השופט ישעיהו שנלר, סג"נ:
1.שני ערעורים על שני פסקי דין של בית משפט לענייני משפחה תל אביב-יפו (כבוד השופט יהורם שקד).
הראשון מיום 10.10.2016 (תמ"ש 10521-03-15, תמ"ש 28374-03-15, תמ"ש 12642-05-15, ותמ"ש 39708-06-15), במסגרתו נפסקו מזונות אישה וילדים ונדחו תביעות המערער להשבת כספים, וכן תביעת המערער להצהיר כי דירת המגורים שייכת לו באופן בלעדי. כך גם נדחתה תביעת המשיבה לזכויות ברכוש הצדדים, שלא הוחרג בהסכם הממון (להלן: פסק הדין הראשון).
השני מיום 6.8.2017 (תלה"מ 32951-11-16, תלה"מ 44238-11-16, ותלה"מ 44260-11-16), במסגרתו נדחתה תביעת המערער לדמי שימוש בגין שימוש במכונית אך התקבלה תביעתו לגבי דמי שימוש בדירת המגורים וכך גם נדחתה תביעת המשיבה לכספים שהוצאו על ידי המערער מהחשבון המשותף (להלן: פסק הדין השני).
המערער הגיש את הערעור על פסק הדין הראשון ואילו המשיבה הגישה את הערעור על פסק הדין השני.
הרקע העובדתי:
2.המערער והמשיבה נישאו זל"ז בשנת 2010 בצרפת הן בנישואין אזרחיים והן בנישואין דתיים. בשנת 2012 עלו לישראל. מנישואיהם, נולדו לבני הזוג שלושה ילדים, נ. יליד 3.8.2011, ל. יליד 9.3.2013 וא. יליד 1.12.2014 (להלן: הילדים).
3.ביום 5.1.2010 בטרם עלייתם ארצה ובטרם נישואיהם, חתמו על הסכם ממון בפני נוטריון בצרפת, אשר קובע הפרדה רכושית בין הצדדים, למעט מה שהוסכם בין הצדדים כי ייחשב לרכוש משותף, הכל כפי שיפורט בהמשך (להלן: הסכם הממון).
4.ביום 22.11.2012, עוד טרם עלו הצדדים לישראל, נרכשה דירת מגורים בתל-אביב אשר נרשמה על שמם בחלקים שווים (להלן: דירת המגורים). עם עלייתם לישראל, פתחו הצדדים חשבון משותף בבנק לאומי (להלן: החשבון המשותף).
5.המערער הינו איש עסקים עתיר ממון ואילו המשיבה לא עבדה במהלך תקופת הנישואין מחוץ לביתה, אלא גידלה את הילדים. המערער היה זה שמימן את הוצאות המשפחה ברמת חיים גבוהה מהממוצע.
6.בסוף חודש פברואר 2015 פרץ סכסוך בין הצדדים וכאשר ביום 27.2.2015 המערער עזב את דירת המגורים. בחודש מרץ 2015 המערערת הגישה תביעה למזונות ילדים ומזונות אישה ותביעה שעניינה סעד הצהרתי בעניין זכויותיה ברכוש המשותף. המערער, מנגד, הגיש במאי 2015 תביעה להשבת כספים שמשכה המשיבה מהחשבון המשותף וכן ביוני 2015 תביעה לסעד הצהרתי שהבעלות בדירת המגורים הינה בבעלותו המלאה, חרף רישומה על שם שני הצדדים.
7.ביום 4.4.2016 התגרשו הצדדים זמ"ז בג"פ בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב.
פסק הדין הראשון של בית משפט קמא:
8.מזונות הילדים: נקבע כי המערער הוא איש עסקים, עתיר ממון, נכסים, חשבונות בנק במדינות שונות והכנסות ממקורות שונים. לאור היקף נכסיו והיקף רכושו של המערער, בית המשפט קמא העריך את הכנסותיו בכמיליון ₪ לחודש בערכי נטו, לכל הפחות, וזאת בניגוד להצהרת המערער על משכורת בסך עשרות אלפי ₪ בלבד שלפי הנטען אף ירדה לסך של 5,700 ₪ לחודש ולאחר שהמערער בחר שלא להגיש הרצאת פרטים, תוך פירוט כל הנצרך, ובאופן שבנסיבות שכאלה, יש לקבל את אשר נטען על ידי המשיבה.
כך נקבע כי למשיבה השכלה גבוהה במנהל עסקים ממוסד לימודים יוקרתי בצרפת והיא אף דוברת 4 שפות, אולם במועד מתן פסק הדין לא עבדה ולא היה צפי למועד שבו היא עשויה להצטרף למעגל העבודה בישראל, אשר זר לה, ולא היו לה הכנסות ישירות, מסוג כלשהו. בנסיבות אלה, בית המשפט קמא העריך את כושר השתכרותה בסך 7,000 ₪ לחודש.
9.מאחר והפערים בהשתכרות בין הצדדים הם כאלו שהמערער משתכר פי 140 יותר מיכולתה של המשיבה, ובהתחשב בדין האישי החל על הצדדים, בית המשפט קמא סבר כי אין מקום לחייב את המשיבה בגין הוצאות הילדים מדין צדקה וכי מלוא החיובים בגין צרכי הילדים והוצאותיהם יחולו על המערער, למעט השתתפות מה של המשיבה בנושא הוצאות רפואיות חריגות.
10.בתביעתה עתרה המשיבה למזונות ילדים בסך של כ-70,000 ₪, לא כולל מדור, הוצאות רפואיות חריגות והוצאות חינוך נפרדות, וזאת בהתחשב ברמת החיים שבה חיה המשפחה בטרם המשבר ביחסי הצדדים. בסיכומי המשיבה, הופחת הסכום לסכום גלובלי של 45,000 ₪ לחודש, כולל מדור, ובתוספת מלוא ההוצאות הרפואיות עבור הילדים.
11.בית המשפט קמא קבע כי בהתאם לדין האישי, אכן ביחס למזונות ילדים ובהבדל ממזונות אישה, לא מתקיים הכלל ״עולה עמו ואינה יורדת עמו״, אך יחד עם זאת, אין לומר ואין לקבל מצב לפיה כאשר משפחה חיה, טרם פרוץ סכסוך ברמת חיים גבוהה ביותר, יהיה מי שיבקש לפסוק עבורם ׳סכומי מינימום׳, או סכומים שקרובים לכך.
נקבע כי לא מדובר בדרישה לפסיקת דמי מזונות שעלולה לפגום ברמת חייו של החייב, ואף אם תתקבל עתירתה המלאה של המשיבה לעניין מזונות הילדים, הרי שמדובר בסכום המהווה אחוזים ספורים מהכנסתו החודשית המוערכת של המערער, ולכן ספק רב מאד, האם החיוב אשר יוטל על המערער, ישפיע על איתנותו הכלכלית או על רמת חייו.
יחד עם זאת, בית המשפט קמא הדגיש כי אין משמעות הדבר כי לעושרו של המערער יינתן משקל מכריע ללא הלימה וללא זיקה להוצאות הילדים. במקרה דנן, נפסק כי עלה בידי המשיבה להצביע על רמת הוצאות הקרובה לזו שנטענה על ידה בסיכומיה ולמצער, המערער לא הוכיח אחרת ולא הביא ראיה לסתור.
12.בסופו של יום בית המשפט קמא מצא לנכון לחייב את המערער בתשלום מזונות הילדים בסך כולל של 30,000 ₪ לחודש עבור שלושת הילדים. נפסק כי סכום זה מתיישב עם הצרכים האמיתיים של הילדים, עובר לסכסוך שפרץ בין ההורים ובהתחשב ביכולתו הכלכלית של המערער.
כמו כן, נקבע כי בפסיקת דמי המזונות דלעיל, ייתכן שבחודש מסוים יהיה בסכום זה לכסות הוצאות הילדים וייתכן כי בחודש אחר לא תכסה את הוצאותיהם, ואולם בחישוב תקופתי ארוך, נראה כי יש בו לכלכל את הילדים בכבוד ולאפשר להם רווחה. בנוסף, נקבע כי המערער יישא ב-80% מהוצאות הרפואיות של הילדים.
יוער, כי בית המשפט קמא ציין מפורשות כי פסיקתו מתייחסת לכל הרכיבים שפורטו בכתב התביעה.
כך גם נפסק כי מעת הגיע ילד לגיל 18 או סיום כיתה י"ב יעמוד סכום המזונות על שליש מהסך של 10,000 ₪.
13.מזונות אישה: חרף הוראות הדין האישי, ובמקביל אליו ולאור פסק הדין בבע״מ 3151/14 פלונית נ' פלוני (5.11.2015), הרי שניתן לפסוק לאישה מזונות מן הדין האזרחי, אף במקביל למזונות מן הדין הדתי וזאת על מנת לאפשר לאישה להתאושש. בפסק דין זה נקבע כי השיקולים אותם יש לשקול במסגרת פסיקת מזונות שיקומיים, הם בין היתר: יכולותיה לצאת ולעבוד מחוץ לביתה, משך הנישואין והרכוש שנותר בידה בתום הנישואין.
נקבע כי אין חולק שממועד הגשת תביעת המזונות ועד למועד סידור הגט (תקופה של 13 חודשים), הייתה למשיבה זכאות למזונותיה מאת המערער.
