התקבל ערעור על דחיית התנגדות ובערעור בוטל פסק הדין קמא ובוטלה הצוואה

בעניין צוואת המנוחה ג' ע' ז"ל

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ע. קצב-קרן) מיום 19/11/18 בת"ע 13463-07-12 ו-ת"ע 13395-07-12 במסגרתו דחה את התנגדות המערערים לקיום צוואת המנוחה ג.ע. ז"ל (להלן: "המנוחה") מיום 24/11/09, והורה על קיומה.

רקע והליכים לפני בית משפט קמא

2. המנוחה, ילידת 1920, התגוררה בחייה ... בחיפה, והייתה נשואה ללא ילדים למנוח ר.ע. ז"ל אשר נפטר שנים רבות לפניה ב-1986. המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 2012...לאחר שערכה בחייה שלוש צוואות בעדים, הראשונה מיום 10/12/95, השנייה מיום 27/6/2005 והשלישית מיום 24/11/09 (להלן "הצוואה המאוחרת") בהיותה כבת 90.

במסגרת צוואתה השנייה, צוותה המנוחה את מלוא זכויותיה בחלקת אדמה הידועה כחלקה 00 בגוש 00000 לרבות הבניין הבנוי עליה שברחוב ... בחיפה (להלן: "המקרקעין") לטובת המערערים, אחייניו של בעלה, ואילו בצוואתה המאוחרת ביקשה לצוות את המקרקעין לטובת בן אחותה, המשיב בלבד.

3. הצוואה האחרונה נערכה בשפה הערבית בפני שני עדים – עורך דין ס' ועורך דין ב', והיא שעמדה במוקד ההתדיינות לפני בית משפט קמא.

4. המערערים צידדו בצוואה השנייה והתנגדו לקיום הצוואה המאוחרת, כנגדה העלו כל טענת פסלות אפשרית; זיוף, פגמים ברצון המנוחה מחמת העדר כשירות לערוך צוואה ומשלא ידעה להבחין בטיבה של צוואה (סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה")), פסלות מחמת מעורבות של צד ג' – המשיב בעריכת הצוואה (סעיף 35 לחוק הירושה), השפעה בלתי הוגנת מצד המשיב, תלות נרחבת של המצווה במשיב ובבני משפחתו, עד כדי שלילת רצונה (סעיף 30 לחוק הירושה). טענות אלה נטענו גם על רקע העובדה שהמשיב ואשתו מונו כאפוטרופוסים של המנוחה בהתאם להחלטת בית הדין השרעי בחיפה מיום 14/08/11 בתיק מספר 000/0000.

עוד טענו המערערים כי הצוואה נערכה בעקבות מעורבות ישירה של המשיב, באמצעות בנו, מר ר' (להלן: "ר"), הרוח החיה מאחורי הצוואה, מי שיזם את עריכתה, הזמין את שירותיו של עורך דין ב', שילם את שכר טרחתו, ואף היה נוכח במעמד החתימה על הצוואה, ומכאן היא בטלה במצוות סעיף 35 לחוק הירושה. כמו כן, ציינו המתנגדים, ועל כך לא חלקו המשיבים, כי המנוחה הייתה אנאלפביתית. על כן, לדידם, ניצבת לפנינו צוואה פגומה, בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה, משצוינו בה במסגרת אישור עדי הקיום וחתימתם, דברים אלה (בתרגום מערבית): "אנו החתומים מטה, עורך הדין ב'....ועורך הדין ס'....מצהירים בזאת כי אין לנו כל אינטרס בעיזבון המנוחה...וכי המנוחה הצהירה לפנינו כי זו היא צוואתה האחרונה...לאחר שקראה בעצמה את הצוואה המפורטת לעיל, והבינה את תוכנה ומשמעותה במלואה, ואישרה אותה במלואה, ואנו בתורנו מעידים ומצהירים על נכונות חתימתה לפנינו, על ידי חתימתנו על צוואה זו, לפניה, וכל אחד מאתנו לפני העד האחר". בהקשר זה טענו המתנגדים כי מדובר בהצהרה שקרית, שהרי הכיצד  המנוחה "קראה בעצמה את הצוואה", כי מדובר בפגם היורד לשורשה של הצוואה, וכי לא עלה בידי התובע – המשיב – להתגבר על פגם זה שלא נרפא. 

בשלב מאוחר יותר, במהלך שמיעת הראיות לפני בית משפט קמא, התברר כי המנוחה ערכה שני מסמכים משפטיים נוספים, באותו יום בו ערכה את צוואתה האחרונה, האחד – ייפוי כוח נוטריוני מיוחד בלתי חוזר, בו ייפתה את כוחו של המשיב להיות בא כוחה הנכון והחוקי לשם עשייה בשמה ובמקומה את כל הפעולות שפורטו שם – למכור, להעביר על שם צד ג' כלשהו, לרבות לעצמו, את כל זכויותיה במקרקעין. ייפוי כוח נוטריוני זה נחתם בפני עורך דין ס', בהיותו נוטריון, והוא אישר את חתימת המנוחה, שנעשתה בביתה, ואילו המסמך השני – הסכם מתן זכות קדימה לטובת המשיב ברכישת המקרקעין וייפוי כוח לטובת עורך דין ב' לרישום צו ירושת בעלה של המנוחה, ולרישום הערת אזהרה לטובת המשיב בדבר אותה זכות קדימה.

נוכח שני מסמכים אלה שדבר קיומם התגלה לראשונה במהלך חקירתו שכנגד של עד התביעה והקיום - עו"ד ב', טענו המערערים כי הם סותרים את הצוואה, אינם מתיישבים עמה, ומתחייבת מהם המסקנה כי הצוואה אינה משקפת את רצונה של המנוחה, שהרי כיצד ביקשה היא לצוות את עיזבונה לאחר אריכות ימים למשיב, ובאותה נשימה, ביקשה להעביר לו עוד בחייה את הזכויות במקרקעין נשוא צוואתה, ובמקביל גם להקנות לו זכות קדימה ברכישת זכויותיה במקרקעין, כשבגין התחייבותה זו תירשם בהתאם הערת אזהרה בפנקס רישום מקרקעין.

עוד טענו המערערים, כי לא עלה בידי המשיב ליישב בין סתירות אלה וכן להוכיח כי שלושת המסמכים נעשו על פי רצון ובקשת המנוחה, וכי הבינה את תוכנם ומשמעותם. בהקשר זה הטעימו המערערים כי ייפוי הכח הנוטריוני מיום עריכת הצוואה המאוחרת הסמיך את המשיב למכור את המקרקעין וכן "לשלם מתוך כספי המכירה את כל המסים....וכן לקזז לעצמו את שכר טרחתו המוסכם בינינו ולהעביר את יתרת כספי התמורה ממכירת רכושי הנ"ל לידי ו/או לחשבוני בבנק כפי שאורה לו או בכל דרך אחרת כפי שיסוכם בינינו". יוצא אפוא, כי המנוחה הייתה מעוניינת במכירת המקרקעין בחייה וקבלת תמורתם לידיה.

בפי המערערים טענות נוספות שלא מצאנו להתעכב עליהן, והן סבות סביב מעורבות "אל ...." – נציגי העדה ------ ומעין וועדת "סולחה" הממונים מטעם העדה, שבקשו לברר בחיי המנוחה את רצונה ביחס למקרקעין. 

אלה הן בתמצית טענות המערערים לפני בית משפט קמא.

5. מנגד, טען המשיב, כי הצוואה משקפת את רצון המנוחה להעניק למי ששירת אותה את מלוא רכושה, כי שינוי הזוכה על פי הצוואה האחרונה לעומת קודמותיה מתיישב עם שינוי ביחסים בין המנוחה למערערים, וכי אין ראוי ממנו לזכות בעיזבונה. עוד טען המשיב כי המנוחה ביקשה תחילה להעניק את עיזבונה למסגד, אך משסירבה העדה ----- עליה נמנים הצדדים והמנוחה, לקבל את רכושה, החליטה המנוחה להעבירו למשיב. עוד טען המשיב כי אין בסיוע שהעניק בנו ובתיאום שערך עם עורכי הדין כדי ללמד על מעורבות פסולה, ויש לפרש את סעיף 35 לחוק הירושה, העוסק בצוואה לטובת עדים, באופן מצומצם.

המשיב הודה כי אכן נפלה טעות בצוואה, משלא צוין  במסגרתה כי הוקראה לפני המנוחה, אולם פגם זה בא על תיקונו במצוות סעיף 25 לחוק הירושה, לאור עדותם הראשית של עדי הקיום, עורכי הדין ס' ו-ב', בגדרי תצהיריהם, שם ציינו כי עורך דין ב' הקריא את הצוואה בקול רם בפני המנוחה, והיא הבינה כל מילה ורק לאחר מכן חתמה בפניהם על הצוואה.

