לפני תביעת כספית בסך 32,418 ₪, שעניינה תאונת דרכים שאירעה ביום 16.1.2017. ליבה של התביעה מתמקדת בקיומו או היעדרו של כיסוי ביטוחי לתאונה אצל הנתבעת, אשר בזמן הרלבנטי לכתב התביעה, רכב התובע, היה מבוטח על ידה. התובע נבדק במכון לבטיחות בדרכים, ניתנה המלצה להתליית רישיונו, ובעקבות כך זומן לשימוע, אך הוא לא התייצב למועד ובעקבות כך רישיונו הותלה. התאונה התרחשה אחרי שרישיונו הותלה, והנתבעת טענה להעדר כיסוי ביטוחי ואילו התובע טען לחוסר ידיעה אודות התלייה. האם די במכתב המזמן את התובע לשימוע, והאם יש בהתנהלות התובע כדי להעיד על ידיעה ממשית של התליית רישיונו? זוהי המחלוקת בתובענה זו.
תמצית טענות הצדדים
1.בכתב התביעה התובע טען, כי הוא הבעלים של רכב מ .ר. 42-895-78 מסוג "הונדה", אשר בוטח בפוליסה לביטוח רכוש אצל הנתבעת (להלן: רכב התובע).
2.עוד נטען, כי ביום 16.1.2017 נסע התובע ברחוב ביאליק בחולון, כאשר לפתע רכב צד ג' אשר נסע לפניו ביצע בלימת פתע ללא כל סיבה מוצדקת והדבר גרם לפגיעת רכב התובע ברכב צד ג' שנסע לפניו.
3.התובע פנה לסוכנות הביטוח שבאמצעותה נכרת חוזה הביטוח, וזו מינתה שמאי שיערוך חוות דעת שמאית בנוגע לפגיעות ברכב. לאחר מכן, הפנתה סוכנות הביטוח את התובע למוסך בנס ציונה. עוד נאמר לתובע, כי מדובר על מוסך הסדר וכי הוא לא יצטרך לשאת בהשתתפות עצמית.
התובע ציין עוד, כי ביום 1.2.2017 נודע לו, כי הנתבעת אינה מכירה בכיסוי ביטוחי לרכבו, משום שלטענת הנתבעת התובע היה משולל רישיון נהיגה עת התרחשה התאונה.
4.משאילו פני הדברים, פנה התובע ביום 7.2.2017 למשרד הרישוי, ושם נמסר לו כי הוא הוזמן לשימוע לפני התליה, אך זה לא התייצב, ועל כן הותלה רישיונו. הפקידה במקום הודיעה לו, כי מאותו יום היא מתלה את רישיונה הנהיגה שלו עד אשר יעמוד התובע בבדיקה רפואית.
5.בכתב הגנת הנתבעת נטען, כי בהתאם להוראות הפוליסה, רשאי לנהוג אדם בעל רישיון נהיגה בתוקף, והתובע לא היה עם רישיון נהיגה בתוקף במהלך האירוע, שכן זה הותלה ביום 27.9.2016 על ידי משרד הרישוי. עוד טענה, כי התובע קיבל מכתב ממשרד הרישוי, לפיו הוא מוזמן לשימוע לפני התליית רישיונו, וזה בחר שלא להתייצב לשימוע זה. מכאן שרישיונו הותלה כדין והתובע ידע כל כך, ומסיבה זו לא סר לקבלת את דבר הדואר.
6.עוד טענה הנתבעת, כי מדובר על מצב רפואי של התובע – בשלו הותלה רישיונו – וכי משום כך היה עליו לדווח לנתבעת על אודות כך. עוד טענה, כי התובע מסר תשובה שאינה נכונה בעת כריתת חוזה הביטוח.
דיון והכרעה
המידע שמסר התובע לנתבעת בעת כריתת חוזה הביטוח
7.בכתב הגנת הנתבעת נטען, כאמור, כי התובע הסתיר מהנתבעת מידע מהותי בעת שחתם על הצעת הביטוח שהופנתה לנתבעת.
