלולה.
המבקשת מתארת הדרדרות במצב רוחה של המנוחה כשנה לאחר הניתוח, כאשר הטיחה בה ש"היא אינה רוצה לראות אותי ולא אף אחד".
לטענת המבקשת, התקשרו אליה מבית החולים +++++, אחרי שהמנוחה שברה את האגן ולא זיהתה איש, משום שמצאו את המספר שלה בין חפצי המנוחה.
עוד נטען, כי לאחר מות המנוחה, התקשר מנהל העיזבון למבקשת וביקש את עזרתה באיתור יורשים, וזו מסרה לו את כל המידע שהיה ברשותה.
טרם מציאת המסמך, לטענת המבקשת, איתר מנהל העיזבון את המתנגדת, ורק כשנתיים לאחר פטירת המנוחה נודע לה על המסמך.
לטענת המבקשת, היא מזהה את כתב ידה האופייני של המנוחה, ולמרות שהמסמך אינו חתום, הרי שזהו פגם שניתן לרפוי באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה").
עוד טוענת המבקשת, כי העובדה שהמסמך כולו נכתב בכתב ידה של המנוחה מעיד על גמירות דעתה.
כן, לטענתה, בדו"ח הביניים מציין מנהל העיזבון כי הגב' מ.פ, עו"ס מלשכת הרווחה בתלפיות, שטיפלה במנוחה אמרה שהמנוחה רצתה להוריש למבקשת את כל רכושה.
עיקר טענות המתנגדת
המתנגדת טוענת, כי יש במסמך פגמים מהותיים, היורדים לשורשו, וכן לא ידועות הנסיבות בהן נערך.
לטענת המתנגדת, המסמך אינו מקיים את תנאיו של סעיף 19 לחוק הירושה: אין וודאות כי הוא נכתב בכתב ידה של המנוחה, קיים חשש כי הוא נכתב על ידי שני אנשים שונים והמסמך אינו חתום על ידי המנוחה.
המתנגדת טוענת כי עולים מן המסמך סמנים רבים המעידים על חוסר גמירות דעת המנוחה, בין היתר:
המסמך אינו נושא כותרת "צוואה";
המסמך אינו חתום;
במסמך הושאר מקום לחתימת עדים, מה שמסביר את היעדר חתימת המנוחה;
במסמך קיימות מחיקות, מה שמלמד על היותו טיוטה בלבד;
מנהל העיזבון מצא את המסמך כדף מדפי מחברת כרוכה, מקום טבעי לטיוטה.
לבסוף, טוענת המתנגדת, כי אין לדעת באילו נסיבות נערך המסמך ואין לדעת האם לא נערך תחת השפעה בלתי הוגנת.
טענות המבקשת בסיכומיה
בסיכומיה טוענת המבקשת, כי בכתב ההתנגדות "ירתה" המתנגדת לכל עבר וטענה טענות סותרות: חוסר גמירות דעת, המסמך הינו טיוטה, פגמים צורניים וכו'.
עוד נטען כי בתצהיר המתנגדת אין אזכור לטענת הזיוף.
לטענת המבקשת העובדות תומכות באמיתות הצוואה ובגמירות הדעת של המנוחה:
הצוואה כולה כתובה בכתב ידה של המנוחה ונושאת תאריך;
המנוחה כתבה את שמה המלא בתחתית המסמך, ושמה המלא מהווה תחליף לחתימה;
המנוחה רשמה במסמך את פרטיה, את פרטי המבקשת ואת פרטי הדירה אותה היא מבקשת להוריש;
המסמך מנוסח בלשון ציווי;
המנוחה מעידה על עצמה שהיא כשירה לעריכת הצוואה.
עוד טוענת המבקשת, כי הוראות המסמך הגיוניות ומתבקשות לאור העובדה שהמבקשת הייתה האדם הקרוב ביותר אליה מאז פטירת אמה.
כן, המבקשת והמנוחה נהגו להעניק זו לזו מתנות יקרות ערך.
המבקשת הגישה את תצהירו של מר מ.ק, שסייע למנוחה במכירת דירתה, לפיו המנוחה הזכירה לא פעם את שמה של המבקשת ואת הערכתה הרבה שהביעה כלפיה. כן, צרפה תצהיר של מר ב.ר , מתנדב שטיפל במנוחה, לפיו הגב' מ.פ , העו"ס שטיפלה במנוחה (להלן: "העו"ס") סיפרה לו כי המנוחה השמיעה באוזניה את רצונה להוריש את רכושה למבקשת.
