נעמה רבהייב נ' החברה הכלכלית לפיתוח כפר יונה בע"מ

לתובעת הוצאו אישורי מחלה. בתקופת ימי המחלה נסעה התובעת עם משפחתה לבית מלון, טיילה ואף קפצה בנג'י - מה דינם של ימי המחלה ששולמו לתובעת? זוהי אחת הסוגיות העומדות להכרעתנו בתיק דנא.

העובדות כפי שעלו מחומר הראיות:

1. התובעת הועסקה בנתבעת כמנהלת חשבונות ומזכירת המנכ"ל כ- 9 שנים.

2. הנתבעת היא החברה לפיתוח כפר יונה, תאגיד בשליטה מלאה של עיריית כפר יונה.

3. התובעת עבדה בנתבעת במשך כ-8 שנים.

4. ביום 1.5.16 קיבלה התובעת זימון לשימוע.

5. ביום 22.5.16 נערך לתובעת שימוע.

6. ביום 23.5.16, לאחר ישיבת השימוע, הגישה התובעת אישורי מחלה עד ליום 7.7.16.

7. ביום 26.6.16 ניתן לתובעת מכתב פיטורים (נספח 7 לכתב התביעה). סיום עבודתה נקבע ליום 30.7.16.

8. ביום 28.6.16 הגיעה התובעת לעבודתה בנתבעת.

9. ביום 24.7.16 הגיעה התובעת לנתבעת ואירעה תקרית בין התובעת לבנימין סעד, מנכ"ל הנתבעת.

10. התובעת הגישה תלונה במשטרה (נספחים 9, 10 לכתב התביעה).

11. מאז לא שבה התובעת לעבודתה.

     

    טענות הצדדים

     

    טענות התובעת:

12. השימוע שנערך לתובעת נעשה שלא כדין (11,000 ₪). לא נמסר פירוט טענות כלפי התובעת. השימוע נערך בנוכחות מנכ"ל הנתבעת, ללא נציג נוסף.

13. פרוטוקול השימוע איננו משקף את השימוע.

14. התובעת שהתה בחופשת מחלה לאחר השימוע.

15. מנכ"ל הנתבעת תקף את התובעת.

16. מנכ"ל הנתבעת ביזה והשפיל את התובעת. התובעת עותרת לסעד כספי על פי חוק איסור לשון הרע לנוכח מעשי העוולה של מנכ"ל הנתבעת שנועדו לפגוע בתובעת (25,000 ₪) ופגיעה חמורה באוטונומיה של התובעת. מנכ"ל הנתבעת התנהג בניגוד לחוק.

     

17. על פי חוקת העבודה של הרשויות המקומיות, התובעת זכאית להודעה מוקדמת בת חודש נוסף (5,500 ₪).

     

    טענות הנתבעת:

18. במהלך שנות עבודתה איכות עבודתה של התובעת ירדה: התובעת סירבה לטפל בגביית שכר דירה והוצאות חשמל ממשרדי המכירות וסירבה לטפל בהארכת תוקף של ערבויות בנקאיות. התובעת הרבתה להיעדר לצורך עניינים פרטיים.

19. התברר לנתבעת כי התובעת קיבלה תשלומי שכר שלא היו מגיעים לה.

20. בינואר 2016 הבהירה התובעת שהיא אינה מסוגלת לעבוד במשרה מלאה.

21. ביום 24.7.16 הגיעה התובעת למשרדי הנתבעת. מנכ"ל הנתבעת הודיע לה שהוא מוותר על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת וביקש ממנה שתצא מהמשרד. התובעת סירבה. מנכ"ל הנתבעת ביקש ממנה שתיכנס למזכירות כיוון שנשכרה עובדת אחרת וביקש ממנה שלא תיגע במחשב. התובעת השיבה שזהו משרדה ונכנסה לחדר שבו כבר ישבה מחליפתה. התובעת החלה צועקת ואמרה למנכ"ל הנתבעת כי אם יגע בה היא תאשים אותו בתקיפה. התובעת גם נטלה שלא כדין את הכרטיס החכם. מנכ"ל הנתבעת התקשר לפיקוח וביקש שיזמנו משטרה.

22. התובעת לא פירטה בכתב התביעה את המילים המדויקות שנאמרו ע"י מנכ"ל הנתבעת המהוות "לשון הרע" ולמי נאמרו הדברים.

23. במכתב הזימון לשימוע הועלו הטענות ביחס לתפקודה של התובעת. לתובעת נמסר על השימוע מבעוד מועד וניתנה לה זכות הטיעון.

24. בישיבת השימוע, התובעת לא הכחישה את הטענות כנגדה (היעדרויות וסירובים לבצע מטלות).

