פס"ד שעניינו תביעה של בן כנגד אביו לפסק דין הצהרתי במשק חקלאי

הצדדים והמשק החקלאי:

1. התובע הוא בנו של הנתבע 1, אחיהם של הנתבעים 11-12 ואחיינו של המנוח י.ת. ז"ל. הנתבעים כולם הם יורשים בחלקים שונים של עזבון המנוחה המנוחה ז"ל (להלן "המנוחה" או "הסבתא") ולכן צורפו כצדדים להליך, מה גם שהנתבע 1 מחזיק בפועל במשק נשוא המחלוקת.

2. התובע (להלן "מ.ת. ") הגיש תביעה לבית משפט זה ובה עתר לפסק דין שיצהיר עליו כבעלים של זכויות במשק חקלאי מס' 7 במושב *** מכוח הסכם מיום 29/8/1986 שנכרת בינו לבין הסבתא ז"ל (להלן : "עסקת המתנה").
3. המדובר במשק חקלאי המוחזק כיום על ידי הנתבע 1 שהוא אביו של התובע כאמור (להלן : "ד.ת. "), והזכויות בו מנוהלות אצל רשות מקרקעי ישראל וכיום רשומות על שם המנוחה, כאשר מעולם לא נרשמה הערה בפנקסי המקרקעין אודות "עסקת המתנה". רמ"י אישרה עוד כי הנתבע 1 פנה אליה להעביר הזכויות במקרקעין על שמו מתוקף צו ירושה.

 טענות התובע/הבן – מ.ת.:

4. התובע מבקש להיבנות מהסכם המתנה ולהירשם כבעלים של הזכויות במשק. לדבריו, אביו היה עד להסכם ולחתימת הסבתא עליו ומדובר בהסכם תקף, שריר וקיים שלא בוטל מעולם. התובע טוען, כי אם לנתבע טענות לעניין היעדר גמירת דעת בקרבה של הסבתא נטל השכנוע הוא לפתחו. מכל מקום הוא מכחיש כי מדובר בהסכם למראית עין בלבד.

5. התובע טוען, כי אין לקרוא להסכם המתנה תנאים שלא נכתבו בו במפורש (כמו תנאי הנוגע לכתיבת ספר תורה שעוד ידובר בו בהמשך) ובהקשר זה מפנה לאמור בהסכם ולעדות עו"ד משה כהן שערך את ההסכם.

6. מ.ת. מוסיף, כי אף אם אביו קרע את ההסכם פיזית בשנת 1987, כשנה לאחר עריכת ההסכם וחתימתו אין בכך כדי להביא לביטולו, שכן הזכויות של הסבתא היו אובליגטוריות ועם מסירתן לנתבע בהסכם המתנה, הסתיימה והוקנתה המתנה. אם זו אכן מתנה גמורה, הרי שהמנוחה לא יכולה לחזור בה מהמתנה וכך גם יורשיה. הוא מוסיף, כי במסגרת הליכי גירושין של אביו ואמו, הצהירה אמו בבית הדין הרבני כי המשק הועבר על שמו של בנו וד.ת. לא השיב לכך, משמע הסכים עם הטיעון.

7. לדברי התובע, סוגיית אי רישום כלשהו במסמכי רמ"י מאז עסקת המתנה ועד הלום איונ פוגע בתוקפה ורשויות המדינה האחראיות על רישום זכויות במקרקעין הודיעו כי יכבדו כל החלטה שיפוטית כך שמדובר בסכסוך בינו לבין אביו ו/או היורשים.

8. מ.ת. מוסיף, כי אין בעובדה שניהל הליכי פש"ר ולא הצהיר על זכויותיו במשק (אותן קיבל לשיטתו במתנה) כדי להוות השתק שיפוטי המונע ממנו לתבוע כעת את זכויותיו. לדבריו, הנתבעים אינם נושיו ואינם באים במקום הנאמן על נכסיו ואין להם מעמד בהקשר זה.

9. במסגרת התמודדותו עם טענת השיהוי, טוען מ.ת. כי עילת התביעה נולדה רק לפני 6 שנים, שאז הודיע לו אביו שאין לו זכויות במשק ועד לאותו מועד אף אחד אחר לא ניסה להשתלט על המשק. בעניין ההתיישנות הוא הפנה להוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 הקובעת כי לא חלה התיישנות ביחס למקרקעין מוסדרים.

טענות האב – ד.ת.:

10. ד.ת. טוען להתיישנות התביעה, שכן מדובר בהסכם משנת 1986 ובתביעה שהוגשה בחלוף 31 שנים, כאשר הזכויות של המנוחה במקרקעין הינן זכויות אובליגטוריות וככאלה, תקופת ההתיישנות ביחס אליהן היא 7 שנים (הפנייה לסעיפים 2, 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958). גם אם חילופין מדובר בתביעה במקרקעין, הרי שלא מדובר במקרקעין מוסדרים, הואין ואינם רשומים בלשכת רישום מקרקעין וכפועל יוצא תקופת ההתיישנות היא 15 שנים לכל היותר. באשר למועד היווצרות עילת התביעה, המועד הנטען הוא מועד חתימת הסכם המתנה ולא המועד הנטען על ידי מ.ת.. ד.ת. מוסיף, כי בשנת 1990 שאגה המנוחה ז"ל לרשום הזכויות בפנקסי הסוכנות על שמה והדבר מלמד על כך שלכאורה היא "הפרה" חיוביה לפי האמור בהסכם שנכרת 4 שנים קודם לכן. לא זו אף זו, אם טוען התובע שאביו אינו צד לעסקה ולא יכול לבטלה, הרי כיצד יכול התובע לטעון לתחילת מירוץ ההתיישנות מהמועד בו הודיע לו אביו כי העסקה בטלה לפני 6 שנים?

11. עוד עומד ד.ת. על טיעון השיהוי וסבור כי ככל שעובר הזמן מאז עילת התביעה וזו לא מוגשת הדבר מלמד על כך שהתובע זנח או ויתר על זכויותיו (סעיף 10 לסיכומיו).

12. טיעון שלישי לסילוק על הסף של התביעה הוא ההשתק השיפוטי ; לדברי ד., בנו מ.ת. יה בפשיטת רגל והסתיר בדיווחיו לבית משפט לפשיטת רגל כי יש לו זכויות במשק החקלאי הנטען. הוא מוסיף כי מ.ת. לא מסר כל הסבר מניח את הדעת להסתרת הפרטים מעיני המעורבים בהליכי הפש"ר והפנה למספר רב של דיווחים והצהרות מהם עולה כי הסתיר המידע האמור בהליכי הפש"ר. הוא מסתמך על הלכת בית ששון (רע"א 4224/04) בהקשר זה וגורס כי לא יתכן שבהליך אחד יטען התובע שאין לו נכסים ובאחר יטען שהוא בעל זכויות במשק חקלאי מאז ומעולם.

