גת נ' רימון טיולים בע"מ

עניינה של התביעה שלפני השבת סך של 50,839 ₪ ששילמו התובעת ובעלה המנוח לנתבעת, עבור השתתפות בטיול מאורגן משולב שיט סובב יפן.

הצדדים אינם חלוקים לגבי המסכת העובדתית העומדת בבסיס המחלוקת ביניהם, אשר תתואר בקצרה.

התובעת ובעלה המנוח נרשמו לטיול מאורגן בעלות של 14,090 דולר ארה"ב, שאמור היה לצאת מישראל ליפן ביום 15.10.17.

בעלה המנוח של התובעת חתם על טופס ההרשמה הכולל את תנאי ההתקשרות על פיהם במקרה של ביטול פחות מ- 30 ימי עסקים ועד 15 ימי עסקים ממועד היציאה לטיול, ייגבו דמי ביטול בשיעור של 65% ממחיר הטיול.

למרבה הצער בעלה של התובעת הלך אל בית עולמו ביום 7.9.17.

הודעה אודות פטירת הבעל המנוח נמסרה לנתבעת על ידי חבר המשפחה באמצעות מסרון, ביום 8.9.17, וביום 10.9.17 ילדיה של התובעת הודיעו לנתבעת בשם התובעת ובעלה המנוח על ביטול השתתפותם בטיול.

הנתבעת אישרה את קבלת ההודעה וביטול ההזמנה.

התובעת או מי מטעמה פנו אל הנתבעת לצורך השבת מלוא הכספים ששולמו לצורך ההשתתפות בטיול. במענה הסכימה הנתבעת להשיב לתובעת ולעיזבון בעלה המנוח את החלק היחסי מהתמורה ששילמו בניכוי דמי הביטול בהתאם לתנאי ההתקשרות, דהיינו להשיב להם 35% מהתמורה. אולם התובעת סברה כי היא זכאית להחזר מלוא התמורה וסירבה לקבל את ההחזר המוצע על ידי הנתבעת. מכאן התביעה שלפני.

המחלוקת:

האם התובעת זכאית להשבת מלוא התמורה ששולמה לצורך השתתפות בטיול או חלקה היחסי בהתאם לתנאי ההתקשרות בין הצדדים.

טענות התובעת:

לטענת התובעת על הנתבעת להשיב לה את הכספים ששולמו עבור הטיול מאחר שמותו הפתאומי של בעלה המנוח היה אירוע מסכל כאמור בהוראת סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970.

לחילופין סבורה התובעת כי בנסיבות שהביאו לאי יכולתם להשתתף בטיול אין לראות משום הפרת חוזה. בנסיבות אלה יש לראות באי החזרת הכספים וחילוטם באורח חד צדדי על ידי הנתבעת כפיצויים מוסכמים שהוסכמו כביכול מראש למקרה של הפרת ההסכם והם גבוהים ובלתי סבירים ובית המשפט מוסמך להפחיתם.

עוד טוענת התובעת כי תנאי ההתקשרות הם חוזה אחיד כמשמעותו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, וסכום דמי הביטול היא תנאי מקפח לפי הוראות סעיף 4(6א) לחוק החוזים האחידים.

טענות הנתבעת:

לטענת הנתבעת אירועים פתאומיים לרבות אירועים טרגיים הם בבחינת אירועים שעל אדם סביר לצפות ולכן הנתבעת ממליצה ללקוחותיה לרכוש ביטוח נסיעה לחו"ל ובמיוחד ביטוח המיועד למקרה של ביטול נסיעה בפרק זמן כה קצר. על כן סבורה הנתבעת כי אין המדובר באירוע מסכל. עוד טענה כי אין זה מן הראוי שתחויב בתשלומים לספקים מאחר ואחד הנוסעים ביטל את יציאתו. באשר לטענה להיות החיוב בדמי ביטול תנאי מקפח בחוזה אחיד טענה כי המדובר בתנאים מקובלים בענף התיירות אשר נקבעו על פי דין, ומכל מקום בית משפט זה אינו מוסמך לדון בטענה זו.

