1.לפניי תביעה לתשלום פיצוי בגין נזק שנגרם לדירה שבבעלות התובע, בעקבות אירוע שריפה כפי שיפורט להלן.
2.התובע הינו הבעלים של בניין מגורים בן 4 קומות, הכולל 7 דירות מגורים, הנמצא ברחוב קסל 9א' בחיפה, והידוע כגוש 10855 חלקה 50 (להלן "הבניין").
3.הנתבעת הינה עמותה רשומה ללא כוונת רווח, שהוקמה לשם סיוע לנזקקים ולניצולי שואה, בין היתר, על ידי רכישת ו/או שכירת דירות, והשכרתן בשכירות משנה לנזקקים, תמורת דמי שכירות נמוכים (להלן "העמותה").
4.במהלך השנים 2010 ו-2011 שכרה העמותה מהתובע 5 דירות בבניין, ביניהן דירה הנמצאת בקומה רביעית ואחרונה, בשטח של כ- 60 מ"ר, הכוללת שני חדרים, מטבח, שירותים, ומרפסת זיזית שיוצאת מכיוון המטבח וחולפת על פני אחד החדרים (להלן "הדירה").
כבר יובהר כי אין מחלוקת כי התובע ידע אודות פעילותה של העמותה, לרבות השכרת הדירות שבחזקתה לאוכלוסייה נזקקת הנתמכת בשירותיה של העמותה.
5.בשנת 2010 סייעה העמותה למר דוד לוי ז"ל אשר נקלע לקשיים כלכליים והיה מחוסר דירה, ודאגה לו לקורת גג (להלן "המנוח"). לימים, ונוכח כישוריו הרבים, הועסק המנוח כמנהל לוגיסטי בעמותה וכמורשה חתימה בחשבון הבנק שלה, החל מיום 16.4.12 ועד ליום 5.5.14.
6.תחילה התגורר המנוח בדירה אשר הושכרה לו על ידי העמותה תמורת תשלום דמי שכירות מסובסדים. ביום 5.11.11 השכירה העמותה למנוח את הדירה נשוא התביעה, בשכירות משנה לתקופת של 24 חודשים עם אופציה להארכה נוספת למשך 36 חודשים. המנוח התגורר בדירה בגפו.
7.ביום 1.11.14, בלילה שבין יום שישי לשבת, בסביבות השעה 1:30 לפנות בוקר, פרצה בדירה שריפה אשר כילתה את תכולתה והסבה לה נזקים רבים (להלן "האירוע"). למרבה הצער, המנוח אשר שהה בדירה באותה העת, מצא את מותו באירוע.
8.צוותי הכיבוי הראשונים הגיעו לזירת האירוע בשעה 2:23 לפנות בוקר, ולצורך כיבוי השריפה נדרשו ל-10 צוותי כיבוי. מזג האוויר באותה לילה היה קר וגשום לפרקים.
9.בעקבות האירוע והנזק שנגרם לדירה, הודיעה העמותה על החזרת החזקה בדירה לתובע, ועל ביטול ההמחאות העתידיות שנמסרו לו על ידה על חשבון שכר הדירה עד ליום 31.5.15. התובע לעומתה דרש את שיקום הדירה על ידי העמותה וכיבוד חוזה השכירות שנחתם בין הצדדים.
10.מהנדס ושמאי מטעם התובע, מר פנחס ניר, ביקר בדירה ביום 12.2.15 והעריך את עלות תיקון הנזקים בה בסך של 120,587 ₪, בתוספת רווח קבלן ראשי בשיעור של 15% ובתוספת מע"מ.
לאחר שיקום הדירה, הושכרה הדירה על ידי התובע לצד ג'.
11.לאחר תיקון הנזקים בדירה, הגיש התובע את התביעה דנן שבה עתר לחייב את העמותה בתשלום פיצוי בסך של 173,492 ₪,הכולל בין היתר, חוב בגין דמי שכירות ופיצוי בגין נזק לא ממוני.
12.בנוסף לחוות דעתו של מר ניר כמצוין לעיל, הגיש התובע חוות מיום 11.2.15 ערוכה על ידי חוקר שריפות-אינג' מר אשר סלוצקי (להלן "מר סלוצקי"), אשר ביקר בדירה בחלוף כ-100 ימים לאחר האירוע. בחוות דעתו, קבע מר סלוצקי, בסבירות גבוהה, כי הגורם לשריפה הינו הצתה שבוצעה בשני מוקדים בדירה (ת/1).
13.העמותה הכחישה את טענות התובע, וטענה כי היא לא יכולה היתה לחזות את אירוע ההתאבדות של המנוח (אירוע שהוכחש על ידה), ומשכך לא ניתן לייחס לה רשלנות ו/או הפרת חוזה השכירות כלפי התובע. עוד טענה כי מידת השליטה שהיתה לה על הדירה אינה עולה על זו של התובע כבעלים של הדירה, וגם מסיבה זו לא ניתן לייחס לה אחריות לאירוע השריפה.
14.לעניין סיבת פרוץ השריפה, סמכה העמותה את ידיה על חוות דעת מטעם הרשות הארצית לכבאות והצלה, ערוכה על ידי רשף מר רן לוי ראש ענף חקירות מחוז חוף (להלן "רשף לוי"), רשף מר יוסי דבח ורס"ל מר אסף נגרין (נ/1). בחוות דעת זו נקבע כי לא נמצאו ראיות ישירות ו/או ראיות נסיבתיות שמובילות למסקנה אחת ויחידה באשר לנסיבת פרוץ הדליקה.
15.בנוסף, לעניין גובה הנזק הנטען, הגישה העמותה חוות דעת ערוכה על ידי המהנדס מר מרדכי שטיינר, אשר העריך את שיעור הנזקים בדירה בסך של 42,482 ₪ כולל מע"מ.
16.לאור הפערים בין חוות הדעת ההנדסיות, מונה המהנדס מר רונן שטרנברג כמומחה מטעם בית המשפט, ובחוות דעתו מיום 19.9.16, הוא העריך את עלות התיקונים בדירה והשבת המצב לקדמותו בסך של 69,261.60 ₪ בתוספת מע"מ.
הצדדים לא הפנו למר שטרנברג שאלות הבהרה, ולא העמידו את קביעותיו במבחן החקירה הנגדית.
17.הצעה להפניית המחלוקת להליך גישור נדחתה על ידי העמותה, לפיכך נשמעו ראיות הצדדים והוגשו סיכומים בכתב.
18. מטעם התובע העידו התובע ומר סלוצקי.
מטעם העמותה העידו רשף לוי מטעם רשות הכבאות, גב' רותי כהן ששימשה כחברה בוועד המנהל של העמותה במועד הרלוונטי לתביעה, ד"ר איזבלה גרינברג מומחית בפסיכיאטריה, ומר שמעון סבג מנכ"ל העמותה.
