חנקס נ' בית המכס אשדוד

בקשה להורות לרשות המיסים לבטל חיוב במס וקנסות בהם חויב התובע, עקב קביעת שומה חדשה לרכב שייבא ארצה בייבוא אישי, כאשר השומה החדשה נערכה כארבע שנים לאחר שחרור הרכב ותשלום השומה שנקבעה אז.

כללי:

בעלי הדין

1. התובע הינו אזרח ישראלי, אשר בשנת 2010 רכש וייבא לארץ ביבוא אישי רכב מסוג BMW מס' שילדה 5uxzv4c53bl406541 (להלן- "הרכב");

    

2. הנתבעת הינה רשות המיסים בישראל.

    

   עובדות שאנין שנויות במחלוקת בין הצדדים:

3. במהלך חודש ספטמבר 2010 רכש התובע את הרכב מאת חברת E. P. R. Auto center בארה"ב (להלן-"המוכר"). לטענת התובע, הוא רכש את הרכב בתמורה לסך 41,117 דולר ארה"ב (להלן-"דולר"), כפי המופיע בשטר המכר של הרכב.

    

4. כאשר הגיע הרכב ארצה, ממונה על פרויקטים הערכה בבית המכס באשדוד אישרה ביום שחרור הרכב כי הרכב משומש וערכו המוצהר מתקבל ותואם את מחירי מדינת המוצא, כערך עסקה קביל.

    

5. ביום 24.2.16 שלחה הנתבעת לתובע הודעת גרעון בה כתבה כי בביקורת שלאחר התרת הרשימונים, ובהתאם לחקירה שביצעה הנתבעת, נמצא כי מחיר העסקה הינו 63,000 דולר, ולא 41,117 דולר. על כן שלחה לתובעת הודעה גרעון על הסך 152,774 ₪ (להלן-"הודעת הגרעון") לפי הפירוט כדלקמן:

   • מס קניה67,375 ₪;

   • רבית והצמדה 20,981 ₪;

   • קנס פיגורים40,650 ₪

      

6. ביום 29.3.15 (לאחר הודעת הגירעון ולא לפניה) נחקר התובע על ידי חוקר המכס, מר פיני אלמקייס (להלן-"החוקר") אודות הסכום ששילם עבור הרכב. בפני התובע הוצגו שני מסמכים על העברת כספים לספק הרכב בחו"ל, האחד על הסך 42,000 דולר והשני על הסך 21,000 דולר, כאשר כספים אלו הועברו מחשבון החברה של אביו. בחקירה זו אמר כי מי שנתן את ההוראה להעביר את הסך 42,000 דולר היה הוא, ואילו את ההוראה להעביר את הסך 21,000 דולר לא הוא נתן אלא אביו, מר יהושע חנקס.

    

7. ביום 5.4.15 שלח ב"כ התובע לנתבעת ערר על הודעת הגרעון. לא מצאתי בחומר הראיות תשובה לערר זה.

    

8. ניתן היה לצפות שהחוקר יבקש לחקור את אביו של התובע מיד לאחר חקירתו של התובע, שכן זו פעולת חקירה מתבקשת מאליה, ואין צורך להיות חוקר מיומן על מנת לחשוב עליה ולבצע אותה. אלא שהחוקר המתין כחודש וחצי מאז חקירתו של התובע, ורק ביום 5.8.15 פנה החוקר לתובע וביקש לחקור את אביו של התובע. התובע אמר לחוקר כי אביו סובל ממחלת האלצהיימר וכי נכון לאותה עת אביו במצב סיעודי.

   ביום 9.8.15 ביקר החוקר בביתו של אבי התובע יחד עם גב' ביטון סימונה. בתרשומת שערכו החוקר וגב' ביטון נכתב כי אביו של התובע שכב בסלון הבית, מחובר למכשור רפואי, מחוסר הכרה ובמצב של חוסר תקשורת עם הסביבה.

    

   טענות הצדדים: 

9. לטענת התובע הוא רכש רכבו תמורת סך של 41,117 דולר מחברת E.P.R Auto center .

    

   בעת שחרור הרכב נקבעה על ידי ממונה בכירה מטעם הנתבעת שומה של 174,045 ₪ בהתאם למחיר העסקה, ששיקף נאמנה מאפייני הרכב: משומש; מייבוא אישי; שימש חברת ליסניג קודם לכן ובזמן אמת אישרה הנתבעת את מחיר העסקה ולפיה קבעה גובה המס.

    

   כעבור יותר מארבע שנים פנתה הנתבעת לחיוב חדש, ללא הצגת כל ראיה לערך שונה, תוך התעלמות ממחיר קניית הרכב וממאפייניו.

    

   פניות התובע לרשות לקבלת מידע וקבלת מענה נותרו ללא מענה ראוי, וערר שהגיש נדחה על הסף ללא כל החלטה לגוף העניין.

    

   סע' 130(1) לפקודה קובע כי יש לקבוע את ערך המס לפי ערך העסקה בה נרכש. הקבלה מעידה על ערך העסקה האמתי.

   בחישוב ערך הרכב תוך לקיחת בחשבון של ההפחתות השונות, מצבו ועברו, הוצאות שחרור הרכב והתאמתו, מחיר קנייתו הוא מגיע לסך של 641,978 ₪ ערך הגבוה ממחירון יצחק לוי לרכב ביבוא סדיר. חרף זאת התובעת דורשת סך נוסף של 152,774 ₪ דבר שיביא לתשלום מיסים של 326,819 ₪ על הרכב בסך הכל . סכום זה נוגד כל הגיון כלכלי והגיון מנהלי המצופה מהרשות.

    

   נפסק שאין כל פסול להתייעץ ולהיעזר במומחים המספקים סיוע טכני בהליכים פרוצדוראליים מורכבים ולשלם עבור שירות זה.

    

   הנתבעת פועלת בניגוד להנחיותיה שבסעיף 4א' למדריך ייבוא אישי של כלי רכב הקובע כי עליה לחשב את המס לפי בסיסי עלות הייבוא , ובלבד שהוכח כי הערך המוצהר סביר ואמתי וככל שהמעריך יסבור שהמחיר אינו סביר ואמתי עליו להודיע בכתב ליבואן כי הוא מתכוון לפסול ערכו המוצהר, לפרט הסיבות לכך ולציין הערך שהוא שוקל לקבוע בהתאם למחיר הרכב. נקבע בחוק כי היבואן ישיב בכתב בתוך 30 יום, אך לתובע לא ניתנה הזדמנות לכך ואף לא נערך לו שימוע.

    

   שיקול הדעת שהפעילה הרשות נוגד את עקרון המידתיות והליך מנהלי תקין.

    

   לו הייתה הרשות פועלת באופן המצופה ממנה במעמד הייבוא יכלה לעמוד לו הזכות לבחור אם להשלים העסקה או לבטלה ולהחזיר את כלי הרכב לחו"ל.

