הכשרה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' פלונית ואח'

1.ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מירב קלמפנר נבון) מיום מיום 23.12.2018, בגדרו קיבל בית משפט קמא תביעת המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה"), וחייב את המערערות ואת המשיבה מס' 2 (להלן: "דורלן") בחיובים נפרדים, לשלם למשיבה סך של 524,000 ₪ כפיצוי בגין נזקיה ומכאוביה כתוצאה מתאונה שאירעה לה ביום 06.12.2011.

2.בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי על המערערות לשלם 25% מהנזק, ואילו דורלן תישא ב-75% מהנזק.

על ההליכים בבית משפט קמא:

3.תחילה, הגישה המשיבה תביעתה לבית המשפט המחוזי בחיפה, אך לימים הועברה התביעה לבית משפט השלום בחיפה. המשיבה, ילידת 1984 הגישה תביעה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה שאירעה לה ביום 06.02.2011. על-פי הנטען, נרשמה המשיבה ללימודים בבית ספר לקוסמטיקה – נאוה קולאג' המנוהל על-ידי המערערת מס' 2 והחלה לומדת בו. על-פ הנטען, ביום התאונה, במהלך שיעור קוסמטיקה מעשי, פתחה המשיבה ארונית על מנת להוציא ממנה מוצרי קוסמטיקה כחלק מן השיעור, ותוך כדי פתיחת דלת הארון העליונה, העשויה זכוכית, התפרקה הדלת ונפלה על ידה הימנית. המשיבה טענה כי נגרמה לה נכות בשיעור 55% בגין תסמונת כאב ביד ימין.

4.התביעה הוגשה כנגד המערערת מס' 2 – חברה בע"מ שהפעילה את בית הספר, כנגד מבטחת אחריות המערערת מס' 2 כלפי צד ג' – המערערת מס' 1, כנגד חב' דורלן – חברה בע"מ העוסקת בייצור ומכירת רהיטים ואשר, על-פי הנטען, ייצרה וסיפקה את הארונית מספר ימים לפני התאונה. נטען, כי הנתבעות עיוולו עוולת רשלנות כלפי המשיבה. המשיבה הוסיפה וטענה, כי דורלן אחראית כלפיה מכוח חוק האחריות למוצרים פגומים, התש"ם-1980 (להלן: "חוק מוצרים פגומים").

5.הנתבעות, כולן, התגוננו מפני התביעה, הכחישו את האירוע, הכחישו את אחריותן לתאונה ואף הכחישו את הנזקים הנטענים. דורלן שלחה הודעת צד ג' כנגד הפניקס חברה לביטוח בטענה, כי הפניקס ביטחה את דורלן בפוליסת ביטוח אחריות מוצר ועל כן אחראית לשפות את דורלן בגין כל סכום שבו תחויב. כן שלחה דורלן הודעת צד שלישי כנגד מר חיים סבג- סוכן ביטוח, טענה כנגדו טענות ביטוחיות וטענות מדיני הנזיקין, ועתרה לחייבו בשיפוי דורלן בגין כל סכום שבו תחוייב. הודעה לצד שלישי כללה צד שלישי נוסף מר גולדפלד אברהם, שההודעה כנגדו נמחקה בהסכמת הצדדים על-פי פסק -דין מיום 20.11.2017. לא נתעכב על טענות הצדדים בהודעה לצדדים שלישיים, מאחר והדיון בהן התייתר, לאור הסכמת הצדדים בפנינו, עליה נעמוד להלן.

