ב.ה. נ' קצין התגמולים

ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו וקבע שלא הוכח שבשירותו הצבאי התקיימו תנאים או אירועים חריגים ולא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו לבין מצבו הנפשי.

רקע

1.המערער, יליד 1993, התגייס לשירות צבאי ביום 1.12.2011 עם פרופיל רפואי 97, שירת כגשש, הוצב מגזרת הר דוב בה שירת אחיו החייל שהתאבד בביתו בנשקו האישי והוכר כמי שנפל במילוי תקפידו, הועבר לגזרות אחרות ושוחרר ביום 23.2.2013 עם פרופיל 21 על רקע נפשי. ביום 20.2.2013 המערער הגיש למשיב בקשה להכרת זכות [מחלה] לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב], בגין פגימה נפשית אשר, לטענתו, נגרמה עקב שירותו. הוא הגיש אף את תצהירו מיום 16.5.2013 (להלן: התצהיר הראשון), בו הוא ציין כי העובדה שהוא שירת באותו מקום בו שירת אחיו המנוח, שהתאבד בשנת 2006, גרמה לו לבעיות נפשיות, וכי הוא סובל מהפרעת הסתגלות שמנעה ממנו את המשך השירות. המשיב הפנה את המערער לפסיכיאטר ד"ר רוני ומוש, אשר בחוות דעת מיום 11.4.2014 ציין כי חוסר שיתוף פעולה של המערער בעת הבדיקה אינו מאפשר להתרשם ממצב פסיכוטי פעיל או ממצב דיכאוני מז'ורי, וכי לנוכח התמונה הקלינית אין לראות קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין השירות הצבאי. ד"ר ומוש הציע שיבוצעו למערער אבחון פסיכו-דיאגנוסטי והסתכלות פסיכיאטרית מלאה בתנאי אשפוז, על מנת להגיע לאבחנה ברורה של מחלתו. על סמך חוות דעת זו דחה ביום 25.5.2014 המשיב את הבקשה להכרה בנכות, בקובעו כי לא התקיימו תנאי שירות חריגים ולא הוכח קשר סיבתי. על החלטה זו הוגש ביום 24.7.2014 הערעור שבפנינו.

כתבי הטענות וחוות הדעת של מומחים רפואיים מטעם הצדדים

2.בכתב הערעור המתוקן נטען כי עובר לגיוס עבר המערער טיפול נפשי, לאחר שהיה עד להתאבדותו של אחיו הגדול, אשר שירת כגשש בגזרת הר דוב. הודגש כי לאחר גיוסו לצבא עם פרופיל 97, ללא סעיפי ליקוי נפשי, ולאחר שעבר טירונות, בה סבל מבעיות חברתיות, הוא הוצב לשרת כגשש דווקא בגזרת הר דוב, בה שירת האח שהתאבד, וזאת על אף בקשתו ובקשת בני משפחתו שלא לשבצו בגזרה זו. נטען כי תנאי השירות - מקום השירות בחברת גששים ותיקים שהכירו את האח המנוח - הסבו למערער מצוקה נפשית, ורק בחודש ספטמבר 2012 הוא הועבר לשרת בחטמ"ר אפרים בגזרת יהודה ושומרון. לאור תפקודו הלקוי, הועבר המערער לחטמ"ר בנימין, שם הוזהר כי התנהגות שאינה תקינה עלולה להביא לענישה ואף לכליאה. בשל תגובה נפשית חריפה בעת שהותו בחופשה בביתו, הובהל המערער לבית החולים "העמק" בעפולה, וימים אחדים לאחר שחרורו הוא הובהל בשנית לבית החולים והופנה לאשפוז במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה", שם שהה עד 13.2.2013. הבודקים שם ציינו ש"יש גרעין של PTSD" ואילו הפסיכיאטר הצבאי שבדק אותו קבע שהוא סובל מהפרעת הסתגלות בעלת מאפיינים חרדתיים ברורים. בשל הפרעה זו הורד הפרופיל הרפואי של המערער ל-21 והוא שוחרר מהשירות. עוד נטען כי פסיכיאטרים שבדקו את המערער במרפאה לבריאות הנפש ובמחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים "העמק" אבחנו אותו כלוקה בסכיזופרניה.