25. במסגרת השימוע סוכם שהתובעת תוכל לעבוד באופן זמני בהיקף 50% רק אם הנתבעת תצליח לגייס עובדת נוספת לעבודה זמנית בשעות 10:00 עד 16:00, אחרת תפוטר.

26. הנתבעת לא הצליחה לגייס עובדת אחרת.

27. מכתב סיום העסקה הוצא חודש לאחר השימוע.

28. הנתבעת הגישה תביעה כנגד מאחר שבתקופות מסוימות (2.3.13 – 14.9.11 ו- 4.3.14 – 6.9.15) התובעת קיבלה שכר עבודה על פי תקן של 7.5 שעות ביום במקום על 8 שעות. התובעת לא עדכנה את הרישום בנתבעת למרות שהיה זה חלק מתפקידה של התובעת בנתבעת (8,360 ₪).

     

    עדויות:

     

    שמענו את עדות התובעת ומטעם הנתבעת העיד מר בנימין סעד, מנכ"ל הנתבעת.

     

    הכרעה:

     

    לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים שהוגשו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות ודין התביעה שכנגד להתקבל.

     

    מדוע פוטרה התובעת?

     

    1. התובעת הודתה כי לא היו לה הזמן והאפשרות לתת תפוקה מלאה במשרד. התובעת גם סירבה לבצע מטלות כיוון שטענה שאין לה זמן. התובעת הודתה בכך בחקירתה (עמ' 7 לפ' שורות 22 – 23 לעדות התובעת). התובעת חפצה לעבוד ב-50% משרה.

        

    2. הנתבעת לא אישרה לתובעת לעבוד במשרה חלקית. התובעת אישרה זאת בחקירתה:

        

        

       "ש.לא אושר לך לעבוד חצי משרה נכון?

       ת.לא אושרה. נהלתי שיחה מאוד חברית. לשאלתך – התשובה שנאמרה לי באותו רגע ללא מחשבה זה לא." 

       (עמ' 7 לפ' שורה 32 וכן עמ' 8 לפ' שורה 1 לעדות התובעת) 

        

    3. התובעת הודתה בעדותה כי המשיכה לעבוד ב- 100% משרה אולם בתצהירה בסעיף 13 כתבה שהיקף משרתה הוקטן. לאחר מכן כשעומתה עם תצהירה שינתה תשובתה ואמרה שבני סעד הסכים שתעבוד בהיקף של 50%:

        

       "ש.למה כתבת שהוחלט שהיקף משרתך יהפוך ל-50 אחוז משרה ואת תשמשי רק כמנהלת חשבונות? סעיף 13 לתצהירך

       ת.זה היה במהלך שיחת השימוע.

       ש.איך זה מתיישב עם מה שהוחלט?

       ת.מדובר על שיחת השימוע. לשאלתך – בשיחת השימוע הוחלט בני הסכים לעובדה שאני אעבוד מספר שעות..."

       (עמ' 10 לפ' שורות 12-7 לעדות התובעת).

        

    4. התובעת בעצמה ניסתה למצוא מזכירה בחצי משרה:

       "ש.האם ניסית לעזור למר סעד למצוא מזכירה זמנית בחצי משרה?

       ת.עשיתי את מה שהוא אמר לי . הוא ביקש ממני להשיג קורות חיים מהלשכה של ראש העיר כדי למצוא מועמדת מתאימה."

       (עמ' 10 לפ' שורות 26-25 לעדות התובעת)

        

    5. הנתבעת ניסתה לאתר מזכירה באמצעות מכרזים של עיריית כפר יונה ופרסמה מודעה ב- ALL JOBS (עמ' 16 לפ' שורות 29 -30 לעדות סעד).

        

    6. מעסיק אינו מחויב להקטין משרה של עובד על פי בקשתו של העובד. כמו כן לא הוכח "צורך משפחתי דחוף" של התובעת (ס' 2 לסיכומי התובעת) בהקטנת המשרה.

        

    7. הנתבעת הוכיחה באמצעות עדותה של התובעת כי לאורך השנים היו בין הצדדים "עליות וירידות" (עמ' 7 לפ' שורה 10 לעדות התובעת). קרי, הזימון לשימוע לא נפל על התובעת כרעם ביום בהיר ולא כפי שטענה בסיכומיה כי: "מעולם לא נשמעה כל תלונה כלפיה" (סעיף 1 לסיכומי התובעת).

