מ.ע. נ' קצין התגמולים

ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו וקבע שלא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי לבין ההפרעה הנפשית שהופיעה לאחר שחרורו מהשירות.

רקע

1.המערער, יליד 1989, התגייס לשירות סדיר ביום 29.7.2008 עם פרופיל רפואי 97, ושירת כלוחם בחטיבת "כפיר", עד לשחרורו ביום 29.7.2011 עם אותו פרופיל. כעבור כשנתיים, ביום 12.9.2013, הוא הגיש למשיב בקשה להכרת זכות [מחלה] על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים או החוק) בגין נכות נפשית, לה צירף את תצהירו, שנחתם שנתיים לפני כן, ביום 19.10.2011, בפני עורך-דין פואד ח'יר (להלן: התצהיר הראשון), ובו תיאר את תנאי שירותו ואת מצבו הנפשי. המשיב הפנה את המערער לפסיכיאטר פרופ' רוברט מסטר, אשר בדק אותו וקבע בחוות דעתו מיום 26.10.2015 כי הוא לוקה בדיכאון קשה וממושך (major depression) שפרץ לאחר סיום השירות, וכי אין קשר בין הפרעה זו לבין תנאי השירות הצבאי (להלן: חוות דעת מסטר 1). על בסיס חוות דעת זו דחה המשיב ביום 21.12.2015 את בקשת המערער להכרה בנכותו הנפשית. על החלטה זו הוגש ביום 1.2.2016 הערעור שבפנינו.

כתבי הטענות

2.בכתב הערעור המתוקן נטען כי במהלך שירותו נחשף המערער למצבים מסוכנים, כאשר השתתף בפעילויות בשטח עוין, עצר מבוקשים ב"קסבה" בשכם והמתין לפינוי ובמהלך מעצר מבוקשים בבית לחם בפיקודו של סגן א' גילה כי חברו, הלוחם י', מדמם בראשו עקב פציעה קשה. נטען כי פעילות זו הביאה לשחיקתו הנפשית בשליש האחרון של השירות, שהתבטאה בירידה בתפקוד, כאבי ראש ולחצים בחזה, מחשבות חוזרות ונישנות על האירועים שחווה ופחדים משוטרים צבאיים. עוד נטען כי העברתו לתפקיד מינהלתי בבסיס טירונים של החטיבה לא הביאה להטבה במצבו, והתפרצויות הזעם והתקפי החרדה נמשכו. לטענת המערער, לאחר שחרורו הוא החל בטיפול פסיכיאטרי, במסגרתו אובחן כלוקה בתסמונת בתר חבלתית - PTSD. לכתב הערעור המתוקן צורף תצהיר של המערער מיום 31.7.2016 (להלן: התצהיר השני), בו תיאר את תנאי שירותו, וחוות דעת מיום 27.6.2016 של הפסיכיאטרית ד"ר בלה קריינין, אשר קבעה כי המערער סובל מ-PTSD שהתפתח בעקבות חשיפתו לאירועים טראומתיים במהלך השירות (להלן: חוות דעת קריינין).

3. המשיב הגיש כתב תשובה, בה טען כי המחלה הנטענת אינה עולה כדי "נכות" כהגדרתה בחוק. לכתב התשובה צורפה חוות דעת משלימה מיום 15.2.2017 של פרופ' מסטר, בה שלל את הטענה כי המערער לוקה ב-PTSD, באשר לא מתקיימים לגביו הקריטריונים למחלה זו שנקבעו ב-DSM-5 (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders – Fifth Edition) של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית וב-ICD-10 (International Classification of Diseases) של ארגון הבריאות העולמי (להלן: חוות דעת מסטר 2).

קורות חייו של המערער

*לפני הגיוס לצבא

4.בתצהיר הראשון כתב המערער כי באמצע לימודיו בכיתה י"ב הוא נשר מהלימודים כדי להכין עצמו לגיוס ליחידה קרבית. בחקירה נגדית אישרה אמו של המערער כי בילדותו הוא סבל מהפרעת קשב וריכוז וקיבל ריטלין (עמ' 3 לתמלול ישיבת 15.3.2018), וכי בכיתה י"ב הוא "לא רצה לגשת לבחינות הבגרות" (עמ' 6, שם).