    

   התובע מכר הרכב במחיר נמוך ללא גילום המס שכעת נדרש הוא לשלם ובטרם קבלת ההודעה, ולכן עומד הוא בתנאי סע' 3 לחוק מסים עקיפים ואין חשש כי יזוכה בכפל.

   על הנתבעת לבטל הודעת החוב בסך 247,139 ₪, להשיב לו כל סכום שיגבה ולשאת בהוצאות משפטו ושכר טרחת עורך הדין.

    

10. לטענת הנתבעת התובע לא הציג כל ראיה לכך שרכש הרכב ישירות מחברת E.P.R Auto cente האמריקנית. לפי הראיות שאספה הרכב נרכש באמצעות מאכער על אף שהחוק מתיר את הייבוא באופן אישי בלבד ולא באמצעות עוסק. בנוסף החשבון שהציג התובע לא שיקף ערך העסקה האמתי. בחקירתו טען התובע שלא ראה את מסמכי הייבוא בעצמו ולכן לא ביצע את הייבוא האישי כנדרש ממנו לפי חוק. מסיבותיו סירב התובע לצרף לתביעה את המאכרים.

     

    חקירה שערכה העלתה כי ערך הטובין שהוצהר היה נמוך מהערך בו נרכש בפועל ולכן שילם התובע פחות מיסים מכפי שנדרש היה.

     

    בחקירה שנערכה התברר שהתובע שילם עבור הרכב סך של 63,000$ דולר אשר שולם בשתי העברות בנקאיות לחברה בשם CALEXPORT שבעליה הוא מר דוד ליטצ'בסקי. בחקירתו אמר התובע כי שם המאכער היה דוד ליטצ'בסקי והוא מי שטיפל בכל נושא ייבוא המכונית. רק לאחר שעומת עם ההעברה השנייה בסך 21,000 דולר "נזכר" בהעברה זו. בעקבות כך הוציא המכס הודעת חיוב נוספת.

     

    המכס לא פסל מלכתחילה מחיר העסקה המוצהר משום שההפרש בין המחיר שהוצהר על ידי היבואן לבין מחיר המחירון של הרכב המיובא היה סביר (גם אם במדרג הנמוך של הסבירות). משהוברר כי המחיר שהוצהר אינו המחיר האמתי ששולם בפועל פעל המכס על פי הסמכות המוקנית לו לפי דין.

     

    מאחר שהחלטת המכס אינה לפי תקנה 2(ג) לתקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי) תשס"ז-2006, ליבואן אין זכות לערור על החלטת המכס.

     

    סעיפים 229 ו239א לפקודת המכס קובעים כי הטוען ששילם את המס המגיע או שהגיש רשימון כדין עליו הראיה. התובע לא הוכיח טענתו ומנגד עומדת חזקת התקינות המנהלית.

     

    לבסוף יש לדחות התביעה מהכלל כי מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה ושלא ייצא חוטא נשכר, לאור העובדה שהתובע הוא שעבר על החוק.

     

    לחיזוק טענותיה הציגה הנתבעת שני מסמכים המעידים על שתי העברות בנקאיות לחברת calexport (החברה של מק דוד ליטצ'בסקי) מחשבון החברה של אביו של התובע בבנק לאומי סניף בבת ים. העברה אחת היא על סך 42,000 דולר והשנייה שבוצעה באותו יום על סך 21,000דולר. מחקירת התובע במכס עלה כי רק לאחר שעומת עם ההעברה השנייה על סך 21,000 דולר נזכר בה. הוא אמר שהסכומים הועברו מחשבון החברה של אביו, חשבון בו גם הוא היה מורשה חתימה בו, בהוראת אביו. בחקירה התובע הודה בהעברת סכומים אלו. הודה שהעביר תמורת הרכב סך של 42,000 דולר ושאינו יודע מה שיקפה העברת הכספים בסך 21,000 דולר בתחילה אמר שייתכן ואביו העביר הסכום הנוסף אך לאחר שנשאל לגבי זכות החתימה שלו בבנק אמר הוא זה שהלך פיזית לבנק והנחה אותם לביצוע ההעברה ושכנראה הוא גם זה שנתן את ההנחיה להעביר את הסך של 21,000 דולר . בסיום חקירתו סרב לחתום.

     

    התצהירים והעדויות:

11. מטעם התובע העיד התובע בלבד אשר הגיש תצהיר עדות ראשית בו הצהיר כי מחיר הרכב היה 41,117 דולר, בהתאם לשטר המכר וכפי שסיכם עם מר ליטצ'בסקי. הוא הצהיר שהוא יודע שאביו העביר במהלך אותו החודש סכום נוסף של 21,000 דולר אל המוכר הנ"ל תמורת רכישת רכב אחר. רכישה שהוא לא היה מעורב בה וייתכן שהיא בוצעה עבור מי מבני משפחתו המתגוררים בארה"ב. במהלך החקירה שארעה כארבע וחצי שנים לאחר מכן הוא ניסה להיזכר ולא כל כך ידע מה להסביר. הוא ביקש לבדוק את הדברים והחוקרים לא הסכימו. הוא לא חתם על המסמך כי החוקרים לא קראו והקריאו לו את תוכן הדברים והוא הסתייג מניסיונם לחייבו בסכומים נוספים שלא קשורים לרכבו.

    החוקרים הגיעו לחקור את אביו אך בשל מחלת האלצהיימר ממנה סבל נבצר מהם לחוקרו.

    הוא יודע כמה שילם בעבור הרכב ובאיזה מחיר קנה אותו ושילם מכס, קנסות החרמות וכופר כסף בהתאם לדרישה מיום 10.10.10 ומדובר בניסיון המכס לחייבו בחיוב כפול. המכס לא ביצע חקירה. לא פנה לרשויות המכס בארה"ב ולא חקר את מר ליטצ'בסקי. הרכב שימש חברת ליסינג בארה"ב ונכתב ברישיון הישראלי שהוא משומש ולכן ירד ערך הרכב. מחיר הרכב ששילם שיקף רק הפרש של 8.2% פחות ממחיר המחירון של הרכב באותה עת ולכן ממונה פרויקטים ההערכה של בית המכס באשדוד אישרה בחתימתה את העסקה וכתבה "ניתן לאמץ מחיר עסקה" תשלום המיסים הנדרשים יביא את הרכב למחיר לא ריאלי ומעל מחיר המחירון.

     

    התובע נחקר חקירה שכנגד בה העיד כי הרכב כלל תוספת מערכת שמע, מושבי עור, כסאות וחלונות חשמליים. מחיר הרכב היה 41,117$ וזה היה מחיר פאשולי. התשלום היה עבור חברת E.P.R Auto center. הוא לא ניהל מו"מ לפני רכישת הרכב, זה היה מחירו ולאחר סקר שוק לא קטן שערך החליט לרכוש אותו. הוא התנהל מול מר ליטצ'בסקי. לא נערך ביניהם חוזה התקשרות. ייתכן והיו תכתובת דואר אלקטרוני, אך מאחר וחלפו מעל 7 שנים ייתכן ותיבת הדואר האלקטרוני אינה פעילה כבר והוא לא הצליח לאתר התכתבויות. בשום שלב הוא לא היה מיוצג על ידי עורך דין ומר ליטצ'בסקי הכין את כל הניירת.