13. טיעון אחר של ד.ת. מתייחס למידת ההוכחה וכאן לדבריו כיוון שזו טענה כנגד עזבון סבתו המנוחה, הנטל מוגבר ועל אחת כמה וכמה כאשר ישנו שיהוי כה רב בהגשת התביעה.

14. לגופה של תביעה טוען ד.ת. , כי עסקת המתנה אינה אלא הסכם למראית עין או הסכם מוסווה; ראשית, ד.ת. התחייב כלפי אמו כי יכתוב ספר תורה עבורה ועבור אביו המנוח ולהכניסו לבית הכנסת ולכן התחייבה אמו להעביר על שמו את המשק. אלא משלא עמד בהתחייבות זו, קרע בעצמו את ההסכם. הוא מוסיף, כי המנוחה הייתה אשה חדורת אמונה וביקשה והייתה מעוניינת מאוד בהכנסת ספר תורה שייכתב על ידי ו/או במימון מי מילדיה כאשר התמורה היא העברת הזכויות במשק במתנה. לדבריו אמו של התובע אישרה הדברים בשיחת טלפון שהוקלטה והסותרת את עדותה. הוא מוסיף כי עלות ספר תורה בעת עריכת ההסכם עלתה לאין שיעור על שווי הזכויות במשק. ולבסוף הוא מטעים, כי כיוון שהוא כבר היה בעלים של זכויות במשק חקלאי ולא יכול היה להירשם כבעלים של משק נוסף, נערך הסכם המתנה בין הסבתא לבין בנו, אך המטרה היא שהמשק יהיה שלו קרי של הנתבע 1.

15. הנתבע טוען כי לא הייתה למנוחה כל גמירות דעת בעת עריכת ההסכם להעביר זכויות במשק במתנה לאלתר על שם התובע. לא הוסבר לה ההסכם, היא לא ידעה קרוא וכתוב בעברית, היא לא ערכה ייפוי כח בלתי חוזר ולא נערך אף מסמך נלווה להסכם שיכול לחזק כי אכן הייתה כוונה וגמירות דעת להעביר הזכויות מכוחו.

16. הנתבע טוען, כי משהגיע למסקנה שאין ביכולתו לכתוב ספר תורה כפי התחייבותו, למעשה ביטל את ההסכם באמצעות קריעת הסכם המתנה ולמעשה כיום אין מסמך מקור מכוחו ניתן לבצע העברת הזכויות. הוא טוען, כי הסבתא פנתה לילדים אחרים במטרה שיבצע הכנסת ספר תורה ובתמורה יקבלו הזכויות במשק אך הדבר לא הסתייע.

17. הנתבע היה בפועל המחזיק ומקבל ההחלטות הבלעדיות ביחס למשק מאז פטירת הסבתא.

18. הנתבע טוען, כי יש מחנאות במשפחתו בעקבות סכסוך גירושין קשה בינו לבין אמו של הנתבע ועל רקע הסכסוך הוגשה התביעה.

19. מסמך הסכם המתנה לא יכול להקנות זכויות ולא ניתן להעביר מכוחו זכויות, כיוון שאין את הסכמת רמ"י והסוכנות.

20. לחילופין, יכולה הייתה הסבתא המנוחה לחזור בה בכל עת מעסקת המתנה שעה שהיא לא הושלמה ברישום.

דיון בטענות המקדמיות :

21. התיישנות: סבורני, כי בנסיבות העניין אכן התביעה התיישנה כפי טענותיו המקדמיות של האב, הגם שאני סבור כי מדובר בתביעה במקרקעין (כטענת הבן) ולא בתביעה בזכויות אובליגטוריות (כטענת האב). למסקנתי זו אני מגיע לפי הניתוח דלהלן:

• כדי להכריע בסוגיית ההתיישנות יש להידרש באופן מקדמי לשאלת סוג התביעה ולאחר מכן לבחינת מועד היווצרות העילה. אם לאחר בירור שני עניינים אלה יעלה, כי חלפה תקופת ההתיישנות שבחוק, שוב לא יהיה מנוס אלא מלדחות התביעה על הסף מטעם זה.

• התביעה שבפניי הינה תביעה לסעד המצהיר על התובע כבעלים של הזכות הקניינית להירשם מסוג בר רשות במשק 7 במושב *** (כך נרשם סעיף 43א' לכתב התביעה). התובע שגה בניסוח הסעד, שכן אין מושג של "זכות קניינית להירשם...." אך הוא שגה גם מהותית. הוא לא יכול לקבל סעד של רישום זכות קניינית, אלא לכל היותר רישום זכות שימוש (אישית).

• חשוב להדגיש, כי זכויות במקרקעין מכוח הסכמים עם גופים מיישבים, בין אם הסכמים דו צדדיים (אגודה מול רמ"י) ובין אם הסכמים תלת צדדיים (אגודה – סוכנות – רמ"י) אינן זכויות מסוג בעלות במקרקעין. בדרך כלל, לפי חוזי המשבצת המתחדשים, מדובר בזכות שימוש שניתנה מרמ"י לאגודה שיתופית (מושב) וזו מעניקה בתורה את זכויות השימוש למשקים החקלאים השונים. כלומר מדובר בזכות של בר רשות שניתנת על ידי בר רשות אחר. בין אם זכות השימוש במקרקעין היא "רישיון במקרקעין" ובין אם מדובר בזכות לפי חוק השכירות והשאילה, עדיין לא מדובר בזכות בעלות שניתנת לרישום בפנקסי רמ"י ו/או הסוכנות אלא זכות שימוש הכפופה להסכמי משבצת (ראו בהקשר זה נ. זלצמן רישיון במקרקעין, הפרקליט מב (תשנ"ה – תשנ"ו) 24.

• הפסיקה פירטה והעמיקה בפירוט זה כדלהלן: בהלכת ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 314 התייחסה כב' השופטת פרוקצ'יה לכך שההלכה הפסוקה הגדירה את זכות בר הרשות כזכות אישית שאינה קניינית אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון. הסכם זה הוא ההסכם המשולש המגדיר בין היתר את תנאי הרישיון המחייבים את חבר האגודה. בפסיקה של בית המשפט העליון הובעו דעות שונות בשאלה אם זכות ה"רשות" עוד קיימת לאחר חקיקת חוק המקרקעין וחוק השכירות והשאילה (ר' בעניין זה למשל ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, פ"ד נח (4) 27; ע"א 8331/03 בשארה נ' טנוס (טרם פורסם), [פורסם בנבו], פסקה 9 לפסק הדין; רע"א 5071/03 הוך נ' גבע, פ"ד נח(2) 49, 52). יחד עם זאת, בהקשרים שונים הכיר בית המשפט בזכותו של בר הרישיון ולמעשה שמר על קיומו של מוסד מסוג זה בלא "הצהרה שיפוטית" בשאלה עיונית זו (ר' גם בעמ 445/05 איזמן נ' מחלב [נבו, (2.08.06)]).  