*בתקופת השירות הצבאי

5.בא-כוח המערער הגיש כראיה מטעמו את התשובות ששלח סרן (מיל') א', שהיה מפקדו של המערער, לשאלות שהוצגו לו על-ידי אגף שיקום נכים במשרד הביטחון (ת/1). להלן קטעים ממסמך התשובות (ההדגשות הוספו - א"ג):

"שירתתי כמפקד המחלקה של מ' מרגע גיוסו ביולי 2008 ועברתי איתו את כל המסלול של ההכשרה: טירונות, אימון מתקדם, פלוגת מסלול בגזרה מבצעית שכם.

... תפקידו של מ' היה לוחם קרבי אשר עבר הכשרה בבא"ח כפיר ולאחר מכן כלוחם בגדוד .. אולם, עקב תפקודו במהלך השירות וההכשרה הועדף שלא לשבץ אותו בתפקידים מבצעיים, וגם שלא לשלב אותו בפעילויות מבצעיות בעלות סיכון גבוה, אלא בפעילויות בט"ש (סיורים, מחסומים, מארבים וכו') ותפקידי חמ"ל ...

מ' היה נתון לסכנת חיים עקב שירותו כחייל לוחם המבצע פעולות בט"ש. פעולות בט"ש הינם פעולות שגרתיות כמו סיורים, מחסומים או מארבים שמטרתם להפגין נוכחות ולנסות לאתר איומים. מ' לא היה בפעולת בט"ש שהסתבכה בתקרית ירי או הפגנה אלימה.

... איני זוכר שמ' השתתף בקרב או בפעילות מבצעית ייעודית שבה היה צורך בשימוש ירי 'חי'.

בסעיף 4 (בתצהיר המערער – א"ג) מדובר בשתי פעילויות שונות. בפעילות הראשונה עצרנו מבוקש בקסבה של שכם אולם איני זוכר את מ' בפעילות זו. בפעילות השנייה נכנסו לבניין שבו היו 3 סטודנטיות שאותן הכנסנו לחדר צדדי, ולא קשרנו אותן, אולם גם בפעילות זו איני זוכר את מ'".

6.בתצהיר הראשון כתב המערער כי לאחר שעבר טירונות קרבית הוא עבר גיבוש ביחידת "עוקץ", אולם עקב עודף לוחמים הוא לא התקבל ליחידה זו, אלא עבר מסלול חי"ר בחטיבת "כפיר", שם סומן כ"מיועד למסלול מתקדמים". עוד ציין כי עקב "שחיקה" בשירות, הוא שובץ כרס"פ מפקדה בבסיס האימונים של החטיבה בשנת שירותו האחרונה. המערער פירט בתצהירו שלוש דוגמאות לשחיקה שגרמו תנאי שירות קשים להם הוא נחשף: (1) במהלך ביצוע מעצר בבית לחם בפיקוד מ"מ א', נשמעה צעקה של הלוחם י', וכאשר המערער הסתכל לעברו הוא ראה כי הינו מדמם מהראש ומתפתל מכאבים (להלן: פציעתו של י'); (2) בשכם במהלך עוצר המערער וחברי יחידתו נכנסו לקסבה, עצרו מחבל, וחיפו על הפלוגה המסייעת עד לתפיסת מבוקשים נוספים בסמוך לבית (להלן: פשיטה בקסבה); (3) הבאת מבוקשים שנתפסו לגורמי שב"כ, ביצוע מעצרים עם חיילי יחידת "עוקץ" וחיפוש מעצרים בסיוע מסוקים (להלן: מעצר מבוקשים). עוד טען המערער בתצהירו כי בעקבות תנאי שירות אלו הוא החל לסרב פקודות, רב עם מפקדיו והרבה בהוצאת "גימלים". הוא הוסיף וציין כי אף שבבסיס האימונים אליו הועבר לקראת סוף שירותו השתפרה הרגשתו, הרי כל צעקה של מפקדים על הטירונים בבסיס הגבירה את חרדותיו והעלתה בזיכרונו את הטירונות ומסלול החי"ר שהוא עבר. לטענתו, לפני תום שירותו הוא לא ישן בלילות, שיחזר כל העת את האירועים הקשים אותם עבר וחש בחרדות.

7.בתצהיר השני הוסיף המערער כי לאחר שסיים מסלול חי"ר מלא, הוא התנדב לסיירת "חרוב", אולם לאחר ששירת שבועיים בסיירת הוא בחר לחזור לחבריו בגדוד שבחטיבת "כפיר".

