פלונית נ' עיריית רמת גן ואח'

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובעת, לאחר שנתקלה במבנה בטון שהיה על המדרכה ברחבת עיריית רמת גן.

אקדים ואציין, כי לאחר שבחנתי את מלוא טענות הצדדים ונסיבות העניין, שמעתי את עדותה של התובעת ועדותו של נציג העירייה, באתי לידי מסקנה שדינה של התביעה להתקבל.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. התובעת, ילידת 1943, עורכת דין במקצועה, נפלה לטענתה בתאריך 13/7/14, בשעות הבוקר, בעת שהלכה על מדרכה בסמוך לביתה, כתוצאה מהתקלות במבנה בטון בגודל של 40X40 ס"מ שהיה מונח על המדרכה, ונפגעה בפניה ובעיקר באפה. באותו אירוע נגרם לתובעת, בין היתר, שבר באף וסטיה של המחיצה.

2. הנתבעת-1 (להלן גם: "העירייה") הינה מי שהציבה את מבנה הבטון ובעלת המקרקעין, מי שאמונה על פי הדין על מיגור מפגעים בשטח העיר. הנתבעת-2, הינה מבטחת העיריה.

   הנתבעות אינן מכחישות שהתובעת אכן נתקלה במבנה הבטון ונפלה, ואולם טוענות, שהמדובר במבנה שהוצב על מנת למנוע חניה ושלא הוכח בשום פנים ואופן שהעירייה התרשלה. כן הועלו טענות לעניין חבלה נוספת בה נפגעה התובעת והשפעתה לעניין שיעור הנזק.

3. התובעת צרפה חוות דעת לפיה נגרמו לה 20% נכות. הנתבעות הגישו חוות דעת מטעמן, לפיה לתובעת 15% אחוזי נכות בתחום אף אוזן גרון ואולם רק 7.5% מהם קשורים לתאונה, שכן לאחר התאונה דנן עברה התובעת תאונה נוספת שגם בה נגרם לה שבר באף. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי קבע, כי נותרו לתובעת 10% נכות.

4. לנוכח גדר המחלוקת בין הצדדים, אפתח בדיון בשאלת האחריות ולאחר מכן אדון בשיעור הנזק.

   נסיבות קרות התאונה וקיומה של אחריות

5. בכתב התביעה טענה התובעת, כי בדרכה לאוטובוס שיוביל אותה לעבודה, נתקלה במבנה בטון שהיה מונח על המדרכה ונפלה.

   בכתב ההגנה, השיבו הנתבעות, שעולה חשד שמבני הבטון הותקנו על ידי נציגות הבית הסמוכה והכחישו כל קשר לאותם מבני בטון. כמו כן, נטען, שאין המדובר במפגע, שכן מדובר במבנה הבולט בצבעו, במרקמו ובצורתו מן המדרכה וניתן לראותו.

6. בעת ניסיון לברר את המחלוקת בין הצדדים, עוד טרם הגשת ראיות, מסרו את גרסתם התובעת ונציג העירייה בישיבת קדם משפט שהתקיימה בתיק.

   התובעת הסבירה שהיא גרה באזור ועוברת במקום תדיר. במועד התאונה בעת שהלכה על המדרכה רגלה נתקעה בחלק התחתון של מבנה הבטון, כתוצאה מכך איבדה שיווי משקל ונפלה על המבנה ומעבר לו. כעבור שבוע, עשרה ימים, ראתה פועלים מחליפים את מבנה הבטון. התובעת ניסתה לברר מדוע מחליפים והשיבו לה שמישהי נפלה ושברה את האף ופנתה לעיריה. התובעת הוסיפה שלא ראתה מבנים כאלה בשום מקום בעיר ואחד מן השכנים אמר לה שבזמנו גר בבית הזה מישהו מהעירייה ועשו לבקשתו את מבני הבטון.

   נציג העירייה מר שמע, לא חזר על הטענה שנטענה בכתב ההגנה לפיה לעירייה אין קשר למבני הבטון ומסר שמבני הבטון היו שם זמן רב, ואכן לבקשת התובעת אשר פנתה וטענה שנפלה ממבני הבטון, החליפו אותם. הנציג הבהיר שמבני הבטון הונחו כדי למנוע חניה ומדובר בדבר גדול שקשה מאוד לפספס אותו. הנציג הדגיש עוד שהמדרכה מאוד רחבה ונגישה. את העמודים החלופיים הציבו בדיוק באותו מקום, אלא שהמדובר בעמודים יותר אסתטיים. באשר לגובה מבני הבטון, השיב הנציג שאלה היו בגובה של כ- 40-50 ס"מ.

   לשאלת בית המשפט, השיב הנציג כי יבדוק אם צריך אישור העיריה כדי להציב מבנה מסוג זה.

7. משהצדדים לא הגיעו להסכמות, הוגשו ראיות. בתצהירה תארה התובעת, כי במועד התאונה, בשעה 08:00 לערך, בעת שהייתה בדרכה לתחנת האוטובוס בדרך לעבודה, נתקלה במבנה בטון רחב ונמוך המוצב במרכז המדרכה ונפלה. התובעת צרפה תמונות של מבנה הבטון.

   בתשובה לטענת הנתבעות שמבנה הבטון נועד למנוע חניה, טענה התובעת שמבנה הבטון מונח במרכז המדרכה ולא בשוליה, כך שכל נהג שמעוניין לחנות עדיין יכול לעשות כן. כן טענה התובעת, כי היא תושבת ותיקה מאוד ברמת גן, ומעולם לא ראתה בשום מקום על שום מדרכה דומה שמוצבים מבנים שמיועדים למנוע חניה במרכז המדרכה.

   עוד הוסיפה התובעת שמייד לאחר שהתלוננה על הנפילה, כשבוע לאחר התאונה, הוצבו במקום עמודים אחרים ושונים בגובה, בשטח והחומרים בהם הם עשויים. מתמונות שצרפה התובעת עולה שהוצבו עמודי מתכת צרים, גבוהים יותר ומסומנים בפס בחלק העליון שלהם.

   אשר למבנה הבטון בו נתקלה הדגישה התובעת, כי הוא היה נמוך בגובה של כ- 40 ס"מ ולכן הווה מכשול, כי הליכה על המדרכה עם מבט קדימה גורמת לאזרח העובר על המדרכה לא להבחין בו. גם הגודל של המבנה והעובדה שהיה בנוי מבטון גורם למפגע שכן כל היתקלות ולו הקטנה ביותר גורמת למהלומה קשה.