19.במקביל להליך זה, התנהלו בין הצדדים שני הליכים משפטיים נוספים, האחד הוא תביעה כספית שהגיש התובע כנגד העמותה בגין דמי שכירות המגיעים לו ממנה לטענתו, ותביעה נגדית שהגישה העמותה להשבת עלויות שיפוץ שבוצעו על ידה בדירות שבבעלות התובע (ת.א 26269-03-13). התביעה השנייה היא תביעת פינוי שהגיש התובע כנגד העמותה ואשר הסתיימה בהסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין, שלפיו הוארכו הסכמי השכירות לחמשת הדירות שבבעלות התובע לרבות הדירה נשוא התביעה, לתקופה נוספת של שלוש שנים, היינו עד ליום 31.5.17 (ת.א 34440-02-14).
יודגש כי שתי התביעות הנ"ל הוגשו בטרם התרחש אירוע השריפה נשוא התביעה.
20.דיון
לאור המחלוקות שמתעוררות בין הצדדים, יחולק הדיון להלן לשני חלקים. בחלק הראשון תידון השאלה מהי הסיבה שגרמה לשריפה, ובחלק השני תידון אחריותה של העמותה לאור הממצאים שייקבעו לעניין סיבת השריפה ונסיבות התרחשותה.
21.מהי סיבת השריפה
לצורך דיון ענייני בשאלה זו, להלן תמצית ממצאיהם של שני המומחים מטעם הצדדים.
חוות דעתו של מר סלוצקי
מר סלוצקי ביקר בדירה בחלוף כ-100 ימים ממועד אירוע השריפה כאמור. בחוות דעתו, הוא שלל את האפשרות שגורם השריפה הינו כשל חשמלי, וציין כי בדירה נמצאו שני מוקדי שריפה, אחד בחדר הצפוני והשני בחדר המערבי, המלמדים על שריפה חזקה ביותר אשר התפתחה בחדרים אלה והתפשטה לכיוון המטבח. בנוסף שלל מר סלוצקי את האפשרות שהשריפה עברה מהחדר הצפוני לחדר המערבי, בשל העובדה שדלתות החדרים הנ"ל אינם מקבילים זה לזה אלא מצויים בזווית ישרה זה לזה כפי שמופיע בתרשים שצורף לחוות דעתו, וציין כי מעבר אוויר חם ברשף מהחדר הצפוני היה אולי פוגע במשקוף החדר המערבי אך לא חודר אליו בצורה כה מסיבית וקשה כפי שהתגלה במקום. לסיכום קבע מר סלוצקי כי לאור הממצאים העובדות והבדיקות שנערכו על ידו, הסבירות הגבוהה ביותר לגורם השריפה הינו הצתה שבוצעה בדירה בשני מוקדים כמתואר לעיל.
חוות הדעת של הרשות הארצית לכבאות והצלה
כאמור העמותה סמכה את ידה על חוות הדעת שהוכנה על ידי הרשות לכבאות והצלה (נ/1). חוות דעת זו הוגשה על ידי העמותה באמצעות רשף לוי אשר התייצב לחקירה נגדית עליה. בחוות דעת זו נרשם כי ממצאי החקירה העלו כי מוקד הדליקה היה בחדר הצפוני, וכי בעקבות תופעת "פלאש אובר" הדליקה התפשטה מהחדר הזה לחדר המערבי ולמטבח. עוד צוין כי החדר המערבי נשרף באופן משמעותי אך באזורים רבים נותר הטיח על כנו, דבר המחזק את הסברה כי מוקד הדליקה לא היה בחדר זה (בניגוד לעמדתו של מר סלוצקי) אלא בחדר הצפוני. עוד נרשם כי ארון החשמל נשרף כליל ולא ניתן לדלות ממצאים כלשהם העשויים להצביע על התרחשות כשל חשמלי, וכי בדירה נמצאו כבלי חשמל ומוצרי חשמל רבים המחוברים באופן ארעי (פרוביזורי). עוד צוין כי ממצאי דלת הכניסה של הדירה לימדו כי הדלת הזו ננעלה על ידי המנוח, ומקום מציאת גופת המנוח מלמדת כי המנוח היה בהכרה במהלך הדליקה. עוד נרשם כי מרפסת הדירה היתה עשויה להיות אזור בו המנוח יכול היה להימלט. בנוסף צוין כי בדיקת הזירה על ידי גלאי הפחמימנים לא העלתה ממצא משמעותי של שימוש בנוזל מזרז בעירה, ואולם לא ניתן לשלול אפשרות שממצאים רלוונטיים התכלו במהלך הדליקה.
בפרק המסקנות נרשם כי לא נמצאו ראיות ישירות ו/או ראיות נסיבתיות שמובילות למסקנה אחת ויחידה באשר לנסיבת פרוץ הדליקה, וכי לא נמצאו ממצאים המעלים חשד לביצוע עבירה על ידי אדם אחר שאינו המנוח, וכי לא ניתן להוציא מכלל אפשרות כי השריפה פרצה כתוצאה מכשל חשמלי או הצתה מכוונת על ידי המנוח.
כאן המקום לציין כי במהלך המשפט הסתבר כי חוות הדעת הנ"ל הוכנה בשני שלבים, בשלב הראשון הוכנה טיוטה ולאחר מכן הוכנה חוות הדעת הסופית, כאשר בין שתי הגרסאות התגלו הבדלי ניסוח (ראה סעיף 38 לסיכומי התובע).
22.שני המומחים נחקרו על חוות דעתם. בעוד שעדותו של מר סלוצקי היתה עניינית, קוהרנטית וחד משמעית, עדותו של רשף לוי היתה מתפתלת ומתחמקת ונעדרת מתודולוגיה ברורה כפי שיפורט להלן.
23.לעניין קיומו של כשל חשמלי כגורם לשריפה - מר סלוצקי העיד בעדות מפורשת, עניינית ועקבית כי בדק את מערכות החשמל בדירה, וכי לא מצא כשל חשמלי שיכול להוות גורם לשריפה. במסגרת חקירתו הנגדית הוא מסר כי פירק את שרידי לוח החשמל ובדק את כל השקעים, המפסקים, נקודות החשמל בדירה, ולא גילה סימני כשל חשמליים. וכך אמר בעדותו:
".... נהפוך הוא על פי חוות הדעת של רשף לוי, למשל, הוא לא פירק את שרידי לוח החשמל, ואני הייתי בעצם הראשון שנגע ופירק את שרידי לוח החשמל, לפניי אף אחד לא פירק את זה. משום שאני מצאתי את הלוח במצבו באותנטי ובדקתי אותו וזה מפורט בחוות הדעת שלי. בנוסף לכך, מצאתי את כל השקעים בדירה, את כל נקודות החשמל בדירה, את כל המפסקים בדירה, כמובן שהם שרופים היו. אף אחד לא נגע בהם ולא התחיל לשקם אותם. בדקתי אותם אחד לאחד, ברמה של 100% לא 99% אלא ברמה של 100% בדקתי את כל מערכת החשמל של המבנה אותנטי לחלוטין וזה מופיע בחוותה דעת שלי בתרשים שערכתי וציין בדיוק איפה כל שקע ומפסק ומנורה מותקנת. (זה בעמ' 7 לחוות הדעת שלי). אם אתה שואל אותי ליתרון של רשף עליי לכל הקשור למערכת החשמל של המבנה – אין לו שום יתרון על חוות הדעת שלי" (עמ' 7 ש' 17-8)
לעומת זאת, מעדותו של רשף לוי התברר כי הוא לא בדק את מערכת החשמל בדירה, וכי אין לו כל הכשרה בתחום הנדסת החשמל (להבדיל ממר סלוצקי שהינו מהנדס חשמל בהכשרתו), וכי לזירת האירוע לא זומן מהנדס חשמל מטעם רשות הכבאות על מנת לבדוק אפשרות קיומו של כשל חשמלי שגרם לשריפה. כשנתבקש מר לוי להתייחס לסוגיה זו במסגרת חקירתו הנגדית, הוא בחר להשיב בתשובות מתפתלות, אם כי בסוף הודה כי בבדיקות שנערכו על ידו ועל ידי הצוותים שנכחו במקום, לא אובחן כשל חשמלי. וכך השיב בין היתר בחקירתו הנגדית:
"ש. בהנחה שמערכת החשמל של המבנה לא השתנתה במשך 4 החודשים האלה, האם אתה מסכים לממצאים שלו?
