בפני תביעת התובעת לפיצוייה בגין נזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה מפגיעתה בתאונת דרכים שארעה ביום 22.1.12. באותה התאונה נהרג מי שהיה בעלה באותה העת ואילו התובעת עצמה נפגעה באופן קשה.
אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעת כלפי התובעת ולפיכך ההכרעה נדרשת בשאלת הנזק בלבד.
אקדים ואומר כי לצערי, למרות נסיונות רבים של בית המשפט והצדדים, וחרף היות שני המשרדים המייצגים בעלי נסיון רב בניהול תיקים מעין אלו, לא הצליח בית המשפט להביאם להסדר לסילוק התביעה, ולפיכך נדרשת הכרעתי באשר לנזקי התובעת.
העובדות הרלבנטיות
1. התובעת, ילידת 21.5.1990, היתה בת 22 במועד התאונה (כיום בת 28 ו-9 חודשים).
2. בעת התאונה היתה התובעת נשואה למר צופן דוד שטרית ז"ל (להלן: "המנוח") אשר נהרג בתאונה הקשה. התובעת היתה אז אם "טריה" לבן שנולד מנישואיה למנוח, ואשר היה בן 4 חדשים באותה העת.
3. התובעת נפגעה בתאונה ופונתה לבית החולים רמב"ם במסוק כשהכרתה מעורפלת, שם אושפזה למשך 5 ימים. עיקר פגיעותיה היו שבר עם תזוזה באמת יד ימין, ושבר עם תזוזה בעצם הירך הימנית.
התובעת עבר ניתוחים לשחזור השברים ביד וברגל.
4. לאחר שתלונותיה נמשכו אבחן מומחה כף יד כי נגרמו לתובעת שברים נוספים ביד שמאל (בעצמות האמה), ובבדיקת EMG מחודש 5/12 אובחן כי היא סובלת מפגיעה בעצב הרדיאלי של יד שמאל.
5. מומחה מוסכם שמונה מטעם הצדדים, ד"ר קליגמן, קבע כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 19%, המורכבת מ-10% נכות בגין הגבלה בתנועות יד שמאל, ו-10% בגין הגבלה בתנועות ירך ימין.
שני הצדדים מבקשים כי בית המשפט יסטה מקביעת המומחה ולכך תבא התיחסות בהמשך.
6. במועד התאונה לא עבדה התובעת לפרנסתה (יש לזכור גם שהיתה אז 4 חודשים לאחר הריון ראשון).
בשנים שקדמו לתאונה, לאחר שהשלימה שירות לאומי של שנתיים, ולאחר שנישאה, החלה התובעת לעבוד, באופן חלקי ביותר, במעון לפעוטות שם השתכרה שכר שלא עלה על 1,800 ₪ לחודש (סכום אשר בהצמדה להיום מסתכם לסך של כ-2,000 ש"ח.
בתקופה הסמוכה לקרות התאונה עברה התובעת להתגורר עם המנוח בחיספין שברמת הגולן, זאת בעקבות עבודתו של המנוח כמדריך בישיבה תיכונית. באותה העת, לא עבדה התובעת.
7. לאחר התאונה חזרה התובע לעבודה חלקית, זאת רק במהלך השנים 2013-2014, כמטפלת בגן ילדים בישוב אשחר (מקום מגורי משפחתה), שם חזרה להתגורר לאחר התאונה. גם בעבודתה זו השתכרה התובעת שכר נמוך שהגיע, בממוצע, לסך של 2,900 ₪ לחודש (סכום אשר בהצמדה להיום זהה).
בחודש 9/14 החלה ללמוד, בלימודי חוץ, עיצוב גרפי ב"ויצו" חיפה (במימון המוסד לביטוח לאומי לצרכי שיקומה כאלמנה), ובקיץ 2016 סיימה בהצלחה את לימודיה.
על אף שהלימודים היו חלקיים, בחרה התובעת שלא לעבוד במהלך לימודיה, לטענתה בין היתר על מנת להקדיש את זמנה ללימודים אשר הצריכו הרבה עבודה בבית (עמ' 19 שורות 30-32)
8. בחודש 2/16, כ-4 שנים לאחר התאונה, נישאה התובעת בשנית ומנישואיה נולד לה ולבעלה (במז"ט), בן, וזאת בחודש 11/16.
9. התובעת ובעלה הנוכחי פתחו כחצי שנה לפני שמיעת הראיות בפני, עסק לתשמישי קדושה בכרמיאל, כאשר נטען כי התובעת מסייעת לבעלה בניהול העסק, ובמסגרתו היא עוסקת גם בעיצוב גרפי של מוצרים שונים הנמכרים בבית העסק (לרבות מוצרים בהזמנה אישית). הנתבעת טוענת כי לא הוכח שהתובעת אכן עובדת בעסק וכי מדובר בעסק משותף לה ולבעלה (שכן הוא רשום על שמו בלבד), ולפיכך אין מקום לבסס חישובים לעתיד על הנחה כזו. לסוגיה זו אתיחס בהמשך.
בהיות העסק בתחילת דרכו, אך טבעי כי אין הוא מייצר הכנסות משמעותיות, כאשר עפ"י הנתונים שהוצגו במהלך שמיעת הראיות (בהעדר שומה רלבנטית באותה העת) לעסק היו תקבולים בהיקף של כ-30,000 ₪ לחודש, אך מנגד היו לו גם הוצאות ניכרות לרכישת מלאי וציוד.