באשר לשני המסמכים הנוספים שערכה המנוחה יחד עם צוואתה, טען המשיב, כי אין כל סתירה בינם לבין הצוואה, והם נעשו ונערכו על דעת המנוחה ועל פי בקשתה. לדידו, העיקר הוא הרצון החד והברור של המנוחה העולה מהם, שבעיזבונה ורכושה יזכה המשיב, והם נועדו כדי להבטיח תוצאה זו.

6. בית משפט קמא הורה לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית, כאשר המערערים-המתנגדים הם שפותחים בהגשתם, ורק לאחריהם מגיש המשיב (המבקש-התובע בהליך לפני בית משפט קמא), את תצהיריו. סדר זה גם הכתיב את סדר החקירות שכנגד, ולפני בית משפט קמא התקיימו שלוש ישיבות הוכחות, הראשונה ביום 15/7/15 במהלכה נחקרו עדי המתנגדים – מר א' ע' והמתנגד מר ע' ע', ואילו בישיבה מיום 16/6/16 נחקרו עדי המבקש – גב' ח' ע', מר ה' ז' ועדי הקיום עורכי הדין ס' ו-ב', ואילו בישיבה האחרונה מיום 7/12/16 נחקר בחקירה ראשית מר א'.מ'.ש'. ולאחריו המבקש (המשיב בערעור) ובנו ר'. בסוף אותה ישיבה הורה בית משפט קמא על הגשת סיכומים בכתב, תחילה המתנגדים ולאחריהם המבקש. עוד למען שלמות התמונה יצוין כי כבר בהתנגדותם לקיום הצוואה טענו המערערים כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב ולכן ההצהרה אשר באה מצד עדי הקיום לפיה קראה המנוחה את הצוואה אינה הצהרת אמת, ובתגובה לכך הגיש המבקש תגובה להתנגדות כאשר בסעיף 3 לאותה תגובה אישר כי עורך דין ב' סבר בטעות כי המנוחה יודעת לקרוא ולכתוב, אולם בתצהירו (של עורך דין ב') הוא הבהיר נקודה זו וכי אין מדובר בפגם בצוואה אלא פגם בהצהרת עדי הקיום וכי בכל מקרה ניתן לרפא את הפגם במצוות סעיף 25 לחוק הירושה.

פסק דינו של בית משפט קמא

7. כאמור, בית משפט קמא דחה את התנגדות המערערים לקיום הצוואה, והורה על קיומה במלואה. זאת עשה לאחר שבחן את טענות המערערים אחת לאחת, ומצא לדחותן.

בקצירת האומר, נקבע כי התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה: הצוואה הינה בכתב, והובאה בפני שני עדים, והטעות שנפלה במסגרת הצהרת העדים אינה מהווה פגם צורני מהותי המעביר את נטל השכנוע לכתפי מבקש הקיום, וממילא הובהר על ידי עד הקיום כי הצוואה הוכנה על בסיס נוסח סטנדרטי, וכי עת הדפיס את הצוואה, לא ידע כי המנוחה אינה יודעת לקרוא, ועל כן הוכנה ההצהרה בהתאם. בית משפט קמא קיבל את הסבריו של עורך דין ב', לפיהם, התקיימו שתי פגישות עם המנוחה, הראשונה - המקדימה בעקבותיה ערך את הצוואה לפי בקשת המנוחה, והשנייה -ביום חתימת הצוואה ומשהגיע יחד עם עורך דין ס' לביתה, והציגה למנוחה כדי שתקרא אותה, כי אז אמרה להם המנוחה שאינה יודעת קרוא וכתוב, ועל כן הקריא לה את הצוואה, הסביר לה את משמעותה, והמנוחה אף ציינה לפניהם "אין צורך לקרוא, אני יודעת מה אני עושה". למרות זאת, על פי עורך דין ב', המשיך להקריא את הצוואה עד תום ולאחר שסיים הקראתה חתמה המנוחה עליה בפניו ובפני עורך דין ס'.

עוד קיבל בית משפט קמא את עדותו של עורך דין ב' והסבריו, לפיהם, מחמת טעות בלבד, הוא לא מחק את הסיפא של האישור, בו צוין "חתמה אחרי שקראה את הצוואה.." (ראו עדותו בעמ' 59, שורה 5-13 לפרוט' בית משפט קמא מיום 16/06/16). בית משפט קמא ציין, כי דברים דומים עלו מעדותו של עורך דין ס'.

8. באשר למעורבות הנהנה – המשיב, או מי מטעמו, בעריכת הצוואה, ציין בית משפט קמא כי מבחן המעורבות ונטילת חלק בעריכת צוואה הוא בסופו של דבר מבחן השכל הישר, תוך שהפנה לפסיקה רלוונטית. על כן, לאחר יישום אותו מבחן, לא מצא כי מתקיימת הוראת סעיף 35 לחוק הירושה, וכי לא הייתה מעורבות של הנהנה בעריכת צוואתה של המנוחה. בבחנו שאלה זו, התעכב בית משפט קמא על מעורבות ר' ביצירת קשר עם עורך דין ב', וכי ביקש ממנו להגיע לבית המנוחה. בית משפט קמא לא ראה בפעולות ר' "נטילת חלק בעריכת הצוואה" מצד הנהנה - המשיב, אביו של ר' וציין כי ר' אינו הנהנה בצוואה ואינו בן זוגו של הנהנה, כדרישת סעיף 35 הנ"ל אלא רק בנו.

בית משפט קמא לא הסתפק בהנמקתו זו, והוא הוסיף ובחן מהותית את מעורבותו של ר', ומצא כי לא מתקיים התנאי של "נטילת חלק". בהקשר זה התעכב בית משפט קמא על עדותו של עורך דין ב', שתיאר את מפגשיו עם המנוחה בביתה, כאשר לאחר המפגש הראשון פנה למשרדו ב---- וערך – הדפיס – את הצוואה בהתאם לבקשת המנוחה, וכי רק לאחר מכן הגיע לביתה פעם נוספת על מנת להחתימה. בית משפט קמא הדגיש את העובדה כי הצוואה הוכנה לאחר הפגישה הראשונה, כי זו נערכה בתיאום עם ר', וכי בהתאם לעדויות שנשמעו, במעמד החתימה על הצוואה נכחו ר' ואחותו בבית, אך לא באותו חדר בו התכנסו המנוחה ועוה"ד ס' ו-ב'. עוד ציין בית משפט קמא את עדותו של עו"ד ב' אשר מסר כי הקשר שלו היה עם ר', "אך טיפל בכל העניינים בהתאם לבקשת המנוחה". לסיכום סוגיה זו ציין בית משפט קמא: "ממכלול הראיות, מצאתי כי התנהלותו של המבקש ו/או מי מטעמו אינה עולה כדי "נטילת חלק"- מעורבות בעריכת הצוואה עפ"י סעיף 35 לחוק הירושה".

9. באשר לטענת היעדר כשרות, וכי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה, ציין בית משפט קמא כי המנוחה הייתה חלשה ומוגבלת מבחינה גופנית ופיזית עת חתמה על הצוואה. יחד עם זאת קבע, כי אין האמור מעיד על כושרה הקוגניטיבי ויכולת הבחנה בטיבה של צוואה, כאשר חוות דעת פסיכיאטרית מיום 29/8/2011 שנערכה ע"י הפסיכיאטר ד"ר א'.נ'.ת', כשנתיים לאחר חתימת הצוואה, מלמדת על היות המנוחה צלולה באותו מועד, יוצרת קשר חיובי, מודעת למצבה ורצונה, מבדילה בין טוב לרע, מותר ואסור, אחראית לניהול ענייניה ומסוגלת להביע דעתה בעניין ירושה. הוסיף וציין בית משפט קמא, כי בגדרי תסקיר עו"ס שירותי הרווחה משנת 2011 שהוגש במסגרת הליך מינוי אפוטרופוס למנוחה ואשר בדק את ענייניה, הבהיר כי הייתה ערנית ומודעת למתרחש סביבה, אך חסרת אונים בנוגע למימוש צרכיה השונים, וכי מינוי המשיב ואשתו כאפוטרופוסים על המנוחה נעשה בעיקרו של דבר מכיוון שהם טיפלו בה וניהלו את ענייניה השונים, והיא הביעה את הסכמתה למינוי. מינוי זה נעשה כשנתיים לאחר עריכת הצוואה המאוחרת, ועל פי בית משפט קמא, הוא תומך, יחד עם עדויות נוספות, במסקנה שהמנוחה הייתה כשירה לערוך צוואה. לכך הצטרפה העובדה שהמתנגדים – המערערים, לא עשו שימוש בצו גילוי מסמכים רפואיים ובחרו שלא להציג מסמכים שנתקבלו, נמנעו מלבקש מינוי מומחה מטעם בית משפט קמא, שיבחן כושרה הקוגניטיבי של המנוחה במועד עריכת הצוואה, ולא ביקשו לערער על חוות הדעת שהוצגה, ועל הנלמד מתסקיר העו"ס. על כן, דחה בית משפט קמא טענת המתנגדים בכל הנוגע לכשירותה של המנוחה לערוך צוואה.

