הרוש ואח' נ' גבאי ואח'

לפני תביעת התובעים, בני הזוג מר הרוש מסעוד וסטלה (להלן: "התובעים"), למתן צו עשה קבוע האוסר על הנתבעת, גב' גבאי מסעודה, לבצע כל פעולה שיהיה בה כדי לשנות את המצב העובדתי הקיים והשורר בגבול החלקות שבין מגרשם של התובעים לבין מגרשה של הנתבעת, ברח' הנשיאים שבמגדל העמק.

התביעה הוגשה תחילה נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה "מגדל העמק" (להלן: "הוועדה לתכנון ובניה"), נגד גב' גבאי מסעודה (להלן: "הנתבעת"), ונגד מינהל מקרקעי ישראל, כנתבע פורמאלי, שהוא הבעלים הרשום על המקרקעין הן של חלקת התובעים והן של הנתבעת (להלן: "המינהל").

בתאריך 12.3.19, נמחקה התביעה נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה, וההליך המשיך להתנהל נגד הנתבעת והמינהל כנתבע פורמאלי.

בד בבד עם הגשת כתב הגנתה, הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד נגד התובעים (להלן: "הנתבעים שכנגד"), לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים שכנגד מהשטח הנמצא בבעלותה ותשלום דמי שימוש.

רקע

1. התובעים הם בעלי זכויות החכירה הרשומים במקרקעין הידועים כגוש 17445, חלקה 73, תת חלקה 2, ברח' הנשיאים 73 שבמגדל העמק (נספח א' לת/3). שטחה הרשום של החלקה הוא 1,095 מ"ר ושטח מגרש התובעים בחלקה הוא המחצית (547.5 מ"ר). הזכויות במגרש נרכשו מחברת הדיור של הסוכנות היהודית "עמיגור" במסגרת הסכם מכר שנכרת, בתאריך 30.10.1987, וחוזה חכירה לדורות מול מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "מגרש התובעים") (נספחים ג-ד לת/3).

2. הנתבעת מס' 2, יחד עם בעלה הם בעלי זכויות החכירה בחלקה הגובלת לחלקתם/מגרשם של התובעים מצד מערב, הידועה כגוש 17445, חלקה 72, תת חלקה 1, ברח' הנשיאים 71 שבמגדל העמק, וזאת משנת 1962 בשכירות, כאשר בתאריך 23.2.1981 רכשו את זכויות החכירה (להלן: "מגרש הנתבעת") (סעיף 7 לנ/2).

3. על כל מגרש בנוי בית מגורים בו מתגוררים בעלי המגרש, היינו התובעים והנתבעת ובעלה כמו כן, בכל מגרש קיימת חניה לרכבים. בין הצדדים התגלע סכסוך על אודות הגבול הקיים בין שתי החלקות/מגרשים שבנוי בו הן החניה של הנתבעת והן החניה של התובעים באופן שביניהם מפריד קיר.

4. המחלוקת בין הצדדים החלה בשנת 2011 כאשר פנתה הנתבעת לוועדה לתכנון ובניה לשם קבלת היתר לבניית גדר מבטון להפרדה פיזית בין המגרשים והריסת מבנה החנייה של התובעים. התובעים קיבלו מכתב מהוועדה לתכנון ובניה שעל פיו הבקשה כוללת הריסת חניה שבמגרשם מאחר שבהתאם למפת המדידה, חלק מהחניה, בשטח של כ-14 מ"ר, בנוי בשטח מגרש הנתבעת.

5. התובעים הגישו התנגדות לוועדה לתכנון ובניה "מגדל העמק" ומשלא נפתרו המחלוקות בינם לבין הנתבעת, הוגש ההליך שלפני שעניינו, כאמור, במתן צו מניעה האוסר על הנתבעת לבצע כל עבודות בניה ו/או הריסה במקרקעין, בין בהיתר ובין שלא בהיתר, ואשר יהיה בהן כדי לשנות את המצב העובדתי הקיים והשורר בגבול החלקות במקרקעין, בין התובעים לבין הנתבעת. במקביל, הוגש על ידי הנתבעת כתב תביעה שכנגד נגד התובעים, לסילוק ידם של התובעים מהשטח ותשלום דמי שימוש על פי חוות דעת שהוגשה מטעמם.

6. בתאריך 27.2.2013, ניתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעת לבצע עבודות הריסה בגבול שבין שתי החלקות 72-73.

7. ייאמר כבר עתה, כי אין מחלוקת בין הצדדים, שעל פי החלקים הרשומים בטאבו, חלק מחניית התובעים נבנתה בתוך מגרשה של הנתבעת, בפלישה בשטח של 14 מ"ר בערך (עמ' 22 לפרוטוקול , ש' 9-11).

   הראיות

8. מטעם התובעים: הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם מר הרוש מסעוד (להלן: "התובע"), עליו נחקר, כמו כן העידה גב' נסרין חאג' - רכזת בכירה במחלקת מיפוי ומדידות במינהל מאז שנת 2015, שנחקרה בחקירה ראשית ונגדית.

9. מטעם הנתבעת: הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת עליו נחקרה, כמו כן הוגשה תעודת עובד ציבור מטעם מר סמי זפרני - סגן מהנדס העיר ומנהל הוועדה לתכנון ובניה "מגדל העמק" שעליה נחקר, והעיד מר משה מריין, מודד במקצועו, על חוות הדעת שנערכה על ידו.

