פס"ד בעתירה להורות על פינוי הנתבעים מהנחלה ולצוות עליהם לפרק המבנה וסילוקו מהנחלה

התובע מחזיק בנחלה -- במושב X (להן: "המושב") , הידועה כגו"ח-- (להלן: "הנחלה") מכח מינויו כבן ממשיך לאחר פטירת הוריו, ורשאי להירשם במוסדות המיישבים.

הנתבע1 הינו אחיינו של התובע, ואילו נתבעת 2 הינה אשתו של הנתבע 1.

הוריו המנוחים של התובע, מינו אותו כבן ממשיך בנחלה ב- 1982.

אביו של התובע הלך לעולמו בשנת 1992, ובשנת 1993 ניתן צו ירושה המכריז על האם כיורשת יחידה של האב.

האם, הגב' Y  (להלן: "הסבתא", "המנוחה") הלכה לעולמה ב-2017.

הנתבעים 1 ו- 2 מתגוררים יחד עם ילדיהם במבנה עץ אשר בנו בנחלה, סמוך ל- 2003, עוד בתקופת חייה של המנוחה.

בפניי עתירת התובע לפינוי וסילוק יד וכן לצו עשה, בה עותר להורות על פינוים של הנתבעים 1 ו-2 מהנחלה, וכן לצוות עליהם לפרק את המבנה בו הם מתגוררים ולסלקו מהנחלה.

תמצית טענות התובע

לטענת התובע, בשנים 2003-2005 החליט הנתבע על דעת עצמו להקים מבנה בנחלה, ללא היתר/רשות, וללא הסכמת מי מהגורמים המוסמכים ליתן הסכמתם לבניה. לטענתו, טרם תחילת הבניה הסביר לנתבע כי אסור לו לבנות בנחלה נוכח קיומו של בן ממשיך בנחלה (התובע) ומשהדבר מנוגד להוראות רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י").

לטענתו, בשנת 2005 פנה לנציג רשם האגודות השיתופיות ב-- , והתריע על בניה פיראטית

ופלישה של הנתבע (ומאוחר יותר של הנתבעים שניהם). לטענתו, על אף שהוצא למבנה צו הריסה, הנתבעים מתגוררים במבנה הבלתי חוקי מבלי שרשויות האכיפה ינקפו אצבע בנידון. לטענתו, ביום 00.00.2004 פנה לרמ"י, לסוכנות היהודית, למושב ולוועדה המקומית לתכנון ובניה, והבהיר כי אין לו כל קשר וחלק בבניה האסורה ובפלישה.

עוד לטענתו, חרף פניותיו כאמור – הוא זה שזומן לחקירה פלילית עקב עבירת בניה ושימוש במבנים שבמושב, אל אף שהבניה והשימוש לא בוצעו על ידו, הוא התנגד להם בתוקף ואף נגרם לו בעטיים נזק רב.

לטענתו, ביום 00.00.17 התקבל אישור הסוכנות היהודית להשלמת העברת הזכויות בנחלה לבן הממשיך אגב פטירת ההורים, אך רמ"י מתנגדת להשלמת הרישום בשל הבניה הבלתי חוקית בנחלה – המבנה שהקימו הנתבעים במקרקעין. כתוצאה הוא אף אינו מקבל את הסובסידיה לה הוא זכאי כבעל מכסה באזור ---, על פי חוק הגליל.

לטענתו, מתעודת עובד ציבור הגב' א' (מנהלת המחלקה החקלאית ברמ"י) מתאריך 00.00.21 עולה כי הותרת הבית הבלתי חוקי בתחום הנחלה מהווה גורם חשוב ומרכזי המונע השלמת העברת הזכויות (סע' 1(ב), 1(ג), 1(ד) לתעודה).

לטענתו, ע"פ עמדת רמ"י, הסדרת הבנייה הבלתי מוסדרת אפשרית ככל וקיים רצף בין דורי או בהצטרפות להסדר. אך המדובר בתנאים קשים ארוכים ויקרים של פיצול הנחלה, הסדר היוון הזכויות, לגליזציה, הריסת מבנים וגריעת חלקים לא קטנים מנחלתו, על חשבונו ועל חשבון ילדיו ומשפחתו, ותוך ויתור בלתי מתקבל על הדעת על זכויות הקניין שלו.

לטענתו, ביום 00.00.19 פנה באופן אישי לנתבעים במכתב, בו הבהיר כי הבניה האסורה מפריעה ומסכלת את רישום העברת הזכויות על שמו והפציר בהם לפנות הנחלה בהקדם. בנוסף, ביום 00.00.19 פנה לנתבעים בכתב באמצעות ב"כ, אולם ללא הועיל.

לטענתו, הנתבעים חתמו על הסכם פיתוח עם רמ"י למגרש בהרחבה הקהילתית של המושב לפני כ- 13 שנה, ואולם עד כה לא בנו את ביתם ולפנות את הנחלה.

לטענתו, הבהיר בחקירתו כי התנגד לבניית הבית מאז תחילתה ושלח מכתבים בנושא (ע' 7 לפרו' מיום 24.4.2021, ש' 14-23); הסביר מדוע עתר בשנת 2005 בעניין העברת מכסת הביצים לאחיו י', אך לא ראה כזכותו המשפטית לעתור כנגד מגורי הנתבעים – בהיותו בן ממשיך ולא בעל הזכויות בנחלה (ע' 9, ש' 15-25); הסביר מדוע מעבר לאי חוקיות הבנייה ומניעת האפשרות להכשיר הבנייה – הוא מתנגד להעניק חלק מנחלתו לנתבעים על חשבון ילדיו, ומתנגד להמשך עמידתו של הבית באמצע חלקת המגורים; הדגים כיצד מיקומו של הבית הרעוע מקשה על השימוש בחלקת המגורים שבנחלתו (ע' 14).

לטענתו, הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי התובע הוא בעל הנחלה ורשאי להירשם ככזה (ע' 15, ש' 9-12); כי סבתו לא חלקה על כך ולא ניסתה לבטל את הענקת הזכויות (ש' 13-15); כי התובע התנגד לבנייה הבלתי חוקית עוד מתחילת הדרך (ש' 15-16); כי י' (אחיו של התובע, והדוד של הנתבע– ע.ק.) הצהיר כי הקמת הבית נעשתה על בסיס זמני בלבד (ש' 21-23) [בהקשר זה מפנה התובע לפס"ד של השופטת אלון בתמ"ש 5840/05 מיום 29.5.2007,שם נקבע בסע' 43 לפסה"ד: "אוסיף ואציין כי שליטת י' במשפחה על פיו ישק דבר – בלטה לאורך כל ההליך שלפניי. הנתבע נטל על עצמו את הפיקוד על קופת המשפחה"]; כי יש לו זכויות מלאות במגרש בן חצי דונם ברחבה הקהילתית במושב מאז תחילת שנות ה- 2000 וכי בניית השלד עומדת בפני סיום (ע' 16, ש' 6-23); כי היחסים בין הצדדים רעועים, וכי הוא כתב את ההודעה המסומנת מוצג ב', הקשורה בבעיות אספקת החשמל שגורם השימוש בביתם של הנתבעים לבית התובע (ע' 16 ש' 34-36, ע' 17 ש' 1-2).

עוד לטענתו, לנתבע לא היה מענה לעובדה כי לא הוזכר בצוואת המנוחה כבעל זכות מגורים בנחלה, הגם שלטענתו היה רצונה האמיתי של הסבתא (ש' 24-36).