בשים לב לפירוט הוצאותיה וצרכיה ובשים לב ליכולותיו של המערער, בית המשפט קמא פסק בעבור תקופה זו סך של 10,000 ₪ לחודש (כפול 13). בהתחשב בזכויות המשיבה ברכוש הצדדים, לא נפסקו בנוסף גם דמי מזונות שיקומיים לתקופה נוספת לאחר גירושי הצדדים.
14.תביעת המשיבה למתן פסק דין הצהרתי המצהיר על זכויותיה ברכוש המשותף שאינו מוחרג מכוח הסכם הממון נדחתה בהעדר ראיות לזכויות נוספות המוחרגות מהוראות הסכם הממון, שיש לפסוק למשיבה את חלקה בהן.
עם זאת, ציין בית המשפט כי בסיכומיה עתרה המשיבה לפסוק לה סך של 7.5 מיליון ₪, חלקה בכספים בחשבון המשותף, אולם עניין זה לא נתבע, הגם שנשמעו טענות הדדיות אודות משיכות כספים מהחשבון המשותף ועל כן קבע בית המשפט כי כל צד אשר סבור כי משנהו נטל שלא כדין כספים מהחשבון המשותף יתכבד ויגיש תביעה כספית מתאימה, תוך שבית המשפט הדגיש כי אין בדחיית תביעת המשיבה בנושא זה כדי ליצור מעשה בית דין ביחס לכל תביעה כספית שתוגש על ידה.
15.גם תביעת המערער להשבת מחצית מהכספים שנטלה האישה לטענתו שלא כדין מהחשבון המשותף – נדחתה. בית המשפט נסמך על הסכם הממון שנחתם בין הצדדים אשר נוקט בלשון: ״בני הזוג ישתתפו בהוצאות משק הבית באופן יחסי להכנסותיהם ורווחיהם של כל אחד מהם, מבלי להיות נתונים לאף דין וחשבון ביניהם ומבלי לדרוש קבלות אחד מהשני״.
כיוון שכך, הנטל להוכחת טענתו של המערער כי על המשיבה להשיב לו כספים שהוציאה מהחשבון המשותף או מחשבונות אחרים שהייתה לה גישה אליהם, הוא נטל מוגבר. נקבע כי המערער לא עמד בנטל זה. לא הוכחו הסכומים הנטענים, לא הוכח מי מן הצדדים ביצע את המשיכות ומה הייתה מטרת המשיכות וחשוב מזאת, לא הוכח כי המשיכות בוצעו בניגוד להסכמות הצדדים.
16.כן נדחתה תביעת המערער בעניין דירת המגורים.
ראשית, הפנה בית המשפט לסעיף 15 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון): ״על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין, אולם רשאים הם בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם״. ועל כן נקבע כי על הסכם הממון בענייננו חולש הדין הצרפתי. עיון בתרגום להסכם הממון מעלה כי בני הזוג אימצו כבסיס לאיחודם את משטר ההפרדה הרכושית, כפי שנקבע בסעיפים 1536 עד 1543 לקודקס האזרחי הצרפתי.
עיקר המחלוקת בין הצדדים, נסובה סביב פרשנותו של סעיף 1538 לקודקס הצרפתי, אשר לשיטת המערער קובע כי אכן נכסי דלא-ניידי ייחשבו כשייכים לבן הזוג על שמו התבצעה הרכישה ולשני בני הזוג כאשר הרכישה התבצעה על שם שניהם, אולם מדובר על חזקה וזאת בהעדר ראיה משפטית להיפוכו של דבר וכאשר ברישא צוין כי כל אחד מבני הזוג יבסס את בעלותו על נכסיו באמצעות כל ראיות הנקבעות בחוק (כתרגום של המומחה מטעם המערער). לכן, מעת שהכספים שהועברו לרכישת הדירה היו ממקורותיו בלבד, הרי אף אם הזכויות בדירה נרשמו על שם שני הצדדים, זכאי הוא לקבל את המחצית הרשומה על שם המשיבה.
מנגד, טענת המשיבה כי התרגום אינו נכון וכי ניתנת האפשרות לצדדים להסכים שחרף הרישום ניתן להוכיח את מקור הכספים, ובהתאם את הזכויות. אולם, במקרה דנן לא הוסכם אחרת, אלא הפוך מכך וכי למעשה המשיבה קיבלה את הזכויות במתנה.
בית המשפט קמא קבע כי הדין עם המשיבה וכי בהתאם לסעיף 1538 לקודקס הצרפתי, ניתן היה להתנות על הוראות הסכם הממון באמצעות הסכמות בין בני הזוג, כגון: הענקת מתנות או רישום זכויות כפי שנעשה בענייננו.
אולם כעיקר, בית המשפט קבע כי גם לשיטת המערער והמומחית מטעמו כל שזכאי המערער, כביכול, לתביעה כספית. משכך, מעת שהתביעה הינה לסעד הצהרתי דינה להידחות.
טענות הצדדים בערעור על פסק הדין הראשון:
תמצית עיקר טענות המערער:
17.המערער טען כי השארת פסק הדין על כנו מהווה סכנה של ממש לצמצום דרמטי של עליית יהודי צרפת. כך גם נטען כי פסק הדין מתעלם מהדין הצרפתי החל על הסכמי ממון שנכרתו בצרפת.
18.עוד נטען כי פסק הדין נוגד לחלוטין את הדין החל בעניין שיעור מזונות ילדים, כמו גם את ההלכה כפי שהתגבשה בבתי המשפט באשר להיקף חובות המזונות של האב, אשר חב במזונות הכרחיים. יתר על כן, בית המשפט התעלם כליל מפסיקה קודמת אשר לפיה אמנם המשמורת של הילדים נקבעה אצל המשיבה, אולם נקבעו הסדרי שהות שווים באופן שהילדים שוהים עם המערער פעמיים בשבוע מסיום הלימודים ועד למחרת וכך גם בכל סוף שבוע שני מיום שישי ישירות ממוסדות החינוך עד ליום ראשון, ישירות למוסדות החינוך. דהיינו, מדובר שהילדים נמצאים בשהות אצל המשיבה 18 יום בחודש ואצל המערער 12 יום.
כך גם נטען כי פסק הדין מפרט את נכסי המערער בצורה שגויה לחלוטין וכולל כפילויות של נכסים, בלי לקחת בחשבון חובות על נכסיו ואף בלי להתייחס לתשלומי מיסים וכי לא היה כל יסוד לקביעה אודות הכנסתו החודשית נטו.
כך גם נטען שבית המשפט פסק סכום גלובלי באופן שהאב, הוא המערער, אינו נוטל כל חלק בהחלטות הקשורות לילדיו, כגון השתתפות בחוג זה או אחר וכי אין כל קשר בין המזונות שנפסקו לבין צורכי הילדים. עוד נטען אודות התעלמותו של בית המשפט מכושר השתכרותה של המשיבה, וכך גם פסיקת מזונות ביחס לתקופה בה הפקיד כספים בחשבון המשותף וכאשר המשיבה משכה סכומים גבוהים מהחשבון המשותף ונדחתה תביעתו להשבתם.
19.כמו כן, נטען כי פסק דינו של בית המשפט קמא קבע באופן בלתי נתפס שהמערער העניק למשיבה במתנה חצי דירה אשר שוויה 10 מיליון ₪ וזאת למרות שהמשיבה מעולם לא העלתה טענה זו ואף הודתה בעדותה בפני בית המשפט קמא כי מחצית הדירה מעולם לא נינתה לה כמתנה.
כך גם נטען כי פסק הדין טומן בחובו מסר שלילי לפיו "כל האמצעים כשרים" לשם השגת מטרות כספיות והוא עלול להנחיל נורמות התנהגות פסולות ביחס לניהול הליך שיפוטי בין בני זוג.
המערער אף משיג על פרשנותו של בית המשפט את הסכם הממון, בהפנותו לחוות דעת המומחית מטעמו, לרבות בכל הקשור לתביעתו להשבת כספים שנמשכו מהחשבון המשותף.
20.יתר על כן, נטען על ידי המערער כי במקום שפסק הדין יהיה מקיף ויסודי וישים קץ לסכסוך בין הצדדים נוצר מצב ששני הצדדים סבורים שהוא שגוי. נטען כי בפועל פסק הדין פתח אינספור חזיתות חדשות, כיוון שמיד לאחריו ובתוך חודש וחצי בלבד הוגשו על ידי שני הצדדים הליכים משפטיים נוספים.
תמצית עיקר טענות המשיבה:
21.לטענת המשיבה, המזונות שנפסקו אינם מוגזמים כלל, והם בקושי מספקים את רמת החיים אליה הורגלו הילדים. כך גם נטען כי מדובר באב אמיד ביותר, שבית המשפט קמא קבע את השתכרותו החודשית לאחר דיונים רבים ושמיעת ראיות. מנגד, נטען, מדובר באם ללא יכולת השתכרות, אשר מאז ומעולם הסתמכה היא והילדים על האב שיפרנסם ברמת החיים הגבוהה שהרגיל אותם אליה.