10. לאחר סיום הליך ההוכחות הצדדים סיכומו את טענותיהם בכתב.  

     

    העובדות הצריכות לעניין כפי שעולה מהראיות שהונחו לפני 

11. בשנת 1982 אושרה למתן תוקף תכנית שיכון ציבורי (תרש"צ) מס' 1/15/11, החלה על שטח מגרשם של התובעים ושל הנתבעת (סעיף 5 לתצהיר ת/3, נספח ח' לנ/1 סע' 3).

12. בתאריך 31.10.1988, וביוזמת רשות מקרקעי ישראל אושרה ככשרה לרישום, תכנית לצורכי רישום תצ"ר מס' 148/88 בגוש 17445 שעל פיה נקבעו גבולות המגרשים ועל פיה נרשמו המקרקעין בטאבו ובמאגר הנתונים של המרכז למיפוי ישראל (נספח ז' ו-ח' לנ/2).

     

    היתר הבניה שקיבלו התובעים בשנת 1991

13. בשנת 1988, פנו התובעים לוועדה לתכנון ובניה בבקשה לקבלת היתר בניה במגרש לתוספת 4 חדרים לבית הקיים, חדר מדרגות, מרפסת בלי גג ומבנה חניה שגובל פיזית עם מגרשה של הנתבעת ומבנה החניה הקיים שלה. הבקשה נפתחה במסגרת תיק בניה מס' 56/88 (סעיף 9 לת/3).

    טוען התובע בתצהירו, כי הבקשה להיתר נחתמה על ידי לשכת מהנדס עיריית מגדל העמק, הגורם המוסמך במינהל, ועל ידי מר אמיל כהן- סגן אחראי מחוזי במינהל למיפוי ומדידות. כמו כן, התנאי לקבלת היתר היה הסכמת השכן הגובל ממערב שהם הנתבעת ובעלה, כך שלטענת התובע הבקשה הוצגה לנתבעת על ידי אשתו סטלה שזו דאגה להחתימה (סעיף 12 לת/3).

14. בתאריך 12.2.1991 הנפיקה הוועדה לתכון ובניה לתובעים, היתר בניה מס' 11/91 (נספח ו' לת/3), שהתיר להם לבנות בית מגורים וחניה בתחום המגרש ששורטט בבקשתם להיתר.

    עולה מהחומר שהונח לפני, כי בסמוך לקבלת היתר הבניה בנו התובעים שטח המשמש לחניה פתוחה, בצמידות לחנית הנתבעת ומתחתיו נבנה מחסן בצד האחורי של החניה.

15. הנתבעת חולקת על הטענה, כי היא חתומה על הבקשה האמורה וטוענת בתצהירה, כי בשנת 1992 או בסמוך לכך פעלו התובעים על דעת עצמם ופירקו את חלקה הדרומי של הגדר שסימנה את קו הגבול בין חלקה 72 לחלקה 73 וזאת על מנת לבנות מבנה החניה והאחסנה בשטח שלה, בצד המערבי של הגבול. וכן היא ציינה, כי היא לא חתמה על תכנית הבניה של התובעים, ולא נתנה את הסכמתה לבניה זו ואף אחד מבני משפחתה לא נתן הסכמה לכך (סע' 11-12 לנ/2). והוסיפה הנתבעת בסיכומיה שההיתר שניתן לתובע אינו מתיר לו לפלוש לשטחה.

16. אכן, הטענה של התובעים שלפיה הנתבעת חתמה על גבי הבקשה לא הוכחה. במהלך עדותו לפני העיד התובע, כי הנתבעת לא חתמה לפניו, אלא, לפני אשתו והיא זו אשר סיפרה לו כי הנתבעת חתמה על הבקשה (עמ' 23, ש' 10-17). אשתו של התובע, ועל אף היותה בעלת דין, לא העידה ולא הוגש מטעמה תצהיר בתמיכה לטענה זו.

17. במהלך חקירתו הנגדית, עד ההגנה, מר סמי זפרני אישר בעדותו, כי לאחר שהתובעים קיבלו היתר בניה, התאפשרה בניית החניה והמחסן כמפורט בגוף הבקשה להיתר. ועוד הוא אישר, כי הוועדה לא נקטה נגד התובעים בשום הליך מינהלי או שיפוטי כנגד אותה בניה (עמ' 40 לפרוטוקול, ש' 4-10). כמו כן העיד העד ואישר, כי לא בוצעה מדידה נוספת על ידי מודד מטעם הוועדה לגבי האובייקטים הנמצאים בבקשה (עמ' 39, ש' 30-31, עמ' 40, ש' 1-3).

    הבקשה להיתר לא הוגשה על רקע מפת מדידה, אך העד מר זפרני, אישר, כי נכון לשנת 1991 הבקשה כפי שהוגשה על ידי התובעים הייתה שכיחה, כך שהיו בקשות זהות שלא צורפו להן מפות מדידה (עמ' 38, ש' 20-30).

18. מנגד טענה הנתבעת, כי גם אם נכונה הטענה הנ"ל של העד שהבניה ללא מדידה הייתה דבר מקובל, הרי מי שבנה ללא מדידה הוא אחראי לתוצאות ואין לו אלא להלין על עצמו ולשאת בתוצאות מעשיו (סעיף 10 לסיכומי הנתבעת).