לטענתו, הנתבע הודה כי המניע היחידי שלו כיום בהתנגדות לפינוי הינו כספי (ע' 18, ש' 7-9) וכלשונו: "היום אני מעדיף שישלמו לי על הבית ואוכל אולי לסיים חלק מהבית למעלה ואולי ככה אצליח לסיים אותו ולהיפטר מכל הצרה הזו, כי לחיות איתם זה לא פשוט".

לטענתו, הנתבע מודה ברצונו למקסם את התועלת הכספית שניתן להפיק מהבית הבלתי חוקי (ואין מדובר בעניינים שברגש/כיבוד רצונה של הסבתא המנוחה/בזיקה נפשית לנחלת המשפחה). כן לטענתו, נוכח אמירה זו, אין תועלת בחיפוש פתרונות יצירתיים של הותרת הבית "הזמני" והנתבעים בתוכו, מעבר לפירוקו.

לטענתו, החשמל למבנה בו מתגוררים הנתבעים חובר באופן פיראטי, מסכן את כל המבנים בנחלה, ולעיתים 'קופץ החשמל' וגורם לאי נעימות ופגיעה בתפקוד הלול.

לטענתו, לא ניתן לאשר את המבנה, שכן אם ניתן היה, היו דואגים לעשות כן במהלך חייה של המנוחה. עוד לטענתו, המבנה שבנו הנתבעים מצוי באמצע הנחלה, והוא אינו מעוניין לפצל מגרש באמצע הנחלה, דבר שיגרום לבעיות ולירידת ערך הנחלה.

לעניין טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים- בהתאם לסע' 5 (2) לחוק ההתיישנות תקופת ההתיישנות באשר למקרקעין שאינם מוסדרים הינה 15 שנה, ובהתאם לסע' 6 תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת תביעה.

לטענתו, יש לדחות את ניסיון הנתבעים להיבנות מפסה"ד שניתן ב- 2007 (תמ"ש 5840/05) אשר הכיר בזכותו להגיש תביעה לגבי הנחלה מכח מינויו כבן ממשיך. שכן לטענתו פסה"ד התייחס להעברת מכסת הביצים כגורם המאיין את יכולתו של התובע (הבן הממשיך) ליהנות מהמתנה העתידית ועל כן מהווה הפרה של ההסכם. גם אם יש לראות במינוי בן ממשיך כמתנה, הרי שהמדובר במתנה שתיכנס לתוקפה בעתיד, ואינה זכות קניין עד למימושה. עוד לטענתו, מימוש זכויותיו התאפשר רק עם פטירת אמו המנוחה. על כן, יש לראות את מועד פטירת האם המנוחה (2017) המועד בו הפכה הנחלה לנחלתו – מועד היווצרות העילה, ומכאן שתביעתו (שהוגשה ב- 4/2019) לא התיישנה (תמ"ש (נצ') 199-12-21 ).

עוד טוען התובע, כי אין קשר בין מחלת בתם של הנתבעים לבין הגשת תוכניות/אישורים, אותן היה על הסבתא המנוחה להגיש; לטענתו, המנוחה היתה חולת אלצהיימר במצב סיעודי, נעזרה במטפל, וכן טיפל בה אחיו י', על כן לא היה צורך לשם כך בנתבעים; אין נפקות לרישום הארנונה על שם הנתבעים שכן המועצה גובה ארנונה על כל מבנה, בין אם הוא בהיתר ובין אם לאו. כן לטענתו, בצוואת המנוחה מ- 2013 לא ניתנה רשות לנתבעים להמשיך ולהתגורר במבנה (על אף שבמועד עריכת הצוואה המבנה כבר היה קיים), חזקה כי אם היתה ניתנת רשות כזו היתה מצוינת בצוואה, ואף אחיו י' טען בתצהיריו כי אישורה של המנוחה לבניה היה זמני בלבד.

באשר לסוגיית הפיצוי לנתבעים-לטענתו, זכות הפיצוי למסיג גבול מותנית בכך שלתובע נוצרת תועלת/טובת הנאה מהבנייה וההשבחה שביצע מסיג הגבול, ומכח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

במקרה דנן, הנתבעים לא הגישו תביעה שכנגד לעניין זכות הפיצוי, לא פורטה וכומתה טענת הפיצוי (אף לא כטענת קיזוז), ולא הוגשה חוו"ד שמאי מטעמם. לטענתו, ספק אם יכולה לצמוח לו טובת הנאה מהמשך קיום מבנה בלתי חוקי וישן, שלא ניתן להסדיר חוקיותו באמצעים/מועדים סבירים ונראים לעין, ושקיומו מונע מליהנות מזכויותיו כבעל הנחלה ולהירשם ככזה במוסדות.

לטענתו, בהכרח להרוס את המבנה יש משום נזק הכבדה והוצאה עבורו (תמ"ש 85550/98).

עוד לטענתו, לא זו בלבד שהבית שבנו הנתבעים אינו מהווה השבחה לנחלתו - אלא טמונה בו פגיעה קשה בשווי, בטיב ובבעלות בזכויות בנחלה, ויש בו כדי להקנות לתובע עילת תביעה כספית כנגד הנתבעים, ולא עילת פיצוי לנתבעים כנגד התובע.

תמצית טענות הנתבעים:

לטענת הנתבעים, סמוך לאחר נישואיהם ב- 1/2003 החלו לבנות בית מגורים מעץ בנחלה. עבודות הבניה בוצעו בהסכמת הסבתא המנוחה וע"פ רצונה כי הנתבעים יתגוררו עמה בנחלה.

לטענתם, לאחר התחלת הבניה הביע התובע מחאתו בפני המנוחה ובפניהם, אך המנוחה הבהירה כי רצונה הוא לאפשר להם לבנות בית בנחלה להתגורר בו ולגדל את משפחתם. עוד לטענתם, הרשות לבנות בית מגורים בהשקעה של מאות אלפי שקלים נעשתה לתקופה שאינה מוגבלת בזמן, מתוך כוונה כי יוכלו להתגורר בו לצמיתות, שאחרת לא היו משקיעים כסף רב.

לטענתם, הגיש התובע תלונה לוועדה לתכנון ובניה --- במטרה לעצור את השלמת הבניה, אך ללא הצלחה, שכן הנתבעים הגישו בהסכמת ועידוד המנוחה בקשה להיתר לבניית מבנה דיור מעץ. הנתבעים צירפו המסמכים כדלקמן:

• החלטת הועדה לתכנון ובניה מיום 00.00.2003 – אשר דחתה בקשה לאישור בנייה חדש ליחידת דיור מעץ (צימר) שכן הגדרת הבנייה חרגה מאחוזי הבנייה המותרים למטרה זו.

• החלטת הועדה לתכנון ובניה מיום 00.00.2005 – הוועדה דנה בתוכנית מחודשת למתן לגיטימציה לבית המגורים ותוספת בנייה לממ"ד והחליטה לאשר את הבנייה בתנאים.

• אישור הסוכנות היהודית מ-00.00.2005 בדבר מתן לגיטימציה לבית קיים ולתוספת ממ"ד.

• אישור תשלום לרמ"י מיום 00.00.2005 ע"ס של 5,457 ₪ - לטענת הנתבעים המדובר בתשלום חלק יחסי בחוב דמי חכירה שנתיים של אגודת -- כלפי רמ"י, הנדרש כתנאי לקבלת אישור רמ"י לתוכנית הבנייה, ואשר הסבתא נשאה בו.