22.כמו כן, המשיבה טענה כי צדק בית המשפט קמא כאשר דחה את תביעת המערער לעניין דירת המגורים. נטען כי בסעיף 4 להסכם הממון בין הצדדים נכתב במפורש כי נכסים שהצדדים רשמו על שמם, לבעלותם, ייחשבו כנכסים משותפים. על כן, ודאי שהדירה שנרשמה על שם שני הצדדים בחלקים שווים שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
כך גם נטען כי זכויות המשיבה בדירת המגורים לא נובעות רק מהאמור בהסכם הממון, אלא בעיקר לאור הרישום. נטען כי מה שקובע את הבעלות של מי מהצדדים בנכס הוא הרישום בפועל ולא על פי השאלה מי מהצדדים הביא את הכסף בכדי לרכוש את הנכס, וכי בכל מקרה הצדדים הסכימו כי יוכלו לתת מתנות זה לזו, ובית המשפט קמא הכריע כי הכספים ששימשו לרכישת הדירה ניתנו במתנה מהמערער למשיבה.
23.כך גם תומכת המשיבה בקביעת בית המשפט, לעניין השבת הכספים, כי המערער לא הוכיח מי ביצע את משיכות הכספים ומה היו מטרות המשיכות. כך נטען כי המערער המשיך והפקיד כספים לחשבון המשותף, לטענתו על מנת שהמשיבה תמשיך ותכלכל את הוצאות הבית, כי המערער כלל לא הוכיח כי משיכות מזומנים אכן נעשו על ידי המשיבה, וכך לא הוכיח כי השימוש בכספים נעשה שלא על דעתו, ולכן צדק בית המשפט קמא כשדחה את תביעתו של המערער להשבת הכספים.
פסק הדין השני של בית משפט קמא:
24.בעקבות פסק הדין הראשון, אכן הגישה המשיבה ביום 14.11.2016 תביעה כספית בסך של 7.5 מיליון ₪, מחצית מהכספים אשר לטענתה משך המערער מהחשבון המשותף.
גם המערער לא טמן ידו והגיש תביעה כספית על סך של 50,000 ₪ בגין דמי שימוש ברכבו על ידי המשיבה, ובנוסף תביעה על סך של 351,000 ₪ דמי שימוש בדירת המגורים. כך גם תביעה לפירוק השיתוף בדירת המגורים וכאשר ביחס לתביעה זו ניתן פסק דין בהסכמה לפירוק השיתוף.
25.בהתייחס לתביעה הכספית של המשיבה בגין זכויותיה בחשבון המשותף, דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה יש לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין בעקבות פסק הדין הראשון. כך גם קבע כי חרף קיומו של הסכם הממון אשר קובע הפרדה ברכוש, כפי שקבע בפסק הדין הראשון, אין הדין הצרפתי שולל הענקת מתנות או רישום זכויות בחלקים שווים ביניהם. משכך, מעת שנפתח החשבון כחשבון משותף אין חשיבות לתחולתו של הדין הזר ומי הפקיד את הכספים ועל כן יש להחיל את הדין הישראלי שחל בחשבון משותף.
בהתאם לכך, אכן כל הפקדת כספים לחשבון המשותף יוצרת חזקה כי מדובר בכסף משותף אך בד בבד נקבע בפסיקה כי אם אחד מבעלי החשבון המשותף לא חורג מהמוסכם, כל משיכה נעשית גם בשמו ועל דעתו.
במקרה דנן אכן אין חולק כי כל הכספים שהופקדו מקורם במערער אך הגם שכך הם משותפים.
עם זאת, דחה בית המשפט את טענת המשיבה כאילו המערער הבריח כספים מהחשבון בלי הסכמתה או על יסוד הסכמה שבטעות.
בית המשפט אף נדרש לבדיקת אשר עולה מדפי החשבון בתקופות השונות, לרבות אם מדובר בפעולות חריגות ובהתייחסו למועד הקרע אשר נקבע ליום 23.7.2014 וקבע כי כל צד זכאי למחצית מהיתרה בסך של כ-143,000 ₪ כפי שהייתה בעת מועד הגשת התביעה למזונות.
מנגד, דחה בית המשפט את טענותיה של המשיבה וזאת לרבות לאור ההפקדות שהפקיד המערער וכי אם אכן מדובר ברצון להברחת כספים לא היה מפקיד המערער סכומים של 10 מיליון ₪ רק כדי למשוך באותו יום 15 מיליון ₪. עוד הפנה בית המשפט להסכמתה המפורשת של המשיבה אשר אישרה לפקיד הבנק לביצוע משיכת כספים בסך של למעלה מ-11 מיליון ₪ על ידי המערער תוך מספר גרסאות שנתנה המשיבה בהתייחס לכך.
26.כך גם דחה בית המשפט את תביעת המערער לדמי שימוש ברכב, לרבות לאור מועד פנייתו של המערער למשיבה אודות הרכב, אשר שימש במהלך החיים המשותפים את האישה והילדים.
מכל מקום, אין צורך להרחיב הואיל ולא הוגש ערעור בנושא זה.
27.בהתייחס לתביעת המערער לדמי שימוש בדירת המגורים, קיבל בית המשפט באופן חלקי את התביעה וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ומכוח עשיית עושר ולא במשפט וכאשר הזכות לדמי שימוש ראויים, מעת ששותף השתמש באופן בלעדי המונע שימוש מיתר השותפים.
בית המשפט ציין כי כמפורט לעיל, המערער עזב את דירת המגורים ביום 27.2.2015 ומאז לא חזר אליה. כך גם הפנה לפסיקת מזונות הילדים החל מיום 5.3.2015 וכי על כן אם וככל שהמשיבה המשיכה להתגורר בדירה המשותפת עושה היא עושר ולא במשפט, בחלקו של המערער בדירה המשותפת ועל כן זכאי המערער לדמי שימוש מאותו מועד בו נפסקו מזונות הכוללים את רכיב המדור, שאם לא כן ישלם המערער מדור בכפל.
בהתאם לחוות דעת מומחה שמונה על ידי בית המשפט, נקבע כי המערער זכאי לכל היותר למחצית מהסכומים שפורטו על ידו, דהיינו מהסכום של 298,400 ₪ (מחצית – 149,200 ₪). עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך כי עד ליום 20.11.2016 לא ביקש המערער מהמשיבה לפנות את הדירה, אולם בפועל נחסך ממנה תשלום דמי שכירות ובנסיבות שהמשיבה יכולה הייתה לכלכל צעדיה ולשכור דירת מגורים בעלות חודשית צנועה, מצא בית המשפט קמא כי יש מקום לחייב את המשיבה במחצית מחלקו של המערער בדמי השימוש בדירה, דהיינו, סכום של 74,600 ₪.
טענות הצדדים בערעור על פסק הדין השני:
תמצית עיקר טענות המשיבה (היא המערערת):
28.באשר לטענת הברחת כספים מהחשבון המשותף, לטענת המשיבה, טעה בית המשפט קמא כאשר התעכב על השאלה האם מדובר בהברחת כספים ולא דן בשאלה מה דינם של הכספים לאחר שהוצאו על ידי המערער מחשבון הבנק.
כך גם נטען כי בית המשפט קמא נתן משקל מרכזי למועד משיכת הכספים ודן בשאלה האם הדבר נעשה בתום לב או האם מדובר בהברחה, כאשר זו אינה מהות הסוגיה.
עוד נטען כי טעה בית המשפט קמא כאשר לא התייחס לדין עשיית עושר ולא במשפט, מעת שמדובר במערער אשר הוציא מיליוני שקלים מהחשבון המשותף של בני הזוג מבלי שנתן למשיבה דין וחשבון על כספים אלה.
29.כמו כן, המשיבה טענה כי טעה בית המשפט קמא בכך שקבע כי המערער התנהג בתום לב כשהפקיד כספים לחשבון הצדדים, כאשר זה רק העביר כספים מתוך חשבון מט"ח ופיקדון לתוך העו"ש.
כך גם נטען כי המערער שינה מספר פעמים את גרסאותיו בנוגע להפקדת 10 מיליון ₪ שהפקיד לחשבון המשותף של הצדדים, זאת כדי להסתיר את העובדה כי היה מדובר בכספים שנועדו למען התא המשפחתי כפי שאמר למשיבה. לגבי הסכום של 5.6 מיליון ₪, נטען כי מדובר בסכום אשר היה בחשבון תקופה כה ארוכה, ולכן ברור כי המשיבה זכאית למחצית מסכום זה.
עוד נטען כי על בית המשפט קמא היה להתייחס בפסק הדין לשאלה להיכן נעלמו הכספים, וכי גם אם המשיבה הסכימה לכך שימשוך המערער כספים, היה על בית המשפט לדון להיכן נעלמו כל אותם כספים בגובה של 15 מיליון ₪, אשר יועדו למטרה משותפת של הצדדים.
30.לעניין התביעה לדמי שימוש, נטען על ידי המשיבה כי בית המשפט קמא טעה בעניין חיוב המשיבה מכמה היבטים.
הראשון, המערער עזב את הבית מיוזמתו ולכן אין הוא זכאי כלל לדמי שימוש.
השני, כל דמי השימוש שנפסקו נפסקו בעבור התקופה עד ליום 20.11.2016, כאשר רק ביום זה הגיש המערער את תביעתו לדמי שימוש ועל פי ההלכה ניתן לחייב בדמי שימוש רק מעת הגשת תביעה לפירוק שיתוף.
השלישי, המשיבה כלל לא סיכלה את מכירת הדירה, שכן אין הדבר תלוי בה אלא בכונסי הנכסים ועל כן גם מטעם זה לא היה מקום לחייבה בדמי שימוש.