    סכום הקנייה של הרכב לא היה נמוך. הוא מצא רכבים כאלה גם במחירים שנעו בין 35-40 אלף דולר אך בסופו של דבר שילם מעט יותר כי זה הרכב שרצה לרכוש ושילם יותר עבור התוספות שהיו בו. הוא לא התייעץ עם מעריך שווי או שמאי. הוא לא זוכר מה היה מספר הקילומטרים שעבר הרכב אך היה מדובר על בין 3,000 ק"מ ל- 5,000 מייל.

    ההעברה ע"ס 42,000 דולר עבור הרכב שרכש מדוד וההעברה ע"ס 21,000 דולר הינה עבור רכב שאביו קנה לאחת משלושת אחייניותיו המתגוררת בארה"ב. הוא לא יודע בדיוק לאיזה נכדה ולא התעניין משום שלטענתו אביו רשאי לעשות ככל העולה על רוחו.

    הוא ידע למה מיועדת העברה זו מלכתחילה ועבד יחד עם אביו, לכן ידע מה ומתי. במועד החקירה במכס לא זכר זאת ואין לו תשובה כיצד נזכר פתאום לאחר מכן.

    בשנת 2015 אביו לא תקשר בניגוד למצבו בסמוך לרכישות. אך הוא ידע עבור מה הועבר הסכום כאשר שוחח עם אחיו וזה סיפר לו על כך, משום שבתקופת החקירה לא היה ניתן לשאול את אביו. הוא לא סיפר על כך למכס כאשר גילה משום שהוא ביקש מסמכים ומידע ולא קיבל.

    בתצהירו הצהיר ששילם החרמות וכופר משום שלא שלחו לו את הטייטל המקורי מארה"ב והוא לא היה בידיו אלא נשלח לעמיל מכס שהועסק על ידי מר ליטצ'בסקי. הוא לא ניסה ליצור עימם קשר ואין לו טענות כלפיהם. הוא לא זוכר שהתנהל מול משרד התחבורה ועמיל המכס כנראה התנהל מולם. הוא רק שילם את המיסים בשיק או העברה בנקאית, וקיבל את הרכב באשדוד. ההפרש בין 41,117 דולר ל-42,000 דולר הוא עקב עלות שינוע הרכב מקליפורניה לניו יורק. 875 דולר עבור שינוע. הם לא סגרו דמי תיווך ואולי דוד גזר הסכום אך אינו יודע ממי וזה לא עניין אותו כי הוא סגר מחיר פאשולי. הוא לא התנהל מול משרד התחבורה ו"לא עשה כלום". שילם 42,000 דולר למר ליטצ'בסקי, את המיסים במכס, קיבל הרכב ונסע. למיטב זכרונו שילם גם לעמיל המכס ג'קי ליין והוא ומר ליטצ'בסקי עשו את כל העבודה ופעלו בשמו. לא נותרו אצלו מסמכים. לעמיל המכס קראו על פי המסמכים ג'קי ליין והוא לא עשה ניסיון לפנות אליו על מנת לקבל מסמכים. הוא לא מכיר או שמע על עו"ד דרור אלון. הוא מאשר כי בהיסטוריית הרכב נרשם כי ביום 24.8.10 הרכב עבר 16 מיילים בלבד והוא רכש אותו ביום 12.8.10 לפני שהרכב נגע בכביש, אך לטענתו זה נבע מכך שהניירת של הרכב לא הייתה מוכנה לפני. הוא שלח את הכסף לדוד ביום 12.8.10. הוא ביצע את שתי העברות הכספים ביום 12.8.19 בהתאם להוראה שקיבל .

     

12. מטעם הנתבעת העידו העדים כדלקמן:

    1. גב' חנה מלכה המשמשת כמנהלת תחום ייבוא אישי בבית המכס אשדוד, אשר הגישה תצהיר עדות ראשית בו הצהירה כי על בסיס ממצאי חקירה עלה כי מחיר הרכב שהוצהר לא שיקף נכונה את מחיר הטובין ובהתאם לכך ולאור סמכות המכס נקבע שעליו לשלם תוספת למיסי הייבוא. התובע חויב בתשלום כופר משום שרישיון היבוא הנדרש ממשרד התחבורה הוצא על ידו באיחור ואין כל קשר לתשלום המיסים נשוא תובענה זו.

       האחריות לתשלום המיסים מוטל על מי שמייבאים באופן אישי לשימושם העצמי. לצורך היבוא נדרש היבואן להגיש רשימון יבוא המהווה הצהרה בדבר הטובין שיובאו על ידו ובה מוצהר ערך הטובין לצרכי מס, לתמיכה מצורף חשבון ספק. אין באישור מעריכי המכס שבדקו את מסמכי היבוא כפי שהוגשו למכס ובכפוף לכלים שעמדו לרשותם באותה עת כדי להוות אישור שהערך שדווח הוא הערך האמתי. גם לאחר מכן, ככל שמגיעים ממצאים חדשים המעידים על כך שערך הטובין גבוה מהסכום שהוצהר ברשימון, יוצאת הודעת חיוב מתאימה. במקרה זה בעקבות חקירת המכס ניתן היה לקבוע את ערך הרכב כפי ששולם בפועל, ועל פיה יצאה הודעת חיוב נוספת. הם יוצאים מנקודת הנחה שהסכום המוצהר הוא אמתי ובמקרה זה הייתה הטעיה מתוחכמת דיה ולא היה ניתן לגלותה לפני החקירה.