• קבלה מיום 00.00.2005 על הזמנת אישור זכויות ממ"י – לטענתם, האישור הוזמן ע"י הסבתא על מנת להגישו לוועדה לתכנון ובניה לצורך קבלת ההיתר.

• צילום חתימת המנוחה על תשריט הבקשה להיתר (גרמושקא) שהוגשה לוועדה.

  (המסמכים לעיל צורפו לתע"ר הנתבעים, וסומנו נספחים א'-ו' בהתאמה)

   

לטענתם, בשל מחלת בתם שפרצה בשנת 2005 – התרכזו בטיפול בה ובדאגה לה, בעוד הטיפול בקבלת היתר הבניה נזנח, ולא עלה בידיהם לסיים את תהליך האישור עד היום.

לטענתם, במבנה מתגוררת משפחה בת 6 נפשות, בנייתו מותרת לפי התוכנית התקפה החלה על המקרקעין ואושרה, ואין מניעה לסיים את הליך הכשרת הבניה גם כיום. עוד לטענתם, הם רשומים כמחזיקי הנכס בספרי המועצה האזורית ונושאים בפועל בתשלומי הארנונה.

לטענתם, יחסיהם עם הסבתא היו חמים וקרובים– הם ביקרו אותה מידי יום כבני בית, ערכו עמה חגים ושבתות, והיו התא המשפחתי הקרוב ביותר אליה נפשית ופיזית. לטענתם, הסבתא אף סללה בחצר הנחלה שביל מואר בין ביתם לביתה, עבור בתם, שהינה לקוית ראיה.

לטענתם, עם פטירת הסבתא מבקש התובע להחריב את בית המגורים, באופן שרירותי ואכזרי ללא שיש בכך צורך אמיתי, וחרף ידיעתו והשלמתו עם הבניה ועם רצון המנוחה משך 16 שנים תמימות. לטענתם, פינוי מבית המגורים יגרום לנזקים קשים אף ל- 4 ילדיהם הקטינים, נוסף על הנזק הכלכלי הכרוך בהריסת הבית.

סילוק התביעה מחמת התיישנות - לטענתם, זכותו של התובע כבר רשות בנחלה הינה זכות אובליגטורית ואישית מכח הסכם המשבצת המשולש. אף מינויו כבן ממשיך בשנת 1982, הינו זכות אובליגטורית. הואיל ואין מדובר בזכות במקרקעין (עליה חל ס' 5 לחוק ההתיישנות) - הרי שתקופת ההתיישנות להגשת התביעה הינה 7 שנים, וזו חלפה.

ע"פ הפסיקה, המבחן לקיומה של עילת תביעה הינו קיומן של כל העובדות החיוניות לביסוס תביעה ("כח התביעה") בידי התובע. (ע"א 3319/94 פפר נ' ועדה מקומית, נא (2) 581, 594; ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, נח (4) 769). לטענתם, עילת התביעה התגבשה ב- 1/2003 עת החלו בבנייה (לטענתם הם מתגוררים בפועל בנכס מאז המחצית השנייה של שנת 2003), על כן יש למנות את תחילת מועד ההתיישנות בחודש זה. תביעה זו הוגשה רק ב- 4/19, 16 שנים לאחר שהחלו הבניה והשימוש בבית המגורים בנחלה בידיעת התובע, אשר למעט מחאתו בע"פ בפניהם ובפני הסבתא, ומכתב לוועדה לתכנון ובניה בשנת 2005 – לא נקט בכל הליך משפטי כנגדם ו/או כנגד הסבתא בגין הבנייה והשימוש, על אף מינויו כבן ממשיך.

לטענתם, הימנעותו משך 16 שנים מהגשת תביעה מלמדת על זניחת זכות התביעה. לטענתם, שינו מצבם. לטענתם, תביעה זו פוגעת בציפייתם הלגיטימית, כי בחלוף 16 שנים מהמועד בו בנו ביתם בנחלה בידיעת התובע בהסכמתה ורצונה של הסבתא המנוחה – לא יתבעו בעניין.

שיהוי בהגשת התביעה – לטענת הנתבעים, חלוף שנתיים ממועד פטירת המנוחה ועד להגשת התביעה בפועל, מהווה שיהוי בלתי סביר שלא ניתן לו הסבר, המעורר חשד לניצול לרעה של הליך משפטי והמצדיק את דחיית התביעה על הסף מחמת שיהוי. (בר"ע 2413/02 לוקרנו חב' להשקעות בע"מ נ' קבוצת כינרת אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נח(2) 889).

לטענתם, התובע הודה בחקירתו כי ידע כבר בשנת 2005 על הבניה אך לא סיפק הסבר מניח את הדעת לכך שלא הגיש תביעה בעניין (ע' 8 לפרו' מיום 24.2.2021). עוד לטענתם, טענת השיהוי תתקבל כאשר יוכח כי הנתבע שינה מצבו לרעה או כאשר התובע נהג בחוסר תום לב (רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עירית נתניה (פורסם בנבו); ראה גם ה"פ (נצ') 6910-09-11). לטענתם, התובע זנח את זכות התביעה, והתנהלותו פגעה בציפייתם לא להיתבע שנים ארוכות לאחר הבנייה, ברשות המנוחה ובידיעת התובע.

עוד לטענתם, נוכח ההליך המשפטי שניהל התובע בתמ"ש 5840/05 קל וחומר כי יכול וצריך היה אם רצה לנקוט בהליך משפטי בעניין הבניה בנחלה בהיותו בן ממשיך – משלא עשה כך, אין לו אלא להלין על עצמו.

לטענתם, הם בעלי רשות שימוש בלתי הדירה בבית המגורים שבנו. לטענתם, קיימו התחייבותם כלפי הסבתא, גרו לצידה, תמכו בה וליוו אותה מקרוב בערוב ימיה, כחלק מהתא המשפחתי שלהם. לטענתם, אין המדובר ברשות חינם אלא ברשות כנגד מילוי רצונה של הסבתא שלא להתגורר לבדה בנחלה ולהימצא בקרבתה.

לטענתם, רשותה של המנוחה באה לידי ביטוי בהסכמתה כי ישקיעו מאות אלפי שקלים לשם בניית בית בנחלה, ובחתימת על המסמכים הנדרשים לשם קבלת היתר לבית זה. בהסתמך על רשות זו, השקיעו הנתבעים ממון רב מתוך הסתמכות כי ישמש לצמיתות קורת גג למשפחתם.

לטענתם, על ביה"מ להגשים את רצון המנוחה, במקרה בו מונה בן ממשיך (ר' תמ"ש חי' 61977-12-15).

לטענתם, נפסק כי רשות לבנות על מקרקעי הזולת אינה מותנית בהסכם מפורש, וניתן להסיק הסכמה בדיעבד מהתנהגותו של בעל המקרקעין. (ע"א 763/79 חנא פרח ג'בראן נ' סימון ג'בראן לו(4) 403). השאלה אם הרשות הדירה או בלתי הדירה תיבחן לפי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. רישיון שלא בתמורה יוכר כרישיון שאינו ניתן לביטול במקרים בהם הוכח כי היתה רשות מפורשת לשהיית המחזיק במקרקעין והאחרון הסתמך על רשות זו (ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, לא(2) 127, 132; ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים לט (2) 337, 341).

