ל' נ' המוסד לביטוח לאומי

האם אלמנה שנישאה זכאית לקבל מהמוסד לביטוח לאומי את הסכומים שקיבל מהמזיקים בגין האירוע בו מצא בעלה הראשון את מותו? זו השאלה בה יעסוק פסק הדין שלהלן.

נסיבות המקרה והשתלשלות ההליכים

1. בעלה הראשון של התובעת (להלן: "המנוח") נהרג בתאונת עבודה ביום 7.2.02. כעבור כשנתיים, בשנת 2004, התובעת ובנה מהמנוח הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה כנגד מעבידו של המנוח וכנגד צדדים שלשיים (ת.א. 6057/04). ביום 7.8.08 ביקש הנתבע (להלן: "המל"ל") להצטרף לתביעת התובעת האמורה, וביום 14.12.10 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. על פסק הדין הוגשו מספר ערעורים, וביום 4.12.12 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בערעורים המאוחדים (ע"א 586/11). הליכים אלו ייקראו להלן בקצרה "ההליך הראשון". בסיומו של ההליך הראשון, ועל פי פסק הדין, שילמו הנתבעים שם (להלן: ולשם קיצור: "המזיקים") לתובעת סך של 1,130,892 ש"ח ולמל"ל סך של 982,334 ₪.

2. לא חלפו אלא חודשים ספורים, וביום 3.3.13 הודיע המל"ל לתובעת ולמי שהוא היום בעלה השני (להלן ולשם קיצור "היתאם") ש"בהתאם לנתונים שמסרתם ו/או לנתונים שנמצאים בידינו, נקבע כי הנכם ידועים בציבור כבני זוג, וזאת החל מתאריך 1.1.08". ולפיכך, ממועד זה ואילך הופסק תשלום קצבת התלויים לתובעת, וממענק הנישואין, שהייתה התובעת זכאית לקבל לשיטת המל"ל, נוכו כל התשלומים ששולמו לה בגין קצבת תלויים החל מיום 1.1.08.

3. בעקבות הודעה זו הגישה התובעת תביעה כנגד המל"ל לבית הדין האזורי לעבודה (ב"ל 24175-03-14), אולם ביום 11.1.15 חזרה בה, והתביעה שם נמחקה.

4. לאחר מחיקת התביעה בבית הדין לעבודה, הגישה התובעת את התביעה שבפני. בתביעה טוענת התובעת שהמל"ל עושה עושר ולא במשפט כשהוא מחזיק בכספים שקיבל מהמזיקים, ואשר נוכו מסכום הפיצוי המגיע לה מהם, ומסרב להעבירם אליה. כמו כן טוענת התובעת שהמל"ל התרשל בניהול ההליך הראשון כשלא גילה את שיכול היה לגלות, דהיינו שנולדו לה שתי ילדות מהיתאם, עובדה שבגינה הוא הכריז עליה כידועה בציבור החל מיום 1.1.08.

5. המל"ל הגיש בקשה למחיקת התביעה על הסף בשל העדר סמכות של בית משפט זה לקבוע שהתובעת אינה ידועה בציבור, והעדר עילה לחייבו לשלם לה על אף היותה ידועה בציבור. הבקשה לסילוק על הסף הייתה מבוססת על הטענה שהתובעת אינה כופרת בכך שמיום 1.1.08 היא הייתה ידועה בציבור.

6. בתשובתה לבקשה לסילוק על הסף טענה התובעת כי "איננה תובעת את פקיד התביעות על החלטתו (לפיה היא ידועה בציבור – מ.צ'.) ואף אינה מערערת עליו..." (ס' 9 לתגובה מיום 22.12.15), טענה עליה חזר ב"כ התובעת גם בדיון בבקשה לסילוק על הסף שהתנהל בפני חברתי, כבוד השופטת פורר. אלא שלטענת התובעת, על המל"ל חלה החובה ליידע את בית המשפט שדן בהליך הראשון בנוגע למעמדה כידועה בציבור, וכי אילו כך היה עושה, היה הניכוי שנקבע במסגרת הליך זה פוחת במידה רבה.

7. בתשובתו טען המל"ל שתגובת התובעת מהווה שינוי חזית לעומת כתב התביעה, בו נזהרה התובעת מלייחס לו את החובה לגלות בהליך הראשון את מעמדה.

8. ביום 25.5.16 הועבר התיק לטיפולי, וביום 22.9.16 קיבלתי את בקשת המל"ל, ומחקתי את התביעה על הסף בהעדר עילה. על פסק הדין האמור הגישה התובעת ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 29838-11-16), וביום 11.5.17 נדחה הערעור. אלא שעל פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה התובעת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 4802/17), במסגרתו הסכימו הצדדים להמלצת בית המשפט לביטול המחיקה על הסף, ולקיום דיון בפני לגופה של התביעה. הסכמה זו קיבלה ביום 11.11.17 תוקף של פסק דין, והתיק הוחזר לבירור לגופו.

9. בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון, הוריתי על הגשת ראיות, והתיק נקבע להוכחות. התובעת הגישה שני תצהירים, שלה ושל היתאם, בהם נטען, בין היתר, שהתובעת ובן זוגה לא היו ידועים בציבור עד לשנת 2014, ואילו המל"ל לא הגיש תצהירים כלל, אלא "תיק מוצגים". התובעת הגישה התנגדות לתיק המוצגים, בטענה שהמסמכים המצויים בו אינם קבילים, אלא יש להגישם באמצעות עורכיהם. בפתח דיון ההוכחות הודיע ב"כ המל"ל שהוא מוותר על חקירת המצהירים מטעם התובעת, ולפיכך הוריתי לצדדים להגיש סיכומיהם.

10. משהוגשו הסיכומים, הגיעה עת ההכרעה.

    מעמדה של התובעת כידועה בציבור

11. ראשית נציין כי עיון בתצהירי התובעת מגלה תפנית של 180 מעלות לעומת טענותיה במסגרת תשובתה לבקשה לסילוק על הסף ובדיון בבקשה זו. בעוד שהבקשה לסילוק על הסף והדיון בה התבססו על הסכמה לעובדה שהתובעת ובן זוגה היו ידועים בצבור מיום 1.1.08 ואילך, בתצהירי התובעת מפורטות עובדות רבות המקעקעות עובדה זו.

12. עוד יצוין, כי המל"ל לא התנגד לשינוי החזית האמור, ובס' 13 לסיכומיו אף מתבסס על העובדות האמורות בתצהירי התובעת מהן היא מבקשת ללמוד שלא הייתה ידועה בציבור.

13. בנסיבות אלה, ובשל חשיבות ההכרעה בנקודה זו, ייפתח הדיון בפסק הדין בשאלת מעמדה של התובעת בשנים 2008 – 2013. תחילה נסקור את המסגרת המשפטית, לאחר מכן את העובדות הידועות היום, ולסיום, את המשמעות המשפטית של עובדות אלו.

    אימתי יוגדר מעמדו של אדם כ"ידוע בציבור" לצורך שלילת קצבת תלויים

14. ס' 135 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 מגדיר את זכויותיה של אלמנה הזכאית לקצבת תלויים לאחר שנישאה מחדש:

    "(א)חזרה האלמנה ונישאה, תפקע זכותה לקצבה והמוסד ישלם לה מענק בשני שיעורים כלהלן... ואולם אם חדלה להיות נשואה לפני תום עשר שנים מהיום שבו חזרה ונישאה, או שתוך תקופה זו החלו הליכי גירושין בינה לבין בן זוגה בפני בית דין או בפני בית משפט, תהא זכאית מחדש לקצבה החל ביום שבו חדלה להיות נשואה כאמור..."