• ועוד נאמר כי "בר רשות" אינו זכות במקרקעין מאחר שאינו נמנה במפורש ברשימת הזכויות הקנייניות שבחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969. בחכירת משק חקלאי או נחלה חקלאית ממינהל מקרקעי ישראל מוסר המינהל לאגודה החקלאית שבה מצוי המשק (מושב, קיבוץ, כפר שיתופי) סמכות להמליץ בפני המינהל מי יתקבל כחבר באגודה ואז לאותו חבר תימסר ההחזקה והשימוש בנחלה ובתנאי שתתקבל מראש הסכמת המינהל. המתיישב בעל הנחלה, מקבל זכות להחזיק ולהשתמש בנחלה, שהוקצתה לו על ידי האגודה החקלאית, שחתמה על הסכם שכירות הקרקע ממינהל מקרקעי ישראל. מכוח חוזה השכירות של האגודה, מקבל המתיישב מהאגודה את הזכות להחזיק ולהשתמש בקרקע. המתיישב אינו נדרש לשלם לאגודה תמורה עבור הזכות להחזיק ולהשתמש בקרקע. מכאן, שהאגודה היא בר רשות של מינהל מקרקעי ישראל והמתיישב – בעל הנחלה הוא בר רשות של האגודה. בזכות שהוענקה לבעל הנחלה מהאגודה מתקיימים כל היסודות של השאלה, בהתאם לסעיף 83 לחוק המקרקעין. זכות השאילה נקבעה אמנם בחוק עצמו ומהווה זכות במקרקעין אלא שלאגודה המשאילה אין זכות קניין ועל כן אינה יכולה להעביר יותר ממה שיש לה בעצמה (גדעון ויתקון דיני מקרקעי ישראל 117-118 (כרך ראשון, 2009 [מהדורה רביעית]) וראו גם ת.א. 6454/04 מתתיהו – מושב שיתופי להתיישבות חקלאית של פועלי אגודת ישראל נ' המועצה המקומית מודיעין עילית ואח' (לא פורסם) [פורסם בנבו]) שם נאמר מפורשות כי בניגוד לזכות בעלותף משכנתא או זיקת הנאה, "הרישיון הנו זכות חוזית גרידא, וכל חוזה – במסגרתו מועבר הרישיון, הנו חוזה למכר  זכות חוזית אישית, המתייחסת אמנם למקרקעין, אין המדובר בחוזה למכר זכות קניין במקרקעין". גם ברע"א 5071/03 הוך נ' גבע פ"ד נח(2) 49 נכתב, כי זכותו של בעל רישיון במקרקעין הינה זכות חוזית להבדיל מזכות קניינית והוסבר שם:

"תוכן הזכות הוא רשות שניתנת על-ידי בעל זכות במקרקעין לאחר להשתמש במקרקעין, ולעתים אף להחזיק בהם. הרישיון הינו זכות מובחנת מהזכויות אשר מאפייניהן מכוח חוק הם שימוש והחזקה או שימוש לבדו, לאמור השכירות, השאילה וזיקת ההנאה. בניגוד לאחרונות, שהינן זכויות קניין אשר תוכנן הוא החזקה ושימוש במקרקעין או שימוש במקרקעין בלבד, הרישיון היא זכות חוזית, זכות גברא (in personam), ולא זכות קניינית, אשר תוכנה הוא החזקה ושימוש במקרקעין או שימוש בהם בלבד... משכך, הרי שחוזה אשר במסגרתו מועברת זכות הרישיון, הוא חוזה למכר זכות חוזית אשר מתייחסת למקרקעין, ולא חוזה למכר זכות קניין במקרקעין" (שם, בעמ' 52).

• לכאורה, משסיווגנו את זכותה של המנוחה המנוחה כזכות שימוש אישית שאינה קניינית, וכאשר לא זכויות המנוחה ניתנות לרישום בלשכת רישום מקרקעין ברור כי לא ניתן לרשום את זכויות התובע ואין מדובר בבעלות אלא בזכות שימוש בלבד שאינה זכות חפצא.

• נביא להלן את סעיפי החיקוק הרלבנטיים מתוך חוק ההתיישנות:

            סעיף 1 בחוק ההתיישנות מגדיר "מקרקעין"  כך:

"מקרקעין" - קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת-הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור-קבע וכל זכות או טובת-הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה"

סעיף 2 קובע את הכלל המרכזי לפיו מקום שהתיישנה תביעה היא לא תתקבל:

 "תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה"

סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע תקופות שונות של התיישנות לפי סוגי תביעות (שאינה במקרקעין לעומת תביעה שבמקרקעין כפי שאלה הוגדרו בסעיף 1):

תקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא -

(1)     בשאינו מקרקעין - שבע שנים;

(2)     במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה"

• בהיעדר אפשרות לרשום זכויות בספרי האחוזה, הרי שזכות השימוש היא בר רשות במשק חקלאי לכאורה אינה יכולה להיות זכות במקרקעין ועל כן, במקרה זה, תקופת ההתיישנות הייתה אמורה להיות כפי טענת האב - 7 שנים ממועד גילוי העילה. אף בע"א (י-ם) 6133/99 טובה בן שוען נ' יעקב בן שוען [פורסם בנבו] (21/01/2001), נדון הסכם מתנה להעברת זכויות בנחלה וההתייחסות של בית המשפט להסכם זה הייתה כאל תובענה "שאינו במקרקעין" אשר תקופת ההתיישנות החלה עליו הינה 7 שנים (סעיף ו.1. לפסק הדין).