המבקשת טוענת כי בעת עריכת המסמך המנוחה צלולה, וכך עולה גם מהמסמכים שהתקבלו מהמל"ל.
מבחינה משפטית, טוענת המבקשת, כי יש לקיים את עקרון העל בדיני הירושה של כיבוד רצון המת.
ביחס למילה "עדים" שנכתבה בסוף המסמך, טוענת המבקשת כי מדובר בתוספת חיצונית לצוואה.
טענות המתנגדת בסיכומיה
בסיכומיה טענה המתנגדת, כי העובדה שהמנוחה השאירה מקום לחתימת עדים, מלמדת כי כוונת המנוחה הייתה לערוך צוואה בעדים ולא צוואה בכתב יד.
כן, המתנגדת טוענת כי קיימים ספק רב כי המסמך משקף את רצונה החופשי של המנוחה, ונוכח ההחלטה מיום 2.2.17, הנטל הראייתי מונח על כתפי המבקשת.
לטענת המתנגדת כשלי המבקשת בהוכחת אמיתות הצוואה מתבטאים, בין היתר, בטענות הבאות:
לא הוגשה כל ראייה חיצונית בדבר רצונה של המנוחה להוריש את רכושה למבקשת;
מדובר בטיוטה, אשר לא הבשילה לכדי צוואה גמורה בשל חוסר גמירות הדעת של המנוחה;
עולה חשש ביחס למצבה המנטלי של המנוחה וכשירותה לערוך צוואה;
עולה חשש להשפעה בלתי הוגנת על המנוחה בעת עריכת המסמך.
לטענת המתנגדת, אין לראות ברישום שמה המלא של המנוחה על המסמך כחתימה וזאת כי מדובר בטענה חדשה שהועלתה רק בסיכומי המבקשת. דין טענה זו של המתנגדת להתקבל שכן אין להיענות לטענות אשר נטענות לראשונה בסיכומים ראו: רע"א 496/89 סאלם סלאמה אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב פ"ד מה(4) 343.
בסוף הדברים, טוענת המתנגדת, כי יש לדחות הבקשה גם משיקולי מדיניות שכן, כוונת המחוקק הייתה לאפשר את קיומן של צוואות אשר נמצאו בהן פגמים ולא להפוך מסמכים ופעולות שרירותיות לצוואות.
חוות דעת מומחה
בשל מחלוקת שעלתה בין הצדדים ביחס לזהות כותב המסמך ובשאלה האם מדובר בכותב אחד או ביותר, מונתה הגב' י.ג, מומחית להשוואת כתב יד, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחית").
ביום 19.9.16, בשל חוסר של מסמכים שנכתבו בכתב ידה של המנוחה, ניתנה חוות דעת חלקית לפיה המסמך נכתב על ידי אדם אחד בלבד.
בהחלטה מיום 02.02.17 (להלן: "החלטה מיום 02.02.17") קבע כב' השופט (בדימוס) מנחם הכהן כי בשל העדר החתימה ובהעדר קביעה לגבי זהותו של עורך הצוואה, הנטל הראייתי יוטל על כתפי המבקשת.
ביום 21.5.17, לאחר שהושלמה העברת המסמכים למומחית, ניתנה חוות דעת סופית לפיה כתב היד בו נכתב המסמך שייך למנוחה.
הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחית וקביעתה הפכה לחלוטה ראו: ת"א 1727/02 (מחוזי ת"א) מאסי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, מיום 02.10.05 (נבו); ת"א (מחוזי ת"א) 1214/09 פלוני נ' שושני, מיום 25.02.15 (נבו) ; עמ"ש 50188-02-17 מיום 08.06.18 (נבו) ; ת"ע 46769-04-14 מיום 18.05.17 (נבו).
מסגרת דיונית
בדיון שהתקיים ביום 23.4.18 הועלתה הצעה על ידי בית המשפט כי ההליך יוכרע על סמך חומר הראיות הקיים בתיק. הצעה זו התקבלה על ידי הצדדים ומכאן פסק הדין.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים, בראיות ובסיכומים, הגעתי למסקנה כי דין ההתנגדות להתקבל.
עניין לנו במסמך שנכתב על ידי המנוחה כשנה וחצי לפני פטירתה. בהחלטה מיום 02.02.17, נקבע על ידי כב' השופט (בדימוס) מנחם הכהן כי עסקינן בצוואה בכתב יד ראו: ס' 11 להחלטה.