8. הנתבעות הגישו במסגרת ראיותיהן, תצהיר של מר שמע, שהינו מפקח בעירייה במחלקת דרכים ותיאום הנדסי. העד מסר שהוא אישית בדק את המקום. בתצהיר פרט מר שמע, שמבני הבטון הוצבו במקום על ידי העירייה לבקשת תושבים המתגוררים בסמוך אשר התלוננו שרכבים אשר חונים על המדרכה חוסמים את הכניסה לבניין. לדבריו, מדובר בעמודי בטון רחבים ומוגבהים מעל הקרקע שצבעם שונה מצבע המדרכה עצמה ואשר נראים היטב על גבי המדרכה.

   העד הוסיף שמספר חודשים לאחר הנפילה, הוחלפו מבני הבטון בעמודי ברזל וכי אין קשר בין החלפת עמודי הבטון לעמודי הברזל לבין נפילת התובעת וההחלפה נעשתה רק מטעמי אסתטיקה.

   העד הדגיש שעמודים כאלה מותקנים על מדרכות רבות ברחבי הערים על מנת למנוע חניה.

   העד הוסיף עוד שהעירייה פועלת באופן תדיר וסביר לאתר מפגעים ולתקנם תוך זמן סביר. העירייה מפעילה מוקד עירוני, אשר מקבל ומתעד את תלונות התושבים, כמו כן עובדים גם הם מתריעים על תקלות ומפגעים והעירייה פועלת לתקנם.

9. לראיותיה צרפה הנתבעת את תקן הישראלי ת"י 1918 חלק 1 מתאריך דצמבר 2008 שעניינו "נגישות הסביבה הבנויה: עקרונות ודרישות כלליות". בתקן הוסבר שהוא קובע עקרונות ודרישות כלליות מינימליות לתכנון מרחבים ורכיבי בניין, על מנת שתתאפשר נגישות גם לאנשים עם מוגבלות. הובהר שהתקן חל על תכנון נגישות בסביבה חדשה אך חלקים ממנו יכולים לחול על נגישות בסביבה קיימת בהתאם לנדרש בהוראות כל דין.

   בסעיף 2.9.1 לתקן נקבע, ש"עצמים הבולטים לתוך דרך נגישה יהיו ללא זיזים חדים או חספוסים גסים. העצמים יהיו בעלי ניגוד חזותי לסביבתם כדי שיובחנו בקלות". סעיף 2.9.3.5 מתייחס לעצם העומד בדרך נגישה צמוד לפני הדרך כגון עציץ או מתקן המשמש לחניה או מעבר רכב ולגבי נקבע כי עליהם לעמוד בדרישות אלה –

   "א. גובהו יהיו 55 ס"מ מפני הדרך לפחות;

   ב. רוחב קודקדו יהיה 15 ס"מ לפחות;

   ג. הוא יהיה בעל ניגוד חזותי לסביבה לפחות ברצועה שרוחבה 6 ס"מ

     בהיקפו, בתחום השליש העליון שלו;

   ד. כאשר כמה עצמים צמודים לפני הדרך בדרך נגישה, יישמר ביניהם מעבר

   אחד לפחות שרוחבו החופשי לא יהיה קטן מ- 110 ס"מ".

10. עוד בטרם דיון ההוכחות בתיק, ביקשה התובעת להוסיף על ראיותיה. התובעת ביקשה לעדכן כי כאשר עברה במקום בתאריך 5/1/19 נוכחה שמבני הבטון שהוחלפו עוד קודם בעמודים הוסרו לחלוטין מהמקום, וכי הוצבו עמודים תקניים למניעת חנייה על המדרכה בהמשך הרחוב אשר מוצבים קרוב לשפת המדרכה כנדרש. מהתמונות שצורפו עולה שהמדרכה במקום שופצה, העמודים שהיו הוסרו ובמקום סמוך, ככל הנראה, הותקנו עמודים המונעים חניה על שפת המדרכה.

    התובעת צרפה לראיות הנוספות תמונות וכן ביקשה התובעת לצרף את המסמך "בטיחות והתמצאות אנשים עם מגבלות ראיה על מדרכות" בהוצאת המרכז לעיוור בישראל. בתקן זה צוין, כי מכשולים למניעת עליית כלי רכב על המדרכה כאשר הולכי רגל אמורים לעבור בין המכשולים הללו, הנראות שלה צריכה להיות טובה מאוד, זאת על ידי הגדלת דמות המכשולים ועל ידי הניגוד החזותי שבין הקטעים לבין המכשול. רוחב המכשולים אמור להיות לפחות 15 ס"מ. רצוי שהם יהיו עגולים ללא פינות חדות, כדי למנוע נזק כתוצאה מהיתקלות בהם. גובה המכשולים צריך להיות לפחות 80 ס"מ מהרצפה כאשר המצב האופטימלי הוא עמוד בגובה 110 ס"מ. העמודים אמורים להיצבע ברצועת צבע לכל גובהם, רצוי שחלקם העליון יהיה בניגוד חזותי לצבע הרצפה. כאשר מדובר במכשולים על שפת המדרכה שהולכי רגל אינם אמורים לעבור ביניהם, כגון מכשולים בקרבת אבן השפה ולאורכה, הם צריכים להיות בגובה של 60 ס"מ לפחות ומסומנים ברצועת צבע בניגוד חזותי לגוון המכשול בשליש העליון וללא פינות חדות.

11. התובעת חזרה על גרסתה בעדותה. התובעת אישרה שהיא מכירה היטב את המקום, אישרה שלא הייתה בעיית תאורה, והדגימה על גבי התמונות שצרפה באיזה מבנה בטון נתקלה. מן התמונות עולה שהיו שני מבני בטון כאשר אחד מהם מוצב בין עץ הנמצא סמוך לשפת המדרכה לבין גדר הבית הסמוך, באמצע המדרכה ממש. התובעת לא ידעה להשיב אם מדדה את מבני הבטון אבל היא מעריכה שגובהם היה קטן מ- 40 ס"מ.

12. נציג הנתבעת, השיב בעדותו שצבע מבני הבטון שונה מצבע המדרכה, העד אישר את האמור בתצהיר שמבני הבטון הוחלפו בשל האסתטיקה. כאשר נטען לפניו שלפחות אחד מן המבנים היה מוצב בעת התאונה באמצע המדרכה השיב שהעמודים מוצבים כך שלא יוותר לרכב מספיק מקום לחנות והוסיף כי הדרך נגישה וכי העמודים הוצבו על מנת ליתן פתרון לדיירים שרכבים חסמו להם את היציאה מהבית. העד השיב שמדובר בגוש בטון שנראה היטב, ועובדה היא שהתובעת עוברת שם עשרות שנים וזה קרה לה רק פעם אחת. העד הסביר שצריך לבחון סטטיסטית, את התועלת לעומת ההפסד.

