הנתבעת הוציאה נגד התובעים צו להריסת מסעדה שבאחזקתם הנמצאת בחוף גבעת אולגה על-פי סעיף 9 לחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004 (להלן: חוק שמירת הסביבה החופית). על אף שבית משפט השלום האריך את המועד לביצוע הצו, הוציאה הנתבעת צו נוסף אשר "קיצר את המועדים", ומשלא פעלו התובעים על-פיו, הרסה את המסעדה בעצמה ודרשה מהם לשאת בכפל הוצאות ההריסה. התובעים, שטענו כי הנתבעת פעלה בניגוד לחוק, הגישו תביעה לסעדים הצהרתיים ולסעד כספי - פיצוי על נזקי ההריסה.
רקע והליכים קודמים
1.בחוף גבעת אולגה, על מקרקעי ציבור שבבעלות רשות מקרקעי ישראל שהוחכרו לעיריית חדרה, הוקמה מסעדה שנוהלה על-ידי התובעים במשך כשלושים שנים. מעת לעת נתנה העירייה לתובעים רישיונות עונתיים למכירת ארטיקים, גלידות ושתייה, לציבור הבא לחוף הים, עד אשר ביום 28.6.2012 היא הגישה נגדם תביעה לסילוק יד. בית המשפט המחוזי בחיפה, בדונו בתביעת התובעים נגד העירייה (ת"א 40190-06-12) (לאחר שנמחקה תביעת העירייה נגד התובעים לסילוק יד, מאחר והיא התייתרה לאור הריסת המסעדה על-ידי הנתבעת בתביעה שבפנינו), קבע בפסק דינו מיום 13.8.2018 כי זכותם של התובעים במקרקעין (עליה ניצבה המסעדה - א"ג) הייתה זכות של ברי-רשות שהינה הדירה, וכי כל הפעילויות הנוספות שנעשו על-ידיהם במקרקעין, לרבות בניית מבנים ותוספות, נעשו ללא רישיון וללא היתר. עניינה של התביעה שבפנינו אינו נוגע למחלוקת בין התובעים לעירייה, כי אם לחוקיותן של פעולות הריסה של המסעדה שננקטו על-ידי הנתבעת, באמצעות המשרד להגנת הסביבה.
2. ביום 30.6.2011 שלחה הנתבעת לתובע מס' 2 (להלן: התובע) ולאליהו מלכה (להלן: מלכה) מכתב "התראה לפי סעיף 7ג' לחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004" בה צוין כי מסעדת ג'ורג' ביץ' שבאחזקתם, הנמצאת בחלקה 482 בגוש 10570, במרחק של כ-30 מטרים מקו החוף כמשמעותו בחוק האמור, גורמת לפגיעה בסביבה החופית, ובין השאר פוגעת במערכת האקולוגית הטבעית המתקיימת בחוף הים, במהלך ההתפתחות הטבעית ובשימור של הסביבה החופית ובמעבר החופשי של הציבור בחוף הים. התובע ומלכה נדרשו לפרק ולסלק את מבני המסעדה ולהחזיר את מצב החוף לקדמותו עד לא יאוחר מיום 20.7.2011.
3.ביום 8.9.2011 שלחה הנתבעת לתובע ולמלכה "צו להסרת הפגיעה בסביבה החופית לפי סעיף 9 לחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004" (להלן: הצו או הצו המקורי), בו הם הצטוו להסיר את מבנה המסעדה הנמצא בחלקה 523 בגוש 10570 בגבעת אולגה, ולנקוט את האמצעים הדרושים לשיקום הסביבה החופית ולהשיב את המצב לקדמותו "וזאת לא יאוחר מ-7 ימי עבודה ממועד קבלת צו זה". עוד נכתב בצו:
"המסעדה נמצאת במרחק של כ-30 מ' מקו החוף' כהגדרתו בחוק ללא היתרי בנייה כדין. אי לכך, המסעדה גורמת לפגיעה בסביבה החופית כהגדרתה בחוק, בניגוד להוראות סעיף 4 לחוק .... בנוסף המסעדה גורמת לפגיעה בזכות הציבור למעבר חופשי לאורך תחום חוף הים של גבעת אולגה, בניגוד להוראת סעיף 5 לחוק....
על פי החוק, מי שנצטווה לקיים הוראות צו זה ולא קיימו, רשאי הח"מ לבצע את הנדרש לפי הצו ומי שנצטווה לעשות כן ולא ביצע, יחויב בתשלום כפל ההוצאות שהוצאו...