19. מהנתונים שהונחו לפני שוכנעתי, כי החניה שנבנתה על ידי התובעים מאז שנות התשעים נבנתה לאחר שהתובעים קיבלו היתר, ואי נקיטת כל פעולה על ידי הנתבעת עצמה או על ידי הוועדה בזמן אמת ולמשך כ-20 שנה, מהווה אינדיקציה לכך שלא נראה כל פסול במעשיהם של התובעים והם פעלו בתום לב.

20. מה גם, עולה מחקירתה הנגדית של הנתבעת, כי החניה שנבנתה על ידה ואשר גובלת לזו של התובעים דופן לדופן (עמ' 26, ש' 14-15), נבנתה כ-40 שנה לפני בניית החניה של התובעים (עמ' 26, ש' 5-6). העידה הנתבעת, כי היא בנתה חנייה בשטח ישר ללא שקיבלה היתר בניה ומפיה של העדה:

    ש.מפנה לסע' 5, לסוף שלו. את כותבת: "בתחילה סברתי שמדובר בפלישה מזערית". לאיזו נקודת זמן את מתייחסת?

    ת.אני בניתי את החנייה שלי. היה שטח ישר. אני עבדתי משש בבוקר ועד הערב. אני כמעט לא הייתי בבית. רציתי חנייה, בניתי חנייה בשטח ישר. היה עמוד חשמל, אבל היה גדר אחרי, לפי מה שאני זוכרת, מטר וחצי-שניים, אבל לא מדדתי. זו הערכה שלי. אני גרה 55 שנים בבית.

    ש.כשאת בנית את החנייה שלך, את פנית לוועדה והגשת בקשה להיתר?

    ת.לא, בניתי אותה ועשיתי היתר אחר כך.

    ש.את יכולה להציג לנו את ההיתר של החנייה?

    ת.לא. זה בבית.

    (עמ' 25, ש' 25-32)

21. כמו כן העידה הנתבעת ביחס לעניין זה:

    ש.אם את בנית את החניה שלך, לפי שיטתך במגרש שלך, למה השארת עוד מטר וחצי?

    ת.רציתי כך. יש לי את המידות שלי.

    ש.את אומרת שבנית את החנייה ולפי ראות עינייך השארת עוד מטר וחצי עודף?

    ת.נכון. היה גדר וכשהוא בנה את החנייה הוא הביא טרקטור והרים את השטח. יש שלוש מדרגות לחנייה שלי.

    ש.נכון שהחנייה של הרוש צמודה לחנייה שלך דופן לדופן?

    ת.כן, באותו קיר.

    ש.נכון שבין החנייה שלך ובין החנייה של הרוש, אפילו חלק מהגג של החניה שלך, מצוי עמוד בזק?

    ת.נכון, וגם ברזל היה שם.

    (עמ' 26, ש' 9-32)

22. העולה מעדותה של הנתבעת אף הוא מחזק את המסקנה, כי התובעים פעלו בתום לב בעת שבנו את החניה במגרשם, שכאמור גובלת לזו של הנתבעת שהייתה קיימת כבר כ-40 שנה.

     

    פניית הנתבעת לוועדה לתכנון ובניה לקבלת היתר בניית גדר מביטון בין המגרשים 

23. בשנת 2011 פנתה הנתבעת לוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק בבקשה לקבלת היתר בניית גדר בטון להפרדה פיזית בין המגרשים והריסת החנייה של התובעים (סעיף 19 לנ/2).

24. טוענת הנתבעת, כי על אף שסבלו שנים מבעיית הפלישה של התובעים לקרקע שלהם, בגלל מצוקתם לא התאפשר להם להפנות משאבים כלכליים ולא היה ביכולתם לנהל מאבק משפטי נגד הסגת הגבול. כאשר בשנת 2010 שכרו קבלן לצורך ייצוב הקרקע במגרשם באמצעות יציקת בטון, ולא ביקשו היתר בניה, אך התובע ולמרות הסכמתו לביצוע העבודה, ולאחר הגעת העובדים לאתר הבניה שינה את עמדתו ומנע מהקבלן לבצע את העבודה תוך הפעלת כח ואיומים (סעיפים 14-17 לנ/2).

25. לתובעים נשלח, על ידי הוועדה לתכנון ובניה, מכתב מתאריך 8.9.2011. הודע לתובעים, כי הנתבעת פנתה לוועדה בבקשה לקבלת היתר בניה, בקשה מס' 20110206, במסגרתה נתבקשה הוועדה לאשר לנתבעת בנייתה של חומה בגובה 150 ס"מ בגבול מגרשה על פי מפת מדידה מטעמה. וצוין באותו מכתב, כי הבקשה כוללת הריסת חניה של התובעים מאחר שעל פי מפת המדידה חלק מהחניה של התובעים בנוי בשטח שבבעלות הנתבעת (נספח ז' לת/3).

26. כמובא לעיל הסכסוך בין הצדדים התגלע לאחר שפנתה הנתבעת לוועדה לתכנון ובניה. העד מר זפרני אישר בעדותו, כי אלמלא אותו הליך שנקטה הנתבעת בשנת 2011 לקבלת היתר, לא היו יודעים על קיומה של בעיה בגבולות החלקות שבין הצדדים מושא תובענה זו (עמ' 38, ש' 27-30).