התובעת לא הגישה חוות דעת חשבונאית או אחרת באשר לרווחי העסק בתקופה זו, או באשר לצפי רווחי העסק עם התבססותו וצמיחתו, וגם לא היה באפשרותה להתיחס בעדותה לנתונים אלו בהעדר ידיעה שלה אודות הכנסות העסק בפועל.
הנכות הרפואית
10. כאמור לעיל ד"ר קליגמן קבע לתובעת נכות בשיעור 19%.
הנתבעת עמדה על חקירת המומחה, ולטעמה, לאחר חקירתו יש להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת על שיעור של 10% בגין שתי הפגימות, וזאת מהטעמים הבאים:
ביחס לנכות בגין ההגבלה בתנועות שורש כף היד
לטעמה של הנתבעת, מאחר והשבר התאחה באופן תקין ולא נמצאה הגבלה בתנועות הכיפוף והיישור (כפי שאישר המומחה בחקירתו, עמ' 22 שורות 3, 13-14), הרי שלא היה מקום לקבוע נכות בגין מגבלה קלה ביותר בתנועות הסיבוב בלבד (פנימי וחיצוני) אשר רק המומחה ציין קיומה אך זו לא צויינה בתיעוד הרפואי.
ביחס לנכות בגין הפגיעה בירך
לטעמה של הנתבעת משאישר המומחה כי התובעת אינה מראה קושי בהליכה (עמ' 26 שורה 31) והמגבלה הקיימת בירך אינה גורמת לכאב (עמ' 27 שורה 3), ולנוכח קיומו של רישום רפואי מבית החולים מיום 13.11.14 לפיו התובעת לא סובלת מרגישות ואין לה הגבלה בטווחי התנועה, לא היה מקום לקבוע נכות בשיעור 10% בהעדר ממצאים קליניים או הגבלה בתנועה.
11. צודק ב"כ התובעת בטיעונו כי כי חקירת המומחה לא הביאה לשינוי כלשהו בקביעותיו.
לאחר בחינת מלא טענות הנתבעת ותשובות המומחה אני סבורה כי אין מקום לסטות מקביעותיו ביחס לנכות הרפואית, שכן הוא הסביר הסבר היטב את הבסיס לקביעותיו אלו, ולא מצאתי נימוק מספק לסטות מהן.
12. ביחס לנכות בגין הגבלה בתנועות כף היד - המומחה הסביר כי ההגבלה בתנועות הסיבוב של שורש כף היד עונה להגדרה של "השפעה קלה" על כושר הפעולה הכללי של שורש כף היד וכי בשל קיומה, בצירוף לעובדה כי התובעת סבלה משבר מורכב בעצמות האמה (4 שברים ליתר דיוק), הוא מצא לנכון לקבוע את הנכות בהתאם לסעיף 35(1)(ב) (עמ' 20 שורות 23-31). המומחה הסביר בפירוט רב, בתשובה לשאלות חוזרות של ב"כ הנתבעת, כי למרות שהשבר התאחה בציר תקין (דהיינו ללא עיוות) אין בכך לשלול את קביעת הנכות בגין השילוב של הגבלה בתנועות סיבוב שנותרה לאחר איחוי השבר בצירוף לעצם קיום השבר אשר משפיע על תפקוד היד, כגורמים המביאים לקביעת הנכות. המומחה הסביר באריכות כי לצורך קביעת נכות בגין הפגיעה באמה שנגרמה לתובעת, אין הכרח לפנות לתקנות הספציפיות המתייחסות רק לאופן איחוי העצמות, שכן לא ניתן להתעלם מכך שקיימת הגבלה בתנועות (שמקורה בשבר), ולפיכך האיחוי התקין איננו שולל את קביעת הנכות (עמ' 21 שורה 9 ואילך).
המומחה הוסיף וציין כי במקרה דנן, גם באם לא היה מוצא מגבלת תנועה כלל ככל הנראה היה מעניק נכות (נמוכה יותר) שכן יד שנפגעה בצורה כזו, גם באם השברים התאחו באופן תקין, איננה חוזרת למצבה הקודם באופן מלא (עמ' 25 שורות 16-18) וזאת בכדי להסביר, לאחר שנשאל אינסוף פעמים על מידת ההגבלה הקלה שמצא, מדוע קבע 10% נכות בשל השילוב בין אותה מגבלה לבין עצם הפגיעה ביד.
13. ביחס לנכות בגין הגבלת התנועה בירך - לטעמי, בחינת תשובות המומחה בחקירתו מעלה כי ב"כ הנתבעת אינו דק פורתא בהביאו ציטוטים מהפרוטוקול. המומחה לא אישר כי לתובעת אין רגישות, אלא היפוכו של דבר. המומחה מצא כי קיימת רגישות והגבלה בתנועה, ועל אף שעומת עם תוצאות בדיקות של רופאים אחרים, חזר והשיב כי הוא מתבסס על הממצאים בבדיקתו. המומחה אינו צריך להסביר כיצד מצא רופא אחר ממצאים אחרים, אך סבירה תשובתו כי בדיקתו לצורך מתן חוות דעת יכולה להעלות ממצאים שלא עלו בבדיקה במרפאה או בבית החולים (עמ' 28 שורות 3-27).
המומחה גם הסביר כי קיום המסמר בירך, הבולט כ-1 ס"מ, יוצר גירוי מקומי ויכול גם לגרום לכאב (עמ' 30 שורות 7-12).
14. מנגד טוען ב"כ התובעת כי יש מקום להעניק לה, בנוסף לנכויות שקבע המומחה, נכות פלסטית, (חסרת משמעות תפקודית), בשיעור של 10%, וזאת לנוכח הצלקות המרובות שנותרו לה, הן בירכה ובן בידה כפי שציין ד"ר קליגמן וכפי שאלו הוצגו (הצלקות ביד בלבד בשל צנעת התובעת) בפני בית המשפט במהלך הדיון (עמ' 31 שורות 19-20).
