לפניי בקשה לסילוק על הסף.
הבקשה הוגשה במסגרת תביעה לאכיפת הסכם. מפאת החשיבות, יובהר כי במסגרת התביעה עתר התובע לאכוף את הסכם הגירושין משנת 1996 (להלן: ההסכם), בו נקבע בין היתר, כדלהלן:
4.1. הבעל מתחייב לשלם לידי האישה למזונות הילד ולסיפוק צרכיו השונים בין שוטפים ובין חד פעמיים החל מה-1 בחודש שבסמוך לאחר מתן תוקף פס"ד להסכם זה סך של 1,200 ₪ לחודש, וזאת עד הגיעו של הילד לגיל 18 (להלן: "המזונות").
4.2. במהלך שירותו הסדיר של החייל בצה"ל, ובתנאי שימשיך לגור אצל האישה ,ישלם הבעל את מזונותיו בשיעור של 1/5 מהסכום המלא, בתשלומו חייב היה, עד לאותו מועד, סכום זה לא ישולם ע"י הבעל, במידה והילד לא יתגורר אצל האישה.
4.3. למען הסר ספק, מוסכם ומוצהר בזאת בין הצדדים כי סכום המזונות, כהגדרתו בסעיפים 4.1 ו-4.2 לעיל, כולל כל צורך והוצאה שיהיו לילד מכל מין וסוג שהוא, למעט האמור להלן.
4.4. במידה ותינשא האישה בשנית, בין אם נישואין כדמו"י ובין בנישואין אזרחיים יופחתו המזונות ויעמדו על סך 500 ₪ לחודש.
התובע טוען כי משנת 2007 מתגוררת הנתבעת עם בן זוגה, מר ע.י (להלן: "בני הזוג"), להם ילד משותף, כיום בן 9 כשהם מנהלים משק בית משותף בישוב ++++.
בני הזוג הינם ידועים בציבור ולאור הוראת סעיף 4.4. להסכם, יש להורות על הפחתת דמי המזונות לסך של 500 ₪ וזאת על אף שבני הזוג לא נישאו בנישואים פורמאליים.
לשיטתו, מעמדם של בני זוג כידועים בציבור מקיימים תנאי של "תינשא בשנית", כאמור בס' 4.4 להסכם ומהווה עילה להפחתת דמי המזונות.
עיקר טענות הנתבעת
הנתבעת סבורה כי יש לסלק את התביעה על הסף מכיוון שהיא "תביעת סרק, כוזבת, חסרת תום לב באופן משווע, קנטרנית, טרדנית, נעדרת עילה שהתיישנה ויש להורות על סילוקה על הסף, אגב חיוב התובע בהוצאות משפט".
ההסכם נכרת לאחר מו"מ ארוך שנוהל ע"י עורכי הדין וכלל תכתובות שונות. ההסכם ברור ומפורש, הוא נחתם ביום 20.10.96 אושר וקיבל תוקף של פס"ד ביום 31.10.96.
במסגרת ההסכם וכחלק מתנאיו, ויתרה הנתבעת ויתורים ממוניים אדירים וביניהם ויתורים על כספים, זכויות סוציאליות, נדרשה לפנות דירה ולהותיר את כל המיטלטלין שנצברו אגב אחרי הנישואין לתובע, והסתפקה חרף שווי הדירה, בסך של 50 אלף דולר.
ביחס לסעיף 4.4. להסכם, טענה כי סעיף זה מצא את מקומו בהסכם לאחר שזכה להתייחסות נפרדת במו"מ בין הצדדים. בתוך כך במכתב שנשלח אל ב"כ הנתבעת ביום 17.10.96, נכתב: "2) סע' 4.4.: אין מקום להוסיף דברים שלא סוכמו, הסיכום היה שהמזונות יופחתו רק אם תינשא בשנית. לכן יש להוריד את המילים: "ותגור מגורי קבע".