ת.לא. אני לא מסכים. יכול להיות שכן, אבל אני לא הגעתי לממצאים שלו. אל תנסה להחזיר אותי כל הזמן שהוא צודק ואני לא. אני לא יודע להגיד. אני לא בדקתי, אם הייתי בודק ומגיע לאיזה שהוא ממצא, הייתי יכול לקבוע. אני לא יודע" (עמ' 20 ש' 20-18)
ובהמשך אמר:
"ש. ...... ולמה דיברתי על מהנדס חשמל שצריך להיות פה. כי אני בתור אזרח פשוט, ובנסיבות כאלה צריך היה להיות מהנדס חשמל, ואם הוא היה, הוא יהה עושה את מה שסלוצקי עשה, היה מפרק את לוח החשמל, סעיף 13.1 שהוא פירק את לוח החשמל,. וברגע שאתה כתבת שאין ממצאים, הוא כתב ממצאים פוזיטיביים.
ת.הוא בדק וקבע שאין כשל. לגבי השאלה הקודמת הוא כתב שהוא בדק ועבר ולא מצא. אנחנו לא מקצועיים בקטע של חשמל, אבל זה לא אומר שלא בדקנו בכלל. אנחנו עברנו ולא הבחנו בכשל" (עמ' 21 ש' 10-4) [ההדגשה אינה במקור] [טעויות הכתיב בציטוטים הינן במקור]
ההימנעות מלקבוע ממצאים ברורים ונהירים בסוגיה הנ"ל התגלו גם בחוות הדעת נ/1 שהוגשה כאמור באמצעותו של רשף לוי, כאשר בפרק הממצאים נרשם "ארון החשמל נשרף כליל ולא ניתן לדלות ממצאים כלשהם העשויים להצביע על התרחשות כשל חשמלי", ואילו בפרק המסקנות נרשם כי "לא ניתן להוציא מכלל אפשרות כי השריפה פרצה מכשל חשמלי ....". כשנתבקש רשף לוי להתייחס למקורה של הקביעה הנ"ל, ובשים לב, בין היתר, לעובדה שלא נערכה בדיקה מקצועית למערכת החשמל בדירה מטעם הרשות לכבאות כמצוין לעיל, לא ניתנו על ידו תשובות משכנעות.
במצב נתון זה, הנני מאמצת את קביעתו של מר סלוצקי, וקובעת כי לא הוכח שהשריפה נגרמה כתוצאה מכשל חשמלי. כן אציין כי הסברה שמקור השריפה הוא בחיבורים הפרוביזורים של מכשירי החשמל בדירה או בעישון, אף היא לא הוכחה על פי מידת ההוכחה הדרושה בהליך זה.
24.לעניין מוקד השריפה - הצדדים חלוקים כאמור בשאלת מוקד השריפה. בעוד שהתובע טוען כי בדירה התגלו שני מוקדי שריפה, אחד בחדר המזרחי והשני בחדר המערבי, דבר המחזק את גרסתו שלפיה המדובר במעשה הצתה מכוון, העמותה סמכה את ידיה על חוות הדעת נ/1 כאמור שבה נקבע כי מוקד השריפה הוא בחדר המזרחי.
גם בסוגיה זו הנני מעדיפה את קביעתו של מר סלוצקי. בעדותו תיאר מר סלוצקי את מצב הדירה לאחר השריפה, כאשר שני החדרים, הצפוני והמערבי, ניזוקו בצורה קשה, ואילו המטבח הנמצא בקו ישיר אל מול החדר הצפוני (ראה התשריט שצורף לחוות דעתו) ניזוק בצורה פחותה. בנוסף הפנה מר סלוצקי לעובדה שבחדר המערבי קיימת דלת בזווית של 90 מעלות, וטען כי ככל שהיה מדובר במוקד דליקה אחד בחדר הצפוני, ניתן היה לצפות לנזק יותר משמעותי במטבח מאשר בחדר המערבי, ועדותו בהקשר זה היתה משכנעת בעיני. וכך אמר בעדותו:
"..... לגבי החדר המערבי - הוא לא אומר שהשריפה התקדמה לכיוונו... ובסוף הוא בא ומעלה תזה שאומרת משהו שמנוגד לצורת הדלתות שאם נעיין בתרשים, בחדר הימני יש דלת, המטבח נמצא ממש מול הדלת, ואילו בחדר המערבי ישנה דלת שהיא ב-90 מעלות, כלומר, אם רשף צודק בזה שהוא טוען בסוף שהוא משנה את מה שכתב בממצאים שלו, ואומר שהשריפה עשתה מה שנקרא סיבוב ונכנסה לחדר המערבי, הרי ההגיון של כל אדם יאמר שאם היתה פה שריפה חזקה ועשתה סיבוב ונכנסה לחדר המערבי, על אחת כמה וכמה שהמטבח היה חייב להיות שרוף פי כמה וכמה מחדר שהדלת שלו היא ב90 מעלות, .....
בצד אחד הוא מתאר נכון, ופתאום במסקנות שלו הוא אומר השריפה פה היתה חזקה והאש עשתה סיבוב של 180 מעלות, כלומר, היא עברה והלכה הצידה לחדר המערבי, אבל במטבח היא לא נכנסה.
זה נראה הגיוני? זה לא נראה הגיוני" (עמ' 9 ש' 32-29, עמ' 10 ש' 9-1)
25.רשף לוי קבע כאמור כי מדובר במוקד שריפה אחד שהחל בחדר הצפוני. את קביעתו הנ"ל הוא ביסס על הטענה שהחדר הצפוני נשרף כליל על תכולתו ונזק כבד נגרם לטיח שבו, בעוד שבחדר המערבי, שגם בו נגרם נזק כבד מאוד על פי חוות דעתו, קיימים מקומות בחדר אשר הטיח נותר על כנו.