המומחה אישר כי קיימות לתובעת צלקות מרובות, אולם ציין כי מאחר ולא התלוננה על הפרעה כתוצאה מכך, ולאור העובדה שהצלקות אינן מכאיבות ואינן מצויות במקום הגורם להגדרתן כמכערות, לא מצא מקום לקבוע נכות בגין כל אחת מהן, אולם אישר כי שאלת היותן "מכערות" הינה שאלה סובייקטיבית בסופו של יום.
לאחר בחינת טיעוני הצדדים, תיאור הצלקות ע"י המומחה, וראיית חלק מהן בעצמי, אני סבורה כי חרף היותן מצויות במקומות בגוף שבדרך כלל מוצנעים (כל שכן אצל אישה דתיה, כפי שהתובעת) יש מקום להוסיף, לצורך חישוב הנזק הלא ממוני בלבד, רכיב נוסף בגין הצלקות, שיבטא נכות בשיעור של 5% לערך. אין כל ספק כי כמות כזו של צלקות מכערת את הגוף, וגם באם אין מדובר בדבר גלוי ובולט לעיני כל בכל עת (כמו למשל צלקת בפנים או במקום שבדרך כלל חשוף), עדיין יש בפגיעה בגוף כדי לעשותה "מכערת". עם זאת, אין מקום להעניק את מלוא הנכות שקובעות התקנות בגין צלקות מכערות (10%).
הנכות התפקודית
15. בניגוד לעמדתי ביחס לנכות הרפואית, הרי שמצאתי כי לאחר חקירת ד"ר קליגמן, אין מקום כפי שטענה הנתבעת לייחס לנכות שנקבעה משמעות תפקודית מלאה. המומחה בחקירתו אישר כי אין למגבלות התנועה שמצא השפעה תפקודית משמעותית, ואף אישר כי למרות קיומן התובעת יכולה לעשות שימוש בידה השמאלית וברגליה, לרבות הליכה, ריקוד ואף פעילות ספורטיבית. עם זאת הוא ציין כי למגבלה בתנועת סיבוב כף היד יכולה להיות השפעה למשל על נגינה או על פעולות הדורשות שימוש רב ביד ובוודאי על נשיאת משקל ביד זו, לא כל כך בשל הגריעה בכ-10 מעלות בסיבוב, אלא יותר בשל החלשת היד בשל הניתוח המורכב שעברה (עמ' 30 שורות 13-20). באשר למגבלה בירך אישר המומחה כי אמנם התובעת לא צולעת והליכתה איתנה, ואף ציין כי ישנם ספורטאים החוזרים לפעילות לאחר פציעה כזו (עמ' 28 שורות 28-31) משמע שהוא אינו מיחס לאותה מגבלה בתנועה השפעה, מעבר לקלה ביותר, על התפקוד היומיומי של התובעת.
16. לאור תשובות אלו, וכן תשובות התובעת בחקירתה, אשר כבר אומר כי הותירה עלי רושם מהימן ואמין ביותר, לא מצאתי כי יש משקל או תוספת ראייתית כלשהי לראיות שהביאה הנתבעת (תמונות (נ/1) וסרטון מעקב (נ/3)), ולא היה בהן להצביע על העדר משמעות תפקודית כלשהי לנכות שנקבעה. בסרטון נראית התובעת מתפקדת באופן רגיל, נוהגת, מתהלכת בצורה תקינה, נושאת על ידה השמאלית (לזמן קצר) את בנה התינוק, ונושאת שקיות של קניות מרכבה לדירת מגוריה, ואילו בתמונות נראית התובעת רוקדת ביום חתונתה. אין בכל אלה כדי להצביע על כך שלנכות שנקבעה אין כל משמעות תפקודית.
המדובר בצרוף של שתי נכויות, בשני איברים, כאשר בכל אחת מהן קיימת "השפעה קלה" על התנועות, הא ותו לא. התובעת לא טענה כי בשל נכות זו נמנע ממנה לבצע פעולות יומיומיות, וברגיל נכויות כאלה אכן אינן מונעות זאת. נכויות מעין אלו משפיעות על היכולת לבצע מאמצים באותם איברים, לאורך זמן, בעת נשיאת משאות או בביצוע פעולות ספציפיות (כמו נגינה בגיטרה למשל), ולא בכל פעולה יומיומית המבוצעת לזמן קצר. משכך, לא הייתי מצפה למצוא את התובעת נמנעת מביצוע כל הפעולות שנראו בתמונות ובסרטון בשל אותן מגבלות קלות (או אפילו מטיילת ברגל במדבר עם משפחתה כפי שאישרה שעשתה), אולם אין בכך לשלול טענתה (שנתמכה בחקירת המומחה) כי היא תתעייף יותר מהר בביצוע פעולות בידה השמאלית או בעמידה ממושכת או נשיאת משקל, וכי היא תתקשה להפעיל כוח בידה השמאלית בשל הפגיעה בה, מגבלות שבהחלט יבואו לביטוי ביכולתה לתפקד במישורים שונים של חייה.
17. מנגד, מדובר בנכות שהתובעת יכולה לבצע התאמות שונות על מנת שהשפעתה התפקודית תהא פחותה מזו הרפואית, וכך למשל בבחירתה במקצוע של עיצוב גרפי שמתבצע ברובו בישיבה ואינו דורש עמידה ממושכת או נשיאת משאות, יש משום התאמה לנכות שנותרה, ומכאן שהשפעתה התפקודית תהא פחותה מזו הרפואית.
