עניינה של התביעה בזכויות התובע בעד תקופת העבודה וסיומה.
ליבת המחלוקת בשתי סוגיות. הראשונה, האם הנתבעת היתה רשאית לשלול את פיצויי הפיטורים של התובע על סמך בדיקת פוליגרף, שכן לשיטתה לתובע היתה "היכולת והמניע לחבל במוצריה". השנייה, האם צו ההרחבה בענף האפייה חל על הנתבעת.
התשתית העובדתית
1.התובע החל לעבוד ביום 6.9.2015 במפעל הנתבעת.
2.סמוך לתום העסקתו של התובע בשורות הנתבעת, התובע נתבקש לעבור בדיקת פוליגרף, בשל החשד במעורבותו בהחדרת ברזלים וזכוכיות לבצק קפוא. התובע לא התנגד לעצם הבדיקה.
3.ביום 17.9.2017 התובע עבר בדיקת פוליגרף במכון פוליגרף "יוחאי קטרון".
4.ביום 17.10.2017 זומן התובע לשימוע ביום למחרת בשעה 07:45, בעילת "אי עמידה בנהלים ובעיות משמעת".
5.ביום 18.10.2017 נערך לתובע שימוע בפני נדב כרמי, מנהל מחלקת אריזה במפעל (להלן- נדב). בפרוטוקול השימוע נכתב תחת "העילות להפסקת העבודה מצד המעסיק": "בדיקת פוליגרף לא תקינה". תחת "תגובת העובד" נרשם: "1. אני יודע אמרתי כל האמת. 2. אין לי משהו נוסף לספר. 3. מבחינתי תוצאה של בדיקה היתה צריכה להיות 100% אמת."
6.ביום 22.10.2017 פוטר התובע מעבודתו. באותו יום נמסר לו מכתב פיטורים בזו הלשון:
"בהמשך לשימוע שנערך ביום 18.10.2017 ובהמשך לשיחת פיטורים מיום 22.10.2017, הרינו להודיעך על פיטוריך. הפיטורים יכנסו לתוקף לאחר מתן תקופת הודעה מוקדמת בת 21 ימים, דהיינו ביום ה- 11.11.2017. פדיון הודעה מוקדמת והבראה ישולם בשכרך האחרון בגין חודש 11/2017. מותנה במסירת אישור כניסה ליישוב ברקן במיידי. מועד תחילת יחסי העבודה הוא ביום 6.9.2015 ומועד סיומם הוא ביום 11.11.2017."
7.הנתבעת שללה מהתובע את פיצויי הפיטורים ומאחר שלא החזיר את אישור הכניסה לישוב ברקן, אף לא שילמה לו את ההפרשות הפנסיוניות.
ניהול ההליך
8.ביום 4.1.2018 וביום 21.5.2018 הוגשו, בהתאמה, כתב התביעה וכתב ההגנה שבפנינו.
9.ביום 15.11.2018 התקיים דיון קדם משפט בפני כב' השופטת כרמית פלד.
10.בחודש ינואר 2019 הועבר התיק לטיפולי.
11.ביום 29.1.2019 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובע; וביום 3.6.2019 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת – תצהירו של נדב ותצהירו של מר בני מיימון- מנכ"ל החברה.
12.ביום 17.7.2019 התקיים דיון הוכחות בפנינו.
13.ביום 21.7.2019 וביום 31.7.2019 הוגשו, בהתאמה, סיכומי התובע וסיכומי הנתבעת. מכאן הכרעתנו.
דיון והכרעה
תחולת צו ההרחבה בענף האפייה
14.לטענת התובע, חל עליו צו ההרחבה בענף האפייה. שכן, "עבד קשות ושעות עבודה רבות....בעבודות תעשיית מזון במפעלה." במסגרת תצהירו הבהיר התובע, כי הנתבעת "מפעילה מפעל לייצור מאפים ומזון קפואים ומשווקת דברי אפיה קפואים לכל רחבי הארץ...עיקר העבודה הייתה הכנת דברי מאפה קפואים לאחר שלב ההתפחה".