תמצית עיקר טענות המערער:
31.לטענת המערער, אין בעיקרי הטיעון של המשיבה זכר כלשהו להסכם הממון שנחתם בין הצדדים בטרם נישואיהם, במסגרתו בחרו בני הזוג במשטר הפרדה רכושית מוחלטת והוסכם במפורש ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי בעת הפירוד כל צד רשאי להוכיח את בעלותו על כספים וזכויות, וכי בהעדר יכולת הוכחה של מקור הזכות, אופן הרישום יקבע את הבעלות על הנכסים או הזכויות.
עוד נטען כי הערעור מבוסס על זכותה של המשיבה על פי הדין הישראלי, שעה שאיש אינו חולק, כי יש לקבוע את הזכויות הממוניות של בני הזוג לפי הדין הצרפתי, נוכח העובדה כי בעת נישואיהם היו בני הזוג תושבי ואזרחי צרפת וכן נוכח הסכם הממון שנחתם בפריז בהתאם לדין הצרפתי, אשר לפיו בעת הפירוד לא ניתן לתבוע כספים שצד אחד משך.
כך גם נטען כי החלק הארי של הכספים הנתבעים, בסך של 10 מיליון ₪, הופקדו על ידי חברה, אשר המערער בעל שליטה בה, בחשבון לתקופה קצרה של כארבעים ימים בלבד – כחשבון מעבר.
32.כמו כן, נטען על ידי המערער כי אין חולק כי הכספים שהופקדו בחשבון הבנק הם כספיו בלבד וכי בכתב הערעור אופן הצגת הטענות על ידי המשיבה עלול להטעות וליצור רושם לפיו מדובר בכספים שהופקדו, כביכול, על ידי שני הצדדים.
נוסף על כך, נטען כי איש אינו מערער על כך שהמשיבה אישרה את הוצאת מרבית הכספים מחשבון הבנק. לאחר שהוצג בפני המשיבה תמליל שיחה בינה ובין נציג הבנק, במסגרתה הסכימה על משיכת סך של כ-11.8 מיליון ₪ מחשבון הבנק ובאופן שנאלצה לחזור בה מטענתה כי לא ידעה על משיכת הכספים. נטען כי לאחר שנחשפו שקריה של המשיבה, טענה שידעה על משיכת הכספים אך חשבה שנועדו למטרות "משפחתיות", טענה אשר נדחתה על ידי בית המשפט קמא.
33.באשר לעתירת המשיבה לעניין מחצית דמי השימוש ביחס לדירת המגורים, נטען כי יש לדחות את טענותיה בעניין עזיבתו מרצון של המערער. נטען כי המערער עזב באופן זמני את דירת המגורים וכי ימים ספורים מיום עזיבתו המשיבה מצאה לנכון להחליף את מנעול הבית ופתחה מיד בהליכים תוקפניים ביותר כולל תלונות סרק למשטרה, לרבות צווי הגנה, דבר שמנע מהמערער לחזור לביתו.
באשר לגובה דמי השימוש, נטען כי מונה על ידי בית המשפט קמא שמאי לצורך קביעת דמי השכירות, אך בית המשפט קמא, ללא כל הנמקה, קבע כי על המשיבה לשלם אך ורק מחצית מדמי השימוש אשר לו היה זכאי המערער.
עוד נטען כי דמי המזונות שנקבעו עבור הילדים כללו מדור, וכי פטור מתשלום דמי שימוש יביא למצב אבסורדי לפיו מצד אחד המערער שילם מדור עבור ילדיו, ומצד שני אינו נהנה כלל ועיקר מזכויותיו.
דיון והכרעה:
מזונות הילדים:
34.ראשית, חשוב להעיר, כי במסגרת הדין האישי, כאשר מדובר בצרכים הכרחיים הם אמורים להיות שווים לעני ולעשיר. משמע, צרכיו הבסיסיים של הקטין, אינם נקבעים על פי יכולתו הכלכלית של האב. מדובר בחובה משפטית שהקריטריון היחיד לה הוא צורכי הקטינים, כפי שנקבע בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן ע"ג, סעיף י: "ואינו נותן להם כפי עושרו אלא כפי צרכם בלבד". הפסיקה חזרה על דברים אלה פעמים רבות:
"המדובר באותם דברים בסיסיים שבלעדיהם אין הילד יכול להתקיים ממש; ומתוך הדין שקובע כי אין מחייבים בהם לפי עושרו של האב יוצא שצרכים אלה שווים הם לעני ולעשיר" (ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449 (1982)(להלן: עניין פורטוגז)).
לעניין זה יפים גם הדברים שנאמרו בתמ"א (ת"א) 2487/92 אשכנזי (קטין) נ' אשכנזי (20.12.1992)):
"מדברי הרמב"ם עולה, כי לגבי בניו חייב ליתן להם כסות המספקת להם, וכלי תשמיש ומדור לשכון בו, ואינו נותן להם לפי עושר אלא לפי צרכיהם בלבד, והשופט שינבויים פירש את ההלכה כדלקמן: "מתוך ההלכה, שהחיוב הוא לפי צורכי הילד ולא לפי עושרו של האב, דהיינו שהוא שווה לעני ולעשיר... נלמד, כי רווחתו לצורכי הקיום ההכרחי ממש".
35.לא למותר להזכיר, כי בתי המשפט מצאו לנכון להעלות את הרף של הצרכים ההכרחיים לסך של כ-1,600 ₪ במקום הסכום של כ-1,400 ₪, בעמ"ש (ת"א) 46291-01-16 ג.נ. נ' פלוני (9.10.2017):
"יוער כי לא בכדי עוד בעמ"ש 1057/09 ש.ת נ' ד.ג [פורסם בנבו] (17/10/10) מצאתי לנכון לציין כי "ובצדק, ציין בית משפט קמא שני גורמים לתוספת ראויה לאותו סכום מינמאלי- האחד, השינויים משך השנים בשיערוך אותן הוצאות מינמאליות והשני יכולתו הבלתי מבוטלת של המשיב".
וכן בהמשך פסק דין זה:
"דומה כי הגיעה העת להעלות את סכומי הסף אשר נקבעו בפסיקה, אולם לפני שנים רבות" וכן התייחסות של כב' השופט דנציגר בבע"מ 8542/10 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (29/12/10).
ייתכן ואף הגיעה העת לעריכת שינוי נוסף בעת קביעת סכום המזונות ההכרחיים ובמיוחד לאור הצרכים שהתווספו, כגון כל הקשור באמצעי התקשורת השונים ובמחשוב, אשר ניתן לראות בהם, כיום כצרכים הכרחיים.
אולם, אף מבלי לקבוע מסמרות בדבר לעת הזו, כפי שצויין לעיל, יש מקום לבחון את כלל הנסיבות ואזי להידרש במקרה הקונקרטי להגדלת אותו סכום הנהוג, וכמפורט לעיל".
36.בפסקי דין רבים הוסבר כי צרכים הכרחיים ייקבעו לפי שני מבחנים מצטברים: צרכים מינימליים כלליים של כל קטין, שהינה חלק מאוכלוסיית הקטינים - מבחן שאינו מתמקד בקטינים ספציפיים, וצרכים הכרחיים מינימליים נוספים ופרטניים של אותו קטין שעניינו מתברר בפני בית המשפט (ראה בהרחבה בהקשר זה: תמ"ש (ת"א) 13990/96 פלונית נ' אלמוני (24.6.1996)).
37. כך גם נהוג לראות בצרכים הכרחיים ככוללים: מזון, ביגוד והנעלה ומדור - חלקם של הקטינים בשכר הדירה והוצאות החזקת בית.
לצרכים אלה עשויים להיווסף צרכים הכרחיים מינימליים נוספים של אותם קטינים מושא התובענה, כדוגמת הוצאות רפואיות מיוחדות, שאין לקטין אחר בן גילם.
באשר להוצאות החינוך יש הסבורים כי הם צרכים הכרחיים ויש הסוברים כי אף שהם צרכים חיוניים אין הם צרכים בסיסיים ממש של קיום.
לפיכך, נקבע בפסיקה כי יש לאפשר העברת צרכים שאינם הכרחיים מהמעגל הראשון למעגל השני של סיפוק מזונות הקטינים על ידי שני ההורים מדין צדקה.
הוא הדין לגבי הוצאות מעון, מטפלת, צעצועים ונסיעות של קטינים, הוצאות בתחומי החופשה, הבילויים, דמי הכיס, החזקת רכב, עוזרת בית, חוגים, כבלים, חסכון, שמרטף, מתנות לימי הולדת וכדומה, אינם בהכרח בגדר "צרכים הכרחיים".
"צרכים הכרחיים" לעניין סוגיה זו אינם "צרכים חיוניים", אלא צרכים בסיסיים ממש של קיום.
ודוק, כפי שנקבע מפורשות בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.07.2017) (להלן: בע"מ 919/15) הפרשנות ביחס לדין האישי כפי שנקבע שם, חלה החל מגיל 6 ולא על קטני קטינים אשר ביחס אליהם נשארה ההלכה על כנה, אודות חיוב האב במזונות ההכרחיים ורק מעבר לכך, קמה החבות המשותפת של ההורים מדיני צדקה, הגם שאף ביחס לחבות זו מוטל יותר נטל על האב.