        

    8. התובעת הודתה בחקירתה הנגדית כי סירבה לבצע מטלות שבעבר עשתה אותן:

        

       "ש.נכון שאת כותבת במייל לגבי ערבויות אין באפשרותי.. ואת כותבת גם בסוף הפיסקה השנייה "בעקבות עניין פרטי אין ...נכון?

       ת.כן.

       ...

       ש.את סברת (צ"ל סרבת – א.ג.כ – הוספה לא במקור) לטפל בגביית דירה, הוצאות חשמל זה כתוב בכתב ההגנה ולא הכחשת זאת?

       ת.אני לא סברתי (צ"ל סרבתי – א.ג.כ – הוספה לא במקור). אני התרעתי שמבחינת זמנים והמשאב שמה קורה לי בבית אין לי את האפשרות. אני נעדרתי מהעבודה הרבה וזו הסיבה שגם פניתי לבני ואמרתי לו שאני מעוניינת"

       (עמ' 7 לפ' שורות 20-18, 25-24 לעדות התובעת).

        

    9. התובעת ביצעה בהתחלה את הערבויות ואח"כ סירבה. התובעת הבינה את ההשלכות של אי ביצוע הארכת הערבויות:

        

       "ת.אם מדברים מבחינה מקצועית על ערבות שפג תוקפה והיא לא מוערכת אז כן. הערבות נופלת. זה מבחינה מקצועית. זה מה שאני יודעת."

       (עמ' 8 לפ' שורות 32-31 לעדות התובעת).

        

        

    10. מעדותה של התובעת התברר כי היא זו שהחליטה על דעת עצמה אלו עבודות היא לא תבצע.

        עובד איננו יכול להחליט אלו מטלות הוא מבצע ואלו לא.

         

    11. התובעת איננה מנהלת את הנתבעת. זכותה של הנתבעת להעסיק עובד אחר בביצוע העבודה של התובעת:

         

        ש.כמה עובדות היום יש באותו תפקיד במקום התובעת?

        ת.יש עובדת אחת ב-90 אחוז משרה כמזכירה ויש לי בחצי משרה רואת חשבון שנותנת שירותי הנהלת חשבונות במיקור חוץ.

        (עמ' 17 לפ' שורות 3-1 לעדות המנכ"ל).

         

        כיום מועסקת עובדת ב- 90 אחוז משרה ונוסף על כך רואת חשבון נותנת שירותים לנתבעת.

         

    12. סיכום ביניים : התובעת עשתה ככל העולה על רוחה ולא ביצעה את עבודתה כפי שנהגה לעשותה בעבר. מעסיק איננו מחויב להעסיק עובד ב- 50% משרה במקום 100%. כשהנתבעת הבינה שהתובעת לא מבצעת את עבודתה זימנה אותה לשימוע. במכתב הזימון לשימוע פורטו כל הסיבות לזימונה (נספח 2 לתצהיר הנתבעת).

         

        האם נערך לתובעת שימוע כדין?

         

    13. התובעת זומנה לשימוע (ראו לעיל פרק העובדות כפי שעלו מחומר הראיות).

         

    14. ביום 18.5.16 השיבה התובעת לנתבעת בדוא"ל לאחר שקיבלה את הזימון לשימוע :

         

        "למרות שאני בחופשת מחלה, הגעתי למשרד לבצע מס' דברים דחופים. חשבונות לתשלום ממתינים לך על שולחנך, לאחר שיאושר אכין תשלום.

        לגבי ערבויות – אין באפשרותי זמן לטפל, הנושא רגיש וחשוב ומצריך טיפול יסודי ועוקב. נא דבר מול רונית או מי שצריך שיביאו לך סיוע (סייעת פנויה או מזכירה פנויה).

        אני במחלה עד לתאריך 22.5 כולל.

        אגיע יום ב', לשימוע או לחילופין למציאת פתרון תעסוקתי אחר (חלקיות משרה)

        כשחזרתי מחופשת לידה העליתי בפנייך בקשה לעבוד בחלקיות משרה, פסלת בקשה זו על הסף.

        המשכתי לעבוד במשרה מלאה למרות שהמצב הפרטי אצלי היה בלתי נסבל. לאור כל זה העבודה גדלה, החברה מתפתחת וטוב שכך, אבל זה עומס על עובדת אחת.

        בעקבות עניין פרטי הכרוך בטיפול בבני אין באפשרותי לעבוד משרה מלאה, יכול להיות שזה ישתנה בעתיד.

         

        דבר נוסף, ללא קשר ליחסי עובד מעביד, יש דרך וצורה לפנות לעובד למרות שהוא כפוף אלייך.