15. תחולתו של סעיף זה על אלמנות שלא נישאו, אולם הפכו להיות ידועות בציבור כבנות זוג לא הייתה מובנת מאליה. בפסק הדין בעב"ל (ארצי) 49669-11-12‏ ‏המוסד לביטוח לאומי נ' אורלי שפירא סטאר (14.9.16) נסקרו בהרחבה גלגולי הפסיקה בנקודה זו, עד אשר הלכה בעניין זה נקבעה בבג"ץ 5492/07 סמדר בוארון נ' בית הדין הארצי לעבודה (19.9.10) (להלן: "פסה"ד בעניין בוארון"). על פי ההלכה שנקבעה בפס"ד בוארון "אלמנה שהפכה להיות "ידועה בציבור" אינה זכאית עוד לתשלום קצבת שאירים בגין פטירת בעלה המנוח, וזאת החל מן המועד שבו הפכה להיות "ידועה בציבור"."

16. השוואת המעמד בין בני זוג נשואים לבין בני זוג שאינם נשואים אבל ידועים בציבור כבני זוג מחייבת הגדרת מעמד הידועים בציבור. אלא שהגדרה זו אינה פשוטה, כפי שנכתב בפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) חיות בעניין בוארון:

    "אכן, בעוד שניתן בנקל לזהות קשר של נישואין על-פי אקט פורמאלי מכונן, זיהוי של המועד בו החלו או חדלו בני זוג לחיות כידועים בציבור הוא חד פחות ומחייב בחינה עובדתית של טיב ונסיבות הקשר. אך בכך אין בעיני כדי להכשיל את הפירוש המחיל את הסעיפים נשוא העתירות שבפנינו גם על ידועים בציבור, נוכח המבחנים המקובלים בעניין זה ולפיהם יוכרו בני זוג כידועים בציבור אם הם מקיימים חיי אישות כבעל אישה ומנהלים משק בית משותף (ראו: עע"ם 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן, פסקאות 21-23 (16.3.06); ע"א 1966/07 אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ, פיסקה 25 (9.8.10)). מבחנים דומים מיושמים על-ידי המוסד לביטוח לאומי בכל הנוגע להענקת הקצבאות (ראו למשל עב"ל (ארצי) 731/07 קירשנר נ' המוסד לביטוח לאומי (6.9.09) (להלן: עניין קירשנר)) ואין כל מניעה כי יחיל אותם גם מקום שבו יידרש לפקיעתה של הזכות לקצבה ומכל מקום, פתוחה בפני מי הרואה עצמו נפגע מהחלטת המוסד לביטוח לאומי בעניין זה לנקוט בהליכי ערעור הקבועים בדין (ראו והשוו: בג"ץ 2316/05 פלוני נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (10.5.05); עב"ל (ארצי) 1212/04 אפטר (קטין) – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע מ 461, 469 (2005)).

17. וכן ר'

    "היותה של אישה "ידועה בציבור כאשתו" של פלוני שונה ממעמדה של הנשואה כדין שכן מעמד הראשונה הוא עניין שבעובדה שיש להוכיחו בראיות לאחר חלוף פרק הזמן שיש בו בכדי להעיד על שינוי הנסיבות וזאת במובחן ממעמדה של אישה נשואה ההופכת לנשואה בחלוף טקס הנישואין. (פסק דינו של כבוד השופט פליטמן בעניין קירשנר שנזכר לעיל).

18. בנוגע לקריטריונים להכרה בבני זוג כידועים בציבור נקבעו בפסק הדין בעניין קירשנר מספר מאפיינים. בית המשפט שם לא הסתפק בעובדה שלבני הזוג נולדו שני ילדים, וקבע את ניהול משק הבית המשותף, תוך תרומה הדדית של שני בני הזוג להוצאותיו, כמאפיין ראשון, מגורים משותפים כמאפיין שני, והבאת ילדים משותפים וגידולם המשותף כמאפיין שלישי ורביעי:

    "הגם שלא נוכל לדעת מה הניע את הצדדים שלא לנהל חשבון בנק משותף, בין אם משיקולי נוחות, בין אם בשל היות בן הזוג מובטל או בין אם מכל סיבה אחרת, הרי שעדיין לא נוכל להתעלם מהמאפיינים המובהקים של הקשר המחייב, פסבדו נישואין, בין בני הזוג: התרומה ההדדית של שני הצדדים להוצאות הבית, ניהול חיי משפחה תחת קורת גג אחת למצער 10 שנים, הבאת שני ילדים לעולם, גידול הילדים במשותף ועוד.

    ביחס למונח "משק בית משותף" כבר נפסק:

    " 'משק בית משותף' אין פירושו בהכרח שיתוף קנייני בנכסים. השאלה, אם לפנינו בני זוג החיים "חיי משפחה במשק בית משותף', אינה עוסקת בבדיקת מערכת היחסים הקניינית שביניהם. שאלת השיתוף או ההפרדה שנהגו בנכסיהם היא שאלה נפרדת, אשר אינה קשורה לשאלת מעמדם כבני זוג.

    מהו משק בית משותף? לעניין זה מקובלים עלי הדברים שצוטטו בהסכמה על ידי השופט ברנזון, בע"א 621/69, בעמ' 619: " 'משק בית משותף' פירושו שיתוף במקום מגורים, אכילה, שתייה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בימינו אנו בחיי יום יום כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם אם מכספו ואם מטרחו ועמלו את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו..."

    היינו הקיום הכלכלי מושתת על שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום הצרכים הנ"ל (אכילה, שתייה, לבוש וכו', ולעניין זה אין נפקא מיינה, אם יש לבני הזוג חשבון נפרד."(ע"א 107/87 שרה אלון נ' פרידה מנדלסון, פ"ד מג(1) 431, פיסקה 8).

    "חיים משותפים אין משמעותה בהכרח הטלת חובת הפרנסה של בן זוג אחד על משנהו, בוודאי לא בהכרח הגבר את האישה." (עב"ל 59/03 גבריאלה סבן נ' המוסד לביטוח לאומי (פדע אור (לא פורסם) 04 (1) 541).

    אף אם בני הזוג ניהלו, עד לאחרונה, חשבונות בנק נפרדים והמשיבה לא נסמכה על כלכלת בן זוגה, אין פירושם של דברים כי בני הזוג לא ניהלו משק בית משותף יחד ושהם אינם נחשבים ידועים בציבור."

19. בע"א 1966/07 אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ, פיסקה 25 (9.8.10) אליו הפנתה כבוד השופטת חיות (כתוארה אז) בפסק הדין בעניין בוארון נקבעו שני עקרונות משמעותיים לענייננו, האחד מהותי, והשני פרוצדוראלי. הראשון הוא כי יש לתת בסוגיה זו משמקל משמעותי לשאלה כיצד בני הזוג ראו עצמם, והשני, שנטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הטוען להתקיימות מצב של ידועים בציבור:

    "על מנת להכיר בבת זוג כידועה בציבור נדרש כי יוכחו שני יסודות מצטברים: קיום חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף [ראו למשל: ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617, 619 (1970); סעיף 9 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (כתוארו אז) בע"א 6434/00 דנינו נ' מנע, פ"ד נו(3) 683, 691 (2002); מנשה שאוה הדין האישי בישראל 695 (מהדורה רביעית, 2001) (להלן: שאוה)]. מבחנים אלו הם מבחנים עובדתיים, ולכן גם השאלה אם פלונית היא ידועתו בציבור של אלמוני היא שאלה עובדתית [ע"א 384/61 מדינת ישראל נ' פסלר, פ"ד טז(1) 102, 109 (1962) מול האות ג'; ע"א 563/65 יגר נ' פלביץ, פ"ד כ(3) 244, 247 (1966) מול האותיות ו' ו-ז' ; שאוה, בעמודים 683-684]...