לפיכך אני קובעת כי יש לנכות משמעות תפקודית בניגוד לטענת הנתבעת, אולם השפעתה התפקודית המצטברת מעט פחותה מהנכות הרפואית, ויש להעמידה על שיעור של 15%.
בסיס השכר – האם קיים "השתק שיפוטי"?
18. בעוד התובעת מבקשת לבסס את חישובי העבר על שכר בסך של כ-4,000 ₪ לחודש בממוצע (סעיף 17 לסיכומיה) ושכר ממוצע במשך לעתיד (ללא ניכוי מס הכנסה מאחר ואינו חבה בתשלומו לאור נתוניה האישיים), הרי שהנתבעת טוענת כי את הפסדי העבר והעתיד יש לחשב על בסיס שכר בסך של 2,500 ₪ שהוא השכר שהתובעת טענה לו במסגרת תחשיב נזק שהוגש בתביעת התלויים/עזבון (להלן: "ההליך האחר"), כבסיס שכרה לצורך חישוב הפסדי התמיכה בשל מות בעלה המנוח.
הנתבעת אף הגדילה עשות בטענתה כי אין לפסוק לתובעת פיצוי כלשהו, שכן "פוצתה זה מכבר במסגרת תביעת העזבון והתלויים" (סעיף 6 לסיכומיה), טענה שברי כי יש לדחותה מכל וכל. ידוע לכל, ובוודאי שלב"כ הנתבעת, כי פסיקת פיצוי במסגרת תביעת עזבון ותלויים הינה בגין נזקים אחרים ושונים מאלו הנתבעים בתביעת התובעת כנפגעת, וצר לי כי טענה זו הועלתה כלל. העובדה שהתובעת קיבלה כתלויה/יורשת של המנוח פיצוי בגין פטירתו, אין בה לשלול זכותה של התובעת לפיצוי בגין נזקיה בשל פציעתה הקשה שלה בתאונה, ועצם העלאת הטענה מצביעה על נסיון של הנתבעת "להשחיר" פניה של התובעת, ולהציגה כמי שמנסה "להרוויח" ממות בעלה המנוח, וראוי היה שמשפט אומלל זה לא היה נכלל בסיכומי הנתבעת.
19. לעומת זאת, הטענה בדבר קיום "השתק שיפוטי", המבוסס על טענה שהעלתה התובעת בהליך האחר, הינה טענה שונה, אולם גם אותה, לאחר בחינתה, אני סבורה כי יש לדחות.
לטענת הנתבעת, עצם העובדה שהתובעת, במסגרת תחשיבי נזק שהגישה בהליך האחר, טענה כי לא השתכרה כלל ופרנסתה היתה נסמכת על הכנסת בעלה המנוח (וכך בוצע חישוב הפסדיה בתחשיב בהליך האחר), וכי הגישה שם חוות דעת אקטוארית המבוססת על הכנסה חודשית של התובעת לעתיד בסך של 2,500 ₪, יוצרת "השתק שיפוטי" כלפיה המונע העלאת טענה שונה בהליך זה. לטענת הנתבעת משסולקה תביעת העזבון/תלויים בהסדר, המבוסס בין היתר, על טענות התובעת בתחשיב ובחוות הדעת שהוגשה מטעמה, יש תוקף לכלל בדבר קיום "השתק שיפוטי" והתובעת מנועה מלטעון לשכר עתידי העולה על 2,500 ₪ לחודש לעתיד.
20. לטעמי אין הנתבעת דקה פורתא בהפנותה לפסיקה הנוגעת לסוגיית "השתק שיפוטי". בכל פסקי הדין מדובר בסיטואציה בה אדם טען טענה עובדתית מסוימת בהליך אחר, וכעת הוא מושתק מלטעון טענה סותרת. במקרה דנן, שאלת הערכת כושר ההשתכרות של התובעת לעתיד איננו ענין שבעובדה, אלא ענין שבהערכה. התובעת, כמו גם בית המשפט, אינם יכולים לדעת מה תהא השתכרותה העתידית של התובעת, אלא מעריכים, ומניחים הנחות, המבוססות על עבר תעסוקתי, נסיון החיים ועל כלים שגובשו בפסיקה. כפי שציין לא פעם ביהמ"ש העליון: "אכן, הספקולציה היא קושי מובנה בפסיקת פיצויים בגין נזקי עתיד" (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] פסקה 7 - השופט, כתארו אז, ריבלין). בקושי זה כמובן טובלים בתי המשפט בתביעות נזיקין בכלל, שהרי חלק גדול מהנושאים הנפסקים צופים פני עתיד, ולעתים אין מנוס מספקולציה שלעתיד עשויה להתברר כמוטעית לכאן או לכאן (השוו ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ-מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי [פורסם בנבו]). הצורך - ועמו גם הקושי - לצפות השתכרות עתידית בתנאי אי-ודאות מאפיין תיקי נזיקין רבים (למקרים מורכבים במיוחד ראו ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802; ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13)" (הציטוט מתוך ע"א 703/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון פלוני ז"ל (26.6.12).