8.המערער העיד בפנינו כי בארבעה חודשי שירותו האחרונים הוא שירת כרס"פ מפקדה בבסיס בבקעת הירדן, ותחת פיקודו היו שמונה חיילים (עמ' 34-33 לתמלול ישיבת 19.7.2018). בתעודת השחרור משירות סדיר (נ/2) נכתבה לגביו ההערכה הבאה: "רציני. חרוץ. מסור. עצמאי בביצוע תפקידו. ביצע המוטל עליו. בעל כושר ארגון וניהול. חברותי".

9.בחקירה הנגדית מיזער המערער את אירוע פציעתו של י', באומרו: "זה היה איזה זריקת אבן, וזה פגע לו פה וירד לו דם והוא ניקה את זה והדביקו לו את זה וזהו, אפילו 'גימלים' הוא לא לקח" (עמ' 15 לתמלול ישיבת 15.3.2018). הוא תיאר את היחס השלילי של מפקדיו וחבריו בעקבות הוצאת 'גימלים' רבים, אך הודה כי לא התלונן בפני גורם צבאי ורפואי על מצוקותיו באותה עת (עמ' 17).

10.מטעם המשיב הוגש תצהירו של י' (נ/3), אשר שירת כלוחם בחטיבת "כפיר" בשנים 2011-2008, בו נכתב: "הנני מצהיר כי לא נפצעתי בשירותי הצבאי, לא הגשתי מעולם תביעה להכרת זכות (נכות לקצין התגמולים) ואינני זוכר את המערער". בחקירתו הנגדית אמר י' כי המערער מוכר לו וכי הוא עצמו השתתף בעת השירות בששה או בשבעה מעצרים גדולים, אולם הוא לא נפצע ואף אינו זוכר שום אירוע חריג, ובכלל זה פציעת חייל בראשו כתוצאה מזריקת אבן (עמ' 3-2 לתמלול ישיבת 19.7.2018). הוא אישר כי ביחידה היה חייל נוסף בשם זהה (עמ' 2, שם). בתום חקירתו אמר המערער, בתשובה לשאלתנו, כי עד המשיב י' אינו החייל י' שנפצע (עמ' 19-18, שם).

11.אמו של המערער כתבה בתצהירה כי בחלוף כשנתיים מתחילת השירות הצבאי, החלו להופיע "ניצני המחלה ממנה הוא סובל עתה, הוא החל להיות עצבני, טרוד, חסר שקט ואט אט החל מתקשה להתעורר בבוקר כאשר היה אמור לחזור לבסיס". עוד ציינה (בסעיף 8 לתצהירה):

"השיא היה בתקופה שבסמוך לשחרורו מהשירות הצבאי. ניכר על מ' שהוא היה במצוקה גדולה מאוד. הוא היה חסר שקט, התקשה להירדם בלילות, ברוב הזמן כיסתה אותו זיעה וניתן היה לראות שהוא שרוי בדיכאון עמוק. חשתי שכבר לא ניתן להתעלם ממצבו ולכן פניתי למפקדו הישיר והסברתי לו את המצב בו הוא שרוי".

12.אביו של המערער תיאר בתצהירו את קשייו של בנו בתקופת השירות:

"8. במועד שאינו זכור לי הגיעו לבתינו חייל וחיילת מטעם היחידה וניסו לשכנע את מ' להישאר ביחידה. הם ביקשו ממני לנסות ולהפעיל השפעתי עליו, ואולם מ' סירב בתוקף והוא לא יכול היה לשאת את העובדה שהוא אמור לחזור לשרת בשטחים. בשלב זה הוא אף ביקש לנסות להשתחרר מהשירות הצבאי שחרור מוקדם ואילו אנו התנגדנו לכך נמרצות.

9. השיא הגיע בתקופה שבסמוך לשחרור מהשירות הצבאי. ניכר על מ' שהוא היה במצוקה גדולה מאוד. הוא היה חסר שקט, התקשה להירדם בלילות. ברוב הזמן כיסתה אותו זיעה וניתן היה לראות שהוא שרוי בדיכאון עמוק.

10. ככל שניסיתי לשוחח עם מ' על מצבו הוא דחה אותי ולא שיתף פעולה. הוא היה אומר: 'אני שונא את הצבא. מה עשו לי בצבא?' והיה מלא טענות על שירותו הצבאי. בתקופה הזו שלפני השחרור הוא פשוט המתין לשחרורו בקוצר רוח, אלא שהוא החל לחשוש מזימון לשירות מילואים והחל לחשוב איך הוא יוכל להתמודד עם קריאת המילואים לכשתגיע כזו".