    העד לא ידע להצביע על תלונות ספציפיות של דיירים, מספר התלונות ותדירותן, לא ידע לומר באלו מקומות נוספים בעיר מוצבים עמודים נוספים, לא ידע להשיב מתי הוצבו העמודים והשיב שיכול והעמודים הוצבו לפני 20-30 שנים. כאשר הופנה לתקן שהנתבעת עצמה הגישה, השיב שיכול והעמודים הוצבו לפניו ובשנת 2016 הותאמו לתקן משנת 2008. העד אישר שבשנת 2019 עם חידוש המדרכה הוסרו העמודים.

13. מהתמונות שצולמו על ידי התובעת, עולה שמבנה הבטון בו נתקלה הוא מבנה מרובע בגודל של לערך 40X40 כפי שטענה התובעת וכפי שאישר נציג הנתבעת בקדם המשפט, אשר הוצב ככל הנראה במטרה למנוע מכלי רכב לחנות על המדרכה בסמוך לבניינים. בסמוך למקום בו הוצב מבנה הבטון ישנה כניסה לחנייה ומדרכה מונמכת וניתן להניח שכלי רכב יכלו לנצל את הנמכת המדרכה על מנת לעלות על המדרכה ולחנות במקביל לגדר הבניין. העמודים מוצבים על המדרכה עצמה במרכזה במטרה למנוע מעבר מן הכניסה לחניה המונמכת לבין המדרכה עצמה, כאשר אחד מן העמודים מוצב בין עץ המונח בסמוך לשפת המדרכה לבין גדר הבית. מאחר ואין טוב ממראה עיניים – אפנה לתמונות עצמן –

    

    עיון בתמונות מעלה, כי אכן כאשר המדרכה פנויה מהולכי רגל, העמודים נראים לעין, צבעם שונה מעט מצבע המדרכה אך עדיין, מדובר במבנה מרובע המצוי במרכז המדרכה, נמוך יחסית (בהשוואה לגובה האשה ההולכת בסמוך המבנה מגיע לאזור שמתחת לברך).

    הנה כן כן משנפרסו העובדות שהוכחו, ניתן לגשת למלאכת ההכרעה.

    שאלת האחריות - דיון והכרעה

14. אף שלכתחילה חלקו הנתבעות על אופן התרחשות התאונה, בסיכומיו, בהגינות רבה, טען ב"כ הנתבעות "אני לא חולק על אירוע התאונה, אני לא מטיל, ולא הטחתי בתובעת שהיא חס וחלילה משקרת. לא הטחתי בפניה ולא טענתי שהיא בונה אירוע אחר ומלבישה אותו על מפגע. אבל באותה הגינות, אני טוען שהיא גם לא הוכיחה בשום אופן, התרשלות של העירייה" (פרוטוקול דיון מיום 31/3/19 עמ' 36 שורות 16-13).

    הדברים נטענו לא בכדי, לאחר שמיעת עדות התובעת, שכן ניתן היה להתרשם שמדובר בעדות מהימנה והתובעת מספרת את הדברים כהוויתם. השאלה הדרושה הכרעה לפיכך היא האם ניתן לקובע שאופן הצבת מבני הבטון מהווה מפגע, כטענת התובעת, או שמא יש לקבל את עמדת הנתבעות, שמבני בטון מעין אלו שנועדו לחסום חניית רכבים לא מהווים מפגע.

15. כפי שנפסק לא פעם, על העירייה, כמי שאמונה על תקינות המדרכות ברחבי העיר וטיפול בהן בצורה מיומנת וזהירה, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי תושבי העיר ומבקריה (ראו, למשל, ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק (26/9/89) (להלן: "עניין שטרנברג")). לצורך הדיון כאן ובהתאם לפסיקה מבוססת היטב, ניתן להניח, כי קמה בנסיבות גם חובת זהירות קונקרטית שכן, גם במקרה הפרטני, הייתה העירייה צריכה לצפות שהצבת מבנה בטון נמוך על גבי מדרכה המהווה מעבר עשוי להקים מפגע. השאלה הדרושה הכרעה הינה האם הופרה חובת זהירות זו, שכן כפי שהעיד נציג העירייה וכפי שניכר מאופן הצבת מבני הבטון, הייתה לכאורה מטרה חיובית בהצבתם – מניעת חניית רכבים על גבי המדרכה, דבר העשוי להוות מפגע כשלעצמו.

    אכן, ניתן לקבוע, כי קיימות נסיבות בהן התועלת שבהצבת מבני בטון על מנת למנוע חניה, תעלה על הסיכון שיהא בהם מפגע, ומשכך עצם הצבת מבנה בטון המונע חניה אינו מהווה ראיה לקיומו של מפגע והפרת חובת זהירות פרטנית.

    הנה כי כן, בית המשפט נדרש למלאכת איזון בין התועלת שיש בהצבת המבנה לבין הסכנה שהוא עשוי להקים, כאשר האיזון נעשה על פי בחינת מלוא הנסיבות שהוכחו – סוג המבנה, גודלו, מרקמו, מיקומו, נראותו, תוך שבית המשפט נדרש לבחון את שיקול הדעת שהפעילה הרשות המקומית עת שהחליטה להציב את המבנה המסויים במקום המסויים. שיקול דעת זה, הוא נתון המצוי בלעדית בידי הרשות המקומית ועליה להוכיחו במסגרת ראיותיה.

    כמפורט כבר לעיל, הנתבעות, נמנעו מלהביא ראיות על מנת להוכיח את שיקול הדעת שהפעילה העירייה בעת הצבת מבני הבטון והימנעות זו פועלת כנגדן. כזכור בישיבת קדם המשפט הבטיח נציג העירייה לבחון את הדברים, אך הדבר לא נעשה. על כך כבר נאמר: "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, 760 (1980), ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה, בע"מ פ"ד מד(4) 595, 603 (1990). בענייננו, הסבר לא ניתן, לא כל שכן הסבר סביר, ולפיכך עומד הדבר לרועץ לנתבעות. הנתבעות אמנם טענו שיכול והעמודים הוצבו לפני שנים רבות ואולם גם את זאת לא טרחו להוכיח ואף לא הוכיחו קיומן של תלונות תושבים אודות חניית רכבים. השאלה, כיצד, מתי ומדוע הוחלט להציב את מבני הבטון דווקא לידי הבית המסויים הזה, בעת שהוצבו נותרה ללא מענה.

    הדעת נותנת, כי בעת הצבת מתקן כלשהו על המדרכה, על העירייה מוטלת החובה הבסיסית לשקול, לבחון ולהגיע למסקנה, שאכן באופן ההצבה ובמקום ההצבה אין משום מפגע וכי התועלת עולה על הנזק שעשוי להיגרם בבחינת הכרח בל יגונה.