לכתב הערעור המתוקן צורף תצהיר נוסף של המערער (להלן: התצהיר השני), בו פורטו העובדות דלעיל. כן צורפה חוות דעת מיום 17.5.2017 של הפסיכיאטר פרופ' חיים קנובלר, אשר קבע כי קיים קשר סיבתי בין פריצת מחלתו הנפשית של המערער לבין שיבוצו כגשש באותה יחידה בה שירת אחיו הגשש שהתאבד כאשר המערער עצמו היה בן 12. המומחה ציין שהמערער שוחרר מהצבא באבחנה של הפרעת הסתגלות, אולם סבר כי לאור התנהגותו הרגרסיבית והפרנואידית, עולה חשד שמדובר בהתפתחות של מחלת הסכיזופרניה. הוא הדגיש כי בין אם מדובר בסכיזופרניה שהחלה כהפרעת הסתגלות, ובין אם מדובר בהפרעת הסתגלות בעוצמה של הפרעה פוסט-טראומתית עם סימפטומים פסיכוטיים (Complex PTSD), הרי באה לביטוי בעוצמה מחלת נפש שהחלה באופן ברור כהפרעת הסתגלות לשירות הצבאי. לפיכך, טען המומחה, יש להכיר בלחצי השירות הצבאי כגורם למחלה הנפשית.

3.בכתב התשובה טען המשיב כי יש לקבל את מסקנותיו של המומחה מטעמו, ואף צרף חוות דעת משלימה מיום 22.2.2016 של ד"ר ומוש, שכללה התייחסות לחוות הדעת של מומחה המשיב. בחוות הדעת המשלימה טען ד"ר ומוש כי אין כל התאמה בין התנהגות המערער לקריטריונים המקובלים של PTSD וסבר כי העובדה שהתאבדות אחיו החייל של המערער התרחשה בבית, ולא בצבא, שוללת את הטענה שהצבת המערער לשירות במקום בו שירת אחיו היא שעוררה בו רגשות חרדתיים.

4.מטעם המערער הוגשה חוות דעת משלימה מיום 18.4.2016 של פרופ' קנובלר, בה הוא הביע דעתו כי לא תצמח תועלת מאשפוז פסיכיאטרי של המערער לשם אבחנת מחלתו הנפשית.

מומחה רפואי מטעם הוועדה

5.ביום 8.2.2018 מינינו את הפסיכיאטר ד"ר נביל ג'ראיסי כמומחה מטעם הוועדה, על מנת שיחווה דעתו לגבי מצבו הנפשי של המערער והקשר הסיבתי בין מצב זה לבין שירותו הצבאי. ביום 20.4.2018 ניתנה חוות דעת המומחה (להלן: חוות דעת ג'ראיסי), אשר קבע כדלקמן:

"מעיון במסמכים רפואיים, מאמנמנזה וממצאי הבדיקה הקלינית אני מסיק כי סביר להניח שהתובע היה בריא מבחינה נפשית לפני השירות הצבאי. שירותו זה והשתלשלות מסכת האירועים הדוחקים שחווה כטראומטיים ומסכנים חיים, הוא שגרם אצל התובע להפרעה נפשית חולנית ושהביאה אותו לפנות לבדיקה וטיפול ואשפוז".

בחוות הדעת פירט המומחה את המסמכים הרפואיים אשר עמדו לנגד עיניו, וביניהם סיכום אשפוז במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" בתקופה 21.1.2013 - 13.2.2013, בו נכתב כי המערער "מוכר למערכת בריאות הנפש מטיפול פסיכולוגי שעבר מגיל 12 למספר שנים לאחר שאחיו, שהיה אז חייל בסדיר, התאבד מולו בירייה" וכי "יש לומר שעלו סימנים המחשידים לכיוון של מגמתיות כמפורט לעיל אם כי נראה שבבסיס אכן יש גרעין של PTSD".

