לפניי תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן –החוק). מוקד המחלוקת הוא בשאלה האם ענייננו באירוע הבא בגדר הגדרת "תאונת דרכים" בחוק.
רקע:
1.על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 21.3.09 נסע התובע יחד עם חברו, הנתבע 1 (להלן – הנתבע), ברכב שהיה נהוג על-ידי הנתבע. הרכב היה מבוטח על-ידי הנתבעת 2 (להלן – הנתבעת). במהלך הנסיעה הם שמעו רעשים ממנוע הרכב. הנהג עצר את הרכב והתובע ירד כדי לבדוק את מקור הבעיה והרעשים. הוא פתח את מכסה המנוע, הושיט את ידו ונפגע על-ידי חגרות המנוע או חגורת המאוורר. עקב כך נגרמה לו פגיעה בשתיים מאצבעות כף ידו.
2.לטענת התובע, האירוע המדובר הוא בגדר תאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק.
3.הנתבעת כופרת בהתרחשות הפגיעה בנסיבות הנטענות על-ידי התובע ובהיותה בגדר תאונת דרכים.
העדויות שנשמעו:
4.מטעם התביעה העידו התובע והנתבע.
5.התובע העיד כי ביום האירוע הוא נסע יחד עם הנתבע מכפרם איכסאל לכיוון נצרת. לפתע שמעו רעשים ממנוע הרכב. הם ירדו ימינה לשול הכביש וביצעו פרסה לכיוון הכפר. לאחר מכן עצרו בכביש שירות המוביל לתחנת דלק. הם העמידו את הרכב בחצר מול מוסך שנמצא במקום. התובע ירד מהרכב ואילו הנתבע (הנהג) נותר בתוך הרכב. התובע פתח את מכסה המנוע, החזיק בו ביד שמאל ואת ימין ביקש להניח בחלק הקדמי של שלדת הרכב כדי להסתכל על מקור התקלה, אולם היד נגעה בחגורת המנוע וכתוצאה מכך נפגעו שתי אצבעותיו. הוא החל לצעוק, הנתבע יצא מהרכב והם רצו לכיוון המוסך הנמצא בסמוך שם פגשו בבעל המוסך שסייע להם ונתן להם מגבונים לשים על היד הפגועה. לאחר מכן לקח אותו הנתבע לבית החולים בעפולה.
6.הנתבע העיד כי ביום האירוע הוא נסע יחד עם התובע ברכב, ליעד אותו לא זכר במדויק. במהלך הנסיעה הם שמעו רעשים מכיוון המנוע של הרכב ועצרו בנתיב שירות בצד ימין. הם התקדמו בערך מאה מטרים, ביצעו פרסה חזרה לתוך הכפר ונכנסו לצדו של מתחם תחנת דלק. התובע יצא מהרכב הרים את מכסה המנוע והחזיקו ביד, כאשר יד ימין נפגעה במהלך הבדיקה. עוד העיד, כי הוא יצא מהרכב לאחר ששמע את צעקות התובע והם רצו לכיוון המוסך הסמוך (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 6-12).
7.הנתבעת זימנה לעדות את בעל המוסך המצוי במתחם תחנת הדלק, מר מאזן חבשי (להלן – חבשי). חבשי העיד כי ביום האירוע הוא ראה את התובע עומד במרחק של כ- 10-12 מ' או יותר ממנו, בסמוך לרכב. הוא הבחין כי התובע פתח וסגר את מכסה המנוע. לאחר שהמכסה נסגר, ראה את התובע והנתבע מתחילים לרוץ לכיוון המוסך. לתובע ירד דם רב מהיד והעד הבחין כי אחת או שתיים מאצבעותיו נפגעו. העד נשאל האם בזמן התאונה הרכב היה בתיקון במוסך והשיב שלא (עמ' 19, ש' 33-34). כן ציין בחקירתו כי הוא לא ראה ממה נגרמה הפציעה. לטענתו, הוא הניח כי היא נגרמה כתוצאה מסגירת מכסה המנוע על ידו של התובע, שכן כאמור הוא ראה את התובע סוגר את המכסה ומיד לאחר מכן רץ התובע לכיוונו כשידו פגועה (עמ' 19, ש' 35; עמ' 20, ש' 1-2).
8.לצד העדויות שנשמעו, הוגשו ראיות הכוללות צילום אוויר של זירת ההתרחשות (מטעם התביעה) ותמלילי חקירות של התובע, הנתבע וחבשי כפי שהוקלטו על-ידי חוקר מטעם הנתבעת. בנוסף הוגשו הודעות מתיק המשטרה, שנטען כי נמסרו על-ידי התובע והנתבע.
9.בבסיס המחלוקת ניצבת השאלה, האם עלה בידי התובע להוכיח את גרסתו באשר לנסיבות הפגיעה וככל שהתשובה לכך בחיוב, האם מדובר בתאונת דרכים.
דיון והכרעה:
10.אקדים ואציין את מסקנתי, לפיה עלה בידי התובע להוכיח את גרסתו.