8.לאחר שבחנתי טענה זו הגעתי למסקנה – כי דינה להידחות.
9.ראשית, משום שטענה זו לא נטענה במכתב הדחייה מיום 13.2.2017. שם ניתן נימוק אחד בלבד לדחיית דרישת התובע לקבלת תגמולי ביטוח: פסילת רישיונו. בהתאם לפסיקה, שעה שלא הועלתה טענת דחייה במכתב הדחיה, אין להתיר למבטח – הנתבעת במקרה זה – לעלות טענות הגנה שלא בא זכרן במכתב הדחיה (ירון אליאס דיני ביטוח 967 (מהדורה שלישית, 2016). מכאן, שאין מקום להתיר לנתבעת להישמע בטענה הגנה זו.
10.שנית, ולגופה של הטענה – אין מקום לקבלה. סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 מסדיר את סוגיית תוצאת אי-גילוי פרטי מהותי על ידי המבוטח. כך, ככל שהתרחש אירוע הביטוח ולאחריו התברר, לטענת המבטח, כי נמסר פרט מהותי לא-נכון, הרי שיהיה על הנתבעת להוכיח אחת משלוש האפשרויות: כי התשובה השגויה נמסרה בכוונת מרמה; כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח עם המבוטח האמור, אף בדמי ביטוח מופחתים; או כי קיימת פוליסה יקרה יותר המבטחת גם מצבים עליהן נענתה התשובה הלא נכונה.
11.הנתבעת לא טענה לאף אחד מן האפשרויות האמורות. הנתבעת לא טענה, ובוודאי שלא הוכיחה, כי התובע מסר את התשובה הרשומה בהצעת הביטוח – בכוונת מרמה. בנוסף, הנתבעת לא הביאה כל ראיה אשר תצביע, כי אף מבטח סביר לא היה מבטח את התובע לולא התשובה הנכונה הייתה ידועה לו, או כי קיימת אצל הנתבעת פוליסה יקרה יותר, שאז ישולמו תגמולי ביטוח יחסיים.
12.יתרה מזאת, התובע העיד – כי לאחר שנבדק במכון הרפואי כנדרש על ידי משרד התחבורה, הושב לו הרישיון, ואף הנתבעת עצמה המשיכה לבטחו (עמוד 1 לפרוטוקול, שורה 1; עמוד 4 שורה 23). התובעת לא סתרה עדות זו, ואף לא ניסתה לעשות כן.
13.לבסוף, הנתבעת ביקשה להסתמך על טופס הצעת ביטוח בו סומן כי התובע לא סובל מכל מגבלה בריאותית. התובע העיד – כי הוא לא זה שמילא את הטופס, אלא חברתו (עמוד 2, שורה 14-15). בנוסף העיד, כי לא היה חולה ולא סבל מכל מחלה כרונית (שם, שורות 16-19). הנתבעת לא ביקשה להעיד את סוכנת הביטוח או את חברתו של התובע – באשר למידע זה שמולא בטופס ההצעה. על כן, גם מטעם זה – דין טענה זו של הנתבעת להידחות.
התליית רישיון הנהיגה של התובע
14.כאמור, עיקר המחלוקת שיש להכריע בה כעת, היא האם קיים כיסוי ביטוחי של האירוע אצל הנתבעת. משאין הכחשה לעצם קיומה של פוליסת הביטוח או האירוע הביטוחי, הרי שהוכחת סייג לתחולתה של הפוליסה – מוטל על הנתבעת (ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ מז(5) 661 (1993)).