*לאחר השחרור מהצבא

13.בתצהיר הראשון כתב המערער כי לאחר שחרורו מהצבא הוא הסתגר בביתו, ניתק קשרים עם חבריו מהשירות הצבאי וחשש פן יזומן לשירות מילואים. עוד ציין -

"כיום (19.10.2011 - מועד התצהיר) אני לא ישן טוב בלילות, חושב ומשחזר את האירועים שחוויתי בשירות כסרט נע בראש, עצבני וסובל מחרדות ופחדים, אינני שקט ויש לי כאבי ראש חזקים וסחרחורות, וכל דבר שמזכיר לי את השירות מכניס אותי לפחד ולחרדות. אינני יוצא מהבית, לא רואה טלוויזיה או סרטי פעולה שפעם אהבתי, וכל פעם שאני שומע קולות או רואה חיילים או כל דבר שמזכיר לי את השירות מכניס אותי לחרדות. אפילו את ספר סוף המסלול של היחידה לא פתחתי אף פעם מאז שקיבלתי, ומאז שחרורי ניתקתי כל קשר עם החברים ועם כל דבר שמזכיר לי את השירות".

14.בתצהיר השני ציין המערער כי לאחר שחרורו הוא החל בטיפול פסיכיאטרי אצל ד"ר פיודור שרגא בוניאק, אשר איבחן אותו כלוקה ב-PTSD.

15.בחקירתו הנגדית אמר תחילה המערער כי לא עבד לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, אולם בהמשך הודה כי הוא נפגע בראשו בתאונת עבודה, בגינה אף הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי וקיבל דמי פגיעה (עמ' 21-20 לתמלול ישיבת 15.3.2018 ומוצג נ/1). תיעוד על חבלת ראש מצוי בסיכום אשפוז של המערער במחלקה נוירוכירורגית בבית החולים רמב"ם בימים 12.3.2015 - 15.3.2015, בו צוין כי הוא נפצע מחפץ כבד שנפל על ראשו. אביו אמר בחקירה הנגדית כי "כל עבודה שהוא הלך ופנה אליה הוא לא הסתדר", "לא היה לו עבודה קבועה, הוא עבד נגיד שבועיים פה, יום פה, אבל זה הכל היה עם בעיות וצרות" (עמ' 7 לתמלול ישיבת 15.3.2018).

תיעוד רפואי

16.מתקופת השירות הצבאי קיים תיעוד רפואי לגבי תלונות המערער בנוגע למיחושים גופניים (כאבי ראש, פריחה בעור, שלשולים ועוד) אולם לא מצוי כל תיעוד רפואי בנוגע לבעיה נפשית. הוגשו תשעה עשר הערכות פסיכיאטריות של ד"ר בוניאק, אליו פנה המערער ביוזמתו לאחר שחרורו, מהתקופה שבין 19.11.2011 לבין 22.6.2017, ובכולן אבחנה של המערער כלוקה ב-Chronic PTSD. את תיאור תנאי השירות, כפי ששמע מהמערער והוריו, תיאר ד"ר בוניאק בהערכה מיום 19.11.2011 (ההדגשות הוספו - א"ג):

"... פעם בעת שביצעו מעצר בחברון חבר שלו נפגע קשה בראשו. זוכר שכולם היו בבהלה. בהמשך חש עצוב ואף נפגע אין סוף פעמים מיחס משפיל של מפקדיו, צעקו והעליבו אותו ... כך 'למד להוציא גימלים' כדי להימנע מעימותים והשפלות. כשהיה חוזר, היה סופג יחס קשה ולא ידע להתמודד. הפנים והסתיר מכל אחת מה שקורה לו. בחופש בבית היה מתפרע, שתה אלכוהול, בילה וניסה בכל רגע לשכוח מה שעבר בעת השירות. לקראת סוף שירות נשפט 'על כלום' והבין שלא יכול להתמודד בפני מערכת שגורמת לו לקריסה נפשית ..".