        לא מקובל עלי הרמת טונים וזלזול. יש לי המון הערכה אלייך כמעביד וכבן אדם, קורה שבני אדם עוברים משברים בחיים ואני במצב כזה עכשיו שלא מאפשר עבודה במשרה מלאה על פול גז. מעולם עבודתי לא הייתה לקויה או חסרה ומי כמוך יודע. הדברים שנכתבו במכתב השימוע על אופן עבודתי הינם שקר וכזב שכן כולם יודעים שמסירות ומקצועיות כמו שהייתה לי בעבודה לא קיימת אצל אף מזכירה בכל העיריה הזו.

        חבל שאתה לא יודע להעריך.

        עד ליום שני, אסייע לך טלפונית על כמה שאוכל

        להמשך שיקולך"

        (נספח 2 לתצהיר סעד)

         

    15. השימוע אף נדחה לבקשת התובעת. התובעת הבינה את משמעות השימוע. התובעת הודתה כי ביקשה לדחות את השימוע:

         

        ש.נכון שבקשת לדחות את השימוע ונענית בחיוב?

        ת.כן.

        (עמ' 8 לפ' שורות 20-19 לעדות התובעת).

         

    16. לתובעת נערך שימוע כדין והוצא פרוטוקול כדין:

         

        "המייל שנשלח:

        במייל העלית מספר טענות:

        3.1. אין באפשרותך לבצע את הערבויות -עניתי לך קודם. במסגרת שעות העבודה שלך עלייך לבצע את כל מה שמוטל עלייך. לא תספיקי יעבור ליום המחרת.

        3.2. את במייל מבקשת משרה חלקית – פנית אלי בעבר ודחיתי אותך. לי יש מחוייבות לחברה, וחלוקה של שתי עובדות כמו שביקשת (חצי משרה הנהח וחצי משרה למזכירה), אינה מקובלת עלי כי המשמעות היא שכל אחת תעבוד חצי יום, וקצוות לא יהיו סגורים. הנהח מבחינתי היא לא יותר מ- 20% משרה.

        3.3. התפתחות של החברה וגידול בעומס – החברה היא חברה פרויקטאלית. פרויקטים נכנסים ויוצאים. מבחינה אדמיניסטרטיבית אין גידול משמעותי. יש פרויקטים בעלויות גבוהות יותר אך אין לזה משמעות דרסטית לגבי מזכירות. אם בעבר היה פרויקט במ 300, הצ 149, גני ילדים, מעון יום ואחרים הרי הם בוצעו הסתיימו והיום יש אחרים. ואם צריך לחייב חשמל את משרדי המכירות הרי בעבר חייבת את מגרש הטניס בשכ"ד וחייבת את מילגם בניקיון וב- 2016 הפרויקט הסתיים ולא מוציאים חיוביים.

        בנוסף, בעבר היו הרבה מכרזים שהוצאנו כל שנה עם כל הכרוך בכך. בשנה וחצי האחרונות אולי יצאו 2 מכרזים, ולכן, הטענה שלך איננה נכונה.

        3.4. הערכה מקצועית – אני מאוד מעריך אותה ויודע שיש לך את היכולת והכישרון לקדם ענייניים. אבל, מאידך, יש לך גם יכולת לא לרצות להבין את החברה: אם זה בנושא השכר שלך שאת כל הזמן מתלוננת ולי אין יכולת מעבר למה שעשיתי עבורך, ואם זה בצרכים של החברה. אני לא צריך להתמודד עם עובדת שלא מסוגלת להקדיש את זמנה לעבודה, לשלם לה עבור משרה מלאה ולהביא מישהי אחרת שתבצע את מה שהיא צריכה לבצע. זו תהייה מעילה באמון שאני קיבלתי מדירקטוריון החברה. מהרגע שקיבלת את ההחלטה שאין את מעוניינת להמשיך לעבוד במשרה מלאה עלייך היה להודיע ולסיים בצורה מכובדת. את יודעת שלא הייתי מונע ממך פיצויי פיטורין ואת כל יתר הזכויות שלך. הזכויות שלך נשמרו בצורה קפדנית כשהיית בחופשות לידה ארוכות, וכשהיו לך צרכים שונים בעבר. לאחרונה בגלל בעיה אישית שלך, שאני מבין לחלוטין, אין לך זמן להקדיש לעבודה ואני צריך לקבל החלטה על כך.

         

        להלן תגובת נעמה רבהייב:

        1. היקף העבודה בחברה גדל. אני לא יכולה לעמוד בעומס. צריך עוד כ"א.

        2. מבקשת לעבור לעבוד בחצי משרה שתכלול הנה"ח + ניהול אדמיניסטרטיבי + פיקוח על מזכירה נוספת.