• אלא שמנגד קיימת פסיקה עכשווית ומנחה של בית המשפט המחוזי בחיפה המפרשת תביעה לאכיפת חיוב "בן ממשיך" במשק חקלאי כתביעה במקרקעין לאור הלכות שונות של בית המשפט העליון (ראו ע"א 3260/11 ברכה נ' אפריקה ישראל נכסים בע"מ (פורסם בנבו, 6/1/2005) שם נקבע כי ההכרעה בשאלת סיווגה של תביעה "במקרקעין" או "שאינו במקרקעין" לעניין סעיף 5 לחוק ההתיישנות תלויה במהות עילת התביעה על פי תוכן הסעד של התביעה ומהותה (בחינת אופי הסעד ואופי הזכות הנתבעת). עוד נקבע שם כי במקרים מסויימים יישום העקרונות ואמות המידה שהוצגו יובילו למסקנה כי תביעה שנושאה זכויות בר רשות, אם אם זכויות אלו אינן קנייניות תוכר כתביעה "במקרקעין כמשמעותה סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות (עמ"ש (חי) 60154-01-18 י.י.' א.ש.י., (פורסם בנבו, 12/12/2018). קביעה דומה החיל בית המשפט המחוזי בחיפה על עסקת מתנה במשק חקלאי ולא רק על מינוי בן ממשיך (רמ"ש (חי') 4867-02-15 ד.ש. נ' ל.ה. (ניתן ביום 8/6/15 ופורסם בנבו))

• מכאן שלכאורה יכול היה התובע לטעון שמדובר בתביעה במקרקעין ואזי תקופת ההתיישנות הינה 15 שנים ולא 7 שנים. פרשנות שמאפשרת בירור התביעה לעיצומה עדיפה לטעמי על זו הדוחה אותה וכן אני רואה לנכון לקבל טעמי כב' השופט סארי ג'יוסי בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה הרואים בתביעות בעניין העברת זכויות במשק חקלאי "כתביעות במקרקעין" לצרכי חוק ההתיישנות. ועל כן אבחן את תקופת ההתיישנות לפי הפרשנות המקלה, כלומר, אראה בתביעה תביעה במקרקעין ועל כן תקופת ההתיישנות הינה 15 שנים. השאלה כעת היא מאיזה מועד סופרים?

• סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע את תחילת מניין ההתיישנות מיום הולדת עילת התובענה:

  "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

• סעיף 8 קובע מקרה פרטי שבו מניין מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד גילוי העילה, מקום שהעובדות לא היו תלויות בתובע:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

• סעיף 6 לחוק אינו מגדיר מתי נולדת עילת התביעה ובית המשפט נדרש ליצוק תוכן למונח זה (ראו טל חבקין, התיישנות, 2014, הוצאה נבו בעמ' 133 (להלן : "חבקין"). כדי שמירוץ ההתיישנות נדרשים 3 תנאים: ראשית, מערך של עובדות שמגבש את היסודות של זכות תביעה מהותית, שהוכחתן בבית המשפט תזכה את התובע בסעד המבוקש (ע"א 9245/99 וינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, רע"א 7810/06 מוסקוביץ' נ' עזבון חמדאללה (פורם בנבו 17/6/2007)). שנית, בידיו של התובע זכות קונקרטית שהיא בבחינת "כוח לפנות לבית המשפט ואין מניעה אובייקטיבית להגיש תובענה למימוש הזכות ולבסוף, נדרשת קביעה בדבר הקשר שבין התקיימות העובדות המגבשות את עילת התביעה במציאות (תנאי I) לבין יכולתו של התובע לדעת אותן (חבקין, בעמ' 133). יודגש, כי לעניין היעדר מניעה אובייקטיבית להגיש התביעה, שיקולים סובייקטיביים של התובע הנוגעים להערכת כדאיות סיכוייו, יכולתו או אסטרטגיה אינם נחשבים "למניעה אובייקטיבית" (שם בעמ' 137).

• אין חולק, כי התביעה שבפניי היא תביעה מכוח חוזה עסקת המתנה. מועד פתיחת מירוץ ההתיישנות של תובענה שעילתה בחוזים משתנה לפי הסעד המבוקש בה. ככלל, תביעה של צד לחוזה לאכיפה נולדת במועד ההפרה (חבקין בעמ' 139). חיוב שנקבע מועד לקיומו בחוזה, התיישנות תחל להימנות מהמועד של אותו חיוב ואם לא נקבע מועד לקיום החוזה, יש לקיימו בתוך זמן סביר לפי סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 ומניין תקופת ההתיישנות יחל משזה חלף (שם). השאלה מהו זמן סביר היא תלוית נסיבות (ותלויה בציפיותיהם הסבירות של הצדדים).

• בפסיקה נתקבלה טענת התיישנות ביחס למינוי בן ממשיך, מקום שחלפו יותר מ-15 שנים מעת שנעשה המינוי בכתב ונאמר שם כי המועד לתחילת ההתיישנות הינו מועד עריכת המינוי בכתב (סעיף 42 לפסק הדין בעמ"ש (חי) 60154-01-18 י.י.' א.ש.י)). לטעמי מקל וחומר, מועד תחילת התיישנות התביעה במקרה שלפניי הוא ממועד כריתת עסקת המתנה (קרי 29/8/1986), שכן בניגוד למינוי בן ממשיך שהוא מינוי שיכול להתגבש רקק לאחר פטירת בעל הזכויות במשק החקלאי, מסירת המשק במתנה, עוד בחייה של המנוחה המנוחה היא ממועד עריכת ההסכם ולא ממועד פטירתה.

• התאריכים הרלבנטיים האפשריים "למועד היווצרות העילה" במקרה דנן:

א.         הסכם עסקת המתנה נכרת ביום 29/8/1986.

ב.         המנוחה נפטרה ביום 4/10/1993.

ג.          בכתב התביעה לא נטען כי מירוץ ההתיישנות או המועד בו ידע התובע על סיכול זכותו או קריעת החוזה הוא לפני 6 שנים. כל שנרשם הוא שלמרות נסיונותיו של התובע לרשום זכויותיו במקרקעין, הוא לא צלח וזאת ללא כל תיעוד או ציון תאריכים מתי החל בכך.

ד.         בסעיף 34 לכתב התביעה טען התובע כי בעקבות פלישת הנתבע לדירה ואחותו למשק, נוצר הצורך בתביעה לסילוק ידם (ולאו דווקא תביעה לפסק הדין ההצהרתי).

• אני קובע כי עילת התביעה במקרה זה נולדה במועד עריכת ההסכם. אין כל גרסה אחרת של התובע בכתב התביעה וקבלת גרסתו המאוחרת בסיכומיו כאילו רק בשל הטיעון של האב, כי קרע את ההסכם או כי ממועד מתן צו ירושה בשנת 2015 מתחיל להימנות מירוץ הזמן, חותרת תחת הטיעון האחר שלו כי חוזה המתנה הוא בינו לבין סבתו (והנתבע אינו צד לו) או כי הכל ידעו שמדובר במשק שהוא בעל זכות השימוש. לכל המאוחר, עילת התביעה החלה ממועד פטירתה של המנוחה ז"ל כלומר יש למנות 15 שנים מאז 1993 ותקופה זו חלפה בשנת 2008 שעה שהתביעה הנוכחית הוגשה בדצמבר 2017.

• אגב, דווקא הטיעון של התובע בדבר מועד היווצרות העילה מחזק משמעותית מבחינה ראייתית ומהותית את הטיעון של האב, כי ההסכם היה הסכם מוסווה מחד גיסא (בגדר אמורות הזכויות להיות מועברות בתנאי שהאב יכניס ספר תורה לעילוי זכר הוריו) והוא בוטל מאידך גיסא (לאחר שהאב לא עמד בתנאי זה).