בהערכה ראשונה זו כתב ד"ר בוניאק כי "כעת מסתמנת תמונה אופיינית לתסמונת בתר חבלתית (לא מלאה) עם זיכרונות חודרניים על האירועים בהם היה מעורב, מצבי השפלה קשים (Mobbingׂ)". בהערכה מיום 30.1.2014 (לאחר הגשת הבקשה להכרה בנכות) הוא כתב כי המערער "נזכר בדברים קשים במיוחד, כאשר נאלץ לשמור על המחבלים בהיותו בלב הסכנה. בעת ביצוע מעצרים בשכם, בית לחם, רמאללה, חברון היו סכנות של ממש וזיכרונות משם פוקדות אותו מדי לילה". בהערכה מיום 17.6.2014 כתב ד"ר בוניאק שהמערער "מתאר זיכרונות חודרניים ובלתי נשלטים על אירועים רבים בהם היה בסכנה של ממש, הושפל כמה וכמה פעמים ע"י מפקדים וחיילים אחרים. משתף אותי בפנטזיות להתנקם באנשים שפגעו בו וסיכנו אותו ..". בהערכה מיום 29.7.2014 קבע הפסיכיאטר שחלה החמרה ב-PTSD הכרוני עקב המצב הביטחוני, ובהערכה מיום 22.6.2017 ציין ש"חוויות קשות מהשירות חודרות לתוך תודעתו ואף גורמות לו להתנהג בצורה משונה. למשל, היום מספר שמשום מקום כשהיה בבניין משרדי הרגיש שהוא נמצא בקסבה בשטחים ופותח זיג תוך כדי הכנה להיות בדריכות ומוכן לירות באנשים".

חוות דעת המומחים הרפואיים

*חוות דעת קריינין (מטעם המערער)

17.הפסיכיאטרית ד"ר קריינין כתבה בחוות דעתה כי בעקבות חשיפת המערער לאירועים טראומתייים כחלק מתפקידו בצבא הופיעו תסמינים נפשיים שהלכו והתעצמו, ואשר השפיעו על תפקודו היומיומי, ולבסוף לחוסר תפקוד שגרם להעברתו לתפקיד אחר. היא ציינה כי לאחר העברתו ליחידה אחרת בסוף השירות ולאחר שחרורו חל שיפור מסוים בעוצמת החרדה של המערער, אולם שאר התסמינים נותרו בעינם: הפרעות שינה עם סיוטי לילה, זיכרונות חוזרים על אירועים קשים, הסתגרות, הימנעות ממגע עם מצבים שמזכירים אירועים מהשירות, עצבנות יתר, אי שקט, התפרצויות כעס, מצב רוח ירוד, היעדר הנעה וחוסר יוזמה. היא הדגישה כי מתקיימים התסמינים האופייניים ל-PTSD, שהחל עוד בתקופת השירות הצבאי, כי המאמץ לקבל הרבה 'גימלים' בשנת השירות האחרונה מבטא ירידה תפקודית של המערער וכי דיכאון, שממנו הוא סובל, מהווה חלק בלתי נפרד מהפרעה בתר-חבלתית.

18.בחקירתה הנגדית תלתה המומחית את היעדר תיעוד לתלונות מצד המערער במהלך שירותו הצבאי, בעת פניותיו להוצאת 'גימלים', באגו גברי, גאווה ובושה (עמ' 13 לתמלול ישיבת 19.7.2018). היא שבה והדגישה כי הדיכאון ממנו סובל המערער מהווה חלק מ-PTSD ואינו עומד בסתירה לו, אך הבהירה כי האבחנה שהמערער סובל מ-PTSD מושתתת על קיומם של שלושה קריטריונים עיקריים: שיחזור של הטראומה, עוררות יתר והתנהגות הימנעותית. היא טענה כי למערער פוסט-טראומה עם מאפיינים פסיכוטיים, "מאחר והתכנים .. היו קשורים .. רק מצבא, ברח מחיילים, הוא חשב שרוצים לקחת אותו בכוח למילואים והוא נרתע מזה" (עמ' 16 לתמלול ישיבת 19.7.2018). כשנשאלה אילו טראומות חווה המערער במהלך שירותו, השיבה ד"ר קריינין:

"אני יכולה רק באמת לקבל את הסיפור שלו מה היה, ומדברים שהוא ציין זה באמת הייתה פציעת ראש של אחד, או אפילו מפקד, ושרימון התפוצץ על יד הג'יפ שהוא בדיוק נכנס לתוכו" (עמ' 17 לתמלול ישיבת 19.7.2018).