אולם כשנתבקש מר לוי להסביר הכיצד מתיישבת קביעתו הנ"ל עם העובדה שלמטבח הממוקם בקו ישר אל מול החדר הצפוני, נגרם נזק פחות מהחדר המערבי, השיב כי יתכן והחלון של המטבח היה סגור והחלון של החדר המערבי היה פתוח, מה שגרם לשאיבת האש לכיוון החדר המערבי (עמ' 24 ש' 32-21, עמ' 25 ש' 3-1). אולם הנחה זו לא נתמכה בכל ראיה שהיא, הגם שהוכח כי במועד השריפה היה מזג אויר גשום וקר, מה שממעיט מסבירות ההנחה הנ"ל.
26.לא זו אף זו, במהלך חקירתו הנגדית של רשף לוי הסתבר כי תשריט הדירה אשר צורף לחוות דעתו, לא שיקף במדויק את מיקום הדלתות בחדרי הדירה, נתון שהינו משמעותי לקביעת סיבת השריפה, וכשהועמד על כך במסגרת חקירתו הנגדית, הוא תיקן את התשריט, ולאחר תשובות מתחמקות, הוא אישר, אם כי לא בצורה מפורשת, כי התשריט של מר סלוצקי נכון, אך הוסיף כי גם התשריט שלו נכון!! (עמ' 23 ש' 8-7) (עמ' 22 ש' 14-10).
27.בנוסף, לעניין מצב שני החדרים לאחר השריפה, העיד מר סלוצקי כי גם בחדר המערבי "כמעט ולא נשאר טיח" כדבריו, ועדותו לא נסתרה. וכך תיאר בעדותו את החדר הנ"ל:
".... אני הייתי בזירה, ואני לא חולק על תיאור הזירה. אני הייתי בדירה ונכון שאת התכולה ואת הציוד והמכשירים לקחו מהדירה, אבל את הטיח לא לקחו מהדירה, וכשהייתי בדירה ויש לי צילומים בחוות הדעת שלי, ויש עוד צילומים אחרים שנמצאים לגבי החדר המערבי שכמעט ולא נשאר טיח, אולי יש מקום קטן עם טיח. וגם בצפוני כנ"ל. אם נסתכל על הדירה על החדר הצפוני והחדר המערבי, הם נראים כמעט אותו הדבר, רק המטבח נשאר טיח... " (עמ' 11 ש' 32-29, עמ' 12 ש' 3-1)
ובזיקה לטענת רשף לוי בדבר העדר היתכנות לקיומו של מוקד שריפה בחדר המערבי לאור הטיח שנשאר בחלק מהמקומות ובשים לב שהשריפה נמשכה כשעה עד להגעת שירותי הכבאות, השיב מר סלוצקי כי עוצמת הבעירה תלויה במטען האש שהיה קיים בכל חדר "מצב הרהיטים ומצב הדברים הוא נושא מטען האש, איפה שיש מטען אש יותר חזק אז השריפה תהיה חזקה יותר" (עמ' 11 ש' 8-7), ותשובתו הנ"ל אף היא היתה משכנעת בעיני.
28.בניסיון לערער את משקלה של חוות דעתו של מר סלוצקי ולהעדיף עליה את חוות דעתו של רשף לוי, טענה העמותה כי הביקור של מר סלוצקי בדירה נערך בחלוף כשלושה חודשים ממועד אירוע השריפה, ולאחר שהזירה "זוהמה". אולם גם טענה זו נדחתה על ידי מר סלוצקי באומרו "מה שבעצם אני ראיתי זה מה שהוא ראה. שנינו מתארים את אותו הדבר" (עמ' 8 ש' 30-29), והמשיך ואמר בעדותו אשר לא נסתרה כדקלמן:
"לא נכון כאליל [הטעות במקור, כ. ג']. אני את הטיח ראיתי אותו במצבו האותנטי. כל מה שקשור לטיח, ריצוף, וחשמל מבנה, ראיתי במצב אותנטי. אני אומר את זה ב-100% . מה שלא ראיתי זה מוצרי חשמל שהחוקר טוען שהיו מחוברים בצורה פרובוזורית ולא ראיתי מפצלים ורהיטים ולא ראיתי בגדים ולא מיטות, זה הכל. כל זה לא ראיתי ולקחו" (עמ' 12 ש' 32-29)
29.לאור כל האמור לעיל הנני מעדיפה את חוות דעתו של מר סלוצקי על פני חוות דעתו של רשף לוי, וקובעת כי השריפה בדירה מקורה בשני מוקדי דליקה, האחד בחדר הצפוני והשני בחדר המערבי, דבר שיכול לחזק את המסקנה כי המדובר במעשה יזום של הצתה ולא באירוע אקראי.
כאן המקום לציין כי גם בחוות הדעת נ/1 נכתב כי "לא נמצאו ראיות ישירות ו/או נסיבתיות שמובילות למסקנה אחת ויחידה באשר לנסיבות פרוץ הדליקה", ובאותה נשימה נכתב בפרק המסקנות כי לא ניתן להוציא מכלל אפשרות כי השריפה פרצה כתוצאה מהצתה מכוונת על ידי המנוח.