     

    ההליכים לפני הוועדה המקומית לתכנון ובניה "מגדל העמק"

27. התובעים הגישו התנגדות לבקשת הנתבעת לוועדה המקומית לתכנון ובניה, במסגרת ההתנגדות נטען, כי החניה שנבנתה על ידי התובעים בשנת 1990 נבנתה לאחר קבלת כלל האישורים וההיתרים מהוועדה לתכנון ולבניה וממינהל מקרקעי ישראל (נספח ח' לת/3).

28. הוועדה לתכנון ובניה דחתה את ההתנגדות של התובעים, בהחלטה שניתנה בתאריך 26.2.2012, בנימוק שעל פי מפת המדידה העדכנית, חניית התובעים בנויה ברובה בשטח הנתבעת, וכי מדובר בהתנגדות על רקע קנייני טענה שיש להעלותה לפני בית המשפט (נספח ט' לת/3).

29. על החלטת הוועדה לתכנון ובניה הוגש ערר לוועדת הערר המחוזית- מחוז צפון, (ערר מס' 048/12) (נספח י' לת/3), שניתנה על ידה החלטה, בתאריך 24.4.2012, המורה על החזרת התיק לוועדה המקומית על מנת שתמנה מודד אשר יסמן את הגבולות בין חלקת התובעים וחלקת הנתבעת (נספח יא' לת/3) ומונה מר מרואן זיבק, כמודד מוסכם.

30. במקביל למינוי המודד פנו התובעים למינהל, על מנת לעמוד על סוגיית סימון הגבולות בתצ"ר בין מגרשם לבין מגרש הנתבעת (סעיף 24 לת/3).

31. במכתב מתאריך 9.7.2012, של הממונה המחוזית על מחלקת החוזים במינהל צוין, כי: "מפת המדידה צריכה להתבסס על תשריט משרדנו. במגרש בית דו משפחתי. מחצית המגרש עליו בית מגוריך מתחיל מקיר הבית המשותף, מנקודה זו צריך לבצע מדידה כלפי חוץ המגרש" (נספח יב' לת/3).

32. המכתב הנ"ל הוגש לוועדה המחוזית אשר נתנה החלטה שלפיה על המודד להתייחס גם למכתב שהוצא על ידי המינהל (נספח יד לת/3).

33. במכתב המודד, מתאריך 6.8.2012, שהופנה לוועדה ואליו צורפה תכנית מצב קיים לגבול המשותף ומכתב התייחסות למכתב מינהל מקרקעי ישראל, צוין כדלקמן:

    "בהתאם לנסח רישום שנתקבל במשרדנו ולרישום במינהל מקרקעי ישראל, חלקו של מר הרוש מסעוד בחלקה 73 הינו 50% המסתכם בשטח של 547.50 מ"ר.

    לאחר מדידת מצב קיים של החלקה 73 והקיר המשותף בין שני השכנים בבית המשותף הממוקם בחלקה התברר שמר הרוש מסעוד מחזיק בפועל בשטח של 482 מ"ר בלבד.

    הקיר המשותף בתוך הבית אינו מקביל לגבול החוקי הקיים היום בין חלקות 72-73.

    מרחק הגבול החוקי והקיים היום במרכז מיפוי ישראל מאמצע הקיר המשותף בבית המשותף הנ"ל (פינה דרומית) הינו 15.19 מ' כפי שמתואר בתכנית המדידה המצ"ב.

    כל שינוי בגבול הקדסטרי החוקי הקיים מחייב הכנת תכנית חלוקה ואיחוד לצורכי רישום שתאושר במינהל מקרקעי ישראל, בועדות התכנון, ובמרכז למיפוי ישראל." (נספח טו' לת/3)

     

34. לאחר קבלת ממצאי המדידה של המודד, נדונה שוב בוועדה המקומית לתכנון ובניה בקשתה של הנתבעת למתן היתר, והוחלט לאשר אותה בתנאים.

     

    טענת מינהל מקרקעי ישראל שלפיה נפלה טעות בתצ"ר שהוכן בשנת 1988

35. טוענים התובעים, כי בעקבות ממצאי המודד המוסכם הם פנו למינהל לשם עריכת בחינה מקיפה מטעמו לעניין נושא סימון הגבול הקיים לעומת הגבול הרשום בין מגרשם לבין מגרש הנתבעת. התובעים מפנים למכתבו של המינהל, מתאריך 23.10.2012, החתום על ידי מר תמיר ברקין והמופנה למנהל הוועדה מר סמי זפרני, שעולה ממנו, כי מבדיקה שנערכה על ידי מודד מטעם המינהל עולה שקיימת סתירה בין הגבולות הרשומים למצב החזקה בשטח, מאחר שנראה כי חלה טעות, בתצ"ר שהוכן בשנת 1988, וכי המינהל פועל לשם הכנת תצ"ר מתוקן (נספח טז' לת/3).