על אף שקביעתו זו של כב' השופט מנחם הכהן הינה קביעה אגבית, מסקנתו מקובלת עלי. סביר כי המסקנה מקובלת גם על הצדדים משעה שאף צד לא ערער על ההחלטה מיום 02.02.17.
על פי סעיף 19 לחוק הירושה, צוואה בכתב תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו.
המסמך אינו עומד בכל הדרישות של סעיף 19 לחוק הירושה משעה שהוא לא נחתם על ידי המנוחה.
סעיף 25 לחוק ירושה מסמיך את בית המשפט לקיים צוואה על אף הפגם שנפל בה והוא קובע כי:
(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק
כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה,
רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט
מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19,
20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים
או הליך מן ההליכים כאמור.
(ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:
(1) בצוואה בכתב יד כאמור בסעיף 19 הצוואה כולה כתובה
בכתב ידו של המצווה;
קריאת הסעיף מלמדת כי לשם עשיית שימוש בסעיף 25 לחוק הירושה, נדרשים שני תנאים מצטברים: הראשון - "התקיימו מרכיבי יסוד בצוואה" והשני - "לא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה".
בעניינינו – משעה שהמסמך כולו נכתב בכתב ידה של המנוחה, מתקיימים מרכיבי יסוד של "צוואה בכתב" ראו: סעיף 25 (ב) (1) לחוק הירושה ונשאלת, איפוא השאלה האם מתקיים תנאי מצטבר שני.
בע"א 851/79 שולמית נדל נ' דורון בנדל, פ"ד לה(3) 101 נקבע על ידי כב' השופט ברק (כתוארו דאז) כי:
"אך עדיין עומדת השאלה, אם יש מקום לעשות שימוש בסמכות, הנתונה לבית המשפט על-פי סעיף 25 לחוק הירושה. לשם כך מוטל הנטל על הטוען לקיום הצוואה להראות, כי הצוואה היא אמיתית (ע"א 681/77). בנטל זה יעמוד הטוען לקיום הצוואה, אם יוכיח, כי הצוואה היא ביטוי לרצונו החופשי של המצווה, וכי היא נעשתה תוך גמירת הדעת וצלילות הדעת הדרושות (ע"א 250/70; ע"א 130/77). נטל זה המוטל על הטוען לקיום הצוואה אינו קל כלל ועיקר, "שהרי ענין לנו עם מסמך המוגש מטעם אדם שאינו עוד בחיים וידיעת האמת לאמיתה קבורה יחד עמו" (דברי השופט ברנזון בע"א 564/71, בעמ' 748). עם זאת, אין להכביד את היד יתר על המידה, שכן "קו-היסוד" של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דבר המת".
בחינת התשתית הראייתית מובילה למסקנה כי המנוחה לא גמרה בדעתה לערוך צוואה.
ראשית, המסמך לא נחתם, כאמור, על ידי המנוחה. על אף שפגם זה ניתן לריפוי, בחירת המנוחה שלא לחתום על המסמך משך תקופה של שנה וחצי, מטיל ספק בכוונת המנוחה לערוך צוואה. בתוך כך, בתחומי משפט אחרים נקבע כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו ראו: בע"א 1319/06 משה שלק נ' טנא נוגה (שווק) 1981 בע"מ, מיום 20.03.2007 (פורסם בנבו).
שנית, המסמך לא נתלש מהמחברת. בסעיף 17 לדו"ח ביניים בעניין איתור יורשים שנערך על ידי מנהל העיזבון נכתב על ידו :
"בדירתה של המנוחה מצאתי מחברת, כתובה לכאורה בכתב ידה של המנוחה. באחד מהדפים במחברת כתובה צוואה בה המנוחה מורישה את דירתה לגב' ז.ק.ק ת.ז. +++++++. הצוואה כתובה כולה בכתב ידה של המנוחה, נושאת תאריך 26/6/2011, אך אינה חתומה. מן הסתם מדובר בצוואה פגומה, אך בית המשפט רשאי לתקן את הפגם לפי שקול דעתו".
הותרת המסמך במחברת, כדף מדפיה, מלמד כי "חבל הטבור" של המסמך לא נחתך וכי לא זכה לראות אור.
שלישית, בסעיף 1 למסמך ביקשה המנוחה לתרום את גופה לצרכי מדע. הוראה זו איננה הוראה "צוואתית" ראו: פרק שלישי סימן ג' לחוק הירושה ובפרט ס' 40 לחוק הירושה. בנוסף, המנוחה לא פעלה למימוש רצונה זה והוא בסופו של יום, לא יצא אל הפועל. לפיכך, כשם שנזנח רצון המנוחה לתרום את הגוף למדע, כך גם נזנח רצון המנוחה לערוך צוואה.