הגשת בקשה לביטול הצו אינה מתלה את תוקפו של הצו כל עוד לא החליט בית המשפט אחרת".
4.ביום 15.9.2011 התובעת מס' 1 (להלן: התובעת) ודוד מלכה הגישו, באמצעות באת-כוחם עורכת דין ליאורה ביין, בקשה בבית משפט השלום לביטול הצו המקורי (צ"א 32998-09-11). בפסק דין מיום 24.10.2012 דחה השופט שר את הבקשה, וקבע:
"התוצאה היא כי הצווים יוותרו על כנם. הצווים יבוצעו עד ליום 25.01.13".
ביום 25.10.2012, שלחה הנתבעת אל עורכת-דין ביין "תזכורת לביצוע מיידי של צו להסרת מפגע למסעדות ג'ורג' ביץ' ודודי על החוף - חוף חדרה" (להלן: הצו החדש), בו נדרשו מרשיה לבצע לאלתר את הסרת וסילוק המבנים שפורטו בצו המקורי ולנקוט בכל האמצעים לשיקום החוף ולהשבת המצב לקדמותו, ולהשלים את ההסרה והסילוק עד ליום 30.10.2012 בשעה 12:00. עוד צוין כי אי ביצוע הצו עד למועד שנקצב, יביא להסרת המפגע על-ידי הנתבעת בעצמה, תוך חיוב מרשיה של עורכת-דין ביין בתשלום כפל ההוצאות.
5.ביום 25.10.2012 הגישו התובעת ודוד מלכה בקשה להבהרת פסק הדין, בה ביקשו לקבוע כי בהתאם לפסק הדין עומדת להם הזכות לבצע את הצו המקורי עד ליום 25.1.2013 , ולא עד ליום 30.10.2012 - הוא המועד שצוין בצו החדש. השופט רוזינס קבע ביום 26.1.2012 כי אינו מכיר הליך של הבהרת פסק דין, וציין "מעבר לנדרש" כי פסק הדין ברור לחלוטין ואינו טעון הבהרה.
6.ביום 29.10.2012 הגישו התובעת ודוד מלכה לבית משפט השלום בקשה להורות על ביטול הצו החדש, העומד, לדעתם, בניגוד לפסק הדין של השופט שר, וכן בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור שיוגש עליו. ביום 30.10.2012 הורתה השופטת אבירם על עיכוב ביצועם של פסק הדין והצו החדש למשך 30 יום.
7.ביום 31.10.2012 הגישה הנתבעת בקשה לביטול החלטת השופטת אבירם, שניתנה במעמד צד אחד. בבקשה נטען כי על-פי פסק הדין רשאית הנתבעת לבצע את הצו המקורי על אתר, וכי הצו החדש כלל אינו צו חדש אלא מתן אפשרות לתובע, לפנים משורת הדין, לבצע בעצמו את הצו המקורי. בהחלטה מיום 15.11.2012 דחתה השופטת לפין הראל את בקשת הנתבעת. בהחלטה נקבע:
"הבקשה נדחית מן הטעמים כדלקמן:
א. נותרו שבועיים בלבד עד למועד בו או יפקע העיכוב או תוגש בקשה לבית משפט של ערעור.
ב. על פי פסק הדין ניתנה למעשה אורכה לביצוע ההריסה עד ליום 25.1.2003, דהיינו אורכה של 3 חודשים לפינוי והריסת מבנים העומדים עשרות שנים, כאשר הוצאת הצווים מלכתחילה הייתה בשיהוי ניכר כעולה מפסק הדין של כב' השופט שר מיום 24.10.2012 (עמ' 10 לפסק הדין). הדעת ניתנת כי שלושת החודשים ניתנו לצרכי התארגנות מעשית ומשפטית".