6.מטעם המערערות הוגשה חוות דעת רפואית לפיה לא נותרה למשיבה נכות רפואית בתחום האורתפדיה או בתחום הכאב. כמו כן, הגישו המערערות חוות דעת מטעם אינג' אריק יודלא, מומחה בטיחות, אשר בחן את הארונית ואת דלתה והגיע למסקנה, כי נפלו ליקויי בטיחות חמורים בייצור הארונית, ובין היתר, התקנת דלת מזכוכית שקופה רגילה, שאינה מחוסמת, כאשר שימוש בזכוכית מחוסמת היה מונע את התאונה מאחר וזכוכית זו, ככל שתישבר, "היא מתנפצת לרסיסים". המומחה מצא ליקויים נוספים לרבות במבנה ובאביזרי דלת הזכוכית שתרמו להתרחשות התאונה ובין היתר, מצא המומחה פגמים בסוג הצירים שהותקנו ובחיבורים בלוח הזכוכית אשר החלישו את חוזקו. המומחה סבר, כי מדובר במוצר פגום וכי דורלן נמנעה מלספק אזהרות למערערת מס' 2 באשר לשימוש בארונית.

7.אף דורלן הגישה חוות דעת מטעם מומחה בטיחות מטעמה, אשר אסבן, אשר חיווה דעתו באשר לארונית והגיע למסקנה כי דורלן עמדה בכל הסטנדרטים המקצועיים הנדרשים וכי התאונה לא נגרמה בגין פגם במוצר, כי אם בשל העובדה שהמשיבה דחפה דלת הזכוכית מעבר לזוית הפתיחה המקסימלית, וכי התקנת צירים בעלי זווית פתיחה יותר גדולה לא היתה מונעת את התאונה.

8.בית המשפט (עוד כשהתביעה התנהלה בבית המשפט המחוזי) מינה מומחה מטעם בית המשפט על מנת שיחווה דעתו בנכותה של המשיבה בתחום "רפואת הכאב". המומחה מטעם בית המשפט מצא, כי המשיבה פיתחה תסמונת כאב כרונית שאינה CRPS, וכי המשיבה סבלה מכאב נוירופתי. בהתאם לאמור, נקבעה למשיבה נכות בשיעור 20% בגין כאב נוירופתי עם פגיעה עצבית.

9.התביעה הועברה לבית משפט השלום והתובעת הגישה כתב תביעה מתוקן ובו טענה לנכות פסיכיאטרית, זאת לנוכח דברים שכתב המומחה מטעם בית המשפט בתחום הכאב בחוות דעתו. לבסוף מונה מומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעם בית משפט קמא, ד"ר נעון עדינה, אשר קבעה כי נותרה לתובעת נכות נפשית בשיעור 10%.

10.לאחר שבית משפט קמא שמע ראיות הצדדים, ולאחר שהוגשו לו סיכומים בכתב, ניתן פסק דינו של בית משפט קמא.

על פסק דינו של בית משפט קמא:

11.בית משפט קמא עמד על נסיבות התאונה, לפיהן במהלך שיעור אצל המערערת מס' 2 כאשר פתחה המשיבה את דלת הזכוכית של הארון על מנת להוציא ממנו דברי קוסמטיקה, התפרקה דלת הזכוכית ממקומה ונפלה על ידה, וכתוצאה מכך נחבלה המשיבה והיא הובהלה ממקום התאונה אל המרכז הרפואי "לין" שם נבדקה ואובחן אצלה פצע אלכסוני באורך של 4 ס"מ בגב פרק יד ימין, היא טופלה בהרדמה מקומית ושוחררה עם המלצות להחלפת חבישה פעם ביומיים. בית משפט קמא קיבל את גרסת המשיבה לגבי נסיבות התאונה, וזאת הסיק בית משפט קמא מעדות התובעת ומעדות עדת ראיה שהיתה במקום (ראו קביעות בית משפט קמא לעניין זה בעמ' 5 לפסק הדין).