יתירה מכך, אופן חישוב הפיצוי בכל אחד מההליכים שונה במהותו, ונקבעו לגביו כללים שונים. בעוד שביחס לתביעות תלויים/עזבון נקבע ככלל כי החישובים יבוססו על המצב הנתון בעת התאונה שגרמה לפטירת המנוח (מבחינת הרכב המשפחה למשל) הרי שבתביעות לנזקי גוף אנו מנסים, באמצעות כללים שונים, לחזות את העתיד התעסוקתי של הנפגע (על בסיס המידע שהצטבר לגביו בעבר, ככל שהצטבר), כאשר הכלל לגבי קטינים ובגירים צעירים (כפי שהיתה התובעת במועד התאונה), הינו כי בהעדר נתונים סותרים, בסיס השכר לחישוב ההפסדים העתידיים יהא השכר הממוצע במשק בעת ביצוע החישוב (רע"א 7490/11 חטיב נ' חאג' ואח' (18.12.11)).
עוד יש לשים לב כי בעוד שתביעת התלויים/עזבון סולקה בחודש 10/13, הרי שבעת שמיעת הראיות בתיק כאן, חלפו עוד 4 שנים, דבר המשליך, באופן ברור, על המידע שנצבר לגבי התובעת, מהלך חייה הצפוי והשפעתו האפשרית, בדרך של הערכה בלבד, על השתכרותה העתידית. במסגרת בחינת הנתונים הרלבנטיים אסור להתעלם מכך שיתכן והתובע פיצוי מבצע מהלכים שונים בנסיון להשפיע על גובה הפיצוי שייפסק לו, אולם אומר כבר עתה, כפי שציינתי לעיל, כי התרשמותי מהתובעת היתה כי אין מדובר כלל במקרה כזה, וכי היא עשתה כל מאמץ לשקם עצמה ולהחזיר את חייה למסלולם לאחר התאונה הקשה ותוצאותיה הטרגיות.
21. תוצאת כל אלו הינה כי אין לזקוף לחובתה של התובעת את הטענות שהועלו על ידה במסגרת תביעת התלויים/עזבון ביחס להערכת שכרה העתידי, מה גם שלא הוכח כי טענות אלו הביאו ל"זכייתה" בסכום פיצוי מסויים, שכן תביעת התלויים/עזבון סולקה בהסדר שהשיגו הצדדים, מבלי שנשמעו ראיות, וברור מתוך הסכום ששולם כי טענות התובעת לא התקבלו, בוודאי שלא במלואן, לצורך הסדר זה.
22. מאידך, אינני מוצאת מקום לאמץ את חישוב התובעת כי הפסדי השתכרותה לעתיד יעשו על בסיס שכר ממוצע במשק החל מהיום ואילך. מעדותה של התובעת עלה, באופן הברור ביותר, כי כל עוד היא מגדלת את ילדיה (שניים שלה ואחת של בעלה מנישואיו הקודמים, באופן חלקי) אין בכוונתה לצאת לעבודה מלאה, כפי שעד היום לא חזרה לעבודה מלאה (ראה עמ' 11 שורות 17-19, עמ' 19 שורות 3-15). לא ניתן להתעלם מדברים מפורשים אלו, העולים גם מהתנהלותה בעבר, הן לפני התאונה והן לאחריה, ומשכך גם את החישוב לעתיד יש לבצע תוך התחשבות בכוונותיה אלו של התובעת, דהיינו שעד הגיע הילדים לגיל בו ניתן להשאירם לבד בבית או במסגרות חינוכיות עד שעות אחה"צ, היא לא התכוונה, וגם לא תצא לעבודה במשרה מלאה.
23.עמדתי זו מקבלת חיזוק מהעובדה, שנכון למועד שמיעת הראיות, ובמהלך התקופה שמאז פתיחת העסק המשותף לה ולבעלה, בעלה הוא זה שמנהל בפועל את העסק, הוא הבקיא בעניינים הכספיים הקשורים לעסק, והתובעת לא ידעה למסור פרטים בסיסיים באשר לניהול העסק, אפילו לא את שעות העבודה או המשכורות של גיסותיה, אחיות בעלה, העובדות בעסק (עמ' 17-18 לפרוטוקול) .
אינני מקבלת טענת הנתבעת כי התובעת איננה בעלים במשותף בעסק, והסבריה מדוע הוצהר בפני ביטוח לאומי על כך שהיא תשתכר כפול מבעלה בעסק, כמו גם מדוע בעלה רשום כעוסק המורשה וכשוכר הנכס (עמ' 17 שורות 6-12) הינם הסברים סבירים. אין בכל אלו לסתור את טענתה כי מדובר בעסק משותף לשניהם, כאשר היא מסייעת לבעלה בניהולו ובעיקר בצד של העיצוב הגרפי בו הם מתכננים לייצר מוצרים בעיצוב אישי (סעיף 21 לתצהירה). אינני מוצאת כי יש באי העדת בעלה או עד אחר באשר לביצוע עבודות גרפיות על ידה כדי למנוע הסתמכות על עדותה בענין.
כפי שציינתי לעיל, מצאתי את עדותה של התובעת כנה ומהימנה במידה שאפשר להגדירה אפילו "יוצאת דופן" במחוזותינו וניכר היה מעדותה כי היא עונה באופן כן וישיר לשאלות שנשאלה, ואינה מנסה להסתיר, ליפות את המציאות או מנגד להעצים את סבלה.