       גב' מלכה נחקרה חקירה שכנגד בה העידה כי גב' מרים סימונוב עובדת כמעריכה בחירה במח' ייבוא אישי והיא מי שבחנה מסמכי הרכב ואישרה את שחרורו. היא בחנה זאת באמצעות המסמכים שהוצגו לה, מחירונים מארץ היבוא ובהתאם לסטנדרטים שהיו נהוגים באותה עת. אין בידה נתונים לגבי גובה הסכומים בהם נרכשו רכבים דומים באותה עת. אין באפשרות המכס לבצע חיפוש או להפיק דו"ח של מחירי רכבים לפי סוגם. היא לא הייתה בודקת כל רכב שהיה מיובא וסימונה העריכה שניתן לאשר את גובה העסקה. לעיתים עורכים גם בדיקה פיזית לרכבים אך לא במקרה הנידון. המכס לא פנה לחברת קאר פקס לשאול האם מדובר ברכב ליסינג ישן כי הם לא נוהגים כך וגם לוח הזמנים לא היה סביר. היא לא חושבת שנעשתה פניה ישירה למכס בארה"ב ולא נטלה חלק פעיל בחקירה, רק ראתה את ממצאיה. היא לא זוכרת את גובה העסקאות עבור רכבים מסוג זה באותה תקופה משום שבתקופה ההיא לא עבדה ביבוא אישי. אין למכס חשבונית אחרת מעבר לזו שהוגשה בשעת ייבוא הטובין. לא יודעת אם נערכה חקירה במדינת המוצא ארה"ב שם מתגורר דוד ליטצ'בסקי. חקירת התובע נערכה במרץ 2015, וביום 24.2.15 הודפסה תעודת הגרעון בהתאם לממצאי החקירה (מוזר הדבר שהודעת הגרעון יצאה לפני חקירתו של התובע, לאור מחדלי החקירה העולים מחקירתה הנגדית). היא מסבירה את הפער בכך שייתכן ובידי המכס היו ממצאים, מסמכים והעברות ולכן הזמינו את התובע לחקירה רק לאחר מכן. אין להם אפשרות להוציא החלטה שתבטל את ההחלטה של מעריכת עסקת הייבוא ששחרה הרכב משום שההחלטה הייתה נכונה בהתאם לממצאים ולסטנדרטים שהיו נהוגים אז. בעקבות חקירה ומציאת ראיות חדשות, לא "מתבטלת" ההחלטה הראשונית אך נעשות החלטות חדשות בהתאם לחוק. בפני מעריכי הייבוא ישנו דף מנחה שהוא תרשומת פנימית של חלק מהנתונים הנבדקים. ייתכן ששם המעריך כותב גם את מס' הקילומטרים שעבר הרכב, ופרטים נוספים כדי להקל על הערכת העסקה, אך זה לא מסמך שחותמים עליו זהו פתק חסר משמעות. (כיצד פתק זה חסר משמעות כשמעלים טענה שמדובר ברכב חדש?). לא ידוע לה שפנו אל התובע במהלך השנים עד לחקירתו. במקרה הנוכחי לא נפסלה העסקה וניתנה הערכה מחודשת בזמן אמת ולכן לא הייתה זכות ערר . הממצאים החדשים התגלו רק בהמשך ובעקבות חקירה.

        

    2. החוקר, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית בו הצהיר כי בעקבות חומר מודיעיני (שלא הוצג ולו לעיונו של בית המשפט, על מנת להיווכח שמדובר במידע חסוי), עלה חשד להנמכת מחירי רכבים והצהרה כוזבת של יבואנים ביבוא רכבים באמצעות מר ליטצ'בסקי. במסגרת החקירה הנוכחית נחקרו התובע, נעשה ניסיון לחקור את אביו, נחקר מר יהושע מסיקה (עובד עמילות המכס של ג'קי ביטון ליין), נעשתה פניה לבית משפט השלום באשקלון בבקשה להמציא מסמכים רלוונטיים על ידי הבנקים וקבלת מסמכי ההעברות הבנקאיות. החקירה העלתה שהתובע לא הצהיר אמת לגבי ערך העסקה ברשימון והעביר סכום גבוה יותר לחברה בבעלות של דוד ליטצ'בסקי. בהתאם לאמור לעיל הוציא המכס הודעת גרעון לתובע בגין ההפרש שבין המחיר האמיתי למחיר שהוצהר.

       החוקר נחקר חקירה נגדית בה העיד כי מחקירתו הנגדית עלה כי אינו חושב שמר ליטצ'בסקי נחקר במסגרת התיק הנ"ל אך הוא נחקר בעבר הרחוק יותר בהקשר לתיקים אחרים. בהמשך אמר שיתכן והוא נחקר אך חקירה זו אינה עדות ובתיק הזה הוא לא נחקר. החקירה האחרת אינה רלוונטית לדעתו לתובענה זו.

       הם פנו לרשויות המכס בארה"ב וביקשו מידע לגבי עסקאות שמר ליטצ'בסקי היה מעורב בהן וחקרו גם אחרים שייבאו רכבים דרכו כמו התובע. הם קיבלו מסמכים וראיות אחרות בנוגע לחקירה זו, אך פרטים אלו לא הופיעו בתצהיר.

       לא התבצעה חקירה במדינת המוצא. בהמשך חקירתו טען שהם לא איתרו את מר ליטצ'בסקי כי הוא לא תושב ישראל, לכן הוא לא נחקר.

       מחומר הראיות שהוגש לתיק בית המשפט עולה שמדובר ברכב חדש ולא משומש. אם התובע היה מצהיר שמדובר ברכב חדש עם 16 מייל המחיר היה אחר. לא היה תיאום בין סכום ההעברה למחיר על גבי החשבונית, והמחיר על גבי החשבונית כלל את ההובלה וההעברה. כאשר התובע העביר את הכסף, הרכב היה חדש. לא מעבירים כסף לפני שמוצאים רכב ואילו התובע טען שלקח הרבה זמן למצוא את הרכב.

       ביום 12.8.10 הרכב היה חדש וביום 21.9.10 הוחלפה הבעלות על הרכב, ביום 19.10.10 הרכב הועמס לאנייה וזה לא הגיוני שהחשבונית תצא לפני שהרכב יגיע לארץ. כאשר בחנו את מסמכי ההעברה של הבנק וגילו שהייתה העברה נוספת באותו יום החלו בירור מול היבואן, התובע. מי שמייבא רכבים לארץ הם בדרך כלל אוכלוסייה אמידה הדורשת תוספות לרכב בסכומים שמגיעים עד לעשרות אלפי דולרים ויכולים לייקר את הרכב במחיר דרמטי. הוא לא שמאי אך מבין בעלויות אלו מאחר והוא מתעסק בתחום 15 שנים. לגבי התוספות ברכב, אין לו ידיעה כרגע והוא יכול לברר.

       ניכר היה מחקירתו הנגדית של החוקר כי הוא מנסה להאדיר את תוצאות חקירתו, כאשר הרבה מדבריו הינן השערות או סיכום תיק חקירה שלא הוצג כראיה בפני בית המשפט, לא גולה על ידי הנתבעת ולא הוגשה בקשה להכיר בו כחומר חקירה חסוי.

        

       הסיכומים:

13. לאחר העדויות הגישו הצדדים סיכומיהם.

     

14. התובע שב וחזר על טיעוניו והוסיף כי מסמכים רבים מתיק החקירה הוסתרו מהתובע ואף לא גולו לבית המשפט. למעשה כלל לא נתנו לתובע חרף בקשותיו לעיין בתיק החקירה כלל ומכאן שיש להניח שהראיות שהוסתרו היו פועלות נגד הנתבעת. הנתבעת גם נמנעה מלהביא למתן עדות את הגב' סימונוב אשר העריכה את שווי העסקה בזמן אמת ואישרה אותה בעת שבחנה את מסמכי המקור, הרכב ועשרות עסקאות דומות וגם לא הובא הדף המנחה לשחרור הרכב או הטופס אותו מילאה הגב' סימונוב. גרסתו של התובע לא נסתרה. רק ביום 28.6.16 אושרה בקריאה שניה ושלישית הצעת חוק רישוי שירותים מקצועיים בענף הרכב המסדירה לראשונה את העיסוק בתיווך ביבוא אישי של רכבים ועד אז היה התחום פרוץ.