10. עוד דחה בית משפט קמא את טענת המערערים בדבר השפעה בלתי הוגנת בהתאם לסעיף 30 לחוק הירושה, ולאחר שיישם את הלכת דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פד"י נב(2)813 ומבחני העזר לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, קרי : מבחן העצמאות, מבחן התלות והסיוע, קשרי המצווה עם אחרים, וכן מבחן נסיבות עריכת הצוואה ומעורבות נהנה בעריכתה. מסקנתו של בית משפט קמא ביחס לכל אחד ואחד מהמבחנים הייתה כי המערערים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח השפעה בלתי הוגנת, המנוחה הייתה עצמאית מבחינה שכלית, ללא פגיעה קוגניטיבית, ורק נזקקה לסיוע המשיב ומשפחתו בשל מגבלותיה הגופניות; אף שהמנוחה נזקקה לסיוע המשיב ומשפחתו באופן משמעותי, לא היה בסיוע זה כדי לקבוע תלות שאינה הוגנת או ניצול אותה תלות, כי אם דאגה וטיפול טבעיים במסגרת קשרי משפחה; לא היה ניתוק של המנוחה מבני משפחתה והיא קיימה קשר איתם כאשר המתנגדים-המערערים עצמם העידו כי ביקרו אותה בתדירות גבוהה כאשר המנוחה מביעה בפני אנשים רצונה וכוונותיה בכל הנוגע לנכסיה וזכויותיה; הצוואה נחתמה בפני שני עדים, עורכי דין, כאשר המשיב לא נכח במועד חתימת הצוואה ואילו ר' שהה בבית המנוחה אך לא בקרבת מקום ונוכחות זו אינה מעידה על השפעה בלתי הוגנת.

11. בהמשך בחן בית משפט קמא את רצון המנוחה על יסוד מסכת הראיות והעדויות שהובאו לפניו ומצא כי רצונה החופשי והאמתי של המנוחה היה להעביר את זכויותיה במקרקעין למשיב וכי רצונה זה קיבל ביטוי במסגרת צוואתה.

            קביעתו זו של בית משפט קמא נסמכה בעיקרו של דבר על כל אלה:

• ההליך שנערך בפני נכבדי העדה – "אל ..." בכל הנוגע לבירור זכויותיה של המנוחה, במהלכו נפגשו עם המנוחה ועם הצדדים כאשר המערערים ציינו כי המנוחה סיפרה לנכבדים כי היא מכרה את חלקה במקרקעין לאחיינה המשיב, כאשר זה התחייב להעביר את התמורה לידי "אל ...".

בהקשר זה, ציין בית משפט קמא את עדותו של ראש העדה -----, מר א' מ' ש', אשר ציין כי בשיחה עם המנוחה הבין שמבחינתה המשיב מהווה הכתובת שהוא זה שיבוא במקומה. עוד ציין בית משפט קמא את עדותו של מר ה' ז' לפיה בשנה האחרונה לחייה ביקשה המנוחה כי דמי השכירות שעליו לשלם לה ישולמו לידי המשיב שיהיה אחראי אחרי מותה על הבית.

• המתנגדים-המערערים, לא חלקו על כי המנוחה ביקשה לשנות מצוואותיה הקודמות ולהעביר זכויותיה ל"אל ..." במקום למערערים.

• המנוחה חתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת המשיב ועל הסכם זכות קדימה, ואין לראות במסמכים אלה כסותרים זה את זה ואת הצוואה, אלא שהם מלמדים על אותו רצון להנחיל בין אם בחייה ובין אם לאחר פטירה את הזכויות במקרקעין למשיב בלבד. בית משפט קמא מצא בעדותם של עדי הקיום, עו"ד ס' ו-ב', תימוכין לאותה מסקנה.

12. לבסוף, דחה בית משפט קמא את טענת זיוף הצוואה וחתימת המנוחה הן משום שהמערערים לא ביקשו מינוי מומחה לכתב יד שיבחן אמיתות חתימתה של המנוחה, הן משום שבית משפט קמא האמין לעדותו של עורך דין ס', לפיה וידא את זהותה של המנוחה והן משום, בבחינת למעלה מן הצורך, בעין בלתי מיומנת לא ניכר הבדל משמעותי בחתימת המנוחה על צוואה זו וצוואות מוקדמות יותר.

13. נוכח כל האמור לעיל, הורה בית משפט קמא על קיום צוואתה האחרונה של המנוחה ועל מנת שלא להחריף את הסכסוך בין הצדדים לא נעשה צו להוצאות.

14. המערערים, מאנו להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא והגישו ערעורם זה המונח לפנינו, במסגרתו חזרו על אותן טענות שהעלו בפני הערכאה הדיונית. יחד עם זאת, מצאנו להתעכב במסגרת סקירת טענותיהם על אלה שנסובו סביב שני צירים מרכזיים:

א.         העובדה כי המנוחה הייתה אנאלפביתית כאשר הצהרת עדי הקיום לא תאמה         עובדה זו, וכאשר מדובר בפגם בצוואה אשר לא בא על תיקונו.

ב.         המסמכים השונים עליהם חתמה המנוחה במועד עריכת צוואתה האחרונה – ייפוי הכוח הבלתי חוזר, וההסכם המעניק זכות קדימה למשיב והצוואה, הם בגדר מסמכים סותרים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת, וכי לא עלה בידי המשיב להוכיח כי הם נערכו בהתאם לרצון המנוחה, לא הובררו, או לא הוברר די הצורך, נסיבות עריכת אותם מסמכים וחתימת המנוחה עליהם, מי ביקש עריכתם והכיצד הוכנו לקראת המפגש השני כאשר במפגש הראשון ביקשה המנוחה לערוך צוואה בלבד, ולא הזכירה עניין ייפוי הכוח או הסכם זכות הקדימה.

המערערים, הקשו והוסיפו כי מסמכים אלה ודבר עריכתם התגלו במהלך חקירת עדי הקיום אשר הסתירו את דבר קיומם ולא הזכירו מסמכים אלה בתצהירי עדותם הראשית.

15. מנגד, המשיב סומך את ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא ועל הקביעות השונות שנקבעו במסגרתו. לטענתו השגות המערערים מופנות כלפי קביעות עובדתיות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן; כי בית משפט קמא התרשם בעיקר מעדותם של שני עדי הקיום, שהם שני עורכי דין במקצועם, וכן מעדים נוספים; כי הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה להעניק את רכושה למי ששירת אותה; כי התקיימו מרכיבי היסוד של הצוואה וכי נטל השכנוע בדבר פסלות הצוואה מונח לפתחו של המתנגד לצוואה, מתחילה ועד הסוף, כאשר כל ספק בעניין זה פועל לטובת מבקש הקיום, ובמקרה דנן כנגד המערערים אשר כשלו בהתנגדותם ובהרמת נטל השכנוע המוטל עליהם.

דיון והכרעה

16. כידוע, הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות העובדתיות שנדונו והוכרעו על ידי הערכאה הדיונית.

המערערים מלינים על קביעות עובדתיות מסוימות שקבע בית משפט קמא ועל המסקנות שגזר וגיבש מאותן קביעות בציינם, כי אלה וגם אלה אינן מתיישבות עם חומר הראיות שהוצג בפניו. ערעור המעלה טענות ממין זה צריך להתגבר על משוכה גבוהה, שכן הלכה ידועה ומושרשת היא, כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת או כאשר הגרסה העובדתית שהתקבלה אינה עומדת במבחן השכל הישר. הטעם להלכה זו נעוץ בכך שלערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור כמי שהתרשמה מהעדים ומדבריהם באופן ישיר (ראו: ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, תק על 2004(1) 288, פסקה 3 (2004); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, תק על 2004(2) 3408, פסקה 4 (2004)).   אולם, לכלל זה קיימים חריגים, כפי שנמצא לנו בפסיקה:

"אמנם ככל שמדובר בממצאים העובדתיים של הדרגה הראשונה אין דרגת הערעור נוטה להתערב, דרך כלל, וזו ההלכה הפסוקה. עם זאת כבר פסקנו לא אחת שאם הממצאים אינם מתיישבים עם הראיות האמינות שהוצגו בפני בית המשפט, או שנפלה טעות עקרונית, היורדת לשורש הדברים, בהערכת העובדות המוכחות כי אז לא זו בלבד שערכאת הערעור רשאית, אלא יש והיא נדרשת להתערב גם בממצאים עובדתיים של הדרגה הראשונה."(ראו ע"א 56/82 - מדינת ישראל נ' עזבון המנוח עבדאללה מוסה רחאל . פ"ד מ(4), 29, 33-34 (1986).