11.אתחיל דווקא מעדות חבשי, הוא כזכור העד שזומן מטעם הנתבעת. עדות זו הותירה רושם מהימן ביותר. העד העיד באופן שנחזה להיות ענייני גלוי לב מבלי להאדיר פרטים ביחס לאירוע ומבלי תיאור מוטה לצד זה או אחר. מדובר במי שאין לו חלק ישיר בפרשה ולא נטען כי יש לו בה אינטרס ישיר משלו. מהעדויות ניתן להבין כי הוא מכיר את התובע, אולם לא הובאו כל נתונים בדבר מהות הקשר ועוצמתו, וחבשי אף לא נשאל על כך בחקירתו הנגדית, כך שאין כל בסיס לפקפק בהיותו ניטראלי. את אשר ראו עיניו באותו יום תיאר באופן הבא:
"באותו יום פלוני הגיע עם איזה רכב שלא יודע מה היה לו. הוא פתח את מכסה המנוע וסגר אותו. לפי מראה עין, היה מרחק גדול בינינו, מרחק של לפחות מעל 10-12 מטר, אולי יותר. הוא הגיע עם הרכב וראיתי אותו שפתח מכסה מנוע וסגר, אחרי שסגר אותו התחילו לרוץ. לא יודע בדיוק מה קרה. נכנסו אליי למוסך אצל הבן, ורצו לקחת סמרטוט או נייר כי ירד לו הרבה דם מהיד. נכנסתי אחריהם וראיתי שיש הרבה דם ואני מסתכל על האצבעות שלו, אצבע אחת או שניים היו חתוכות". (עמ' 19, ש' 3-8).
12.הנתבעת הגישה כראיה תמליל של שיחת טלפון שערך חוקר מטעמה עם חבשי. בשיחה זו סיפר חבשי כי התובע נפגע בידו ממכסה המנוע של הרכב. חבשי נשאל בעניין זה בעת שנחקר לפני. הוא הסביר כי לנוכח ההתרחשות אותה ראה מהצד, אשר כללה כאמור את סגירת מכסה המנוע ע"י התובע ולאחר מכן - הגעת התובע אליו כשאצבעותיו חתוכות, הוא הניח כי התובע נפגע ממכסה המנוע. הוא הסביר כי אמר לחוקר "לפי מה שראיתי" (עמ' 19, ש' 24) תוך שהבהיר כי "לא ראיתי בדיוק מה קרה ברגע שהמכסה נסגר" (עמ' 20, ש' 1). לאמור – דבריו של העד לחוקר הנתבעת שיקפו מסקנה סבירה שהסיק מתוך נסיבות הסיטואציה כפי שנחזו בעיניו, להבדיל מעדות ראיה ישירה לרגע הפגיעה באצבעות התובע. הסבר זה משתלב עם תיאור הזירה על-ידי העד (כמו גם על-ידי התובע והנתבע), ועם העובדה כי העד לא עמד בסמוך לתובע אלא ראה אותו ממרחק בלבד. כפי שכבר ציינתי, התרשמתי כי העד מעיד באופן פתוח וענייני תוך מתן תשובות ישירות ובלתי מתחמקות לשאלות שהפנו אליו, וכאמור מדובר במי שאין לו אינטרס ישיר משלו בהליך. במכלול אלה, אני רואה לתת אמון בעדותו כפי שנשמעה לפני.
13.עדותו של חבשי משתלבת היטב בגרסת התובע באשר לנסיבות הפגיעה. עולה ממנה כי התובע אכן נפגע בעת שהרכב עמד במתחם הסמוך לתחנת דלק ולמוסך של חבשי, וכי פגיעתו אירעה בזיקה לטיפול או לבדיקה של הרכב, כטענת התובע.
14.חיזוק נוסף לגרסת התובע באשר לנסיבות פגיעתו, מצוי ברישום בגיליון הרפואי של בית חולים העמק, בו התקבל התובע מיד לאחר הפגיעה, בזו הלשון: "לדבריו ביום קבלתו נחבל בכף יד ימין ממאורר של אוטו". מדובר בגרסה ראשונה של התובע , בן 17 באותה עת, בקבלתו לטיפול רפואי ושעה שהוא סובל מקטיעה של שתיים מאצבעות כף ידו. כפי שנפסק לא אחת, לגרסה ראשונה של הנפגע בעת קבלה לטיפול רפואי, עשוי ככלל להיות משקל ראייתי לא מבוטל, וזאת משהנסיבות בהן הועלתה הגרסה מחזקות את מידת האוטנטיות שניתן לייחס לה ולהחליש את החשש מפני היותה כוזבת וצופת פני תביעה עתידית (ראו: ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4), 689, 699; ת"א 1130/05 (מחוזי – חיפה) אבו סבית סאלם נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2008) (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו]; ע"א 9592/06 (מחוזי ירושלים) עאצי נ' עאצי ואח' (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו]). כך הדבר גם בענייננו.