    התובע טען שהוכיח כי מחיר מחירון הרכב היה 42,696 דולר ארה"ב וכי רכש אותו בסכום 41,117 דולר, מחיר אשר תאם ושיקף מחירי רכבים דומים או זהים . כמו כן התובע שילם כופר ואין מענישים פעמיים. הנתבעת גם ניסתה להרחיב חזית וטענה שרכב הנתבע היה חדש ומדובר בטענה חדשה שלא הופיעה בכתב ההגנה והנתבע מתנגד לה. המכס גם שלל מפני התובע את זכות הערר, לא המציא הודעת גירעון מפורטת ומנומקת ופגע בזכויותיו. כן טענו כי הנתבעת שלחה את הודעת הגירעון בחוסר סבירות ובשיהוי ניכר תוך פגיעה בזכויותיו וללא כל הוגנות ולכן על תעודת הגירעון להתבטל ולכל הפחות לא לשאת בריביות, הצמדה וקנסות. לבסוף טען כי מאחר ולא נסתרה טענתו כי מכר הרכב במחיר שלא גילם את סכומי החוב הנדרשים אין כל חשש שיזוכה בכפל ולכן יש להחיל התנאים המופיעים בסע' 3 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) ויש לפטור אותו מלשלם סכום זה.

     

15. הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובע זנח חלק מטיעוניו, הוכח שמסר הצהרה כוזבת ושהעביר בעצמו באותו יום שתי העברות בנקאיות רצופות לאותו חשבון ולכן אין להתערב בהחלטת המכס. בתחילה לא פסל המכס את המחיר המוצהר אך משהתברר כי המחיר האמתי ששולם עבור הרכב היה גבוה יותר יצאה על פי תקנה 2(א) לתקנות המכס הודעת חיוב על בסיס התשלום ששולם בפועל כפי שמחייב סעיפים 130 ו- 132 לפקודת המכס.

    נטל ההוכחה כי הערך שהוצהר הוא ערך העסקה ולא הערך שקבע המכס ע"פ ראיות מנהליות מוטל על התובע בהתאם לסע' 229 או 239א לפקודת המכס ולהלכות המשפטיות הקובעות. בנוסף ההחלטה נהנית מחזקת התקינות המנהלית וכי בית המשפט יתערב בהן רק במקרים של חוסר סבירות מהותי או קיצוני. לטענת המדינה גם התובע לא עשה מאמץ להשיג ולאתר מסמכים הרלוונטיים לתביעה אשר יכלו לתמוך בגרסתו (אשר נסתרה, השתנתה וכללה גרסה כבושה) בה מנסה הוא לאחוז בחבל משני קצותיו ולטעון שלא חשב שיש במסמכים אלו צורך או שיש צורך לפנות לגורמים אשר סייעו לו ומצד שני טען שעדותם רלוונטית לביסוס מחיר העסקה וכל זה כאשר נטל ההוכחה מוטל עליו לכן יש לזקוף לחובתו אי העדת עדים רלוונטיים כגון מר ליטצ'בסקי או אחייניתו והבאת מסמכים רלוונטיים. העובדה שמדובר ברכב חדש אינה הרחבת חזית והדלת נפתחה בעת שהדבר התגלה כתוצאה משאלה ישירה של ב"כ התובע בחקירה הנגדית והדבר עולה בבירור מהמסמכים שהוגשו. כמו כן התובע העיד שמועד רכישת הרכב הוא המועד בו בוצעו ההעברות הבנקאיות. לבסוף נטען כי גם אם נפלו פגמים בהתנהלות המכס, דבר שלא קרה, הם נרפאו במהלך ההליך המשפטי וממילא לא ירדו לשורשו של עניין. החומר הועבר במלואו לב"כ התובע במסגרת גילוי המסמכים וטענת השיהוי אינה במקומה משום שהמכס התבסס והאמין תחילה להצהרתו השקרית של התובע אשר הייתה מתוחכמת דיה ובמתחם הסבירות. הבהירו כי הכופר ששולם אינו קשור לתביעה זו ושולם בשל איחור בהבאת רישיון היבוא ממשרד התחבורה וכי בעניינו לא חל סע' 3 לחוק מיסים עקיפים מאחר והתובע לא עמד בנטל החל על כתפיו להוכיח כי מסר ידיעה נכונה למכס כפי שנקבע בפסיקה. לבסוף טענו כי כל טענות וגרסאות התובע הופרכו, עליו נטל הראיה והוא נמנע מהבאת מסמכים ועדים רלוונטיים.

     

    דיון ומסקנות:

    המסגרת הנורמטיבית:

16. סעיף 130לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן- "הפקודה") קובע כי:

    " 130. ערכם של טובין מוערכים ייקבע כלהלן –

    1. לפי ערך עסקה שבה נרכשו, מחושב לפי הוראות סעיף 132;"

       ככל וערך העסקה בה נרכשו הטובין אינו ידוע, קובע הסעיף מדרג לקביעת ערכם, אך מאחר והתובע והנתבעת טוענים כי ערך העסקה ידוע, אך חולקים הם על גובהה, יתר הסעיף אינו רלוונטי לעניינו. אמנם, לו הייתה פקידת המכס אשר שחררה הרכב סבורה כי ערך הטובין אינו סביר, היה עליה לקבוע אותו לפי שיטות ההערכה האחרות שבסעיף, אך לא זה המקרה בעניינו.

        

17. סע' 132(א) לפקודה קובע:

    "ערך עסקה הוא המחיר ששולם או שיש לשלמו בעד הטובין, בעת מכירתם לשם ייצוא לישראל (להלן – מחיר העסקה), בתוספת ההוצאות והסכומים המפורטים בסעיף 133, ובלבד שהתקיימו כל התנאים המנויים בסעיף קטן (ב)."

    מכאן שעל מחיר העסקה לכלול את ההוצאות והסכומים הבאים (כעולה מסע' 133 לפקודה): עמלות ודמי תיווך, למעט עמלת קנייה וכן עלויות הכרוכות בהבאת הטובין למקום הייבוא לרבות עלויות הובלה, טעינה ופריקה, אגרות ודמי ביטוח.

     

    נטל הוכחת ערך העסקה ונכונות תעודת הגרעון:

18. בהתאם לסע' 229 לפקודה כל הליך לשם גיבוי מכס , לרבות בירור אם המכס על טובין שולם כדין יחול על התובע; במקרה שסע' זה אינו חל יחול סע' 239א אשר קובע אף הוא:

    "בהליכים שסע' 229 לא חל עליהם, הטוען ששילם את המכס המגיע או שהגיש הצהרה כדין או שניתנה לגבי טובין שנכללו בהצהרה התרה כדין, עליו הראיה."