עוד נקבע כי הכלל לפיו אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאיה של הערכאה הראשונה, אינו חל לגבי התערבות במסקנות משפטיות מן הממצאים העובדתיים, (ראו למשל, בע"א 5293/90 - בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ  פ"ד מז(3), 240 , 249-250 (1993) ראו גם ע"א 1240,558/96 - חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל חנן. פ"ד נב(4), 563 , 569-570 (1998).

כאן ראוי להזכיר את הוראת סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, אשר פורש בפסיקת בית המשפט העליון כמעניק סמכות רחבה לערכאת הערעור – בית המשפט המחוזי, להתערב בממצאי הערכאה הדיונית, גם על דרך פרשנות שונה של חומר הראיות שעמד לפניה (ראו בע"מ 4383/09 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים המקוונים) (29.6.09)).

17. נקדים ונאמר כי לטעמנו, נפלו טעויות בקביעת העובדות על ידי בית משפט קמא, ובהתאמה אף מצאנו כי שגה בהסקת המסקנות המתחייבות מעובדות שונות שהתבררו לפניו, מהתנהלות עדי הקיום ומעדותם, ובעיקר מהימנעותם מלהזכיר בגדרי עדותם הראשית עובדות מהותיות ופעולות שנעשו לכאורה במעמד חתימת הצוואה. עוד נציין, כי לטעמנו, שגה בית משפט קמא משלא ייחס את המשמעות המתבקשת מהסתירה שבין שלושת המסמכים המשפטיים עליהם חתמה המנוחה, לכאורה, ומצא להתמקד בצוואה לבדה, ובעצם חתימת המנוחה עליה במנותק משאר המסמכים המשפטיים, משל שלא היו, ועל תוקפם של אלה. עוד לטעמנו שגה בית משפט קמא משביקש ליישב בין הסתירה שבין המסמכים השונים, כאשר הדעת נותנת כי אדם לא יערוך בעת ובעונה אחת שלושה מסמכים משפטיים, המדברים ומלמדים על רצון שונה, כשהאחד מפקיע את כוחם של השניים האחרים, וכל אחד מהם מכוון למועד ביצוע אחר. יתרה מכך, גם אם ניתן היה לתרץ עריכת אותם מסמכים במעמד אחד, ויש לומר כי הסבר כזה יהא בהכרח בגדר הסבר דחוק, לא הונחו לפני בית משפט קמא ראיות משכנעות מהן ניתן לייחס למנוחה רצון לערוך את שלושתם, ומהעדויות שנשמעו עלה כי הרעיון מאחורי הכנת ייפוי הכוח הבלתי חוזר והסכם זכות הקדימה היה של עד הקיום עו"ד ס', והוא נולד לאחר הפגישה המקדימה שערך עו"ד ב' לבדו עם המנוחה, בעקבותיה פרש למשרדו לשם הכנת הצוואה.

נדגיש כאן: צוואתה האחרונה של המנוחה עוסקת בנכס עיזבון אחד ויחיד – מלוא זכויותיה במקרקעין, אותן צוותה למשיב. אין בצוואה כל אזכור של זכויות אחרות הכלולות בעיזבון כאשר ייפוי הכוח והסכם זכות הקדימה, אף הם עוסקים באותם מקרקעין בלבד. רוצים אנו לומר, כי יתכן והיה מקום שלא לראות בשלושת המסמכים כסותרים האחד את השני, אילו הצוואה, למשל, הייתה מכוונת לעיזבון המכיל נכסים וזכויות שונות, לרבות אותו נכס מקרקעין, כך שהצוואה עשויה הייתה במקרה כזה להישאר רלבנטית גם לאחר שהמצווה ביקש להעביר זכויות באחד מנכסי המקרקעין ליורש עוד בחייו.

נטל הראיה והשכנוע

18. אך תחילה נקדים מילים מספר ביחס לנטלי הראיה וההוכחה במשפטי צוואות במרכזן עומדת שאלת אמיתות הצוואה ונסיבות עריכתה, והחשיבות הרבה הנודעת למעמד החתימה על הצוואה ולפגישה המקדימה. נקדים ונציין כי ביחס לכל אלה יש לדרוש שקיפות מלאה מבעלי הדין, במיוחד מהמעוניין בקיום הצוואה והמחזיק במידע זה וכן מעדי הקיום המעידים מטעמו.

19. תחילה לנטל מקום ונפל פגם בצוואה. כלל ידוע הוא במשפטי צוואות, כי מקום ולא נפל פגם או חסר בצורתה של צוואה, כי אז על המתנגד מוטל נטל השכנוע והוא זה הפותח ראשון בהבאת ראיותיו. בהקשר זה ראו למשל: ע"א 706/76 צארום נ' גורן פ"ד (לב)(3) 548, 550:

"מן הראוי להדגיש כי היום עומדת צוואתו של אדם שאינה לוקה בפגם שבצורה בחזקת כשרות והמתנגד לקיומה עליו הראיה.".

על כלל זה חזר בית המשפט העליון בע"א 587/85 שטרק נ' מדינת ישראל פ"ד מא(3) 227, 233 (1987):

"בצוואה לא היה כל פגם בצורה או כל פגם אחר הפוסל את תוקפה מבחינת צורת עריכתה החיצונית. נטל ההוכחה בדבר קיום פגמים בצוואה – רבץ על המערערת שהתנגדה לקיום הצוואה".

משום הפגם שבהצהרת עדי הקיום במקרה שלנו השווה האמור בע"א 484/85 ציפורה צוקר נ' לואיזה שמרי, פ"ד מב(1) 441, 442 (1988)), שם נפסק, כי בהעדר טענה לקיום פגם בצוואה לרבות פגם בנוגע להצהרת המצווה בפני עדים, אין צורך להעיד את העדים שהמנוח "הצהיר בפניהם עובר לחתימתו שזו צוואתו" (ראה גם ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה(3) 837 (2001), ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג(2) 346 (1979)), ללמדך, כי מקום ומועלית הטענה בדבר פגם, יש להעיד עדים אלה.

מכלל זה למדים כי בהתקיים פגם או חסר בצורתה של צוואה, כי אז נטל הבאת הראיה מוטל על המבקש קיומה (ראה גם פרופ' ש' שילה, "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965") (הוצאת נבו).

כלל זה מתחייב לאור הוראת סעיף 25 לחוק הירושה, משזה מורה כי על מבקש קיום הצוואה לשכנע את בית המשפט כי למרות הפגם או חסר שנפל בצוואה שלא במרכיב יסוד (בצוואה בעדים מרכיבי היסוד הם "הכתב" ו"המצווה הביאה בפני שני עדים"), אלא בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 (הליכים או פרטים בצוואה בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל פה) או בכשרות העדים, הרי יש לקיימה ובתנאי כי לא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

20. וכיצד מרימים נטלים אלה ומשכנעים באמיתות הצוואה?

על רצונו של מצווה ניתן ללמוד מאחרים, ומכאן הזהירות הנדרשת בבואנו לייחס לו רצון כזה או אחר. יחד עם זאת, חוק הירושה וההלכה הפסוקה אימצו את העיקרון "מצווה לקיים דברי המת" המטיל על המתנגד לקיום הצוואה להראות כי היא פגומה, כאשר סעיף 25 לחוק הירושה, מבטא את גישת המחוקק לפיה לא הצורה היא העיקר, אלא התוכן, וכדברי השופט חיים כהן בע"א 869/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(1) 98, 101, "לא הצורה עיקר אלא התוכן, לא הקנקן אלא מה שיש בו, וכמו דיני היושר מימי עולם, כך המחוקק דנן מביט את כוונת העושה ולא אל צורת המעשה".

יש לזכור גם כי משמדובר בצוואה, עסקינן במסמך שאינו יציר הרגע בו היא נערכה, והיא תוצר של מחשבה תחילה בסופה מקבל המצווה החלטה כיצד תיראה צוואתו ומי יזכה בעיזבונו. רק משבא המצווה להוציא החלטה זו אל הפועל, הוא פונה לעורך דין או לרשות מוסמכת, קובע מועד לקיום פגישה, ובמהלכה מעלה לפניהם את רצונו.

עורך הצוואה האמון על קיום הפגישה בתנאים שמתווה הדין, ללא נוכחות הנהנים, רושם את רצון המנוח ואת בקשתו, את פרטי הנהנים, ולאחר מכן מעלה את כל אלה על הכתב במסגרת צוואה שהוא מכין עבור המצווה. נוסח זה מועבר לעיונו של המצווה, או שמוסבר בפניו ורק לאחר מכן, ככל שאין לו הערות לגביו, חותם הוא עליו לפני עדי הקיום שחותמים אף הם על הצוואה. 