38. מכל האמור לעיל ברור, שסיפוק המזונות לקטינים מעבר לצרכים ההכרחיים, נחשב לחיוב "מדין צדקה" וחל על שני ההורים על פי יכולתם הכלכלית. המטרה היא לספק לילדים רמת חיים נאותה אליה הורגלו ולגביהם, צריך בית המשפט לשקול בין יתר שיקוליו גם את השתכרותה של האם וגם את השתכרותו של האב (בע"מ 5750/03 אוחנה נ' אוחנה (8.6.2005); בע"מ 2433/04 צינובוי נ' צינובוי (2.10.2005) ע"א 180/80 תמיר נ' תמיר, פ"ד לד(4) 499 (1980), ע"א 302/80 אגלזיאס נ' אגלזיאס, פ"ד לד(4) 529 (1980)).
כמובן, שבהתחשב בדין האישי וביחס לקטני קטינים, ככל שנצמצם את החיוב בגין מזונות הכרחיים ניתן יהיה ליישם את המגמה כפי שבאה לידי ביטוי בפסקי דין דלעיל, בהתייחס לנטל המשותף, וכשמנגד ככל שנגדיל את קביעת שיעור המזונות ההכרחיים, הרי תצומצם האפשרות לאיזון בין ההורים.
39.אם נדרש למקרה דנן, דומה כי צדק בית המשפט קמא בראותו את המקרה דנן כמקרה חריג ובראש ובראשונה לאור הקביעות העובדתיות אודות הפער הכלכלי שבין יכולת ההשתכרות וההשתכרות בפועל של המערער והמשיבה, ובמיוחד הכנסותיו של המערער ורמת החיים לה הורגלה המשפחה.
עם זאת, דומה כי אין צורך לקבוע מסמרות אודות ההכנסה החודשית של המערער ולהידרש להשגות המערער על אשר קבע בית המשפט קמא. גם אם הכנסת המערער הינה כ-10% מאשר קבע בית המשפט קמא ואף למטה מכך, דומה כי המערער עדיין לא יתקשה לממן הנדרש עבור צרכי ילדיו.
יתר על כן, ברור שהפער בין הצדדים בולט וברור, ואף אם בית המשפט היה קובע כי כושר השתכרותה של המשיבה עולה על אשר קבע.
דהיינו, כי במקרה דנן לא היה צורך בקביעה ברורה וחד משמעית אודות הכנסה או יכולת השתכרות של מי מההורים ודי היה בקביעה כי המערער יכול לעמוד באשר ייפסק, תוך התחשבות מה ביכולתה הכלכלית של המשיבה.
40.משכך, השאלה שנצרכה להכרעה עניינה מה הם אכן צרכי הילדים ובהתאם מה הסכום אשר יש לחייב בו את המערער.
כמובן, שלשם הכרעה בשאלה זו, אין להתעלם מהסדרי השהות הנרחבים של הילדים אצל המערער.
עוד יש לציין כי בסופו של יום הקביעה ביחס ליכולת כלכלית זו או אחרת הינה בגדר קביעה עובדתית אשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה (ראו לעניין זה ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582 (1998)).
האמור יפה אף ביתר שאת מעת שמדובר במזונות, הלכה ידועה היא כי ליבון סוגיות של מזונות תלוי מאוד בעובדות ובנסיבות המקרה הקונקרטי, ולפיכך בדרך כלל לא יהיה לנכון להתערב בקביעותיהן של הערכאות הדיוניות בסוגיות אלו, אשר להן הכלים המתאימים לבירור סוגיות אלו (ראו בע"מ 2473/05 פלוני נ' פלונית (25.12.2005); בע"מ 5591/05 פלונית נ' פלוני (22.11.2005); בע"מ 6282/04 פלוני נ' פלוני (22.11.2005)).
41.באשר לסיפוק המזונות לקטינים מעבר לצרכים ההכרחיים, צרכיהם של ילדים עשויים להיות שונים זה מזה ואין להעלים עין מכך שלילדי עניים אין אותם הצרכים כמו לילדי עשירים, ובמקרה כזה על בית המשפט להפעיל שיקול דעת, כתב על כך השופט דרורי בע"מ (י-ם) 638/04 ו-640/04 ת.ר נ' ר.ר (23.1.2005):
"הכלל הבסיסי בהלכה היהודית הוא כי מזונות הילדים נקבעים לפי צרכם של הילדים ולא לפי עושרו של אביהם (שרשבסקי, שם, בעמ' 379 ואילך). ברם, אין מדובר בכלל נוקשה ובשוויון מוחלט בין כל הילדים, ללא התחשבות במצבו הכלכלי של אביהם. נהפוך הוא, "למעשה מוצאים דברים אלה את פתרונן לפי שיקול דעת בית הדין מתוך התחשבות בנסיבות המקרה, המצב הסוציאלי והכלכלי. צרכיהם של ילדים עשויים להיות שונים זה מזה ואין להעלים עין מכך שלילדי עניים אין אותם הצרכים כמו לילדי עשירים, כי ילדי עניים צריכים לפעמים לוותר על דברים דרושים שיש לספק לילדי עשירים" (שרשבסקי, שם, בעמ' 381 – 380). היישום למקרה כמו המקרה דידן, הוא זה: "אם האב אמיד, יש גם מקום לחייבו, מדין צדקה ולא מדין מזונות, לתת לילד לא רק מה שהכרחי אלא גם מה שראוי לו וזה בוודאי תלוי גם באפשרויות הכספיות של האב" (שרשבסקי, שם, בעמ' 381; ההדגשה במקור)".
העולה מדברים אלו, כי בעת שעסקינן באב אשר כלכל את המשפחה בכלל ואת ילדיו בפרט, ברמת חיים גבוהה ביותר, אין למעשה מקום להיזקק לשאלת מזונות הכרחיים וכך גם אין מקום להתייחסות יתר בשאלת יכולת האב, ככל שמדובר בדיני צדקה, אלא יש לבחון את צרכי הילדים, תוך הדגשה כי מדובר בצרכי הילדים עצמם, באופן שתימנע פגיעה בילדים בנושא כלכלתם, מעבר לפגיעה אותה הם חווים בגין הסכסוך בין הוריהם.
42.המשיבה טענה כי יש לחייב את המערער בסכום של 73,342 ₪ בגין מזונות הילדים, אך עתרה בסיכומיה להפחתת הסכום המבוקש על ידה כמזונות הילדים לסך גלובלי של 45,000 ₪.
בית המשפט קמא קבע כי יש לחייב את המערער בתשלום מזונות הילדים בסך כולל של 30,000 ₪ לחודש עבור שלושת הילדים, בהתחשב בצרכים האמיתיים של הילדים, עובר לסכסוך שפרץ בין הצדדים, ובהתחשב ביכולתו הכלכלית של המערער.
כך, ציין בית המשפט קמא כי התחשב במלוא הרכיבים אשר נתבעו בכתב התביעה, למעט הוצאות רפואיות אותן פסק בנפרד.
43.יחד עם זאת, בית המשפט קמא לא נימק מה הוביל להפחתה בסכום המזונות מהסכום לו עתרה המשיבה בסיכומיה לבין אשר נפסק – האם ההפחתה נעשתה לאור סכומים מופרזים אשר טענה להם המשיבה או מחמת הסדרי השהות המורחבים, אשר מאוזכרים בתחילת הפרק אשר דן במזונות הילדים, אך אין כל יישום בהמשך הפרק לעובדה שכמעט מחצית מהחודש הילדים שוהים אצל המערער.
זמני השהות של האב עם ילדיו, גם כשהמשמורת עליהם נמסרה לאם, אמורים להילקח בחשבון עת מחייבים אותו במזונותיהם (ראו לעניין זה: עמ"ש 40404-04-15 ר.ב. נ' א.ב. (13.9.2016)).
44.נוסף על כך, יש לקחת בחשבון בפסיקת המזונות פערים ברמת החיים לאחר הפירוד בין הצדדים. לא ראוי כי הילדים שנמצאים במשמורת משותפת יזכו לרמת חיים גבוהה כאשר הם אצל המערער אך יחוו ירידה ברמת החיים כאשר הם אצל המשיבה, שכן אין לה את אותם האמצעים לספק להם את אותה רמת חיים. דבר זה עלול לפגוע בקשר של המשיבה עם הילדים.
בפסיקה כבר נקבע כי כאשר לאב, על-פי הכנסתו, היכולת לספק לילדיו מעבר לצרכים החיוניים, עליו לעשות כן מדין צדקה. במקרה כזה ניתן לחייב את האב בתשלום מזונות לילדיו, כך שיוכלו להמשיך ולחיות על-פי רמת החיים שהורגלו לה ושהיו ראויים לה, אפילו רמת חיים זו תשית על המערער חיוב בתשלום דמי מזונות, העולים במידה ניכרת על הצרכים ההכרחיים שלהם בלבד (ראו לעניין זה: ע"א 93/85 שגב נ' שגב פ"ד לט(3) 822 (1985)).
45.אם נחזור לבחינת הנסיבות במקרה דנן, דומה כי יש מקום להתערב בסכום המזונות אשר נפסק על ידי בית המשפט קמא, אשר נפסק ביתר.
ראשית, סכום של 8,100 ₪ לחודש עבור "מזונות כלכלה" כאשר גם התבקש סכום של 3,500 ₪ לחודש עבור מסעדות ובילויים, הינו סכום מופרז אשר לא מתיישב עם צרכיהם של שלושה ילדים, גם כאשר מדובר בעשירי עשירים.