15.לטענת הנתבעת, אין תחולה לצו ההרחבה בענף האפייה, שכן התובע אינו נכנס לגדר "עובד כפיים" כהגדרתו בהסכם הקיבוצי החל על צו ההרחבה בענף האפייה. התובע לא עסק באפייה. תפקידו של התובע היה עובד כללי ו/או עובד אריזה. הנתבעת איננה מפעל המשתייך להתאחדות הסוחרים והמעמד הבינוני, כמוגדר בהסכם נשוא הצו הנתבע. לעניין הסיווג האחיד, הרי שעיון מעמיק בו מגלה, כי מפעל הנתבעת איננו מהווה קונדיטוריה/מכירה קמעונאית של חנויות לדבר מאפה ואין אכילה במקום המכירה הקמעונאית. כמו כן, מאחר שחל על העובד צו ההרחבה הכללי לביטוח פנסיוני במשק, אין תחולה לצו ההרחבה בענף האפייה. במסגרת תצהירה הדגישה הנתבעת, כי עיקר עיסוקה בייצור "קפואים (להבדיל ממוקפאים), ללא אפייה, אשר נמכרים בסיטונאות ללקוחות שונים...אנו לא מבצעים אפייה. הבצק נכנס למקפיא, "שוק פריזר" במינוס 30 מעלות ובעצם עוצר את השמרים מלהגיע להתפחה. שלב ההתפחה לא נעשה כלל...מבחינת החברה במידה ויש התפחה מדובר במוצר פגום לחלוטין...צו ההרחבה לא חל שכן התובע אינו עובד כפיים אלא עובד במחלקת האריזה...". עוד ציינה הנתבעת, כי מפעל לייצור דברי מאפה קפואים אינו מהווה מאפייה אשר כוללת בתוכה את אופציית המכירה הקמעונאית.
16.הנטל להוכיח את תחולת צו ההרחבה מוטל על כתפי התובע הטוען לחלותו. המבחן המכריע בעניין התחולה הוא בחינת עיקר עיסוקו של המעסיק. ראה: ע"ע 18/99 יפה אפרימי נ' לילה עבד לעיל, עבודה ארצי לג(23)24; דב"ע נג/3-125 אלכס שרר נ' רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158; עע (ארצי);25818-05-17 נריה קבלן – טאבון בן יהודה בע"מ (מיום 8.7.2018) (להלן – עניין קבלן). שאלת תחולתו של הצו, היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעסיק.
17.סיווגו הענפי של מפעל יעשה, בין היתר, בהסתמך על הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (דב"ע (ארצי) נו/ 3-272 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ – מואסי מוחמד עבד אלעזיז (1996)).
18.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה שלפיה צו ההרחבה בענף האפייה אינו חל על הנתבעת. נבאר.
19.ראשית, אמנם צודק התובע כי תחולת צו ההרחבה אינה מוכרעת על פי עבודתו הספציפית. ואולם וזה העיקר, לא זו בלבד שעיסוקו לא היה באפייה, אלא שגרסת הנתבעת כי עיקר עיסוקה אינו באפייה לא נסתרה. למעשה, המוצרים המיוצרים כלל אינם נאפים ואינם מוכנסים לתנורים אלא משווקים קפואים לצורך אפייה לאחר מכן. לפיכך, הצו אינו חל על הנתבעת (סע"ש 52710-02-17 טטיאנה אבריאנוב – המאפה הצרפתי (ר.ח.) בע"מ (מיום 24.10.2017)(להלן- ענין המאפה הצרפתי); ערעור על פסק הדין (ע"ע 54865-11-18) נדחה ביום 24.6.2018).
20.שנית, אכן קיימים מוצרים שנאפים בתנורים של מחלקת פיתוח מוצרים, אך זאת לטובת בדיקת תקינות מוצרים חדשים טרם שיווקם קפואים (ע' 10 ש' 10-26; ע' 13 ש' 25-31). גם מדבריו של התובע עולה כי עיקר עיסוקו במחלקת אריזה, וליתר דיוק במוצרים קפואים (ע' 5 ש' 25-33; ע' 6 ש' 1-12), כאשר הבהיר בחקירתו החוזרת, כי יש מקררים ויש תנורים, הגם שלא זכר את מספרם (ע' 9 ש' 16-19). יפים לעניינו הדברים שנקבעו בעניין קבלן, לאמור: "הבחינה של עיקר העיסוק צריכה להיות כוללת, קרי בחינה משולבת של פעילות האפייה המתבצעת בקומה השנייה והפעילות המסחרית המתבצעת בקומה הראשונה...העובדה שנעשית במקום גם פעולת אפייה, כשלעצמה, אינה מספקת כדי להפוך עסק למאפייה".