8.ביום 11.12.2012 הגישו התובעת ודוד מלכה בבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של השופט שר (ע"פ 549405-11-12), אולם כבר ביום 30.11.2012 הוגשה על-ידם בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין האמור ולמתן צו מניעה זמני שיאסור על הנתבעת לבצע את הצו החדש. בו-ביום נדחתה הבקשה על-ידי השופט גרשון, אשר קבע בהחלטתו:
"דין הבקשה להידחות. ראשית, נוסח פסק דינו של בית המשפט קמא ברור לחלוטין. על פיו, הצווים צריכים להיות מבוצעים עד ליום 25/01/2013. היינו, בכל אחד מן הימים שעברו למן פסק הדין ועד ליום 25/01/2013. לפיכך, לא נפל פגם בפירוש שנתנה המשיבה לדברי בית משפט קמא. שנית, כפי שעולה מן החומר שלפניי, העניין נשוא הדיון מתגלגל בערכאות מזה זמן רב ביותר, ועד היום לא בוצעו הפינוי וההריסה. היה למבקשים זמן די והותר לבצע את הצווים והם לא עשו כן".
ביום 2.12.2012 הגישו התובעת ודוד מלכה בקשה להבהיר את ההחלטה האמורה, באופן שיובהר שעל-פי פסק הדין של השופט שר, ניתנה למבקשים הזכות לבצע את ההריסה והפינוי עד ליום 25.1.2013, וכי רק אם הם לא יבצעוהו עד אז - תקום לנתבעת הזכות לעשות כן. השופט גרשון דחה ביום 3.12.2012 את הבקשה הנוספת וקבע כי החלטתו הקודמת אינה טעונה הבהרה, וכי למעשה המבקשים עותרים לכך שבית משפט מחוזי יבהיר את פסק הדין של בית משפט השלום.
9.החל מהלילה שבין 3.12.2012 לבין 4.12.2012 ועד ליום 5.12.2012 ביצעה הנתבעת בעצמה ועל חשבונה את האמור בצו המקורי.
10.ביום 4.12.2012 הגישו התובעת ודוד מלכה בבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 30.11.2012 של בית המשפט המחוזי, ובקשה לעיכוב ביצוע ההריסה והפינוי (ע"פ 8791/12). בו-ביום ניתנה החלטתו של השופט עמית, בזו הלשון:
"נקבע לדיון במעמד הצדדים ליום 9.12.2012 שעה 12:30. עד למתן החלטה אחרת, ניתן בזה צו ארעי לפיו לא ייהרסו המבנים מושאי העתירה לפני המועד שנקבע בפסק דינו של השופט שר מיום 24.10.2012, קרי 25.1.2013".
11.ביום 20.3.2013 שלחה הנתבעת לבאת-כוחם של התובע ומלכה מכתב שכותרתו: "דרישה לתשלום כפל הוצאות ביצוע צו להסרת הפגיעה בסביבה החופית על פי הוראת סעיף 9(ג)לחוק שמירת הסביבה החופית, תשס"ד-2004", שבו נכתב:
"4. בלילה שבין יום ב' (03 דצמבר 2012) לבין יום ג' (04 דצמבר 2012) וכן במהלך היום שלמחרת, וביום ג' (05 פברואר 2013), בוצע הנדרש בצו עבור המשרד להגנת הסביבה על ידי חברת י.ע.ז חברה לבניה ופיתוח בע"מ.
5. עלות עבודות הריסת המבנה ומתקניו, פינוי הפסולת בכמה מועדים שונים והטמנתה הסתכמה בסך של 177,997 ₪ כולל מע"מ ...
.
7. על פי הוראת סעיף 9(ג) לחוק, הנך נדרש לשלם את כפל הוצאות הסכום הנקוב בסעיף 6 לעיל, בסך 198,868 ₪.
8. בעקבות ביצוע הצו, כאמור לעיל, מוחזק ציוד שונה (שפונה - א"ג) ובכלל זה: מטבח, מקררים וכיו"ב שהיו במבנה. הציוד מאוחסן במכולות. במסגרת השבת המצב לקדמותו, הנך מוזמן ליצור קשר בדחיפות עם שי קרפ ממנהל מקרקעי ישראל בטלפון ..... על מנת לתאם מועד לקבלת הציוד הנ"ל כל שיוחזר לבעליו. הנך נדרש לקבל את הציוד המוחזק תוך 14 ימי עבודה מיום המצאת דרישה זו לידיך או לידי בא כוחך. אם לא יילקח הציוד הנ"ל עד למועד המצוין לעיל, תיחשב כמוותר על הציוד ובין היתר כמסכים למכירתו או להשמדתו לפי כל דין. בנדון זה לא תינתן לך התראה נוספת ולא תישמע ממך טענה כלשהי בדיעבד".