36. בכתב ההגנה שהוגש על ידי המינהל הוא הפנה למכתב הנ"ל ונטען, כי ככל הנראה חלה טעות בתשריט לצרכי רישום "תצ"ר" שהוכן בשנת 1988, וכי המינהל פועל להכנת תשריט מתוקן. וכן הודיע המינהל, כי מבדיקה שנערכה בעקבות הגשת התביעה במחלקה המקצועית של המינהל, כי הליך תיקון התצ"ר מצוי בשלבים מקדמיים של מדידת השטח בטרם העברת התכנית לתיקון. עוד צוין, כי יש לבדוק אם עסקינן בטעות נקודתית בין החלקות מושא תובענה זו, או שמא, טעות נרחבת לכלל החלקות ברחוב הנדון (סע' 4-5 לכתב ההגנה של המינהל).

37. אציין, כי על פי ההחלטה שניתנה בפרוטוקול הדיון מתאריך 2.11.2017, נקבע, כי המכתב הנ"ל יתקבל כראיה בכפוף לזימונו של עורך המסמך מר תמיר ברקין על ידי התובעים, אולם עורך המכתב לא הועלה על דוכן העדים ועל כן אין לקבל מכתב זה כראיה בתיק כפי שטענה הנתבעת בצדק בסיכומיה (סע' ד 6 לסיכומי הנתבעת).

38. בתעודת עובד הציבור שהוגשה מטעם המרכז למיפוי ישראל, (נספח ז' לתצהירנ/2), נרשם, כי "תכנית לצרכי רישום מס' 148/88 (שהינה חלק מסדרת תצ"רים) בגוש 17445, הוכנה עבור "עמיגור" ניהול נכסים בע"מ, על ידי המרכז למיפוי ישראל נבדקה על יד מפ"י ואושרה ככשרה לרישום ביום 31.10.1998. על פי הידוע לנו התצ"ר נרשמה בפנקסי המקרקעין בשנת 1989.

    על פי בדיקתנו התוכנית לא בוטלה ואין לגביה כל הודעה על שגיאה".

39. בישיבת קדם המשפט, שהתנהלה בתאריך 22.10.2014, הודיע ב"כ המינהל, כי הם פועלים לשם תיקון תצ"ר והגשת תצ"ר מעודכן לוועדה לתכנון ובניה.

40. בהמשך, ומהלך ישיבת קדם המשפט מתאריך 20.1.2016, ב"כ התובעים הציג תצ"ר שהוגש על ידי המינהל לוועדה המקומית לתכנון ובניה, אך התברר, כי התצ"ר הוחזר על ידי הוועדה למינהל לשם עריכת תיקונים. ב"כ המינהל הודיע שתהיה תזוזה של הגבולות בהתאם למצב בפועל.

41. כמו כן, טען ב"כ התובעים במהלך ישיבת קדם המשפט מתאריך 16.3.2017, כי לפי התצ"ר המתוקן שהוגש לוועדה לתכנון ובניה על ידי המודד מטעם המינהל, הגבול בין החלקות יתוקן באופן שהחנייה הבנויה של התובעים תיוותר ברשותם ואילו הנתבעת תקבל שטח נוסף בחלק הצפוני של חלקת התובעים.

    בעוד ב"כ הנתבעת טען, כי אין תצ"ר היות שהוא נדחה על ידי הוועדה לתכנון ובניה וכי עסקינן בשינויי גבולות בשטח נרחב של מגדל העמק, כך שזה לא יצא לפועל (עמ' 9, ש' 20-21).

42. אציין, כי בסופו של יום, ועל אף חלוף זמן רב שבמסגרתו המתינו הצדדים לקבלת תצ"ר מתוקן של המינהל שיקבע את הגבולות הסופיים, דבר אשר היה אמור לייתר את הצורך בהמשך ההליכים בתיק, התצ"ר האמור לא התקבל והתיק נקבע להוכחות.

     

    הטענות המשפטיות שהעלו הצדדים

    עיקר טענות התובעים

43. התובעים טוענים, כי הם פעלו בתום לב בבניית החניה, כך שלכל אורך התנהלותם בעניין קבלת היתר הבניה של מבנה החניה במגרשם, הם נהגו ופעלו כפי המצופה מכל אזרח שומר חוק. וכן הם טענו, כי הם היו זכאים להסתמך כדין על היתר הבניה שניתן להם מהוועדה המקומית לתכנון ובניה (סעיף 23-29 לסיכומי התובעים).

    עוד טוענים התובעים, כי בקשתה של הנתבעת לקבלת היתר הבניה של החומה, שבגינה מנוהל הליך משפטי זה, ושמהותה האמתית סילוק יד והריסת מבנה החניה של התובעים, בחלוף כשלושים שנה ממועד בנייתו החוקית, נגועה בחוסר תום לב, בשרירות בעלים, בהשתק ומניעות מצד הנתבעת (סעיף 30-31 לסיכומי התובעים).

44. התובעים מפנים לפסיקה וספרות משפטית שעל פיהם זכות הבעלות במקרקעין אינה זכות מוחלטת, אלא, עקרון תום הלב חולש על הפעלת כוחו של בעל הקניין לדרוש את פינוי הנכס. כן טוענים התובעים, כי החלת העקרונות שנקבעו בפסיקה על המקרה שלפנינו, יש בה כדי לסייג את זכות הקניין של הנתבעת בפני הסתמכותם של התובעים על מצב קיים בשטח מזה כ-3 עשורים וכן מפני הפגיעה הבלתי סבירה שתגרם להם במידה ובית המשפט יצווה על הריסת מבנה החניה של התובעים (סעיף 33 לסיכומי התובעים).