21.שלישית, הנתבעת הרחיבה לעניין הסיווג האחיד והתובע לא התייחס לעניין זה בכתבי טענותיו. מכל מקום, מקובלת עלינו עמדת כב' השופטת חופית גרשון –יזרעאלי בעניין המאפה הצרפתי, כי "הזדקקות לסיווג האחיד היא כאמצעי מסייע בשאלת תחולת ההסכם או הצו. אין העובדה כי עיסוק זה או אחר מופיע תחת תחום עיסוק מסוים כדי לשלול או כדי לקבוע באופן מוחלט את התחולה."
22.רביעית ולמעלה מהנדרש, אמנם שמה של הנתבעת הוא "עמית דברי מאפה קפואים", אך לא ניתן ללמוד מכך כי מדובר במאפיה (ס"ע 42461-11-10 איאד סולימאן נ' ח.א.א קייטרינג ומאפה בע"מ (מיום 4.7.2013). מכל מקום, מנכ"ל הנתבעת הבהיר בעדותו כי "הלקוח הסופי אופה את המוצר" (ע' 14 ש' 30-33; ע' 15 ש' 1-2).
פיטורים שלא כדין ושלילת פיצויי הפיטורים
23.לטענת התובע, פיטוריו נעשו מבלי שנערך לו שימוע, בפתאומיות ללא כל התראה מוקדמת וללא כל נימוק, תוך ניצול תמימותו, הכל במטרה לגזילת זכויות שמגיעות לו על פי דין.
24.מוסיף וטוען התובע, כי סמוך לתום תקופת העסקתו בשורות הנתבעת, האחרונה הזמינה שירותי פוליגרף "להכריח את העובדים וביניהם התובע לבצע את הבדיקה כתנאי להמשך העסקתם. התובע לא התנגד לכך ולכן ביצע הבדיקה". לדידו, מנהל החברה מסר לו כי תשובות בבדיקת פוליגרף יצאו חיוביות, אשר העידו כי הוא דובר אמת. לאחר ביצוע הבדיקה מנהל החברה ביקש את עזרתו במציאת העובדים הגורמים לבעיות. התובע סירב לכך, והשיב כי זה תפקיד ההנהלה או הקב"ט של החברה ואינו תפקידו הוא. מאז התדרדרו היחסים בין התובע לבין מנהלי החברה עד שפיטרו אותו באופן פתאומי, כך שביום 22.10.2017 התובע הגיע למפעל בבוקר, אך בכניסה השומר מנע ממנו להיכנס למפעל ומסר לו כי המנהל פיטר אותו ושלא יחזור לעבודה. מיד בסמוך למועד זה, הנתבעת הפסיקה לו את אישור ההעסקה.
25.במסגרת תצהירו ציין התובע, כי "הנתבעת ניסתה פעמים רבות לפטר אותי ללא כל הסבר הגיוני וללא עילה מוצדקת...בתקופת עבודתי האחרונה נתגלעו סכסוכים רבים בין העובדים ומנהל העבודה בשל העלאות בשכר ותשלום זכויות, מנהל הנתבעת טען באופן שיטתי "(טענה המוכחשת כשלעצמה) כי נגרמו נזקים ע"י העובדים במזיד במוצרים ובמאפים...אז ביקש מכול העובדים באופן קולקטיבי לעבור בדיקת פוליגרף (כדי שימצא סיבה לפטר עובדים) אני הסכמתי לעשות הבדיקה מאחר ולא היה לי כול קשר עם אף אחד מהעובדים....לדברי המנהל תוצאות הבדיקה שלי היו חיוביות ונתן לי להמשיך לעבוד, אולם כעבור כחודש ימים שוב התחדשו הסכסוכים בין העובדים לבין מנהל הנתבעת, ניגש אליי המנהל וביקש ממני לבדוק עם העובדים ולנסות לדובב אותם כדי לדעת מי מניע אותם ומי זה שמסית אותם נגדו, משסירבתי לעשות כן יום למחרת פיטר אותי מבלי להודיע לי ומבלי לערוך לי שימוע ואף פיטר אותי באופן עקיף".