דיון:

סיכול:

השאלה הראשונה העומדת למבחן היא האם פטירת בעלה המנוח של התובעת מהווה אירוע מסכל חוזה הפוטר את התובעת ובעלה המנוח מקיום החוזה עם הנתבעת?

הוראת סעיף 18 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א–1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), מקנה למפר פטור מאכיפת החוזה או מפיצויים מקום שההפרה נובעת מנסיבות שהמפר לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או לראותן מראש ולא יכול היה למנוע אותן וקיום החוזה באותן נסיבות היה בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים.

סעיף 18(א) קובע שלושה תנאים מצטברים להקמת הגנת סיכול לצד המפר:

א. היעדר ידיעה או צפייה של המפר אודות הנסיבות המסכלות בעת כריתת ההסכם; ב. חוסר יכולת של המפר למנוע את הנסיבות המסכלות את קיום החוזה; ג. התרחשות הנסיבות המסכלות שאינן מאפשרות קיום ההסכם או משנות אותו באופן יסודי.

ההיתר לביטול ההסכם בשל סיכולו בהתאם להוראת סעיף 18 לחוק החוזים תרופות ניצב מול העיקרון הבסיסי בדיני חוזים לפיו "חוזים יש לקיים", אשר רואה באחריות החוזית אחריות מוחלטת המטילה על מי שהתחייב בחוזה חובה לקיימו או לפחות לשלם פיצויים בשל הפרת התחייבותו כאשר אינו יכול לקיימה. דיני הסיכול מנגד מתחשבים בנסיבות ואירועים המונעים מצד לחוזה לקיים את התחייבותו מתוך השקפה מוסרית לפיה יש למחול לצד על הפרת חוזה כאשר הפרה זו לא נגרמה באשמתו (ראו: פרופ' ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי (תשס"ה), השער השישי: סיכול חוזה, עמ' 622-621).

הפירוש שניתן בפסיקה לפטור שניתן בשל סיכול הוא דווקני ומצומצם באופן שבית המשפט לא ראה באירועי קיצון כגון: מלחמה, נזקי טבע, מחלה קשה ואפילו פטירה כאירוע מסכל אלא אם מדובר בחוזה לקבלת שירות אישי (ראו: ע"א 865/76 לופז נ' שושני, פ"ד לא(3)748 (1977) (להלן: "פס"ד לופז נ' שושני"); ע"א 715/78 כץ נ' נצחוני, פ"ד לג(3)639 (1979); ע"א 101/74 חירם לנדאו נ' פיתוח מקורות מים, פ"ד ל(3)667 (1976); 736/82 כפר חסידים נ' אברהם, פ"ד לט(2)490 (1985)).

בשנים האחרונות מסתמן ריכוך בתפיסת דיני הסיכול נוכח עמדת בית המשפט בע"א 6328/97 רגב ואח' נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5)506 (2000), אשר הביע עמדתו כי לטעמו יש לבחון בכל מקרה ומקרה את השפעתו של האירוע חריג על מהותם של היחסים החוזיים. כלומר את מבחן הצפיות יש להחיל לא על האירוע עצמו אלא על ההשלכות המעשיות של האירוע על מהות היחסים החוזיים. ניתן למצוא פסקי דין בהם בתי המשפט ראו בשביתה או מחלה כאירועים מסכלים (ראו: ת.א. (ת"א) 10431/05 בוסתן נ' אלעל, פורסם בנבו (13.7.06); ת.א. (ת"א) 23122/05 קסלר נ' רוז נסיעות בע"מ, פורסם בנבו (7.12.06); ת"ק (ראשל"צ) 162/02 כהן נ' איסתא ליינס – חב' תיירות ונופש, פורסם בנבו (13.6.02)) ניתן למצוא גם עמדות שונות כגון לפיהן בתי המשפט לא ראו במחלה, פטירה או מלחמה כאירועים מסכלים (ראו: ת"ק (קריות) 1762/06 אלעזר נ' אופיר טורס בע"מ, פורסם בנבו (17.7.07); ת"ק (כ"ס) 57265-10-15 הראל נ' רם נסיעות ותיירות בע"מ, פורסם בנבו (28.5.17)). הפסיקה האמורה כמו גם הפסיקה שצוטטה על ידי ב"כ התובעת אינה הלכה מחייבת ובעיקרה היא פסיקת בית משפט השלום ובית המשפט לתביעות קטנות, אך בפועל הלכת בית המשפט העליון לא השתנתה.