כאשר ביקשו הצדדים, במסגרת ההסכם להוסיף צמד המילים "מגורי קבע", הם עשו זאת באופן מפורש בסעיף ס' 4.5 להסכם.
בנוסף, התנהלות התובע "בזמן אמת" איננה מתיישבת עם תביעתו. כך על אף שבני הזוג מתגוררים יחד משנת 2007, בשנת 2008 שילם התובע מזונות בסך של 1,200 ₪ לחודש. התנהלות זו מלמדת על כך שהתובע הבין את משמעות ההסכם ופעל על פיו.
טעם נוסף לדחיית התביעה על הסף נעוצה ב"מעשי בית דין" . הפלוגתא נידונה בפני כב' הרשמת ברמנג שפירא והוכרעה בהחלטה מיום 19.04.2012.
החל מחודש נובמבר 2010 ועד לבגרותו של הילד, התובע לא נשא בסך כלשהו למזונות. הנתבעת פנתה לגביית חוב המזונות בלשכת הוצל"פ ובמסגרת בקשה בטענת "פרעתי", טען התובע שעליו לשאת במזונות בסך של 500 ₪ לחודש, בהתאם לסעיף 4.4. להסכם, לאור מגורים המשותפים של בני הזוג.
טענת התובע נדחתה ונקבע כי משלא נישאה הנתבעת בשנית, לא חל סעיף 4.4 להסכם. על החלטת כב' הרשמת לא הוגש ערעור והיא בבחינת החלטה חלוטה.
טעם נוסף לדחיית התביעה נעוץ בדיני התיישנות ו/או שיהוי. עילת התביעה "נולדה" כביכול משנת 2007 עת החלו בני הזוג להתגורר יחד ורק ביום 15.07.2018 דהיינו, 11 שנים לאחר שנולדה התביעה, הוגשה התביעה.
הנתבעת העלתה טענות נוספות, פרוצדוראליות בעיקר, שאין בהן כדי להורות על סילוק התביעה על הסף.
עיקר טענות התובע
התובע עתר לדחיית הבקשה.
אין ממש בטענה "מעשה בית דין" משום שההחלטה של כב' הרשמת לא ניתנה לגופו של ענין וספק אם יש לרשם הוצאה לפועל סמכות להכריע בעניין זה, משעה שהוא אינו אמור להתערב בהסכמים אלא לפעול ליישומם וביצועם של פסקי דין.
סילוק על הסף הינו סעד קיצוני אשר ננקט רק מקום שאין אפשרות ולו קלושה שהתובע יזכה בתביעתו.
יש לראות בנתבעת כ"ידועה בציבור כאשתו" שלא נישאה כדמו"י ממניעים זרים שונים כגון: סלידה מטקס דתי, רצונה לחיות חיי אהבה חופשית ללא נישואין, מטעמי כדאיות ורווחיות כדי לא להפסיד זכויות שונות וכו' – כל זה אינו פוסל את האפשרות לראות בנתבעת הידועה בציבור כאשתו.
בני הזוג מנהלים חיי משפחה ומשק בית משותף ומתנהגים כבעל ואישה.
התובע הפנה גם לדין העברי וטען כי אין לראות בטקס הדתי כמכריע את הקו בשאלת הנישואין, אלא בעובדות המונחות בפני ביהמ"ש, לרבות העובדה כי האישה חותמת את שם משפחתה לצד שם משפחתה של בן זוגה.
ככל שתידחה התביעה, תתבטל זכותו על פי דין להליך הוגן ואין זה ראוי שהתובע לא יקבל את יומו בביהמ"ש.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
הלכה היא כי סילוק של תביעה על הסף, בין על דרך של מחיקה ובין על דרך של דחייה, הינו סעד חריג, ויש לעשות בסעד זה שימוש זהיר "במקרים יוצאי דופן בלבד, כאשר אין ולו אפשרות קלושה שבירור התובענה לגופה יניב לתובע את הסעד המבוקש" ראו: רע"א 8076/16 בטאט נ' דיור ב.פ בע"מ (פורסם בנבו, 5.2.17); א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 342 (מהדורה 12, 2015).
