1.תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, כיום בן 74, בעקבות פגיעה שפגע נתבע 2 (להלן: "הנתבע") בתובע, בעת עבודתו כקופאי בסניף נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), ביום 20/7/15 (להלן: "האירוע").
2.להלן נסיבות האירוע, כפי שהן נטענו בכתב התביעה: "בעת הגעתו לקנות מזון למשפחתו, הנתבע 2 ששימש כקופאי תקף את התובע מר פלוני בעת שעמד בקופת הנכים, התובע נכה עם תעודה מטעם ביטוח לאומי, הציג את התעודה בפני נתבע 2, ששימש כקופאי בסופר מרקט רמי לוי בטבריה. אך במקום לתת לתובע עדיפות, או יחס מטיב במקום זאת תקף את התובע מר פלוני במגש, במצח, והכה בידו בקופסת מוצרים, שהייתה לידו, כמו כן איים עליו, וקללו".
3.הנתבע טען, שנסיבות האירוע הן בהתאם להודאה שמסר בתחנת המשטרה, וזו ההודאה: "אני אומר מה שהיה בעצם ניגש אלי אדם מבוגר לקופה ואמרתי לו שזה קופה מהירה ולנכים, והוא ישר התפרץ עליי בצעקות ואמר מה אתה לא רוצה לקבל אותי ואז הלך לאחראי שלנו ושמו דודו לשאלתך אין לי נייד שלו, ואז בא דוד לברר מה קרה למה אני לא רוצה לקבל אותו ואז הלקוח שוב התפרץ עלי ודיבר לא יפה, ואמרתי לאחראי שלא הראה לי כלום, וביקשתי ממנו להראות לי תעודת נכה תוך כדי החל לקלל אותי ותוך כדי עימות ובלהט הדברים אני התעצבתי ולקחתי קופסה של פטריות שעשויה מקרטון דק וניילון נצמד, ונתתי לו אותה ביד, לשאלתך לא זוכר איזה יד והיד שלו נחבלה ואז הוא נתן לי אגרוף בעין ימין".
4.במהלך דיון ההוכחות, הציג ב"כ הנתבעת סרט המתעד את האירוע, ללא קול (שמע) וללא תוכן מילולי. על פי הסרט, נראה הנתבע עובד בעמדת הקופאי ומשרת לקוחה. יצוין, שבסרט נמצאת לקוחה אחת בלבד בעמדת הנתבע. התובע מגיע לעמדת הנתבע יחד עם עובד של הנתבעת, שנראה משוחח עם הנתבע. התובע עובר את הלקוחה ועומד מול הנתבע מאחורי המסוע. אז נראה הנתבע לוקח לידיו סלסלה קטנה ומטיח אותה על ידו של התובע, ומתפתח "קרב" אגרופים בין התובע לנתבע, כאשר התובע עומד מאחורי המסוע והנתבע ממשיך לשבת על כסאו. ברגע זה, ממהר עובד הנתבעת, אוחז בנתבע ומרחיק אותו מהמקום. על פי הסרט, לא נראה שהנתבע פגע במצחו של התובע אלא בידיו בלבד.
5.לטענת התובע, בעת שיצא מסניף הנתבעת, פגש אותו הנתבע ואיים עליו שהוא יוציא אקדח ויהרוג אותו. עדות זהה נתן התובע בעת חקירתו במשטרה ביום האירוע, שם העיד שהנתבע איים עליו במילים הבאות: "הוא יראה לי מה זה. אם תזמין משטרה אני אחסל כל מה שיש לך". מנגד, הכחיש הנתבע כל מילת איום כלפי התובע, הכחיש שראה את התובע מחוץ לסניף והעיד כי בעקבות האירוע נלקח למשרד בסניף ופוטר מידית. בין שתי הגרסאות, אני מוצאת את גרסת הנתבע לעניין האיומים אמינה יותר, הן בשים לב לזמנים, לאחר האירוע, נערך לתובע חשבון על ידי קופאית אחרת, הוא שילם את החשבון ועזב את הסניף, בעוד שהנתבע עבר הליך פיטורים מידי, במשרד בסניף, וניתן להניח ברמת סבירות גבוהה שהליך זה ערך יותר זמן משהות התובע בסניף, כך שסביר להניח שהם לא נפגשו מחוץ לסניף לאחר האירוע. זאת אף זו, מצאתי את עדותו של הנתבע אמינה ומהימנה, הוא לא ניסה לברוח מאחריות לאירוע, הן בחקירתו במשטרה, הן בכתב ההגנה והן בעדותו בפני בית המשפט והביע צער על קרות האירוע. בנוסף, ענה התובע לשאלת בא כוחו בדיון, מי איים עליו ברצח? השיב התובע: "לא זוכר מי זה היה". על כן, אני סבורה שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח שהנתבע איים עליו.