• משזו קביעתי הרי שבאשר לטענת השיהוי שהעלה הנתבע, דינה דחייה מקום שנתקבלה טענת ההתיישנות (ע"א 522/71 מוריס בנין נ' אלברט בניו, פ"ד כח(2) 309, 340).

22. דיון בחוסר תם הלב וההשתק השיפוטי

22.1      בנוסף לטענה המקדמית דלעיל, אני מקבל גם את טענת ההשתק השיפוטי שהעלו הנתבעים. לא ייתכן שבהליכי פש"ר/הוצאה לפועל כאשר התובע נחקר, מצהיר, מעיד, מוסר דיווחים ואמור להתנהל בשקיפות הוא לא מוסר כל מידע או רמז לכך שהוא בעלים של משק חקלאי א בעל זכות עתידית למשק שכזה, מקבל לאחר מכן הפטר או מסיים הליכי פש"ר "ונזכר" שאז הוא הבעלים של המשק ופונה לבית המשפט לענייני משפחה להצהיר על תקפות הסכם המתנה.

22.2.     עדותו של התובע בהקשר זה מתחמקת, לא רצינית ומיתממת. איני מקבל טענותיו ועדותו כי לא ידע שאמור לספר לנאמן ולבית המשפט לפשיטת רגל על קיומו של הסכם המתנה לטובתו. הרי ברור וזהו אינטרס מובהק של הנושים של התובע באותו הליך פש"ר, שאם קיים נכס על שמו או נכס שיכול להירשם על שמו, ימומש אותו נכס לשם כיסוי החובות. העלמת הנכס והמידע מהנאמן ומבית המשפט המחוזי מהווה חוסר תם לב מצד אחד. אך כאשר מגיעים לבית משפט זה בתביעה לפסק דין הצהרתי ותובעים פסק דין שיצהיר על בעלותו של התובע מכוח הסכם המתנה משנת 1986, זו כבר עשיית שימוש לרעה בהליכי משפט.

22.3.     התובע ניהל הליכי פשיטת רגל בתיק פש"ר 380/09, שם הצהיר 6 פעמים כנטען בסיכומי הנתבעים על זכויותיו ולא טען ולו פעם אחת שהוא בעלים או בעלים בפוטנציה של זכויות במשק חקלאי של סבתו.

22.4.     כפי שנאמר לא פעם, בעל דין אשר טען טענה משפטית או עובדתית מסוימת, מושתק מלטעון באותו הליך או בהליך אחר טענה הסותרת טענה זו. תכליתו של כלל ההשתק השיפוטי, למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן למנוע את ניצולם לרעה של בתי המשפט (ע"א 2252/17 שרעבי נ' לוי [פורסם בנבו], פסקה 13, (24.6.19), ע"א 9056/12 קינג נ' פקיד השומה ירושלים, [פורסם בנבו] פסקה 11 (4.8.2014); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 634-632 (2005) (להלן: עניין בית ששון); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, 29 (מהדורה שתים עשרה, 2015)). כן הובהר בפסיקה כי תכלית זו שני פנים לה: האחד, הפן המוסרי, לפיו הדוקטרינה נגזרת משיקולי צדק ומעיקרון תום הלב, ובתוך כך מבקשת למנוע פגיעה בבתי המשפט; השני, הפן המעשי בדבר מניעת קבלת החלטות הפוכות בידי טריבונלים שונים (ע"א 6181/08 וינוקור נ' ממונה מס ערך מוסף עכו, [פורסם בנבו] פסקה 10 (28.8.2012); ע"א 513/89 Interlego A/S נ'  Exin-Lines Bros. S.A, פ"ד מח(4) 133, 194 (1994)).

22.5.     מדובר בנסיבות שבהן אין לאפשר לתובע לחמוק מתשלום חובותיו במלואם ו/או הצהרה על מלוא זכויותיו בהליך פש"ר ולאפשר לו לזכות בנכס ששוויו רב ויכול היה לכאורה לשמש לסילוק החובות כלפי הנושים.

22.6.     עדותו הבעייתית של התובע בהקשר זה הייתה כדלהלן:

"ש.    אתה לא חושב לרגע שאתה תשלם את החובות לנושים מזה שאתה תמכור את המשק  שלטענתך הוא שלך. אלא להפך אתה מבקש להפחית את החובות ל-100 ₪ כדי שכל נושה יקבל כמה שקלים בודדים על חוב של מיליון שקל

ת.      כי המליצה לי באותה ישיבה לגשת לפשיטת רגל וזה מה שעשיתי.

ש.      היא לא יודעת כי אתה לא טורח לומר לך שיש לך זכויות במשק.

ת.      לא ידעתי אם אני אמור לומר את זה כי אין לי זכויות. אין משהו שביד שלי שרשום על שמי שתגיד זה על שמך למה לא אמרתי הרי היא מתה

ש.      אז לא אמרת כי אין לך זכויות במשק.

ת.      יש לי חוזה אבל המשק לא על שמי

ש.      למה לא אמרת את זה

ת.      כי לא שאלו.

ש.      אבל שאלו על היכולות שלך

ת.      איזה יכולות יש לי?

ש.      נכסים. למה לא אמרת את זה?

ת.      זה לא נכס שרשום על שמי עדיין.

ש.      אתה מתייצב שוב לחקירת יכולת, שהמטרה שלה לבדוק איזה יכולות יש לך ואיזה נכסים יש לך ביום 14.12.06 ה פעם בפני שופטת אחרת, אבו אסעד אוסיילה וגם היא עושה לך חקירת יכולת אתה אומר שמתנהל תיק איחוד נגדך והתחלת לעבוד במפעל ואין לך דירה שלך אלא מעמידר

ת.      הדירה שגרתי זה של עמידר. מה שהיה במשק 7 יש חוזה עם סבתי מגיל 19 שהיא לקחה אותי לעורך דין

ש.      למה לא אמרת לה את זה?

ת.      כי המשק לא על שמי. מאיפה אני אמור לדעת את זה אם היא לא שאלה?

ש.      מכריזים עליך כחייב עם בעל אמצעים בשלב הזה.

ת.      בשנת 2002 בפעם הראשונה.

ש.      נראה את  ההתפתחויות.  אתה ביום 20.5.09 מגיש בקשה למתן צו כינוס ולהכרזה כפושט רגל.

ת.      כן

ש.      קראתי את כל המסמכים האלה ואין במילה אחת אזכור שיש לך זכויות במשק 7. אתה יודע להסביר את זה?