30.חיזוק למסקנה הנ"ל ניתן למצוא גם בראיות ועדויות אחרות שעלו במהלך הדיון. בחוות דעת נ/1 שעליה סמכה העמותה כאמור, פורטו העדויות אשר נגבו על ידי צוות החקירה במועד האירוע. מבין העדויות הנ"ל הופיעה עדותו של מר שמעון סבג המכהן כמנכ"ל העמותה היום, כדלקמן:
".... לדבריו, לעמותה עשרות דירות באיזור והן מושכרות/מושאלות לצורך מגורים של אנשים שידם אינה משגת. הדירה המדוברת ניתנה על ידם לדוד לוי ז"ל לאחר שדרכו בעסקים כשלה ובתקופה זו, התנדב בעמותה בתחום תיקון מוצרי חשמל. לדבריו: האדם בן 52, יש לו ילד אחד (לא בקשר), 11 אחים (בקשר עם אחד בלבד), לאחרונה הכיר בחורה חדשה, אך סבל מדיכאון עמוק, היה מבודד, לא הגיב, מאוד מוזר, בחודש האחרון לא היה יוצא מהבית, עישן הרבה מאוד, לדבריו בהמלצתו המנוח פנה לפסיכיאטר. הודיע פעמים רבות שהוא נמצא באזור תל-אביב. מס' ימים קודם האירוע הבחין בכוויות על פני המנוח ולשאלתו כיצד קרה הדבר, השיב: "כתוצאה מצליית בשר על האש" עם חברתו. לדבריו, ברור קצר עם החברה העלה כי המנוח לא דיבר אמת. בנוסף, העמותה אוסרת על חימום הדירה בתנורי חימום אלא רק על ידי מזגן אוויר. כמו כן הדירה לא מחוברת למערכת הגז"
בתצהיר עדות ראשית שלו (נ/5) הצהיר מר סבג כי בתקופה האחרונה שלפני מותו, חלה ירידה במצב רוחו של המנוח עקב סיבות אישיות, וכי בשבועות/חודשים האחרונים לחייו המנוח כמעט שלא הגיע לעמותה ולא עסק בענייניה (סעיף 21). ולגבי העדות שהופיעה בחוות הדעת נ/1 כמצוטט לעיל, חזר מר סבג בחקירתו הנגדית על הנסיבות הנ"ל באומרו את הדברים הבאים:
"מס' ימים לא זוכר בדיוק, לפני האירוע שהוא שרף את עצמו (מתי שהבית נשרף), היתה לו כוויה קטנה ליד המצח (צלקת) שאלתי אותו מה זה הדבר הזה, הוא אמר שהוא עשה על האש עם חברה שלו, ונכווה. ויצא הגורל שלמחרת ראיתי את החברה שלו, ושאלתי אותה אם היא עשתה על האש עם דוד, והיא השיבה שלא. אז אני הייתי בדילמה אמרתי אולי עשה עם על האש עם ידידה או חברה אחרת, ואמרתי שאתעלם מכך, זה היה כוויה קטנה...." (עמ' 62 ש' 10-6)
בהמשך העיד מר סבג כי באחת הפעמים הוא הבחין במנוח עם מצב רוח ירוד, והפנה אותו לקבלת טיפול אצל ד"ר איזבלה גרינברג, מומחית לפסיכיאטריה המתנדבת בעמותה, וכי לאחר בדיקה הרגיעה אותו ד"ר גרינברג והודיעה כי מצבו של המנוח אינו מדאיג (עמ' 62 ש' 27-21).
אולם מעדותה של ד"ר גרינברג התברר כי המנוח פנה אליה פעמיים במהלך שהותו בעמותה, בפעם הראשונה בשנת 2012 ובפעם השנייה בחודש 4/14, קרי למעלה מחצי שנה עובר לאירוע השריפה, בגין תלונות על הפרעות שינה וחרדות, אשר לדעתה לא הצביעו על מחלת נפש אצלו. יוצא אפוא שמלבד העובדה שהמנוח סבל לפעמים מהפרעות שינה וחרדות, לא ניתן היה להסיק מעדותה של ד"ר גרינברג על מצבו הנפשי של המנוח בסמוך לפני האירוע, וכפי שהעיד עליו מר סבג בפני רשף לוי כמצוטט לעיל.
אמנם לא נעלמו מעיניי העדויות אשר תיארו את מעלותיו ויכולותיו של המנוח אשר הביאו למינויו כחבר בוועד המנהל של העמותה, וכמנהל לוגיסטי בה, ולאחר מכן כמורשה חתימה בשמה, אולם למרבה הצער, עדויות אלה לא היה בהן כדי לשנות את התמונה לגבי המצב הנפשי הירוד שממנו סבל עובר לאירוע כמתואר לעיל.
31.עדות נוספת אשר צוינה בחוות דעתו של רשף לוי היא עדותו של המנוח מר יעקב יאניאק ז"ל אשר התגורר בקומה השלישית מתחת לדירה. בעדות זו שנרשמה מפיו של המנוח "... לילה לפני השריפה ביקש המנוח בקבוק שמן ולשאלתו: "מתי נראה אותך שוב?" ענה: "כנראה שעוד הרבה זמן".
32.נסיבה נוספת המחזקת את המסקנה שמדובר באירוע מכוון של הצתה היא קיומה של מרפסת בדירה, שעשויה היתה, על פי הכתוב בחוות דעתו של רשף לוי (נ/1), להיות אזור שבו המנוח יכול היה להימלט, אולם למרבה הצער גופתו של המנוח נמצאה מוטלת בתוך הדירה.
33.לאור מכלול הדברים שפורטו לעיל, שוכנעתי, על פי מידת ההוכחה הדרושה בהליך זה, כי השריפה שהתרחשה בדירה מקורה במעשה הצתה מכוון מצד המנוח אשר סבל ממצוקה נפשית עובר להתרחשותה, וכך הנני קובעת.
34.אחריות העמותה
התובע ביסס את תביעתו על עילות נזיקיות ועילות חוזיות.
באשר לעילה החוזית - אחריותה של העמותה לשלמות הדירה ולהחזרתה במצב טוב ותקין לידי התובע, נובעת בראש וראשונה מחוזה השכירות שנחתם בין הצדדים, ושבו נקבע כי על השוכר להחזיק את המושכר ואת הציוד והריהוט שלו במצב טוב, לעשות בו שימוש הוגן וזהיר ולא לגרום כל נזק או קלקול, וכי עם תום תקופת השכירות, מתחייב השוכר לפנות את המושכר ולמסרו לרשות המשכיר כשהוא במצב טוב ותקין (ראה סעיפים 6א ו-16 לחוזה שצורף כנספח ב/1 לתצהירו של מר סבג נ/5).