45. לגבי התביעה שכנגד טענו התובעים שיש להורות על דחייתה לאור השיהוי הניכר בהגשתה, חוסר תום הלב של הנתבעת והיעדר ראיה לגובה דמי השימוש הראויים והנזק הממוני.

     

    עיקר טענות הנתבעת

46. טוענת הנתבעת, כי התובע בחר להכשיר את מגרש החנייה הפולש ללא מדידה לאיתור גבול המגרש, תוך הסתכנות מודעת מרצון שבהיעדר מדידה הוא מסתכן בפלישה למקרקעי הזולת. ועוד טענה, כי היה בעבר ויש בהווה שטח פנוי לחנייה בתוך שטח חלקה 73 החלקה של התובעים וההחלטה לחנות בחלקת השכנים לא נובעת ממצוקת מקום.

47. כן טוענת הנתבעת, כי התובעים פועלים בניגוד לחובת תום הלב המחייבת כללי התנהלות אחרים מהתנהלותו של התובע אחרי שנודע לו על דבר הפלישה. אדם סביר והגון היה מתנצל על מעשה הפלישה ומתחיל להחנות את רכבו בשטח שלו.

48. עוד טוענת הנתבעת, כי זכות הקניין בכלל, ובמקרקעין בפרט, הינה זכות חוקתית שניתנה לה בחוק ובפסיקה הגנה ברמה גבוהה. בהעדר נסיבות חריגות, על בית המשפט לתת לצד שקניינו נפגע שלא כדין, סעד אפקטיבי של הגנה על הקניין שנגזל ממנו ותיקון המעוות.

49. עוד טענה הנתבעת, כי בפסיקה נקבע, כי בהעדר נסיבות של חוסר תום לב מצד הנתבעת ובהיעדר נסיבות של נזק גדול לפולשים מהנזק לנפגע מהפלישה, משקל הבכורה הוא הגנה על זכות הקניין.

     

    דיון והכרעה

50. אזכיר, כי אין מחלוקת בין הצדדים, כי 14 מ"ר בערך של חניית התובעים נבנה בשטחה הרשום בטאבו של הנתבעת. והשאלה שצריכה הכרעה היא האם עומדת לנתבעת, כבעלת הקניין, זכות מוחלטת המביאה לסילוק ידם של התובעים, או שמא, זכות זו נסוגה מפני שיקולים אחרים שיש להפעילם מכח עיקרון תום הלב הנמצא בלב יסודה של שיטתנו המשפטית.

     

    המסגרת הנורמטיבית

51. אתחיל בכך שנקודת המוצא היא, כי לבעל זכות במקרקעין, הזכות לבקש ממסיג גבול לסלק את ידו משטח הנמצא בבעלותו. זכות זו עוגנה בסעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הקובע:

    "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין."

    ובסעיף 21 לחוק המקרקעין נקבע:

    "הקים אדם מבנה או נטע נטיעות ... במקרקעין של חברו בלי שהיה זכאי לכך על פי דין או על פי הסכם עם בעל המקרקעין, הברירה בידי בעל המקרקעין לקיים את המחוברים בידו או לדרוש ממי שהקים אותם ... שיסלק ויחזיר את המקרקעין לקדמותם"

52. חרף האמור לעיל, נקבע בהלכה הפסוקה, כי זכות הבעלות אינה זכות מוחלטת. בע"א 8661/10 נעמה נ' טורקיה, (19.2.2012) (להלן: "עניין נעמה"), נפסק, כי ההגנה על הקניין מפני פגיעה יש לה מעמד חוקתי. יחד עם זאת, בעלים של נכס ובכלל זה נכס מקרקעין, אינו נהנה מאוטונומיה מוחלטת בבואו להגן על החזקתו בנכס ואין הוא נהנה מזכות בלתי מסויגת ל"שרירות בעלים". יתכנו מקרים שבהם מכח עיקרון תום הלב יוגבלו הסעדים להם זכאי בעל זכות קניינית, גם במקרה שזכות זו נפגעה על ידי הזולת. נפסק, כי זכות הקניין כפופה לעקרון תום הלב מכח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), ומכוח סעיף 61(ב) לחוק זה נפרש עקרון זה על פני החקיקה האזרחית כולה, בנוסף לסעיף 14 לחוק המקרקעין המעגן בתוכו איסור שימוש לרעה בזכות (סעיף 10 לפסק הדין).

    נקבע עוד, כי החלת תום הלב על מקרה נתון נבחן באמת מידה אובייקטיבית. ובעל דין, המבקש לעמוד על זכויותיו, מחויב מכח עיקרון תום הלב לעשות זאת באופן הוגן ותוך התחשבות בציפיותיו המוצדקות ובהסתמכותו הסבירה של הצד האחר (סעיף 11 לפסק הדין).

    כמו כן נפסק, שעל בית המשפט לנקוט במשנה זהירות בעת הפעלת שיקול דעתו, וזאת בשים לב למעמדה המיוחד של זכות הקניין כזכות חוקתית; כך שאומנם ננקטו גישות שונות באשר להיקף שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להגן על זכות הקניין, אולם, ההגנה על זכות זו כפופה לעקרונות של צדק, הגינות ותום לב (סעיף 12-13 לפסק הדין).