ת.      יש לי חוזה משנת 86, ואני לא יודע שאני אמור להגיד שיש לי משק והוא לא על שמי. איך אני אמור לומר דבר זה מאיפה לי לדעת?

ש.      היתה לך עורכת דין

ת.      כן

ש.      לה סיפרת את זה?

ת.      לא. לא שאלה.

ש.      אתה חותם על דין וחשבון על חובות ונכסים במסגרת הליך פש"ר ואתה מצהיר שאתה החתום מטה, "מגיש לבית המשפט דין וחשבון על חובותיי ונכסיי". ואז מגיעים לנכסי דלה נידיי, וכתוב נכסים וזכויות תת פרק נכסי דלה ניידי וכתוב שצריך לצרף נסח רישום עדכני חוזה חכירה ואתה מזכיר חוזה שכירות מעמידר ולא חוזר משנת 86.

ת.      לא ידעתי.

ש.      רשום שצריך לצרף חוזה.

ת.      רשום איפה שאתה גר, צירפתי הוצאות איפה שאני גר

ש.      רשום איזה נכסים יש לך

ת.      רשמתי עמידר ושם אני גר.

ש.      זה שחשבת שאתה יכול לשטות שתי שופטות זה רע מאוד, זה שחשבת שתשטה בנושים שלך רע מאוד, זה שאתה חושב שאתה יכול לשטות בהוצל"פ רע מאוד, זה שאתה חושב שתוכל לשטות בנו ולהציג את ההסבר זה עוד יותר גרוע. אוסף של מטומטמים פה?

ת.      מה אתה רוצה שאענה לך? שאני מה?

לשאלת בית משפט

ש.      לא נראה סביר שבכל ההליכים של החובות אתה מציג עצמך שאין לך כלום לא מגלה שיש לך חוזה מתנה, למרות שבוודאות מי שיש לו נכסים צרי לגלות לרבות זכויות בפוטנציה לא סביר שאתה לא מגלה את זה בכל ההליכים כל השנים מחכה להסתיים ההליך של פש"ר ואתה מגיע לכאן ואומר שהיית הבעלים כל השנים

ת.      לא ידעתי שאני אמור לומר את זה כי אין לי משהו ביד. יש לי  חוזה שהוא רק הסכם

ש.      אולי זה חוזה שלא היתה כוונה אמיתית

ת.      אני יודעת שהיא זאת שתפסה אותי כאשר הלכתי לבסיס אמרה לי לקרוא לאבא שאקח אותה היא לחצה שנעשה את ההסכם

ש.      או שאתה מאמין בחוזה הזה  אם ככה אתה מנהל הליך חובות ופש"ר ואתה חייב לגלות כל מה שיש לך או מה שיהיה לך או שהעלמת במכוון את זה ואם עשית את זה דע לך שיכול להיות שאם אתה זוכר בתביעה הזאת שם יפתחו את זה בחזרה.

המשך:

ש.      מוגשת במסגרת הליכי הפש"ר חוות דעת של המנהלת המיוחדת שמונתה על ידי בית המשפט

ת.      זיכרונה לברכה

ש.      והיא חקרה אותך בשנת 2010 בהתאם לדוח שהגישה לבית המשפט. היא כותבת שאתם גרים אתה ואשתך בדירת עמידר ב*** וכותבת שלא אותרו נכסים השייכים לחייב.  היא כותבת זאת בהתאם לתשובות שנתת לה. יותר מזה, אתה לדוח הזה מגיב. באת כוחך מגיבה בצירוף תצהיר ואין אף מילה, ואתה לא מתקן ולא אומר שזה לא נכון שאין לך נכסים. אף מילה בעניין הזה.

ת.      כי לא ידעתי שאני אמור לדווח על זה.

ש.      כתוב נכסים השייכים לחייב, לבאת כוחך אתה לא אומר את זה. גם אותה אתה מרמה.

ת.      לא רימיתי אותה.

ש.      המסמך האחרון מתוך פש"ר קיבלת צו פשיטת רגל, צו כינוס נכסים ופש"ר על סמך המצבים שלך,  ובאיזשהו שלב הגשת בקשת הפטר והודעה מטעם החייב שבו אתה מבקש הפטר ושוב אתה מצהיר שאתה נטול נכסים או כספים.

ת.      נכון.

ש.      לא ראית במשק 7 נכס שלך באותו מועד שאתה מצהיר או שכן ראית ואמרת נטול נכסים.

ת.      משנת 86..

ש.      האם ראית באותו מועד את משק 7 כנכס שלך או לא? ראית או לא?

ת.      כן. תמיד.

ש.      ראית אותו כנכס שלך ולמרות זאת אתה כותב לבית משפט כדיל זכות בהפטר ולפטור עצמך במיליון וחצי שקל שאתה נטול נכסים

ת.      כי לא ידעתי שאני אמור לדווח על דבר שהוא לא שלי עדיין

לשאלת בית משפט

ש.      לא רשום עדיין?

ת.      לא שלי עדיין.

המשך:

ש.      האם ראית אותו כנכס שלך?

ת.      כן.

ש.      אם זה נכס שלך אתה לא יכול לכתוב שאתה נטול נכסים שיש לך נכסים שעדיין לא רשום על שמך.

ת.      שוב משנת 86 עשיתי את החוזה, ראיתי את הנכס שלי, אבל עדיין לא העברתי אותו, כי הוא לא על שמי בפועל.

ש.      תאשר שסך כל החובות שלך זה מיליון וחצי.

ת.      משהו כזה.

ש.      תאשר לי שבמסגרת פש"ר התשלומים ששילמת היו כמה עשרות שקלים

ת.      יותר.תקופה מסוימת שילמתי 1200 ₪ לאחר מכן ביקשתי הפטר, אחרי תקופה של שנה הגשתי הפטר והשופט בן חמו הוסיף 2500 ₪ לעוד תקופה

ש.      הכל ביחד כמה עשרות אלפי שקלים

ת.      כמה מאות גם לקחו קופות כל מה שהיה לי.

ש.      יש משהו שנמצא בתוך פש"ר ששילמת ולא כתוב שם?

ת.      אני אגיד מה לקחו, לקחו את כל הקופות שהיו שעבדתי בשרון חתמתי, השופט לקח בסוף אמר לי שללם עוד 70,000 ₪ ואני אקבל הפטר, בפעם השנייה, אחרי ששילמתי את כל השנים האלה הייתי בסדר גודל של 6 שנים בפש"ר  (עמ' 25-28 לפרוטוקול)

22.7.     לפיכך, גם מטעמים של השתק שיפוטי איני סבור כי יש מקום לאפשר תובע לזכות בתביעתו.

23. דיון בטענות לגופו של עניין:

• הגם שדין התביעה להידחות מפאת התיישנות והשתק שיפוטי ולאחר שנשמעו ממילא ראיות ועדויות הצדדים, מצאתי לנכון להתייחס גם לגוף הטענות.