המלומדת פרופ' גבריאלה שלו מנתחת בספרה את סוגיית הסיכול ומפנה להוראת סעיף 196(א) להצעת חוק דיני הממונות העוסקת בסיכול המבטאת גישה חדשה אשר מחליפה את "מבחן הצפיות" ב"מבחן הסיכון" (ראו שם עמ' 627). גם המלומדים פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן מציינים בספרם כי הגישה המקובלת כיום היא להמיר את מבחן הצפיות במבחן הקצאת הסיכון, דהיינו האם הנסיבות שאירעו הן בגדר הסיכון המוטל על הטוען לסיכול, כאשר ההכרעה הנדרשת במסגרת טענת הסיכול היא מי מהצדדים נושא בסיכון שהתממש (דניאל פרידמן, נילי כהן, חוזים, כרך ג', (2003) עמ' 449-445).

כאמור, על הטוען לסיכול מוטל להראות כי הנסיבות בגינן שובש קיום החוזה לא היו צפויות, שכן על פי סעיף 18(א) לחוק התרופות החוזה מסוכל רק כאשר השיבוש שחל בנסיבות הביצוע הן נסיבות שהמפר בעת כריתת החוזה לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן לראות.

במקרה זה לא הובאה בפני כל ראיה לגבי מצבו הרפואי של בעלה המנוח של התובעת עובר לפטירתו. התובעת נשאלה בעניין זה בחקירתה הנגדית והשיבה כי היה בריא יחסית לגילו. המדובר בבני זוג ב"גיל השלישי". אמנם אין אדם יודע מתי יבוא יומו להיפטר אל בית עולמו ובני אדם אינם מנהלים את שגרת יומם באופן שהמוות אורב לפתחם, אולם באופן מצער ניתן לומר כי בחיי אדם מוות אינו אירוע בלתי צפוי. על כן גם אם בעלה המנוח של התובעת לא היה בסיכון קונקרטי ולא ניתן לומר כי ידע שהוא צפוי ללכת לעולמו, הרי שלא ניתן לומר, בכלל לגבי בני האדם, בייחוד לגבי בני ה"גיל השלישי" ובפרט לגבי בעלה המנוח של התובעת, כי מדובר באירוע שלא היה עליו לדעת עליו. על כן הסיטואציה אינה עומדת במבחן הצפיות, שהוא המבחן הראשון לבחינת הסיכון, בהתאם להלכה הרווחת.

גם אם אבחן הסיטואציה בהתאם לגישה המרוככת הבוחנת לא את צפיות הפטירה אלא את ההשלכות המעשיות של הפטירה על מהות היחסים החוזיים, הרי שניתן לומר כי היה באפשרות התובעת ובעלה המנוח לצפות את ההשלכות של הפטירה המצערת על היחסים החוזיים, דהיינו את המניעות לצאת לטיול.

אם נבחן הסיטואציה במבחן הקצאת הסיכון, הרי שלטעמי יש להטיל את הסיכון שהתממש בנסיבות העניין על התובעת ולו רק בשל העובדה כי אין חולק בין הצדדים שבעלה המנוח של התובעת הסכים לתנאי ביטול ההסכם והנתבעת הציעה לו לרכוש ביטוח מגורם שלישי כלשהו.

בבחינת הקצאת הסיכונים, ההסכם בין הצדדים מלמד מהו מתחם הסיכון שלקחו הצדדים. האמירה כעת כי יש להחריג את הסיטואציה הנדונה, ממתחם הסיכון שהגדירו באמצעות מנגנון הביטול, התחום במועדים ובשיעורי השבה, משנה למעשה את המאזן בין הצדדים.

התובעת לא חלקה על כך כי הובא לידיעת בעלה המנוח דבר אפשרות הביטוח, התובעת גם אישרה כי בעבר ערכו ביטוח ובמקרה זה בעלה המנוח לא הספיק. משמע הם היו מודעים לסיכון ומטעמיהם לא רכשו ביטוח.