    במקרה דנן לא הוכח שהופעל שיקול דעת כזה. על פניו, לא הייתה כל מניעה שהנתבעת תוכיח את אופן שיקול הדעת המופעל במקרים מעין אלה, מי מחליט על כך, כיצד מתקבלת ההחלטה ומהם השיקולים שנשקלים. נציג העירייה השיב שמדובר בהחלטה של ועדת תנועה ואולם לא הוכח כי אכן כך הם הדברים ולא הוכח שיקול הדעת שהופעל בהצבת מבני הבטון, בהחלפתם לאחר תלונת התובעת (שעה שנציג הנתבעת טען שאין קשר לתלונה אלא למראה האסתטי) ובהסרתם בסופו של דבר.

    לא הייתה כל מניעה שהנתבעות תפעלנה להבאת עדות שהיה בה כדי להניח את הדעת שקיימת דרך קבלת החלטה מובנית, תוך שקילת כל השיקולים הנדרשים.

    בתי המשפט עמדו לא פעם על חובותיה הראייתיות של העירייה שעה שמוכח קיומו של מפגע לכאורה בשטחן. הוכחת מפגע לכאורי כזה, מעביר לכתפי העירייה את נטל הבאת הראיה על מנת שתוכל לחזור ולאזן את כפות המאזניים ולשלול את חיובה בנזיקין, זאת גם בשים לב לעובדות שבידיעתה הייחודית נמצאות הפעולות וההחלטות אותן היא מקבלת. כפי שהסביר בית המשפט בעניין שטרנברג -

    "הנטל שהצליח המערער להעביר אל כתפי המשיבה הוא נטל הבאת הראיות, שמשמעותו כי כפות המאזניים נוטות לטובת התובע ועל הנתבע, הרוצה בכך, החובה להחזיר ולאזן ביניהן...

    תוצאתו הדיונית הרגילה של כלל זה היא הטלת נטל הבאת ראיות נגדיות על הנתבע; היינו, עליו להמציא בראיותיו תשובה כלשהי שיהא בה כדי לעקור את המסקנה הלכאורית בדבר רשלנות (ע"א 411/70 פינס (פנטשי) נ' בן עמירה ואח’, פד"י כ"ה (2) 297,284). בסופו של דבר יוכרע הדין על פי מאזן ההסתברויות, כאשר נטל השכנוע ממשיך לרבוץ על כתפי התובע (ע"א 705/78, רמון ואח' נ' מאוטנר ואח’, פד"י ל"ב (1) 725-726, 720; ע"א 612/78, פאר נ' קופר ואח’, פד"י ל"ה (1) 720 725-(726"

    (ראו גם: בע"א (ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה (31/10/99)).

    בענייננו, העיריה לא עמדה בנטל. העירייה לא הצליחה להוכיח שהיה בידה מנגנון סביר לקבלת החלטה בנוגע להצבת מבני בטון על גבי המדרכה, לא הצליחה להוכיח, כי שקלה והחליטה שעל אף הסיכון הכרוך בכך שהצבת מבני הבטון במיקום בו הוצבו הייתה הכרחית ובבחינת הרע במיעוטו. נהפוך הוא. דווקא מן ההחלטה שהתקבלה בסמוך לתלונת התובעת לשנות את מבני הבטון ולבסוף להסירם לחלוטין, ניכר שלא מדובר במבנה הכרחי ושהנזק בעצם הצבתם גדול היה מהתועלת. על פניו, שינויים ולבסוף הסרתם של מבני הבטון הוכיחו שלא הייתה מניעה להורידם, להזיזם או לשנותם הרבה קודם.

    במקרה אחר, שעסק בהצבת עמודי חציצה בשביל אופניים, קבע כב' סגן הנשיא ירון בשן, לעניין הנטל המוטל על העיירה, כדלקמן:

    "ענין אחר הוא הצבתם של אותם עמודים נמוכים בקצה נתיב האופניים. מר גולן, עובד העיריה שהעיד, לא היה מוסמך או מסוגל להשיב במישור התכנוני. כך נותרה ללא מענה התמיהה – האם הצבת עמודים אלה במקום נעשתה כדין והאם מבחינה תכנונית, היא תקינה? אין ספק שהכוונה למנוע חדירת מכוניות לנתבי האופניים היא סבירה, אך אותם עמודים נמוכים אכן אינם מאד בולטים לעין, במיוחד בעת שמביטים בהם מרחוק בשעת לילה. העובדה שהם מסומנים בסרט מחזיר אור לא תועיל הרבה עד שלא תנוח עליהם אלומת אור, אלא שאז עלול הדבר להיות מאוחר מדי. לא נראה מסובך לגרום לעמודים כאלה להיות יותר בולטים לעין, ודומה שאת זה היה על העיריה לוודא. מצבם האפרורי והבלתי בולט של העמודים, אכן יצר בנסיבות אלה סיכון. בנסיבות שפורטו מצאתי שהנתבעת אכן הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי המשתמשים בשביל האופניים..." (תא (ת"א) 25075-04-14 אברהם עמר נ' עיריית תל-אביב (13/10/16)).

    כך גם בענייננו, הנתבעות לא הוכיחו את גדר שיקול דעתה בעצם הצבת מבני הבטון. ומכאן שלא עמדו בנטל הראייה שהועבר על כתפיהן, לאחר שהתובעת הוכיחה שהמדובר במבנה העשוי להוות מפגע.

16. ניתן עוד להוסיף, כי במקרים דומים לענייננו שעניינם הצבת מבנים בשטחה של עיר לצורך מניעת חניה, התלבט בית המשפט לא פעם האם מדובר במפגע. מן הפסיקה עולה, ההכרעה נופלת בסופו של דבר בהתאם לנסיבותיו של מקרה ומקרה ובחינה האם הנזק עולה על התועלת.

    כך כאשר המבנים מוצבים על קצה המדרכה, במרחק שווה זו מזו ולא במקום המהווה מעבר ניתן יהא לסבור שאין המדובר במפגע, לא כן, כן כאשר הן מוצבים בשביל מעבר ממש. במקרה כזה, המסקנה שמדובר במפגע מתבקשת, במיוחד כך כאשר העירייה לא טרחה להביא ראיה כלשהי בנוגע לשיקול הדעת שהופעל תוך הצבתם, אלא נראה שמדובר כמעט בגחמה של רגע לחסום מכוניות או להסיר מפגע בהורדת המבנים מבלי להשקיע מחשבה מעמיקה ותכנון.