לטענתם, אין מחלוקת כי קיבלו מהסבתא רשות מפורשת לבנות ביתם בנחלה, ובהסתמך על רשות זו השקיעו כספים. הימנעותו של התובע עצמו מלנקוט בהליך כלשהו כנגדם, מלמדת על הסכמתו המשתמעת לרשות השימוש לצמיתות, מכח התנהגותו.

לטענתם, אין כל מניעה להסדיר את הבניה לפי כל דין גם כיום, שכן ניתן לבנייה היתר בתנאים מהוועדה לתכנון ובניה, ונוכח תעודת עובד ציבור שהוגשה ע"י נציגת רמ"י. לטענתם, המדובר בבניה מותרת על פי יעוד המקרקעין ועל פי התוכנית החלה על המקרקעין ואשר יש אופק תכנוני להסדרתה, ואין הצדקה להורות על הריסתה או על סילוק ידם. עוד לטענתם ובניגוד לטענת התובע, קיימים בנחלה 2 מבנים בלבד – מבנה המנוחה, והמבנה שלהם, וכיום ע"פ נהלי רמי והחלטות ממ"י ניתן להסדיר בנחלה 3 בתי מגורים (החלטה 1155, החלטה 1464 )

לטענתם עוד, טענת התובע כי הצטרפות להסדר משמעותה תנאים קשים ויקרים – הינה טענה בעלמא. לטענתם אין חובה לרצף בין דורי, שכן כיום העברת זכויות בנחלה (מהמנוחה לתובע) נעשית בכל מקרה באמצעות ''הצטרפות להסדר היוון'' שנעשה באזור קו עימות (עליו נמנה המושב) בדמי חכירה בשיעור 0% כך שאינו מטיל עלות משמעותית על מי מהצדדים. לטענתם מדובר בפרוצדורה פשוטה הנעשית כדבר שבשגרה במשקים חקלאיים רבים, ואין סיבה כי לא תעשה גם כאן. יתרה מכך, לגליזציה של כלל המבנים בנחלה הינה מחויבת המציאות לצורך העברת הזכויות, וכללת מבנה מגורים נוסף המצוי בנחלה ללא היתר ('הצהרון') גם לגביו לא טרח התובע לעשות דבר עד עתה.

לטענתם, התובע אינו יכול להחזיק החבל בשתי קצותיו – מחד לטעון כי עסקינן בבניה ללא היתר, ומאידך להתנגד ולמנוע מהם להסדיר את הבניה (בהגשת בקשה עדכנית להיתר).

לטענתם, מתעודת עובד ציבור שהוגשה עולה כי רשות השימוש שקיבלו אפשרית בהתאם לנהלי רמ"י.

לטענתם, שיקולי צדק, הגינות וסבירות מטים את הכף במקרה דנן, לטובת קביעה כי רשות השימוש שקיבלו הינה בלתי הדירה, וכי יש להורות על הפרדת בית המגורים שבנו מהנחלה באמצעות הוראת רמ"י או על דרך של מתן רישיון שימוש בלתי הדיר או עד אריכות ימים. לטענתם, הפסיקה עשתה שימוש בעקרונות הצדק לקבוע שיש נסיבות בהן לא יוכל נותן הרישיון לחזור בו (ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, נח (4) 27; ע"א 8331/03 פהד בשארה נ' טנוס (פורסם בנבו)).

לטענתם, שינוי מצבם לרעה בהסתמך על רשות השימוש שקיבלו, מצדיק את הקביעה כי התובע אינו זכאי להשבה מיידית של הנכס. (ע"א 602/84 ריבוא ואח' נ' גל; ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית הכנסת ובית מדרש החסידים ; ע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים ).

לחילופין, ככל שייקבע כי הרשות שניתנה להם הדירה וניתנת לביטול – הרי שזה יעשה לאחר ובכפוף לתשלום פיצוי בשווי מלוא ההשקעות שביצעו הנתבעים בערכן היום, בתוספת העלויות הכרוכות בהסדרת דיור חלופי למשפחה בת 6 נפשות (ע"א 463/79). לצורך הפיצוי יש לקחת בחשבון כי מדובר בבניה שניתן להסדיר והמדובר בבניה המותרת על פי התוכנית החלה על המקרקעין ועל פי ייעודם. טענת התובע כי אינו מעוניין בבניה, נועדה להתחמק מתשלום פיצוי. הנתבעים עותרים מביהמ"ש למנות שמאי מטעמו להערכת ההשקעות.

עוד לטענתם - משלא צורפו להליכים קודמים שניהל התובע בעניין הנחלה, לא יחול לגביהם הכלל בדבר מעשה בית דין; אמירת הנתבע בדיון כי ייתכן ועדיף לו לקבל פיצוי, אינה מבטלת את רישיון השימוש ואינה מצדיקה את ביטול הרישיון ללא פיצוי בגין ההשקעות. כן לטענתם, רמ"י אינה דורשת את הריסת בית המגורים כתנאי לרישום הנחלה ע"ש התובע אלא את הסדרת הבניה, וכי קיימות אלטרנטיבות לרישום ע"ש התובע מבלי להביא עליהם טרגדיה קשה.

עמדות הצדדים הנוספים לתיק:

ע"פ עמדת רמ"י המדובר בסכסוך משפחתי, התביעה אינה מגלה עילה כנגד רמ"י ואף לא מתבקש סעד כלשהו כנגדה, ועל כן יש למחוק את רמ"י מהתובענה. רמ"י הודיעה כי אינה נוקטת עמדה לעניין פינוי וסילוק ידם של הנתבעים ותכבד כל החלטה של בית המשפט, ובלבד שתתבצע בהתאם להוראות כל דין, החלטות מועצת מקרקעי ישראל, רשות מקרקעי ישראל, וכל נהלי הרשות ובכפוף לתשלום החובות, ההיטלים והתשלומים.

בהסכמת התובע נמחקה רמ"י, ביום ___ מההליך.

גם ע"פ עמדת הסוכנות היהודית כעולה מכתב הגנה מטעמה, מדובר בסכסוך משפחתי , כאשר עילות התביעה והסעדים המבוקשים אינם כלפיה. כן הובהר כי ביום 00.00.2019 שלחה הסוכנות לרמ"י הודעה על מסירת הנחלה להחזקתו של התובע אגב פטירת הוריו. הסוכנות הודיעה כי אינה נוקטת עמדה ביחס לסילוק ידם ופינוים של הנתבעים, כי היא משאירה את ההחלטה בסכסוך לבית המשפט, וכי תכבד כל החלטה בכפוף לכללים ולדין החל במקרקעין.

המושב לא הגיש כתב הגנה.

דיון והכרעה:

המסגרת הנורמטיבית

רישיון במקרקעין הוא היתר להחזקה ו/או לשימוש במקרקעין של אחר. הרישיון יכול להיות בתמורה או ללא תמורה; לתקופה מוגדרת מראש או ללא הגבלת זמן; ויכול להתייחס למקרקעין בשלמותם או לחלק מסוים בהם.

מוסד הרישיון במקרקעין, הינו מוסד ייחודי המבוסס על תורת ההשתק.

תמש (נצ') 5591-09-13‏ ‏ נ.פ נ' ה.פ, ניתן ביום 24.8.15 (פורסם במאגר "נבו").

רישיון במקרקעין נוצר בין אם במפורש ובין אם מכללא.

ראה בע"א 32/77 טבוליצקי נ'בית-כנסת ובית-מדרש החסידים, פ''ד לא(3) 210.