• אין לי כל ספק, כי מי שעומד מאחורי עסקת המתנה הוא האב ולא בנו. העסקה נערכה בשנת 1986, כאשר הבן היה חייל ואישר צעיר בגיל 19 שנים ולא הייתה לו כל מעורבות במערכת היחסים הרלבנטית לעסקת המתנה מול סבתו. גם לא הייתה כל סיבה שבגינה המנוחה המנוחה תתחייב להעביר עוד בחייה את המשק שלה דווקא לנכדה מ.ת. ולא למי מילדיה או נכדיה האחרים. אין ספק, כי מי שהיה מעורב הוא האב וזאת לפי הודאת בעל דין, קרי הודאת התובע בכך באומרו :

"ש.    למה לא דיווחת לסוכנות ולמנהל ולאגודה רצית להסביר?

ת.      כי מגיל 19 הוא כל הזמן אמר שהוא מטפל בעניין עם האחים שלו והכל אצלו שאני אהיה רגוע זה שלי, אז אני חייל בן 19 לא יכול לפנות למקומות כאלה". (עמ' 31 לפרוטוקול)

ובהמשך הוא מעיד על נסיבות עריכת ההסכם:

"ת.    כאשר הגענו למשרד עו"ד כהן הייתי אני סבתא שלי והוא

ש.      שאלתי שאלה ברורה. אתה כותב שעו"ד כהן הסביר את מהות ההסכם וההשלכות שלו, מה מהות הסכם ומה ההשלכות שהוא הסביר לכם?

ת.      הוא הסביר שיש חוזה שמעביר את משק 7 בשם *** המנוחה אליי.

ש.      זהו?

ת.      ומרגע זה כל מה שכרוך במשק הוצאות כל מה שצריך זה כביכול אני  אני אשלם את הארנונה, את הכל.

ש.      הסביר לכם שצריך להגיש דיווח למס שבח

ת.      לא זוכר. אני בן 19" (עמ' 46 לפרוטוקול)

• יש לשאול מדוע זה תחליט המנוחה להעניק במתנה, עוד בחייה, את מלוא הזכויות במשק שלה? לתובע עצמו אין הסבר מיוחד או הסבר כלשהו. תצהירו מתחיל לספר על עסקת המתנה מיום החתימה ואילך. הדבר משתלב עם עדותו שפורטה לעיל ולפיה היה אדם צעיר בגיל 19 שנים, חסר ידע במשפט או במשקים חקלאיים, חייל ומי שהיה מאחורי עסקת המתנה הוא אביו – הנתבע. הוא גם זה שנכח בעסקת המתנה במשרד עורכי הדין. למעשה כל שנקרא ונתבקש התובע הוא להגיע לחתום. בהיעדר הסבר של התובע, ובשים לב למהימנות עדות הנתבע ועדיו בהקשר זה, כמו גם קריסת גרסת אם התובע בהקשר זה, אני מעדיף עמדת התובע ולפיה, המנוחה חפצה מאוד בחייה בהכנסת ספר תורה על שמה לבית הכנסת. היא הבטיחה בשנות השמונים של המאה הקודמת את הזכויות בנחלה למי מילדיה שיוכל לשלם עבור כתיבת ספר תורה. נראה, כי הדבר משתווה גם לשווי המשקים באותה עת (תקופת חוק גל וקריסת המושבים בישראל מבחינה כלכלית). הנתבע 1 היה זה שהתנדב לרכוש ספר תורה שכזה עבור אמו ובתמורה היא ערכה עמו את ההסכם. זו הסיבה מדוע ההסכם "בוטל" או הפך להיות חסר תוקף מקום שהנתבע 1 למעשה לא יכול היה לעמוד במימון כתיבת ספר התורה (ראו עדות ב. אחות הנתבע 1 בעמ' 50-51 לפרוטוקול, עדות ד. אחות הנתבע 1 בעמ' 58 לפרוטוקול). זו גם הסיבה מדוע כאשר הנתבע 1 דאג בסופו של דבר לאחר פטירת המנוחה להכנסת ספר תורה על שמה, שיתר אחיו הסתלקו לטובתו דווקא, מחלקם בעזבון אמם (עדות ד. עמר בעמ' 61 ועדות הנתבע בעמ' 79-80).

• אחיינית הנתבע 1 שהיא עורכת דין שהחתימה אחיו של הנתבע 1 על תצהירי הסתלקות העידה על המניעים לכך כפי שידעה והבינה מבני המשפחה:

"ש.    של ד., ב., ש.ת., י.ת., מ.ת., וי.ת.

ת.      כן.

ש.      באיזה נסיבות נחתמו? מה התבקשת לעשות בהמשך לתצהירים האלה?

ת.      הרב ד.ת. שהוא ד.ת. שלי פנה אלי, אחרי שהיה ידוע לכולם אני כבת משפחה שהבית של סבתי עוברת לבעלותו לאחר שעשה ספר תורה עובר אליו והוא ביקש להחתים את הדודים שלי

ש.      החתמת את הדודים שלך על התצהירים וכולם הביעו הסכמה לוותר על החלק שלהם במשק

ת.      בכלל לא היתה שאלה. כי כולם ידעו שמאז שסבתי נפטרה הוא עשה ספר תורה והבית שלו." (עמ' 67 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"ת.   כן. הייתי קרובה לסבתי, הייתי בת 18.5 כאשר נפטרה הייתי עם אמי, היינו קרובים לסבתי, אולי הכי קרובים וסעדנו אתה לפני שנפטרה, שמעתי את סבתי שאמרה שמי שיעשה לה ספר תורה יקבל את המשק, אני יודעת מזה שאני עורכת דין וקרובה לאמי, שאמי אמרה שדוד שלי עשה ספר תורה לכן לקח את הבית היה ברור לי כבת משפחה ולד.ת. ים שלי. כעורכת דין הוטל עלי לבצע את החתימה על התצהירים וזה טכני כי כולם ידעו שהבית שייך לדוד שלי" (עמ' 68 לפרוטוקול)

• עדות אמו של התובע קרסה שעה שעומתה עם הקלטה של שיחה בה היא נשמעת כמי שמודעת היטב לסיכום הדברים במשפחה ולפיו מי שיעשה ספר תורה למנוחה הוא זה שיקבל המשק, בעוד שבתצהיר ובעדותה לפני שמיעת ההקלטה הכחישה זאת נמרצות. אין ספק, כי האם והתובע נמצאים בצדו האחד של המתרס במאבק מול הנתבע 1 והתביעה הנוכחית אינה אלא חלק נוסף בתצרף של המאבק. איני מקבל לא את גישת התובע ולא עמדת אמו.