ד"ר ג'ראיסי כתב בחוות הדעת כי המערער התפתח כשאר בני גילו, וכי כאשר היה בן 11, אחיו החייל, ששירת בלבנון, התאבד בביתו. הוא הדגיש כי המערער "חווה את האירוע הטראומטי הזה במשפחה כבן משפחה שכולה וכנוכח וצופה באירוע הטראומטי". המומחה ציין כי המערער עבר טיפול פסיכולוגי ובשיחות אצל פסיכולוגית נאמר להורי המערער כי "אין לו בעיה נפשית". הוא הסתמך אף על הבדיקה הרפואית ערב גיוסו של המערער, וקבע כי הוא היה בריא נפשית במועד גיוסו. לדברי אמו, לאחר שסיים טירונות ביקש המערער שלא יוצב בלבנון, עקב הטראומה שנגרמה בגין התאבדות אחיו בתקופה בה שירת בלבנון. למרות פניותיו ופניות בני משפחתו למפקדיו, הוצב המערער באותו בסיס בו שהה אחיו המנוח בלבנון, והוא "אף הספיק לראות כתוב שם השם של אחיו מעל הקירות באותו בסיס". ד"ר ג'ראיסי כתב כי המערער חווה את רצף האירועים בגיוסו ובשיבוצו לשרת בלבנון כאירועים מסכני חיים בצורה רצינית והשינוי בהתנהגותו נהיה בולט, כאשר ברקע קיימת היסטוריה משפחתית של שכול עקב שירות בצבא - בהיתקלות בעמק הירדן נהרג דודו ואביו אובחן כנכה פוסט-טראומה.

המומחה הסביר כי המערער אובחן במגוון אבחנות שנעו לאורך השנים בין התחזות לבין הפרעה הסתגלותית לבין הפרעה בתר חבלתית וסכיזופרניה. הוא ציין כי כאשר בדק את המערער ביום 18.4.2018 הוא איבחן אותו כלוקה בהפרעה חולנית בתר חבלתית (Post-traumatic Stress Disorder with Predominant Disturbance of Conduct ) עם התנהגות דיסוציאטיבית ורגרסיבית מדרגת חומרה קשה, לפי סיווג מקובל ב-ICD-10. עוד ציין כי כאבחנה מבדלת לא ניתן לשלול התפתחות מחלת נפש סכיזופרנית על רקע הדחק העצום והמצוקה הנפשית בה הוא שרוי בהיותו מוצף רגשית מתחושת איום קיומי. המומחה אף גרס כי לא ניתן לשלול קיום גרעין פוסט-טראומתי מגיל 11 שמקורו באירוע התאבדות האח, אשר הוחמר כיום ובא לביטוי על רקע השירות הצבאי.

הוכחת הגרסה העובדתית

6.המערער לא נחקר על התצהיר הראשון והתצהיר השני, לאור הודעת בא-כוחו בישיבה ביום 5.1.2017 על החמרה במצבו, שנסמכה על סיכום בכתב של הפסיכיאטרית ד"ר מרים ברן מיום 9.10.2016. מתיאור בא-כוחו של המערער על אופן חתימת המערער על תצהירו (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 5.1.2017) ומקריאת התרשמותו של המומחה ד"ר ג'ראיסי מהתנהגותו של המערער במועד בדיקתו, אנו סבורים כי לא ניתן לייחס משקל ראייתי ממשי לעדותו של המערער, כפי שבאה לביטוי בתצהיריו. אולם הגרסה העובדתית שתוארה בכתב הערעור המתוקן פורטה אף בתצהיר מיום 12.11.2015 של א', אחד מאחיו של המערער. האח א' נחקר בחקירה נגדית על-ידי באת-כוח המשיב, ובין השאר ציין כי הוא עצמו ביקש מהקצינה האחראית על משפחות שכולות, ששמה א', שלא להציב את המערער בגזרה בה שירת האח שהתאבד (עמ' 5 לפרוטוקול).