    כך לדוגמא, בית המשפט עמד על כך, שמבני בטון, אפילו כאלה שאינם מתמזגים באבן המשתלבת של המדרכה סביבם, נקל מאוד למעוד עליהם. הן יוצרים שנוי ממשי ופתאומי ממפלס הגובה האחיד של המדרכה, ומאידך אינם גבוהים ובולטים דיים כאמור על מנת שיזדקרו לעין באופן בולט (תא (חי') 16005-05-09 פליציה נשר נ' עירית קרית מוצקין (4/11/2010), (להלן: "עניין פיליציה")).

    בעניין פיליציה המדובר היה בכפות בטון. בית המשפט עמד על כך שבאפשרות שהולכי רגל ימעדו על הכפות אין די. כמעט בכל אובייקט ניתן להיתקל ולמעוד בחוסר שימת לב. סיווג מקום הנפילה הוא סיווג אמפירי-משפטי משולב המתייחס הן למתאר הפיסי של מקום הנפילה, לעת הנפילה, והן לשיקולי מדיניות משפטיים המשחקים על הכף. לא רק שאלת המפלס ודרגת הסטיה ממנו היא הקובעת, אלא גם "טקסטורת" האובייקט ביחס לסביבה. כך לדוגמא, מדרגות, סף מדרכה, עשויים להוות מכשול, אך עצם קיומם על מדרכה, לא יקים אחריות לרשות. באותו מקרה, בית המשפט הטיל אחריות לאחר שמצא שכפות הבטון לא היו מוצבות בקצה המדרכה, אלא לכיוון שדרת החנויות, באופן שאינו מונע בהכרח חניה ומהווה מכשול.

    הנתבעות הפנו לפסק הדין בע"א 9023/06 גולד יוסף נ' קריית יצחק וולפסון (5/6/2006). עיון בפסק הדין מלמד ששם בניגוד לענייננו, מדובר היה בשורת כיפות בטון שהיו בולטות לעין ובית המשפט קבע שלא ניתן לקבוע שהתובע לא הבחין בקיומן בשל האפקט המצטבר של כיפות רבות על כברת דרך קצרה למדי. בית המשפט המחוזי החליט שלא להתערב בקביעה עובדתית זו, כמו גם בקביעה שעל התובע היה להבחין בכפות מכל זווית ומכל כיוון התקדמות לעבר הכניסה לבניין, בקובעו: "לא מצאנו מקום להתערב במסקנתה של הערכאה הדיונית, לפיה בהצבת כיפות הבטון – למניעת סיכון בטיחותי ברור וגלוי לעין, באופן שבו הוצבו הכיפות – בקצה המדרכה במרחק אחיד זו מזו ומהכביש גם יחד, ובצורתן – הבולטת לעין כמו גם גודלן, נהגה הנתבעת כפי שבעל מקרקעין סביר היה נוהג בנסיבות העניין, והתנהגותה לא חרגה מסטנדרט הזהירות הראוי. מסקנתה של הערכאה קמא איזנה באופן ראוי והולם בין מכלול הערכים והאינטרסים הרלבנטיים, והיא מקובלת עלינו מטעמיה. אשר על-כן, אין עילה להתערב בקביעתו של בית-משפט קמא, לפיה הנתבעת לא התרשלה כלפי התובע".

    הדברים אינם דומים לענייננו, בענייננו מדובר בשני מבני בטון בלבד, שלא הוצבו על קצה המדרכה אלא במרכז המדרכה. אין בענייננו את האפקט של שורת כפות בטון ובהחלט אפשר שאדם ימעד על המבנים בין אם הוא מכיר את המקום ובין אם לאו, בין משום חוסר תשומת לב ובין מסיבות אחרות. העובדה היא שהוצב מבנה שעשוי להכשיל על גבי המדרכה ושהנתבעות לא הוכיחו את שיקול הדעת שהופעל מדוע דווקא הוצב המבנה במקום ובאופן שהוצב, ומדוע הועדף אמצעי זה על אמצעים אחרים, כדוגמת אכיפה תקיפה כלפי עברייני חנייה המחליטים להחנות את רכבם על המדרכה.

    נציג הנתבעת טען שבמקרה דנן הוכח שהתועלת עלתה על הנזק, שכן התובעת עברה במקום פעמים רבות ונפלה רק פעם אחת. בכל הכבוד, אני מתקשה לקבל טיעון זה. מספיקה פעם אחת של נפילה ופגיעה גופנית, כדי לקבוע שהמדובר במפגע שהכשיל את התובעת וכאשר לא הוכח שיקול הדעת שהופעל בעצם הצבת המבנים ושקילת אמצעים חלופיים שנזק שבהם עשוי להיות פחות, הרי שהנתבעת לא עמדה בנטל. הדברים הם בבחינת קל וחומר, כאשר מדובר במבני בטון מסיביים, רחבים ונפילה על גביהם עשויה לגרום נזק רב כפי שארע בפועל.

17. בנסיבות אלה, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, את עדותה של התובעת ועדותו של נציג הנתבעת, באתי לידי מסקנה, שהתובעת עמדה בנטל להוכיח, שהנתבעת אשר נושאת בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיה התרשלה בעצם הצבת מבני הבטון במקרה זה. שעה שהתובעת הרימה את הנטל הראשוני, כי לכאורה נפלה כתוצאה ממפגע, על הנתבעת היה לסתור את הטענה ולמצער להוכיח באמצעות עדות, תמונות או מסמכים, שההחלטה על הצבת מבני הבטון ומיקומם התקבלה לאחר הפעלת שיקול דעת נכון ותוך שקילת המיקום בזהירות ובסבירות והכרעה מושכלת שבנסיבות, העדפת חסימת החניה גוברת. נציג העירייה כזכור טען שמדובר במבנים שהוצבו לפני שנים רבות ואולם גם זאת לא הוכח, העירייה לא הוכיחה שאין באפשרותה לאתר את נסיבות ומועד הצבתם, לא הוכיחה מדוע הוחלפו ולא הוכיחה מדוע הוסרו לבסוף. עוד חשוב להדגיש, שאין חולק שכיום מוצבים מבנים אחרים, גבוהים יחסים הנראים בצורה טובה יותר. הווה אומר, העירייה עצמה הגיעה למסקנה שמה שהוצב בזמנו אינו עונה על הדרישות והלכה למעשה, העירייה גם הפנתה לתקן הרלוונטי משנת 2008, אשר גם לפיו מבנה הבטון במקרה דנן אינו עומד בתקן.

    אין ספק שמדרכות אינן אמורות להיות מישור גיאומטרי, וצפויים להימצא בהם מבנים שעשויים להכשיל את עוברי הדרך, כמו עמודי חשמל, מעקות, ברזי כיבוי, מעמדי אופניים ושלל מבנים העשויים לגרום להיתקלות ונפילה. החובה הבסיסית של עירייה שמחליטה להציב על גבי מדרכה מבנה מעין זה, היא להקפיד שהמבנה של מה שמוצב תקין ובטוח ושהמיקום לא יהווה סכנה. במקרה דנן, הוכח שהמיקום, המבנה ואופן הצבת מבנה הבטון יצר סכנה יתירה.