12.באשר לאחריות הנתבעות לתאונה, דחה בית משפט קמא את טענת המשיבה לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ולתחולת סעיף 38 לפקודת הנזיקין. בית משפט קמא סבר כי נטל הראיה מוטל מתחילתו ועד סופו על המשיבה. בית משפט קמא מצא כי המערערת מס' 2 שניהלה את בית הספר, ואשר החזיקה במקרקעין אחראית לפצות את המשיבה בגין נזקיה לפי עוולת הרשלנות. נקבע כי "על הנתבעת 1 כמחזיקה במקרקעין אליו מגיעים באופן קבוע ותדיר תלמידים ללמוד בבית ספרה, קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית למנוע מכשול או ליקוי במקרקעין העלול לגרום לנזקי גוף לבאים בשעריו" (סעיף 23 לפסק הדין). נקבע עוד, כי כל תלמידי הכיתה פנו לארונית, וכי לא ניתנו להם כל הוראות בנוגע לשימוש בה. בית משפט קמא קבע כי מדובר בארונית חדשה שהותקנה מספר ימים עובר למועד התאונה, והיא יועדה לשימוש תדיר וכי על המערערת 2 היתה חובה לצפות התפרקות דלת הארונית והתנפצות הזכוכית בה. בית משפט קמא דחה את טענת המערערת 2 כי היא הסתמכה על דורלן, וכי לא היתה לה כל מומחיות לגבי סוג הזכוכית, זאת מאחר והיא ניהלה את בית הספר, וכמי שהחזיקה במקום היה עליה חובה למנוע כל מכשול שיש בו כדי לגרום נזקי גוף לבאים בשעריה (סעיף 25 לפסק הדין). בית משפט קמא מצא קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין התאונה ומצא כי אין לייחס למשיבה אשם תורם.

13.באשר לאחריותה של דורלן, מצא בית משפט קמא כי זו אחראית לפיצוי המשיבה מכוח אחריותה למוצר פגום לפי חוק האחריות למוצרים פגומים. בית משפט קמא העדיף את חוות דעתו של המומחה לבטיחות מטעם המערערות על פני חוות דעתו של המומחה לבטיחות מטעם דורלן, וקבע כי מדובר במוצר פגום, בלתי בטיחותי שבו נפלו פגמים מהותיים לרבות באופן . כן מצא בית משפט קמא פגם באופן התקנת הדלת שבארונית. ליקוי נוסף מצא בית משפט קמא בהתקנת דלת זכוכית בלתי מחוסמת. בית משפט קמא הוסיף, כי ת"י 1099 אשר מתייחס לזיגוג בבניינים (לרבות לדרישה להתקין זכוכית מחוסמת), הגם שאינו מתייחס לארונית, הרי שניתן ללמוד מתקן זה לגבי הסטנדרט הדרוש לגבי סוג הזכוכית שיש להתקין ברהיטים בבניינים.

14.בית משפט קמא דחה את ההודעות ששלחה דורלן לצדדים השלישיים לאחר שמצא כי פוליסת הביטוח שהנפיקה הפניקס מסוג "Claims made basis" בוטלה לבקשת דורלן עוד בחודש ינואר 2013 כאשר התביעה הוגשה ונמסרה לחברת הפניקס לאחר ביטול הפוליסה. כן מצא בית משפט קמא, כי לא נפל כל רבב בהתנהלות סוכן הביטוח מר סבג. ומשכך, נדחתה ההודעה לצד שלישי ששלחה דורלן.

15.בית משפט קמא חילק את האחריות הנזיקית בין המערערות לבין דורלן וקבע, כי דורלן – יצרנית הארונית, תישא ב-75% מהנזק, ואילו המערערת מס' 2, מי שהפעילה את בית הספר והחזיקה בארונית, תישא ב-25% מהנזק. בית משפט קמא סבר, כי יש להטיל על דורלן ועל המערערות חיובים נפרדים ולא קבע כי הן תישאנה בפיצוי "ביחד ולחוד". לאחר שבית משפט קמא העמיד את הנכות התפקודית על הנכות הרופואית (20% בגין תסמונת כאב ו-10% בגין נכות נפשית), קבע בית משפט קמא כי על הנתבעות לפצות את התובעת בסכום 524,000 ₪ בהתאם לחלוקת האחריות האמורה לעיל. בית משפט קמא חייב את הנתבעות בשכ"ט עו"ד בשיעור 17.55% וכן הוצאות משפט בסך 14,000 ₪.