    כידוע הלכה מושרשת היא שכאשר נדרשים אנו להכיר בבת הזוג כידועה בציבור, יש ליתן משקל מכריע וממשי לאופן שבו ראו את עצמם בני הזוג והאם בעיני עצמם ובראי תפיסתם התייחסו הם לעצמם כידועים בציבור אשר קשרו את חייהם זה בזו. בעניין זה מן הראוי להפנות לדבריו של כבוד השופט דב לוין בע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' שוקרון, פ"ד לט(2) 690, 693-694 (1985) (להלן: עניין שוקרון):

    "אמור איפוא, שבבואנו לבחון את מערכת היחסים שבין אותם בני-זוג לא נשואים, על המשתמע מהם, ראוי שבחינה זו תיעשה על-פי קריטריונים סובייקטיביים, דהיינו, כיצד ראו בני הזוג, האיש והאישה, את מערכת היחסים שביניהם: האם ניתן לומר, כי המנוח ראה בה, באותה אישה, את יורשתו לאחר מותו." 

    אין לחפש, על-כן, ואין לגבש קריטריונים אובייקטיביים נוקשים לדיבור "החיים חיי משפחה", המופיע בסעיף 55 [לחוק הירושה – י.ד.], ולדיבור "משק בית משותף" באותו סעיף. כל מקרה ראוי לו שייבחן על-פי נסיבותיו, מתוך ראייה כוללת של העובדות ומתוך סקירות היחסים על-פי מרכיבים שונים ומאפיינים המתקיימים בהם, כפי שהדבר נעשה למשל גם בע"א 621/69 [1] הנ"ל".

    ובהמשך

    "בשולי הדברים יוער, כי בעניין שוקרון קבע בית משפט זה כי גם כאשר בני הזוג מתגוררים יחדיו לסירוגין ולא כל העת, הרי שאין בכך כדי לגרוע מההכרה בבת הזוג כידועה בציבור בהתקיים הנסיבות המתאימות. אשר על כן, אין בעובדה כי המנוח ביקר לעיתים את עמליה ושהה בביתה בכדי להביא להתערבותו של בית משפט זה בממצאיה של הערכאה הדיונית.

    אכן, נטל ההוכחה לצורך ההכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור", כפי שטוענת עמליה, מוטל על הטוען לסטטוס, דהיינו על רחל [ראו למשל: ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה(2) 89, 97 (1991); סעיף 18 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין ברע"א 9755/04 ביטון נ' קצין התגמולים ([פורסם בנבו], 31.8.2008); שאוה, בעמודים 684 – 683 הערת שוליים 8]."

20. לסיכום נקודה זו, הקביעה לפיה התובעת והיתאם היו ידועים בציבור צריכה להיעשות על פי מכלול העובדות הנוגעות לחייהם המשותפים, ובעיקר השאלה האם ראו עצמם כבני זוג והאם ניהלו משק בית משותף, דהיינו האם התגוררו תחת קורת גג אחת, כאשר שניהם תורמים להוצאות ניהול הבית, ומשק בית זה דואג לצרכי שניהם.

    העובדות העולות מתצהירי התובעת

21. כיוון שהמל"ל ויתר על חקירת עדי התובעת, אין לנו אלא לקבל את העובדות עליהן הצהירו עדים אלה כפשוטן. מתצהירי התובעת עולה שבמהלך שנת 2008 היא פגשה לראשונה את היתאם, ונרקמו ביניהם יחסי חברות. התובעת הדגישה כי בשלב זה "לא הרגשנו לא אני ולא הוא כי אנו מנהלים חיים משותפים כבני זוג אלא רק כחברים טובים". בשנת 2009 נותקו היחסים בין התובעת לבין היתאם, והם לא התראו משך מספר חודשים, ובסופם חודשו היחסים (ס' 11 לתצהירה). התובעת מוסיפה ומעידה כי עם הזמן לאחר המפגשים היה היתאם נשאר ללון אצלה פעם בשבוע לערך, ואחר כך מספר פעמים בשבוע, אולם גם בתקופה זו היא לא התגוררה עם היתאם, והם לא ניהלו משק בית משותף, במובן זה שהיתאם לא שילם את חשבונות הבית, ולא היה להם חשבון בנק משותף.

22. בשנת 2010, ובטרם ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, נולדה לתובעת ולהיתאם ילדה משותפת. התובעת קיבלה מענק לידה וקצבת ילדים מהמל"ל עבור ילדה זו, והיתאם היה רשום במל"ל כאביה. יחד עם זאת, על פי עדות התובעת, גם בשלב זה היתאם לא התגורר עמה, אלא לן בדירתה מספר פעמים בשבוע (ס' 12 לתצהירה).

23. בשנת 2012, בעוד הערעור בהליך הראשון תלוי ועומד, נולדה לתובעת ולהיתאם ילדה שנייה. גם עתה, המל"ל שילם לתובעת מענק לידה וקצבת ילדים עבור הבת השנייה, וגם הפעם היתאם נרשם כאביה. ואולם, התובעת מעידה כי "אני עצמי באופן אובייקטיבי לא ראיתי עצמי כידועה בציבור או כנשואה, אלא במערכת ידידות בלתי מחייבת עם היתאם" (ס' 14 לתצהירה).

24. בשנת 2014 החליטו התובעת והיתאם להינשא (ס' 22 לתצהיר). בס' 23 לתצהירה ממשיכה התובעת ומעידה כי "מבחינה סובייקטיבית עד אז לא היינו נשואים ולא ידועים בציבור. לא חיינו כבעל ואשה. לא היינו כל יום יחד. לא היינו כל לילה יחד. לא היה לנו משק בית משותף, לא הייתה לנו קופה משותפת והוא לא היה יורש שלי..."

    ראיות המל"ל

25. כאמור לעיל, המל"ל לא הגיש תצהירים, אלא תיק מוצגים. במאמר מוסגר יצוין כי תיק המוצגים הוגש פחות משלושה שבועות לפני המועד בו היה התיק קבוע להוכחות.

26. כחלק מתיק המוצגים שהגיש המל"ל הוגשו הודעתו לתובעת מיום 18.3.03 בדבר זכאותה לקצבת תלויים, תצהיר התובעת מיום 28.2.06 שניתן להוכחת תביעתה בהליך הראשון, תכתובת פנימית במל"ל מיום 23.1.13 ואילך בנוגע לבירור מעמדה של התובעת, ובכלל זה דוחות חקירה והודעות שנגבו לצורך קביעת מעמדה, וכן תדפיסים ממחשבי המל"ל. כמו כן צורף מכתב המל"ל לתובעת מיום 5.3.13, בו מודיע המל"ל לתובעת כי בהמשך למכתב מיום 3.3.13, נקבע שהיא זכאית לשני מענקי נישואין, וכי מסכום זה ינוכו הסכומים ששולמו לה ביתר במהלך התקופה בה לטענת המל"ל היא הייתה ידועה בציבור. כן צורפו הודעת הערעור על פסק הדין בו נמחקה התביעה דנן על הסף, פרוטוקול הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי.

27. כעבור ימים ספורים, הגישה התובעת "תגובה על הגשת תיק מוצגים", בה נטען שהמוצגים שהוגשו אינם קבילים ללא תצהיר. בתגובה, השיב המל"ל בנוגע לקבילותם של חלק מהמסמכים. כך השיב המל"ל שקביעת זכאותה של התובעת לקצבת תלויים היא "קביעה מעין שיפוטית או תעודה ציבורית או רשומה מוסדית כמשמעותם בפקודת הראיות", ותצהירה של התובעת בהליך הראשון קביל משום ש"אין צורך להכביר במילים מדוע תצהירו של בעל דין בהליך אחד קביל כראייה בהליך אחר אשר גם שם הוא בעל דין". בנוגע להודעות התובעת ובן זוגה בפני החוקר טען המל"ל ש"אלמלא הורה בית המשפט על הגשת ראיות והראיות היו מוגשים במהלך הדיון כפי שנעשה במקרים רבים, יכולנו להציגם לעדי התביעה כמסמכים החתומים על ידם במהלך החקירה הנגדית... אין טענה בפי ב"כ התובעת כי החתימות מזויפות. אם תבוא טענה כזו יוזמן החוקר לאמת חתימת שניהם בפניו. שאר מסמכי החקירה הם חלק מקביעה מעין שיפוטית של פקיד המוסד, או אם נרצה מסמך ציבורי או רשומה מוסדית כמשמעותם בפקודת הראיות."