• ויחד עם כל אלה מחוייב אני לשאול האם רשאי אני להידרש לנסיבות כריתת החוזה לצורך פרשנותו והקביעה כי הוא אכן בוטל או חסר תוקף או שמא מנוע אני לעשות כן בשל לשון החוזה שאינה כוללת או מתייחסת לשום תנאי או התחייבות בעניין כתיבת ספר התורה, כפי קביעתי לעיל מכוח העדויות.

24. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 קובע:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

25. לפי הפסיקה, פרשנות חוזה נעשית לפי אומד דעת הצדדים, המשתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין – המטרות, התכליות, היעדים והאינטרסים, אשר הצדדים ביקשו להגשים בצורה משותפת (בג"ץ 6488/17 תאטרון אלמידאן נ' משרד התרבות, (22/7/19, פורסם בנבו), ע"א 4628/92 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 310-311 (1995). תכלית החוזה מורכבת מהתכלית הסובייקטיבית של הצדדים – כוונת הצדדים, שעל יסודה נכרת החוזה ומתכלית אובייקטיבית, שהיא היעדים והמטרות, אשר ניתן להניח שצדדים סבירים לחוזה היו מבקשים להגשים. התכלית האובייקטיבית נקבעת על פי טיב החוזה, מהות העיסקה והמטרה העסקית והכלכלית העומדת בבסיסה (ראו: בג"ץ 846/93 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים, פ"ד נא(1) 3 (1994); ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ' CORNUCOPIA EQUITIES LTD [פורסם בנבו] (06.09.2017)).

26. מכאן שבבואנו לפרש את הסכם המתנה בין המנוחה המנוחה לבין מ., עלינו להידרש ללשון החוזה ולנסיבות החיצוניות לו (ראו עניין אפרופים לעיל, ע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5)481 (2005)). בבחינת הנסיבות החיצוניות לחוזה, יש לבדוק, בין היתר, את התנהלות הצדדים במשא ומתן שנערך ביניהם; את התנהגותם לאחר כריתת החוזה ואת ההקשר שבו נחתם החוזה (ראו: עניין אפרופים, בעמ' 312; דניאל פרידמן "פרשנות החוזה" חוזים ג 242-241 (דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים, 2003)).

27. כל עוד מדובר היה בחוזה שלשונו הייתה עמומה, סתומה או בלתי ברורה, ניתן היה על נקלה להעדיף את הפרשנות של ההסכם כפי שעולה מנסיבות כריתתו. אלא שלא זה מצב הדברים. לשון החוזה הינה ברורה, אין בה סימני שאלה או מקום לפרשנויות וקשה עד מאוד לראות כיצד יכולה לסבול אפשרות של הכנסת תנאים והתחייבויות או צדדים אחרים שכלל לא נכללו בו. החוזה מדבר על העברה המתנה של הזכויות מהסבתא לנכד ואינו כולל כלל את האב. החוזה מדבר על העברת הזכויות במתנה ואינו כולל כל תמורה וגם לא תנאי או התחייבות לכתיבת ספר תורה. גם לאחר תיקון סעיף 25 לחוק החוזים לא נסתם הגולל על הבאת ראיות חיצוניות לחוזה לבחינת אומד דעתם של הצדדים כעולה מהפסיקה לעיל (וראו גם: גרשון גונטובניק, מחשבות על אודות פרשנות, פרשנות חוזים וגבולותיה המשפט יח 105-154, תשע"ד (פורסם בנבו)). גם כיום לאחר תיקון חוק החוזים רלבנטית היא התכלית האובייקטיבית לפרשנות חוזים וניתן להביא בחשבון פרקטיקה קודמת של הצדדים, התנהלות סבירה של צדדים מסוג זה, ההיגיון הכלכלי של ההסכם, שיקולים כלכליים ועוד (ראה במאמרו של גונטובניק בעמ' 131). זאת ועוד, לטעמי הפער האדיר בין לשון החוזה במקרה לבין נסיבות כריתתו, תומכים לא רק בפרשנות המוצעת על ידי הנתבע, אלא גם באימוץ גישתו ולפיה הלכה למעשה החוזה של עסקת המתנה הוא רק חלק מהחוזה הכללי יותר הכולל את התחייבות האב לממן כתיבת ספר תורה לעילוי נשמת הוריו. חוזה המתנה כולל למעשה רק את "הסוף" של ההסכם או את "הצד" של המנוחה. ההסכם בע"פ בתוך המשפחה משקף את "ההתחלה" או את "הצד" של האב. מ.ת., אגב הוכנס כצד לחוזה המתנה רק בשל העובדה שהאב היה בעל נחלה בשעתו ולא יכול היה לקבל או להירשם כבעל זכויות שימוש בנחלה אחרת.

28. בהקשר זה הפנה ב"כ הנתבעים לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 440/14 וילאר נכסים 1985 בע"מ נ' דני קליין, (1/11/18, פורסם בנבו). פסק דין זה עוסק יותר בהסכמים מסחריים מוסווים, אך ההגיון של הדברים יפה גם למקרה דנן. ההסכם האמיתי הוא ההסכם למימון ספר תורה על ידי האב עבור אמו. התמורה היא הזכויות במשק. אגב דברים אלה, לא ניתן לקבוע באם אכן היה ביכולת האב לממן הכנסת ספר תורה עבור אמו בעודה בחיים, האם אז המשק לא היה עובר לתועבע וסבורני כי בנסיבות שכאלה, היה קשה עד מאוד לנתבע 1 לטעון כי המשק שלו שהרי בשעתו הוא כבר היה רשום כבעלים של משק 1. ברם לא כך קרה. למעשה ההסכם האמיתי הכולל בוטל בחייה של המנוחה לאור היעדר יכולתו של הנתבע לממן רכישת ספר תורה עבור אמו ומכוח זה ניתן לומר כי גם החוזה המוסווה בטל. בהקשר זה, העובדה שהתביעה מוגשת בשיהוי ובהתיישנות כה משמעותיים היא בעוכריו של התובע שכן אין בית המשפט יכול להתרשם מכלי ראשון מאומד דעתה של המנוחה בעניין זה ונדרש לעדויות יתר בני המשפחה.

29. לאור כל האמור לעיל, ומשאני מקבל עדויות הנתבע ומעדיף אותם על עדויות התובע ואמו, הרי גם לגופם של דברים יש לקבוע כי חוזה המתנה למעשה התאיין או בוטל בשל הפרת החוזה האחר בין האב לבין הסבתא לממן ספר תורה כפי שהתחייב כתנאי לקבלת המשק.

30. מכל הטעמים לעיל, דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

31. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים 1, 11-12 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000₪.

המזכירות תסגור התיק ותמציא לצדדים.

ניתן היום,  ט"ו אב תשע"ט, 16 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.