15.הנתבעת בסיכומיה טוענת לסתירות וחוסר סבירות בעדות התובע בדבר מנגנון ואופן הפגיעה. אינני מוצאת ממש בטענה. גרסת התובע בעניין זה היתה ככלל ברורה, ולפיה הוא פתח את מכסה המנוע, הרים את המכסה וביקש להסתכל ולבדוק מה מקור הרעשים שנשמעו תוך הנחת היד על החלק הקדמי של הרכב אולם היד נכנסה מספר סנטימטרים קדימה ופגעה בחגורת המנוע (עמ' 9, ש' 7-8, 11, 13, 17-18). אינני מוצאת סתירה מהותית בתיאורים אודות פגיעה ברצועה/במאוורר/ ברדיאטור, משמדובר בהתרחשות מהירה של שניות ובהינתן הקרבה היתרה בין כל החלקים הנ"ל, כפי שהסביר התובע בעדותו. גרסה זו עולה בקנה אחד אף עם הגרסה שמסר התובע לחוקר הנתבעת (ר' נ/2 וכן הודעת הצדדים המוסכמת מיום 22.5.10, בדבר תוכן התמליל).
16.הנתבעת טוענת בנוסף לסתירה בין עדות התובע והנתבע, לפיה התובע הוא היחיד שיצא מהרכב על מנת לבדוק את מקור הרעש במנוע בעוד הנתבע נותר לשבת ברכב, לעומת האמור בהודעות התובע והנתבע במשטרה, שם ציינו הם כי שניהם יצאו מהרכב. בעניין זה אין בידי לקבל את טענת התובע, כי לא הוכח משקלן הראייתי של ההודעות הנ"ל בשל עצם העובדה שהתובע והנתבע הכחישו חתימתם על ההודעות. לפחות בכל הנוגע לנתבע, עולה בבירור מהראיות כי הוא מסר הודעה במשטרה. ראשית, בחקירת הנתבע ע"י חוקר הנתבעת הוא נשאל על ידי החוקר האם מסר הודעה למשטרה ולכך השיב: "כן הכול" (עמ' 3 לתמליל נ/3 ש' 5-6). שנית, טופס ההודעה למשטרה כולל פרטים אישיים רבים של הנתבע, כדוגמת פרטי מס' רישיון הנהיגה, תוקף רישיון הנהיגה וכן פרטים ביחס לרכב והביטוח של הרכב, פרטים שאין כל סבירות כי נמסרו למשטרה על-ידי אחר שהזדהה בשמו. מכל מקום, בדבר לחוקר הנתבעת תיאר הנתבע באופן דומה לאמור בהודעתו במשטרה, כי הוא היה מחוץ לרכב בעת שנפגע התובע (עמ' 2 לתמליל נ/3, ש' 22-27). ביחס להודעת התובע במשטרה התמונה מעורפלת יותר, כאשר התובע העיד כי הוא לא מסר כל הודעה בעצמו ובשים לב לכך שהוא היה קטין באותה עת כמו-גם העובדה כי מספר הטלפון המצוין בהודעה הוא לא שלו אלא של אביו (ר' לעניין זה מס' הטלפון שמסר האב לחוקר הנתבעת, נ/2, עמ' 11). אולם אף אם מדובר בהודעה שנמסרה מפי בן משפחה של התובע, הרי שסביר שהיא משקפת מידע שמקורו בתובע, וכאמוד מדובר במידע זהה לזה שמסר הנתבע.
17.עולה אפוא כי אכן קיימת סתירה בין עדויות התובע והנתבע כפי שנשמעו לפני, לפיהן התובע הוא היחיד שיצא מהרכב לבדוק את מקור הרעש מהמנוע, לבין גרסאותיהם הקודמות לפיהן גם הנתבע יצא מהרכב ופתח את מכסה המנוע. ככל שהתביעה היתה מבוססת על עדות התובע והנתבע בלבד, אפשר כי היה בסתירה זו כדי לכרסם ממשית במשקל הכולל של גרסתם באשר לנסיבות הפגיעה. אולם לא כך הדבר. כפי שפורט לעיל, גרסת התביעה נתמכת בראיות נוספות חיצוניות, ובכלל זה עדותו של חבשי, העד שזומן על-ידי הנתבעת, הממקמת את התובע בצמוד לרכב ובזירה שתיאר התובע, ומצביעה על זיקה בין התרחשות הפגיעה לבין טיפולו ברכב אותה עת. לכך מתווסף הרישום במסמכים הרפואיים "מזמן אמת" אודות נסיבות הפגיעה. זאת ועוד, השאלה אם הנתבע יצא מהרכב בעת הבדיקה אם לאו, בפני עצמה, איננה בגדר פריט משמעותי למהות המחלוקת בתיק. אפשר אף שההבדלים בגרסאות בעניין זה הושפעו מחלוף השנים הרבות מאז הפגיעה. במכלול נסיבות אלה, לא מצאתי כי הסתירה הנ"ל יורדת לשורשו של עניין וכי יש בה לכרסם מהותית בגרסת התביעה.
18.סיכומם של דברים עד כה; מסקנתי היא כי עלה בידי התובע להוכיח, בהטיית מאזן ההסתברויות כנדרש בהליך אזרחי, את גרסתו לפיה הוא נפגע בידו לאחר שבמהלך נסיעה ובעקבות רעשים שעלו ממנוע הרכב, הוא ביקש לבדוק פשר התקלה, ירד מהרכב ופתח את מכסה המנוע, אלא שאז נפגעו אצבעותיו ברצועה שהסתובבה.