28. נוכח מועד הגשת תיק המוצגים, תשובת התובעת לתגובת המל"ל הוגשה ערב ישיבת ההוכחות. בתשובתה, טענה התובעת שכל המסמכים שנערכו על ידי חברת החקירות קבילים בכפוף לשמירה על זכותה לחקירה נגדית, והמסמך עליו חתומה התובעת בכלל זה, מה גם שלא מדובר בהודעה שנמסרה תחת אזהרה. התובעת הוסיפה וטענה שאף מסמכי המל"ל היכולים להיחשב כתעודה מוסדית, כפופים לזכות החקירה הנגדית.

29. על אף האמור, לא התייצב איש מעורכי המסמכים האמורים לחקירה נגדית. אם לא די בכך, המל"ל ויתר על הזכות לחקור בחקירה הנגדית את התובעת ובן זוגה ולהגיש באמצעותם את המסמכים עליהם הם חתמו בפני נציג המלל כחלק מהחקירה שנערכה, ולא בכדי. עיון בהודעות שמסרו התובעת והיתאם לחוקרי המלל מגלה שהן עולות בקנה אחד עם תצהיריהם בתיק שבפני. על פי שתי ההודעות, היתאם לא התגורר בדירת התובעת במועד גביית ההודעות (פברואר 2013), אלא עם משפחתו (כדברי התובעת) או עם חבר (כדברי היתאם). שניהם השיבו שהיתאם בא מדי פעם לבקר את בנותיו. בחקירתם במל"ל מסרו התובעת והיתאם שהיתאם קונה לבנותיו חיתולים, אבקת חלב, ומדי פעם גם בגדים, אבל אינו מנהל משק בית משותף עם התובעת, ואינו תומך בה. שניהם מסרו שאין קשר בין התובעת למשפחתו של היתאם נוכח התנגדות המשפחה לקשר ביניהם. בנסיבות אלה, נקל להבין מדוע לא ביקש המלל להגיש הודעות אלו במהלך חקירת התובעת ובן זוגה.

30. רשומה מוסדית מוגדרת בס' 35 לפקודת הראיות כ"מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד". על פי ס' 36 (א) לפקודה, היא קבילה כראיה אם "(1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;" וגם "(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;". מכל מקום, על פי ס' 36(ד), אם נתקבלה רשומה מוסדית כראיה, "זכאי הצד שכנגד לחקור חקירה נגדית עדים שזומנו על ידו לעדות לשם הזמת הראיה, אם עדים אלו קשורים עם בעל הדין שמטעמו הוגשה הראיה".

31. ספק אם חומרי החקירה עונים להגדרה של רשומה מוסדית. אחד התנאים הבסיסיים להיות מסמך רשומה מוסדית היא שדרך איסוף הנתונים הכלולים ברשומה מעיד על אמיתות תוכנם. פניה לשכני התובעת ואיסוף רסיסי שמועות, בחקירה שאינה תחת אזהרה, אינה מעידה על אמיתות השמועות.

32. אולם אף מבלי להיכנס לשאלת מעמדם של כל המסמכים שהוגשו על ידי המל"ל, ובפרט חומרי החקירה, כרשומה מוסדית, לא יכול להיות ספק שהתובעת רשאית הייתה לחקור בחקירה נגדית את נציגי המל"ל כדי לנסות ולהזים הראיה. התובעת עמדה על זכותה זו מרגע שהוגש תיק המוצגים, ולא ויתרה עליה.

33. מכל מקום, אף לו הייתי מקבלת את חומרי החקירה, על אף היותם עדות שמועה, לא היה בהם כדי להפריך את ראיות התובעת, לפיהן היתאם ישן בביתה מדי פעם, הא ותו לא. מסקנות החוקרים הן בגדר עדות סברה על גבי עדות שמועה, ואין להן שום משקל, לבטח מבלי לאפשר חקירה נגדית של החוקרים. בנסיבות אלה, חומרי החקירה אינם קבילים, ומכל מקום, אף לו היו קבילים, אין בהם כדי להעלות או להוריד.

34. באשר לפלטי המחשב, מדובר בחומר גולמי, אשר ככל שניתן להבינו, דומה שהוא מכיל רק עובדות שאינן שנויות במחלוקת, ועליהן ממילא הצהירה התובעת בתצהירה, בדבר תאריכי הולדת בנותיה, ובדבר היות היתאם אביהן. בנסיבות אלה, אין משמעות למחלוקת בדבר קבילותם של הפלטים.

    מעמדה של התובעת כידועה בציבור - הכרעה

35. המקרה שבפני ממחיש את העמימות בהגדרת בני זוג כידועים בציבור במלוא עוזה. התובעת מתארת בתצהירה (אשר אינו שנוי במחלוקת) כיצד התפתחה מערכת היחסים בינה לבין היתאם בצורה הדרגתית, מחברות הבאה לידי ביטוי בבילוי משותף על כוס קפה, לבילוי משותף בביתה, הכולל לינה משותפת בתדירות הולכת וגוברת. מתיאורי התובעת והיתאם, הם לא עברו לגור יחד באופן מלא גם לאחר שנולדו להם ילדים, ולא החליטו לנהל משק בית משותף עד שנת 2014, המועד בו נישאו זה לזו.

36. מסקירת הפסיקה כפי שהובאה לעיל נראה כי אין סממן אחד אשר על פיו תוכרע שאלת סיווג מעמד של שני אנשים כידועים בציבור. מגורים משותפים הם תנאי, אבל לא תנאי בלעדיו אין (ר' פסק דינו של כבוד השופט רבינוביץ בפסה"ד בעניין קירשנר לעיל). גם הגדרת מגורים משותפים אינה חד משמעית, שכן ישנם זוגות אשר ישנם זוגות אשר אינם ישנים יחדיו כל לילה, למשל בשל תנאי עבודה או אפילו מחזיקים לצורך זה שתי דירות בשתי ערים שונות, ובכל זאת, מנהלים משק בית משותף. ילדים משותפים הם אינדיקציה מסוימת, אולם לא בלעדית, וכבר מצאנו שזוגות מחליטים להביא לעולם ילדים משותפים מבלי כל כוונה לכונן חיי זוגיות (ר' ב"ל (עבודה חיפה) 4600/04 יחיאל ליאת בתיק יחיאל מנחם ז"ל - המוסד לביטוח לאומי (20.12.07), פסקה 11; ב"ל (אזורי חי') 1571-08 אורלי שפירא סטאר - המוסד לביטוח לאומי (31.10.12)).

37. המל"ל הוא אשר טוען שהיה מקום לשלול מהתובעת את קצבת התלויים, נוכח מעמדה כידועה בציבור, ועליו הנטל להוכיח מעמד זה. בכך הוא לא עמד. על פי הראיות שהובאו בפני, התובעת והיתאם לא ראו עצמם כידועים בציבור, לא התגוררו יחדיו, ולא ניהלו משק בית משותף. יודגש, שתמיכת היתאם בבנותיו באמצעות רכישת חיתולים, אבקת חלב ומתנות אינה בגדר תמיכה בתובעת, ואינה בגדר השתתפות בהוצאות הבית, אלא אך מילוי חלק מחובותיו של היתאם כאב לזון את בנותיו.

38. בנסיבות אלה, לא הוכח בפני שהתובעת והיתאם היו ידועים בציבור לפני מועד נישואיהם בראשית שנת 2014.