12.משהתברר כי הנתבעת כבר ביצעה בעצמה את הריסת המסעדה של התובעים, התייתר הדיון בבית המשפט העליון, וביום 21.3.2013 התובעת ודוד מלכה אף חזרו בהם מהערעור שהגישו בבית המשפט המחוזי על פסק דינו של השופט שר.
13.ביום 27.5.2013 שלחה הנתבעת לבאת-כוח התובעים "התראה אחרונה לפני סילוק מיטלטלין", ובה דרישה לפינוי המיטלטלין שפורט בסעיף 8 למכתב מיום 20.3.2013 לא יאוחר מיום 3.6.2013.
14.ביום 2.7.2013 הגישו התובעים נגד הנתבעת תביעה (ת"א 4980-07-13), בה עתרו לסעד הצהרתי - שיקבע שהנתבעת לא הייתה רשאית לבצע את ההריסה קודם ליום 26.1.2013, כי ההריסה בוצעה שלא כדין ותוך ביצוע עוולות רשלנות, הסגת גבול והפרת חובה חקוקה, וכי הנתבעת אינה רשאית לגבות מהתובעים את הוצאות ההריסה - ולסעד כספי בגובה 500,000 ₪, בגין נזק ממון שהנתבעת גרמה לתובעים בהריסת המסעדה על תכולתה. לאחר שביום 18.9.2015 מחק השופט דורון את התביעה, עקב התנהלות דיונים של התובעים, הם הגישו ביום 30.44.2015 תביעה זהה - היא התביעה שבפנינו.
כתב התביעה
15.בכתב התביעה הנוכחי נטען כי לאחר החלטת השופט גרשון מיום 3.12.2012 (כמתואר בפסקה 8 לעיל), ובזמן שבקשת התובעים למתן רשות ערעור עשתה דרכה לבית המשפט העליון, ללא התראה או המתנה נוספת הזדרזה הנתבעת ובאישון לילה של 3.12.2013 (לאחר חצות, ולמעשה ביום 4.12.2013) הגיעו נציגיה בליווי כוח משטרה, טרקטורים ובולדוזרים והרסו את המבנים במתחם המסעדה, מבלי להוציא את תכולתה, תוך זריעת הרס וחורבן. נטען כי פעולת הריסה זו, שבוצעה עוד בטרם חלף המועד שנקצב לתובעים לבצע בעצמם את הצו המקורי - נעשתה שלא כדין ובניגוד לפסק דין של השופט שר, והיוותה ביצוע של עוולות נזיקיות של רשלנות, הסגת גבול במיטלטלין, הסגת גבול במקרקעין והפרת חובה חקוקה. התובעים טענו כי תכולת המסעדה ושווי ההשקעות שנהרסו בה מוערכים ב-515,000 ₪.
16.בכתב התביעה נטען כי ההחלטות המאוחרות לפסק דינו של השופט שר מיום 24.10.2012, בו נקבע כי "הצווים יבוצעו עד ליום 25.1.2013", הוגשו מטעמי זהירות, לאור עמידת הנתבעת על עמדתה כי אין לתובעת הזכות לבצע את הצו המקורי בעצמה עד למועד שנקבע בפסק הדין, וכי עליה לבצעו לאלתר. עוד נטען כי לאור תוכנו של פסק הדין ולאור הבהרת השופטת לפין-הראל בהחלטתה מיום 15.11.2012, אין דרך לפרש את פסק הדין באופן השולל מהתובעים את הזכות לבצע את הצו עד ליום 25.1.2013. צוין כי החלטת השופט גרשון מיום 30.11.2012 הינה שגויה ומכילה סתירה פנימית (מאחר ולמרות שנקבע בה כי פסק הדין הינו ברור, נתן לו השופט פרשנות משלו).
17.התובעים עתרו למתן הסעדים הבאים: (1)סעד הצהרתי לפיו הנתבעת לא הייתה רשאית לבצע את צו ההריסה לפני 26.1.2013; (2)סעד הצהרתי לפיו ביצוע ההריסה ביום 4.12.2012 נעשה שלא כדין, בניגוד לפסק הדין, ותוך ביצוע עוולות רשלנות, הסגת גבול והפרת חובה חקוקה; (3) סעד הצהרתי לפיו אופן ביצוע ההריסה, תוך הריסה והשמדה של כל הציוד והתכולה, היה שלא כדין, בניגוד לכל דין ותוך ביצוע עוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה; (4) סעד הצהרתי לפיו הנתבעת אינה רשאית לגבות מהתובעים את הוצאות ההריסה וכל הוצאה אחרת כתוצאה מביצוע ההריסה על-ידה; (5) חיוב הנתבעת בתשלום 515,000 ₪ בגין נזק הממון שנגרם לתובעים בהריסת המסעדה על תכולתה.