נוכח דברים אלה, לא יהיה חולק כי בחינת רצונו של המנוח, והאם הצוואה אכן משקפת רצון זה, אמורה להתמקד, בעיקרו של דבר, בשתי נקודות שעל ציר הזמן, הראשונה היא במועד בו שיתף המצווה את עורך הצוואה - עורך הדין שניסח את הצוואה ברצונו, ואילו השנייה, במועד בו חתם המצווה על הצוואה לפני עדים.  על כן נודעת חשיבות רבה לעדותם של אלה מאחר שהמצווה בחר לשתפם בסוד ענייניו, שעה שהשיחות שניהל עם עורך הצוואה ועם עדי הקיום, אמורות להתקיים במעמדם של אלה בלבד, ללא נוכחות צדדי ג', נהנים, קרובי משפחה ואחרים. לעדות זו נודעת חשיבות רבה גם מן הטעם לפיו, כעיקרון, המידע בדבר נסיבות עריכת הצוואה, המפגש המקדים עם המצווה והמפגש המאוחר שבו חתם על צוואתו, אינו עומד לרשות המתנגד שעל פי רוב לא היה שותף למפגשים אלה. בהקשר זה נדרשת שקיפות מלאה, גם ביחס לפעולות נוספות שנעשו באותו מעמד, גם אם אינן בגדר עריכת צוואה אלא מסמכים משפטיים נוספים עליהם חתם המצווה, ואשר יש בהם כדי לספק אינדיקציות נוספות לגבי רצונו באותו מועד, ומה יעלה בגורל עיזבונו ורכושו. כך הוא הדבר ביחס למסמכים הנוספים עליהם חתמה המנוחה במעמד עריכת הצוואה – ייפוי הכוח הבלתי חוזר והסכם המעניק למשיב זכות קדימה, ואלה עמדו לרשות מבקש הקיום, והם נערכו לטובתו.

21. סיכומו של דבר: לגבי נסיבות עריכת הצוואה חיים אנו מפי אותם עדים, ועל המעוניין בקיום הצוואה לדאוג להעדתם, במיוחד מקום ונפל פגם בצוואה, כפי המקרה שלנו.

על קיומו של פגם, במקרה דנן, מצטרפת העובדה לפיה במעמד החתימה על הצוואה הוחתמה המצווה על מסמכים משפטיים נוספים, כאשר המתנגדים מייחסים למבקש, השפעה בלתי הוגנת על המנוחה, מעורבות בעריכת הצוואה וטענות נוספות בדבר פגמים ברצונה שנגרמו בעטיו.

לנוכח כל האמור לעיל והפגם שנפל בגדרי הצוואה, סבורים אנו, כי נכון היה להורות שהמבקש – המעוניין בקיומה על אף הפגם, יגיש ראיותיו ראשון, וסדר שמיעת העדויות וקיום החקירות יהא בהתאם, ובהמשך גם סדר הגשת הסיכומים. כאמור, בית משפט קמא סבר אחרת ולא הורה על היפוך נטל הראיה וההוכחה. יחד עם זאת, נציין כי המערערים לא הלינו על כך וממילא לא היה בדבר, ככל שמתמקדים רק בסדר הגשת הראיות, החקירות והטיעונים, לעומת ההכרעה הסופית – האם עמד צד זה או אחר בחובת הראיה ונטל השכנוע המוטלים עליו, כדי לשנות מהמסקנה לפיה המשיב לא הרים נטל הוכחת אמיתות הצוואה למרות הפגם שבה.

22. משבאנו לכאן, עולה השאלה – האם אותו ספק באמיתות הצוואה הנובע מאותו פגם (ההצהרה לפיה המנוחה קראה את הצוואה), מכתיב גם מהפך בעניין נטל השכנוע ביחס לטענות המתנגדים – המערערים, בדבר השפעה בלתי הוגנת, נטילת המשיב חלק בעריכת הצוואה, ועוד, או שמא המהפך בנטל הוא חלקי?

נראה כי מקום וקיים פגם צורני בצוואה, כפי המקרה שלפנינו, נטל השכנוע עובר אל מבקש הקיום בהתאם להוראת סעיף 25 לחוק הירושה, הן לעניין אותו פגם, והן לעניין היעדרה של השפעה בלתי הוגנת (סעיף 30 לחוק הירושה) ואי נטילת חלק בעריכת הצוואה (סעיף 35 לחוק הירושה). כך מתחייב לאור הלכת ע"א 250/70 שרעבי נ' סוברי פ"ד כה(1) 429, 432 (ראו גם: שאול שוחט פגמים בצוואות מהדורה שלישית מורחבת ומעודכנת, התשע"ו-2016, עמ' 182-187).

23. ומה היא מידת השכנוע הנדרשת מהמבקש קיום הצוואה למרות הפגם? בפסיקת בית המשפט העליון, שקדמה לתיקון תשס"ד לחוק הירושה, נפסק שנדרשת "וודאות מוחלטת, ללא שום ספק, באמיתותה של הצוואה...עד שיהיה ביטחון מלא כי המסמך על כל חלקיו, המוגש כצוואה, הוא אמיתי, וכל ספק בעניין פועל לרעתו (של מבקש קיום הצוואה), ומונע את קיום המסמך כצוואה" (ע"א 564/71 אדלר נ' נשר פ"ד כו(2) 787).

נזכיר, כי סעיף 25 נוקט בלשון: "לא היה לבית המשפט ספק, כי היא משקפת את רצונו החופשי האמתי של המצווה...". לא נאמר "ספק של ממש" או "ספק סביר", אלא "ספק" בלבד. בע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה פ"ד נה(3) 837, נפסק (על פי דעת הרוב) כי רף ההוכחה והשכנוע הנדרש הוא מעל לספק סביר.

המשיב לא הרים נטל הבאת הראיה ונטל השכנוע:

24. בית משפט קמא האמין להסברי עדי הקיום, במיוחד לעדותו של עורך דין ב', באשר לאותו פגם בצוואת המנוחה, ובהמשך הגיע למסקנה כי ניצבת לפניו צוואה המשקפת את רצונה האחרון של המנוחה באשר לגורל עיזבונה. דעתנו שונה וסבורים אנו כי המשיב לא הרים את נטל הבאת הראיה ונטל השכנוע בדבר אמיתות הצוואה. וביתר פירוט;

25. כאמור, עדי הקיום מסרו עדות ראשית במסגרת תצהירים והם נחקרו לפני בית משפט קמא בחקירה שכנגד. אין חולק כי מדובר בעדים היכולים לבדם לשפוך אור על נסיבות עריכת צוואת המנוחה, ולמצער, עדותם במקרה דנן מרכזית, וקשה להיבנות בהקשר זה מעדים אחרים שלא היו שותפים לאותו מעמד.
26. ראשית נידרש להסברי עדי הקיום אודות אותו פגם, ובהמשך לשאלה האם בעקבות עדותם ניתן לייחס למנוחה את הרצון לערוך את הצוואה בצוותא חדא עם שני המסמכים הנוספים, והאם אותן פעולות אכן משקפות נאמנה את רצונה החופשי, ועוד שאלות קשורות ביחס למשמעויות המתחייבות מעדותם.

מפאת חשיבות תצהיריהם הקצרים של עדי הקיום, ראינו להביאם בשלמות:

"אני הח"מ ס' בעל ת"ז שמספרה... לאחר שהוזהרתי ....

1. אני עו"ד במקצועי.
2. ביום 24/11/09 הגעתי אני ועו"ד ב' לביתה של גב' ג', כדי להיות    עד לצוואתה של גב' ג' ע' ואשר זיהיתי אותה לפי ת.ז. 0000 , עו"ד ב' התחיל לקרוא לה את הצוואה ואף היה מסביר לה את תוכן הצוואה בלשון עממית כדי לוודא כי היא מבינה כל מילה, ולאחר שסיים לקרוא ולהסביר את תוכן הצוואה, הנ"ל חתמה בפנינו אני ועו"ד ב' על הצוואה המצ"ב.
3. אומנם כתוב בנוסח הצוואה כי הנ"ל קראה את הצוואה בעצמה, אך למעשה עו"ד ב' הקריא את הצוואה בקול רם וגב' ג' הבינה כל מילה, רק לאחר מכן גב' ג' חתמה

בפני ובפני עו"ד ב', ואני ועו"ד ב' חתמנו על הצוואה, עו"ד ב' תחילה ואני

           לאחר מכן, הוא חתם בפניי ואני חתמתי בפניו.

5. מתוכן השיחה בינינו לבין גב' ג' נוכחתי לדעתי כי הנ"ל במלא הכרתה, מבינה את

מהות הצוואה, למי היא מצווה את רכושה, ממה מורכב רכושה וכו'.

הנני מאשר בזה כי ביום 1.2.13 הופיע בפני...."