     

    עילת התביעה הראשונה - התרשלות

39. עמ' 9 לסיכומי התובעת מפרט את טענותיה בנוגע להתרשלות המל"ל, ולפיהן המל"ל ידע שלתובעת שני ילדים מהיתאם, או לפחות היה עליו לדעת עובדה זו. משתמע מטענת התובעת, שלטענתה, על המל"ל הייתה מוטלת החובה להביא בפני בית המשפט בהליך הראשון את העובדות שהיו ידועות לו.

40. בתשובה, משיב המל"ל שלא ידע על הזוגיות של התובעת והיתאם, וכי אין עליו חובה לבלוש ולהתחקות אחר מקבלי קצבאות.

41. מבלי להיכנס לשאלת חובתו של המל"ל לגלות לבית המשפט עובדות הידועות גם לניזוק בהליך בו שניהם תובעים יחדיו את המזיק, דומה כי נוכח ההכרעה דלעיל לפיה התובעת והיתאם לא היו ידועים בציבור כבני זוג במועדים הרלוונטים להליך הראשון, אין מקום לקבוע שהמל"ל התרשל כשנמנע מלהודיע הודעה זו לבית המשפט.

42. יתר על כן, אף אילו המל"ל היה מודיע לבית המשפט המחוזי בטרם ניתן פסק דינו שלתובעת נולדה ילדה, לא היה בכך כדי לשנות את פסק הדין, שהרי התובעת לא חיה בזוגיות עם היתאם בשלב זה. בדומה, אף לו היה המל"ל מבקש מבית המשפט העליון להביא ראיה חדשה בנוגע ללידת הבת השנייה, דין בקשתו היה להידחות, בשל העדר רלוונטיות, שכן כאמור לעיל, התובעת והיתאם עדיין לא נקשרו לחיות יחדיו כבני זוג.

43. במילים אחרות, נוכח קביעתי דלעיל לפיה התובעת לא הייתה ידועה בציבור בטרם הסתיים ההליך הראשון בפסק דין חלוט של בית המשפט העליון, אין קשר סיבתי בין התנהלות המל"ל בכל התקופה האמורה לבין תוצאת ההליך הראשון. לפיכך, דין התביעה בעילה זו להידחות.

     

    עילת התביעה השנייה – עשיית עושר ולא במשפט

    טענות הצדדים

44. עילה זו, שהיא עיקר תביעתה של התובעת, מבוססת על ההנחה שהכספים שקיבל המל"ל בהליך הראשון הם כספי התובעת (ס' 2 עמ' 12, ועמ' 25), אותם מחזיק המל"ל בנאמנות עבורה (ס' 27 עמ' 23 וכן ס' 5 בעמ' 26). בנסיבות אלה, לטענת התובעת, על המל"ל לשלם לה את הכספים שקיבל כפי שהצהיר שבכוונתו לעשות, דהיינו כקצבה חודשית. במידה ונשללה זכותה של התובעת לקצבה חודשית, על המל"ל לשלמם לה במסגרת התביעה שבפני. הימנעותו מלשלם הכספים מהווה התעשרות שלא כדין.

45. התובעת מחדדת בסיכומיה את טענתה לפיה ההתעשרות היא "שלא כדין", על אף שמדובר בסכומים שקיבל המל"ל על פי פסק דין, משום שפסק הדין ניתן על בסיס טעות במצב הדברים (ס' 23 עמ' 22).

46. התובעת מבססת תביעתה על הצורך לשמר את משולש היחסים ניזוק – מזיק - מיטיב, העומד בבסיס חישוב הפיצויים בדיני הנזיקין. לטענת התובעת, שינוי מעמדה מאלמנה לידועה בציבור אינו משנה את נזקה, ולפיכך לא את סכום הפיצויים שעל המזיק לשלם, או את סכום הפיצויים אותו היא אמורה לקבל. בעוד שפסק הדין מבוסס על ההנחה שהיא תקבל חלק מנזקה מהמזיק וחלק מהמל"ל, כאשר המל"ל חדל מלשלם לה את הקצבאות, הוא שומט את ההנחה שעמדה בבסיס פסק הדין, ויוצר מצב בו היא מקבלת פחות מכפי נזקה, בעוד שהוא מקבל יותר מכפי שהוא משלם.

47. לטענות אלו משיב המל"ל במספר מישורים. ראשית, חוזר המלל על טענתו לפיה דינן של כל טענות התובעת לפיהן לא הייתה ידועה בציבור עד שנת 2014 להתברר בבית הדין לעבודה, ולא במסגרת ההליך שבפני.

48. שנית, לטענת המל"ל, הכספים שקיבל מהמזיקים במסגרת ההליך הראשון אינם כספי התובעת, המוחזקים בנאמנות עבורה, אלא נובעים מזכותו שלו כלפי המזיקים. בנסיבות אלה, המל"ל לא התעשר שלא כדין. המל"ל שב ומדגיש בהקשר זה כי החובה להביא את העובדות המלאות בפני בית המשפט בהליך הראשון היא חובתה של התובעת עצמה, ולא שלו.

    משולש היחסים ניזוק – מזיק – מיטיב

49. רבות דובר בפסיקה אודות מערכת היחסים המשולשת הזו בין הניזוק, המזיק והמיטיב. כיוון שהדברים ידועים, נביאם בקצרה:

    "ככלל, כאשר נפסק לניזוק פיצוי בגין נזקיו, מנוכים מסך הפיצוי מלוא תגמולי המל"ל אשר שולמו לניזוק ואשר עתידים להיות משולמים לו בגין הפגיעה מושא התביעה. הניזוק מקבל אפוא את מלוא הפיצוי שנפסק לו, אולם פיצוי זה ניתן לו בשני חלקים המשלימים זה את זה לכדי סכום הפיצוי הכולל: חלק אחד באמצעות תגמולי המל"ל אשר שולמו וישולמו לו, והחלק השני - המהווה את יתרת סכום הפיצוי - משולם על ידי המזיק. בכך נשמר עקרון היסוד של פיצוי הניזוק על מלוא נזקיו, ובה בעת נמנע מצב בו הניזוק יזכה בפיצוי יתר, שאילו תגמולי המל"ל היו משולמים לניזוק בנוסף למלוא הפיצוי אשר נפסק לו בבית המשפט, היה שיעור הפיצוי והתגמולים עולה על שיעור הנזק. המל"ל, מצדו, זכאי לחזור על המזיק בתביעה לפיצוי בגין התגמולים שנאלץ וייאלץ לשלם לניזוק עקב הפגיעה מושא התביעה, זכות המעוגנת בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי או החוק). בכך נשמר העקרון לפיו על המזיק לשאת במלוא הנזק שגרם. אלא שכשם שהניזוק מקבל את הפיצוי בשני חלקים, כך המזיק משלם את הפיצוי בשני חלקים: חלק אחד ישירות לניזוק, והחלק השני למל"ל (ראו, בין היתר: ע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נח(1) 103, 114-113, פסקה 2 לפסק דינה של השופטת חיות (2003) (להלן: ע"א אררט); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 987-985 (מהדורה רביעית, 2012) (להלן: ריבלין – תאונת הדרכים)).