כתב ההגנה
18.בכתב ההגנה העלתה הנתבעת את הטיעונים הבאים:
(1)פסק דינו של השופט שר הינו ברור. משנמנע פסק הדין לנקוב בזהות הגורם שיבצע את סילוק המפגע, ומשבחר בלשון ברורה ופשוטה להותיר את הצווים על מכונם, נהיר שכיוון לכך שהצו במלואו יחול כמקודם לרבות אותו מנגנון שנקבע בצווים כנוסחם, שלפיו הוטל על התובעים לסלק את המפגע תחילה, בתוך שבעה ימים שראשיתם במועד מסירת הצו לידיהם, שאם לא כן תסלק הנתבעת את המפגע;
(2) משביצעה הנתבעת כלשונו את פסק הדין מיום 24.10.2012, "אור ליום 4.12.2012", אין היא אחראית בנזיקין, לאור הוראת סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים). נטען כי לא מתקיים חריג הרשלנות שבמעשה, הקבוע בסעיף 3 האמור, וכי עומדת לנתבעת אף ההגנה שבסעיף 6 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש];
(3)פסק הדין בוצע על-ידי הנתבעת "אור ליום 4.12.2012" ואילו בקשת הרשות לערער הוגשה על-ידי התובעים לבית המשפט העליון "כשמונה שעות לאחר השלמת הריסתן של המסעדות". בבקשתם זו הסתירו התובעים מעיני בית המשפט העליון את העובדה המהותית שמדובר בבקשת עיכוב ביצוע המוגשת ביחס למסעדה שנהרסה מספר שעות לפני כן, לאחר שורה של החלטות שיפוטיות;
(4)לאחר החלטות השופט גרשון בבית המשפט המחוזי לא הייתה הנתבעת מחויבת להמתין עוד, מה עוד שהתובעים לא הודיעו לה על כוונתם להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון;
(5)ההחלטה על דחיית הערעור על פסק דינו של השופט שר, שניתנה ביום 21.3.2013 בבית המשפט המחוזי, משמעה שפסק דינו הפך לחלוט.
(6) לאור תחולת הדוקטרינה "מעילה בת עוולה לא תצמח תביעה", ואף מכוח דוקטרינת תום הלב, התובעים - שהשתלטו שלא כדין על תחום חוף הים בגבעת אולגה ונהגו בו מנהג בעלים לאורך שנים, תוך הפרת הוראות החוק לשמירת הסביבה החופית, ובנו מסעדה ללא היתר בניה - מנועים מלתבוע את הנתבעת, שפעלה לסילוק כדין של פעילות בלתי חוקית בוטה.
סיכומים בכתב
19.בסיכומים בכתב זנחה באת-כוח התובעת את הטענות בנוגע לביצוע עוולות של רשלנות, הפרת חובה חקוקה והסגת גבול, שיוחסו לנתבעת בכתב התביעה, והתמקדה בטענה לביצוע הריסה שלא כדין - בניגוד לפסק הדין של השופט שר. נטען כי הוכח שהנתבעת המשיכה בביצוע פעולות הריסת המסעדה אף לאחר קבלת החלטת בית המשפט העליון מיום 4.12.2012; כי פעולותיה היו נגועות אף בחוסר תום לב; וכי משפעלה בכוח הזרוע ושלא כדין, אין לאפשר לה לדרוש מהתובעים קנס וכפל קנס בגין עלויות ההריסה. כן נטען כי מאחר ופסק הדין ניתן נגד התובעת בלבד, אין בסיס חוקי לדרישת הנתבעת שאף התובע יישא בקנס ובכפל קנס. עוד נטען בסיכומים כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שבמהלך הריסת המסעדה היא פינתה מתוכה מיטלטלין השייכים לתובעים. צוין כי התובעים הצליחו להוכיח דבר קיומו של נזק, ובאשר לשיעורו - הם צירופו כנספח כ"א לתצהיר התובע העתקי חשבוניות מס בגין רכישת ציוד שוטף למסעדה בשנה שלפני מועד ההריסה. בסיכומי התשובה הודגש כי בהתנהגותה שללה הנתבעת מהתובעת את האפשרות לתעד את הנזק ואת התכולה שהייתה קיימת במסעדה במועד ההריסה. עוד נכתב כי "די בכך שהתובעים הוכיחו את עילתם ואת קיומו של נזק גם מבלי שהוכיחו את שיעורו, כדי שבית המשפט הנכבד יפסוק פיצוי על פי תביעתם ולחילופין על דרך האומדנה".