     

    וראו בעניין זה ת"א (מרכז) 37198-11-13 שי הרשקוביץ נ' מדינת ישראל- רשות המיסים [פורסם בנבו] 31.10.16):

    "56.ויודגש - הנטל להוכיח את מחיר הטובין מוטל על התובעים, לא רק משום שהם בבחינת "המוציא מחברו" (ראה רע"א 1436/90 גיורא ארד בע"מ נ' מנהל מע"מ, פ"ד מו(5) 101 (1992); ע"א 3758/96 סלע חברה למוצרי בטון בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נג(3) 493 (1999)), אלא שהדבר נקבע במפורש בסעיף 239א לפקודת המכס (ראה גם סעיף 29ג לחוק מס קניה (טובין ושירותים), התשי"ב-1952 וכן תקנה 2(א) לתקנות המכס המצוטטת לעיל ולפיה ערך הטובין שיובאו לשימוש עצמי יהיה ערך העסקה "אם הוכיח זאת מייבא הטובין להנחת דעתו של המנהל").

    57.בת"א (מחוזי חי') 960/02 קליאופטרה בע"מ נ' מדינת ישראל – אגף המכס והמע"מ [פורסם בנבו] (2.8.2007) (להלן: "עניין קליאופטרה") נאמר כך:

    "על התובעת נטל השכנוע ונטל הראיה להראות כי הודעת הגירעון הוצאה שלא כדין ויש לבטלה. ראשית, מכוח הכלל הבסיסי שחל על כל תובע "המוציא מחברו עליו הראיה". שנית, בסעיף 239א' לפקודת המכס נקבע כי "בהליכים שסעיף 229 לא חל עליהם, הטוען ששילם את המכס המגיע או שהגיש רשימון כדין או שהותרו טובין כדין, עליו הראיה". בנוסף, ענייננו בפעולה מינהלית הנהנית מחזקת התקינות, ונטל הראיה על המבקש להתנגד או לתקוף את פעולתה של הרשות..."

     

    ראה לעניין זה גם את פסה"ד בתיק אז' (חי') כרמל תעשיות חלפים בע"מ נ. מדינת ישראל (אגף המכס והמע"מ) (פורסם בנבו, 6.7.2000) (להלן-"פס"ד כרמל תעשיות").

     

    מכאן שנטל הראיה להוכחת תובענה זו ולהוכחת ערך העסקה מוטל על התובע.

     

    חובות הנתבעת כלפי התובע:

19. הנתבעת שלחה לתובע את הודעת הגרעון ביום 24.2.15, תוך שהיא מציינת שהודעת הגרעון נשלחה אליו לאור ממצאי חקירה שנעשתה. הנתבעת אינה מפרטת איזו חקירה נעשתה ואת מי חקרה ומה היו ממצאי החקירה, ולפני ששלחה לתובע את הודעת הגרעון לא חקרה אותו ולא ביקשה את תגובתו לממצאי החקירה העלומים.

     

    פגיעה בזכויות התובע - אי מסירת המסמכים על פיהם הוצאה תעודת הגרעון:

20. גם כאשר ביקש ב"כ התובע את חומר החקירה סירבה הנתבעת למסור לו את חומר החקירה. חומר חקירה זה הינו מסמכים אשר רלוונטיים להליך שבפני, ועל הנתבעת היה לגלות מסמכים אלו. סבור אני שבהעדר גילוי חמר החקירה שנאסף לפני משלוח הודעת הגרעון יש להחיל את ההלכה הידועה שבעל דין לא ימנע מבית המשפט כל ראיה שהיא לטובתו, ואם לא הביאה לבית המשפט, קיימת חזקה שהיא פועלת לרעתו. (ראה ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651 1991; ע"א 143/08 קרצמן נ' שירותי בריאות כללית [פורסם בנבו] 26.5.10) וכן י' קדמי "על הראיות", חלק שלישי (תשס"ד, 2003).

     

    אילו סברה הנתבעת שמדובר בחומר חסוי, עליה היה להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט ולהגיש את חומר החקירה לבית המשפט, על מנת שיחליט האם מדובר בחומר חקירה חסוי והאם ניתן לגלות חלקים ממנו הרלוונטיים לתביעה שבפנינו, אך לא עשתה כן.

     

    אוסיף ואומר שהנתבעת לא גילתה לתובע ולא לבית המשפט מתי החלה החקירה הנזכרת בהודעת הגרעון, מתי נגבתה העדות העיקרית שהביאה להודעת הגרעון, האם העדות נגבתה כדין, מתי נגבתה עדות זו, האם מר דוד ליטצ'בסקי מסר עדות הכוללת גם את עסקה זו (במיוחד כאשר החוקר לא נתן תשובה ברורה בעניין זה, ובכך פיזר מסך עשן על תיק החקירה) וכו'. למועדים אלו יש חשיבות רבה, שכן אם העדות נגבתה זמן רב לפני משלוח הודעת הגרעון, לא מן הנמנע שאביו של התובע היה במצב בריאותי שיכול ליתן הסברים לשתי הוראות התשלום הנ"ל, וכי מחדלי חקירה של הנתבעת מנעו את עדותו של אביו של התובע.

     

21. החלטתה של הנתבעת היא מעשה מינהלי. על חובותיה של הנתבעת במקרה מעין זה עמד כב' השופט גינת בפס"ד כרמל תעשיות, וקבע כדלקמן:

    1. דיני הראיות אינם מחייבים את הרשות המנהלית בבואה להכריע בעניין מסוים. רשות מנהלית רשאית להסתמך גם על ראיה שאינה קבילה בהליך משפטי רגיל, ובכלל זה גם על עדות שמיעה. זו הראיה מנהלית: ראיה אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה במידה זו או אחרת (בג"צ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337, 357; פרופ' יצחק זמיר בספרו הסמכות המנהלית, כרך ב' (1996) עמ' 753);

    2. מבחן הראיה המנהלית אינו מסתיים בשאלה האם אדם סביר היה מסתמך על ראיה זו. הוא ממשיך ושואל איזה משקל היה נותן האדם הסביר לאותה ראיה, והאם משקל זה הינו מספיק לשם קבלת ההחלטה. אם הרשות נתנה לראיה משקל שאינו עומד במבחן הסבירות, הרי שבית המשפט יתערב בהחלטתה, אשר התבססה על אותה ראיה (בג"צ 3615/98 נימושין נ' משרד הפנים - מנהל האוכלוסין, פ"ד נד(5) 784). המשקל הנדרש מהראיות תלוי במהות הזכות שעשויה להיפגע מההחלטה המנהלית ובעוצמת הפגיעה בה (י' זמיר, שם, 755). בסופו של דבר, כלל הראיה המנהלית הינו עניין שבשיקול דעת. ואולם, שיקול הדעת אינו מוחלט והרשות חייבת להפעילו באופן סביר;

    3. בית המשפט יתערב בהחלטה המנהלית רק במקרים בהם חוסר הסבירות הינו בולט וצורם, ובכל מקרה לא ימיר בית המשפט את שיקול דעת הרשות המנהלית בשיקול דעתו שלו (בבג"צ 82/02 צבי קפלן ואח' נ' מ"י, פ"ד נח(5), 901);