24. באשר לנתוניה האישיים של התובעת, התרשמתי במהלך שמיעת עדותה, כמו גם עדות אמה (העוסקת במתן שירותי אדריכלות כעצמאית במשך שנים ארוכות), כי מדובר בתובעת בעלת נתונים ויכולות אישיות גבוהות, אשר טרם באו לביטוי בתחום התעסקותי. אין בלבי ספק כי בשל גילה הצעיר לפני התאונה, בשל בחירתה להקדיש את עיקר זמנה לילדיה, ובשל ארוע התאונה, אשר גרם ל"שיבוש" ועיכוב התפתחותה האישית, טרם מיצתה התובעת את הפוטנציאל התעסוקתי שלה. אין כל ספק כי בעתיד, עם התבגרות ילדיה, תוכל לצאת לשוק העבודה ולממש את הפוטנציאל הגבוה שלה, וביחס לתקופה זו, בהחלט יש מקום לבסס את חישוב הפיצוי על בסיס השכר הממוצע במשק, וכך בכוונתי לעשות.
חישוב נזקי התובעת
25. הפסד השתכרות בעבר
מאז התאונה עברו 7 שנים וחודש. ביחס לתקופה זו אני מסכימה עם ב"כ הנתבעת כי יש לחלקן לתקופות משנה, הן בשל תקופת ההחלמה שנדרשה לה, והן בשל שוני במצבה האישי (לימודים, לידה) המחייב התייחסות שונה מבחינת בסיס השכר וקיומו של הפסד מוכח.
א. תקופה ראשונה – ממועד התאונה ועד לחודש 9/13 (שנה ו-8 חודשים) –
במהלך תקופה זו לא עבדה התובעת בעבודה כלשהי, כאשר יש לזכור כי גם קודם לתאונה לא עבדה באופן סדיר, ובנה הבכור היה בן 4 חודשים בעת התאונה. התובעת לא הציגה תעודות אי כושר, אולם לאור התיעוד הרפואי העולה בקנה עם עדות אמה (סעיפים 5-6 לת/1, עמ' 4 שורות 1-10) אין ספק כי נדרשה לה תקופה של לפחות 4 חודשים לצורך שיקומה הפיזי והנפשי לאחר אובדן בעלה המנוח, ותקופת אי כושר מלא של 6 חודשים, סבירה בנסיבות. אלא שבשל העובדה כי ממילא לא עבדה לפני התאונה, והיתה נמנעת מלצאת לעבודה בשל הטיפול בתינוקה, בערך למשך תקופה כזו, אין מקום לפסוק הפסד שכר כלשהו ביחס לתקופה זו.
עם זאת, לא ניתן לשלול כי משגדל התינוק והיה בן שנה, אלמלא פגיעתה היתה יוצאת לעבוד במועד מוקדם יותר מזה שיצאה בפועל, ולפיכך יש לפסוק הפסד גלובאלי בגין יתרת התקופה, עד ליציאתה בפועל לעבודה (בחלוף 12 חודשים נוספים), בסך של 5,000 ₪.
ב. תקופה שניה – מחודש 9/13 עד חודש 8/14 (12 חודשים) –
בתקופה זו, עד לתחילת לימודיה, עבדה התובעת, באופן חלקי, בגן פעוטות בישוב אשחר (מקום מגורי הוריה, בביתם חזרה להתגורר לאחר התאונה) במהלך החודשים 9/13 ועד 6/14, כאשר שכרה החודשי עמד בממוצע על סך של כ-2,900 ש"ח.
טענת התובעת כי היקף עבודתה או שכרה היו מועטים בשל מגבלותיה הפיזיות לא הוכחה בראיה כלשהי, ובהקשר זה אין די בעדותה שכן מנגד, ברור כי רצתה להיות עם בנה התינוק (כפי שהעידה), ולא ניתן לשלול שהיקף המשרה נקבע על פי אילוצי וצרכי הגן, ולאו דווקא בשל מגבלותיה הפיזיות. משכך, למשך תקופה זו יש לפסוק הפסד שכר גלובאלי גם כן בסך של 5,000 ₪.
ג. תקופה שלישית - מחודש 9/14 עד לחודש 8/16 (24 חודשים) –
מדובר בתקופת לימודיה של התובעת, אשר למרות היותם לימודים חלקיים (בשעות אחה"צ-ערב פעמיים בשבוע), לא ניסתה התובעת למצוא עבודה כלשהי, דבר אשר בהחלט יכול להיות מוסבר בשל הצורך להקדיש זמן רב לעבודות בית בהתחשב בכך שמדובר בלימודים הדורשים הכנה ויצירה רבה, וכן ברצון התובעת שלא לוותר על שעות שהייה עם בנה התינוק. יש לזכור גם שהתובעת הרתה במהלך תקופה זו, עובדה שלבדה יכולה להסביר אי חיפוש עבודה כלשהי.
משכך, אין מקום לפסוק הפסד שכר בגין תקופה זו, אשר היתה מגיעה בחייה של התובעת גם באם לא היתה מתרחשת התאונה, כפי שהעידה כי היה בכוונתה לעשות גם לפני התאונה.
ד. תקופה רביעית – מחודש 9/16 ועד חודש 1/17 (5 חודשים) –
גם ביחס לתקופה זו, בהתחשב בכך שהתובעת ילדה בחודש 11/16 וצפויה היתה שלא לצאת לעבוד במהלך תקופת חופשת לידה לפחות – אין מקום לפסוק הפסד שכר כלשהו. אמנם נכון כי לא ניתן לקבוע שאלמלא התאונה היתה יולדת במועד זה, אולם אך סביר כי היתה יולדת עוד ילדים ומשכך, גם אלמלא התאונה, סביר כי לפחות תקופה כזו היתה נמנעת מלצאת לעבודה עם לידת ילדה השני.