    בפסיקה נקבעו שיקולים המנחים את בית המשפט בעת בחינת ההגנה על זכות הקניין והחלת עיקרון תום הלב שביניהם: טיב הזכות הקניינית מכוחה הוגשה התביעה, מהות היחסים המתקיימים בין בעל הקניין לבין זולתו, היקף הפגיעה בזכות הקניין בנסיבות המקרה ועוצמתה לרבות המשך הפגיעה, עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות, התנהגות בעלי הדין.

    ונוסף על כך, יש ליחס משקל לחשש מפני פגיעה בשלטון החוק ומפני יצירת תמריץ לבניה שלא כדין במקרקעין של הזולת אם לא תוסר הפלישה.

    לענייננו

53. החלת השיקולים שהותוו בהלכה הפסוקה על נסיבות ענייננו והעובדות כפי שפורטו לעיל, מביאה לידי מסקנה שיש להיעתר לתביעה של התובעים למתן צו קבוע ולהורות על דחיית התביעה שכנגד לסילוק ידם של התובעים מהקרקע תוך חיובם בתשלום דמי שימוש.

54. ראשית ייאמר, שעסקינן בשטח פלישה קטן, של 14 מ"ר, ביחס לשטח מגרשה של הנתבעת, דבר אשר מלמד, כי אין עסקינן בפגיעה בוטה ועצומה בזכות הקניין של הנתבעת.

    החניה של התובעים נבנתה, כאמור, בשנת 1991, על פי היתר שקיבלו מהוועדה לתכנון ובניה, כך שאומנם בעת שהוגשה הבקשה לא צורפה לה מפת מדידה, אולם, הדבר היה נהוג באותה העת. וזו נבנתה ליד החניה של הנתבעת אשר הייתה קיימת כ-40 שנה לפני בניית חניית התובעים שקבעה את הגבול בפועל בין המגרשים כפי שעולה מעדותה שצוינה לעיל (ראו: עמ' 25, ש' 25-32; עמ' 26, ש' 9-32).

55. מעדותה של הנתבעת ניתן להסיק, כי היא לא הלינה על בניית החניה של התובעים במשך כ- 20 שנים, ולא ננקטו על ידיה כל פעולה לסילוק ידם, ומפיה של העדה:

    ש.כשמר הרוש בנה את החנייה שלו ב-1992, אמרת לו שיש עוד מטר וחצי שזה שלך?

    ת.לא אמרתי לו כלום. הוא לא שאל אותי שהוא רצה לבנות חנייה. באתי בלילה והייתה חניה. שאלתי אותו למה הוא נצמד אלי, אבל אמרתי שזה לא חשוב.

    ש.את העדת מקודם שהשארת עודף של מטר וחצי ויותר. אם את רואה, והיית בשטח כל הזמן?

    ת.לא הייתי בשטח. אמרתי שיצאתי בשש וחזרתי בערב.

    ש.כשחזרת ראית את החנייה שלך?

    ת.כן. אמרתי לעצמי שהוא שכן ושתקתי.

    ש.מה גרם לך לא לשתוק ב-2010?

    ת.הוא הביא את החתן שלו שחפר וכל הגדר התמוטט, ואז יש ירידה וכל האדמה נפלה.

    ש.לא החנייה הפריעה לך?

    ת.לא. מה שהוא עשה.

    ש.כלומר, אם אני מבין ממך נכון, אם, לצורך העניין, לא היה איזה אירוע שלא רשום בתצהירך עם טרקטוריסט וחפירות, היית חיה בשלום עם החניה של הרוש?

    ת.מאוד, אבל כאשר עשה לי נזק. (עמ' 26, ש' 19-32)

     

    ובהמשך היא העידה:

    ש.את אמרת וביושר שעד שהייתה את התקרית עם מר הרוש שהוא רדף אחרייך לא הייתה בעיה אמיתית עם החניה?

    ת.לא התייחסתי לזה

    ש.אם מר הרוש היה בא ומתנצל בפנייך האם אז במצב כזה מה היחס שלך לחניה?

    ת.התייחסות אחרת (עמ' 31, ש' 14-18)

     

56. כמו כן, וכאמור לעיל, וכפי שהובא בעדותו של מר זפרני, לא ננקטה כל פעולה או כל הליך על ידי הוועדה לתכנון ובניה לשם סילוק ידם של התובעים משטח הפלישה.

57. אעיר, כי הנתבעת בסיכומיה טוענת, כי היא פנתה אל הרוש מיד לאחר שנודע לה על הפלישה, וכי בהעדר ידיעה על הפלישה, ממילא אין להסיק מעיתוי גילויה ומועד הגשת התביעה, על זניחת הטענה לפלישה מצדה והשלמה עם הפלישה למגרשה, או על חוסר תום לב. טענה זו אינה מתיישבת עם האמור בסעיף 14 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת, שניתן להסיק ממנו שהיא ידעה על הפלישה במשך מספר שנים לפני נקיטה בהליכים, ושזו לשונו:

    "במשך מספר שנים סבלנו מבעיית גלישת הקרקע והפלישה של מבנה החנייה למגרשי, אך בגלל מצוקתנו לא התאפשר לנו להפנות משאבים כלכליים ונפשיים להתמודדות בבעיות אלו. חרקנו שיניים ונעצבנו מאוד על כך שבגלל מחלת בעלי ובגלל מצבנו הכלכלי לא היה ביכולתנו לנהל מאבק משפטי כנגד הסגת גבול של התובעים והמטרד שיצרו התובעים במעשיהם או מחדליהם"

     

58. עסקינן בצדדים שהם שכנים והיו ביניהם יחסי שכנות מתמשכים, ובהתחשב בהיקף הפגיעה ועוצמתה, התנהגות הנתבעת למשך שנים, הכף נוטה לכיוון אי ההכרה בזכות קניין מוחלטת של הנתבעת, ולייחס משקל נמוך לחשש מפני יצירת תמריץ לבניה שלא כדין במקרקעי הזולת.