    4. הלכה היא שהחלטה מנהלית צריכה להיות מבוססת על תשתית עובדתית. התהליך המוביל ליצירת תשתית של עובדות, כאמור בבג"צ 897/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד נ(3) 50, כולל ארבעה מבחנים: ראשית, איסוף הנתונים. (בענייננו, רשות המכס אספה את הנתונים באמצעות חקירה בארץ ובארה"ב). שנית, השייכות לעניין – הרשות חייבת להבחין בין נתונים ששייכים לעניין ובין כאלה שאינם. שלישית, אמינות הנתונים – הכוונה כאן היא למבחן הראיה המנהלית. מבחן זה, כאמור, הוא גמיש, וכולל גם עדויות שמיעה, עם זאת אין להתבסס על כל שמועה פורחת. הרשות המנהלית רשאית לסמוך על נתונים הנוגעים לעניין שאדם סביר היה סומך עליהם. ורביעית, ראיות מהותיות – התשתית צריכה להיות מוצקה במידה מספקת כדי לתמוך בהחלטה. גם כאן מופעל מבחן של סבירות. הכוונה היא שבית המשפט יבחן האם כל הנתונים הרלוונטיים שנאספו יש בהם כדי להביא רשות סבירה לידי המסקנה שאותה קבעה הרשות המנהלית הלכה למעשה. זאת, גם בשעה שבית המשפט עצמו היה מגיע לממצא אחר על סמך אותה תשתית עובדתית.

       הכללים אינם, איפא, נוקשים. הרשות המנהלית תפקידה, לאחר שכל הנתונים נאספו, הוא בעיקר להפעיל שיקול דעת. אחת ממטרות הרשות המנהלית היא לפעול באופן יעיל וגמיש, בהתחשב בסדרי העדיפויות שלה וכן בעומס העבודה המוטל עליה.

        

22. כנגד התובע התנהלה למעשה חקירה פלילית והוא זומן לחקירה באזהרה כחשוד על סמך אותה חקירה שהזכירה הנתבעת בהודעת הגרעון. סבור אני שעל הנתבעת היה לגלות לתובע את חומר החקירה עליו מסתמכת הודעת הגרעון, בהתאם לבקשתו ובהתאם לצו גילוי המסמכים שניתן בשלבים המוקדמים של ההליך, במיוחד כאשר התובע עצמו נחקר תחת אזהרה כחשוד בביצוע עבירה פלילית.

     

    בב"ש (חי') 3973/04 חב' קו המים אירועים בחוף מכמורת בע"מ נ. מדינת ישראל, עיריית חדרה, פ"מ תשס"ג(2) 163 נדון ערעור על החלטת בימ"ש שלום שסירב לבקשת המערערת לגלות מסמכים הקשורים לאישום של ניהול עסק ללא רישיון, כאשר המסמכים נגעו להיטלי השבחה והיטלי פיתוח הקשורים לעסק. בכל הקשור לגילוי מסמכים מינהליים קבעה כב' סגנית הנשיאה (כתארה אז) ב. גילאור כדלקמן:

    1. אל מול הכוח של הרשות להגביל את רישוי העסק אותו מבקש הפרט לנהל, קמה החובה שלה לגלות את המסמכים שהשפיעו על קבלת ההחלטה למי שמבקש את רישיון העסק, ובוודאי אלו שהביאו, בסופו של יום, להחלטה להגיש נגד הנאשמים כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון. הנטל להצדיק את מניעת העיון, בכל מקרה ומקרה, הוא על הרשות, והנחת המוצא היא כלל הגילוי;

    2. במאזן האינטרסים שבין אי חשיפת תרשומת פנימית מינהלית לבין זכות המבקשים להגן על עצמם כראוי, ואם המבקשים בדעה כי הנחיות לפעול נגדם נגועות בטעמים זרים ובהפלייתם תוך הפרת עקרון השוויון, גוברת זכות ההגנה של המבקשים. ככל שלהגנתם מחפשים המבקשים מסמכים אשר נכתבו בידי בעלי תפקיד המנחים את העובדים כיצד לנהוג במתן רישיון לעסק, גוברים שיקולי ההגינות והמינהל התקין;

    3. ראוי אף לחשוף בפני המבקשים התכתבויות המשיבה על צדדים שלישיים. אלה ודאי אינן תרשומות פנימיות, ולהגנת המבקשים יש להם ערך ראייתי ראשון במעלה.

        

       הלכה דומה נקבעה גם ע"י סגן הנשיא (כתארו אז) ברוך אזולאי ב- עת"מ (ב"ש) 385/08 נייטשר בטה טכנולוגיות - נ.ב.ט בע"מ נ. גזבר עיריית אילת (פורסם בנבו, 2.12.10). בעניין זה נדונה העתירה המינהלית של העותרת נגד המשיבים בגין חיובה בתשלום היטל פיתוח והיטל סלילה, כאשר המשיבים סירבו ליתן לה פרטים על חיובים אלו. ביהמ"ש המחוזי ביטל את החיוב והחזיר את הדיון למשיבים, תוך חיובם בהמצאת המסמכים הקשורים להיטלים, בקובעו כי על אף שקיימת חזקת התקינות של המעשה המינהל הציבורי, מוטלת על המינהל החובה להשתית החלטותיו על תשתית ראייתית נאותה. פס"ד זה מהווה תשובה לטענת הנתבעת בדבר חזקת תקינות המעשה המינהלי. משמעות החלטה זו שאמנם יש את תקינות המעשה המינהלי, אך אין בכך כדי לבדוק את התשתית שהראייתית להחלטה המינהלית.

        

23. במקרה שלנו, האשימה הנתבעת את התובע בדיווח כוזב, ואף חקרה אותו באזהרה כחשוב במעשה פלילי. על הנתבעת היה למסור לתובע את חומר החקירה על פיו הוצאה הודעת הגרעון, בהתאם לחובתה על פי כללי המשפט המינהלי, ולו גם לאחר חקירתו באזהרה. לא מן הנמנע הוא שאם התובע היה יודע מה חומר החקירה אודותיו, היה ממציא לנתבעת בזמן אמת את הסבריו, לאחר שהיה בודק אותם ללא כל לחץ של חקירה פלילית, כאשר דורשים ממנו בתוך דקות לזכור מה היה לפני למעלה מ-4 שנים, תוך שמפנים אותו למסמכים מאד ספציפיים. לאור האמור לעיל, סבור אני שהנתבעת היפרה כלפי התובע את חובתה המינהלית למסור לו את חומר החקירה עליו התבססה הודעת הגירעון, על מנת שיוכל לבדוק את סבירות הודעת הגירעון.

     

    הפרת זכות השימוע:

24. התובע הלין כי רק לאחר שהוצאה תעודת הגירעון הוזמן לחקירה, כי לא הוצגו לו הראיות בתיק ולא ניתנה לו זכות השימוע או ההשגה על ההחלטה וכי השגתו נדחתה על הסף מבלי שנבחנה כלל. עוד טען כי המכס פעל בניגוד לסמכותו בכך שרק לאחר יותר מארבע שנים ביקש לתקן את שווי העסקה ולהטיל עליו מיסים נוספים וכן קנסות. המכס טען שהכל בוצע בסמכות, כי הוא הציג לתובע את הראיות הרלוונטיות, וטען כי במקרה דנן אין זכות השגה ולכן השגתו של התובע נדחתה על הסף.