        3. אין לי אפשרות לעבוד כרגע, באופן זמני, יותר מחצי משרה. ואחרי 7 שנים אפשר להתחשב בי לתקופה של חצי שנה עד שנה.

         

        סוכם:

        יעשה ניסיון לגייס עובדת נוספת לעבודה זמנית בשעות 10:00 עד 16:00. במקרה כזה נעמה תבקש לרדת לחצי משרה.

        והיה ולא תימצא עובדת יוצא מכתב פיטורין.

        בנוסף: נעמה לא תשתמש בימי מחלה כימי חופש ולא תתלונן על נושא השכר".

        (נספח 3 לתצהיר סעד)

         

    17. לא הוכח ע"י התובעת כי הפרוטוקול אינו משקף את השימוע. כשמעסיק מציג פרוטוקול שימוע על העובד להזים את הנכתב. התובעת לא הזימה את הכתוב.

         

    18. התובעת לא יכלה לקבוע מי יערוך לה את השימוע בנתבעת. המנכ"ל כממונה עליה היה מוסמך לערוך לתובעת את השימוע.

         

    19. נוכח כל האמור לעיל, מסקנתנו היא כי לתובעת נערך שימוע כדין והיא נשמעה. סיום העבודה נעשה בסיכום בין הצדדים.

         

         

        תשלום חלף הודעה מוקדמת

         

    20. בין הצדדים נחתם הסכם עבודה אישי.

         

    21. חוקת העבודה הוא הסכם קיבוצי כללי בין מרכז השלטון המקומי לבין הסתדרות הפקידים עובדי המנהל והשירותים, והיא חלה על העובדים המועסקים ברשויות המקומיות.

         

    22. הנתבעת היא תאגיד עירוני וישות משפטית נפרדת מהעירייה.

         

    23. הנתבעת אינה חברה במרכז השלטון המקומי, וחוקת העבודה אינה חלה על העסקתה את התובעת.

         

    24. התובעת הועסקה בהסכם אישי (נספח 2 לכתב התביעה) והצדדים נהגו על פי ההסכם. בהסכם לא נקבע, כי על העסקתה של התובעת תחול חוקת העבודה אלא רק ששכרה של התובעת יהיה על פי הדרוג המקובל בעירייה. במכתב שצורף לכתב התביעה, אשר נכתב ע"י מנכ"ל הנתבעת שכותרתו: "הודעה על קבלה לעבודה" (נספח 1 לכתב התביעה) נכתב כי יחולו "הוראות התקשי"ר של מרכז השלטון המקומי". יוער כי אין בנמצא הוראות כאלו כלל. התקשי"ר אינו חל על עובדי הרשויות אלא חוקת העבודה (למעט סעיפים שאומצו בחוקת העבודה או מכוח הסכמים או מכוח נוהג).

         

    25. בכל מקרה, נוכח ימי החלה שנוצלו ע"י התובעת שלא כדין כפי שנראה בהמשך, התובעת לא הייתה זכאית בכל מקרה לקבל דמי הודעה מוקדמת.

         

    26. לאחר שנסתיימו ימי המחלה (22.7.16) לא טרחה התובעת לשוב לעבודה.

         

    27. נוכח האמור לעיל, התובעת איננה זכאית לחלף הודעה מוקדמת בנוסף לימי ההודעה המוקדמת שקיבלה.

         

        התקופה לאחר השימוע ולאחר מסירת מכתב הפיטורים:

        ימי מחלה:

         

    28. הצטיירה בפנינו תמונה קשה בנוגע להתנהלות התובעת בכל הנוגע לימי המחלה.

         

    29. לאחר זימונה של התובעת לשימוע ולאחר ישיבת השימוע ניתנו לתובעת ימי מחלה. התובעת הציגה אישורי מחלה לתקופות דלהלן:

        716.5.16- 22.5.16ד"ר חוה כהן פרומוביץ

        1226.6.16- 7.7.16ד"ר חוה כהן פרומוביץ

        510.7.16 - 14.7.16ד"ר ג'ומעה עבד אלעזיז

        715.7.16 - 21.7.16ד"ר חוה כהן פרומוביץ

        417.7.16- 20.7.17ד"ר מרים קיפרבאום

         

    30. ימי המחלה לא מנעו מהתובעת לבלות עם משפחתה וחברים בסרטים, במלונות, בחוף הים ובפעילות אקסטרים (כעולה מתיעוד מדף הפייסבוק של התובעת - מוצג ת/2 ונספח 6 לתצהיר הנתבעת).  

         

    31. אישורי המחלה שהוצגו ע"י התובעת (נת/1) מתייחסים לתאריכים בהם הייתה במלון בנהריה, בילתה בעכו ואף קפצה בנג'י למרות שלטענתה חלתה בוורטיגו.