הדבר נכון גם בנוגע להוצאות אשר עתרה להם המשיבה בנוגע לחופשות בארץ, בסכום של 1,500 ₪ לחודש, וחופשות בחו"ל 1,666 ₪ לחודש, לא מדובר בהוצאות סבירות אשר המערער צריך לשאת בהם.
כבר נקבע בפסיקה כי אין לחייב את האב בתשלום חופשות הקטינים עם אמן, אשר מטבע הדברים תיעשינה לפי בחירתה, טעמה ועומק כיסה (ראו לעניין זה עמ"ש 25027-02-14 פלונים נ' פלוני (28.12.2014)).
שנית, חלק מההוצאות אשר התבקשו, משרתות בעיקר את המשיבה, ומטרתן לעזור למשיבה לטפל בילדי הצדדים – כגון הוצאות עבור רכב וניידות בסכום של 4,000 ₪ לחודש, ובעיקר שתי מטפלות בסכום של 11,000 ₪ לחודש ועוזרת בית בסכום של 7,320 ₪ לחודש. אין זה נכון לחייב את המערער עבור הוצאות אלה, לפחות לא במלואן, כאשר מטרתן להקל על המשיבה, תוך התעלמות מכך שהאם אינה עובדת ואזי לכאורה אין מקום לסיוע כה רב וכשלא מדובר במזונות אישה, אלא במזונות ילדים.
לכך יש לצרף את גיל הילדים בעת מתן פסק הדין.
כבר נקבע בפסיקה כי הוצאות עבור העסקת או-פר אינן יכולות להיחשב לצרכים הכרחיים, ואף לא לצרכיהם של הילדים. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת שטופמן בע"מ (ת"א) 1165/02 ב' א' נ' ב' א' (13.07.2003):
"מנגד, הוצאות עבור העסקת או-פר אינן יכולות להיחשב לצרכים הכרחיים, ואף לא לצרכיהם של הילדים. העסקת או-פר היא למעשה צורך, או ליתר דיוק, רצון, של המשיבה.
אינני רואה כל הצדקה להעסקת או-פר על ידי המשיבה, שתפקידה העיקרי אמור להיות טיפול בילדים, כאשר המשיבה עצמה אינה עובדת, ואף טענה שהסיבה העיקרית בגללה אינה יוצאת לעבודה, היא על מנת לשהות עם ילדיה ולטפל בהם. יחד עם זאת, המדובר בשלושה ילדים, שהמשיבה זכאית לקבל עזרה בטיפול בהם, במיוחד כך משהמערער חויב רק במחצית הוצאות החינוך.
משכך - תבוטל מחצית חיובו של המערער בתשלום לאו-פר, וסכום של 2,000 ₪ יופחת מסכום המזונות בו מחויב המערער."
46.עלינו לקחת בחשבון את הצרכים האמיתיים של הילדים, אך גם בהתחשב כי בהתאם לדין אין לילדים זכות שיש לאימם בבחינת "עולה עמו ואינה יורדת עמו", אך כמובן יש לקחת בחשבון את רמת החיים של המשפחה טרם פרוץ הסכסוך, אשר הייתה גבוהה ביותר, ולכן אין לפסוק מזונות ילדים כסכומי מינימום או סכומים שקרובים לכך.
כך גם ברי כי יש לקחת בחשבון כי עלה בידי המשיבה להצביע על רמת ההוצאות, בעוד המערער לא הוכיח אחרת ולא הביא ראיה לסתור. מנגד, על בית המשפט להפעיל שיקול דעת ולהפחית את הסכומים שהוכחו אם נראים לו מופרזים או לא סבירים, ולא לקבלם כפי שהם אם הדבר לא צודק בנסיבות העניין.
לכל האמור יש להוסיף, כי הילד הגדול עבר את גיל 6 ועל כן, אלמלא הנסיבות המיוחדות, היה מקום להידרש ליישום אשר נקבע בבע"מ 919/15. אכן, בגין הפערים הניכרים ביכולת הכלכלית של כל אחד מהצדדים המשמעות של היישום תהא שולית, והגם שכך יש מקום להתחשב בביטול החובה מדין מזונות הכרחיים לאחר גיל 6.
47.בנוסף, יש להידרש למספר טענות נוספות.
ראשית, בניגוד לעמדתו של בית המשפט קמא, אין אנו סבורים כי היה מקום לפסוק סכום כולל ובאופן שלמעשה, בפועל, אמורה המשיבה להפעיל שיקול דעתה אודות הוצאה זו או אחרת עבור הילדים וכגון החוגים שהילדים ישתתפו בהם וכד'. האמור יש לו משמעות גם מבחינת הקשר בין הילדים למערער וגם הצורך לבחון שאכן אשר משולם בגין מזונות הילדים ישמש אותם.
שנית, גם אם הפסיקה ראתה לנכון לקבוע את אותו סיוע בשליש מהמזונות כפי שנפסקו עד הבגרות בעת השירות הצבאי, דומה כי עדיין מדובר בסיוע לאם ולא בתשלום אשר ברור שהאם לא תזקק לו עבור צורכי הילדים שבמחיצתה, בתקופת השירות הצבאי וככל שמדובר בנגזרת של הסכומים שנפסקו על ידי בית המשפט קמא.
יתר על כן, גם בנושא זה ובהנחה ששהיית הילד המשרת בצבא אצל כל אחד מההורים תהא במתכונת דהיום, אזי סבורני כי יש מקום לקבוע שהתשלום שינתן למשיבה יעמוד על שישית מסכום המזונות כפי שיהיה באותה עת, ואילו בהתייחס לשישית נוספת, תחול חובה ישירה על המערער כלפי אותו ילד.
שלישית, יש ממש בטענת המערער כי קיימת כפילות בתשלום כספים למשיבה בגין מזונות וזאת נוכח דחיית תביעתו כי המשיבה תשיב אשר משכה מהחשבון המשותף. לשיטתו, לא היה מקום לחייבו במזונות בגין התקופה שמיום 5.3.2015 ועד למועד סגירת החשבון המשותף, הואיל ובתקופה זו משכה המשיבה סכומי עתק ולא בכדי אף לא עתרה למזונות זמניים. משכך, יש להורות כי חיוב המזונות יחול החל ממזונות חודש אפריל 2015.
48.העולה מהמקובץ כי בנסיבותיו של המקרה דנן, קיים פער ניכר ביכולת הכלכלית של כל אחד מההורים וכשניתן לקבוע כי יכולתו של האב תאפשר לו לממן את המזונות כפי שנפסקו וייפסקו. כך גם, מדובר בילדים שהורגלו לרמת חיים גבוהה ביותר.
עם זאת, נוכח הסדרי השהות כפי שנקבעו וכך גם ההוצאות שמוצאות ישירות על ידי המערער עבור הילדים, למצער בעת שהותם עמו, וכך גם רצונו לממן באופן ישיר חלק מהוצאות הילדים וכך גם אשר פורט לעיל, לרבות בהיבטים הרכושיים (דחיית תביעת המערער בנושא דירת המגורים והתמורה שקיבלה או אמורה לקבל המשיבה וזאת למצער בכל הקשור להוצאות מדור), יש מקום להפחתת המזונות שקבע בית המשפט קמא.
בשקלול כל הנסיבות והנטען נראה כי יש לקבוע מזונות כל אחד מהילדים בסכום של 6,000 ₪ וכאשר מעבר לאשר פסק בית המשפט קמא בכל הקשור להוצאות רפואיות, יש לחייב את המערער לשאת בהוצאות החוגים עבור הילדים, כאשר החובה הינה עד 500 ₪ עבור כל ילד לחודש וכשהתשלום יבוצע במישרין תוך יידוע המשיבה.
בנוסף, יישא המערער ב-80% משיעורים פרטיים שיזקק מי מהילדים, מאבחונים או טיפולים פסיכולוגיים, טיפולי שיניים, ובדיקת רפואיות.
הכל כפי שיפורט ביתר הרחבה בחלק האופרטיבי.
דירת המגורים
49.כאמור, בית המשפט קמא קבע כי לאור הוראות סעיף 15 לחוק יחסי ממון, הדין החל הוא הדין הצרפתי וכדין זר המחייב הוכחה. כך, קובע בית המשפט כי המחלוקת בין הצדדים האם הבעלות היא הקובעת ולא מקור המימון, כטענת המשיבה, או כטענת המערער כי על פי סעיף 1538 לקודקס הצרפתי ניתן להסתמך על מקור הכספים ועל כן יש לקבוע כי מלוא הזכויות בדירה שייכות לו ואין נפקות לרישום.
במחלוקת זו פסק בית המשפט קמא בהתאם לעמדת המשיבה. בית המשפט קמא נסמך על חוות הדעת מטעם המשיבה והפסיקה שהוצגה על ידה, לפיה די בשטר הבעלות כדי לקבוע את הבעלות על הנכס. בית המשפט קמא הפנה לשיטת עו"ד קלוו מטעם המערער אשר לפי הדין הצרפתי תומכת בטענתו של המערער לבעלות בלעדית בדירת המגורים וזאת כי "בעת פירוק משטר הנישואין תעמוד לבן הזוג שמממן את רכישת הנכס הרשום כמשותף, תביעת חוב כנגד בן הזוג השני, אם יוכח כי בן הזוג התובע, אכן מימן את מלוא או חלקו של נכס מקרקעין רשום ע"ש שני בני הזוג" (להלן: תביעת חוב)(ההדגשה אינה במקור).