רשות שנותן בעל מקרקעין לאחר, להחזיק או להתגורר בנכס, יכול שתהיה מעוגנת בחוזה (''רשות חוזית'') ויכול שתינתן כ"רשות גרידא", ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית ומבלי שתצמיח למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין.

בפסיקה ובספרות הוכר מצב של רשות הדירה בחינם לעשות שימוש במקרקעין, וזאת לנוכח שתיקתו של בעל המקרקעין והימנעותו מלפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס או להפסקת השימוש שהוא עושה בנכס, קרי. רשות מכללא לעשות שימוש חינם במקרקעין. רשות מכללא כזו, הנלמדת בדיעבד, אינה מעניקה למקבלה זכות במקרקעין, אלא נותנת בידיו טענת הגנה בלבד, בין אם לתביעת הסגת גבול ובין אם לתביעה לדמי שימוש. רשות הדירה זו ניתן להפסיק בכל עת [ראה: נינה זלצמן, רשיון במקרקעין, הפרקליט מב (תשנ"ה – תשנ"ו) 24; רע"א 1238/02 ח'יר נ' לידאי פד"י נז(3) 949; עמ"ש (חי') 4194-10-17 ע.ח. נ' ר.ח. [פורסם בנבו] (8.1.19)]

הרשות נעוצה ברצונו החופשי של המרשה, ומתבטלת עם גילוי דעתו של זה, כי אינו מעוניין להמשיך בהענקת הזכות. יוצא אפוא, כי בר רשות מכוח רישיון שימוש ללא תמורה, צפוי בכל רגע נתון לדרישת סילוק יד, אף אם פעולתו בנכס נמשכה זמן רב (ראה: זלצמן, שם).

על מנת שהרשות תהא בלתי הדירה ובלתי ניתנת לביטול תידרש הסכמה מפורשת מצד בעל המקרקעין לכך. נפסק, כי הסקתה של רשות בלתי הדירה מכללא ומכוח הנסיבות בלבד, הינה מהלך נדיר שיש להיזהר בו, שהרי משמעותה שלילת אפשרותם של הבעלים לממש את זכותם הקניינית או זכותם החוזית שהינה 'מעין 'קניינית' במקרה של זכות בר רשות (ראה עמ"ש (מרכז) 5174-09-15‏ ‏ א. ג נ' א. מ. (פורסם ב"נבו") (19.2.2017); ע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' רשות הפיתוח, ניתן ביום 19.8.15 (פורסם ב"נבו").

עוד נפסק, כי "המגמה צריכה להיות צמצום מופעיה של רשות בלתי הדירה ולא הרחבתם" (ראה עמ"ש (חי') 4194-10-17 לעיל).

בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית, [פורסם במאגר "נבו"] (10.5.17) עמד בית המשפט על השלבים לבירור טענה ברישיון במקרקעין (פסקה 11 לפסה"ד):

"במסגרת דיון ב'גורלה' של רשות במקרקעין, על בית המשפט לדון ולהכריע במספר שאלות: האחת, האם הרשות הדירה, אם לאו; השניה – אם יקבע כי הרשות הדירה – האם היא בוטלה, אם לאו; והשלישית – אם יקבע כי הרשות בוטלה – האם יש להתנות את ביטולה בתשלום פיצוי. שעה שנקבע כי רשות היא הדירה ומבוטלת, וכי יש לפסוק פיצויים בגין ביטולה – ואף אם קביעות אלו התבססו על שיקולי צדק – או אז יש לילך בדרך שהתוותה הפסיקה ולקבוע פיצוי אך בשווי השקעת ברי-הרשות בנכס ובהשבחתו." 

הפסיקה קבעה עוד, כי עת בוחן בית המשפט את שאלת ביטול הרישיון, יפעל הוא בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ויבחן אף שיקולי הצדק:

"... ייתכנו גם מקרים חריגים, בהם רישיון שלא ניתן בתמורה יוכר כרישיון אשר לא ניתן לביטול בכל עת (ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא(2) 127, 132-134). יש לבחון בכל מקרה ומקרה לאור נסיבות העניין האם הצדק מחייב את המשך קיומו של הרישיון:

"המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל ענין וענין, ועל-כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתבקשת. לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק" (ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337, 341). 

ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל, [פורסם ב"נבו"], פסקה 14 (21.3.2007).

ומהדין לנידון:

סיווגה של הרשות שניתנה לנתבעים

אין חולק, כי ניתנה לנתבעים רשות ע"י המנוחה לבנות על הקרקע (בין אם ניתנה במפורש או מכללא) ואולם זו לא הוסדרה בהסכם בכתב בין המנוחה לנתבעים. כמו כן, אין המדובר ברשות שניתנה בתמורה כספית.

טענת הנתבעים לפיה המדובר ברשות בלתי הדירה לא הוכחה: בהיעדר הסכם בכתב, לא הוכח כי ניתנה הסכמה מפורשת של המנוחה להעניק להם רשיון בלתי הדיר ו/או גמירות דעת מצד המנוחה להעניק להם רישיון כזה.

על אף טענת הנתבעים כי יש "להגשים את רצונה של המנוחה", לא הובאה כל ראיה לרצון זה, כאשר אף צוואת המנוחה משנת 2013 (הגם שקוימה בחלקה) אינה כוללת התייחסות לרשות אשר ניתנה לנתבעים, כאשר הנתבע אף אינו מנוי על יורשיה של המנוחה.

יוער, כי נוכח פטירתה של המנוחה, הרי שנטל ההוכחה הרובץ על הנתבעים מוגבר.

נדמה כי דווקא נוכח התנגדותו של התובע לבנייה (כפי שאישר הנתבע בעדותו, ע' 17, ש' 15-16), לו היתה אמנם כוונת המנוחה ליתן לנתבעים רשות בלתי הדירה - היתה דואגת להסדיר זאת בכתב, ודאי בהינתן ההליך המשפטי שהתקיים בין המנוחה והבן י' לבין הנתבע אליו הפנו אף הנתבעים (תמ"ש (קר') 5840/05).

גם את טענת הנתבעים, לפיה 'התמורה' עבור הרשות באה לידי ביטוי במילוי רצונה של המנוחה שלא להתגורר בנחלה וכי אלו יימצאו בקרבתה – לא ניתן לקבל, וממילא זו לא הוכחה. בפועל המנוחה היתה מוקפת בבני משפחה רבים, ילדיה י' והתובע, בני משפחותיהם – כולם התגוררו בסמוך לה, ואף באחיו של הנתבע ג', מתגורר בנחלת ההרחבה הגובלת בנחלה.

כן לא מצאתי כי נסיבות המקרה מצדיקות הענקת סעד מן הצדק ו/או הגנה על אינטרס ההסתמכות של הנתבעים.

הנתבעים לא הראו טעם כלשהו מלבד תקופת מגוריהם במקום והשקעתם הכספית, שיש בו כדי להצדיק סעד מן הצדק, ולהכריז כי הרשות שניתנה להם בלתי הדירה.

יתרה מכך, הנתבע הודה בעדותו כי הנתבעים זכאים למגרש בשטח של חצי דונם בשכונת ההרחבה ואף מתבצעת בו בנייה בפועל:-

"ש. אני מראה לך צילום בהתקדמות בתיכם בהרחבה. זה משקף את המצב היום?

ת. כן.

ש. לפי הקצב הזה תוך חודשיים יש מבנה?