35.כבר נפסק כי האחריות שמתקשר חוזי נוטל על עצמו הינה אחריות מוחלטת בכפוף לדיני הסיכול. בע"א (חי) 2053/02 יוסף אזולאי נ' רחל בן שוע ואח' (פורסם בנבו, 17.09.2002) נידון מקרה שבו המערער השכיר את המושכר שברשותו לשוכר משנה (ללא הסכמת הבעלים) אשר הפעיל בו מועדון הימורים, וזמן קצר לאחר מכן פרצה אש במושכר אשר גרמה לנזקים כבדים בו. בית משפט השלום (כב' השופט א. טובי) חייב את השוכר ואת שוכר המשנה לשלם לבעלים פיצוי בגין הנזק שנגרם למושכר. ערכאת הערעור שאליה הוגש ערעור על ידי השוכר, אישרה את קביעתו של כב' השופט טובי, באומרה בין היתר את הדברים הבאים:
"נקבע בהסכם השכירות כי על המערער להחזיר את המושכר בתום תקופת השכירות במצב תקין, כפי שקיבל אותו. המושכר הוחזר במצב בלתי תקין. "נקודת המוצא המקובלת היא, שאחריות חוזית היא אחריות מוחלטת, במובן זה שהיא קמה בדרך כלל במלוא היקפה, בלא תלות באופי ההפרה, בהלך מחשבתו של המפר, או בנסיבות אחרות". ע"א 3912/90, Eximin S.A., תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה בע"מ, פד"י מ"ז(4), עמ' 64. פרופ' גבריאלה שלו מסבירה בספרה דיני חוזים, כי "האחריות החוזית במשפטנו היא אחריות מוחלטת:ב כל מעשה או מחדל המנוגדים לחוזה הם בגדר הפרה, בלא קשר לכוונתו הרעה או הטובה של המפר" (שם, עמ' 465). את מהותה של ההתחייבות האמורה יש לקבוע על-פי אומד דעתם של הצדדים לגבי הסיטואציה שנוצרה:ו האם חייב השוכר להחזיר את המושכר תקין גם במקרה של הצתה בזדון, שהיה ניתן לצפות אפשרות לאירועה, לאור טיב השימוש במושכר, בתקופת השכירות. נראה כי מסקנתו של השופט טובי בקשר לכך כשהטיל את האחריות על המערער בקבעו כי היתה כאן הפרת הסכם, היא נכונה"
בע"א 4893/14 וליד חמודה זועבי נ' מדינת ישראל-משרד האוצר (פורסם בנבו, 03.03.2016), נידון מקרה של ביטול חוזה שכירות עקב נסיבות אשר סיכלו את קיומו. בפסק הדין כתב כב' השופט עמית את הדברים הבאים:
" ..... סעיף 1 לחוק התרופות מגדיר "הפרה" כ"מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה". לאור הגדרה רחבה זו, הפרה יכולה להיות גם ללא אשם מצד המפר. הדוקטרינה החוזית לפיה "חוזים יש לקיים", מכתיבה אחריות חוזית מוחלטת, ומי שהתחייב בחוזה נדרש לקיים את התחייבותו, או לפצות את המתקשר עמו אם לא עמד בהתחייבותו. להגנתו של מפר חוזה יכולה לעמוד טענת הסיכול הקבועה בסעיף 18(א) לחוק התרופות. דיני הסיכול מאפשרים למחול למפר התחייבות חוזית, כאשר ההפרה נגרמה בשל נסיבות שאינן באשמתו (גבריאלה שלו דיני חוזים 495 (מהדורה שניה, 1996) (להלן: שלו))"
36.יוצא אפוא, שהתחייבות העמותה להשיב את הדירה לתובע כשהיא במצב טוב ותקין הינה התחייבות מוחלטת, ואי קיומה מהווה הפרה של חוזה השכירות. על הפרה זו ניתן למחול רק אם היא נגרמה עקב נסיבות שאינן באשמתה של העמותה. סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 מגדיר את הנסיבות ואת התנאים שבהתקיימותם לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים, כדלקמן:
"היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים"
37.על כן, השאלה שנשאלת בענייננו היא, האם בעת כריתת חוזה השכירות, העמותה לא ידעה ולא היה עליה לדעת או שלא ראתה ולא היה עליה לראות מראש, את התממשות אירוע ההצתה? על מבחן הצפיות הקבוע בסעיף 18(א) הנ"ל נכתב בע"א 5054/11 ספיר וברקת נדל"ן (הולילנד) בע"מ נ' עו"ד יעקב אמסטר ואח' (פורסם בנבו, 07.03.2013) כדלקמן:
"באשר לתנאי השני – מבחן הצפיות, השאלה הרלבנטית היא כלום ניתן היה לצפות את התרחשות האירוע המסכל. הגישה הרווחת בפסיקה קבעה, כי כמעט כל אירוע ניתן לצפייה, בחינת "הכל צפוי" (פרידמן וכהן, בעמ' 443; ושלו בעמ', 628-629 סורקים שורה ארוכה של פסקי דין בהם לא הוכרו מאורעות שונים – החל מירידת גשמים שלא בעונתם (ע"א 736/82 כפר חסידים, מושב עובדים דתי בע"מ נ' אברהם, פ"ד לט(2) 490 (1985)), וכלה בגירוש אזרחים ישראליים מאוגנדה כתוצאה מהפיכה שם (ע"א 101/74 חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופתוח בע"מ נ' פיתוח מקורות מים (ארצות חוץ) בע"מ, פ"מ ל(3) 661 (1976)) – ככאלה שנקבע כי היו צפויים; וראו גם: זמיר וכץ-קריכלי, בעמ' 348, ושם בה"ש 36). עם זאת, דומה, כי בפסק הדין בעניין רגב (ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5) 506 (2000), להלן: עניין רגב) נקבע מבחן גמיש יותר המחיל את מבחן הצפיות לא על עצם צפיות האירוע המסכל, אלא על ההשלכות המעשיות של האירוע על מהות היחסים החוזיים (שלו, בעמ' 630; זמיר וכץ-קריכלי בעמ' 351-353; ופרידמן וכהן, בעמ' 445-446 אף מעלים את ההצעה, לפיה יש להחליף את מבחן הצפיות במבחן הסיכון – היינו האם מדובר באירוע הנופל בגדרי "מתחם הסיכון" של התחייבויותיו של צד להסכם). במקרה דנא, בין אם יוחל המבחן המקובל, או בין אם המבחן המרוכך שנקבע בפרשת רגב, יש לדידי לקבוע כי לא התרחש אירוע מסכל"
38.בענייננו, העמותה השכירה את הדירות שברשותה ובכללן הדירה נשוא התביעה לניצולי שואה ולאנשים נזקקים אשר נקלעו למצוקות כלכליות ואחרות במהלך חייהם. על מצבם של נתמכי העמותה נאמר בתצהירו של מר סבג (נ/5) "מטבע הדברים, מצבם הנפשי של חלק ניכר מהנתמכים ע"י העמותה אינו טוב. העמותה לא הוקמה כדי לסייע לעשירים ולמאושרים" (סעיף 16 לתצהיר). עוד נאמר בסיכומי העמותה "נתמכי העמותה ללא יוצא מהכלל, הם אנשים שגורלם התאכזר אליהם. בד"כ מדובר בניצולי שואה בודדים וללא משפחה, או בנזקקים חסרי בית וחסרי הכנסה. זו המציאות שאנשי העמותה מטפלים בה יום-יום. נתמכי העמותה אינם עשירים ומאושרים, אלא על-פי-רוב מדובר באנשים מוכי גורל, חסרי כל, ללא משפחה תומכת, ולכל אלה מתלווים קשיים נפשיים לא פשוטים" (סעיף 43(ג)). בשל מצבם הנ"ל, נעזרה העמותה בשירותיה של ד"ר גרינברג, בהתנדבות, למתן שירותי תמיכה נפשית ופסיכיאטרית לדייריה.
39.יוצא אפוא, לדאבון הלב, כי המדובר באוכלוסייה בעלת פוטנציאל מוגבר להיקלע למצוקות נפשיות, והסיכון לגרימת נזק עצמי (לרבות על ידי מעשה הצתה) או נזק סביבתי, של מי מיחידי האוכלוסייה הנ"ל, אינו בגדר סיכון רחוק שלא ניתן ו/או שלא היה צריך לצפותו. ודוק, העמותה אסרה על חימום הדירות שבהחזקתה בתנורי חימום אלא רק על ידי מזגן אוויר, ולא חיברה אותן למערכת הגז (ראה סעיף 30 לעיל). הדבר מלמד על מודעותה של העמותה לחולשתם הפיזית והנפשית של דייריה, ולסיכון הגלום בשימוש, לרבות שימוש לרעה, במערכות מסוכנות בדירה על ידם, והתערבותה באופן השימוש בדירות כמתואר לעיל, נועד כדי למנוע הסתברות להתרחשות נזק, הן לדיירים עצמם והן לסביבתם. יודגש כי מודעות זו הטילה על העמותה חובה מוגברת, לא רק לשלומם ולביטחונם של הדיירים, שהיא החובה הראשונה במעלה, אלא גם לקיום התחייבויותיה החוזיות כלפי בעלי הדירות, ובכללן החובה לשמור על תקינות הדירות ושלמותן חרף הסיכונים הטמונים בשימוש הנ"ל כמצוין לעיל.