"אני הח"מ ח' ב' בעל ת.ז. שמספרה... מצהיר בזאת בכתב, כדלקמן:

1. אני עורך דין במקצועי.
2. נדרשתי ע"י גב' ג' ע' (ז"ל) להכין לה צוואה בה ביקשה להוריש את כל זכויותיה בחלקת האדמה מס' 00 גוש 00000 מאדמות חיפה וכן הבניין הבנוי על החלקה הנ"ל, לשם כך נפגשתי עם גב' ג' בביתה ברחוב ... חיפה, שמעתי ממנה את מבוקשה והכנתי במשרדי את הצוואה כפי שביקשה, צוואה ששיקפה את רצונה החופשי.
3. לאחר מכן, וביום 24.11.09 הגעתי אני ועו"ד ס' לביתה של גב' ג', קראתי לה את הצוואה ותוך כדי אפילו אמרה לי "אין צורך לקרא אני יודעת מה אני עושה", בכל זאת הבהרתי לה כי החוק מחייב אותי לוודא כי היא מבינה כל מילה, המשכתי לקרא את הצוואה עד תום, לאחר שסיימתי, הנ"ל חתמה בפנינו אני ועו"ד ס' על הצוואה המצ"ב.
4. יש לציין כי כאשר הכנתי את נוסח הצוואה לא ידעתי כי גב' ג' אינה קוראת לכן צויין בנוסח הצוואה כי הנ"ל קראה את הצוואה בעצמה, למעשה אני קראתי את הצוואה בעצמי בקול רם הקראתי לה את הצוואה) וגב' ג' הבינה כל מילה ואני בתורי למרות שהקראתי לה את הצוואה הבהרתי לה בלשון עממית את תוכן הצוואה, רק לאחר מכן גב' ג' חתמה בפני ובפני עו"ד ס', ואני ועו"ד ס' חתמנו על הצוואה, אני תחילה ועו"ד ע' לאחריי ועשה זאת בפניי ואני בפניו.
5. מתוכן השיחה ביני לבין גב' ג' נוכחתי לדעת כי הנ"ל במלא הכרתה, מבינה את מהות הצוואה, למי היא מצווה את רכושה, ממה מורכב רכושה וכו'.

זה שמי...".

27. במהלך חקירתו שכנגד של עו"ד ס' הוא נשאל:

"ש: אם אני אומר לך שהמנוחה לא ידעה לקרוא ולכתוב, ידעת על זה?

ת: אני חושב שכן. ידעתי על זה באותה הזדמנות שהייתי אצלה. אבל שוב אני אומר, זה שהיא ידעה לחתום, היא כתבה את השם שלה. נראה לי דיברה קצת בעברית.

ש: אבל מי אמר לך שהיא לא יודעת לקרוא ולכתוב?

ת: יכול להיות שהיא. אני לא זוכר.

ש: אם ידעת שאינה יודעת קרוא וכתוב...?

ת: אז אמרתי קודם. לו הייתי יודע הייתי מוסיף סעיף"

(עמ' 44 שורה 24-30 לפרוט' מיום 16.6.16).

            גם עורך דין ב' נחקר אודות עניין זה:

"ש: היא סיפרה לך שהיא לא יודעת לקרוא ולכתוב?

ת: בפגישה הראשונה ביקשתי ממנה לקרוא והיא אמרה שהיא לא יודעת לקרוא.

ש: כשהיית אצלה בפעם הראשונה אמרת שהיא מסרה לך מסמכים?

ת: כן.

...

ש: איך בן אדם שלא יודע לקרוא ולכתוב מסר לך מסמכים. אולי מי שמסר את המסמכים  זה א' ו-ר'?

ת: היא נתנה לי ערמה של מסמכים והתחלתי לעיין בהם..." (עמ' 56 שורה 26-31 ועמ' 57 שורה 1-3 לפרוט' 16.6.16).

בהמשך נשאל:

"ש: כשהחתמת את המנוחה על הצוואה, רק אז שמת לב שהיא לא יודעת קרוא וכתוב?

ת: פשוט מאוד מסרתי לה את הצוואה ובקשתי שתקרא אותה, אמרה לי שהיא לא יודעת לקרוא ולכתוב והקראתי לה את הצוואה, וגם הסברתי לה במילים פשוטות מה רשום בצוואה.

ש: אתה הכנת את הצוואה במשרד לפי הנוסח הסטנדרטי?

ת: כן.

ש: כשידעת שהיא לא יודעת לקרוא ולכתוב, למה לא מחקת בעט בסיפא שורה תחתונה "חתמה אחרי שקראה את הצוואה והבינה את תוכנה"?

ת: בטעות. אני הקראתי לה."

(עמ' 59 שורה 5-13 לפרוט' מיום 16.6.16).

28. כאמור, בית משפט קמא האמין להסברי עורכי הדין ביחס לאותה טעות נטענת. אמנם אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מעין אלו. יחד עם זאת, מתקשים אנו שלא להביע תמיהה לנוכח התנהלות עדי הקיום, עורכי דין במקצועם כשהאחד הינו גם נוטריון, כאשר שניהם נמנעים מלתקן טעות משמעותית שנפלה בגדרי צוואה, שלא לומר במסגרת הצהרתם.

ואכן, כשם שהקשה בא כוח המערערים על עדי הקיום, גם אנו סבורים כי ברגע שהתגלתה לפניהם אותה טעות, מחובתם היה לתקנה על דרך עריכת צוואה חדשה הכוללת הצהרה נכונה והמשקפת את האמת. זאת גם משום החשיבות הנודעת לאותו מסמך – צוואה, והאחריות הרבה המוטלת על כתפי עורך הצוואה ועדי הקיום, כלפי המצווה, אשר נתן בהם את אמונו ושם בהם את מבטחו, וכי בבוא העת לאחר לכתו מן העולם, אותו מסמך המבטא את רצונו יקוים ללא תקלות.

ודוק: בהקשר זה צוואה נבדלת היא ממסמך משפטי אחר, משהיא מכוונת למועדים שלאחר פטירת עורכה, כי אז אפשרויות התיקון מצומצמות, בהעדר העורך.

הדברים אמורים במיוחד שעה שבהתאם לעדויות שנשמעו, לא הייתה כל דחיפות בעריכת אותה צוואה, ונדמה כי לא היה נגרם כל נזק למנוחה אילו עורכי הדין היו נמנעים מלהחתימה על הצוואה, שבים למשרדם ועורכים את הצוואה מחדש ומחתימים את המנוחה על הצוואה שלא נפל בה פגם כזה או אחר.

לחילופין בלבד, ותחת התעלמות מאותה טעות, משל ולא הייתה, ניתן היה גם לערוך תיקון בכתב יד על גבי אותה הצהרה של עדי הקיום, על דרך מחיקתה והוספת חתימתם ליד התיקון. דרך זו בוודאי עדיפה על אותה התעלמות מקיום אותה טעות הגם שהתגלתה לפני עדי הקיום בזמן אמת, כאשר חזקה שהם מודעים, מתוקף תפקידם ומקצועם, לצורך בתיקון טעויות כאלה, ולמשמעויות שניתן לשוות להצהרות לא נכונות.

29. באשר לטענת המשיב, לפיה אין מדובר בפגם, משזה נפל בגדרי הצהרת ואישור עדי הקיום, טענה שנראה כי נזנחה והיא הועלתה רק בגדרי תגובה שהגיש לפני בית משפט קמא, בעקבות ההתנגדות לקיום הצוואה, נאמר אך זאת: יש לראות באותו פגם כפגם שנפל בצוואה, ואין זה משנה מיקומו – האם במסגרת דברי המצווה או אישור עדי הקיום. יחד עם זאת, גם אם ניתן לערוך אבחנה כזו, היא אינה רלוונטית במקרה שלנו. כאמור, המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, ועל כן לא ניתן לערוך אותה הפרדה בין החלק הנוגע להצהרתה, לבין החלק הנוגע להצהרת עדי הקיום.

בהקשר זה נפנה לפסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 3779/10 עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים המקוונים) (28.9.2010) בהתייחסו לפגם של אי ציון עובדת תרגום הצוואה למצווה מקום ונערכה בשפה שאינה שגורה בפיו, ומשזה סווג כפגם הניתן לריפוי על פי סע' 25 לחוק הירושה, זאת לעומת אי תרגום  הצוואה בנסיבות כאלה המהווה פגם מהותי שאינו ניתן לריפוי (ראו גם: ת.ע. (נצ') 1501-12-08 מ' נ' ס' (פורסם במאגרים המשפטיים המקוונים) (7.9.2011).

30. נזכיר כי בהתאם לדרישת סעיף 25 לחוק הירושה, במקרה של פגם בצוואה, יש לשכנע את בית המשפט בדבר אמיתות הצוואה על אף הפגם. כאן עולה השאלה – מה היא מידת השכנוע הדרושה, כדי שלבית המשפט לא יהיה ספק כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי של המצווה, ומה הוא "הספק" שבעטיו לא ניתן לקיימה?

ייתכן וניתן היה לקבל הסברי עדי הקיום, אילו הקשיים והתמיהות היו מתעוררים  בנקודה זו בלבד. אלא שככל שחקירתם התקדמה, כך עלו וצפו נתונים ועובדות שזכרם לא עלה קודם, ומקומם נפקד, באורח פלא, מתצהיריהם. כך הוא הדבר ביחס לייפוי הכוח הנוטריוני וכך הוא ביחס להסכם זכות הקדימה (האחרון כלל לא הוצג).