עם זאת, הסעד של סילוק על הסף הוא נדיר, אך לא בלתי אפשרי ראו: רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר און השקעות בע"מ, (פורסם בנבו בתאריך 13.8.2007).
בענייננו, הנתבעת מעלה מספר טעמים לדחיית התביעה, אחד מהם – ההתיישנות. התובע בתגובתו, לא התייחס לטענה זו ולא בכדי, שכן גם לשיטתו בני הזוג מתגוררים תחת קורת גג אחת משנת 2007 ראו: סעיף 3 לכתב התביעה, ומשכך זהו המועד הרלוונטי לגיבוש עילת התביעה.
על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. במילים אחרות, מרוץ ההתיישנות החל בשנת 2007 ובא אל סיומו בשנת 2014 ראו: סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 בעוד שהתביעה הוגשה ביום 15.7.18, ודינה להידחות מטעמי ההתיישנות ראו: תה"ס 29906-02-17 מיום 6.4.17 (פורסם בנבו).
ער אני לפסיקה על פיה סילוק תביעה על הסף מחמת ההתיישנות מצריך זהירות מרובה, ותוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות ראו: רע"א 901/07 מדינת ישראל נ' הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא ליפל, מיום 19.9.10 (פורסם בנבו). יחד עם זאת, הנתבע לא התייחס כאמור לטענת ההתיישנות בתגובתו. על פי תקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 שתיקת בעל דין כמוה כהודיה. על אף שתקנה זו חלה על כתב הגנה, איני רואה מניעה להחילה, על דרך של היקש, על בקשה בכתב. יוצא, איפוא, כי חוסר ההתייחסות של התובע לטענת ההתיישנות מהווה הודאה כי התביעה התיישנה.
על אף שניתן היה לסיים כאן, בבחינת למעלה מן הצורך, אומר כי אין סיכוי, ולו קלוש, כי התובע יזכה בתביעתו.
מהות התביעה הינה אכיפת הסכם. בפועל מתבקשת פרשנות של סעיף 4.4 להסכם והכרה במערכת הזוגית של הנתבעת כנישואין שניים.
סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן:" חוק החוזים") קובע:
"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."
מקום בו לשון ההסכם ברורה, יש להעדיפה על פני כל פירוש אחר ראו: בע"מ 5141/09 מיום 27.01.10 (פורסם בנבו) בו נקבע כי בנוגע לפרשנות הסכם גירושין יש לפרש את תכליתו, בהתאם ללשונו תוך שהפנה לאשר נקבע בע"א 8918/08 קמחי נ' מנהל מקרקעי ישראל מיום 14.01.09 (פורסם בנבו) כי "גבול הפרשנות במשפט הוא גבול הטקסט"...". כן נקבע על ידי השופט דנציגר בעניין פלונית בהקשר לפרשנות של בית המשפט, כי אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו, בהפנותו לדבריה של כב' השופטת חיות עת קבעה בע"א 8239/06 אברון נ' פלדה מיום 21.12.08 (פורסם בנבו), כי:
"עלינו להישמר ככל הניתן מלקרוא לתוך החוזה תניות חדשות תוך כדי התהליך הפרשני שמא נימצא כותבים עבור הצדדים חוזה חדש שהם מעולם לא כרתו ושאליו מעולם לא התכוונו".
בענייננו, לשון ההסכם ברורה ואיננה משתמעת לשתי פנים. הצדדים קבעו, בצורה מפורשת, כי הפחתת דמי המזונות תחול אם הנתבעת "תינשא שנית". הצדדים לא הסתפקו בהסכמה זו והם טרחו והוסיפו כי הנישואין, לצורך הפחתת דמי המזונות, יהיו "בין בנישואין כדמו"י ובין בנישואין אזרחיים" ראו: סעיף 4.4 להסכם. במילים אחרות, הצדדים יצרו רשימה סגורה של אפשרויות בעקבותיהן יופחתו דמי המזונות.