40.לאור האמור לעיל, ובזיקה למבחן הצפיות, הנני קובעת כי העמותה היתה צריכה לצפות גרימת נזק לדירה לרבות על ידי הצתה מכוונת, קל וחומר בנסיבות המקרה שבפנינו שבו היא היתה מודעת לאותות המצוקה הנפשית ששודרו על ידי המנוח עובר לאירוע, ובזיקה למבחן הסיכון הנני קובעת כי אירוע ההצתה היה במתחם הסיכונים שהעמותה היתה צריכה לראות בעת כריתת החוזה, ומשכך, אין בפנינו נסיבה מסכלת.
41.לא זו אף זו, הוכח כי חרף ידיעתה על הסכנות הטמונות בשימוש בדירות, לרבות הסכנה להתרחשות שריפה, העמותה לא עשתה מאומה בכדי למנוע את התממשותו הסיכון הנ"ל או להפחית מחומרת תוצאותיו. ודוק, היא לא דאגה להתקין מערכות התראה מפני אש ו/או מערכות ספרינקלרים לכיבוי אש בתוך הדירות, דבר שיכול היה למנוע את התרחשות הנזק או להקטין את היקפו. כמו כן הוכח כי העמותה לא פיקחה מספיק על הנעשה בתוך הדירה, ויעידו על כך מכשירי החשמל הרבים המחוברים בחיבורים פרוביזוריים שנמצאו בתוך הדירה על פי חוות הדעת של הרשות לכבאות והצלה, למרות האיסור שחל בעניין מטעמה.
מחדליה של העמותה באו לידי ביטוי גם במישור האישי, שכן למרות אותות המצוקה הרציניים ששודרו על ידי המנוח בסמוך לפני האירוע, לרבות סימני כוויה קטנה במצחו, ואשר היו מעלים חשש בליבו של כל אדם סביר לגבי מסוכנותו של המנוח הן כלפי עצמו והן כלפי סביבתו, היא לא דאגה להפנותו לקבלת טיפול פסיכיאטרי או לערב את רשויות הרווחה במצבו.
42.אשר על כן, ובהעדר נסיבה מסכלת כאמור, הנני קובעת כי העמותה הפרה את התחייבותה החוזית כלפי התובע בגין החזרת הדירה לידיו במצב תקין, ומשכך, עליה לפצותו בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מההפרה הנ"ל.
43.דיני השומרים
סעיף 2 (ב) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967 קובע כדלקמן:
"שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו"
סעיף 24 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 קובע כדלקמן:
"לענין חוק השומרים, תשכ"ז-1967, יראו שוכר כשומר שכר שהמטרה של שמירת הנכס טפלה למטרה העיקרית של החזקתו"
44.במקרה שבפנינו, אין מחלוקת כי העמותה הינה בבחינת שומר שכר על פי חוק השומרים, ובהינתן העובדה שהמטרה לשמור על הדירה היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתה, היא תהיה פטורה מאחריות בגין הנזק שנגרם לדירה על פי סעיף 2(ב) הנ"ל, רק אם יוכח שהנזק נגרם שלא ברשלנותה.
45.נטל ההוכחה להעדר רשלנות מצד העמותה מוטל עליה (ראה ע"א 341/80 חוסיין אסעד עלי נ' רחמים ששון ואח', פ"ד לו(3), 281). ובענייננו, משקבעתי כאמור כי אירוע ההצפה היה בגדר סיכון צפוי ושהעמותה לא נקטה באמצעים למניעתו, בכך נשמט הבסיס מתחת לטיעון העמותה לעניין העדר רשלנות מטעמה. ושוב יודגש כי העמותה הותירה את המנוח שהיה במצב נפשי בלתי יציב, לעשות בדירה ככל העולה על רוחו, חרף סימני אזהרה ומצוקה ששודרו על ידו, וחרף ידיעתה על מצבו הנפשי הקשה באמצעות נציגה מר סבג, ובכף הפרה את החובות המוטלות עליה כשומרת שכר כלפי התובע.
46.אשר על כן הנני קובעת כי העמותה אחראית כלפי התובע בגין הנזק שנגרם לדירה גם מכח חוק השומרים, וכי עליה לפצותו בגין הנזק הנ"ל מכח סעיף 5 (א) לחוק השומרים.
47.אחריות התובע
העמותה טענה כי התובע החזיק במפתחות הדירה, והכיר היטב את המנוח, וזיקתו לדירה בכל היבט של שליטה ופיקוח לא היתה פחותה מזיקתה, על כן אין להטיל עליה אחריות לאירוע.
48.אינני מקבלת טענה זו. בע"א 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' פלוני ואח' (פורסם בנבו, 18.02.2016) נפסק כי המבחן להטלת אחריות הוא מבחן מהותי של זיקה לנכס ומידת השליטה בנכס, וכי קיומה של זכות בעלות בנכס אינו מביא באופן ישיר להטלת אחריות. וכך נכתב בפסק הדין:
".... כפי שהעדרה של בעלות במובנה הקנייני אינה בהכרח פוטרת מחובת הזהירות, כך גם קיומה של זכות בעלות בנכס מקרקעין במישור דיני הקניין אינו מביא באופן ישיר להטלת אחריות. המושג "בעלים" הוא מושג רחב, הכולל בתוכו מקרים רבים ומגוונים, שספק אם ראוי כי דין אחד יחול על כולם (הסדר חקיקתי לאחריות התופס מקרקעין, 141). ייתכנו מקרים בהם, נוכח הנסיבות, לא נראה בבעלים רשומים של מקרקעין כבעל זיקה מספקת לחיובו בחובת זהירות כלפי מבקרים במקרקעין. כפי שנקבע בעניין מאיר:
"התשובה לשאלה באיזו מידה קמה חובת זהירות קונקרטית על הבעלים של נכס כלפי מבקרים בו במקום שהוא השכירו לאחר, ומה הם אמצעי הזהירות שעליו לנקוט כדי להסיר סיכונים הנובעים ממנו, תלויה במידת הזיקה שנותרה בין הבעלים לבין הנכס, והיא נמדדת, בין היתר, גם בטיבו של הסיכון בו מדובר, במערכת היחסים החוזית בין הבעלים לבין השוכר, בדרך התנהגותם בפועל של הגורמים הללו בהתייחסם לנכס, וכיוצא באלה" (שם, פסקה 33; ההדגשה אינה במקור)"
49.בענייננו, העמותה היא זו שהשכירה את הדירות לדיירים בשכירות משנה על פי קריטריונים שנקבעו על ידה, והיא זו שהנהיגה נהלים המסדירים את השימוש בהם על ידי הדיירים. כמו כן, משרדיה של העמותה ממוקמים בסמוך מאוד לבניין ולדירה. נוסף על כך, המנוח שימש כמנהל לוגיסטי וכמורשה חתימה בעמותה, ובינו לבין האורגנים שלה התקיימו יחסים קרובים ויחסי הסתמכות על פי עדותו של מר סבג.