על הערעורים:

16.שלושה ערעורים הוגשו על פסק הדין. ערעור שהגישה המשיבה (ע"א 77102-01-19) ובו משיגה היא על גובה הנזק ועל החיובים הנפרדים. הערעור השני הוא ערעור שהגישה דורלן (ע"א 12783-02-19) ובו השיגה על קביעות פסק הדין בעניין אחריותה, בעניין הנזק וכן על דחיית ההודעה כנגד צד שלישי. הערעור השלישי הוגש על ידי המערערות (ע"א 13173-02-19), ובו משיגות הן על גובה הנזק, ועל קביעת אחריות המערערת מס' 2 לנזקי המשיבה.

17.במעמד הדיון שהתקיים בפנינו ביום 27.06.2019 הגיעו הצדדים בשלושת הערעורים להסכמות ולפיהן יתוקן פסק דינו של בית משפט קמא באופן שחיובי דורלן והמערערות, ככל שהמערערות תמצאנה אחראיות לפיצוי המשיבה, יהיו ביחד ולחוד. עוד הוסכם כי הערעורים שהגישו הצדדים בשאלת גובה הנזק יידחו הדדית. כמו כן, הוסכם, כי ערעור דורלן כנגד דחיית ההודעה לצד שלישי יידחה ללא צו להוצאות. משכך, ובכפוף לאמור לעיל, נדחו הערעורים שהגישו דורלן והמשיבה ונותר להכריע בשאלת רשלנותה של המערערת מס' 2 ואחריותה לקרות התאונה.

18.בערעור שהגישו המערערות טענו הן שיש "להשיב עטרה ליושנה", שהרי, בסופו של יום מדובר "בפתיחת דלת של ארונית שכל אחד מחזיק בביתו, מדובר בפעולה פשוטה, בנאלית שכל ילד בן 10 יכול לעשות לבדו" וכי לא "מצופה מהמערערת 2 שתערוך בדיקה יסודית, מקיפה, מקצועית ובטיחות לארון חדש שהועבר אליה ע"י בעל ידע ומקצוע בתחום". המערערות הוסיפו וטענו, כי על-פי חוות דעתו של המומחה מטעם דורלן אין צורך בזכוכית מחוסמת וכי מכל מקום, נהגה המערערת כמו "כל אדם סביר" שרכש ארונית מבעל מקצוע ומשכך לא חלה עליה כל אחריות.

19.משכך, טוענת המערערות, כי המערערת מס' 2 נהגה כאדם סביר, סמכה על בעלי מקצוע, רכשה ארונית המצויה בכל בית, ועל כן אין לחייבה בחבות נזיקית כלשהי.

הכרעה:

20.לאחר שעיינו בפסק דינו של בית משפט קמא, בחומר הראיות שהוגש לו, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

21.נציין תחילה, כי אין עוד מחלוקת כי התאונה ארעה כטענת המשיבה. בית משפט קמא קבע, כממצא עובדתי, על בסיס עדות המשיבה ועדות עדה שנכחה במקום הגב' רחל קריספל, כי התאונה ארעה כפי טענת התובעת ונראה, כי הצדדים אינם חולקים עוד על קביעה זו.

22.תחילה נתייחס לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין על המקרה שלפנינו. בית המשפט קמא היה בדעה כי סעיף 41 אינו חל על ענייננו. סעיף 41 אשר מעביר את נטל השכנוע בדבר העדר רשלנותו של הנתבע על הנתבע קובע כלהלן:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

23.כאמור, בית משפט קמא קבע, כי לא התמלא התנאי הראשון בסעיף 41 הנ"ל, מאחר ולתובעת היתה ידיעה ויכולת "לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהביא לידי הנזק". בכל הכבוד, אנו חולקים על קביעתו זו של בית משפט קמא ולהלן הנמקתנו.