31. נשוב ונזכיר: שני המסמכים הנוספים עליהם חתמה המנוחה ביום עריכת הצוואה – זכרם כלל לא עלה, לא בתגובת המשיב להתנגדות לקיום הצוואה, וגם לא בתצהירי עדותו הראשית. קיומם של אלה התגלה במהלך חקירתם שכנגד של עדי הקיום, תחילה עורך דין ס'. עובדה זו כשלעצמה אף היא מעלה תהיות, ואינה מתיישבת עם אותה שקיפות הנדרשת ממבקש קיום הצוואה, ומעדי הקיום, שעה שרצון המצווה עומד במוקד ההתדיינות, וכאשר אותו מידע עומד לרשותם בלבד. הימנעות כזו מוחזקת בהכרח כנגד מבקש הקיום, מהטעמים שפירטנו לעיל, ובהתאם להלכה המושרשת לפיה אי הבאת עדות או ראיה רלוונטיות, יוצרת הנחה כי אילו הושמעה, היה בה כדי לתמוך בגרסת היריב, וכי הסיבה להימנעות זו נעוצה בחששו של אותו בעל דין מתוצאותיה של אותה ראיה או עדות.

32. הדברים אמורים ביתר שאת על רקע הדברים הבאים: על פי עדי המשיב, ר' הוא שיצר קשר עם עורך דין ב', סיפר לו שיש לערוך צוואה למנוחה, וכי אז קיים עורך דין ב' אותה פגישה מקדימה עם המנוחה, הבין ממנה מה היה רצונה בנוגע למקרקעין (הבית), ולאחר מכן חזר למשרדו והכין את הצוואה. לא יהיה חולק כי עד הקיום השני, עורך דין ס', נפגש עם המנוחה פעם אחת, בפגישה בה הוחתמה על הצוואה. מכאן שהוא לא שמע על רצונה לכאורה גם לערוך ייפוי כוח בלתי חוזר וגם הסכם המעניק זכות קדימה למשיב, כשם שלא שמע ממנה על דבר רצונה לערוך צוואה. באשר לעורך דין ס', הרי שבתצהיר עדותו הראשית לא ציין דבר או חצי דבר ביחס למסמכים הנוספים, לא דבר קיום שיחה בינו לבין המנוחה ביחס לאלו, לא דבר בקשה שהעלתה המנוחה להכנתם של אלה, ולא כל מידע אחר ביחס לרקע להכנתם והחתמתה עליהם, גם לא ביחס לרצונה לכאורה להעביר את הזכויות במקרקעין למשיב או להעניק לו זכות קדימה ברכישת הבית.

רק במהלך חקירתו שכנגד של עורך דין ס', עלה הסיפור של ייפוי הכוח, כאשר ציין: "מאז שפנה אלי עורך דין ב', בהיותי נוטריון, הוא ביקש ממני מה ניתן לעשות במצב של בנוסף לצוואה, כביכול מה ניתן עוד לעשות על מנת להעביר זכויות, אז אני אמרתי לו שאפשר לעשות ייפוי כוח בלתי חוזר. סיפר לי שיש אישה מבוגרת ואני מיד שאלתי אם היא בכוחות עצמה, אם היא מתפקדת ואם הכול בסדר בריאותית. אמרתי שאין מניעה. אמרתי שהחוק מאפשר לי שאני אוכל להגיע לבית שלה. ביקשתי ממנו את הנתונים, מי מיופה הכוח, קיבלתי את הנתונים של הגוש ושל המיופה כוח, על סמך זה הכנתי ייפוי כוח בלתי חוזר..." (עמ' 37, שורות 23-29, לפרוט' 16/06/16).

עורך דין ס' ציין שהכין את ייפוי הכוח הבלתי חוזר מראש, על פי נתונים שקיבל מעורך דין ב', אשר ביקש ממנו להתלוות אליו לשם החתמת המנוחה גם על הצוואה. מבחינת עורך דין ס', זהו המפגש הראשון והאחרון שקיים עם המנוחה. עוד מסר עורך דין ס', במסגרת חקירתו שכנגד, כי "אני זוכר שהוא (עורך דין ב' – הערה שלנו) התבלבל מה עדיף. משהו כזה. אני אז, כשפנה אלי, הצעתי לו את זה, התבקשתי להכין, מעבר לכך מה היה ביניהם, אין לי מידע" (עמ' 39, שורות 21-22, לפרוט' 16/06/16).

באשר למופיע בייפוי הכוח הבלתי חוזר, לפיו צוין "מיופה הכוח רשאי לקזז לעצמו שכ"ט..", ציין עורך דין ס' כי הוא הצטייד בייפוי כוח סטנדרטי, שכולל פעולות שונות (עמ' 41, שורות 4-10, לפרוט' 16/06/16). בהמשך ציין כי המנוחה ביקשה "שכל מה שיש לה יועבר לאדון. נרשם חשבון, לא נרשם חשבון, כנראה לא נמסר לי" (עמ' 42, שורה 6, לפרוט' 16/06/16) זאת ביחס להוראה שבייפוי הכח לפיה כספי המכר יופקדו בחשבון המנוחה. כך גם בהמשך, משעומת עם ההוראות האחרות שבייפוי הכוח, שאינן מתיישבות האחת עם השנייה, כאשר במקום אחד מיופה הכוח רשאי להעביר ולמכור בשמה של המנוחה, ובלבד שאת התמורה הוא ישלם לה או יזכה את חשבונה, ואילו במקום אחר הוא יכול לקחת את זה לעצמו, שב עורך דין ס' וציין כי ייפוי הכוח הוכן על פי הנוסח הסטנדרטי, ו-"יכול להיות שלא התעמקתי ושמתי לב לסתירה..." (באותו עמוד, שורה 14). גם בהמשך נשאל מדוע על פי ייפוי הכוח רשאי מיופה הכוח למכור, אולם באותה נשימה, עליו לשלם למנוחה את התמורה – הודה עורך דין ס' שאומנם "יש בעיה בניסוח, אני מסכים. לא מעבר לכך" (באותו עמוד, שורות 21-22).

33. ראוי להדגיש כאן: עורך דין ס' כלל לא הזכיר את ההסכם המעניק זכות קדימה למשיב. זכרו של זה עלה במסגרת חקירתו של עורך דין ב' בלבד, ואף בשלבים מתקדמים שלה, ולאחר שתחילה סיפר על צוואה ועל ייפוי כוח שנחתמו באותו מעמד בלבד.

34. באשר לעורך דין ב', הרי שכאמור, גם מתצהירו נפקד סיפור ייפוי הכוח והסכם זכות הקדימה, כאשר בחקירתו שכנגד ציין שר' ביקש ממנו להגיע למנוחה, וכי היא רוצה להעביר את זכויותיה לאביו, המשיב (עמ' 47, שורות 7-11, לפרוט' מיום 16/06/16). רק אז ציין בתשובותיו כי הכין צוואה ודיבר עם עורך דין ס', מכיוון שהמנוחה "ביקשה עוד בחייה, בכל דרך, לכסות איתה עניין בכל הפינות, אז הכנתי צוואה, התייעצתי קודם עם עורך דין ס' בקשר לייפוי כוח, לגבי עלויות, אחרי שאמר עלויות, יצרתי קשר והודעתי לה. אז נסענו בפעם השנייה ביחד, פעם שנייה שלי, פעם ראשונה שלו, חתמה על צוואה וייפוי הכוח להעברת זכויות".

לשאלה מה ביקשה המנוחה ממנו להכין, ציין תחילה, בתשובה לשאלה "מה הבנת ממנה?": ת. "ישבתי עם המנוחה, אמרה לי יש זכויות בבניין, בדירה, בחלקת אדמה, אני רוצה למסור את כל הזכויות בבניין ובדירה לבן אחותי, א' ע', הוא אביו של ר'" (עמ' 47, שורות 2-5, פרוט' מיום 16/06/16). עוד נשאל: "ואתה רצית לדאוג שכל הזכויות שיש לה, יועברו ע"פ בקשת ר' לאביו?", ועל כך השיב: "כן" (באותו עמוד, שורות 12-13).

            וכך היה בהמשך חקירתו:

"ש: היא ביקשה למסור זכויות ל-א' ע', עכשיו, ללא תמורה?

ת: היא ביקשה ממני להעביר לו. אם הוא רוצה להעביר לאחר מותה, או כרגע, אז הצעתי לה לאחר התייעצות. אני יצרתי קשר עם עורך דין ס' כדי להתייעץ אתו.

ש: מה המנוחה הסבירה לך? שתכין צוואה?

ת: כן.

ש: ובאותה הזדמנות אמרה לך שהיא רוצה לתת ל-א' גם היום, אז תעשה ייפוי כוח שאני נותנת לו את הזכויות, נכון?