         

    32. מעדותה של התובעת לא ניתן להבין אם נבדקה או לא ע"י רופא בעת שקיבלה את אישורי המחלה (עמ' 13 לפ' שורות 2 -3 ושורות 10 – 11 לעדות התובעת). באישורי המחלה צוין "אפס ביקורים". ביה"ד הוציא צו לקופת החולים על מנת להבהיר סוגיה זו וכך נמסר על ידי הכללית במענה לשאלות ביה"ד:

         

        "ד"ר חוה כהן רופאת המשפחה של הגברת רבהייב העבירה את הנתונים הבאים:

        בתאריך 29.06.2016 הנ"ל ביקרה לראשונה אצל ד"ר חוה כהן עם תלונה על סחרחורת. הנ"ל נבדקה והופנתה לבדיקות וקיבלה חופשת מחלה בתאריכים: 07.07.2016 - 26.06.2016.

        בתאריך 07.07.2016 ביקרה במר"מ ונבדקה אצל ד"ר ג'ומעה עם אותה תלונה וקיבלה ממנו חופשת מחלה בתאריכים: 14.07.2016 – 10.07.2016.

        בתאריך 15.07.2016 ביקרה במר"מ ונבדקה אצל ד"ר קיפרבאום עם אותה תלונה קיבלה חופשת מחלה בתאריכים: 20.07.2016 - 17.07.2016.

        בתאריך 17.07.2016 ביקרה שוב אצל ד"ר חוה כהן וקיבלה הפנייה לרופא תעסוקה לבדוק כושר עבודה עקב הבעיה המתמשכת, הרופאה לא ראתה את הביקור אצל ד"ר קיפרבאום אלא רק את הביקור אצל ד"ר ג'ומעה ולכן קיבלה המשך חופשת מחלה בתאריכים 21.07.2016 - 15.07.2016.

        לציין כי תשובת ד"ר כהן הרופאה המטפלת של הלקוחה כוללת מענה של ד"ר ג'ומעה ושל ד"ר מרים קיפרבאום הנמצאת בגמלאות. יש להבהיר כי לדברי הרופאים לא ניתנו חופשות מחלה רטרואקטיביות".

         

    33. מהמידע שנתקבל עולה כי חלק מאישורי המחלה שהונפקו בעבור התובעת ניתנו לה באופן רטרואקטיבי ולאחר שחזרה מחופשתה עם משפחתה ואף במהלך החופשה. כמו כן קיימים אישורים כפולים מרופאים שונים.

         

    34. התובעת טענה שהיא סובלת מוורטיגו (שמלווה על פי רוב בסחרחורות) ובוודאי שמי שסובל מוורטיגו אינו יכול לבצע קפיצת בנג'י.

         

    35. אם כטענתה המצב היה רגוע מבחינת מחלתה (עמ' 9 לפ' שורות 32-30 לעדות התובעת) ולכן יכלה לנפוש בבית מלון, יכלה גם להתייצב לעבודה. מעשה זה הוא בגדר גזל כספי הנתבעת.

         

    36. טענתה התמוהה שלא יכלה לגשת לרופא בגלל מצבה הפיזי: "כשהלכתי לרופא זה היה במצב שלא יכולתי לקום פיזית. לא הלכתי לרופא." (עמ' 10 לפ' שורה 4 לעדות התובעת), אינה מתיישבת עם טיוליה לצפון.

         

    37. התובעת יכלה להגיע לעבוד כשם שיכלה לנסוע עם משפחתה ברחבי הארץ.

         

    38. לצערנו, הקלות הבלתי נסבלת בה ניתנים אישורי מחלה היא תופעה פסולה אשר בסופו של יום משולמים ע"י המעסיקים.

         

    39. משכך, היה על התובעת להשיב את ימי המחלה שקיבלה, אשר במקום לעבוד בתקופה זו ולחפוף את מחליפתה, בילתה עם משפחתה ודיווחה על ימי מחלה. החזר ימי המחלה לא נתבעו ע"י הנתבעת.

         

    40. לא מצאנו מקום לשלול לתובעת את פיצויי הפיטורים וחלף ההודעה המוקדמת ולהשיבם לנתבעת מאחר שסעדים אלו לא נתבעו בכתב התביעה. עם זאת נציין כי מאחר שבהליך השימוע הוזהרה התובעת שלא לנצל את ימי המחלה כימי חופשה, והתובעת המשיכה בהתנהלותה בעניין זה, היה מקום, לטעמנו, לשלול את פיצויי הפיטורים וחלף הודעה מוקדמת.