24.לצורך החלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" ישנו צורך בהתקיימות שלושה תנאים, כפי שנקבע בפסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט העליון בע"א 7692/09 מרעי נ' בית החולים המשפחה הקדושה, פסקה 5 (28.02.2011):

"סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מונה שלושה תנאים מצטברים לתחולת חזקת 'הדבר מעיד על עצמו'. כל תנאי בעל נקודת תצפית משלו. הראשון צופה על התובע ודורש את אי-ידיעתו או אי-יכולתו לדעת את נסיבות קרות הנזק. השני צופה על הנתבע ודורש ממנו שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק. השלישי צופה על המקרה ודורש כי נסיבותיו יתיישבו יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה. בהתקיים שלושת התנאים, 'על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות שיחוב עליה'".

25.כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי שלושת התנאים מתקיימים, מועבר נטל השכנוע לכתפיו של הנתבע, אשר נדרש לשכנע כי "לא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות שיחוב עליה" וככל שכפות המאזניים מעויינות לאחר שקמה תחולה לכלל – יזכה התובע בתביעתו (לעניין העברת נטל השכנוע ולא נטל הראיה בלבד ראו: ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229 (1970)). בפסיקה התעוררה השאלה, מתי בוחן בית המשפט את התקיימות התנאים. נראה, כי אין עוד מחלוקת כי בית המשפט עושה זאת לאחר שהצדדים מסיימים להביא ראיותיהם כולן (ראו: עניין נוימן הנ"ל, בעמוד 264; כן ראו: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'יצ'יק ואח', פ"ד נו(1) 539, 560 (2001) (להלן: "עניין שטרנברג")).

26.עיון בחומר הראיות מעלה, כי כמו אז (ביום התאונה) גם היום, אין המשיבה יודעת מהי הסיבה להתפרקות דלת הזכוכית בארונית ואין היא יודעת מהן נסיבות קרות הנזק. ידיעת התובעת כי הזכוכית התפרקה, אין בה כדי ללמד כי היא יודעת על הנסיבות אשר הביאו לקרות הנזק. מקרה זה אינו שונה ממקרה שנדון בע"א 750/70 אמזלג נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד כו(1) 007 (1971), שבו נפלו על התובע לוחות אסבסט שניתקו מגג בניין. אף שם ידע התובע כי נפלו על ראשו לוחות אסבסט ואף על פי כן, החיל בית המשפט העליון על המקרה את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין בקובעו כי "המערער לא ידע ולא יכול היה לדעת מה גרם לנפילת הלוח אשר נפל על ראשו, פרט לידיעה כללית שהרוח עקרה לוח זה מן הגג; הגג והבנין כולו הם בהחזקתה ובשליטתה של המשיבה השניה, ואירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהיא לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה ההפוכה".

27.אף התנאים השני והשלישי מתקיימים בנסיבות העניין. השליטה המלאה בארונית היתה בידי המערערת מס' 2; באשר לתנאי השלישי, אף הוא חל. תלמיד בבית ספר העושה פעולה פשוטה של פתיחת ארונית אינו אמור להיפצע, ומשכך, נראה, כי שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר "עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה" מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה כלשון סעיף 41.

28.המסקנה היא, כי נטל השכנוע בדבר היעדר רשלנות מצד המערערת מס' 2 רובץ הוא עליה. עיינו בחומר הראיות ולא מצאנו, כי המערערת מס' 2 הרימה את הנטל להוכיח כי לא התרשלה. טענתן היחידה של המערערות היא, שהמערערת מס' 2 רכשה את המוצר מבעל מקצוע. איננו סבורים כי בכך הרימו המערערות את הנטל להוכיח כי המערערת מס' 2 לא התרשלה. אדרבא, כמחזיקת מקרקעין, היה עליה לדאוג כי אביזרים במקרקעין יהיו בטוחים ואין די בטענה כי רכשה את המוצר מבעל מקצוע.

29.מכל מקום, אפילו נניח כי נטל השכנוע רובץ הוא על התובעת- המשיבה, מצאנו כי המשיבה הרימה נטל זה. המערערת מס' 2 טוענת כי היא רכשה מוצר מבעל מקצוע ולפיכך אין להטיל עליה אחריות נזיקית. טענה זו אנו דוחים.