19.השאלה הינה האם יש בנסיבות העובדתיות כפי שפורטו לעיל, כדי לענות להגדרת תאונת דרכים לפי החוק, כאשר החלופה העומדת לדיון בענייננו הינה של "טיפול-דרך או תיקון-דרך". תנאי ההגדרה הנ"ל נקבעו בהלכה הפסוקה ברע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח (פורסם במאגרים) (2009). תנאים אלה סוכמו בפסה"ד ברע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' רבו ספנייב ואח' (פורסם במאגרים) (\2010), בזו הלשון:
"התנאי הראשון הוא כי מדובר בטיפול שהתרחש בדרך, לאמור: החל מן העלייה אל הרכב בתחילת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה. "הכנסת טיפולי הדרך לגדרי 'שימוש ברכב מנועי' – כך הובהר – "נועדה לענות על התחושה כי פעמים, במפתיע, מתרחשות תקלות המחייבות את הנהג לתקן אותן במהלך הנסיעה כדי לאפשר את המשכתה. התיקון לחוק [חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 8), תשנ"א-1990 – א' ר'] מביע את העמדה כי ראוי שהטיפול והתיקון של תקלות אלו ייתפס כחלק מן המהלך השלם של 'הנסיעה ברכב' במובנה הרחב" (סעיף 13 לפסק הדין).
התנאי השני עליו עמדנו הוא כי הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי. כבר ברע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל (טרם פורסם, 29.10.2007) צוין כי ייתכן שהמונח "טיפול דרך" מתייחס "לתיקוני פתע או לטיפולים בלתי צפויים שנתעורר הצורך בהם במהלך הנסיעה ולשם המשכתה". ואמנם, בעניין נביל הובהר כי "פתאומיות הטיפול מבטאת גם היא את העמדה כי הטיפול הוא חלק מובנה ומשולב בתוך הנסיעה במובנה הרחב. הטיפול מבטא פעולה הכרחית של הנהג, במהלך הדרך, שנועדה לאפשר את המשך הנסיעה" (שם, בסעיף 14).
התנאי השלישי הוא כי אין המדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע. בתקלות מסוג זה, כך הובהר, אין הכרח שהנהג יטפל, והדבר אף אינו רצוי. על כן, אין לראות בטיפול ממושך ומורכב ברכב חלק מהתרחשויות הדרך או מן הנסיעה במובנה הרחב".
20.נבחן התקיימות תנאים אלה בענייננו.
21.אשר לתנאי הראשון - טיפול שארע בדרך; בעניין זה אין למעשה מחלוקת בין הצדדים, כאשר הנתבעת איננה טוענת שלא מדובר בטיפול שאירע בדרך (ר' סעיף 56 לסיכומי הנתבעת). לפיכך, נראה כי אין צורך לדון בתנאי זה. מכל מקום, כפי שפורט לעיל, התובע והנתבע עצרו את הרכב לאחר שהחלו בנסיעתם ובטרם הסתיימה הנסיעה. יודגש כי לפי עדויות התובע והנתבע, הרכב נעצר אמנם בסמוך למוסך של חבשי, אך הוא לא נכנס למוסך ולא טופל במוסך. עדות זו נתמכת בעדות חבשי, אותה כאמור מצאתי כמהימנה, לפיה הרכב המדובר לא היה במוסך בתיקון (עמ' 19, ש' 34). יצויין כי הנתבעת בסיכומיה כללה ציטוט לכאורה מתוך דבריו של חבשי לחוקר מטעמה, לפיו התובע והנתבע באו לתקן את הרכב במוסך (סעיף 39 לסיכומי הנתבעת). אולם עיון בתמליל שהוגש על-ידי הנתבעת מעלה כי הציטוט האמור איננו מופיע בו, להבדיל מאמירות של חבשי בהקשר להגעת השניים למקום שהן ברובן קטועות וחלקיות ולא ניתן לדלות מהן תמונה ברורה ומלאה. ודוק; במסגרת חקירתו הראשית של חבשי הוא כלל לא נשאל בנקודה זו על-ידי הנתבעת, ואילו בחקירתו הנגדית ציין הוא כאמור כי הרכב לא היה בתיקון במוסך. אין מקום לקבוע אפוא כי התובע נפגע בשעה שהרכב היה בתיקון במוסך של חבשי. נוכח האמור, אין צורך לדון בשאלה המשפטית, מה דינה של פגיעה של נוסע ברכב שאירעה לאחר שעקב תקלה פתאומית ברכב במהלך נסיעה בו, נכנס הוא למוסך ושם נפגע במהלך התיקון (ראו לעניין זה הערת כב' השופט עמית בע"א 3392/09 דהן נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים) (2010), לפיה: "יכול הטוען לטעון כי בחינת המושג דרך צריכה להיעשות באופן מהותי ולא פיזי-גיאוגרפי ויכול ש"תיקון דרך" ייעשה במוסך ולמרות זאת יוכר כטיפול דרך ולהיפך. כך, לדוגמא, נהג הגיע למוסך במהלך נסיעתו לאחר שמנוע הרכב התחמם מספר פעמים, לשם תיקון הרדיאטור. כאשר פתח את מכסה הרדיאטור, לבקשת בעל המוסך, נפגע מהתפרצות מים רותחים", שאלה שהושארה על-ידו בצריך עיון באותו מקרה.