20.בא-כוח הנתבעת טען בסיכומיו כי הנתבעת פעלה כדין, על-פי החלטתו של השופט גרשון, ולפיכך אינה צריכה לפצות את התובעים בגין נזקיהם. כן נטען כי התובעים אינם זכאים לפיצוי כספי מאחר ולא הוכיחו את גובה הנזק. צוין כי בטרם הריסת המסעדה, פינתה הנתבעת את כל המיטלטלין שניתן היה למצוא בתוכה ואיחסנו אותם במכולות באתר אחסנה של קבלן מטעם רשות מקרקעי ישראל, למעט כסאות ושולחנות שהונחו ליד המסעדה. עוד טען בא-כוח הנתבעת כי דין התביעה להידחות לאור סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים ולאור הדוקטרינה של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".
דיון והכרעה
21.תביעה זו נשענת על הטענה שהנתבעת, מדינת ישראל, פעלה שלא כדין - בניגוד לפסק דין של בית משפט, ולחילופין – ברשלנות ובחוסר תום לב. אין בכוחו של סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים כדי לסייע לנתבעת. הסעיף קובע כי המדינה אינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית, אולם היא אחראית על רשלנות שבמעשה. הסיפא של הסעיף, המטיל על המדינה אחריות על רשלנות, אינו מוגבל רק לעילה בעוולת הרשלנות אלא חל אף על עילה בעוולות אחרות, שבוצעו מתוך התרשלות (ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(2) 346, 358 (1993); ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757, 782 (1987)). נפסק כי גם המדינה, ואפילו היא עושה שימוש בסמכויותיה השלטוניות, עלולה לחוב ברשלנות, שעה שפעלה באורח בלתי-סביר בנסיבות בהן מוטלת עליה חובת זהירות (ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, פסקה 19 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (פורסם בנבו, 19.3.2007)). משמע, הסעיף האמור אינו פורש הגנתו על מעשים שלא על-פי הרשאה חוקית ובניגוד לדין ועל מצבי התרשלות.
22.הדוקטרינה הידועה בשם "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" אף היא אינה יכולה לעמוד לזכות הנתבעת. לו הייתה מתקבלת טענה זו, היה צורך לדחות על הסף כל טענה של התובעים נגד הנתבעת, ובמשמע - לשחרר את הנתבעת מכבלי הוראות כל דין בכל הנוגע לביצוע סמכויותיה. כבר נפסק כי האינטרס העומד ביסודה של הדוקטרינה, למנוע מחוטא לצאת נשכר ולא לתת לו ליהנות מפרי חטאו, אינו מוחלט, וגם בהתקיים התנהגות פלילית מצד הניזוק, יש לאזנה מול האינטרס הציבורי בהטלת אחריות על מזיק אשר גרם לנזק בהתנהגותו הרשלנית. בע"א 11172/05 אלון נ' חדד (פורסם בנבו, 21.10.2009) הוסבר כי יש לשקול שני שיקולים מרכזיים בבואו של בית משפט לקבוע אם תוחל הדוקטרינה בנסיבות העניין: מידת ועוצמת הפליליות וחוסר המוסריות הטמונים בהתנהגות הניזוק התובע, והקשר הסיבתי, העובדתי והמשפטי, בין התנהגותו הבלתי חוקית של הניזוק התובע לבין התרחשות הנזק. בענייננו, לית מאן דפליג כי אף ביישום סמכויותיה של הנתבעת על-פי החוק נגד מי שפוגע בסביבה החופית, עליה לפעול עליה לפעול בסבירות, בתום לב ותוך ציות להחלטות שיפוטיות.