ת. אין לי כסף לסיים, לקחתי הלוואות. איני יכול לקחת משכנתא. הגענו לזה כדי שלא יקחו לנו את המגרש. זה לילדים.

ש. זה המגרש בהרחבה?

ת. כן.

ש. חצי דונם ?

ת. כן.

ש. מתי נחתם חוזה הפיתוח עם המנהל על קבלת המגרש?

ת. כשאנו קיבלנו את המגרש, רצינו לבנות. לא זוכר מתי. מזמן. תחילת שנות האלפיים. לא היו תשתיות. לא היתה אפשרות לבנות. אז התגלגל הסיפור ובנינו למטה. אחרי הבית של הסבתא. את כל הכסף השקענו שם. בינתיים התחלנו חיים מסובכים. לא היה כסף ולא זמן ואפשרות לבנות וחידשנו את החוזה פעם או פעמיים.

ש. אבל לא וויתרתם על המגרש בהרחבה?

ת. ברור שלא.

ש. כי זה מגרש שלכם?

ת. מגרש ובית שלנו שאבא שלי היה צריך לקבל מסבתא שלי" (ע' 16, ש' 6-23).

המבנה אשר בנו הנתבעים בנחלה הינו מבנה עץ, וספק אם מלכתחילה היה מיועד אף בעיניהם להיות מבנה למגורי קבע בו יגדלו את משפחתם. מקום בו, עמדה (ועדיין עומדת) בפני הנתבעים האפשרות לממש את זכותם ולהשקיע את כספיהם בבניית מבנה של קבע על מגרש ההרחבה אשר יהיה בבעלותם, ואולם אלו בחרו שלא לעשות כן ולהשקיע את כספיהם במבנה עץ בשטח לא להם - לא מצאתי כי יש להכריז על הרישיון שניתן להם כרישיון בלתי הדיר להמשיך ולהתגורר לצמיתות במבנה משיקולי צדק.

זאת ועוד, טענת הנתבעים בדבר ציפיה ו/או הסתמכות על הרישיון שניתן להם ע"י המנוחה להתגורר במבנה לצמיתות - אינה יכולה להישמע, מקום בו הנתבעים מודים מפורשות כי ידעו על התנגדותו של הבן הממשיך בנחלה לבניה, למן היום הראשון, התנגדות שהובעה הן בפניהם והן בפני הרשויות, וככל הנראה אף בפני יתר בני המשפחה. מכאן, חזקה כי כל השקעה שביצעו הנתבעים במבנה ו/או בהקמתו הינה השקעה אותה בחרו לבצע בידיעה כי רשות זו יכול שתתבטל.

הנתבעים ייחדו חלק ניכר מטענותיהם לקיומה של אפשרות להסדיר את הבנייה הבלתי חוקית על הקרקע. כך, מפנים הנתבעים להחלטת הועדה לתכנון ובניה מיום 00.00.2005, אשר לטענתם מאשרת בקשתם ל"לגיטימציה ותוספת ממ"ד", בתנאים. בנוסף, מפנים הנתבעים לתעודת עובד ציבור רמ"י (סע' 6) לפיה לשיטתם קיימת אפשרות להסדרת הבנייה.

כבר כעת אציין, כי גם אם היתה מוכחת בפני האפשרות להסדיר את המבנה ברמ"י (וזו לא הוכחה כפי שיפורט להלן) – הרי שאינני סבורה, כי היה בכך כדי לקבוע כי המדובר ברשות בלתי הדירה משיקולי צדק, נוכח הטעמים המפורטים לעיל.

באשר להחלטת הוועדה - המסמך שצורף כולל רשימת תנאים ארוכה (15 במספר), ובראשה הצורך ב"אישור מינהל מקרקעי ישראל/בעלות" (ועל כך להלן). הנתבעים לא התייחסו כלל להיתכנות מילוי תנאים אלו.

עוד יש ליתן את הדעת, כי בהחלטה תחת סעיף "הערות" צוין כי "אין מכתב זה מהווה היתר בנייה" וכי "אסור להתחיל בבניה כל עוד לא קיבלת היתר". בנוסף, נספח ו' אליו הפנו הנתבעים ובו צילום חתימת המנוחה על תשריט הבקשה להיתר (גרמושקא) שהוגשה לוועדה–הינו חלקי (צורפה רק חתימה) ואינו נושא תאריך. בשים לב לטענת הנתבעים, לפיה הוגשו 2 בקשות שונות להיתר - אחת מ- 2003 אשר נדחתה, ובקשה נוספת מ- 2005 (בשתיהן נדמה כי דובר בהיתר למבנה עץ)-לא ברור לאיזו מהבקשות צורפה חתימת המנוחה.

אין מחלוקת כי עד למועד זה ומשך שנים רבות לא מולאו התנאים כאמור בהחלטת הוועדה, כאשר הנתבעים תולים זאת במחלת בתם. ואולם, על אף נסיבות מצערות אלו, המדובר בשיהוי בלתי סביר, ובידי הנתבעים היה די והותר זמן להסדיר את הדרוש, ונדמה כי אין ולא היתה להם כל כוונה להסדיר את הבנייה, בחיי המנוחה ו/או טרם פרוץ הסכסוך בין בני המשפחה אחר פטירתה (ר' לעניין זה ס' 7 לתעודת עובד ציבור שהוגשה ע"י נציגת רמ"י, לפיו מעיון בתיק לא עולה כי נעשה ניסיון להסדיר את הבניה הבלתי מוסדרת בנחלה).

עמדת רמ"י

הצדדים הסכימו להמרת עדות נציגת רמ"י בצירוף תעודת עובד ציבור.

ביום 00.00.2021 הוגשה תעודת עובד ציבור עליה חתומה הגב' א', ראש צוות בכיר שימושים חקלאיים -- .

במענה לשאלות ב"כ התובע – השיבה הגב' א' כדלקמן:

"... ב) אישור השלמת תהליך רישום הנחלה ע"ש התובע התעכב בין היתר בשל הליכים משפטיים שנוהלו. כמו כן, נדרשה בדיקה לגבי מצב השטח בנחלה, כדי לוודא אם מגישי הבקשה עומדים במסגרת נהלי רמ"י לעניין השימוש שנעשה בנחלה וכן לעניין קיום הרצף הבין דורי.

ג) כיום יש בנחלה סה"כ 4 מבנים. שניים מתוכם חד קומתיים ומבנה אחד דו קמתי. נראה כי המבנים משמשים למגורים. בנוסף במגרש .. בגוש .. חלקה .. קיים מגרש שמהווה חלק בלתי נפרד מהנחלה ובו קיים בית מגורים חד קומתי מאוכלס. יובהר כי מצב זה מהווה הפרה של נהלי רמ"י, שכן מספר יח"ד המגורים בנחלה גדול ממה שמאפשרים נהלי רמ"י.

כמו כן קיימת הפרה לעניין קיום הרצף בין דורי. ראו לעניין זה סעיף 8.3.37 לקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל. (להלן: "קובץ ההחלטות").

ד) אישור לתהליך רישום הנחלה יינתן ע"י רמ"י ככל והשימוש בנחלה ייעשה בהתאם לנהלי רמ"י, תוך תיקון ההפרות כפי שפורטו במסגרת ההליך הקודם, ובשים לב לסימן 8.3 לקובץ ההחלטות. " [ההדגשות שלי – ע.ק.].