בנוסף, נקבע בפסיקה, כי חבותו של המבטח תפקע רק אם הנהג המבוטח מודע לפסילה או לפחות נמסר לו גזר הדין בדרך מקובלת (ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל (פורסם במאגרים המשפטיים, 2007)). עוד נקבע, כי אין די בכך שהמבטח יוכיח, כי רישיונו של הנהג נפסל, אלא מוטל עליו הנטל להוכיח מודעות נהג רכב הנתבעות לכך שרישיונו הותלה כתנאי לאי-תחולת הכיסוי הביטוחי. נדרשת הודעה של ממש אודות הפסילה ועל מנת שהפסילה תשתכלל – יש צורך להביאה למודעותו של הנהג, ברמת ידיעה בפועל (רע"א 143/98 דיב נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ נג(1) 450 (1999)); ע"א 678/86 חניפס נ' סבר חברה לביטוח בע"מ מג(4) 177 (1989); ת"א (מחוזי לוד) 63182-01-14 פלוני נ' שרכת אל-חרבאוי אל-תג'אריה אלמסאהמה (פורסם במאגרים המשפטיים, 14.03.2017)).
על כן על הנתבעת, הטוענת להסרת כיסוי ביטוחי מן הטעם של פסילת רישיון התובע, להוכיח הן שדבר הדואר המעדכן את המבוטח אודות פסילת רישיונו דוור לידיו כשורה, והן שדבר הפסילה הובא לידיעתו ולמודעותו.
15.באשר לשאלה האם דבר הדואר המעדכן את נהג הנתבעת על אודות פסילת רישיונו דוור כשורה - תקנה 550(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: תקנות התעבורה) מורה, כי הודעה על פסילת רישיונו של נהג תישלח לנהג בדואר רשום, לפי הכתובת הרשומה במאגר נתוני הנהגים שבמשרד התחבורה או תימסר אישית לידיו. עוד נקבע בתקנה 550(ב) לתקנות התעבורה, כי הודעה על פסילת רישיון שנשלחה כאמור בתקנה 550(ב) – יראו אותה כמסורה לנהג בתום 15 ימים מיום משלוחה, זולת אם הוכיח שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה. כמו כן, סעיף 57ג. לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א -1971 קובע את "חזקת המסירה", לפיה רואים המצאה של מסמך בדואר רשום כמבוצעת, אם דיוור המכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היו כשורה. באותו מקרה הנמען יכול לסתור חזקה זו, אם יוכיח שלא קיבל את דבר הדואר מטעמים שאינם תלויים בו.
באשר לשאלה - האם דבר הפסילה הובא לידיעתו ולמודעותו של הנהג דרך המצאת הודעת הפסילה, הנטל על הנתבעת הוא לא רק להראות שדבר הפסילה דוור לנהג כשורה אלא כי קיבל הודעה שכזו לידיו והיה מודע לה. אין די בהצגת ראיה המלמדת על קיומו של דבר דואר רשום שמוען למבוטח ובו הודעה על פסילת רישיונו, אלא עליה הנטל להוכיח שדבר הדואר אמנם דוור או שוגר בפועל, וכי נמסר למבוטח. לשם כך, על המבטחת לצרף אינדיקציה מטעם דואר ישראל על הגעת דבר הפסילה לידי הנהג. חובת היידוע בפועל בדבר פסילת רישיון, בדין האזרחי כבדין הפלילי. אין די ב"ידיעה קונסטרוקטיבית" בדבר פסילת רישיון, אלא חייבת להיות ידיעה ממשית - קונקרטית שנמסרה לו בדבר פסילת הרישיון כדי לייחס לו ידיעה (רע"א 2330/12 עזבון המנוח מנור ז"ל נ' מויאל (פורסם במאגרים המשפטיים; 6.5.2012). מכאן, נדרשת הודעה של ממש אודות הפסילה וצורך להביאה למודעותו של הנהג, כדי שהפסילה תשתכלל (ע"א 7602/06 עזבון חאדג'ג' ז"ל נ' מלכה (פורסם מאגרים המשפטיים; 11.10.2011).