30.מסכימים אנו עם בית משפט קמא, כי קיימת חובת זהירות מושגית בין מחזיק במקרקעין, לבין המבקרים במקרקעין. "חובת זהירות מושגית מכוח החזקה במקרקעין מבוססת על הרציונאל לפיו המחזיק במקרקעין הוא בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין, ולפעול למניעתם" (ע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני (18.11.2013), ראו גם: ע"א 615/89 מורדכי נ' עיריית גבעתיים (14.07.1991); ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111 (1996)). נקבע כי חובה זו קיימת ממצבם הסטטי של המקרקעין ואף מפעולה אקטיבית בהם (ע"א 8/79 גולדשמיט נ' ארזי, פ"ד לה(3), 399 (1981)).

31.אף חובת זהירות קונקרטית קיימת בנסיבות העניין. בית ספר לקוסמטיקה המזמין את תלמידיו ללמוד בכיתות, אחראי לשלומם והוא אחראי כי אביזרים או מתקנים אשר משמשים אותם בתקופת שהותם בבית הספר, לרבות ריהוט המצוי במקום המשמש ללימודים מעשיים, יהיה בטיחותי ולא יגרום להם נזקי גוף או נזקי רכוש. המערערת מס' 2 אחראית להזמנת ריהוט בטיחותי שלא יגרום נזק למשתמשים בו.

32.המערערת מס' 2 הפעילה בית ספר לקוסמטיקה, שבו לומדים עשרות תלמידים. היא רכשה ארונית אשר אמורה לשמש את התלמידים באופן תדיר כחלק מלימודיהם (ראו עדותה של הגב' נאוה קולאז' בעמוד 2 לפרוטוקול ישיבת יום 13.06.2018). הוכח, כי בכיתה שנועדה ללימודים מעשיים ובה הוצבה הארונית נכחו בעת השיעור 14 תלמידות (עדות הגב' קולאז' בעמוד 4 לישיבת 13.6.2018) .הוכח גם שכל אחת מן התלמידות ניגשה לארונית על מנת להוציא מוצרי קוסמטיקה כחלק ממטלות השיעור המעשי. הנה כי כן, אין מדובר במוצר ביתי, כטענת המערעות, כי אם במוצר אשר אמור לשמש את תלמידי בית הספר תוך כדי לימודיהם. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו מדובר בארונית אשר משמשת את התלמידים באופן תדיר ובה מאוחסנים מוצרים המשמשים את התלמידים בלימודים. משכך, ככל שיוכח כי הארונית לוקה בפגם בטיחותי שניתן היה למנועו לו נועצה המערערת מס' 2 במומחה בטיחות, הרי תמצא היא כמי שהפרה חובת הזהירות הקונקרטית.

33.עיון בחוות דעתו של המומחה מטעם המערערות (אותה העדיף בית משפט קמא על פני חוות הדעת שהגישה דורלן), מעלה כי מדובר במוצר פגום אשר סבל ממספר ליקויים, לרבות ליקויי בטיחות חמורים, ובין היתר בסוג הזכוכית שהותקנה אשר עומד בראש הדברים (סעיף 18.1 לחוות הדעת שערך המומחה מטעם המערערות); ליקוי שני הוא ליקוי הנובע מסוג הצירים שהותקנו המחייב קידוח בלוח הזכוכית ובכך נחלש אזור החיבור עם הציר; והליקוי השלישי, הוא מיקום הידית בחלק התחתון, אשר גורם לפתיחת הדלת בזווית פתיחה מעבר לזווית המרבית שתוכננה, דבר שעלול היה להפעיל כוח על זכוכית. המומחה היה בדעה כי פגמים אלה הם אשר גרמו לתאונה.