התובעת לא טענה כי היא או בעלה המנוח יידעו את הנתבעת כי לא ערכו ביטוח. הטלת הסיכון על הנתבעת בנסיבות אלה, למעשה מעמידה את הנתבעת בבחינת "מבטחת" של לקוחותיה. לא הוכח ואף לא נטען כי אלמנט זה שוקלל במסגרת עלות הטיול והציפייה כי חברת הנסיעות תהיה הגורם המבטח יש לה השלכה רחבה הן מבחינת הצורך של הנתבעת לבטח את עצמה מפני אירועים כאלה והן מבחינת תמחור הטיולים וגלגול הסיכון על הציבור בדרך זו.

בסיכומיו העלה ב"כ התובעת הנחה שייתכן וחברת הביטוח לא הייתה מבטחת את התובעת ובעלה המנוח. מצב דברים כזה חמור אף יותר מהסיטואציה הסתמית שבעלה המנוח של התובעת לא הספיק לרכוש פוליסה. כי אם זהו המצב, הרי שברי כי היה על בעלה המנוח של התובעת ליידע את הנתבעת בדבר התכנות האפשרות שלא יוכלו לרכוש ביטוח במסגרת המשא ומתן ביניהם. כל אלה מובילים למסקנה כי נוטלי הסיכון בסיטואציה הם התובעת ובעלה המנוח ובכל הצער על הנסיבות הקשות שפקדו אותם ובגינן לא היה באפשרותם לצאת לטיול עליהם לשאת בסיכון שהתממש.

באשר לתנאי השני - שהמפר לא יכול היה למנוע את הנסיבות המסכלות.

אין חולק כי במקרה זה פטירתו הפתאומית והמצערת של המנוח לא הייתה ניתנת למניעה על ידו או על ידי התובעת. יחד עם זאת, מסבירה המלומדת פרופ' שלו בספרה כי ההלכה שנבחנה ואל הוחלה בפס"ד לופז נ' שושני לפיה חוזה למתן שירותים אישיים מסוכל עקב פטירת נותן השירותים, דנה רק במתן שירותים אישיים לצד שכנגד לחוזה ולא בשימוש שאחד המתקשרים חשב לעשות באופן אישי בנשוא החוזה לאחר מסירתו לידיו (ראו שם עמ' 635).

התנאי השלישי – היעדר אפשרות לקיים את החוזה או שינוי יסודי - לטעמי גם תנאי זה מתקיים ואיני רואה להפריד בעניין זה בין הבעל המנוח לתובעת, שהרי ברי כי הנסיבות הטראגיות מנעו מהתובעת לממש את הטיול אליו התכוונה לצאת עם בעלה המנוח ובוודאי שאין לצפות ממנה לעשות זאת במהלך 30 ימי האבל.

לסיכום עד כה אני קובעת כי לא מתקיימים שלושת התנאים במצטבר ועל כן אין מדובר בנסיבות מסכלות.

גם לו סברתי כי המדובר בנסיבות מסכלות, הרי שלא היה בכך כדי להוביל לקביעה כי התובעת זכאית להשבת מלוא הסכום ששילמה לנתבעת.

הוראת סעיף 18(ב) מקנה לבית המשפט שיקול דעת להורות לצד להשיב את מה שקיבל על פי החוזה ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו.

במקרה זה אין חולק כי הצדדים הסכימו למנגנון הביטול שפורט במסמכי ההרשמה לטיול.

המלומדת פרופ' שלו מתייחסת בספרה לאפשרות שיש לצדדים לחוזה להתנות מראש על מאורעות חיצוניים חריגים ולחלק ביניהם את הסיכון במקרה של התרחשות מאורעות כאלה. חלוקה כזו יכולה להיות בדרך של יצירת מנגנון אוטומטי של עדכון והתאמה מובנה אל תוך החוזה כגון סעיף הצמדה. דרך נוספת היא הוראה בדבר משא ומתן חדש ודרך שלישי היא קביעת הוראות פרטניות שיחולו במקרה של התרחשות מאורעות חיצוניים שישפיעו על בסיסו הכלכלי העסקי של החוזה. בנסיבות אלה, מסבירה פרופ' שלו כי עריכת החוזה גוברת על ההסדר החוקי ומייתרת את החלת דיני הסיכול ומנקודת המבט של חופש החוזים וחופש הרצון מהוות כלי אידאלי להסדרת יחסי הצדדים נוכח אירועים מסכלים.