26.לטענת הנתבעת, במהלך תקופת עבודתו בנתבעת, התובע ביצע בעיות משמעת רבות ואף עבד לא פעם בניגוד לנהלים. בשלהי עבודתו, אירע אירוע משמעותי ובטיחותי חמור במפעל אשר לא ניתן היה לעבור עליו לסדר היום, כשנמצאו ברזלים וזכוכיות בבצק קפוא אשר הוחדרו אליו בצורה ידנית, ובנוסף מוצרים נפגמו בזדון ואף נגנבו מהמפעל. בגין אירוע זה נערך תחקור מקיף של עובדי המפעל, ובהסכמת עובדי המפעל והנתבעת בוצעו בדיקות פוליגרף. בדיקת הפוליגרף של התובע נמצאה חיובית, קרי התובע שיקר לשאלות שנשאל בגין האירוע החמור. לאור בעיות משמעת נוספות שאירעו, לאור אי לקיחת אחריות וכן אי מגמת שיפור, התובע זומן לשימוע ביום 17.10.2017 אשר נערך ביום 18.10.2017.
כעבור ארבעה ימים ממועד השימוע נמסר לתובע על פיטוריו וכן נשלח לו מכתב בעניין. בתחילה, העובד התבקש לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת אולם לאחר דין ודברים עם מנהלו, הוחלט כי ישולמו לו דמי חלף הודעה מוקדמת.
27.מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי בגין האירוע החמור ובשים לב לסעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ד- 1962 וסעיף 53א לתקנון התעשייה, יש במקרה דנן מקום לשלול את פיצויי הפיטורין.
28.במסגרת תצהירה טענה הנתבעת כי "בגין מעשה קונדס בודד שבו היה מעורב התובע, מעשה של החדרת ברזלים וזכוכיות לבצק קפוא (וזאת בנוסף למעשים נוספים שבוצעו של החלפת מדבקות במוצאים וחבלה בסחורה), לא רק המוניטין של החברה אשר נצבר בכל שנותיו של העסק יכול היה להתרסק לחלוטין, אלא גם חיי אדם של צרכנים ישראלים רבים סוכנו באופן ממשי ומוחשי בין מעשה מחדל זה, מה שהיה יכול לגרור כמובן גם תביעות רבות כנגד החברה ושלילת כל פס הייצור של אותו בצק קפוא שייצרנו באותו היום". בהקשר זה מוסיפה וטוענת הנתבעת, "כשלא נתן מענה הולם לחשדות שהופנו כלפיו, להבדיל מחבריו, פוטר מהחברה וזאת בכדי למנוע פגיעה. משכך, כפי שהבנתי, בתיק זה הולם לשלול פיצויי פיטורים". עוד טוענת הנתבעת בתצהירה, כי "עניין הפגיעה במוצרי המפעל החלה כבר לפני כן, כשמנהל מחלקת האריזה ציין בפניי כי הוא חושד שהתובע מחליף מדבקות במוצרים שבמחלקה שלו, כך למשל היה שם מדבקה של בורקס גבינה על מוצר של בורקס תפוח אדמה, סתם בשביל ההלצה, וכן האחראי לחבלה במוצרים".
בהקשר זה ביקשה הנתבעת להפנות למכתבו של עובד אחר בשם פארס כליב אשר לדידו "עובדים במחלקה מחליפים מדבקות ומחבלים במוצרים כשאני הולך הביתה" (נספח 7 לתצהיר נדב).
29.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה שלפיה נפל פגם בהליך פיטוריו של התובע וכי הנתבעת לא היתה זכאית לשלול את פיצויי הפיטורים של התובע. ננמק את קביעתנו.