מעת שבית המשפט מבקש לבחון את הפרשנות האמורה ציין בית המשפט כי לטענת המשיבה הצדדים יכולים להסכים אחרת וההסכמה המאוחרת, כפי שנעשתה, קובעת את גבולות הבעלות בהתאם לדין הצרפתי.
עוד מפנה בית המשפט למחלוקת אודות התרגום של הרישא ומקבל את הפרשנות מטעם המשיבה, דהיינו כי מדובר על הסכמה אחרת, וכי במקרה דנן עולה שאכן ניתן להסכים על הענקת מתנות או רישום זכויות כפי שנעשה. משכך, חרף קיומו של הסכם ממון שקובע הפרדה רכושית, הרי בני הזוג יכולים להעניק מתנות וזאת נקודת המוצא לבחינת התביעה.
בנסיבות של המקרה דנן, קובע בית המשפט שהדירה נרשמה על שם שני הצדדים בהתאם לרצון משותף שלהם ולא בכדי הפנה בית המשפט, בהתאם לשיטתו, לדברי המערער כתשובה לשאלה מדוע הדירה נרשמה על שם שניהם כי "... בתקופה הזאת אשתי הייתה הוגנת" (עמוד 58 לפרוטוקול), ומשכך יצא המרצע מן השק, דהיינו שאכן ההענקה הסתיימה ברישום ואילו כעת מנסה המערער לחזור בו תוך הוספה כי המשיבה טענה שהדירה שנרכשה היא חליפתה של הדירה שהייתה רשומה על שם שני הצדדים בצרפת וכי המערער טיפל בכל הרכישה ויכול היה לרשום את הדירה רק על שמו, תוך דחיית גרסת המערער שלמשיבה מגיע לקבל את פירות ההשבחה בלבד.
50.הגם שאכן בית המשפט נדרש לנושא המתנה הרי בסופם של דברים, בסעיף 101 לפסק הדין נימק בית המשפט קמא מהו למעשה הנימוק לדחיית התביעה בנושא דירת המגורים.
כך הפנה בית המשפט לדברי המומחית מטעם המערער לפיהם קיימת למערער "זכות תביעה לסכום שהשקיע...", דהיינו, להגיש תביעה כספית וכשבענייננו לא הוגשה שכזו "... אלא כתביעה לסעד הצהרתי וגם בשל כך דין התביעה להידחות".
אמנם, מלשונו של בית המשפט עולה כי מדובר על נימוק נוסף, אולם אין להתעלם כי מעת שבית המשפט קיבל את הטענה שהמערער לא היה רשאי להגיש עתירה לפסק דין הצהרתי ביחס לזכויותיו בדירה, אלא רק תביעת חוב, דהיינו תביעה כספית, דין התביעה היה להידחות מחמת נימוק זה וכשלכאורה שאר הנימוקים הם למעלה מהנצרך.
51.משכך, בכל הקשור למסקנת בית המשפט קמא, אין מקום להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט. אכן, בחוות דעתה של המומחית מטעם המערער, הדגישה המומחית את פסיקת בית המשפט העליון בצרפת כפי שהובא לעיל, על ידי בית המשפט קמא, לפיה עומדת לצד המממן זכות לתביעה כספית.
למעשה מדובר גם לפי טענות המערער בפנינו בזכות נשייה (Creance) ולפיה מגיע לבן הזוג שמימן את רכישת הזכויות, שווי הבית בשני סייגים. האחד, כי מגיע לבת הזוג, מעת שבן הזוג מימן, חצי מההשבחה (מעליית השווי), והשני, פיצוי חד פעמי שהוא בין 10,000 יורו לבין 50,000 יורו, תלוי במספר השנים בהן חיו יחדיו, אם כי במקרה דנן אין השבחה.
לאמור יש להוסיף, את אשר הובא על ידי הצדדים בכל הקשור לשאלת "ההשקעה" של בת הזוג כתרומה לחיי הנישואין, לרבות עבודתה בחינם בעסקו של הבעל, לרבות המשמעות של שנות הנישואין והחיים המשותפים.
מכל מקום, במקרה דנן בחר המערער שלא להגיש תביעה כספית בהתאם לזכות הנשייה הנטענת, דהיינו תביעת חוב, אלא בחר לעתור להצהרה כי הוא זכאי לרישום מלוא הזכויות בדירה על שמו. בנושא אחרון זה, מדובר בקביעה עובדתית של בית המשפט קמא אשר בחר להעדיף את חוות הדעת מטעם המשיבה בכל הקשור למחלוקת הפרשנית אודות האפשרות לטעון כנגד הרישום.
משכך, לכאורה די היה בכך לדחות את התביעה ומעת שלא הוגשה תביעה כספית לא היה מקום גם להידרש לתביעת חוב כביכול.
בנסיבות אלו, אין אנו נדרשים להיזקק לבקשה לראיות נוספות אודות פסק הדין שניתן בצרפת בעניין תביעת החוב.
52.נושא נפרד, לכאורה, ומבלי לקבוע מסמרות, עניינו שאלת המתנה. בנושא זה דן כב' השופט שוחט (כתוארו אז) בתמ"ש 23990/01 א. ה. נ' ל. ב. (27.12.2004) ואף זאת בהקשר לדין הצרפתי ולהסכם ממון בהתאם לו.
אולם, באותו מקרה טענת "המתנה הסמויה" נטענה דווקא על ידי הבעל אשר טען כי מימון רכישת הדירה שנרשמה על שם שני בני הזוג ממנו, וכי על כן מדובר במתנה אשר הוא רשאי לחזור בו ממנה בהתקיים העילה של איבוד מתנות האישה בשל גירושין באשמתה והכוללות גם מתנות סמויות שקיבלה מבעלה.
במקרה דנן, הצדדים חלוקים אם אכן מדובר במתנה, לרבות טענת המערער כי המשיבה לא טענה למתנה אלא הפוך מכך, כאשר בחקירתה ציינה כי לא מדובר במתנה.
מכל מקום, דומה כי מעת שבית משפט קמא קבע אודות התרגום הנכון, לשיטתו, והפרשנות לפיה לא ניתן לסתור את הרישום, ספק אם בית המשפט נצרך היה לקביעה כי מדובר על מתנה בעת שניתן היה לדחות את התביעה, לכאורה, אף ללא קביעה זו.
מכל מקום, אין אני מוצא צורך להכריע בשאלה זו לעת הזו, במיוחד לאור המפורט להלן.
53.לצורך השלמת התמונה, יצוין כי לאחר מכירת הדירה, הוגשה על ידי המערער, ועתה, תביעה כספית להחזר השקעתו ברכישת הדירה בסך של 4,555,300 ₪ (תלה"מ 49469-06-17).
תביעתו של המערער הסתמכה, בין היתר, על חוות דעת נוספת של עו"ד צרפתי בעניין הזכויות המוקנות על פי הדין הצרפתי לבן הזוג שרכש בכספו את דירת המגורים של בני הזוג, וכן את זכותו לקבל בחזרה את הכספים שהשקיע לצורך רכישת הדירה.
המשיבה בכתב הגנתה עתרה לסילוק התביעה על הסף מחמת פסק הדין מושא הערעור, ובית המשפט קמא קיבל את טענותיה ובפסק דינו מיום 3.7.2018 דחה את התובענה על הסף. על פסק דינו של בית המשפט קמא הוגש ערעור, עמ"ש 23355-10-18, אשר המערער הגיש ביום 25.12.2018 בקשה לאחד את הדיון בערעור האמור עם הערעורים דנן, אולם בקשתו נדחתה.
לרבות בנסיבות אלה, לא מצאנו לנכון, לעת הזו, להידרש מעבר לאמור.
54.לאור כל האמור, דין הערעור בנושא דירת המגורים להידחות.
תביעת המערער להשבת הכספים אשר נמשכו מהחשבון המשותף
55.הסכם הממון שנחתם בין הצדדים קובע כי "בני הזוג ישתתפו בהוצאות משק הבית באופן יחסי להכנסותיהם ורווחיהם של כל אחד מהם, מבלי להיות נתונים לאף דין וחשבון ביניהם ומבלי לדרוש קבלות אחד מהשני". לכן, במידה והמערער מבקש מבית המשפט לקבל החזר על כספים שהוצאו מהחשבון המשותף, היה עליו להוכיח כי הכספים שנמשכו, נמשכו שלא כדין.
בית המשפט קמא קבע כי התביעה להשבת הכספים לא הוכחה כדבעי, לא הוכחו הסכומים הנטענים, לא הוכח מי מן הצדדים ביצע את המשיכות ומה היו מטרת המשיכות, וחשוב מזאת – לא הוכח כי המשיכות בוצעו בניגוד להסכמות הצדדים.
לא מצאתי לנכון להתערב בקביעות עובדתיות אלה של הערכאה הדיונית.
56.כמו כן, בית המשפט קמא ציין כי טרם סגירת החשבון, ואף לאחר שעזב המערער את דירת הצדדים המשיך והפקיד המערער מרצונו החופשי כספים לחשבון המשותף על מנת שהמשיבה תוכל לעמוד בהוצאות הבית ועל מנת שחשבון הצדדים לא יהיה במינוס.
יתר על כן, ממכלול הראיות עולה כי מדובר במשיכות אשר בוצעו כדין ובהתאם להסכמות הצדדים ולכן דומה כי צדק בית המשפט קמא כאשר דחה את תביעת המערער להשבת הכספים אשר הוצאו מהחשבון המשותף.