6.מכתב התביעה, ניתן להבין שהתובע מייחס לנתבע תביעה נזיקית בעוולת התקיפה, סעיף 23 לפקודת הנזיקין. כאמור לעיל, הנתבע הודה בתקיפת התובע והביע צער על כך. לטענתו, בכתב ההגנה והן בעדותו בבית המשפט, היה בלחץ בשל העבודה עם הלקוחות, ברם, על פי הסרט, באותה העת שירת הנתבע לקוחה אחת בלבד. בהינתן האמור, אני קובעת כי מתקיימים יסודות עוולת התקיפה, שימוש בכוח, במתכוון, נגד גופו של אדם, ללא הסכמה. משכך, אני קובעת כי הנתבע ביצע כלפי התובע עוולה של תקיפה.
7.לא כך הם פני הדברים כלפי הנתבעת. אין כל התייחסות לנתבעת בכתב התביעה ואין כל טענה כלפי הנתבעת ואחריותה לאירוע, למעט הטענה העובדתית שהאירוע התרחש בסניף הנתבעת, גם לא בסיכומים מטעם התובע. לא נאמר דבר מטעם התובע, האם התרשלה הנתבעת או הפרה את אחריותה השילוחית כמעסיקתו של הנתבע, ואלו נאמרו בשפה רפה מאוד, לא ברורה, תוך טענה לאחריות קפידה של הנתבעת כלפי הנתבע, רק בשלב סיכומי התשובה, לאחר נשמעו סיכומי נתבעות 1 ו-3. לאחרבחינה, אני סבורה שאין במעשיה של הנתבעת, לא רשלנות ולא הפרת אחריות שילוחית.
8.על פי הראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט, אין בסיס עובדתי ומשפטי להטיל על הנתבעת אחריות שילוחית. אין חולק שבין הנתבע לנתבעת מתקיימים יחסי עובד ומעביד, שהנתבע ביצע עוולה כלפי התובע תוך כדי עבודתו. סעיף 13 לפקודת הנזיקין קובע, כי תוטל אחריות על מעביד, בין היתר, במקרים הבאים: אם הרשה או אישרר את המעשה, או, אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו. בענייננו, כאמור, לא טען התובע שהנתבעת אישרה או הרשתה את המעשה של הנתבע ואין מדובר במעשה שעשה הנתבע כחלק מעבודתו הרגילה כקופאי, שעבד אצל הנתבעת מספר חודשים, ואין כל ראיה המלמדת שכך הם פני הדברים. על כן, אני סבורה שאין מקום להטיל על הנתבעת אחריות שילוחית. בנוסף, אין כל ראיה בפני המצביעה על התרשלות הנתבעת. אני סבורה שהוכח ברמת הסתברות גבוהה, שהאירוע התרחש באופן פתאומי, ללא סימנים מקדימים ואירועים קודמים, שיכלו ללמד על התרחשות האירוע או דומה לו, וכי הנתבעת לא הפרת את חובת הזהירות המוטלת עליה.
9.לסיכום חלק זה של הדיון, אני קובעת כי הנתבע חב כלפי התובע בעוולת התקיפה ואין כל חבות מצד הנתבעת כלפי התובע.