22.אשר לתנאי השני, לפיו הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי ולצורך המשך הנסיעה ברכב; גם ביחס לזה אין בסיכומיה של הנתבעת כל טיעון של ממש, כך שנראה כי אף הוא לא במחלוקת. מכל מקום, הוא מתקיים במקרה דנן. כפי שנקבע לעיל, לאחר תחילת הנסיעה שמעו התובע והנתבע רעשים מכיוון המנוע ועל רקע זה עצרו בנסיעתם על מנת לעמוד על פשר הדבר. מדובר בעצירה עקב סיבה פתאומית ולא צפויה. הצורך בבירור פשר הרעשים מכיוון המנוע הוא מסתבר לצורך המשך הנסיעה על מנת לעמוד על קיומו של סיכון או מניעה תעבורתית להמשך הנסיעה.
23.אשר לתנאי השלישי, בדבר מהות התקלה והיותה לא מורכבת באופן המצריך טיפול בידי איש מקצוע; לטענת הנתבעת, בענייננו מדובר בבעיה במנוע, שמטבעה דורשת טיפול מקצועי להבדיל מבעיה פשוטה כמו תקר בגלגל וכיוצ"ב. טענה זו אין בידי לקבל. לעניין מהות התנאי האמור והרציונל העומד ביסודו, אפנה לספרו של א' ריבלין, תאונת הדרכים, מהדירה רביעית, תשע"ב – 2012, בעמ' 220, כדלקמן:
"התנאי השלישי הוא כי לא מדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע. בתקלות מסוג זה אין הכרח שהנהג יטפל, והדבר אף אינו רצוי, ואין לראות בטיפול ממושך ומורכב ברכב חלק מהתרחשויות הדרך, או מן הנסיעה במובנה הרחב. תנאי אחרון זה אינו בא לשלול הכרה בכל טיפול או תיקון מורכב המתרחש ברכב כי אם לתחום את ההכרה לטיפולים או תיקונים פתאומיים שעשויים להתבצע בדרך – להבדיל מבחירה מלאכותית לבצע בדרך טיפול שדרכו להיעשות במוסך". (ההדגשה הוספה).
בענייננו, התובע נפגע לאחר שפתח את מכסה המנוע על מנת לעמוד על הבעיה הקיימת ומקור הרעש במנוע. זו היתה גרסתו עוד בעת שתושאל על-ידי חוקר הנתבעת, לו מסר כי הוא והנתבע עצרו את הרכב לאחר ששמעו רעשים מהמנוע ו- "ירדנו לבדוק" (נ/2, עמ' 6, ש' 13 ועמ' 10, ש'1). ודוק; הגרסה לחוקר הנתבעת נמסרה סמוך מאוד לתאונה (בשנת 2009) ושנים מספר לפני שהוגשה התביעה (בשנת 2014), כך שהיא נערכה שלא בהקשר לתביעת פיצויים העומדת ברקע (אלא ככל הנראה בזיקה לדרישת תשלום שנמסרה למבטחת מבית-החולים, ר' הסבר החוקר בנ/2, עמ' 8, ש' 8-11). התובע אף לא היה מיוצג באותה עת ע"י עו"ד (ר' נ/2, עמ' 8, ש' 6-7). בנסיבות אלה, קשה להניח מודעות מצדו אותה עת לכלל דקויות רכיבי ההגדרה של טיפול-דרך בחוק. עולה מהדברים, כי התובע נפגע בשלב ראשוני של ניסיון לעמוד על מקור ומהות הבעיה שהתעוררה ברכב במהלך הנסיעה, בטרם קבלת החלטה כיצד להתמודד עמה. שלב זה, כשלעצמו, איננו מהווה טיפול מורכב וממושך. הוא בגדר צעד טבעי כאשר המשתמש ברכב חושד בקיומה של בעיה ממשית המשפיעה על יכולתו להמשיך בנסיעה בבטחה, להבדיל ממהלך מלאכותי של ביצוע טיפול מהותי ברכב בדרך, חלף פניה לטיפול מקצועי. סיטואציות מעין אלה, בהן נעשה ניסיון מצד המשתמש לעמוד על מהות בעיה/תקלה שהתעוררה ברכב במהלך נסיעה בו, ופגיעתו תוך כדי כך, נדונו לא אחת בפסיקה, ונקבע כי הן באות בגדר ההגדרה של טיפול דרך. ראו לעניין זה פסה"ד של בית המשפט המחוזי מרכז בת.א 17291-03-15 מ"י נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים) (2018), ואזכורי הפסיקה שבו, כדלקמן:
"מתוך פסיקה עקבית של בתי המשפט עולה כי בכל הקשור לסוגית טיב התיקון או הטיפול הנדרש יש לבחון את דעתו וסברתו של הנפגע באשר למהות התקלה - האם סבר כי יש ביכולתו לתקנה או האם היה בשלב בחינת טיבה ומהותה - וכי ככל שאנו מצויים בנקודת הזמן הקודמת לכך שהנפגע "התייאש" מתיקון הרכב בכוחות עצמו, הרי שעודנו מצויים בטווח ובמסגרת "השימוש ברכב". כך מצאנו, כדוגמה, בת.א (ת"א) 71637/00 אביטל נ. פלאצ'י [פורסם בנבו] (2003), אשר עסק בנהג ששמע רחשים ממנוע רכבו ועצר בדרך על מנת לבחון את טיבה של בעיה ואחר ירידתו נפגע מאופנוע חולף, ובלשון בית המשפט –
'הצדדים הסכימו על העובדה, שהתובע ירד מן הרכב כדי לבדוק רעשים שנשמעו מן המנוע. לשאלה אם היתה לו יכולת או כשירות לבצע תיקון או טיפול, אין רלבנטיות. כך אין גם רלבנטיות לעובדה, שהרכב לא עצר מחמת תקלה שמנעה את המשך הנסיעה, אלא העצירה היתה במהלך פקק תנועה. שכן, גם אם המשתמש ברכב חש ברעש כלשהו מן המנוע, תוך כדי נסיעה, כאשר הרכב במצב הכשיר להמשך נסיעה, ועוצר כדי לבדוק את מהות הרעש, ואולי כדי למנוע תקלה העשויה להתרחש בשל אותו רעש שהוא שומע מאוחר יותר, ירידתו מן הרכב כדי לבדוק רעשים הקשורים בפעולת הרכב, הינה פעולה הקשורה בטבורה לשימוש ברכב הטרנספורטר, וצודק ב"כ חב' כלל בטענתו, כי היפגעותו של התובע בעת ביצועה של פעולה זו מרכב חולף, היתה בגדר הסיכון התחבורתי שיצר השימוש ברכב'
....
ושוב - שמא יסבור הסובר כי נוכח הדרישה לכך שתיקון הדרך כולל אך ורק טיפולים שאינם מורכבים יתר על המידה ואינם מצריכים בעל מקצוע, הרי אמרנו – איננו בודקים את התקלה ברכב בעיניו של איש מקצוע אחר שהרכב הובא אחר כבוד לבדיקתו אצל בעל מקצוע, אלא את טיבה של התקלה כפי שהשתקף בעיני המשתמש ברכב בעת התרחשותה, וכפי שנאמר בעניין תא"ק (שלום י-ם) 6310-06 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל [פורסם בנבו] (2011) -
'ירידה של אדם מהרכב בו נסע לצורך בחינת אפשרות קיומה של תקלה ברכב לא רק שאינה מנתקת את השימוש שהוא עושה ברכב כ"נוסע", אלא שהיא אף עונה לכאורה על הגדרת "תיקון דרך" או "טיפול דרך". אף שהגדרה זו, על מרכיביה השונים, כוללת כיום אך אותם טיפולים שאינם מורכבים יתר על המידה ואינם מצריכים בעל מקצוע ... הרי שירידה של נהג או נוסע מהרכב לצורך בחינה של טיב התקלה אינה מהווה פעולה השמורה לבעלי מקצוע. וכי כיצד ידע המשתמש ברכב אם התיקון מצריך מעורבות של בעל מקצוע אם לא ירד ויראה בעיניו? שמא אין מדובר אלא במכסה מנוע שלא נסגר היטב, או בחפץ כלשהו שנתקע בכונס האויר? לפיכך נראה שיש לראות פעולה זו של הנפגע כ"תיקון דרך"...'.
24.בענייננו, עולה כאמור מגרסת התובע, שלא נסתרה, כי הוא נפגע בידו מיד לאחר שפתח את מכסה המנוע לצורך בדיקת מהות הבעיה ובטרם בוצע תיקון כלשהו. ודוק; התובע כלל לא נשאל בחקירתו הנגדית האם החל בביצוע תיקון במנוע והאם סבר כי מדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול מקצועי. הנתבעת מפנה לתשובת התובע בחקירה הנגדית, עת ציין כי הוא זה שירד מהרכב מאחר שהוא מבין בנושא נוכח לימודיו בתיכון במגמת רכב. אולם ההסבר האמור מתיישב לטעמי באופן סביר עם כוונה לבחון ולעמוד על מהות הבעיה, כטענת התובע, להבדיל מביצוע תיקון של כשל במנוע בו-במקום ובכוחות עצמו, ואחרת כאמור לא הוכח.