לעומת זאת, התובע שהינו אדם בשנות ה-80 לחייו שמתגורר בירושלים, העיד כי תפקידו כפרופסור מן המניין באוניברסיטה גוזל ממנו את מרבית זמנו, וכי עיסוקו בהשכרת הדירות הינו עיסוק משני. בנוסף העיד כי הוא לא ביקר בדירה בתקופת השכירות של המנוח, וכי הפעם האחרונה שבה פגש את המנוח היתה זמן רב לפני אירוע השריפה.
במצב דברים זה שוכנעתי כי יכולת הפיקוח והשליטה בדירה בתקופת שכירותה על ידי המנוח, היתה נתונה בידיה של העמותה, וכי העמותה היתה בעלת הזיקה הקרובה הן לדירה והן למנוח, ובנסיבות אלה, אין הצדקה להטיל על התובע אחריות בגין אירוע השריפה.
50.לפני סיום אתייחס בקצרה למספר סוגיות כדלקמן:
העמותה הקדישה חלק גדול מסיכומיה לדיון בסעיפים 39 ו-41 לפקודת הנזיקין, אולם לא היה צורך להידרש לסעיפים הנ"ל במקרה שבפנינו, שכן התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת התביעה מבלי להיזקק לדוקטרינה של הפיכת נטל השכנוע המגולמת בסעיפים הנ"ל, ובהקשר זה הנני מפנה להחלטה מיום 7.6.16 שבה דחיתי את הבקשה להפיכת סדר הבאת הראיות, תוך הסתמכות על רע"א 1530/13 אדוארד גדלוב נ' הארגז-מפעל תחבורה בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 05.05.2013).
51.הטענה בדבר ביטול חוזה השכירות - העמותה טענה כי בעקבות האירוע, היא לא ביטלה את חוזה השכירות שאמור היה להסתיים ביום 1.6.17, אם כי החזירה את החזקה בדירה לידי התובע לצורך שיפוצה. לעומתה טען התובע כי העמותה ביטלה את חוזה השכירות במהלך חד צדדי, ואף ביטלה המחאות עתידיות שנמסרו לו בגין דמי שכירות.
מבין שתי הגרסאות הנני מעדיפה את גרסתו של התובע, שכן במכתב העמותה מיום 19.11.14 (ת/8) נכתב "... אבקש להודיע למרשך כי הדירה שנשרפה אינה ראויה לשימוש מיום האירוע .... לפיכך, החזקה על הדירה חזרה למרשך מעת השריפה עם כל המשמעויות הנובעות מכך" [ההדגשה אינה במקור]. ביום 20.11.14 הודיע ב"כ התובע לעמותה כי חוזה השכירות תקף וכי העמותה מתבקשת לשפץ את הדירה ולהחזירה למצבה לפני השריפה. ביום 30.11.14 הודיעה העמותה על ביטול ההמחאות העתידיות שנמסרו לתובע על חשבון דמי השכירות של הדירה, מבלי להתייחס להמשך תקפותו של חוזה השכירות. גם במהלך ביצוע השיפוצים בדירה על ידי התובע, לא הוכחו פניות מטעם העמותה לבירור מועד סיומם של השיפוצים הנ"ל, ולא נשמעה דרישה מטעמה להמשך היחסים החוזיים בין הצדדים ביחס לדירה , וטענתו של מר סבג לעניין שיחה טלפונית שהתקיימה בינו לבין התובע בסוגיה זו במועד מאוחר יותר, לא הוכחה.
במצב דברים זה, הנני מקבלת את טענת התובע שלפיה חוזה השכירות בוטל על ידי העמותה באופן חד צדדי בעקבות האירוע, אם כי הביטול הנ"ל אשר נבע מהפרת החוזה על ידי העמותה כמתואר לעיל, אינו פוטר אותה ממילוי אחר התחייבויותיה לתשלום דמי שכירות על פי חוזה השכירות.
52.לעניין הביטוח – התובע טען כי העמותה התחייבה לבטח את הבניין בכלל ואת הדירה בפרט בין השאר בביטוח מפני שריפות. התחייבות זו לא באה לידי ביטוי בחוזה השכירות שנחתם בין הצדדים (נספח ב/1 לתצהירו של מר סבג), וגם לא בהסכם הפשרה שנחתם ביניהם כמתואר בסעיף 19 לעיל.
חרף אי עיגונה של ההתחייבות הנ"ל בכתב, אמינה עליי טענתו של התובע בהקשר זה, אשר נתמכה במכתבים שהוחלפו בין הצדדים (נספחים ז/1-ז/9 לכתב התביעה), ובעדותו של התובע (עמ' 47-50), לפיכך, הנני קובעת כי העמותה הפרה את התחייבותה החוזית כלפי התובע גם בעניין ביטוח הדירה.
53.הנזק – מטעם בית המשפט מונה המהנדס מר רונן שטרנברג אשר העריך את עלות שיפוץ הדירה בעקבות אירוע השריפה בסך של 81,035 ₪ (כולל מע"מ). קביעתו הנ"ל לא נסתרה. על הסכום הנ"ל יש להוסיף את שכר טרחתו של מר שטרנברג בסך של 2,925 ₪.
בנוסף יש לחייב את העמותה בפיצוי בגין שכר טרחתו של מר סלוצקי בסך של 3,450 ₪.
ההוצאה בגין חיבור הדירה מחדש לרשת החשמל בסך של 5,102 ₪ לא הוכחה.
בעקבות אירוע השריפה, ביטלה העמותה את ההמחאות העתידיות שנמסרו לתובע בגין דמי שכירות עבור התקופה שבין 1.11.14- 31.5.15 (7 חודשים). לתובע מגיע פיצוי בגין התקופה הנ"ל כמצוין בסעיף 51 לעיל בסך של 10,150 ₪, לפי דמי שכירות חודשיים בסך של 1,450 ₪.
בנסיבות המקרה שבפנינו, לא שוכנעתי כי יש לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני.
סך כל הפיצוי המגיע לתובע הוא 97,560 ₪ (נומינלי).
54.לאור כל האמור לעיל, הנני מחליטה לקבל את התביעה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 97,560 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
בנוסף הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע אגרת משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 23,000 ₪ (תוך לקיחה בחשבון ההוצאות בסך של 1,200 ₪ שנפסקו בהחלטה מיום 7.6.16), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, א' שבט תשע"ט, 07 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.