שימוע לא כדין
30.כידוע, במסגרת בחינת הדרך בה פוטר העובד, נבחנת השאלה אם ההחלטה התקבלה בהליך שנערך בתום לב ובאופן תקין, ובכלל זאת אם נערך לעובד שימוע במסגרתו ניתנה לו זכות הטיעון בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה (עע (ארצי) 43366-02-14 צ'רלי אוחנה - איגוד ערים אזור באר- שבע (שירותי כבאות)(מיום 14.1.2018)(להלן- עניין אוחנה).
31.מתן זכות שימוע אינו טקס שיש לקיימו אלא הוא צריך להיות אמיתי, ענייני ובתום לב (ע"ע 1268/01 החברה הממשלתית למדליות ומטבעות בע"מ נ' רחל כהן, פד"ע לט 71; עע (ארצי) 701/07 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שלומי תורג'מן (מיום 3.3.2009); ע"ע (ארצי) 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכתב"ע – משה שמיר (מיום 13.1.2011).
32.אמנם מקובלת עלינו טענת הנתבעת שלפיה, לתובע נערך שימוע, ובעניין זה נדחית גרסתו של התובע, אשר השתנתה במהלך ההליך. שכן בתחילה טען התובע כי לא נערך לו שימוע טרם פיטוריו (סע' 8.2 לכתב התביעה); בהמשך, בקדם משפט, נטען על ידי בא כוחו, כי "אחרי חודש וחצי זמנו אותי לשימוע ואיימו עליו" (ע' 1 ש' 17-18); ובדיון ההוכחות הוברר כי נערך לו שימוע ((ע' 6 ש' 13-23, ע' 9 ש' 28-32 וע' 10 ש' 1-2).
33.ברם, עיון בזימון לשימוע מגלה, כי כל שנכתב בו כי הזימון נסוב על עילת "אי עמידה בנהלים ובעיות משמעת" אשר רב הנסתר בה על הנגלה; וממילא לא נזכר בזימון אירוע חמור כהחדרת ברזלים וזכויות לבצק קפוא כלל ועיקר. זאת, כאשר עילת השימוע, במהלך השימוע בפועל, נסובה לכאורה, כעולה מפרוטוקול השימוע, על "בדיקת פוליגרף לא תקינה". במילים אחרות, מנקודת מבטו של העובד, קיים פער מהותי בין עילת הזימון לשימוע, לבין מיהות השימוע בפועל.
34.בנוסף, קשה להלום זימון עובד מעכשיו לעכשיו, ובענייננו מהיום למחרת בשעה 07:45, עת לא מצאנו כל דחיפות, אף לשיטתה של הנתבעת, עת לדידה תוצאות בדיקת הפוליגרף נמסרו לה שבועיים קודם לכן מחד, ועת ביקשה לכתחילה להוסיף ולהעסיק את התובע במקום העבודה בתקופת ההודעה המוקדמת, מאידך. מאליו יובן כי לא היה סיפק בידי התובע להתכונן כדבעי לשימוע (עע (ארצי) 23402-09-15 אוריאל ברד - קנסטו בע"מ (28.2.17)).
35.אשר על כן, מצאנו כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין פיטורים שלא כדין (אי עריכת שימוע כדבעי) בסך 5,000 ₪.
עילת הפיטורים
36.הלכה פסוקה היא, כי בבחינת עילת הפיטורים, נבחנת השאלה אם ההחלטה התקבלה בתום לב משיקולים ענייניים ומוצדקים, או משיקולים זרים ופסולים, כגון שיקולים פוליטיים, היות העובד חושף שחיתות, הפליה מטעמים אסורים וכיו"ב. יובהר, כי ההבחנה בין העילה לבין ההליך אינה דיכוטומית ועשוי להיות קשר ביניהן. כך למשל, יש מצבים שבהם מהליך קבלת ההחלטה ניתן יהיה ללמוד גם על קיומה או העדר קיומה של עילה מוצדקת להחלטה, כגון מצבים שבהם ההחלטה נתקבלה ללא שנערך בירור אמיתי וממצה בנוגע לתשתית העובדתית שעל יסודה, על פי הנטען, התקבלה ההחלטה (עניין אוחנה).