23.המסגרת הנורמטיבית לפעולתה של הנתבעת נקבעה בסעיף 9 לחוק שמירת הסביבה החופית, בו נקבע (ההדגשות הוספו - א"ג):
"(א) הוכח השר או מי שהוא הסמיך לענין זה כי נגרמת פגיעה בסביבה החופית בניגוד להוראות חוק זה או כי קיימת הסתברות גבוהה שתיגרם פגיעה כאמור, וטרם הוגש כתב אישום, רשאי הוא לצוות על מי שגרם לפגיעה או על מי שעומד לעשות כן, להפסיק את הפעולה הגורמת לפגיעה ולנקוט את האמצעים הדרושים לשיקום הסביבה החופית, ולהשבת המצב לקדמותו, ככל האפשר, או להימנע מעשיית הפעולה, לפי הענין, הכל באופן ובתוך תקופת הזמן שתיקבע בצו ושתחילתה במועד מסירתו. לעניין סעיף זה, "פגיעה בסביבה החופית" - כהגדרתה בסעיף 2, לרבות הקמת מכשול, גדר או מעצור אחר החוסם את המעבר החופשי לאורך תחום חוף הים, בניגוד להוראות סעיף 5.
(ב)צו לפי סעיף זה, לגבי פעילות ביטחונית, יינתן בהסכמת שר הביטחון.
(ג)מי שלא קיים הוראות צו שניתן לפי סעיף זה, רשאי השר או מי שהוא הסמיך לענין זה, לבצע את הנדרש לפי הצו; משעשה כן, יהיה מי שנצטווה אך לא מילא אחר הוראות הצו חייב בתשלום כפל ההוצאות שהוצאו, לקרן לשמירת הניקיון; על גבייתן של הוצאות שהוצאו לפי סעיף זה תחול פקודת המסים (גביה).
(ד)מי שהשר הסמיך לענין ביצוע צו כאמור בסעיף קטן (ב), יהיו נתונות לו הסמכויות הנתונות למפקח לפי הוראות סעיף 12(ג).
(ה)על מסירת צו לפי חוק זה יחולו הוראות סעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בדבר המצאת מסמכים, בשינויים המחויבים".
24.מכוח סעיף 9 האמור הוצא ביום 8.9.2011 על-ידי הנתבעת הצו המקורי להסרת הפגיעה החופית, בו נדרשו התובע ומלכה להסיר את המסעדה תוך שבעה ימי עבודה ממועד קבלת הצו לידיהם. השופט שר דחה את בקשת התובעת ודוד מלכה להורות על ביטול הצו המקורי וקבע בפסק דינו מיום 24.10.2012 כי "הצווים יוותרו על כנם, הצווים יבוצעו עד ליום 25.01.13". ערעור על פסק דין זה הוגש לבית המשפט המחוזי ביום 11.12.2012, ובסופו של דבר נדחה ללא החלטה לגופו של עניין אלא לאחר שהמערערים חזרו בהם מהערעור. בין המועד בו נתן השופט שר את פסק דינו לבין מועד הגשת הערעור ניתנו מספר החלטות שיפוטיות: השופט רוזינס קבע שפסק הדין "ברור לחלוטין". השופטת לפין הראל קבעה ש"על-פי פסק הדין ניתנה למעשה אורכה לביצוע ההריסה עד ליום 25.1.2003 ... לצרכי התארגנות מעשית ומשפטית" והשופט גרשון מבית המשפט המחוזי קבע שפסק הדין "ברור לחלוטין" ועל-פיו "הצווים צריכים להיות מבוצעים עד ליום 25/01/2013, היינו בכל אחד מן הימים שעברו למן פסק הדין ועד ליום 25/01/2013, ולפיכך לא נפל פגם בפירוש שנתנה המשיבה לדברי בית משפט קמא". כאמור, שלוש ההחלטות הללו לא ניתנו במסגרת ערעור על פסק הדין. החלטת השופט רוזינס ניתנה בבקשה להבהרת פסק הדין, החלטת השופטת לפין-הראל ניתנה בבקשת הנתבעת לבטל החלטה על עיכוב ביצוע של פסק הדין והחלטת השופט גרשון ניתנה בבקשת התובעת ודוד מלכה לצו זמני שיאסור על הנתבעת לפעול על-פי הצו החדש (קרי, על-פי דרישת הנתבעת להרוס את המסעדה עד למועד הקודם ליום 25.1.2013). שלושה שופטים סברו שפסק הדין של השופט שר הינו ברור. קביעתו של השופט גרשון (שכלל לא התבקש לבאר את פסק הדין) כי "הצווים צריכים להיות מבוצעים עד