16.במקרה שלפני, כפי שעולה מהמסמכים, ביום 12.9.2016, התובע זומן על ידי משרד הרישוי ליום 26.9.2016 לצורך טיעון לשם התליית רישיונו לאחר שנתקבלה חוות דעת בעניינו מהמכון הרפואי. הנתבעת טענה כי המכתב מיום 12.9.2016 הזימון התקבל למשלוח בדואר רשום ביום 14.9.2016 בבר-קודIL780779649RR . מעיון באישור מטעם חברת הדואר, עולה כי אכן נשלח על ידי משרד הרישוי דואר רשום ביום 14.9.2016, והוא נמסר לנמען ביום 8.11.2016 אחרי הודעה שנייה - אם כן אין ספק בכך שהמכתב שנשלח על ידי חברת הדואר, לצורך טיעון באשר להתליית רישיונו של התובע, התקבל בידיו, גם אם הוא התקבל אחרי המועד שהיה עליו להתייצב. יש לציין כי בסיפא של המכתב נרשמה הפניה לתקנה 215 לתקנות התעבורה, בדבר הסמכות להתלות רישיון הנהיגה עד שיתייצב במקום. התובע לא התייצב ובהתאם לאישור מטעם משרד הרישוי מיום 27.9.2016, רישיונו הותלה עד אשר יעמוד בבדיקות רפואיות. יש לציין כי מכתב נוסף שנשלח לתובע ביום 5.10.2016, המודיע על ההתלייה, לא נדרש על ידו זאת לפי בר-קוד IL780781041RR.
17.מהאמור לעיל, עולה כי בהתאם אישור משרד הרישוי, המכון הרפואי לבטיחות בדרכים דיווח למשרד הרישוי, כי רופא מוסמך המליץ על התליית רישיון הנהיגה של התובע בשל סיבות רפואיות. התובע הוזמן אל משרד התחבורה לצורך העלאת טענותיו בעניין ההתלייה, אך לא התייצב. במכתב הזימון מיום 12.9.2016 , אשר אין מחלוקת לגבי קבלתו, צוין כי אם לא יתייצב, משרד הרישוי רשאי להתלות את רישיונו עד להתייצבותו במועד שיקבע. התובע לא התייצב על אף שקיבל את המכתב לידיו – אם כי באיחור, אך מהמכתב עולה כי אם הוא לא מתייצב אזי- רישיונו יותלה. משלא הופיע התבקשה התליית רישיונו בהתאם לתקנה 215 לתקנות התעבורה התשכ"ה 1961 עד לבירור ענייניו.
18.תקנה 215 לתקנות התעבורה קובעת שכאשר מוזמן בעל רישיון עליו להתייצב במקום ובמועד הנקובים בהזמנה. אם לא יתייצב רשאית רשות הרישוי להתלות את תוקף רישיון הנהיגה עד שיתייצב. ההחלטה בדבר פסילת רישיונו של התובע הייתה החלטה מנהלית שהתקבלה על ידי משרד הרישוי מכח הסמכות על פי סעיף 52 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) המסמיכה את רשות הרישוי להורות על התלית הרישיון מטעמי בטיחות.
19.במקרה דנן, התובע ידע היטב מה עליו לעשות, וכי אם לא יעשה כן, יותלה רישיונו. מאותו שלב לא יכול הנהג לטעון על אי-ידיעה והוא בחר שלא לעשות כל מאומה גם אם המכתב התקבל באיחור. יחד עם זאת, יש לפרש תנאי זה בהתאם לנורמה הקבועה בסעיף 67 לפקודה, לפיה נהיגה בפסילה תחשב רק במקרה בו קיימת למבוטח ידיעה פוזיטיבית. אין די בכך שהוא ידע אודות האופציה שבמידה והוא לא יתייצב רישיונו ייפסל:
"בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, המתבססת על לשונו של סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], באין הודעה לנהג על שלילת רישיונו אין לראות בו כמי שנהג בעת פסילת רישיונו. הודעה יכולה להיות בדרכים שונות, בעל - פה או בכתב, ובלבד שאמנם תהיה הודעה. גם אם הוזמן הנהג לדיון בו נפסל רישיונו ולא התייצב אין לייחס לו ידיעה קונסטרוקטיבית. פסילת רישיון אינה תקפה כלפי הנוהג כל עוד לא הודע עליה ונדרשת ידיעה ממשית על הפסילה" (עמוד 4 לפס"ד בעניין עזבון המנוחה ממו ז"ל, לעיל; אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק סדרי דין וחישוב פיצויים 521 (מהדורה רביעית, 2012); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 259 (מהדורה שלישית, תשס"ה)).