18. הנתבעות טוענות כי גם אם תוכח אחריותן, לתובעת אשם תורם כבד. אדון עתה בטענה בזו.

    אשם תורם – האמנם?

19. הנתבעות טוענות שהתובעת אמורה הייתה לשים לב לאופן צעידתה ודרך הליכתה, במיוחד כך כאשר המדובר בתאונה שארעה באור-יום, והתובעת מכירה היטב את המקום.

    התובעת טוענת שאין להשית עליה כל אשם תורם שכן היא נתקלה בקצה של העמוד, ויכול והיו אנשים משני צידי המבנה ואז המבנה נסתר ונתקלים בו.

20. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

21. בענייננו, האירוע ארע בשעות הבוקר, בסביבה מוכרת יחסית לתובעת, כאשר התובעת פוסעת בדרך הזו מדי בוקר, כפי שהעידה בכנות. התובעת נתקלה במבנה הבטון בדרכה לאוטובוס ולמרות ההיכרות עם הסביבה, ככל הנראה מחוסר תשומת לב. טענתה בסיכומים כי היו הרבה אנשים במקום לא נטענה בתצהירה ולא הוכחה, אך סביר שבשעת בוקר המדרכה לא הייתה ריקה. בנסיבות אלה, הוגן להשית על התובעת אשם תורם ואולם טענת הנתבעת שאשמה התורם של התובעת גבוה מאוד אינה מתיישבת עם הנסיבות. מדרכה אינה מסלול מכשולים. התושב לא אמור לפלס את דרכו בין מבנים שונים ומשונים על גבי המדרכה.

    בנסיבות שהתבררו כאן שיעור האשם התורם שיוטל על התובעת אמור להיות מתון בהתחשב שמדובר במהות המפגע. בנסיבות שפורטו, אני קובעת, כי אשמה התורם של התובעת עומד על שיעור של 30%.

22. משנקבעה סוגיית האחריות, יש לדון בשיעור הנזק ואולם קודם יש להתייחס לפגיעה הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובעת בתאונה.

    הנכות הרפואית שנגרמה לתובעת

23. לאחר התאונה הוסעה התובעת לקופת החולים ומשם פונתה באמבולנס לבית החולים. בבית החולים אובחנה נפיחות ניכרת באף פירוביטלית. המטומה תת עורית במצח ימין. דימום פריאוביטלי עליון ותחתון דו צדדי. חבלת אף עם חתך בצורת U הפוך בגשר האף עם נפיחות רבה ורגישות. בבדיקת האף נמצא שבר במחיצה עם סטייה של המחיצה וכן המטומה במחיצה משמאל. CT ראש הדגים – שברים בעצמות הנזליות ללא סימני דימום מוחי חבלתי. בפענוח בדיקת ה- CT צוין כי קיימת דפורמציה בעצמות הנזליות והדבר מתאים לשבר טרי וכי קיימת נפיחות ברקמות רכות תת עוריות פרונטלית כמו גם חשד לקונטוזיה מצחית ימנית מומחית. בוצעה רדוקציה סגורה של עצם האף וניקוז ההמטומה במחיצה.

24. מומחה התובעת, ד"ר יורם שטרן סקר את מצבה של התובעת לאחר התאונה. לפני המומחה התלוננה התובעת על קושי בנשימה אפית בעירנות או בשינה. בבדיקה גופנית מצא המומחה גבנון מעל גשר האף. בחללי האף מצא סטית מחיצה. האף עם חסימת מעבר אויר. בחוות דעתו ציין המומחה כי עוצמת החבלה גרמה לתזוזת השברים ולצורך ברדוקציה של עצמות האף. הפגיעה גרמה לעיוות חיצוני ופנימי של האף ובעקבות כך לקושי בנשימה אפית. בנסיבות אלה, המליץ המומחה על קביעת אחוזי נכות בשיעור של 20% לפי סעיף 69 (1) ב' על פי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"),

25. הנתבעות הגישו מטעמן, את חוות הדעת של ד"ר דניאל צ'יק. בפני המומחה התלוננה התובעת על חשש לישון לבד מפני חוסר אוויר ועל פגיעה בחוש הטעם והריח. במסגרת סקירת המסמכים הרפואיים, הפנה המומחה למסמכים רפואיים מחודש יוני 2015, בהם תועד, כי התובעת נפלה בעבודה ונחבלה באף, וכן צוין "בצילום שבר עצם האף" ונפיחות במחיצת האף. בתיעוד אחר צוין, כי בצילום נראה שבר באף וניתנה אבחנה של "שבר סגור של עצמות האף" בגליון רפואי נוסף צוין, כי קיימת המטומה של האף עקב נפילה ושבר ללא תזוזה.

    בבדיקתו ציין המומחה, כי לאורך כל שהייתה בחדר, התובעת נשמה בנינוחות עם פה סגור. לא נשמעו קולות נשימה, לא נראה קוצר נשימה. בדיקת האף החיצוני מראה ציר אף סוטה במידה קלה לשמאל. בדיקת תוך האף (רגילה ועם סיב אופטי) מצביעה על סטייה ניכרת של מחיצת האף לימין המצרה מאוד את מעבר האוויר האפי בצד זה. מעבר אפי שמאלי גם הוא מוצר. בבדיקת ראי קר, נראתה הפחתה ניכרת ביציאת אוויר מימין בהשוואה ליציאת אוויר משמאל. בדיקת חלל הפה תקינה ולא נראית נזלת אחורית.

    בסיכום חוות דעתו ציין המומחה שעל אף הממצאים שמצא בבדיקתו התובעת נושמת בחופשיות. המומחה קבע שמצבה של התובעת מצדיק קביעתם של 15 אחוזי נכות בגין חסימה אפית לפי סעיף 69 (ב) לתקנות הביטוח הלאומי ואולם בשים לב למסמכים המלמדים על חבלה נוספת לאף לאחר התאונה דנן יש לקבוע שרק מחצית מן הנכות קשורה לתאונה. המומחה הוסיף שהנכות היא זמנית מאחר ובידי התובעת לעבור טיפול של ניתוח ויישור מחיצת האף. ניתוח שכזה נערך בהרדמה כללית או מקומית, סיכויי הצלחתו גבוהים וסיבוכיו מעטים. ככל שתעבור ניתוח הנכות תפוג לאחר חצי שנה.