ליום 25/01/2013, היינו בכל אחד מן הימים שעברו למן פסק הדין ועד ליום 25/01/2013" אינה אלא חזרה ב-19 מלים על קביעתו בת 5 מלים של השופט שר: "הצווים יבוצעו עד ליום "25.01.13". תרומה פרשנית על-פי לשון פסק הדין ורוחו, ולא רק חזרה על הנאמר בפסק הדין, מצויה רק בהחלטתה מיום 15.11.2012 של השופטת לפין-הראל. בגוף ההחלטה מוסבר הרציונל לאורכה של שלושה חודשים שניתנה בפסק הדין למימוש הצו שהוצא על-פי סעיף 9 לחוק שמירת הסביבה החופית - שיהוי של הנתבעת ומתן פרק זמן להתארגנות מעשית ומשפטית של התובעים. החלטת השופט גרשון לא שינתה ולא הפכה את החלטתה של השופטת לפין-הראל. כאמור, החלטתו לא הוסיפה נדבך חדש אלא רק היוותה חזרה על האמור בפסק הדין. הערתו כי "לא נפל פגם בפירוש שנתנה המשיבה לדברי בית משפט קמא" הינה, לכל היותר, אמירת אגב, המפנה לכתב טענות של הנתבעת, אך אין בה כדי להפוך את כתב הטענות של הנתבעת לחלק מהחלטתו. פירוש שאינו עולה בקנה אחד עם האמור בהחלטת השופטת לפין הראל מוביל למבוי סתום: כשנשאל על-ידִי עד הנתבעת רן עמיר, מנהל היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית, אשר חתם על הצו החדש (בו נכתב: "בתאריך 24/10/2012 בפסק דין שבסימוכין, דחה בית המשפט ... לפיכך הנכם נדרשים ... להשלים את הסרת וסילוק ... לא יאוחר מיום 30/10/12 .."), מה משמעות המועד 25.1.2013 (שנקבע על-ידי השופט שר בפסק דינו), הוא השיב: "אינני יודע" (עמ' 26 לתמלול ישיבת הוכחות מיום 30.4.2018). מעבר לדרוש יוער כי הפירוש שניתן על-ידי השופטת לפין הראל אף תאם את החלטתו (המאוחרת) של השופט עמית בבית המשפט העליון (כמתואר בפסקה 10 לעיל).
לאור זאת, הנני קובע כי הצו החדש שהוצא על-ידי הנתבעת בעקבות פסק דינו של השופט שר עמד בניגוד לאותו פסק דין, בו ניתנה לתובעים ארכה עד ליום 25.1.2013 לקיום הצו המקורי. לפיכך, משלא המתינה הנתבעת עד למועד זה ונחפזה להרוס את המסעדה כבר בימים 3-5.11.2012, היא פעלה בניגוד לפסק הדין ובחוסר תום לב מובהק. במועד ביצוע ההריסה על-ידי הנתבעת לא היו התובעים בבחינת "מי שלא קיים הוראות צו שניתן לפי סעיף זה", כלשון סעיף 9(ג) לחוק שמירת הסביבה החופית, ולפיכך לא הייתה הנתבעת רשאית לבצעו בעצמה, ואף לא הייתה רשאית לחייב את התובעים בכפל ההוצאות שהוצאו על-ידה במסגרת פעולות ההריסה.
25.התובעים לא הוכיחו את גובה נזקיהם. נספח כ"א, הנזכר בסעיף 66 לתצהיר התובע, הינו "העתק התכתבות" וכלל לא צורף לתצהיר, ואילו נספח כ', שנזכר בסעיף 61 לתצהיר כ"העתק קבלות", אינו אלא רשימת ציוד שאין לצידה סכומים ולא ברור מי כתב אותה). משלא הוכיחו התובעים את גובה נזקיהם, אינני מחייב את הנתבעת בתשלום נזקים אלו.
26.אשר על כן, הנני קובע כי הנתבעת פעלה שלא כדין בביצוע ההריסה של המסעדה, וכי היא איננה רשאית לגבות מהתובעים את הוצאות ההריסה. כמו-כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים, באמצעות באת-כוחם, את הסכומים הבאים:
(1)אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 30.11.2015, ועד לתשלום המלא בפועל;
(2)שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום, כ"ח אדר א' תשע"ט, 05 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.