7.באת-כוח המשיב טענה בסיכומיה כי לא עלה בידי המערער להוכיח את הגרסה העובדתית עליה ביקש להסתמך. להשקפתה, תצהיר האח א' אינו קביל בהיותו עדות שמיעה, עדות כבושה ועדות יחידה. אולם כפי שיפורט להלן, העובדות הצריכות לענייננו - היותו של המערער בן למשפחה שכולה, אירוע התאבדות האח החייל בנוכחות המערער בהיותו ילד, בקשת המשפחה שלא להציב את המערער לשרת כגשש בגזרת הר דוב בה שירת האח שהתאבד, הצבת המערער באותה גזרה והעברתו לגזרה אחרת, הורדת הפרופיל הרפואי מ-97 ל-21 על רקע נפשי - מגובות בתיעוד "בזמן אמת", בנוסף לתצהירו של האח א'. בסיכום ראיון קליטה של המערער, רשם קצין הגששים, רס"ן ו', ביום 9.8.2012: "החייל מוגדר כ'בן למשפחה שכולה', אח שלו שירת בגזרת חטיבה x ונפל בעת מילוי תפקידו 14/2/2006. החייל סיים את קורס גששים ... ושובץ בפיקוד צפון – x/91". ובסיכום ראיון עזיבה רשם רס"ן ו' ביום 5.9.2012: "בשבוע האחרון אימא של החייל חתמה וויתור על שירותו של החייל לשרת בגזרת x כי הגזרה מזכירה להם את האח של החייל שנפל במילוי תפקידו ואמו של החייל רוצה שישרת בגזרה אחרת". השפעת התאבדות אחיו לנגד עיניו של המערער תוארה אף בסיכום מיום 15.1.2013 של רופא במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים "העמק", לשם הגיע המערער לאחר התפרצותו בביתו. נכתב כי "לדבריו, אחיו הגדול התאבד מול עיניו בהיותו ילד, ומאז זוכר בבהירות רבה את המעשה, ומאז שנמצא בצבא, בתפקיד כמו של אחיו, נזכר בכך ביתר שאת ומתקשה להשתחרר מהמחשבה והתמונות". בסיכום ביקור מיום 22.8.2013 נרשם כי קיימת "הפרעה בהתנהגות ובתפקוד וסימנים חרדתיים ככל הנראה על רקע טראומטי של אחד שהתאבד ועל דברי המערער "על קושי שהתגבר כשהוצב בבסיס שבו היה אחיו". על פנייה לקצינת משפחות שכולות, ששמה א', בבקשה שלא להציב את המערער באותה גזרה העיד האח א' מכלי ראשון. תיעוד על הורדת הפרופיל מצוין בחוות דעת של הפסיכיאטר ד"ר סטביסקי מיום 6.2.2013, בה צוינה המלצה לוועדה רפואית לשחרר את המערער "עם סעיף נפשי" של פרופיל 21, לאור "הפרעת הסתגלות בעלת מאפיינים חרדתיים בולטים". מסקנתנו הינה כי המערער הוכיח את העובדות הרלבנטיות באמצעות עדות האח א' והתיעוד האמור. מנגד, נמנע המשיב מלהביא עדים מטעמו.

8.העובדות הללו הן שעמדו אף בבסיס חוות דעתו של ד"ר ומוש . מסקנתו להיעדר קשר סיבתי בין המצב הנפשי לבין השירות הצבאי לא הייתה קשורה באי-קבלת הגרסה העובדתית, אלא נומקה בטעמים אחרים - בכך ש"בעת השירות באזור הצפון לא היה כל סימן אובייקטיבי למחוללי חרדה שיכולים לתת הסבר למצב זה", ובכך ש"ההתנהגות הקיצונית עשתה יותר מכל רושם של מגמתיות". הטיעון בחוות הדעת המשלימה של ד"ר ומוש, לפיו התאבדות האח לא התרחשה בגזרה בה הוא שירת ובה שירת לאחר מכן המערער עצמו, אלא בבית, ולפיכך "לא ניתן לקובע שההגעה למקום בו שירת האח עוררה בו רגשות חרדתיים", הינו טיעון מקומם. אין הוא עולה בקנה אחד עם האמור בסיכום ביקור מיום 22.8.2013 ועם האמור בסיכום ראיון של רס"ן ו', שרשם כי האח שירת באותה גזרה ונפל בעת מילוי תפקידו.

9.מסקנתנו מכל המתואר לעיל הינה כי עלה בידי המערער להוכיח את גרסתו העובדתית: היותו אח שכול, אירוע התאבדות אח חייל בנוכחות המערער בהיותו ילד, אי-היעתרות הצבא לבקשת המשפחה שלא להציב את המערער לשרת כגשש בגזרה צפונית בה שירת האח שהתאבד, והורדת הפרופיל הרפואי מ-97 ל-21 על רקע נפשי.