במקרה שלפני הצדדים, הסכימו, כאמור, למנגנון הביטול בטופסי ההרשמה היוצר מדרג של שיעורי השבה ביחס למועדי ביטול ההסכם. עובדה זו ביחד עם הבאת אפשרות הביטוח לידיעת בעלה המנוח של התובעת, המלמדת על נטילת הסיכון מצד התובעת ובעלה המנוח, היו מובילים למסקנה כי אין הצדקה בנסיבות אלה לסטות מהסיכום אליו הגיעו הצדדים מרצונם.

אוסיף ואומר כי לא נטען בפני כי הנתבעת מכרה את מקומותיהם של התובעת ובעלה המנוח בטיול. נציגת הנתבעת לא נחקרה בעניין זה והנתבעת לא התבקשה להביא ראיות. אשר על כן, גם לו סברתי כי יש לצמצם את היקף השיפוי שיגיע לנתבעת נוכח מכירת מקומות התובעת ובעלה המנוח, הרי שבהיעדר כל ראיה, לא הייתה הצדקה לסטות מהמדרג שנקבע בהסכם בין הצדדים ולבצע הערכה על דרך האומדנה.

חוזה אחיד:

לטענת התובעת, יש לראות בהסכם שנחתם בין הצדדים חוזה אחיד אשר לא הייתה לה ולבעלה המנוח אפשרות לשנות את נוסחו. מנגד טענה הנתבעת ראשית כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בטענה ומעבר לכך כי אין מדובר בתנאי מקפח, אלא בשוק תחרותי ואם התנאים לא נראו לתובעת ולבעלה המנוח יכולה הייתה לרכוש את הטיול בחברה אחרת.

הטענה כי מדובר בחוזה אחיד, אינה טענה משפטית גרידא אלא היא טומנת בחובה אלמנט עובדתי אשר יש לפרטו ולתמוך אותו בראיות לעניין נסיבות כריתת החוזה, אופי המשא ומתן בין הצדדים עובר להתקשרות וכד'.

סעיף 2 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 מגדיר מהו חוזה אחיד וקובע כי חוזה אחיד הוא חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין מספר בלתי מסוים ובלתי מזוהה של אנשים.

במקרה שלפני התובעת טענה באופן כללי שמדובר בחוזה אחיד מבלי לפרט אילו תנאים ביקשה לשנות וללא כל ראיה לסירוב הנתבעת לשנות התנאים. נציגת הנתבעת נשאלה בעניין זה בעדותה, וגרסתה כי בעלה המנוח של התובעת שוחח עמה על תנאי ההתקשרות לא נסתרה. נציגת הנתבעת אף העידה כי הוא שוחח עמה על תנאי הביטול וכי כל דבר אפשר לשנות (ראו בפרוטוקול עמ' 7 ש' 18-13 וש' 28-19 וכן עמ' 8 ש' 3-1).

אי לכך גם אם אניח כי טופסי ההזמנה שנחתמו על ידי בעלה המנוח של התובעת נוסחו על ידי הנתבעת לצורך התקשרות עם מספר בלתי מסוים ובלתי מזוהה של אנשים, הרי שעולה כי תנאי הביטול נדונו בין הצדדים. גם הטענה כי התובעת ובעלה המנוח היו לקוחות חוזרים של הנתבעת לא נסתרה. יותר מכך לא מדובר בגוף מונופוליסטי אלא גוף המשווק את הטיול בשוק החופשי ולא הוכח פער ביחסי הכוחות בין הצדדים במסגרת ההתקשרות בחוזה. בנסיבות אלה, הרושם הנוצר הוא כי מדובר בלקוחות מודעים השכילו לבטא את רצונם עובר להרשמה לטיול ועל כן דין הטענה כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד להידחות.