ה. תקופה חמישית – 1/17-2/19 – (25 חודשים) –
ביחס לתקופה זו, התואמת לערך את תקופת הקמת והרצת העסק המשותף, יש מקום לפסוק סכום פיצוי גלובאלי המבוסס על כ-2/3 משכר המינימום (3,500 ₪) במכפלת הנכות התפקודית (15%), בהנחה שאכן בתקופה זו השקיעה התובעת את זמנה הפנוי (מעבר לטיפול בילדים ולכן השכר חלקי) בהקמת העסק החדש, וכי היה בנכותה לפגוע באפשרותה לעשות כן באופן מלא יותר. משכך – נפסק סך של 12,000 ₪.
סך כל הפסד ההשתכרות לעבר – 22,000 ₪.
26. הפסד השתכרות לעתיד
לאור כל המפורט לעיל, את חישוב ההפסד לעתיד יש לחלק לשתי תקופות.
אציין כי לא מצאתי מקום לחשב את ההפסד העתידי לפי מקדם היוון של 2% כפי שטען ב"כ התובעת. מאז הוגשו סיכומי הצדדים מרבית הפסיקה שניתנה בבתי המשפט המחוזיים גורסת כי כל עוד לא שונתה ההלכה ע"י בית המשפט העליון (היושב על המדוכה בסוגייה זו והמתין, בין היתר, להמלצת ועדה שדנה בענין ובנתיים פרסמה המלצתה שאין מקום לשנות את מקדם ההיוון בהקשר של חישובים פנסיוניים) אין מקום לשנות את מקדם ההיוון ולהפחיתו מ-3% כפי שנקבע בהלכת זדה (ע"א 469/74 זדה נ' בכר, פ"ד ל(1) 169, 171 (1976)) ל-2%, על אף השינוי שחל באופן היוון תגמולי המוסד לביטוח לאומי (ראה למשל: ת"א (מחיז חי') 22084-11-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.10.18); ת"א (מחוזי חי') 60161-03-17 פלוני נ' כאן בונים בע"מ (25.9.18); ת"א (מחוזי מרכז) 28987-12-12 ארד נ' טופז ואח' (16.9.18); ת"א (מחוזי מרכז) 42994-01-14 ב.ש. נ' ה"פול" המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (19.6.18) ועוד). משכך, גם אני אינני מוצאת לעשות כן.
התקופה הראשונה – מהיום ועד הגיע הבן הקטן (יליד 11/16) לגיל 10, דהיינו עד לחודש 10/26 (עוד 7 וחצי שנים) –
בתקופה זו יש לקבוע את שכרה של התובעת על מחצית מהשכר הממוצע במשק – 5,250 ₪, לאור האמור באשר לכוונתה לעבוד באופן חלקי בתקופה זו.
החישוב הינו: 5,250 ₪ X 15% X 80.5 =63,394 ש"ח
התקופה השניה – מחודש 11/26 ועד הגיע התובעת לגיל פנסיה (64 שנים) בחודש 5/2054 – דהיינו למשך 27.5 שנים (בהיוון כפול ל7.5 שנים) -
בתקופה זו יחושב ההפסד על בסיס שכר ממוצע במכפלת הנכות התפקודית, כך שהחישוב יהא:
10,500 ₪ X 15% X 224.5 X 0.8 =282,870 ₪
סך כל ההפסד לעתיד – 346,264 ש"ח
27. הפסדי פנסיה
בשיעור של 12.5% מהפסדי העבר והעתיד – 46,033 ₪
28. עזרת צד ג'
לא נטען לקבלת עזרה בשכר, אולם להוכחת מתן עזרת בני משפחה בעבר הובאו לעדות, מעבר לעדות התובעת עצמה, אימה (יעל סלע) ואחותה (מיכל חסיד).
מעדויותיהן עלה כי לאחר התאונה חזרה התובעת להתגורר בבית הוריה באשחר, כאשר בתחילה סייעה האחות באופן מלא בטיפול בבן התינוק (למשך שבועיים ראשונים בהם נעדרה מעבודתה) ולאחר מכן לקחה האם על עצמה את תפקיד ה"מטפלת" בתובעת ובבנה במהלך תקופה שבעדותה הוגדרה למשך 3-4 חודשים.
לטענת האם היא נאלצה להפסיק לעסוק בעיסוקה כאדריכלית עצמאית בשל כך, ובחודש 5/12 הודיעה על כך לרשויות המס וביקשה ל"הקפיא" את תיק העוסק המורשה שלה. בחודש 11/12 החלה האם לחזור לעיסוקה המקצועי בהדרגה. לטענתה נגרם לה כתוצאה מכך הפסד השתכרות בסך של כ-4,500 ₪ לחודש למשך 9.33 חודשים, דהיינו הפסד מצטבר של 42,000 ₪ בגן העזרה לתובעת בתקופה זו. מעבר לכך הוערך על ידה כי נגרם לה הפסד נוסף של כ-30,000 ₪ בשל הפסד לקוחות וקושי לבנות מחדש את מעגל לקוחותיה.
האחות בתצהירה טענה כי בשל התאונה ותוצאותיה, והצורך לסייע לתובעת, היא חזרה גם כן להתגורר בבית הוריהן באשחר (לאחר שגרו בדירה שכורה), עד שנת 2015, ואף נטען כי בעלה נאלץ להפסיק לימודיו במכללת אריאל בשל כך.
29. הנתבעת טוענת כי אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי כשלהו בגין עזרת בני משפחה, שכן מדובר במצב בו תקבל "כפל פיצוי" לאחר שקיבלה פיצוי בגין אובדן שירותי בעל במסגרת תביעת התלויים. לטעמה, משעלה מהעדויות כי הבעל המנוח היה מסייע בגידול הילד ובתחזוקת הבית, ממילא הפיצוי שניתן בגין פטירתו ואובדן עזרה זה שקול לעזרה הנתבעת בהליך זה.