במענה לשאלות ב"כ הנתבעים – השיבה הגב' ורד כדלקמן:

" ... 5. ישנם 4 מבנים שמשמשים למגורים. בתיק ישנו היתר בנייה רק ביחס למגרש .. בגוש .. חלקה .. שמהווה חלק בלתי נפרד מהנחלה. ע"פ נהלי רמ"י מתאפשרות 2 יח"ד למגורים או 3 יח"ד למגורים ככל והיה קיים רצף בין דורי.

6. ניתן להסדיר את יחידות הדיור השלישית והרביעית במסגרת עיגון זכויות למגורים בחלקת המגורים בנחלה (סימן ז' בס' 8.3 לקובץ ההחלטות) (להלן: "ההסדר") או הסבה של יחידות הדיור לתעסוקה לא חקלאית בחלקת המגורים (ס' 8.9 לקובץ ההחלטות) והכל בהתאם לתב"ע החלה בשטח וכן בהתאם לכללי ונהלי רמ"י.

7. מעיון בתיק לא עולה שנעשה שניסיון להסדיר את הבנייה הבלתי מוסדרת בנחלה.

8. לא ידוע לרמ"י על שימושי פל"ח בלתי מוסדרים בנחלה.

9. נהלי רמ"י מאפשרים היום בנייה של עד 3 מבני מגורים בשטח הנחלה ככל וקיים רצף בין דורי ו/או בהצטרפות להסדר, ובהתאם לנתוני התב"ע שחלה בשטח"[ההדגשות שלי – ע.ק.].

כעולה מתעודת עובד ציבור רמ"י, המצב הקיים כיום בנחלה מהווה הפרה של נהלי רמ"י – הן לעניין מספר יחידות המגורים והן בכל הנוגע לקיומו של רצף בין דורי. לשאלת ב"כ הנתבעים, האם רמ"י מסרבת לאשר את העברת הזכויות בשלב בניה בלתי מוסדרת בנחלה 4, השיבה נציגת רמ"י בחיוב.

טענת הנתבעים לפיה קיימים 2 מבני מגורים בלבד, אינה תואמת את קביעת רמ"י לפיה קיימים 4 מבני מגורים. טענתם, כי קיימת אפשרות להסדרת המבנה באמצעות הצטרפות ל"הסדר" (סע' 6 ו – 9 לאישור רמ"י) נותרה טענה בעלמא: לא הובהר מה כולל בחובו אותו הסדר, מהם תנאיו, מהי העלות הכרוכה בהצטרפות להסדר זה, מה ההשלכות על בעל הנחלה (לרבות האפשרות להעניק זכויות למי מילדיו), מהם נתוני התב"ע שחלים בשטח ועוד.

יוער, כי אף הסעיפים הרלוונטיים מקובץ ההחלטות אליהם מפנה נציגת רמ"י באישורה, לא צורפו לעיון ביה"מ.

כאמור, הצדדים ויתרו על התייצבותה לעדות של נציגת רמ"י, ועל האפשרות לחקור אותה.

על כן, טענת הנתבעים בדבר האפשרות להסדרה, נותרה בגדר אפשרות תיאורטית שלא הוכחה היתכנותה במקרה דנן.

בנוסף - הנתבעים טענו לקיומה של אפשרות לפיצול המגרש/הנחלה ואף הפנו להחלטות מנהל 1464 ו- 1155 (שלא הוצגו). גם לעניין זה לא הוכח כי עסקינן באפשרות מעשית, וכי מתקיימים תנאי הסף להחלת להסדרים בהתאם להחלטות אלו (לרבות תנאים החלים על האגודה ו/או תב"ע). הנתבעים אף לא בדקו היתכנותה של אפשרות זו במסגרת שאלות לנציגת רמ"י, כך שבפני ביהמ"ש לא מונחת עמדת רמ"י לעניין.

למעלה מן הצורך, אשוב ואפנה לאמור לעיל, לפיו רשות במקרקעין איננה ניתנת לשם הקניית זכות קניין כלשהי במקרקעין, אלא רק לשם החזקה ושימוש בהם (פרופ' זלצמן, שם). נדמה, כי בפיצול המגרש/נחלה יש משום הענקת זכות במקרקעין לנתבעים, ולא מצאתי כי יש להעניק להם זכות כאמור, במקרקעין לא להם, וודאי כאשר מוקנית להם זכות במגרש הרחבה, אותה הם מממשים ו/או לכפות על התובע פיצול כאמור.

מכל האמור לעיל, לא מצאתי כי יש להכריז על הרשות שניתנה לנתבעים כבלתי הדירה מטעמי צדק ו/או בכלל.

נוכח כל האמור לעיל, יש לראות ברשות אשר הוענקה לנתבעים, רשות חינם הדירה.

נפסק לא אחת כי מקנה הרשות זכאי לבטל את ההרשאה כ"הרף עין" עם גילוי דעתו על כך כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון (ע"א 126/83 אלדין אלעלמי נ' אל- חטיב, פד"י מ(1) 397; ע"א 602/84 ריבוא נ' גל, פד"י לט(3) 693).

מאחר והזכויות בנחלה מוקנות לתובע, הרי שהוא רשאי להחליט בכל שלב לבטל את הרשות שניתנה לנתבעים, כפי שהמנוחה בחייה רשאית היתה להפסיק/לבטל את הרשות בכל רגע נתון.

הנתבעים טענו להתיישנות/שיהוי בהגשת תביעתו של התובע– גם טענה זו דינה להידחות.

בעוד שלשיטת הנתבעים, יש לבחון את סוגיית ההתיישנות בפריזמה של הזכות המוקנית לתובע במקרקעין וסיווגה, הרי שלטעמי יש לבחון את ההתיישנות דווקא לאור הרישיון שניתן שהוענק לנתבעים וסיווגו.

משנמצא כי עסקינן ברשות חינם הדירה, הרי שזו מתחדשת מידי רגע ברגע כל עוד לא פעל בעל המקרקעין לסילוקו של פלוני (ראה: זלצמן, עמ' 57) – על כן לא חלה התיישנות.

כן לא מצאתי כי התביעה הוגשה תוך שיהוי ו/או כי הנתבעים שינו מצבם לרעם ו/או כי התובע נהג בחוסר תום לב.

קרבת המשפחה בין הצדדים לכשעצמה אינה יוצרת ציפייה ו/או הסתמכות מכל סוג שהוא, וודאי שלא ציפיה "שלא להיתבע". נהפוך הוא, המדובר בבני משפחה המסוכסכים האחד עם רעהו, ומנהלים הליכים משפטיים ביניהם עוד טרם פטירת המנוחה, וביתר שאת לאחר פטירתה - כאשר בפני בית משפט זה התבררו 10 הליכים שונים בעניינם (לא כולל הליך זה), והנתבע עצמו הינו בע"ד בחלק מההליכים המשפטיים כנגד התובע.

ראה אף עדותו של הנתבע ( ע' 18, ש' 1-3) במהלכה עומת עם טענות י' (הדוד שלו) לפיהן המנוחה היא שנשאה בהוצאות ביתו של הנתבע, אשר בתגובה השיב - "שקרן. תמיד שילמנו לו בשיקים, אחרי שהבנו מי כל אחד מהדודים, ידענו איך להתנהל ואם צריך להוכיח נוכיח". גם מדברים אלו לא ניתן להסיק קיומה של הסתמכות נוכח הקרבה המשפחתית.