*חוות דעת מסטר (מטעם המשיב)

19.בחוות דעת מסטר 1 ובחוות דעת מסטר 2 קבע מומחה המשיב כי למערער הפרעת דיכאון קשה וממושכת, העולה בקנה אחד עם הגדרת "אפיזודה דיכאונית" ב-ICD-10, ואשר פרצה לאחר השירות הצבאי וללא קשר לשירות. הוא הדגיש כי בהתאם לקריטריון H של PTSD ב-DSM-5 - קיומה של אבחנת דיכאון שולל קביעה שהמערער לוקה ב-PTSD. הוא ציין כי לאור הגדרת ICD-10, ככלל, אין לקבוע אבחנה של PTSD אלא אם יש עדות לכך שהופיעה בתוך ששה חודשים מאירוע טראומתי שחומרתו יוצאת דופן, בעוד שבמקרה הנוכחי ד"ר בוניאק אבחן את המערער כלוקה ב-PTSD רק בחלוף למעלה משנה לאחר שהפסיק לתפקד כלוחם. הוא סבר כי שתיית אלכוהול על-ידי המערער, שנזכרה בחוות דעת קריינין ("החל לשתות כדי להירגע") בפרק "תולדות החיים ותולדות המחלה", שוללת קיומו של קריטריון H של PTSD מבין הקריטריונים שנקבעו ב-DSM-5. פרופ' מסטר אף הדגיש כי המערער לא התלונן על הפרעה נפשית במהלך שירותו, לא נבדק על-ידי גורמי בריאות הנפש והשתחרר עם פרופיל רפואי 97.

20.בחקירתו הנגדית טען פרופ' מסטר כי אבחונו השגוי של המערער כלוקה ב-PTSD מנע טיפול מתאים בהפרעת הדיכאון הקשה ממנה הוא סובל. הוא ציין כי החבלה בראש המערער משנת 2015, בגינה הוא אושפז, הינה אירוע טראומתי אשר עשויה להיות לו השלכה נפשית (עמ' 31 לתמלול ישיבת 19.7.2018).

קשר סיבתי עובדתי

21.לשם קביעת נכות "שאירעה בתקופת שירותו או עקב שירותו" של המערער יש לבחון אם קיימת סיבתיות, קרי – קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. הוכחת קשר סיבתי עובדתי בין תנאי השירות לבין הפגימה הנפשית כיום מורכבת מהוכחת שלושה רכיבים: (1) הוכחת תנאי השירות הצבאי; (2) הוכחת הפגימה הנפשית כיום; (3) הוכחת קשר סיבתי עובדתי בין הפגימה כיום לתנאי השירות אז. נפתח בניתוח הרכיב השני - קיומה של הפגימה הנפשית כיום.

22.שני המומחים הרפואיים חלוקים ביניהם באשר לאבחון פגימתו הנפשית של המערער כיום. בעוד שד"ר קריינין, המומחית מטעם המערער, סברה כי הוא לוקה ב-PTSD, כפר בכך פרופ' מסטר, המומחה מטעם המשיב וגרס כי המערער סובל מדיכאון.

ב-DSM-5 נקבעו קריטריונים שונים לאבחנה בקיומה של PTSD. קריטריון A הינו - "חשיפה למוות, איום במוות, חשיפה לפציעה חמורה או פגיעה מינית, באחת מארבע דרכים: (1) חוויה ישירה של האירוע; (2) עדות ישירה לאירוע שקרה לאחר; (3) ידיעה שהאירוע קרה לבן משפחה או חבר קרוב; (4) חשיפה לגירויים חוזרים של האירוע הטראומתי". נפנה כעת לבחון האם המערער הוכיח כי מתקיים קריטריון A האמור.

23.נקדים ונציין כי אין ערך לחוות דעת של מומחה אם היא נשענת על תשתית עובדתית שגויה. יפים, לענייננו, הדברים שנכתבו בע"א 2542/02 לנגר נ' ששון, פ"ד נח(2) 583, 593 (2004) (ההדגשות הוספו - א"ג):

"במקום שבו ממכלול חומר הראיות המונח לפני בית-המשפט עולה מסקנה השונה מחוות-דעתו של המומחה הרפואי, בית-המשפט רשאי לא רק שלא לקבל את מסקנתו של המומחה, אלא גם להגיע למסקנה שונה. ברוח זו נקבע בע"א 8288/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמי [4]:

'לעיתים, מתוך חומר הראיות, לרבות מתוך עדות המומחה עצמו, ניתן ללמוד שהמסקנה אליה הגיע בדבר שיעור הנכות, או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה, מוטעית. כך, אם מתברר שהתשתית העובדתית שונה מזו עליה השתית המומחה את חוות דעתו. כך, אם המומחה מפרש שלא כהלכה את התוספת לתקנות על פיה נקבע שיעור הנכות, וכך אם מסקנותיו מהעובדות שבפניו הינן מוטעות. בכל אחד ממקרים אלה - ותתכנה דוגמאות נוספות - נתונה לבית המשפט הסמכות וגם החובה לתקן את קביעתו המוטעית של המומחה'.