משיכת כספים על ידי המערער מהחשבון המשותף (פסק הדין השני)
57.בית המשפט קמא קבע כי אין בכתב התביעה וגם לא במסגרת ההליך שהתברר בפניו, ראיות לזכויות נוספות המוחרגות מהוראות הסכם הממון.
בהתייחס לאשר עתרה לו המשיבה בסיכומיה, 7.5 מיליון ₪, אשר לטענתה מהווה את חלקה בכספים שבחשבון המשותף, דחה בית המשפט קמא את טענת המערער כי נוכח פסק הדין הראשון לא הייתה רשאית להגיש תביעה זו.
58.אולם, לגופם של דברים, בדומה לתביעת המערער להשבת הכספים שנמשכו מהחשבון המשותף, גם על המשיבה היה להוכיח כי הכספים שנמשכו, נמשכו שלא כדין.
בית המשפט קמא קבע כי הצדדים דנו ארוכות בעצם זכאותה או אי זכאותה של המשיבה לכספים שבחשבון המשותף, אולם ראיות – בין לזכויות אחרות שאינן רשומות על שם הצדדים במשותף ובין שרשומות על שם המערער בלבד והן מוחרגות מההסכם – לא הובאו.
יתר על כן, בית המשפט קמא נדרש לבחינת התקופות השונות בהן מדובר, לרבות כניסת כספים לחשבון מחד גיסא, והוצאת כספים מאידך גיסא, וכך גם הפנה להסכמה מפורשת של המשיבה להוצאת והעברת כספים וזאת בהתייחס לסכום נכבד בשיחה אשר הוקלטה.
עוד קבע בית המשפט קמא כי גם מבחינת ההיגיון אין מקום לסברה כי המערער יכניס כספים לחשבון בסכומים גבוהים ביותר ויוציאם בסמוך לאחר מכן ובאופן שאלו יחשבו ככספים השייכים גם למשיבה.
ודוק, כפי שלא מצאנו לנכון להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא ומסקנותיו בתביעת המערער בעניין הכספים בחשבון המשותף, כך גם יפים הדברים בתביעת המשיבה.
אכן, בית המשפט קמא אפשר למשיבה להגיש תביעה כספית, חרף זאת שלא הוגשה שכזאת במסגרת ההליך הראשון, אולם מדובר על אפשרות הגשת תביעה ולא כי אכן זכאית היא לכספים. בנושא זה יש גם לקבל את טענותיו של המערער, לפחות בחלקן, בהתייחס לדין החל, דהיינו הדין הצרפתי, והוראות הסכם הממון.
מכל מקום, מדובר בקביעות עובדתיות אשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, אלא במקרים חריגים, וכאשר המקרה דנן אינו נמנה עליהם.
דמי שימוש בעניין הדירה
59.בית המשפט קמא דן בהרחבה בסוגיה של זכות בן הזוג שעזב את הדירה לדרוש דמי שימוש ראויים תוך הפניה להלכה אשר נקבעה בע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (20.1.1993) וכך גם פסיקת השופט רובינשטיין בבע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני (22.10.2006) וכן בבע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (9.4.2006) ואשר הובא וסוכם בעמ"ש (ת"א) 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני (21.4.2013).
אין מקום לחזור על הניתוח של הפסיקה האמורה, ודי אם נציין כי בסופו של יום מעת שמדובר בעילה שמקורה בעשיית עושר ולא במשפט, בית המשפט בוחן את כלל הנסיבות ואת אשר רואה הוא לנכון מבחינת הראוי.
בנסיבות של המקרה דנן, דומה כי מוטב היה לערעור בנושא זה שלא היה מוגש משהוגש. בית המשפט אמנם תחם את התקופה לה זכאי המערער לדמי שימוש, אולם בבואו לפסוק את שיעורם לא קבע כמקובל כי המערער זכאי למחצית אלא רק למחצית מהמחצית, על כל המשתמע מכך.
לא למותר לציין, כי אף בנושא זה קבע בית המשפט קמא ממצאים אשר אין להתערב בהם וכך גם ציין כי אין מקום לתשלום בגין מדור מחד גיסא, ו-"שחרור" המשיבה מ-"החזר" מאידך גיסא, על מנת שלא יבוצע כפל תשלום.
הנה כי כן, גם אם ניתן היה לבחון אם בגין תקופה מסוימת לא היה מקום לחיוב המשיבה, הרי מנגד היה מקום להידרש לגובה דמי השימוש ביחס לתקופות האחרות, על כל המשתמע מכך.
אשר על כן, יש לדחות את ערעורה של המשיבה גם בנושא זה.
סיכומם של דברים
60.טרם סיום מוצא אני לנכון לציין כי ניסינו להביא את הצדדים להסדר אולם הדבר לא צלח ועל כן נדרשנו לערעורים השונים.
לרבות בהתחשב בתוצאה, הגם שלכאורה "תם ולא נשלם" ראוי כי הצדדים יתספקו בתוצאות פסק דין זה ובאופן שיסיימו את הסכסוך ביניהם, לרבות בהתייחס לערעור האחר התלוי ועומד וכשאין באמור משום קביעת מסמרות ביחס לאותו ערעור.
61.הנה כי כן, לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחברי להרכב לקבל את ערעור המערער בכל הקשור למזונות הילדים וכדלקמן:
א. סכום המזונות לכל אחד מהילדים יעמוד על סכום של 6,000 ₪.
ב. המערער יישא בהוצאות חוגים עבור הילדים (תוך היוועצות עם המשיבה), כאשר החובה הינה עד 500 ₪ עבור כל ילד לחודש וכשהתשלום יבוצע במישרין למעביר החוג או למוסד במסגרתו ניתן החוג, תוך יידוע המשיבה.
ג. בנוסף, יישא המערער ב-80% מהעלות בגין ההוצאות הבאות: שיעורים פרטיים שיזקק מי מהילדים (במקרה של מחלוקת, בהתאם לקביעת המורה באותו מקצוע או המחנך), הוצאות רפואיות, אבחונים או טיפולים פסיכולוגיים, טיפולי שיניים ובדיקות רפואיות (במקרה של מחלוקת בנושאים רפואיים יכריע רופא המשפחה ובנושאים פסיכולוגיים וכדומה היועצת החינוכית במוסד החינוכי).
ד. כל הסכומים המפורטים לעיל יעודכנו וישוערכו בהתאם לאשר פסק בית המשפט קמא כולל עדכונם, ובהתאם לסעיף 103(ד) לפסק הדין, דהיינו הסכומים נכונים לחודש ינואר 2015.
ה. אשר פסק בית המשפט קמא בגין מזונות הילדים יחל החל ממזונות חודש אפריל 2015.
ו. כך גם יחולו שאר ההוראות שקבע בית המשפט קמא בכפוף למפורט לעיל. עם זאת, עם הגיע כל ילד לגיל 18 או סיום לימודיו התיכוניים – המאוחר מביניהם, התשלום למשיבה יהיה שישית בלבד, ואילו שישית נוספת ישלם המערער ישירות לאותו ילד.
ז. בכל הקשור ליישום אשר נפסק לעיל, בהתחשב בהלכה מחד גיסא, אודות "אכילת" המזונות, ומאידך גיסא, כי בנסיבות ראויות חרף האמור יכול ויורה בית המשפט על החזר (ראו לעניין זה בע"מ 4589/05 פלוני נ' פלוני (21.11.2005)), המועד ממנו יחולו הוראות פסק דין זה, מזונות חודש מאי 2018 (דהיינו התשלום שמבוצע בחודש מאי 2018) וכשעד למזונות אלה יחול, כאמור, אשר הורה בית המשפט קמא.
ח. הצדדים יערכו את ההתחשבנות הנדרשת על מנת לקבוע את ההחזר בגין החודש הראשון של פסיקת בית המשפט קמא (ס"ק 61(ה) לעיל) וכך גם הפסיקה דלעיל על המועדים כפי שנקבעו, ובהתחשב באשר שולם על ידי המערער בפועל.
ככל שהמערער שילם בעודף, המשיבה תשיב לו את אשר קיבלה ביתר, תוך שערוכי הסכומים כדין.
ככל שהכספים אשר המשיבה זכאית להם ממכירת דירת המגורים טרם חולקו, הרי יוחזר העודף האמור מכספים אלה. מנגד, אם הכספים כבר חולקו אזי המשיבה תהא רשאית להחזיר את הכספים העודפים עד ליום 1.5.2019, וככל ולא תעשה כן יהיה רשאי המערער לקזז מדי חודש 20% מתשלום המזונות השוטף עד כיסוי הנדרש.
62.באשר ליתר הערעורים, אמליץ לחברי לדחותם.
63.בנסיבות העניין ולאור התוצאה כל צד יישא בהוצאותיו.
64.הפיקדונות שהפקידו הצדדים יוחזרו אליהם באמצעות באי-כוחם.
![]()
השופט קובי ורדי, סג"נ:
![]()
אני מסכים.
השופטת עינת רביד:
אני מסכימה.
הוחלט בהתאם לפסק דינו של השופט שנלר.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.
ניתן היום, כ"ט טבת תשע"ט, 6 ינואר 2019.
![]()
![]()
![]()
|
ישעיהו שנלר, שופט, סג"נ
|
|
קובי ורדי,
שופט, סג"נ
|
|
עינת רביד, שופטת
|