שוב, צר לי עד מאוד על כך שב"כ הנתבעת, שאינני סבורה לרגע שאינו מבין את האבחנה בין הדברים, טוען טענות שאני מוצאת שאינן ממן העניין. אך ברור כי הפיצוי בגין אובדן שרותי אב ובעל (עקב פטירה) אינו שקול או זהה לפיצוי בגין עזרת צד ג' שהתובעת, כנפגעת בתאונה (ללא קשר לאובדן שירותי הבעל שנגזלו בשל פטירתו), זכאית לפיצוי בגין עזרה שקיבלה בשל פציעתה היא, פציעה שיש לחזור ולהזכיר שהיתה קשה למדי בפני עצמה (וללא קשר לאובדן הבעל בגין צעיר כשהיא אם טרייה לתינוק בן 4 חודשים!), וכללה ניתוחים בירך וביד, וזמן שיקום נדרש להחלמה מפגיעות אלו.
30. נכון הדבר שהתובעת, כמו גם אמה ואחותה, לא עשו אבחנה בין העזרה לה נזקקה התובעת בגין פגיעתה היא, לבין זו לה הייתה זקוקה בשל אובדן בעלה המנוח. כך למשל, את התמיכה הרגשית ייחסו לפגיעת התובעת בתאונה, בעוד שברור כי חלקה הארי נובע מאובדן הבעל המנוח דווקא.
עם זאת, לא יכול להיות כל ספק כי התובעת, בשל פגיעתה היא, התקשתה עד מאוד לטפל בבנה התינוק ונזקקה לעזרה מרובה, שסופקה לה על ידי בני משפחתה. ברור שבאם הבעל המנוח היה בחיים ולא היה נפגע בתאונה, חלק מעזרה זו הוא היה מספק, אולם גם במצב דברים כזה, הייתה התובעת זכאית לפיצוי בגין עזרת בני המשפחה החורגת מכל עזרה סבירה שמעניק בן משפחה לבן משפחה אחר, ברגיל.
31. הסכומים שכללה התובעת בסיכומיה (150,000 לעבר ו-485,000 לעתיד) אכן מופרזים, אולם אין בכך להביא לאי פסיקת פיצוי או לפסיקה בחסר.
במכלול הנתונים, בהתחשב בתקופת ההחלמה לה נזקקה התובעת כעולה מהמסמכים הרפואיים, בהפסדי השכר של האם אשר לטעמי הוכחו כדבעי ואף הוכח הקשר שלהם לפגיעת התובעת (אם כי בחלקם גם לאובדן תמיכת הבעל המנוח, כך שאכן נכללו בתביעת התלויים), ובהתחשב בנכות שנותרה לתובעת אשר השפעתה התפקודית תבוא לביטוי גם ביכולתה לקיים את משק הבית, אני סבורה כי יש לפצות את התובעת כדלקמן:
לעבר – סך של 24,000 ₪ עבור חצי השנה הראשונה, וסך של 20,000 ₪ ל-6.5 השנים שחלפו מאז, ובסה"כ 44,000 ₪.
לעתיד – סך של 80,000 ₪ נוספים (מקדם ההיון עד תום תוחלת חייה (53 שנים) הינו 318.26, כך שסכום זה מבטא בחישוב אקטוארי סך של כ-250 ₪ לחודש).
32.הוצאות, נסיעות וניידות
מלבד טענה להוצאות מיד לאחר התאונה (רכישת משאבה לחלב לתינוק), נטען להוצאות בגין נסיעות לקבלת טיפול רפואי (מאשחר שבגליל לחיפה בעיקר), וצורך להוצאות מוגברות בגין נסיעות בשל המגבלה בירך.
מאחר והתובעת נוהגת (הוציאה רשיון לאחר התאונה) ולא הוכחה מגבלה בנהיגה, אינני סבורה כי יש לפסוק סכום בגין הוצאות ניידות מוגברות. התובעת לא הוכיח טענתה כי הוציאה רשיון לרכב אוטומטי בלבד בשל מוגבלותה (שכן לא נקבעה מגבלה כזו על ידי המכון לבטיחות בדרכים) ובחירתה לעשות כן יכולה לנבוע מסיבות אחרות של נוחות גרידא.
עם זאת, לנוכח הטיפול הרפואי שניתן בעבר וזה הצפויה בעתיד (ניתוחים להוצאת מסמר אולי וכו'), אני מוצאת מקום לפסוק סכום גלובאלי, לעבר ולעתיד, בסך של 20,000 ₪.
33. כאב וסבל – בהתאם לנתוניה של התובעת, נכות בשיעור 19% ו-5 ימי אשפוז – התובעת זכאית לפיצוי בסך של 37,610 ש"ח.
לאור האמור לעיל ביחס לנכות הפלסטית שהותירו הצלקות, אני פוסקת סך של 43,500 ₪.
סך נזקי התובעת אם כן הינם:
הפסד השתכרות בעבר -22,000 ₪
הפסד השתכרות בעתיד - 346,264 ₪
הפסד פנסיה - 46,033 ₪
עזרת צד ג' – לעבר + לעתיד - 124,000 ₪
הוצאות, נסיעות, ניידות - 20,000 ₪
כאב וסבל - 43,500 ₪
סה"כ601,797 ש"ח
לסיכום
אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 601,797 ₪ בצרוף החזר אגרה ששולמה (בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומה ועד היום), ובצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 91,533 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, ט"ו אדר א' תשע"ט, 20 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.