59. המסקנה המתבקשת מכל המפורט לעיל היא שבנסיבות ענייננו יש להורות על מתן צו קבוע האוסר על הנתבעת לעשות כל מעשה אשר יהיה בו כדי לשנות את המצב הקיים בין הגבולות, ואין מקום להורות על סילוק ידם של התובעים מהשטח.

60. אדגיש, כי אין משמעה של דחיית התביעה לסילוק יד כי לתובעים/נתבעים שכנגד (הרוש) יש זכות קניינית בשטח. ובדומה לקביעה בעניין "נעמה", כאשר יחדלו התובעים/הנתבעים שכנגד (הרוש) להתגורר בנכס, מכל סיבה שהיא, לא יהיו דייריו או בעליו החדשים, לפי העניין, זכאים להיבנות עוד ממחסום זה ומשמעות הדבר היא, כי באותו שלב שתהיה הנתבעת, או מי שיבוא בנעליה, זכאי לדרוש כי השטח מושא תובענה זו יוחזר אל תחום המגרש שלה.

     

    דמי שימוש

61. כנגזרת מזכות הקניין של הנתבעת, וכפי שנקבע בעניין "נעמה", ראוי לחייב את התובעים בתשלום דמי שימוש ראויים בגין שטח הפלישה; המקור הנורמטיבי לחיוב זה מצוי אף הוא בעיקרון תום הלב ובשיקול הדעת שהוקנה לבית המשפט מכוחו (סעיף 18 לפסק הדין).

62. לאור השנים הרבות שעברו, והיות שלא נתבקשו התובעים לסלק את ידם מהקרקע עד אשר הוגשה בקשתה של הנתבעת לקבלת היתר בוועדה לתכנון ובניה והמכתב שקיבלו מתאריך 8.9.2011 נודע להם, כי הוגשה בקשה הכוללת בין היתר הריסת חלק מהחניה הנמצאת בשטחה הרשום של הנתבעת, על כן המועד הקובע לשם חיוב בתשלום דמי שימוש הוא ממועד מתן המכתב הנ"ל, שהחל ממנו היו מודעים התובעים למעשה הפלישה, ועל רצונה של הנתבעת להרוס החלק של החניה הפולש לשטחה.

63. בהעדר חוות דעת מטעם התובעים/הנתבעים שכנגד בעניין דמי שימוש, יש להסתמך על חוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעת. אעיר, כי חוות הדעת לא הוצאה מתצהירה של הנתבעת כפי שטוענים התובעים בסיכומים שהוגשו מטעמם.

64. על פי חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעת (נספח ח' לנ/2), דמי השימוש השנתיים עומדים על סך של 1,990 ₪ לשנה, (166 ₪ לחודש). דמי השימוש נקבעו בגין שטח חניה פתוחה שנישום כ-13.8 מ"ר, ושטח מחסן מתחת לחניה- 13.8 מ"ר. הנתונים נערכו על פי המחירים בסביבת הנכס כך שהוערך שווי למ"ר קרקע בייעוד מגורים בסך של 1,000 ₪, ואומדן עלות בניה למ"ר אחסנה סך של 1,400 ₪, ושיעור תשואה שנתי לקרקע-6%.

65. החל מחודש 9/11 ועד להיום עברו 92 חודשים- 92 (חודשים)*166 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה= סך של 16,000 ₪ (מעוגל).

66. באשר לעתיד ומשלא נתבע סעד בגין העתיד ולו לחלופין, איני פוסקת דמי שימוש לעתיד, יחד עם זאת ומאחר ומדובר בעילה מתחדשת הדרך פתוחה בפני התובעת שכנגד להגיש תביעה חדשה בגין דמי שימוש עתידיים.

     

     

     

    לסיכום

67. התביעה של התובעים מתקבלת, והנני נותנת בזה צו מניעה קבוע ומורה לנתבעת או מי מטעמה להימנע מביצוע כל עבודות בניה ובכלל זה עבודות הריסה, או כל פעולה אחרת שיש בה לשנות את הגבול הקיים בין החלקות 72-73 במקרקעין הידועים כגוש 17445, והנמצאים ברחוב הנשיאים שבמגדל העמק.

     

68. התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי לעניין דמי השימוש, אך נדחה הסעד לסילוק ידם של התובעים מהשטח מושא התובענה, הנתבעים שכנגד ישלמו לתובעת שכנגד, דמי שימוש על סך של 16,000 ₪.

    הסכום ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

     

69. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

     

    ניתן היום, כ"ח ניסן תשע"ט, 03 מאי 2019, בהעדר הצדדים.