26. בתשובה לדברים שהעלה מומחה הנתבעת טענה התובעת, כי השבר שנראה בצילום בעת הפגיעה הנוספת שלה, הוא אותו שבר שאירע בפגיעה דנן וכי האף לא נשבר שוב. התובעת הדגישה שמדובר בשבר ישן. באשר לניתוח הסבירה בהתרגשות רבה שבעלה נפטר בעת שעבר ניתוח פשוט, עקב כך היא חוששת מאוד מניתוח ובגילה ובמצבה אין בכוונתה לעבור ניתוח כזה.

27. הצדדים בחרו להגיש את חוות הדעת הרפואיות מבלי לחקור את המומחים ומבלי לספק הבהרות רפואיות לסוגיות שהועלו – הן בעניין הניתוח והן בעניין קיומו או קיומו של שבר נוסף. אין מחלוקת שאף אחד מן המומחים לא ראה צילום לאחר הפגיעה הנוספת (להבדיל מפענוח) ולא נתן תשובה לשאלה האם יכול ומדובר בשבר ישן. בנסיבות אלה, הותירו הצדדים את ההכרעה לבית המשפט, הכרעה שתעשה מן הסתם בהתאם לשורת ההגיון ומכלול הראיות שהוגשו.

    לאחר שבחנתי את הדברים ואת המסמכים הרפואיים אני רואה להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת בגין התאונה על שיעור של 10%, וזאת מתוך הנחה שבתאונה דנן נגרמה חבלה חמורה יותר מזו של התאונה הנוספת, שהרי מדובר היה בשבר עם תזוזה ונדרשה רדוקציה של השבר. אין בידי להכריע האם בחבלה הנוספת נגרם שבר אם לאו, העניין נופל לפתחה של התובעת עליה הנטל, ולפחות הייתה צריכה להיות בעניין זה התייחסות של המומחה מטעמה. שיעור נכות זה מתיישב גם קביעת המוסד לביטוח לאומי והעובדה שקיים ניתוח מתקן שלעת הזו מבקשת התובעת שלא לעבור, הכל גם תוך התחשבות בכך שגם אם תעבור לבסוף ניתוח אין כל ערובה שיצלח.

    הפגיעה התפקודית

28. התובעת טוענת לפגיעה תפקודית לפחות כשיעור נכותה הרפואית, תוך שהיא מעלה טענה שנגרמה לה ירידה בזיכרון, שהיא עובדת לאט יותר ואף נאלצה לעזוב את עבודתה. הנתבעת טוענת שלא נותרה לתובעת פגיעה כלשהי, היא עובדת, נוסעת לחו"ל וממשיכה בחייה. הנתבעת גם מפנה למסמכים רפואיים מהם עולה שלתובעת מצב רפואי שלא קשור לתאונה לרבות ירידה בזיכרון.

29. מתצהירה ועדותה של התובעת, עלה שהיא למדה לימודי משפטים בגיל 62, במטרה לעזור לעובדים זרים ומני אז עבדה במשרד עורך-דין והופיעה בבית הדין לעבודה. לדבריה לאחר התאונה החסירה ימים והתקשתה בעבודתה עד שלבסוף פוטרה בחודש יוני 2016, מאז התובעת עובדת באופן עצמאי. מנתוני ההכנסות שהציגה התובעת עולה כי במחצית שנת 2016, בהיותה עצמאית הרוויחה התובעת שכר גבוה מזה שהרוויחה בהיותה שכירה, ואולם בשנת 2017, בהתאם לאישור רואה חשבון שהוצג השכר ירד בצורה ממשית.

30. הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות  דרום בע''מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).

31. במקרה דנן, בשים לב למכלול הנתונים שהוכחו, באתי לידי מסקנה שיש להעמיד את פגיעתה התפקודית של התובעת על שיעור נכותה הרפואית, זאת שעה שלא ניתן לקשור בין פיטורי התובעת ובין התאונה דנן דווקא. כזכור, הייתה לתובעת תאונה נוספת במהלך התקופה ועד לפיטורין חלפו כשנתיים. כמו כן, בשים לגילה של התובעת ומצבה הרפואי לא ניתן לקשור את הירידה בהכנסותיה כעצמאית לפגיעתה מהתאונה דווקא, אף שניתן להניח שכל פגיעה מקשה ומכבידה ובכלל זה פגיעה המקשה על הנשימה. בהקשר זה, אני מתקשה לקבל את חוות דעת מומחה הנתבעת שקבע שחרף הפגיעה במחיצה אין כל השפעה באשר היא על נשימתה של התובעת.

    משקבעתי את שיעור הנכות התפקודית, אפנה לחישוב הנזק.

     

    שיעור הנזק

32. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

    התובעת ילידת: 30/1/1943.

    מועד התאונה: 13/07/14.

    גיל התובעת בעת התאונה: 71 ו- 5 חודשים.

    גיל התובעת כיום: 76 ו- 3 חודשים.

    שיעור נכות רפואית ותפקודית: 10%.

     

    הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות

33. התובעת טוענת לבסיס שכר לפי שכר רבע שנתי במוסד לביטוח לאומי בשיעור של 8,628 ₪, ולחישוב בהתאם לשיעור הנכות לכל תקופת העבר וכן למשך כחמש שנים קדימה, שכן על אף גילה התובעת ממשיכה לעבוד. לטענת התובעת קיים קשר סיבתי בין פיטוריה ובין התאונה ויש לקחת עובדה זו בחשבון.

34. הנתבעת טוענת שאין כל קשר בין התאונה ובין פיטוריה של התובעת, ואין כל הפסדי שכר לא לעבר ולא לעתיד, במיוחד כך כאשר המעביד לא הגיע לשפוך אור על סיבת פיטוריה של התובעת ואופן תפקודה. הנתבעת מדגישה שמדובר בחבלה נקודתית שהשפעתה מוגבלת.

35. בהתאם לנתונים שהציגה התובעת, אכן בסיס שכרה עמד על השיעור הנטען לערך ואולם מאז פיטוריה חלו תנודות בשכר. במחצית השנה של שנת 2016 הרוויחה ממשכורת סך כולל של 65,657 ₪, דהיינו שכר חודשי של 10,942 ש"ח ואולם החל מחודש יולי 2016, בהיותה עצמאית נוצר לה הפסד של 6,620 ₪. בשנת 2017, הסתכם הרווח השנתי שלה בסך של 16,325 ₪ דהיינו 1,360 ₪ לחודש.

    כמובן שקשה לייחס את הירידה בשכר לתאונה. אף שהתובעת טענה לירידה קוגנטיבית ועבודה איטית יותר, לא ניתן לקשר זאת לתוצאות התאונה. כפי שהוכח פגיעותיה של התובעת התרכזו בפגיעה באף, לא הוכחה פגיעה נוירולוגית או קוגנטיבית אף שהיה חשש לחבלה במוח.