הפגימה הנפשית והקשר הסיבתי

10.לא הייתה תמימות דעים בין המומחים הרפואיים באשר למהות הפגימה הנפשית ממנה סובל כיום המערער. מומחה המשיב, ד"ר ומוש, טען אמנם להעצמה והגזמה מצד המערער, אך לא גרס כי מדובר בהתחזות. הוא סבר שעל מנת להגיע לאבחנה ברורה נדרש לבצע אבחון פסיכו-דיאגנוסטי, הסתכלות פסיכיאטרית בתנאי אשפוז ובדיקת אמינות. פרופ' קנובלר סבר כי מדובר בהפרעה פוסט-טראומתית מורכבת, ואילו ד"ר ג'ראיסי טען להיתכנות מספר אפשרויות - ואריאציות של הפרעה נפשית בתר-חבלתית וסכיזופרניה. השתכנענו כי המערער סובל כיום מהפרעה נפשית, אולם לאור חוסר הוודאות בקיומה של פגימה נפשית ספציפית - כפי שמשתקף במסקנות המומחים הרפואיים - אין בידינו לקבוע האם מדובר ב-PTSD, הפרעת הסתגלות או סכיזופרניה.

11.שלטונות הצבא שגו כאשר התעלמו מפניית בני משפחתו של המערער, שביקשו למנוע הצבתו בגזרה צפונית בה שירת האח שהתאבד. היה על שלטונות הצבא לדעת כי מדובר באח שכול ובמשפחה פגועה, ולנהוג בזהירות מופלגת בטרם הציבו את המערער לשרת בתפקיד מבצעי בזירה מסוכנת. הצבת המערער בגזרת לחימה בה שירת אחיו המנוח, ללא שהוכח כי זה היה רצון המערער, עומדת בניגוד לעמדה הרשמית של הצבא, לפיה הוא מגלה התחשבות מיוחדת במלש"בים ממשפחות שכולות, ובניגוד לפקודת מטכ"ל הקובעת כי בן למשפחה שכולה לא ישובץ לבסיסים שבגזרת לחימה. אף אם בני משפחתו של המערער לא היו פונים לשלטונות הצבא בבקשה למנוע הצבתו כגשש בגזרת הר דוב, היה על הצבא להימנע מהצבה זו. המערער הוכיח כי הצבה זו השפיעה לרעה על מצבו הנפשי. מאחר ואין ראיה לביטוי חיצוני של מחלה נפשית עובר לגיוסו של המערער, יש לקבוע כי הקשר הסיבתי העובדתי שבין שירותו של המערער באותו תפקיד ובאותה זירה בה שירת האח שנפל הינו קשר של גרימה ולא של החמרה. אנו מעדיפים, איפוא, את מסקנותיהם של פרופ' קנובלר וד"ר ג'ראיסי, בדבר קיום קשר סיבתי עובדתי, ודוחים את מסקנתו של ד"ר ומוש.

בענייננו, מתקיים אף קשר סיבתי משפטי, על שני רכיביו. לרכיב הסובייקטיבי - קבלתו של הצבא את המערער בעל רגישות מיוחדת כתוצאה מאירוע טראומתי בילדותו - מתווסף הרכיב האובייקטיבי שהינו שירות מבצעי בזירה מסוכנת: קיימת ידיעה שיפוטית בנוגע לתפקידו של גשש בדואי ובנוגע למיקומה הרגיש של גזרת הר דב. עבור המערער בפרט, ועבור כל חייל שהינו אח שכול בנסיבות דומות, יצרה ההצבה לשירות בגזרת הר דוב תנאי שירות חריגים.

התוצאה

12.המערער הוכיח קשר סיבתי בין תנאי שירותו לבין מצבו הנפשי. לאור זאת, אנו סבורים כי החלטת המשיב מיום 25.5.2014, לפיה לא הוכחו תנאי שירות חריגים ולא הוכח קשר סיבתי בינם לבין מצבו הנפשי, אינה יכולה לעמוד. לפיכך, אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את החלטת המשיב.

כמו כן אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכר טרחה בסך כולל של 8,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, וכן את הוצאותיו בגובה התשלום ששולם על-ידו למומחה הרפואי מטעמו בגין שתי חוות הדעת וחלקו בתשלום למומחה הרפואי מטעם הוועדה, וכל אלה - בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועדי הוצאתם ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ג אדר א' תשע"ט, 28 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.