20.התובע העיד בחקירתו הנגדית, כי אינו חולה, אחרת רישיונו לא היה מוחזר וגם הביטוח. לפי עדותו הוא לא נשאל על מצבו הרפואי, כאשר רכש את הביטוח, גם לא קיבל עותק מהפוליסה. את תיקון הרכב ביצע במוסך שהסוכנת הפנתה אותו אליו ושילם על התיקון בכרטיס אשראי . החברה שלו ביצעה את הביטוח ולא נשאל על מצבו הבריאותי ושהוא לא היה חולה במחלה כרונית. כאשר הוצג לו המסמך הרפואי, הגיב שאם הוא היה חולה, רישיונו לא היה מוחזר אליו.
21.התובע אישר שהיה בבדיקה במכון לבטיחות לנהיגה במשרד התחבורה בתאריך 31.7.2016 וכאשר הוצג בפניו מכתב המלצה לא לחדש את רישיון הנהיגה, העיד: "יכול להיות, אני לא יודע, אני קיבלתי את המכתב רק ב-2.2017" (עמוד 3 לפרוטוקול, שורה 20). כשנשאל התובע לגבי קבלת המכתב מיום 15.9.2016 אשר התקבל אצלו ביום 6.11.2016, ציין: "לא נכון. קיבלתי רק ב-2.2017. אחרי התאונה ידעתי שהרישיון שלי בהתליה, אף אחד לא התקשר אלי, ולא אמר לי" (שם, שורות 17-18).
התובע אישר הוא גר בכתובת אליה נשלחו המכתבים, אך טען כי "הייתי גר שם לפני שנה וחצי עזבתי. גרתי שם בכתובת, אבל לא קיבלתי את המכתב. מכתב שלהם מגיע אחרי 90 יום, כל הזמן היה ככה" (שם, שורות 26-27).
22.התובע שב וציין בעדותו שהוא לא ידע שעליו ללכת למשרד הרישוי, וידע רק שעליו ללכת לבדיקה במכון "ארבע", שם אישר שהוא ביצע את הבדיקות במכון. גם אחרי התאונה העיד "לא ידעתי שום דבר, אחרי התאונה אני הלכתי לבד למכון ארבע. אחרי שאמרו לי שלא מגיע לי רישיון" (עמוד 4, שורות 17-18). בחקירתו הנגדית, חזר פעם אחר פעם, על טענתו שהוא לא היה במשרד הרישוי ושהכל היה במכון לבטיחות. לשאלת בית משפט, כמה פעמים היה במכון לבטיחות, העיד "פעם אחת הייתי ב-2016. הם הוציאו לי מכתב שהרישיון שלי בהתליה, אחרי שנה מהנפילה. הייתי בקיץ והם אמרו לי שולחים לי מכתב 90 יום" (עמוד 5, שורות 29-30), ובהמשך: "אחרי זה הייתי תאונה, וידעתי שהרישיון שלי בהתליה" (שם, שורה 32). עוד הוסיף, כי "אחרי 4 חודשים ישלחו לי מכתב" (עמ' 6, שורה 2).
23.בהינתן עדות זו, אשר לא נסתרה, ואשר למעשה נתמכת באישור חברת הדואר – כי דבר הדואר השני, המודיע על ההתלייה לא התקבל אצל התובע – יש לקבוע, כי התובע לא ידע על אודות ההתלייה, הגם שהמכתב שהזמינו לשימוע ציין מפורשות כי אפשרות כזו קיימת, ככל שלא יתייצב לשימוע כאמור.