    לענייננו חשוב שהתובעת חזרה לעבודתה לאחר שבועיים מאז התאונה, ובתקופת אי הכושר קיבלה דמי פגיעה.

36. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לידי מסקנה שבנסיבות העניין ובמיוחד שעה שעל התובעת לעבוד עתה במומה ואינה נמצאת במקום עבודה מוכר ומגונן, נכון לפסוק לתובעת הפסדי שכר בשיעור גלובלי סביר, המשקף את מכלול הנסיבות שהוכחו.

    בגדר נסיבות אלה, יש לשקול את גילה של התובעת ומצבה הכללי ללא קשר לתאונה, את העובדה שממילא ניתן היה לצפות שתקטין את היקף עבודתה. יש גם לשקול את העובדה שלא הוכח קשר בין פיטוריה לבין התאונה. פיטוריה היו לאחר כשנתיים, כאשר במהלך הזמן חוותה תאונה נוספת. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהקושי וההפרעה לתפקוד שהתאונה יצרה.

    סביר שהתובעת בשלב זה של חייה תתקשה לעבוד משרה מלאה ללא קשר לתאונה ושהיקף עבודתה מוגבל. יחד עם זאת, יש לשקול שהתובע עדיין עובדת הרבה מעבר לגיל הפנסיה, ושהיא בעלת כושר עבודה ומני אז פיטוריה נאלצה לעבוד במומה בלא זכות לשכר קבוע.

    שיקול רלוונטי נוסף, שיש להכניס לסל השיקולים, הינו שנכותה של התובעת אינה גבוהה ונכות כזו סביר שהשפעתה היא חלקית.

    חשוב להדגיש, שבהתאם לפסיקה יש לפסוק פיצוי גם למי שלא נגרע שכרו, מתוך הנחה ויכול ותוצאות התאונה ישפיעו לעתיד לבוא. הדרך הנאותה לפצות את התובע במקרים אלה, היא בקביעת סכום גלובלי, שיקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו ותוך שיקולל העובדה שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (השוו: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537), ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.94)).

    הדברים הם בבחינת קל וחומר שעה שהתובעת כבר עזבה את מקום עבודתה.

37. בנסיבות העניין, אני מוצאת לנכון להעמיד את הפסדי שכרה של התובעת לעבר ולעתיד על סכום גלובלי של 20,000 ₪ כסכום סביר שמשקף הפסד שיכול ונגרם ויגרם לתובעת בשל מצבה עקב התאונה, הכל בשים לב לשיעור שכרה לפני התאונה ולאחריה. סכום זה כולל גם הפסדי פנסיה.

    עזרה והוצאות מכל סוג

38. התובעת טוענת לפיצוי בגין עזרה והוצאות לאחר התאונה. התובעת עתרה לפיצוי בשיעור של 45,000 ₪, שעה שמדובר בפגיעה שממשיכה ללוות את התובעת.

    הנתבעת טענה שאין לפסוק דבר, בשים לב למהות הנכות לשיעור הפגיעה ולכך שלא הוכחו הוצאות כלשהן.

39. התובעת העידה, כי זמן קצר לאחר התאונה חזרה לעבודתה ואולם מני אז לא הייתה במיטבה. התובעת מסרה עוד בכנות שאותה עוזרת שהייתה לה לפני התאונה מגיעה לאחריה באותו היקף.

40. כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).

    לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

    באופן דומה נפסק לעניין הוצאות, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. 

    אמנם, גם בהקשר זה עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראו לדוגמא: ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום  (22/3/1994)), ברם, מקום שנמצא כי התובע נזקק לטיפולים ומעקב רפואיים ואף נזקק לטיפול תרופתי, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2/2/78); י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן (27/7/1967); ת"א 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2/2/06); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (23/8/09); ת"א 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (25/8/99)).

41. בעניין הוצאות אחרות, טענה התובעת, כי סמוך לתאונה הייתה אמורה לצאת לטיול משפחתי ועקב התאונה נאלצה לבטל אותו. מעדותה של התובעת עלה שלא נגרמו לה הפסדים כספיים עקב הביטול, פרט לאובדן ההנאה שביציאה לטיול עם בני משפחתה.

42. בענייננו ללא ספק לאחר התאונה, בהיות אפה של התובעת שבור והתובעת חבולה, נזקקה התובעת לעזרה החורגת מעזרה רגילה ואף הוציאה הוצאות לנסיעות, משככי כאבים ועוד כהנה וכהנה. גם לעתיד לבוא, יכול שהתובעת תזקק להוצאות ועזרה מסויימים.

    בנסיבות העניין, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, היקף העזרה לה נזקקה התובעת בעבר והיקף העזרה לה היא נזקקת כיום, בשים לב לגילה של התובעת, ולכך שבשל גילה המבוגר יחסית השפעת הנכות אולי משמעותית אף יותר, אני מעמידה את הפיצוי על סכום גלובלי של 6,000 ₪ לעבר ולעתיד.

    נזק לא ממוני

43. התובעת עתרה לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 100,000 ₪ זאת בשים לב לסבל הרב בעקבות הארוע. הנתבעת סבורה שיש להעמיד את הפיצוי על סך של 3,000 ₪ בשים לב לנסיבות האירוע והפגיעה שנפגעה התובעת.

44. בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעברה התובעת לאחר התאונה, לכאבים שסבלה, לעובדה שנותרה עם אף שבור עם פגיעה בנשימה ועם פגיעה במראה, דבר שילווה אותה לאורך כל חייה. כמו כן, נפגעו לתובעת חוש הריח וחוש הטעם ומכאן נשללו ממנה הנאות חיים בסיסיות. ההפרעה בנשימה, הינה דבר שללא שמץ של ספק מעצים את משמעות הפגיעה ומכביד על התובעת בחיי היום יום.

45. בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקה של התובעת מאז התאונה ולנכות בגינה, אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 40,000 ₪.

    אחרית דבר

     

46. התביעה מתקבלת - סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן:

    הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות -	20,000 ₪
    עזרה והוצאות מכל סוג	6,000 ₪
    נזק לא ממוני	40,000 ₪
    סה"כ פיצוי	66,000 ₪
    ניכויי אשם תורם – 30%	19,800 ₪ -
    סה"כ פיצוי בניכויי אשם תורם	46,200 ₪.

47. אחר כל האמור לעיל, הנתבעות תשלמנה לתובעת סך של 46,200 ₪ בצירוף אגרה כפי ששולמה, בצירוף הוצאות שהוציאה בגין חוות דעת המומחה מטעמה. כמו כן, תשאנה הנתבעות בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

     

    ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ט, 30 מאי 2019, בהעדר הצדדים.