הגנת הצרכן:

סעיף 14ג(2) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, מאפשר ביטול עסקה למתן שירותי תיירות מחוץ לישראל בתוך 14 ימים מיום עשיית העסקה ואזי על המוכר להשיב לרוכש את התשלום ששילם בניכוי 5% דמי ביטול או 100 ש"ח לפי הנמוך מביניהם.

אין חולק בין הצדדים כי ביום 21.5.17 המנוח התקשר עם הנתבעת בשמו ובשם התובעת. בעת ההתקשרות שילמו 1,400 ש"ח ואילו ביום 30.8.17 שולם החלק הארי של הטיול בסך 40,000 ש"ח. בסוף אוגוסט אישרה הנתבעת את היציאה לטיול וביום 3.9.17 הועברה יתרת הסכום.

לא הועלתה טענה מצד התובעת לגבי המועד שהוא מבחינתה מועד ההתקשרות, אשר ממנו יש לספור את הימים עד להודעת הביטול, שניתנה ביום 8.9.17 או למצער ביום 10.9.17.

ייתכן כי כוונת התובעת הייתה כי יש לספור המועד מיום ששולם החלק הארי של התמורה, אולם הדבר לא נטען במפורש.

לטעמי, מועד ההתקשרות הוא המועד בו אישר בעלה המנוח של התובעת את ההתקשרות, דהיינו 21.5.17 ובנסיבות אלה חלפו יותר מ- 14 ימים מיום עשיית העסקה ועד למועד הודעת הביטול ביום 8.9.17 או 10.9.17.

פיצוי מוסכם:

בכתב התשובה לכתב ההגנה טענה התובעת כי חילוט של 65% מהתשלום ששולם עבור הטיול מהווה סכום גבוה ובלתי סביר. הנתבעת טענה כי דמי הביטול סבירים וכי בטיולי שיט חברות הנסיעות גובות דמי ביטול של 100%. הנתבעת צירפה דוגמאות לתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמה.

אמנם בית המשפט רשאי לבחון סבירות של פיצוי מוסכם במסגרת חוזה בין הצדדים. יחד עם זאת, התובעת לא הביאה ראיות בעניין זה ולא סתרה את טענות הנתבעת בעניין זה. המדובר בטענה עובדתית ולא משפטית בלבד ועל כן בהיעדר ראיות לבחינת סבירות דמי הביטול, הקטנת הנזק וכד' לא ניתן לקבל הטענה.

סיכום:

בנסיבות המצערות של מקרה זה ניצבים בפני בית המשפט שני צדדים, שאם אחד מהם לא אשם בנסיבות הטרגיות אשר הובילו בסופו של דבר לאי ההשתתפות של התובעת ובעלה המנוח בטיול המיוחל ליפן.

ברי כי ממעמקי הצער הכבד של התובעת ובני משפחתה, דעתם אינה מקבלת כי ייאלצו לשלם עבור שירות שלא קיבלו בשל הנסיבות הנוראות מכל שפקדו אותם. יחד עם זאת, אל מול התובעת ניצבת הנתבעת שאין לה כל אשם בהיווצרות הנסיבות והייתה לה הנכונות המלאה לספק את השירות.

הבחינה הנרחבת של טענות הצדדים, הובילה למסקנה כי על אף ההבנה לנסיבות המצערות שהובילו את התובעת לבטל את העסקה, הרי שעל פי גישת הפסיקה והחוק, אין להשית על הנתבעת את הנטל הכספי של ביטול העסקה ולמעשה יש לפעול בהתאם לחוזה שנחתם בין הצדדים ותנאי ביטולו.

אשר על כן, איני מוצאת להורות לנתבעת להשיב לתובעת סכום כלשהו מעבר לשיעור שהוסכם במסגרת החוזה.

מאחר שהנתבעת ביקשה להשיב לתובעת השיעור המוסכם בחוזה עובר להגשת התביעה והצדדים הגיעו להסכמה בעניין זה גם בדיון מיום 15.4.18, איני עושה צו להוצאות כנגד הנתבעת.

נוכח הנסיבות הקשות שפקדו את התובעת, איני פוסקת הוצאות כנגד התובעת, על אף שתוצאות פסק הדין הן בפועל דחיית תביעתה.

כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' אדר ב' תשע"ט, 10 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.