וחשוב להדגיש בהקשר זה כי סמכותו של בית-המשפט לתקן את טעותו של מומחה רפואי קיימת אף אם מכלול חומר הראיות אינו כולל חוות-דעת רפואית של מומחה בתחום שהוא מושא המחלוקת. כך למשל טעותו של מומחה ניתנת לתיקון על סמך משקלם המצטבר של מסמכים רפואיים בסוגיה שבמחלוקת, על סמך אימוץ מסכת עובדתית רלוונטית שונה מזו שעליה התבסס המומחה ועל סמך נסיבות נוספות".

24.בחוות דעת קריינין ציטטה מומחית המערער את דבריו, בפגישתו עמה, לפיהם "במסגרת שירותו בשטחים הוא נחשף לאירועים טראומטיים קשים, ביניהם שמירות על מחבלים, פציעה קשה בראשו של חברו כאשר 'כולם היו בהלם', התפוצצות רימון ע"י דלת הג'יפ כאשר 'למזלו' רגע אחד לפני הפיצוץ הוא נכנס לתוך הרכב הזה, וכדומה". שמירה על מחבלים איננה חשיפה או איום במוות או פציעה חמורה (קריטריון Aׂ). אירוע התפוצצות רימון ליד ג'יפ לא נזכר כלל בשני תצהיריו של המערער, וממילא לא הוכחה בפנינו. פציעתו של י', שבחוות הדעת תוארה כפציעת ראש קשה ובתצהיר הראשון תואר כדימום מהראש, הפכה בחקירה הנגדית של המערער לפגיעה של מה בכך ("זה היה איזה זריקת אבן, וזה פגע לו פה וירד לו דם והוא ניקה את זה והדביקו לו את זה וזהו, אפילו 'גימלים' הוא לא לקח"). ד"ר קריינין הסתמכה, בין השאר, על הערכותיו התקופתיות של הפסיכיאטר ד"ר בוניאק, אשר אליו פנה המערער לאחר שחרורו. אולם מעיון בסיכומי ביקור של ד"ר בוניאק מתברר שהתשתית העובדתית עליה הוא ביסס את קביעתו כי המערער לקה ב-PTSD שונה מזו שצוינה על-ידי ד"ר קריינין. אמנם ד"ר בוניאק ציין אף הוא פגיעת ראש קשה של חברו של המערער, אולם את הדגש הוא שם על יחס משפיל וקשה שספג המערער ממפקדיו ועל העמדתו למשפט "על כלום". בשני תצהיריו של המערער אין טענה להשפלתו בעת השירות. מעבר לדרוש, יחס כזה (שלא הוכח) אינו עולה כדי איום בפציעה חמורה. אי-חשיפת המערער למוות או לפציעה חמורה שלו או של חבר ששירת עמו כתובה "שחור על גבי לבן" במוצג שהוגש כראיה על-ידי בא-כוח המערער: תשובותיו של סרן א', שהיה מפקד המחלקה בה שירת המערער (ת/11), ואשר פורטו בפסקה 5 לעיל. הוא הדגיש כי המערער, שהוחלט שלא לשלבו בפעילות מבצעית בעלת סיכון גבוה, לא נחשף לפעולת בט"ש שלוותה בתקרית ירי או הפגנה אלימה. הוא אף ציין שאינו זוכר שהמערער השתתף בפשיטה בקסבה או במעצר מבוקשים.

אף שבתצהיר השני כתב המערער: "אני מבקש לשמור על זכותי לזמן להעיד כמה מחבריי לשירות הצבאי על מנת להעיד אודות האירועים הנטענים אליהם נחשפתי", לא התייצבו בפנינו ס' וא', חבריו לשירות, לחקירה נגדית על תצהיריהם.

לא הוכח כי מתקיים קריטריון A האמור. כמו-כן, לנוכח הפרעת הדיכאון ממנה סובל המערער (ואשר ד"ר קריינין, בחוות דעתה, רואה בו חלק מ-PTSD), נשלל אף קיומו של קריטריון H המופיע ב-DSM-5 - "שלילה של גורמים אטיולוגיים אחרים". משלא עלה בידי המערער להוכיח כי מתקיימים שני קריטריונים מרכזיים של הגדרת PTSD, אין לייחס לו פגימה נפשית זו. לפיכך, אנו מעדיפים את קביעתו של פרופ' מסטר, לפיה המערער סובל מהפרעת דיכאון קשה.