נוסף על כך, מקום בו לטענת התובע נעשו ניסיונות להגיע לפשרה עובר להגשת התביעה (על נסיונות הפשרה ראה גם עדות הנתבע ע' 17, ש' 23-27), וכאשר במסגרת ההליכים הנוספים שהתבררו בפניי (ואשר הנתבע כאמור צד להם) הופנו הצדדים לגישור שלא צלח – לא מצאתי כי התביעה נגועה בשיהוי.

האם זכאים הנתבעים לפיצויים בגין ביטול הרשות?

לעניין פסיקת פיצויים לבר רשות ללא תמורה הבהירה הפסיקה, כי פיצוי בגין ביטול רשות במקרקעין יינתן רק עבור השקעות והשבחת המקרקעין ולא בגין הסתמכות מקבל הרישיון או ציפייתו להמשך שימוש במקרקעין. כן נקבע כי הפיצוי יהיה בשווי השקעת בר הרשות בנכס ובהשבחתו, ועל בסיס נתונים וראיות.

ראה בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית ניתן ביום 10.5.17 [פורסם במאגר "נבו"]:

" נתתי דעתי על טענת המבקש בנוגע למנגנון חישוב הפיצוי בגין ביטול רשות במקרקעין. גם באשר לשאלה זו, מצאתי כי שרירה וקיימת הלכה פסוקה ומחייבת. בעניין דיאמנשטיין ... קבע השופט ס' ג'ובראן:

"הלכה היא, כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים

בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח

שיקולי צדק".

אמנם נכון, כי בכל הנוגע לרשות במקרקעין נתון לבית המשפט שיקול דעת בקביעת הסעד הצודק בנסיבות העניין ... אך גם קביעה זו אין משמעה כי הפיצוי בגין ביטול הרשות איננו נתון בגדרים כלשהם. ראו לעניין זה את דבריו של השופט צ' זילברטל:

"במקרים המתאימים, יבחן בית המשפט בהתאם לנסיבות כל מקרה ובהתבסס על שיקולי צדק, האם ראוי להקנות סעד לבר-הרשות, כאשר באמתחתו מגוון של סעדים – החל מהתניית ביטול הרישיון בתשלום פיצוי כספי בעבור השבחת המקרקעין וכלה בקביעה כי הרשות בלתי-הדירה ואינה ניתנת לביטול"

עוד נקבע בפסיקה, כי אין מקום ליתן פיצוי בגין בניה שלגביה צו הריסה (ר' לעניין זה תמ"ש (נצ') 8331-01-21 פלוני נ' אלמוני (פורסם במאגר "נבו" 7.2.22), והפסיקה המאוזכרת שם).

במקרה דנן, המדובר בהקמת של מבנה למגורי הנתבעים וילדיהם, אשר חזקה כי הושקעו כספים בהקמתו. ועם זאת, אין המדובר במבנה קבע, אלא מבנה עץ.

על אף שלטענת הנתבעים הושקעו מאות אלפי שקלים במבנה (ר' גם עדותו של הנתבע לפיה השקיעו את כל כספם במבנה זה עד כי לא נותר להם כסף לבנות במגרש ההרחבה (ע' 16, ש' 18)), הרי שלא צורפה ולו אסמכתא אחת אודות השקעותיהם במבנה, והשקעותיהם אף לא כומתו, ולו בקירוב. רק בסיכומיהם, עתרו הנתבעים למינוי שמאי אשר יעריך את השקעותיהם.

משלא הוכחו השקעותיהם, בית המשפט אינו יכול לפסוק פיצוי לנתבעים.

(ראה: ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל (21.3.07); ע"א 1156/02 עבד אל סלאם ח'יר נ' אלון לידאי [פורסם בנבו] 11/5/2003).

בעניינו - עסקינן בבניה שבוצעה שלא בהיתר ואשר האפשרות להסדרתה נותרה תיאורטית ולא הוכחה. ומנגד, על אף טענת התובע כי זומן לחקירה בעניין וכי יידרש להרוס את המבנה – לא הוצג בפני ביה"מ קיומו של צו הריסה ככל שהוצא על המבנה. על כן, קיימת בפניו האפשרות, הגם תיאורטית, לעשות שימוש במבנה וליהנות ממנו בעתיד.

בנסיבות אלו, בדומה לשנפסק לאחרונה, במקרה אחר, בתמ"ש (נצ') 8331-01-21 (פורסם במאגר "נבו", 7.2.22) -מאחר וייתכן ולימים יוכל התובע להירשם כבעל הזכויות בנחלה ו/או יעשה שימוש כמחזיק במבנים ובהשקעות ויימנע מהריסתם – הרי שיש להותיר לנתבעים האפשרות לתבוע בעתיד השבת השקעות או תביעה לפיצוי כספי, לכל הפחות מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

לא מצאתי עילה לחיוב התובע בהסדרת דיור חלופי לנתבעים וילדיהם, כטענת הנתבעים, וממילא לא הוגשה תביעה בעניין. ועם זאת, הצורך במציאת דיור חלופי כאמור נלקחה בחשבון על ידי בקביעת מועד הפינוי, וניתנה לנתבעים שהות ארוכה יחסית לשם כך.

טענת התובע בדבר הפסדים שנגרמו לו בגין אי הסדרת הרישום על שמו (כגון: הפסד סובסידיה) לא נתבעו, לא הוכחו, וממילא לא נתבקש סעד בעניין, ועל כן לא נדרשתי לכך.

הגם שעסקינן במבנה עץ, האפשרות לפרקו ולעשות בו שימוש לא הועלתה/נטענה ע"י הנתבעים, ואילו התובע עצמו עתר להורות לנתבעים לפרק את המבנה. נוכח קביעותיי לעיל, הריני מורה, כי ככל שקיימת אפשרות לפירוק המבנה, והנתבעים מעוניינים בכך – יהיו רשאים לפרקו ולעשות בו שימוש, וזאת בפרק הזמן שנקבע לסילוק ידם מהנכס. במקרה כזה, תתבטל זכות התביעה המוקנית להם כאמור בסע' 65 לעיל, ו- 69 (ג) להלן.

סוף דבר:

מכל האמור לעיל הריני מורה כדלקמן:

• הריני מקבלת את תביעת התובע באופן חלקי, ומורה לנתבעים לסלק ידם וכן כל חפץ ו/או אדם אחר מטעמם מנחלה 4 וזאת תוך 6 חודשים ממועד מתן פסה"ד.

• היה והנתבעים מעוניינים לפרק את המבנה ולעשות בו שימוש, הם רשאים לעשות כן בפרק הזמן שנקבע לסילוק ידם כמפורט בס"ק א' לעיל.

• מובהר, כי ככל שהנתבעים יבחרו שלא לפרק את המבנה ולהותירו בשטחי הנחלה, וככל שהתובע יפעל להסדרת המבנה ו/או יסדיר רישומו כבעל הזכות בנחלה ללא הריסתו של המבנה – הרי שאין בפסק הדין לחסום את דרכם של הנתבעים לעתור לפיצוי/תשלום בגין השקעותיהם במבנה, במסגרת תביעה נפרדת שתוגש.  

• נוכח תוצאות ההליך - הריני מחייבת את הנתבעים 1-2 לשאת בתשלום הוצאות לידי הנתבע בסך של 5,000 ₪ וזאת תוך 30 יום ממועד פסה"ד.

   

  פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה ובכפוף לתיקוני עריכה.

  המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק שבכותרת.

   

  ניתן היום, כ"א אדר ב' תשפ"ב, 24 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.