10.מטעם התובע הוגשה חוות דעת רפואית של ד"ר צבי קירש, רופא פסיכיאטר, שהעריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 30%. מטעם נתבעות 1 ו- 3 הוגשה חוות דעת רפואית של ד"ר אמיר בן אפרים, פסיכיאטר, שהעריך את נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 10%.
11.התובע נבדק על ידי מומחית מטעם בית המשפט בתחום הנפשי וזו קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בעקבות האירוע. אלו הדברים אשר הובאו בסיכום חוות הדעת: "מר פלוני, בן 73, נשוי בשנית +4, אינו עובד, מתגורר בפוריה עילית. ידוע מעברו על בעיות בריאותיות מרובות, עבר אירוע מוחי ב- 1988, עם פגיעה קוגניטיבית והמיפרזיס, השיתוק חלף אך נותר עם פגיעה קוגניטיבית. בנוסף, סובל לאורך שנים מסכרת סוג 2, יל"ד, כיב פפטי, הגדלת ערמונית, עישון כבד, אי ספיקת כליות כרונית, כאבי גב, בלט דיסק, כאבי כף רגל, דפיקות לב ואי ספיקה מיטרלית. בעקבות האירוע המוחי ולאורך שנים קיימת ירידה תפקודית, קוגניטיבית ורגשית... לסיכום... מר פלוני לוקה בשילוב של דמנסיה מתמשכת והפרעת אישיות אורגנית שקדמו לאירוע, ואינם נובעים ממנו. בנוסף, סובל מתסמונת פוסט טראומטית שנגרמה בעקבות האירוע, אותו חווה כתקיפה ואיום לחייו, והינה מועצמת על רקע קשייו הקודמים".
12.על פי כתב התביעה, התובע עתר לפיצויים בגין נזק מיוחד ונזק כללי. בסיכומים לא פירט התובע את ראשי הנזק, וביקש להפנות לפסק דין בת.א. 17851-07-10, שם נפסק לתובע שנפגע בתאונת עבודה, בנכות של 10% 300,000 ₪, לאחר הערת בית המשפט אישר ב"כ התובע כי מדובר בהסכם פשרה שאינו מפרט את ראשי הנזק. ב"כ התובע ביקש שיינתן לתובע מה שמקובל בבית המשפט, והוא מעמיד סכום זה על סך של 40,000 ₪.
13.מנגד, נטען בסיכומי הנתבעים כי לא הוכח נזק מיוחד ולא הוכח שהייתה עזרה מיוחדת מעבר לעזרה רגילה של בני משפחה, וביקשו לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 2,500 ₪.
14.במקרה דנן, אין בסיס לטענת הפסד השתכרות, לא הוצגה ולו ראיה קלושה להשתכרות כלשהי של התובע. התובע העיד בחקירתו, שישב ליד שולחן בקבר רבי מאיר בעל הנס וברך אנשים, ומסר את הכספים שקיבל למנהל, ממנו קיבל תלוש משכורת. עדות זו נטענה ללא כל ראיה תומכת ואיני מקבלת עדות זו וקובעת כי לתובע לא נגרמו הפסדי שכר לא לעבר ולא לעתיד. התובע אף לא הביא אסמכתאות בדבר עזרה שנזקק לה ולא להוצאות רפואיות ואחרות.
15.נמצא, על פי האמור לעיל, כי התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל בלבד, שנגרם לו בעקבות האירוע. בהתחשב בנסיבות האירוע, הפגיעה, הנכות הצמיתה שנקבעה לתובע, אני מעריכה את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 20,000 ₪.
16.לסיום, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סכום כספי בסך של 20,000 ₪. כמו כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הוצאותיו בשכר טרחת המומחה מטעמו ושכר טרחת עו"ד בסך של 4,000 ₪. איני עושה צו להוצאות לטובת נתבעות 1 ו-3.
ניתן היום, כ"ד אייר תשע"ט, 29 מאי 2019, בהעדר הצדדים.