34.הנה כי כן, מומחה מטעם המערערות הוא הוא אשר קבע, כי המדובר במוצר אשר לוקה בפגמים בטיחותיים ואף אינו עומד בהוראות ת"י 1099 (תקן אשר מחייב התקנת זכוכית מחוסמת בחלונות ודלתות בבניינים - ראו סעיף 20 לחוות דעתו של המומחה מטעם המערערות אשר סבר כי התקן הנ"ל חל על דלת הארונית) והוא אשר קבע, כי ליקויים אלה הובילו לשבר בדלת הארונית שגרמה לתאונה. בהתאם לאמור, סבורים אנו, כי מחזיק סביר בבניין אשר משמש בית ספר לקוסמטיקה שבו שוהים עשרות תלמידים אשר עושים שימוש בארונית כחלק משיעור מעשי, נדרש לבחון באמצעות מומחה בטיחות את הריהוט אשר משמש את התלמידים בבית הספר ואין די בכך כי יסמוך על בעל מקצוע (נגר, מסגר וכו') או על חנות לממכר רהיטים. על מחזיק בבית ספר שבו שוהים עשרות תלמידים, להשתמש במוצרים בטיחותיים העומדים בהוראות התקן, שיש בהם כדי לשמור על ביטחונם ובריאותם של השוהים במקום. המערערת מס' 2 אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה, על-ידי העלאת הטענה כי "רכשתי מבעלי מקצוע". נראה, כי על מחזיק במקרקעין, במיוחד בבית ספר לקוסמטיקה שבו לומדים עשרות תלמידים, להזמין ריהוט בטיחותי, שאין בו ליקויי בטיחות, וכאמור, הדברים מקבלים משנה תוקף מקום שבו התלמידים להשתמש ברהיטים אלה תלמידי בית הספר והוא יכול להבטיח זאת על ידי קבלת יעוץ ממומחה בטיחות.

35.נציין עוד, כי הגם שחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969, אינו חל על המוסד אותו הקימה המערערת מס' 2, ניתן לגזור ממנו את סטנדרט הזהירות הדרוש לגבי מוסדות שבהם לומדים תלמידים. סעיף 9 לחוק הנ"ל קובע כי לא יינתן רישיון להפעלת בית ספר אלא אם תובטח רמת בטיחות נאותה לרבות לגבי ריהוט בית הספר. משכך, ומשלא נעשתה כל בחינה בטיחותית על-ידי מומחה בטיחות לריהוט בבית הספר מצאנו כי המערערת מס' 2 הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית והתרשלה כלפי המשיבה.

36.לאור האמור לעיל, הגענו למסקנה שאף בהתעלם מהוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין התרשלה המערערת מס' 2 כאשר לא בחנה אם הריהוט המצוי בבית הספר ואשר משמש התלמידות באופן תדיר הוא ריהוט בטיחותי וכי יכלה לעשות זאת באם היתה מתייעצת עם מומחה בטיחות בטרם תזמין את הריהוט שישמש את בית הספר ותלמידיו. מצאנו עוד כי קיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק ומשכך עוולה היא עוולת הרשלנות.

37.כמו-כן מצאנו לדחות את ערעור המערערות לגבי שיעור אחריותו של כל אחד מן המעוולים במשותף. בעניין זה, נראה, כי אחריות היצרן עולה על אחריות הלקוח, במיוחד כאשר היצרן ידע, יותר מאשר הלקוח (המערערת מס' 2) בדבר הסיכונים הטמונים במוצר מקום שהמוצר מסופק לכיתת לימוד בבית ספר לקוסמטיקה. יחד עם זאת, עמדנו לעיל על אחריותה של המערערת מס' 2 לוודא, כי הריהוט המשמש את התלמידים בטיחותי והיא הפרה חובה זו. משכך, מצאנו שלא להתערב בקביעת בית משפט קמא לגבי שיעור האחריות שהטיל על כל אחת מן המעוולות.

38.לסיכום, מצאנו לדחות את ערעור המערערות ככל שהוא מתייחס לאחריות המערערת מס' 2 לפצות את המשיבה בגין נזקיה או לגבי שיעור אחריותו של כלאחד מן המעוולים.

39.המערערות, ביחד ולחוד, תשלמנה לכל אחת מן המשיבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

40.המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט סיוון תשע"ט, 02 יולי 2019, בהעדר הצדדים.