    שיעור תגמולי המל"ל המנוכה מהפיצוי שנפסק לניזוק, ושיעור הפיצוי שזכאי המל"ל לתבוע מהמזיק לפי סעיף 328 לחוק, מחושבים על פי תקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח-1978 (להלן: תקנות ההיוון). באופן עקרוני, שיעורם של השניים אמור להיות זהה. (ע"א 7453/12 פארס אלחבאנין נ' כריסי אברהם (9.9.14) (להלן: "פסה"ד בעניין אלחבאנין")

50. אלא שהזהות בין הסכום שמנוכה מהפיצוי לו זכאי הניזוק, הסכום שמקבל המל"ל מהמזיק והתשלומים שהמקבל הניזוק מהמל"ל עלולה להשתבש. דוגמא אחת לשיבוש קיימת כאשר דבר חקיקה עלול להביא להעדר סימטריה בין זכות השיבוב של המל"ל לבין חישוב הניכוי של תגמולי המל"ל בתביעת הניזוק. כך למשל כאשר חישוב הפיצוי בתביעת הניזוק מבוסס על תוחלת חיים שונה מתוחלת החיים שנקבעה בתקנות ההיוון עליהן מבוססת זכות השיבוב. סוגיה זו נידונה בהרחבה בע"א 6935/99 קרנית נ' אבו-סרייה, פ"ד נה(3) 599 (2001), שנהפכה בפסק הדין בעניין אלחבאנין שנזכר לעיל, ונסקרה שוב בהרחבה בע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12.3.18). מיותר לציין שא-סימטריה זו ידועה תמיד בטרם ניתן פסק הדין בתביעת הניזוק, ועל כן בתי המשפט נדרשו לתת את הדעת עליה מראש, ולא בדיעבד.

51. דוגמא אחרת ושונה נוגעת לא-סימטריה בין תשלומי המל"ל בפועל לבין הניכוי שבוצע מתוך תשלומי המזיק לניזוק, כאשר לאחר שניתן פסק הדין בתביעת הניזוק, במסגרתו נוכו תגמולי מל"ל בהנחה עובדתית מסוימת, חל שינוי בתשלומי המל"ל. בשל הדמיון בין מצבים אלו למקרה שבפני, להלן נסקור בהרחבה את הפסיקה בעניין זה.

52. בע"א 1249/04 ‏רבאח אדהם נ' רבאח רביע (8.11.06) נדון מקרה של ניזוק, שנגרמה לו פרה-פלגיה בתאונת דרכים, ונכותו הועמדה על 100%. מהפיצוי שנפסק לניזוק נוכו תגמולי המל"ל בסכום של 2,099,054 ₪. במהלך הדיון בערכאה ראשונה התגרש הניזוק מאשתו. חודשיים לאחר שניתן פסק הדין של הערכאה המבררת, הודיע המל"ל לניזוק שעקב גירושיו תופחת קצבת הנכות המשולמת לו. לפיכך, ביקש הניזוק את רשות ערכאת הערעור להוסיף כראיה, הן את פסק הדין של הגירושין, והן את מכתב המל"ל בדבר ההפחתה בגמלאות, הפחתה אשר הצדיקה, לטענת הניזוק שם, את הפחתת הניכוי מהפיצוי שנפסק לו. בית המשפט העליון דחה את הבקשה:

    "על מנת להפיס את דעת המערער אוסיף, כי גם בהנחה שהראיות האמורות הן ראיות שנולדו לאחר מתן פסק הדין, לא היה מקום להיעתר לבקשה לגופה. אסביר בקצרה במה דברים אמורים.

    אם בדרך כלל אין ערכאת ערעור נוטה לאשר הבאתן של ראיות חדשות, נטייה זו תגבר כאשר עסקינן במקרים, בהם הנתונים שהובאו לפני ערכאת הערעור אינם יציבים, והם מועדים לשינויים עתידיים. כך הוא הדבר בדרך כלל בתביעות לפיצוי בגין נזקי גוף, נוכח אופיו הספקולטיבי של הפיצוי, ונוכח העובדה שלאחר מועד פסק הדין שעליו מוגש הערעור עלולים לבוא שינויים עובדתיים בכיוון ההפוך (ע"א 545/88 שגב נ' שגב (לא פורסם) (השופט - כתארו אז - אור); ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ-מאגרי בנייה בע"מ נ' דמארי (טרם פורסם); א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999) 923 - 924). על החריגים לכלל זה נאמר, כי "בית המשפט שלערעור ייטה להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור משפטי נזיקין ... במקרה שבו חל ... 'שינוי נסיבות קיצוני', שינוי בלתי צפוי אשר משמיט את הקרקע מתחת לחישוב הפיצויים כפי שנערך בערכאה הראשונה" (ע"א 597/89 טויטו נ' כמאל ואח' פ"ד מז(2) 874, 879 (השופט - כתארו אז - אור)), אם נרצה, כשעלול להיגרם אי צדק בולט. במקרה אחד דחה בית המשפט בקשה להבאת ראיות חדשות בדבר שינוי בגובה גמלאות הביטוח הלאומי, המוענקות לניזוק. זאת, חרף העובדה כי שינוי זה התרחש לאחר מתן פסק הדין בערכאה הראשונה (ע"א 125/68 מחסני החמצן בע"מ נ' עזבון המנוח פנחס בורנשטיין, פ"ד כב(2) 914 (השופט קיסטר)).

    באותו עניין נאמר: "אין אפילו יסוד לחשוב שאם נרשה הוכחות נוספות על גובה הגמלאות כפי שהוגדלו אחרי מתן פסק הדין נתקרב לקביעה מהו הנזק האמיתי שנגרם לשאירים..." (שם, בעמ' 921; ראו גם ע"א 6996/98 שבשוביץ נ' תורג'מן, פ"ד נד(3) 757, 768 (השופט - כתארו אז - ריבלין)). דברים אלה יפים גם לענייננו. הרי אין להוציא מכלל חשבון שהמערער, אדם צעיר, וחרף נכותו, ישוב ויבנה את חייו על-ידי נישואין, ואם כן עשוי הגלגל לשוב ולהתהפך. אין איפוא מקום לשנות מן הגישה המקובלת בכגון דא בפסיקה שהובאה מעלה."

53. ברע"א 454/09 טארק סוב לבן נ' המוסד לביטוח לאומי (14.7.11) נידון מקרה של ניזוק שנפגע בתאונת דרכים, ונכותו הועמדה על 80%. מהפיצוי שנפסק לו ניכה בית המשפט המחוזי את גמלת הניידות שקיבל ושהיה עתיד לקבל מהמל"ל, ואת גמלת הנכות הכללית שקיבל בעבר. בית המשפט המחוזי הורה להקפיא סכום מסוים עד שיחזור הניזוק ויפנה למל"ל, בטרם יוכרע סופית שיעור הניכוי של גמלת הנכות הכללית שעתיד היה הניזוק לקבל. במהלך שמיעת הערעור על פסק הדין, היגר הניזוק מהארץ, והמל"ל הפסיק לשלם לו הן את גמלת הניידות והן את גמלת הנכות הכללית. בית המשפט העליון הורה שעל המערער להמציא למזיק אישור על ביטול הזכאות לקצבת נכות כללית, ובכפוף להמצאת האישור, הסכום שהוקפא יועבר לידיו. כעבור מספר שנים, הגיש הניזוק שם לבית משפט השלום תביעה כנגד המל"ל, בטענה שהמל"ל עושה עושר ולא במשפט, משום שהוא מחזיק בידיו סכומים ששילמה לו מבטחת הרכב עבור גמלת ניידות שהמל"ל אינו משלם ואינו עתיד לשלם. בית משפט השלום דחה את תביעת הניזוק, הערעור על פסק הדין נדחה, והניזוק הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בקשת רשות הערעור נדחתה, מהטעם שמרגע שהפך פסק הדין לחלוט, אין מקום להביא בחשבון את השינויים שחלים בזכאות הניזוק לקצבה, ואין לחייב את המל"ל לשלם לו את הסכומים שקיבל מהמזיק:

    "התרעומת האמתית שבפי המערער נוגעת לעובדה שנוכה מן הפיצויים שנפסקו לו, סכום המשקף את ערכה המהוון של גמלת הניידות שהחלה להשתלם לידיו בעקבות תאונת הדרכים בה נפגע. סכום הניכוי נקבע על פי תחזית מהוונת של תזרים התשלומים שהיו צפויים לו למערער, בעת מתן פסק-הדין בתביעת הפיצויים שהגיש, ומכוח הגמלה לה היה זכאי אותה עת. כבכל תחזית הנוגעת לנזקי העתיד, כפי ששׂמים אותם בתביעת הפיצויים, היא עשויה שלא להתממש – חלקה או כולה. המקרים בהם נוצר פער בין התחזית לבין המציאות – פער שמתגלה רק בסופו של יום – הם דבר יום ביומו. נפסק כבר כי בתביעות פיצויים "אין לבית המשפט אלא להניח כי המוסד לביטוח לאומי ימשיך לשלם [לניזוק] את הגמלה שהוא משלם לו היום, על סמך ההחלטה שנתקבלה אצלו. אמנם קיים סיכוי שבעתיד תישלל [מהניזוק] הגמלה, אך סיכוי שכזה קיים ביחס למרבית הגמלאות המשתלמות על ידי המוסד לביטוח לאומי.... אם לא החליט המוסד לביטוח לאומי לשלול קצבה עוד לפני מתן פסק הדין, לא יתחשב בדרך-כלל בית המשפט באפשרות שקצבה אשר משתלמת ביום פסק הדין תחדל מלהשתלם מאוחר יותר, לכן אין זה מדרכו של בית המשפט לקבוע כי הניכוי יישלל מאותו מועד עתידי שבו יחליט, אולי, המוסד לביטוח לאומי על הפסקת תשלום הגמלה" (ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל, פ"ד נח(2) 375, 382). משהופך פסק הדין לחלוט, שוב אין אנו רשאים לתת דעתנו למציאות שהשתנתה. גם פער שנוצר בין התחזית למציאות, בתקופת הביניים שבין פסק הדין הראשוני לבין פסק הדין החלוט, אינו מותר להוכחה בכל מקרה ובכל תנאי; בפסיקה נקבעו כללים ברורים בדבר ההיתר להביא ראיות נוספות בערעור...

    את הטרוניה שיש לו כלפי המזיק (וכלפי עצמו משבחר שלא להעלות את הטרוניה בערעור הקודם) הוא מבקש עתה להפנות אל מי שלא היה בעל ריבו, וכנגד מי שאין לו כלפיו עילה לתבוע בסכום אחד ומראש את סך כל החזרי הגמלאות שאמורות היו להשתלם לו במהלך השנים הבאות. זכות תביעה שכזו צריכה להיות מעוגנת בהוראה מפורשת בדין, ואין היא בשום פנים פועל-יוצא של העובדה שהמערער בחר שלא לנסות לתבוע החזר ממי שגרע מסכום הפיצויים ששילם לידיו את סכום הגמלאות. הותרת פתח לבירור מחודש של גובה דמי הנזק הכוללים שצריכים להגיע לידי המערער, וזאת לאחר שפסק הדין בתביעת הנזיקין הפך חלוט – היא בבחינת פתיחת פתח לשינוי סדרי דיון.

    למותר כמעט לציין כי אין ממש בטענה כי יש במימוש פסק-הדין בתביעת הפיצויים ובמימוש ההסכם שבין המזיק למוסד לביטוח לאומי (שעל-פיו משולמים למוסד החזרים חלקיים בלבד), משום עשיית עושר ולא במשפט או משום גזל, בכל מקרה בו מתברר, לאחר מעשה, ולאחר מעשה בית דין, כי ההנחות שעמדו ביסוד פסק הדין לא נתממשו במלואן."

54. הנה כי כן, בשני המקרים האמורים לעיל, בית המשפט העליון ניתק לחלוטין את ה"שילוש הקדוש", דהיינו את הזיקה בין הסכום שנוכה מתוך נזקו של הניזוק, הסכום שמשלם המזיק למל"ל, והסכום שמשלם המל"ל לניזוק. אכן, ככלל, ראוי ורצוי שסכומים אלו יהיו זהים זה לזה. אלא שהדבר אינו מחויב המציאות, במיוחד כאשר אי ההתאמה נגרמת עקב שינוי בזכאות הניזוק עקב שחל לאחר שניתן פסק הדין בערכאה הדיונית.

55. בדומה לשני פסקי הדין האמורים, בעב"ל (ארצי) 98-08‏ ‏ ליאת יחיאל נ' המוסד לביטוח לאומי (16.10.12) דן בית הדין הארצי לעבודה בערעורה של אלמנה שהמל"ל שלל ממנה קצבת תלויים עקב הפיכתה לידועה בציבור כבת זוג. במקרה שם טענה האלמנה כי "עצם קבלת הכספים מחברת הביטוח במקביל לשלילת הגמלה מהמערערת מהווה עשיית עושר ולא משפט." בית הדין הארצי סקר את השתלשלות ההלכה בנוגע לזכותה של אלמנה שהפכה לידועה בציבור לקבל קצבת תלויים, ודחה את תביעתה של האלמנה שבפניו.

56. לסיכום, הלכה היא שאין חובה על המל"ל לשלם לניזוק את שקיבל מהמזיק על פי זכותו מכח ס' 328 לחוק הביטוח הלאומי, ואין בסירובו לעשות כן משום התעשרות שלא כדין.

    מן הכלל אל הפרט

57. כאמור בהרחבה לעיל, ביום 14.12.10, בעת שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לא היו התובעת והיתאם ידועים בציבור כבני זוג, ועל כן התובעת הייתה זכאית לקבל קצבת תלויים. בית המשפט המחוזי חישב את הקצבאות שקיבלה ושעתידה הייתה לקבל בהנחה שלא ישתנה מצבה, וניכה סכום זה מהפיצוי שנפסק לה. במקביל, הורה בית המשפט למזיק שאינו המעביד לשלם למל"ל את חלקו בקצבאות אלה.

58. המל"ל הפסיק לשלם את הקצבאות בשנת 2013, אף שבמועד זה התובעת הייתה זכאית להם. אם לא די בכך, במועד זה העניק המל"ל לתובעת מענק בגין נישואיה, אף שעדיין לא הייתה זכאית לו, וממנו ניכה את הקצבאות שקיבלה מהשנים 2008 ואילך. רק כעבור 3 שנים, בראשית 2014, נישאה התובעת. ממועד זה ואילך, לא הייתה התובעת זכאית לקצבת תלויים (אם כי הייתה זכאית למענק בגין נישואיה). לפיכך, נראה שאת הדיון בשאלת זכאותה של התובעת להשבה יש לחלק לשתי תקופות, הראשונה, ממועד שהופסקה זכאותה, 1.1.08 ועד שנישאה, והשנייה, מיום שנישאה ואילך, וכך ייעשה.

59. התקופה הראשונה

    טענות התובעת בנוגע לתקופה זו הן כי המל"ל שגה בהגדרת מעמדה כ"ידועה בציבור", ולפיכך שגה כששלל ממנה קצבאות עבור תקופה זו. עקב שגיאה זו, נטל המל"ל ממנה כספים שלא כדין, ועל כן קמה לו חובת ההשבה.

60. עיקר טענת המל"ל בנוגע לתקופה הראשונה היא פרוצדוראלית, דהיינו שבית משפט זה אינו מוסמך לדון בתביעת השבה המבוססת על הטענה שפקיד התביעות של המל"ל טעה בקביעת מעמדה של התובעת כידועה בציבור. המל"ל מפנה לפסק הדין ברע"א 9124/09 המוסד לביטוח לאומי נ' אלה צימבלר (21.3.10) שם נקבע כי הסמכות לדון בתביעה כנגד המל"ל בגין קיזוז קצבת הבטחת הכנסה ששולמה לטענת המלל ביתר מקצבת ילדים נתונה לבית הדין לעבודה.