         

    41. ביום 28.6.2016 הגיעה התובעת לשעות ספורות למשרדי החברה על מנת לטפל בעניינים פרטיים שלה ולאסוף ציוד פרטי למרות שהייתה בימי מחלה. לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך עדותה של התובעת. כך למשל, בתצהירה העידה שהגיעה לעבודה ביום 28.6.16 על מנת לאסוף את חפציה האישיים, אולם בעדותה חזרה בה מהאמור בתצהירה והעידה כי למעשה חזרה מחופשת מחלה והתכוונה לעבוד למרות שהיו באמתחתה ימי מחלה:

         

        "ש.האם הגעת לעבודה ביום 28/6/16?

        ת.זה היום שבו חזרתי מהמחלה. אני ממש לא זוכרת. (מעיינת) -אני לא זוכרת אם זה היה ביום שחזרתי.

        ש.אני אומרת לך שהגעת באותו יום, טפלת בעניינך הפרטי ? נכון?

        ת.תפני אותי.

        ש.את הגעת יום אחד אספת דברים אישיים שלך ?

        ת.לא שאני זוכרת.

        ש.למה לא התייחסת לזה בתצהירך הרי זה כתוב בכתב הגנה שהתייצבת היתה שם עובדת בקשו ממך לבצע חפיפה... והלכת?

        ת.אני לא זוכרת."

         

        (עמ' 10 שורה 25 עד עמ' 11 שורה 1 לעדות התובעת).

         

    42. באותו יום, התקבלה עובדת חדשה לנתבעת או למצער לא הוכח אחרת ע"י התובעת. מנכ"ל הנתבעת ביקש מהתובעת לסייע בעניינים הדחופים שבתחום אחריותה ושתחפוף את מחליפתה. התובעת סירבה.

         

         

        פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה:

         

    43. לביה"ד אין סמכות עניינית לדון בעוולה זו שכן היא איננה באה בגדר סעיף 24 (א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט- 1969.

         

    44. למעלה מן הצורך נעיר כי עדותו של מנכ"ל הנתבעת הייתה מהימנה בעינינו. ביום 24.7.2016 הגיעה התובעת למשרדי הנתבעת, ללא כל התראה, נכנסה לחדר שבו ישבה בעבר, אשר ישבה בו כבר העובדת החדשה, והחלה צועקת על העובדת החדשה. המנכ"ל ביקש מהתובעת כי תיכנס למשרדו. התובעת נכנסה למשרדו. המנכ"ל הסביר לתובעת כי התקבלה לעבודה עובדת אחרת. התובעת סירבה ודרשה לקבל מכתב שהיא משוחררת להגיע לעבודה. המנכ"ל ביקש להתייעץ עם היועץ המשפטי. התובעת נכנסה למשרד והחלה לעבוד על המחשב. באותו יום התובעת לא באה לעבוד אלא באה לאסוף את חפציה. אם כן, מדוע ביקשה להתיישב במשרד? מסקנתנו היא שהתובעת ביקשה לייצור פרובוקציה.

         

    45. המנכ"ל ביקש מהתובעת לא לעבוד ולהחזיר את הכרטיס החכם שברשותה. הכרטיס החכם נשבר. לא הוברר דיו כיצד נשבר הכרטיס ועל ידי מי.

         

    46. התובעת טענה כי הגישה את התלונה במשטרה לאחר שהלכה לקבל טיפול רפואי (עמ' 11 לפ' שורה 17) אולם לא הוכח על ידה שקיבלה טיפול רפואי לפני שהגישה תלונה במשטרה.

         

    47. לא זו אף זו, התיק במשטרה נסגר מחוסר אשמה (נספח 7 לתצהיר מנכ"ל הנתבעת) ולא הוכח ע"י התובעת כי הותקפה ע"י מנכ"ל הנתבעת. להיפך, שוכנענו כי התובעת עוררה מהומה עת סירבה לצאת מהמשרד. לא הוכח ע"י התובעת גרסתה כי מנכ"ל הנתבעת הוא זה ששבר את הכרטיס כאשר הבחין כי התובעת אוחזת בכרטיס החכם ותקף אותה פיזית. לטענתה, המנכ"ל אחז בידה, כופף את כף ידה תוך שהוא שובר את כרטיס הפלסטיק בתוך כף היד ואוחז ביד בחוזקה תוך כדי גרימת חבלה (סעיפים 21 – 23 לתצהיר התובעת). היה על התובעת להוכיח בראיות גרסה זו אולם היא לא עשתה כן.

         

    48. נוכח האמור לעיל, נדחה רכיב תביעה זה.