25.הנתבעת טוענת בסיכומיה לחילופין, כי ככל שייקבע שהתקיימו התנאים שפורטו לעיל, הרי שיש לקבוע כי מדובר בטיפול דרך שנעשה על-ידי התובע "במסגרת עבודתו"., דבר המוציא את האירוע מהגדרת טיפול-דרך לפי החוק. בטענה זו אין ממש. התובע היה כבן 17 בעת התאונה, תלמיד בית ספר. העובדה כי למד במגמת רכב, אינה הופכת אותו לבעל מקצוע בשלב זה של חייו ואת נסיבות פגיעתו לכאלה שנעשו "במסגרת עבודתו". כך גם ביחס לדבריו בעדותו כי נהג לסייע אחרי הלימודים במוסך של דודו, מה-גם שהאירוע מושא דיוננו איננו קשור בצורה כלשהי מבחינת המקום, הזמן והמהות, למוסך הדוד הנ"ל. בהתאם לפסיקה – "נהוג לפרש את הביטוי "במסגרת עבודתו" כתיקון שנעשה על ידי אדם שהוא איש מקצוע שתורתו-אומנותו בתיקוני רכב (כמו מכונאי-רכב), במסגרת עבודתו ובתמורה לשכר. תיקון שבוצע על ידי איש מקצוע כאמור לא יכנס לגדרי "שימוש ברכב". (ע"א 3392/09 אליסן דהן נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים) (2010)). בענייננו, לא מתקיימים מאפיינים אלה בתובע.
26.סיכומם של דברים עד כה; לנוכח כל שפורט לעיל, אני מקבלת את גרסת התובע באשר לנסיבות פגיעתו וקובעת כי מדובר בפגיעה שהוסבה לו במהלך טיפול-דרך, כמשמעות מונח זה בחוק.
הנזק:
הפגיעה והנכות הרפואית:
27.ביום הפגיעה התקבל התובע בבית חולים העמק בעפולה. הוא אובחן כסובל מקטיעה של קצוות אצבעות 3 ו-4 ביד ימין. התובע עבר ניתוח להטריה וסגירה של הפצעים בשתי האצבעות. הוא היה מאושפז בבית החולים עד יום 24.3.09, אז שוחרר לביתו ולהמשך מעקב.
28.לאחר השחרור היה התובע במעקב בבית החולים ובקהילה למשך תקופה של כחודשיים. בתקופה זו הופנה לטיפולי ריפוי בעיסוק, אשר הסתיימו בסוף חודש מאי 2009. מאז אותה עת, אין יותר מסמכים רפואיים אודות טיפולים כלשהם בהקשר לפגיעה הנדונה.
29.במסגרת ההליך מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ד"ר מ' גנאיים. המומחה קבע כי לתובע נותרה נכות רפואית עקב הפגיעה, בשיעור משוקלל של 7.5% בגין הפגיעה בשתי האצבעות. אף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה, חוות דעתו לא נסתרה ואני רואה לקבלה.
הפסד שכר לעבר:
30.התובע טוען כי נגרמו לו הפסדי שכר לעבר בסך 34,491 ₪, סכום המגלם נכות תפקודית נטענת של 10% ובסיס שכר של השכר הממוצע במשק. בסיכומיו טוען התובע כי אין כל משמעות לשאלה כמה השתכר בפועל לאחר סיום לימודיו, שכן בהתאם לפסיקה יש להניח לגביו בסיס שכר ממוצע במשק משהוא נפגע בהיותו קטין.
31.ככל שהדברים אמורים בראש נזק של הפסד שכר לעבר, אין בידי לקבל טענות אלה של התובע. מושכלות ראשונים הם כי הפסד שכר שנגרם בפועל הוא ראש נזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות. בענייננו, בחר התובע שלא להציג ראיות כלשהן באשר לעבודתו והשתכרותו. לא הוצג ולא תלוש שכר אחד של התובע או ראיות אחרות כלשהן באשר לעבודתו והשתכרותו, כאשר התובע הוא כיום כבן 27 שנים. סוגיית בסיס השכר אותו יש להניח ביחס למי שנפגעו בהיותם קטינים, איננה עומדת לעצמה בלבד בשלב זה של הדיון, שכן לא הוכח כאמור כמה השתכר התובע לאחר הפגיעה וממילא לא הונח קנה-מידה כלשהו לבחינת הפסד שנטען כי נגרם בפועל בשל הפגיעה. בנסיבות אלה, ומשכשל התובע מלהניח לפני בית המשפט מסד ראייתי כלשהו באשר לתמונת השתכרותו בפועל מעת הגיעו לגיל בגרות, אינני רואה לפסוק פיצוי כלשהו בגין הפסד שכר לעבר.
פגיעה בכושר השתכרות לעתיד:
32.התובע נפגע בהיותו תלמיד, כבן 17 שנים. משמדובר במי שנפגע בהיותו קטין, הרי שבהתאם להלכה הפסוקה והמושרשת, בסיס שכרו לצורך חישוב הפגיעה בכושר השתכרותו בעתיד הוא השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005)). עוד נפסק, כי על המבקש לסטות מנקודת מוצא זו, למעלה או למטה, הנטל "להציג לבית המשפט ראיות בעלות משקל רב, המלמדות בהסתברות גבוהה על אי-התאמתה של אמת מידה זו" (ע"א 6/08 ג'נח נ' מגדל חברה לביטוח (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] (2009, ההדגשות הוספו).