24.מכתב הזימון לשימוע (מיום 12.9.2016) נשלח לתובע ביום 15.9.2016 והתקבל אצל התובע ביום 6.11.2016 (שעה שהשימוע נקבע ליום 26.9.2016). משלא התייצב התובע לשימוע, נשלח לתובע מכתב נוסף (מכתב מיום 27.9.2016). בהתאם למכתב הלשכה המשפטית של חברת הדואר – מכתב שני זה נשלח ביום 9.10.2016 וחזר חזרה לשולח (משרד התחבורה) ביום 19.11.2017 שכן לא נדרש על ידי הנמען, קריא התובע.
25.לבסוף, ביום 7.2.2017 נמסר לתובע מכתב (פיזית במשרד התחבורה) המודיע על התליית הרישיון – והכל מאותה סיבה: אי התייצבות לשימוע ביום 26.9.2016. התובע שב והעיד, כאמור, כי רק אז נודע לו על השלילה. יש לאמץ עדות זו.
26.ראשית, משום שהמכתב המודיע על ההתליה – לא התקבל אצל התובע. על כך מעידים אישור חברת הדואר, ועדותו של התובע עצמו.
שנית, משום שהמכתב המזמין את התובע לשימוע (המכתב הראשון) – התקבל אצל התובע לאחר שחלף המועד להתייצבות לשימוע. התובע שב והעיד, כי כל אשר נדרש ממנו – הוא התייצבות במכון הבדיקה (ולא במשרד התחבורה), כפי שאכן עשה.
שלישית, משרד התחבורה עצמו שב והודיע לתובע – במכתב השלישי (7.2.2017) כי רק אז רישיונו של התובע הותלה שכן לא התייצב לשימוע ביום 26.9.2016. משמע, גם משרד התחבורה התייחס להתליית רישיון התובע – אך ורק מיום 7.2.2017.
27.בהינתן האמור – דין התביעה להתקבל.
הנזק
28.הנתבעת עצמה שלחה את התובע לבדיקה אצל שמאי שהיא מינתה (באמצעות סוכנות הביטוח). חוות דעת זו של השמאי הוגשה במסגרת כתב התביעה (חוות דעת מר יהודה דואני מיום 19.2.2017). בהתאם לחוות הדעת – הוערך הנזק לרכב התובע בסכום של 28,144 ₪ (במעוגל). חוות דעת זו לא נסתרה, והנתבעת לא ביקשה לחקור את המומחה (שהוא למעשה – שלה).
29.בניגוד לנטען בכתב התביעה, התובע העיד – כי ידע שקיימת השתתפות עצמית בגין התביעה הביטוחית דנן (עמוד 5, שורות 24-25). בהתאם לרשימת הפוליסה שצורפה לכתב התביעה – עומדת ההשתתפות העצמית ע"ס 1.5% בגין ירידת ערך (כאשר סכום זה חושב בחוות דעתו של השמאי, ועל כן אין לנכותו פעם נוספת) וע"ס 990 ₪ בגין נזקי רכוש ככל שהרכב יטופל במוסך הסדר. משום שעל פי עדות התובע הרכב תוקן במוסך הסדר, הרי שיש לנכות מסכום התגמולים להם זכאי התובע סך של 990 ₪.
30.לא ראיתי לפסוק לתובע את רכיב עוגמת הנפש, שכן פרט לטענה שזו נגרמה – לא הובאה כל ראיה לכך (למשל: הצורך להיעזר בכלי תחבורה אחר וכיוצא בזה).
סיכום ומסקנות
30.נוכח כל האמור אני מורה על קבלת התובענה.
31.הנתבעת תשלם לתובע סך של 27,154 ₪. סכום זה יישא הצמדה וריבית מיום האירוע (16.1.2017).
כמו כן תשלם הנתבעת לתובע בגין הוצאותיו סך של 818 ₪ (אגרת משפט), ושכ"ט עו"ד בסכום של 4,600 ₪.
32.כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 ימים, שכן אחרת יישאו הצמדה וריבית פיגורים מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, י"א אייר תשע"ט, 16 מאי 2019, בהעדר הצדדים.