61. אלא שהמקרה שהתברר ברע"א 9124/09 הנ"ל הוא מקרה שנעוץ במחלוקת בין המל"ל לבין המבוטחת לגבי הזכאות לקצבת הבטחת הכנסה. במקרה שם לא עלתה כלל השאלה של הפסקת תשלום הקצבאות על אף שהמל"ל קיבל מראש תשלום בגינן מהמזיק. כאשר סוגיית ההשבה מתעוררת בהקשר זה, הסמכות אינה לבית הדין לעבודה, אלא לבית משפט זה. ר' לעניין זה את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל (ארצי) 747/09 עופר בר מור נ' המוסד לביטוח לאומי (9.3.10). במקרה שם, כמו במקרה שבפני, היה הניזוק זכאי לגמלאות מהמל"ל, וגמלאות אלו נוכו מהסכום שקיבל הניזוק מהמזיק בתביעת הנזיקין. גם שם, המל"ל קיבל מהמזיק את סכום הגמלאות ששילם ושהיה צפוי לשלם. אלא שהניזוק שם ירד מהארץ, והמל"ל חדל מלשלם קצבאות לניזוק. הניזוק הגיש לבית הדין לעבודה תביעה נגד המל"ל, בטענה דומה של עשיית עושר ולא במשפט. בית הדין הארצי קבע שהסמכות לדון בתביעה אינה של בתי הדין לעבודה, אלא של בתי המשפט האזרחיים:

    "באשר לטענת השיבוב כנגד המוסד לביטוח לאומי בגין הסכומים שקיבל מחברת אבנר על פי ההסכם שבינו לבינה, אזי גם כאן ראוי פסק דינו של בית הדין קמא להתאשר מטעמיו, על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

    מעבר לאמור נוסיף אך את זאת: א.    צדק בית הדין קמא בפסקו כי אין לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעות שיבוב המבוטח כלפי המוסד, על פי סימן ד' להוראות הכלליות בדבר גמלאות, בחוק הביטוח הלאומי."

62. במאמר מוסגר אציין שבית הדין הארצי העיר שם, בדומה לפסיקת בית המשפט העליון שהובאה לעיל, שגם לגופו של עניין אין לניזוק עילת תביעה כנגד המל"ל, הנשענת כל כולה על הטענה שהמל"ל קיבל מהמזיק סכומים בהנחה שהוא ישלמם לניזוק:

    "הסכום שקיבל המוסד מחברת הביטוח אבנר על פי ההסכם ביניהם, אינו רלבנטי כלל כלפי המערער..."

63. מכל מקום, כאמור בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אני דוחה את טענת המל"ל בדבר העדר סמכות עניינית לבית משפט זה. מעבר לצריך אציין, שברע"א 454/09 שנזכר לעיל התברר ערעור על תביעה בעילה דומה שהתבררה במערכת בתי המשפט האזרחיים, ובית המשפט העליון לא העלה שאלה בדבר סמכותו של בית המשפט האזרחי להיזקק לתובענה, אף שככלל, בית המשפט יעלה שאלת סמכות עניינית מיוזמתו. אף בפסק דינו של בית המשפט העליון במקרה שבפני, התיק הוחזר לבירור עובדתי, מבלי לסייג בירור זה לטענה כזו או אחרת, בשים לב לטענת המל"ל בדבר הסמכות העניינית.

64. לגופו של עניין, משהוברר שהתובעת הייתה זכאית לקבל קצבת תלויים בשנים 2008 – 2013, הרי שהמל"ל מחזיק בכספים אלו שלא כדין. לפיכך, יש מקום להורות למל"ל להשיבם לתובעת.

65. התקופה השנייה

    באשר לתקופה השנייה, המתחילה בשנת 2014, כשנתיים לאחר שפסק הדין הפך חלוט, ההלכה כפי שהובאה לעיל מורה אותנו שאין להתחשב באירועים שאירעו לאחר שניתן פסק הדין בתביעת הניזוק כנגד המזיק. יודגש, שגם התובעת אינה חולקת על הלכה זו (ר' ס' 24 לסיכומיה, בעמ' 22 ושוב בס' 30 בעמ' 23). אלא שלטענתה שם, "לא מדובר בעובדה חדשה שנוצרה אחר פסק הדין, אלא עובדה שהייתה קיימת." טענה זו נידונה בהרחבה לעיל ונדחתה, משום שהיא נסתרת בתצהירי התובעת עצמה.

66. כאמור לעיל, ס' 135 לחוק הביטוח הלאומי מורה אותנו שמעת שנישאה התובעת, היא אינה זכאית עוד לקצבת תלויים. בנסיבות אלה, דומה שאף התובעת עצמה מסכימה שאין מקום להורות למל"ל לשלם לה קצבאות שהיא אינה זכאית להן על פי החוק. יתר על כן, נראה שהתובעת מסכימה שאין גם מקום לחייב את המל"ל לשלם לה סכום חד פעמי מתוך הכספים שקיבל מהמזיקים, כאשר העילה בגינה איבדה את זכאותה נולדה לאחר פסק הדין בתביעתה כלפי המזיקים.

67. מכל מקום, אף אם התובעת אינה סבורה כן, כך מורה אותנו הפסיקה שהובאה לעיל. ס' 135 לחוק הביטוח הלאומי אינו מבחין בין מצבים בהם המל"ל קיבל שיפוי עבור הקצבאות שישלם לבין מצבים בהם הוא אינו זכאי לשיפוי כאמור, ואין זה נכון שבתי המשפט יערכו את האבחנה שהמחוקק נמנע מלעשות.

68. במאמר מוסגר אוסיף רק, שאילו היה מקום לפתוח מחדש את קביעות פסק הדין בהתחשב בעובדות שנולדו לאחריו, לא היה זה נכון לעשות זאת רק ברכיב הניכויים, או חלוקת הפיצוי בין התובעת לבין המל"ל, אלא היה מקום לחשב מחדש את גובה הפיצוי עצמו, שאף הוא משתנה עקב נישואי התובעת. אמנם ברע"א 3535/09 אסתר שוקרון נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (6.9.11) נקבע כי נישואי אלמנה אינם משפיעים על זכות העזבון לפיצוי בגין השנים האבודות, אבל זכותה לפיצוי בגין אבדן שירותי בעל וודאי מושפעת מנישואיה. במקרה שבפני בית המשפט פסק לתובעת ובנה ברכיב זה סך של 400,000 ₪, ונראה כי עקב נישואיה מחדש היה הפיצוי ברכיב זה מופחת באופן ניכר.

    לסיכום

69. התובעת הייתה זכאית לקצבאות תלויים מיום מותו של בעלה הראשון בתאונת עבודה, ועד לנישואיה השניים בשנת 2014. המל"ל הפסיק תשלום קצבאות אלה בשנת 2013, בטענה שהיא חדלה להיות אלמנה, והפכה ידועה בציבור. הפסקה זו בתשלום הקצבאות נעשתה שלא כדין, ובלא בסיס עובדתי מתאים. לפיכך, על המל"ל להשיב לתובעת את הסכומים שמנע ממנה בגין קביעתו האמורה, ולשלם לה את קצבאות התלויים עבור השנים 2008 – 2013 (כולל). בהעדר ראיות בדבר גובה התשלומים האמורים, רשאים הצדדים, ככל שיש צורך בדבר, להגיש בקשה למתן פסיקתא בנושא זה.

70. משנת 2014 ואילך, התובעת נשואה בשנית, ועל פי סעיף 135 לחוק הביטוח הלאומי, אינה זכאית להמשיך ולקבל קצבאות תלויים. חוק הביטוח הלאומי אינו מבחין בין מקרה בו המל"ל קיבל תשלומים מהמזיק לפי ס' 328 לחוק הביטוח הלאומי, לבין מצב בן לא התקבלו תשלומים כאמור. בשני המצבים, הפסקת תשלום קצבת תלויים לאלמנה שנישאה אינו מזכה אותה בקבלת הקצבה המהוונת, אף אם זו נוכתה מהפיצוי שקיבלה האלמנה מהמזיק.

71. כן יישא המל"ל בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ₪.

     

     

     

     

    ניתן היום, י"ט אדר א' תשע"ט, 24 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.