33.בענייננו, לא הראתה הנתבעת קיומן של נסיבות מיוחדות שיש בהן לסתור את החזקה שלעיל. את טענת הנתבעת כי אין מדובר בצעיר שסיפור חייו טרם נכתב, שכן התובע למד מכונאות רכב ולדבריו עובד כיום כרתך, אין בידי לקבל. העובדה שהתובע למד במסגרת מקצועית איננה מעלה או מורידה לעניין זה. אין בסיס לקבוע שהכשרה מעין זו צפויה, בדרגת הסתברות מספקת, להביא להשתכרות נמוכה מהשכר הממוצע במשק, המשקף את כל קשת העיסוקים במשק. אפנה לעניין זה לאמור בת"א (מחוזי י-ם) 7173/05 לוי נ' המאגר השיראלי לביטוחי רכב הפול (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] (2012), מפי כב' השופט סולברג, היפה אף לענייננו, כדלקמן:
"אין מקום להנחה שהכלל בדבר השכר הממוצע במשק חל דווקא על בוגרי תיכון בעלי תעודות בגרות, שעה שפלח אוכלוסיה נכבד מוציא לחמו בכבוד מעבודות בעלות רכיב פיזי ניכר או מועט גם ללא שעלה בידם לעמוד בבחינות הבגרות, או אף לסיים את חוק לימודים".
34.בסיס השכר לצורך הערכת הפגיעה העתידית בכושר ההשתכרות של התובע עומד, אפוא, על השכר הממוצע במשק, שהוא נכון להיום סך 9,590 ₪ (לאחר ניכוי מס הכנסה).
35.בנסיבות העניין, סבורני כי אין מקום לחישוב אקטוארי של ההפסד בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד אלא נכון לקבוע פיצוי גלובלי. נכותו הרפואית של התובע היא נמוכה, ועומדת על שיעור של 7.5% (הכוללים נכות בשיעור 5% ובשיעור 2.5%). כפי שכבר צוין, התובע קימץ עד מאוד בהצגת ראיות באשר לקורותיו בשוק העבודה בו השתלב לאחר התאונה ובהגיעו לגיל 18. למעשה, אין אנו יודעים כמעט דבר על כך, למעט אמירת התובע בחקירה הנגדית כי הוא עובד כיום כרתך. לא ידוע היכן בדיוק הוא עובד, במה כרוכה עבודתו בפועל, כמה הוא משתכר וכיוצ"ב פרטים. התובע אף לא העיד אודות לקשיים כלשהם, ככל שקיימים, הקשורים לנכותו ואשר משפיעים עליו בעבודתו או בפעילותו היום-יומית. בחקירתו הראשית ציין הוא רק את תחושת אי-הנעימות שהוא חש ליד אנשים בשל צורת האצבעות, להבדיל ממגבלות תפקודיות של ממש.
36.במכלול נסיבות אלה, בשים לב לנכות האורתופדית שהוסבה ולעיסוקו של התובע בעבודת כפיים, מחד גיסא, אך בהיעדר תשתית של ממש באשר לעבודת והשתכרות התובע כמו-גם ביחס להשפעת הנכות על תפקודו, סבורני כי יש לפסוק פיצוי לעתיד על דרך האומדנא. בהתחשב בבסיס השכר, הנכות הרפואית וגילו הצעיר של התובע, אני פוסקת לו פיצוי בסך 130,000 ש"ח בגין פגיעה בכושר ההשתכרות.
הפסד בגין פנסיה:
37.ההפסד בגין אובדן פנסיה לעתיד הוא בשיעור 12% מסכום הפסד השכר לעתיד, וסה"כ – 16,000 ₪ (מעוגל).
עזרת צד ג':
38.התובע לא הציג ראיות כלשהן באשר לעזרת צד ג' לה הוא נדרש. עם זאת, בשים לב לפגיעה ולתקופת המחלה שקבע המומחה מטעם בית המשפט (חודשיים), ומשסביר כי בתקופה זו ובימי האשפוז נדרש התובע לעזרה של בני משפחה החורגת מהרגיל, אני רואה לפסוק לו פיצוי גלובלי של 3,000 ₪.
הוצאות:
39.התובע לא הגיש אסמכתאות כלשהן להוצאות שהוצאו על-ידו עקב הפגיעה. בעדותו הוא לא טען להוצאות כאמור. בנסיבות אלה, ומשהתובע טופל ברפואה הציבורית כעולה מהמסמכים הרפואיים, כמו-גם בשים לב לתקופת הטיפול והמעקב שהיתה קצרה בלבד, אינני רואה לפסוק לתובע פיצוי כלשהו.
כאב וסבל:
40.בשים לב למהות הפגיעה והנכות שהוסבה, ומכוח סמכותי לפי תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו – 1976, אני פוסקת לתובע פיצויים בסך 19,000 ₪ (להיום).
סה"כ הנזק:
41.סה"כ הנזק עומד על 168,000 ₪.
סוף דבר:
42.התביעה מתקבלת.
43.אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך 168,000 ₪. כן תשלם הנתבעת לתובע החזר האגרה ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך 15.21% (כולל מע"מ) מהפיצוי שנפסק.
44.הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים
ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ט, 04 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.