25.רכיב נוסף של הקשר הסיבתי העובדתי הינו תנאי השירות. בעניין זה אנו מאמצים את האמור בתשובות המפקד, סרן (מיל') א' (ת/1), ודוחים את המתואר בתצהיר הראשון של המערער בכל הנוגע לפציעתו של י', פשיטה בקסבה ומעצר מבוקשים. אנו קובעים שהוכח שבשתי שנות שירותו הראשונות המערער שירת כלוחם בשטחי יהודה ושומרון ונטל חלק בפעילויות בטחון שוטף, לרבות סיורים, מחסומים ומארבים.

26.עניינו של הרכיב השלישי הינו הקשר הסיבתי העובדתי (הרפואי) בין הפרעת הדיכאון הקשה ממנה סובל כיום המערער לבין תנאי שירותו שהוכחו כאמור. אנו הגענו למסקנה כי מתקיים קשר כזה, מחמשת הטעמים הבאים: (1) היעדר תיעוד רפואי בנוגע לפגימה נפשית כלשהי עובר לגיוס לצבא. נעיר כי אין בנטילת רטלין עקב הפרעת קשב וריכוז בעת לימודיו בבית הספר התיכון כדי להעיד על דיכאון; (2) עדויות אמו ואביו של המערער על אורח חייו של המערער לפני גיוסו ולאחר שחרורו, ובמיוחד עדותם לגבי תופעות של הסתגרות והתבודדות שהחלו בסמוך למועד השחרור; (3) העברת המערער לתנאי שירות קלים יותר בשנת השירות האחרונה עומדת בניגוד לטענת מומחה המשיב, לפיה ביטוי לירידה תפקודית של המערער פרץ רק לאחר שחרורו; (4) היעדר הסבר כלשהו בחוות דעת של המומחה הרפואי מטעם המשיב למקור הפרעת הדיכאון ממנה סובל המערער (למעט התייחסותו האגבית לפגיעתו בתאונת העבודה לאחר שחרורו); (5) ייחוס מצוקתו של המערער לתנאי השירות תועד בסמוך לאחר שחרורו, בביקוריו אצל ד"ר בוניאק.

קשר סיבתי משפטי

27.קביעתנו כי הוכח קשר סיבתי עובדתי בין הפרעת הדיכאון לבין תנאי השירות הצבאי אינה התחנה הסופית. לא די בהוכחת קשר סיבתי עובדתי, אלא יש להוכיח אף שמתקיים קשר סיבתי משפטי. בפסיקה נקבע כי המבחן לבדיקת קיומו של קשר סיבתי-משפטי הינו מבחן הקשר הסיבתי הקונקרטי. קשר זה נקבע בעזרת שני מבחנים - הסובייקטיבי והאובייקטיבי. (רע"א 7715/13 פלונית נ' קצין תגמולים (פורסם בנבו, 8.5.2016). המבחן הסובייקטיבי מתרכז במאפייני החייל הקונקרטי ובודק האם המצב בו הוא היה נתון אכן גרם לפגיעה. ברע"א 6270/98 פוטשניק נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(3) 721, 725 (2003) הבהיר הנשיא ברק כי מבחן זה עניינו רגישותו המיוחדת של הניזוק ('הגולגולת הדקה'), והכרה בכך שעל הצבא לקבל את הנפגע כמות שהוא, על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו הסובייקטיביים. המבחן האובייקטיבי בוחן את הקשר בין תנאי השירות של החייל המסוים לבין החוויה הצבאית - האם חוויה זו קשורה באופייה לשירות הצבאי. שני מבחנים אלו מתקיימים במקרה הנוכחי.

התוצאה

28.לאור האמור לעיל, מסקנתנו הינה כי שגה המשיב כאשר בהחלטתו מיום 21.12.2015 קבע שלא הוכח קשר סיבתי בין תנאי השירות של המערער לבין ההפרעה הנפשית שהופיעה לאחר שחרורו. אנו קובעים כי המערער אינו סובל מ-PTSD, אולם הוא סובל מהפרעת דיכאון חמורה שהחלה בתקופת השירות ועקב השירות, ולפיכך קיים קשר סיבתי בינה לבין השירות.

לאור התוצאה אליה הגענו, איננו עושים צו להוצאות.

ניתן היום, י"א אדר ב' תשע"ט, 18 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.