ת: כן.

ש: וזה במתנה?

ת: לא יודע אם זה מתנה או לא, היא רצתה להעביר לו את הזכויות שלה.

ש: אני מבין שבעברית פשוטה – להעביר לאחר המוות או לפני המוות, זה במתנה? בין אם זה בצוואה או בחייה.

ת: לא אמרה לי את המילה "מתנה". רצתה להעביר לו את הזכויות.

...

ש: היא לא אמרה את המילה "למכור"?

ת: לתת (אומר בערבית). את עניין המכירה וייפוי הכוח הבלתי חוזר, מי שטיפל זה עורך דין ס', ולא אני.

ש: אז אתה לא יודע מזה בכלל?

ת: היא רצתה למסור, לתת, להעביר, למכור.

ש: נושא ייפוי הכוח – אתה לא קשור אליו?

ת: אני לא קשור."

(עמוד 48, שורות 1-26).

עד כאן, ראינו לצטט חלקים נרחבים מחקירתם של שני עדי הקיום, ונראה כי אין להכביר מילים לגבי חוסר הבהירות העולה מעדותם של אלה ביחס לרצונה של המנוחה, ולסתירה בין האמור בצוואה לבין ייפוי הכוח, שלא לדבר על הסתירה הפנימית בין ההוראות המנויות בייפוי הכוח עצמו, ובין אלה לבין ההסכם המעניק למשיב זכות קדימה. נציין בהקשר זה  כי ככלל, ייפוי הכוח אינו מהווה עסקת יסוד, אלא שהוא מהווה כלי להבטחת ביצועה.

35. חקירתו של עורך דין ב' נמשכה, ועד לאותו שלב, טרם עלה זכרו של ההסכם המעניק זכות קדימה למשיב ברכישת זכויות המנוחה. על כך ניתן היה ללמוד לראשונה בהמשך חקירתו שכנגד, ולאחר שעומת עם מסמכים שהוצגו לו ואשר נתקבלו מלשכת רישום מקרקעין בחיפה – נספחים יב'-יד' לכתב ההתנגדות (רשם המקרקעין), לרבות תכתובת בין עורך דין ב' לבין משרד המשפטים – הנהלת אגף רישום והסדר מקרקעין (עמוד 52, שורות 22 ואילך). לא ראינו להתעכב הפעם על המשך תשובותיו של עורך דין ב' בהקשר זה, אם כי נציין כי הן לא תרמו להבהרת רצונה של המנוחה, אף הוסיפו אי בהירות על זו הקיימת. בהמשך בתשובה לשאלה "אם כתוב בייפוי כוח שהוא יכול למכור ולתת לה את התמורה להכניס לחשבונה, היא לא ביקשה את זה?" השיב: "מי שערך את ייפוי הכוח זה עורך דין ס', ואפילו לא לא קראתי אותו" (עמ' 53, שורות 27-29). מיד לאחר מכן נשאל מי ביקש ממנו שיכין ייפוי כוח, והשיב שהוא שביקש זאת.

36. עוד למען ההמחשה, נציין כי משעומת עם פעולות שביצע בשמה של המנוחה, בחייה (ניסיון לרשום זכויות, הערת אזהרה, הגשת ערר בעקבות אי רישום צו ירושה והערת אזהרה במקרקעין (ערר לפי סעיף 21(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969) וגם בקשה לבית המשפט המחוזי בחיפה מחודש מרץ 2011, בע"ז 4098/97, להבהיר את צו הירושה שניתן אחר עיזבון בעלה המנוח מיום 01/07/97), והוא נשאל מתי הסביר למנוחה כי הוא מבצע פעולות אלה, ציין שאינו זוכר, ובהמשך אישר : "למעשה, הקליינט שלך בכל הסיפור זה א' ו-ר'" (עמ' 55, שורות 29-31, ועמ' 56, שורות 1-2).

דומה כי חוסר הבהירות רק הלך והתעצם, וככל שהחקירה התקדמה, עלו שאלות ותהיות נוספות, כאשר כל אלה מעלים ספקות וסימני שאלה לגבי רצון המנוחה, והכיצד ערכה באותו יום שלושה מסמכים משפטיים שאינם מתיישבים האחד עם השני.

עדי הקיום הם היחידים שהיה באפשרותם להבהיר את הטעון הבהרה, ולשכנע את בית המשפט באמיתות הצוואה, וכי היא משקפת את רצון המנוחה. אלא, שכאמור, עדותם רק העצימה את אי הבהירות ואת סימני השאלה והספקות שעלו ממכלול הנסיבות.

37. מאותן עדויות לא ניתן היה להציל גרסה ברורה וקוהרנטית באשר לרצון המנוחה ומה היה מבוקשה: האם לערוך צוואה; האם להעביר עוד בחייה את נכס המקרקעין ובעיקר הבית הבנוי על המקרקעין; האם ביקשה למכור אותו ולקבל תמורתו; האם ביקשה להקנותו למשיב ללא תמורה או בתמורה. כל השאלות האלו לא קיבלו מענה משכנע, ולאורן ניסיון להתחקות אחר רצון המנוחה סופו היה כישלון.

38. לכל אלה מצטרף אותו פגם בצוואה, שאינו תורם להפיג את הערפל שאופף נסיבות עריכתה. כלום ניתן לומר, לאחר אותן עדויות, כי אותו פגם בא על תיקונו והוא נרפא במצוות סעיף 25 לחוק הירושה? שאלה זו יש לבחון גם בהינתן עובדות נוספות והצטברותן של ספקות העולות מהמכלול, ובין היתר לאור כל אלה:

א.         איננו רואים עין בעין עם בית משפט קמא, את המשמעויות שיש לייחס להתנהלותו של ר', משהוכח, אף על פי עדי הקיום, כי היה בבחינת "הרוח החיה" מאחורי עריכת הצוואה ומותר המסמכים עליהם הוחתמה המנוחה. אין אנו סבורים כי בנסיבות דנן יש להבדיל בין ר' לבין אביו, ומכיוון שאינו הנהנה הישיר על פי הצוואה והזוכה בהתאם להוראותיה, יש לערוך אותה אבחנה מלאכותית בין מעורבות שלו לבין מעורבות אביו. לצורך כך, סבורים אנו כי יש לראות את המשיב כמי שנטל חלק בעריכת הצוואה, בהתאם להוראת סעיף 35 לחוק הירושה.

ב.         יש לבחון את המקרה שלפנינו בהתאם למכלול הנסיבות והנתונים, ואין להתייחס לכל פגם, תהיה או ספק, ואלה היו רבים, בתור מי שיש לבחון אותו במנותק מאחרים. על בית המשפט קמא היה לבחון את התמונה הכוללת העולה מהעדויות השונות, ומנסיבות עריכת הצוואה, יחד עם מסמכים נוספים, ולהסיק מאלה את המסקנה המתחייבת לפיה לא עלה בידי המשיב להרים את נטל הראיה והשכנוע המוטלים עליו. ברי הוא כי בנסיבות דנן לא נותרנו עם "ספק" בלבד, אלא עם צבר של ספקות.

ג.          גם עדותו של העד, מר א.מ.ש – ראש העדה ה...., אינה מיטיבה עם המשיב, ולפיה המנוחה סיפרה שהיא ביקשה מהמשיב לשלם את החלק שלה בירושת בעלה, כולל הבית, ל..... יתר על כן, עד זה לא ציין שהמנוחה סיפרה לו כי היא מתכוונת להוריש את הנכס האמור למשיב או להעניקו לו במתנה.

סוף דבר

39. אין בידינו לקבוע כי בהתאם לאמור בצוואתה המאוחרת של המנוחה, קם וניצב לפנינו רצונה האמיתי. על כן אנו מקבלים את הערעור ומורים על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא. כמו כן, אנו מורים על בטלות צוואתה האחרונה של המנוחה.

אין בפסק דיננו זה כדי הבעת דעה לגבי צוואות קודמות של המנוחה.

אנו מחייבים את המשיב לשלם למערערים  (ביחד) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ (כולל מע"מ) בגין ההליכים שהתנהלו בפני בית משפט קמא ובפנינו. המשיב יבצע את התשלום במשרד ב"כ המערערים בתוך 45 ימים  ממועד המצאת פסק הדין (הפגרה כלולה במניין הימים) שאם לא כן יישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

אנו מורים למזכירות בית המשפט להחזיר את הפיקדון שהפקידו המערערים בבית משפט זה לצורך הערעור לידי ב"כ המערערים, עבור המערערים, ככל שלא הוטל עליו עיקול.

אנו מורים למזכירות בית המשפט להמציא את העתק פסק הדין לבאי כוחם של הצדדים.

פסק דין זה מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים, שמות עדי הקיום, ובהשמטת כל פרט מזהה אחר.

ניתן היום,  כ"ב סיוון תשע"ט, 25 יוני 2019, בהעדר הצדדים.