איש לא מנע מהצדדים להוסיף במסגרת סעיף 4.4 להסכם תניה כי הסעיף יחול גם על הידועים בציבור. הדבר אכן נקבע בסעיף 4.5 להסכם בו נעשתה הבחנה בין "נישואין" ל"למגורי קבע". צא ולמד, כי כאשר ביקשו הצדדים להרחיב את תנאי ההסכם, ולהחיל אותו על מערכות יחסים נוספות, הדבר נעשה במפורש ולא במשתמע.
לפיכך, גם אם התביעה הייתה מתבררת עד תומה, לתובע לא היה כל סיכוי לזכות בה, מכיוון שלא ניתן לקרוא בהסכם את מה שאין בו.
במאמר מוסגר ייאמר כי דין התביעה להידחות גם בשל היותה חסרת תום לב. כידוע, בהליכים בענייני משפחה חלה חובת תום לב מוגברת ראו: תלה"מ 33821-11-17 מיום 8.1.18 (פורסם בנבו). בתוך כך, במקרים מתאימים, סולקו על הסף תביעות שהוגשו בחוסר תום לב.
כך למשל, בתמ"ש 45073-02-12 מיום 15.5.12(פורסם בנבו) - סולקה על הסף תובענה למשמורת קטין, שהוגשה בסמוך למתן החלטות קודמות בעניין המשמורת, שניתנו בהסכמת הצדדים ומבלי שהשתנה דבר בפועל ביחסי הצדדים או בחיי הקטין.
כך למשל, בתמ"ש 8879-12-15 מיום 14.2.16 (פורסם בנבו) סולקה על הסף תביעה להפחתת מזונות שהוגשה 7 חודשים לאחר אישור ההסכם.
כך למשל, בתלה"מ 8390-10-17 מיום 1.4.18 (פורסם בנבו) – סולקה על הסף תביעה של אב להפחתת/ביטול דמי מזונות שנקבעו בהסכם, משום שהוגשה כ-10 חודשים לאחר אישור ההסכם.
כך למשל, בתה"ס 11271-09-15 מיום 10.1.16 (פורסם בנבו) סולקה על הסף תביעה מקום בו התרשם ביהמ"ש כי בליבת עילת התביעה, הצהרה כוזבת של התובע העומדת בסתירה גמורה לעדותו שלו בביהמ"ש.
הנני סבור כי תביעה שמוגשת בחלוף של למעלה משני עשורים מהמועד בו נולדה עילתה, כשמטרתה להפחית מזונות קטין (כיום כבן 24) באופן רטרואקטיבי – כאשר ככל שאלה שולמו, חזקה כי נצרכו ראו: רמ"ש (י-ם) 43377-03-13 מיום 30.9.13 (פורסם בנבו) וככל שלא שולמו, אין מקום להפחתתם ראו: תמ"ש 55411-11-12 מיום 14.02.16 (פורסם בנבו) - נגועה בחוסר תום לב קיצוני ודינה להידחות על הסף, ולא בכדי נקבע כי לבית המשפט זכות ולעתים חובה לסלק תביעות על הסף מקום שמגיש התביעה נוהג בחוסר תם לב ראו: רמ"ש (מחוזי ב"ש) 4184-10-15 ע.ב. נ' ה.א.ב. (קטינה) מיום 28.12.15 (פורסם בנבו) וזאת גם ביוזמת בית המשפט ואף בשלבים הראשונים של ההליך ראו: תמ"ש 42896-06-12 מיום 13.6.13 (פורסם בנבו).
לאור האמור אני מורה על דחיית התביעה על הסף.
התובע יישא בהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.
מותר לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.
ניתנה היום, י"ז אדר ב' תשע"ט, 24 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.