     

25. עיון בתעודת הגירעון מלמדת כי סכום החוב הורכב ממס קנייה והפרשי הצמדה וקנסות.

     

    חוק מס קניה (טובין ושירותים) ,תשי"ב-1952 (להלן- "חוק מס קנייה") קובע:

    "5ה. (א) נוכח המנהל שקביעת מס או שומה אינן נכונות, רשאי הוא,

    ביזמתו או לבקשת הנישום, לתקנן תוך חמש שנים מיום שנעשו.

    (ב)לא תתוקן קביעה או שומה כאמור בסעיף קטן (א) אם חלפו שבע שנים מהגשת הדו"ח, אלא אם הורשע החייב במס או עבירתו כופרה בשל מעשה שיש בו כוונה להתחמק מתשלום המס המגיע לתקופת הדו"ח האמור.

    (ג)דין קביעה מתוקנת כדין קביעת מס, ודין תיקון שומה, לענין השגה וערעור, כדין שומה.

    ניתן לתקן תוך חמש שנים ואף יותר אם ניסו להתחמק מהתשלום (5ה) אך הדין לגבי מס מתוקן כדין קביעת מס והדין לגבי שומה מתוקנת כדין קביעת שומה מכאן שהייתה לו זכות השגה והם שללו אותה בכל שדחו על הסף וטוענים שאין."

     

    מכאן כי פעולת תיקון שווי העסקה ושינוי שומת המס נעשו בתום המועדים הקבועים בחוק מס קנייה.

     

    עם זאת, יאמר כי על פניו נראה שלפי החוק עמדה לתובע ועומדת למי שניצב במצב זה, זכות השגה וערעור בהתאם לסעיף 5ה(ג).

     

26. סע' 10 לחוק מס קניה קובע כי מועד התשלום הינו תוך חודש מההמצאה או ממועד ההחלטה בהשגה, מאחר שהגיש השגה וזו לא נדונה אלא נדחתה על הסף והמכס טוען כי לא קיימת זכות השגה במקרה זה. סע' 2 לתקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי) תשס"ז 2006, מקנה סמכות לפקיד המכס לקבוע את ערך הטובין ומאפשר זאת לפי סע' 3 רק לאחר קיום שימוע, בו תינתן למייבא הזדמנות נאותה להעלות טענותיו בכתב.

    במקרה זה התברר כי תעודת הגירעון הוצאה עוד לפני שהתובע נחקר או יודע אודות ההליך, ובכך נפגעה זכות השימוע של התובעת.

    אמנם סע' 4 לתקנות מחריג זכות ערר בהליך לייבוא רכב, אך אין בינו לבין זכות השימוע מאומה.

     

27. מאחר ונפגעה זכות השימוע של התובע, ממילא מדובר בהליך פגום. אמנם התובע נחקר בחקירה באזהרה, אך אין הדבר מהווה שימוע כדין, שכן לשימוע יש להזמין את התובע וליתן לו הזדמנות לטעון טענותיו באופן מסודר, דבר שלא ניתן לו בזמן אמת. לראשונה טען התובעת את טענותיו באופן מסודר בהליך שבפני.

     

28. אציין כי התנהלות המכס מול בית המשפט, אשר כללה אי הצגת ראיות רלוונטיות, סתירות באשר לחקירתו או אי חקירתו, איתורו או אי איתורו של מר דוד ליטצ'בסקי ואי הבאתה לעדות של הגב' סימונוב ואי הצגת מסמכים שונים כגון הדף המנחה את הגב' סימונוב, פגעו פגיעה של ממש בהגנתה של הנתבעת, אשר הותירו בלבי ספקות רבים בקשר לנכונות טענותיה של הנתבעת והבאת על העובדות הרלוונטיות לפני בהליך זה.

     

    הסבר התובע להפקדות בסך 42,000 דולר ו-21,000 דולר:

29. בדיעבד התברר כי הנתבעת ביססה את הודעת הגרעון על 2 העברות כספים שבוצעו לחברה של מר דוד ליטצ'בסקי, האחת על הסך 42,000 דולר והשנייה על הסך 21,000 דולר.

     

30. בחקירתו מיום 29.3.15 נשאל התובעת על שתי העברות אלו, אך לא ניתנה לו כל הזדמנות לגשת לספרי הנהלת החשבונות ולבדוק העברות אלו. אינני מצפה מחשוד בפלילים לזכור על מה הייתה כל העברת כספים שביצע למעלה מ-4 שנים קודם לכן.

     

31. לאחר שהתובע חקר את העברות הכספים העיד כי העברות הכספים היו בגין שתי עסקאות של רכישת כלי רכב. האחד עבור והשני עבור אחייניתו, כאשר מי שמימן את רכישת כלי הרכב היה אביו באמצעות חברה שבבעלותו.

     

32. אמנם התובע לא הביא את אחייניתו לעדות אך מעיון במסמכים הבנקאיים עליהם מסתמכת הנתבעת עולה שאכן מדובר בשתי עסקאות שונות. אין כל היגיון לשלם לאותו דילר שסייע לתובע לרכוש את הרכב בשתי הפקדות שונות, כאשר שתי ההפקדות מבוצעות באותו יום באותו סניף בנק ושתיהן רשומות ומתועדות במסמכי הבנק ובספרי החברה. אילו רצה התובע להעלים את ההפקדה בסך 21,000 דולר היה היכול להשתמש באמצעים אחרים להעביר סכום זה בלא כל רישום בין בעצמו במזומן ובין באמצעות צדדי ג'.

     

    שוכנעתי כי אכן התובע דובר אמת, וכי הנתבעת גרמה לו לפגיעה של ממש בהוכחת טענותיו על ידי אי העברת חומר החקירה על פי התבססה במשלוח הודעת הגרעון.

     

33. הנתבע לא העביר לתובע ולבית המשפט את חומר החקירה על פיו נשלחה הודעת הגרעון, ואת גרסתו של מר דוד ליטצ'בסקי אודות שתי העברות כספים אלו. המידע מצוי בידי הנתבעת, ואי גילויו אומר דרשני. סבור אני שהתנהלותה זו של הנתבעת גרמה לתובע נזק ראייתי של ממש.

     

    סוף דבר:

    לאור כל האמור לעיל, סבור אני שיש לקבל את התביעה ונותן צו הצהרתי לפיו התובע אינו חב כלפי הנתבעת כל תשלום שהוא בגין הרכב נשוא התביעה, ואני מורה על ביטול חיוב התובעת לנתבעת על פי הודעת הגרעון.

     

    הנתבעת תשלם לתובע כדלקמן:

    1. את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל;

    2. שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

        

       ניתן היום, ט' סיוון תשע"ט, 12 יוני 2019, בהעדר הצדדים.