רביעית, המבקשת הצהירה, בהגינותה, כי בפרוס שנת 2011, המנוחה עברה ניתוח ראו: ס' 21 לתצהיר המבקשת וכשנה לאחר הניתוח, מצבה הדרדר והיא החלה להיות עצבנית, הטיחה במבקשת שלמרות שהיא עצמאית, היא רואה בה נטל וחושבת שהיא "לא שפויה", החלה לטרוק את שפורפרת הטלפון לפני סיום השיחה והטיחה במבקשת שאינה רוצה לראות אותה ולא אף אחד אחר ראו: ס' 26-27 לתצהיר המבקשת.
מתצהיר המבקשת ניכר כי חלה "התקררות" מסוימת במערכת היחסים בינה לבין המנוחה ולא מן הנמנע כי היה בהתקררות זו כדי להניא את המנוחה מלחתום על המסמך ולהעניק לו תוקף של צוואה.
רביעית, המסמך אינו נושא כותרת "צוואה". על אף הלכה פסוקה היא שלא כותרת המסמך מקנה למסמך את מעמדו, אלא טיבו ותוכנו רע"א 9262/12 שותפות האחים "סבירסקי" נ' מגדל גבולות בע"מ מיום 13.01.13 (פורסם בנבו), כשמדובר בצוואה, קימת חשיבות לקיומה של הכותרת.
השופט ס' גובראן עמד בע"א 1978/05 קרביס נ' קרביס (לא פורסם, [פורסם בנבו], 10.1.07) על החשש מפני מצב בו מסמכים אישיים ולא רשמיים של מנוח יוכרו כצוואות וציין כי לעיתים לא ברור אם אותן תרשומות אישיות שכתב מנוח בינו לבין עצמו, הגיעו לדרגה של צוואה ממש או שמא הן בגדר בקשה והבעת משאלה גרידא.
חמישית, במסמך הוקדש מקום לעדים לעריכת הצוואה. פרטי העדים אומנם לא נרשמו ואולם אזכורם מצביע על כוונת המנוחה לערוך צוואה בעדים. בתוך כך, המסמך אינו צוואה אלא טיוטת צוואה, לכל היותר.
מסכים אני עם קביעה כי תאריך עריכתה של הצוואה, חתימת העד (בהעדר דרישה לחתימת עדים בצוואה בכתב) ותלישת הדף מתחתית המסמך אינם בגדר רכיבים קונסטיטוטיביים, וכי אלה ניתנים לריפוי ראו: בת"ע 1890-07 י' ואח' נ' האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון ואח' מיום 26.10.2018 (פורסם בנבו).
למותר לציין כי לא הובאו ראיות מספיקות להוכחת רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה לערוך צוואה ראו: ת"א (מחוזי ח"י) 42488-11-11 צימרמן ז"ל (המנוח) ואח' נ' מורלי ואח' מיום 04.02.14 (פורסם בנבו) בהתאם לנטל ההוכחה הדרוש, שהוא נטל כבד באופן מיוחד ראו :ע"א 6198/95 שלומית יעקב נ' שרה בראשי נב (2) 603 (1998).
נקבע בפסיקה כי אם נותר ספק בלבו של בית המשפט שהצוואה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המצווה יפעל הספק לאי קיומה של הצוואה ראו: ע"א 464/77 דהן נ' אזולאי, לג (2) 16, ראה ספרם של ש' שחוט, מ' גולדברג, י' פלומין "דיני ירושה ועיזבון" (2005)). עמ' 85.
מושכלות יסוד הן כי עיקרון הבסיסי המונח ביסוד דיני הירושה הוא כי יש לכבד את רצון המת ראו: בע"א 1212/91 קרן ליבי נ' בינשטוק, פ"ד מח (3), 705 בעמ' 732 . לטעמי, באורח דומה יש לכבד גם את רצון המנוחה ואת בחירתה שלא לערוך צוואה.
לאור האמור, הבקשה לצו קיום צוואה – נדחית.
ההתנגדות לבקשה לצו קיום צוואה - מתקבלת.
לאור התוצאה, ובשים לב להסכמה הדיונית לפיה ההליך יוכרע ללא שמיעת ראיות, המבקשת תישא בהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ בלבד שישולמו למתנגדת בתוך 30 יום.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את שני ההליכים.
מתיר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, י"א טבת תשע"ט, 19 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.