         

        לשון הרע:

         

    49. חוק לשון הרע קובע בסעיף 1 כי "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו."

         

    50. כלל ידוע במקורותינו על פיו "המוציא מחברו עליו הראיה". בענייננו, עילת לשון הרע נטענה בעלמא. התובעת לא ציינה מה נאמר לה הבא בגדר לשון הרע ובפני מי. התובעת לא העידה עדים אודות עילה זו. יוער כי אם העיר לה מנהלה אודות תפקודה, אין בכך משום לשון הרע.

         

    51. לפיכך, נדחה רכיב תביעה זה.

         

         

        התביעה שכנגד:  

         

    52. התובעת דיווחה במערכת דיווחי שכר במשך 5 שנים על "שעת הורות" על אף שהייתה זכאית רק ל- 4 חודשים ראשונים לאחר חופשת הלידה, כפי שנקבע בסעיף 7(ג)(3) לחוק עבודת נשים:

        "מתום תקופת הלידה וההורות עד תום ארבעה חדשים מאותו יום – שעה אחת ביום, שתיקרא שעת הורות, בתנאי שהיא מועסקת במשרה מלאה כנהוג במקום העבודה של העובדת או שהיא מועסקת במשרה שהיקפה 174 שעות בחודש לפחות, לפי הנמוך; ההיעדרות המותרת על פי פסקה זו היא בנוסף להפסקות על-פי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, ואין מנכים אותה משכר עבודה; לעניין סעיף זה, עובד שמועסק במשרה מלאה כאמור או שמועסק במשרה שהיקפה 174 שעות בחודש לפחות, לפי הנמוך, יהיה רשאי לממש את הזכות לשעת ההורות לבדו או לסירוגין עם בת זוגו, בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף 7ב;"

         

        אכן על פי חוקת העבודה, הייתה התובעת זכאית לשעת הורות לתקופה ארוכה יותר אולם כאמור לעיל מסקנתנו כי חוקת העבודה לא חלה על הצדדים.

         

    53. גם בעניין אחריותה באשר לדיווח על שעות העבודה, היו תשובותיה של התובעת פתלתלות:

        "ש.את היית אחראית על דיווחי השעות של העיריה?

        ת. לא. עזרתי לחשבת השכר.

        ש.מי עשה את דיווחי השעות?

        ת.אני.

        ש.למה המשכת לעבוד 7.5 שעות אחרי שסיימת שנה מהלידה?

        ת.אני המשכתי לעבוד רגיל כמו שעבדת לי כל 7.5 השנים.

        ש.היינו 7.5 שעות?

        ת.כן."

        (עמ' 12 לפ' שפורות 16-9 לעדות התובעת)

         

    54. סיכום ביניים: התובעת עבדה 7.5 שעות על אף שחלפה התקופה שבגינה היא זכאית לשעת הורות מאז לידת שני ילדיה בתקופה הרלוונטית. התובעת לא טרחה לתקן את דיווחיה לפיהם עליה לעבוד במשרה מלאה. התובעת הייתה אמונה על דיווחי השעות אך בנוגע לעצמה עשתה דין לעצמה.

         

    55. זאת ועוד, בתלוש שכר לחודש 5/2016 לא נרשם ניצול של יום מחלה על אף שהתובעת הייתה לטענתה בימי מחלה באותו חודש (נספח 4 לתצהיר התובעת).

         

    56. אף אם המנכ"ל עבר על שעות העבודה שהתובעת דיווחה לו עליהן, הרי שזו הייתה המטלה של התובעת והיא זו שהייתה אחראית על דיווחי השעות כמנהלת חשבונות. המנכ"ל האמין לתובעת שדיווחיה אמת אולם התברר כי המציאות שונה.

         

    57. משהתובעת הייתה אחראית על דיווחי השעות, עליה להשיב את הסך של 8,360 ₪. תחשיב הנתבעת (נספחים 8 -10 לתצהיר הנתבעת ונספחים ב' ו- ג' לכתב התביעה שכנגד) לא נסתר ולא הוגש תחשיב נגדי ע"י התובעת.

         

        סוף דבר:

         

    58. התביעה נדחית.

         

    59. התביעה שכנגד מתקבלת. הנתבעת שכנגד תשלם לתובעת שכנגד סך של 8,360 ₪ צמודים כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

         

    60. התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד 20,000 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪

         

         

        זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

         

         

        ניתן היום, ‏כ"ז אב תשע"ט (‏28 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

         

        מר יצחק גליק, נציג ציבור (מעסיקים)		אריאלה גילצר-כץ, שופטת סגנית נשיאה