37.התובע לא מיקד את תביעתו וטיעוניו בעילת הפיטורים. ואולם לנוכח מספר אמירות הן בתצהירו של נדב (סע' 20), הן בפרוטוקול הדיון (ע' 11 ש' 24-27; ע' 13 ש' 19-13; ע' 15 ש' 26-27) והן בסיכומי הנתבעת (סע' 18 ו-21), מקונן בנו החשש, שמא שיקול פסול השתרבב להליך קבלת החלטתה של הנתבעת להפסיק את עבודתו של התובע (ראה: שרון רבין מרגליות, "המקרה החמקמק של אפליה בעבודה- כיצד מוכיחים את קיומה, הפרקליט מד, חוברת 2 וההפניות לפסקי הדין בעניין פלוטקין, פלונסקר, יונאי ומפעלי תחנות), כך, שהלכה למעשה החלטתו של המעסיק הוכתמה. עם זאת, משהתובע לא תבע כל סעד בעניין – לא סעד פיצויים בראש זה ולא סעד של אכיפה, נפנה לבחון האם שלילת הפיצויים של התובע נעשתה כדין.
שלילת פיצויי פיטורים
38.נקודת המוצא הנורמטיבית לפיה לא על נקל ישלול בית הדין את פיצויי הפיטורים. בהתאם להלכה זו, גם אם נפל דופי מקצועי בהתנהלות עובד הרי שזה, כשלעצמו, לא מהווה עילה מספקת לשלילת פיצוי הפיטורים. שלילת הפיצויים מותנית בכך שחומרת המעשה בראי מכלול נסיבות הענין, הינה בעוצמה כזו המצדיקה שימוש בסעד הקיצוני של שלילת פיצויי הפיטורים (ע"ע (ארצי) 27280-06-16 ניסים לנקרי – אינופרו פתרונות טכנולוגיים חדשניים בע"מ (מיום 31.10.2017)
39.יחסי עבודה הם יחסים קרובים בהם קיים משקע עמוק וחיוני של יחסי אמון בין עובד למעסיקו. עבודתו של עובד כרוכה, כמעט תמיד, בטיפול ברכוש של המעסיק וחובת הנאמנות הבסיסית שלו מחייבת לטפל ברכוש זה בזהירות ובהגינות ולא לשלוח בו יד. פגיעה מכוונת של עובד ברכוש מעבידו או גניבת רכוש זה, מהווים הפרה יסודית של חוזה העבודה ומצדיקים פיטורים על אתר ושלילת פיצויי פיטורים. תימוכין לדבר ניתן למצוא ב"תקנון העבודה הסכם קיבוצי כללי" משנת 1962 בו נקבע כי עובד אשר גנב ממעסיקו צפוי לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים (ראו סעיף 53 לתקנון העבודה). הוראות תקנון העבודה מעוגנות בסעיפים 16 – 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (ע"ע (ארצי) 272/06 משה אוחנון נ' קליניק שיווק מזון (1986) בע"מ (מיום 23.7.2007).
40.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה שלפיה דין התביעה ברכיב זה להתקבל. ננמק את קביעתנו.
41.ראשית, אמנם הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי בשלהי עבודתו של התובע אירע אירוע משמעותי ובטיחותי חמור במפעל, כשנמצאו ברזלים וזכוכיות בבצק קפוא אשר הוחדרו אליו בצורה ידנית. דא עקא, כי בהמשך נטען על ידה בתצהירה, כי מדובר במעשה "קונדס בודד שבו היה מעורב התובע" היינו מעשה שובבות. טענת מעשה קונדס, אינה דרה בצוותא חדא עם טענת הנתבעת שלפיה לתובע היה "מניע", מונח בעל קונוטציה שלילית.
42.בזיקה לכך יצוין, כי אנו מתקשים להבין את דרך הילוכה של הנתבעת בטיפולה בעניין, שכן אירוע חמור (ככל שאירע, שכן לא הוצגו לנו צילומים בעניין( ע' 9 ש' 25-27; ע' 15 ש' 28) בדבר מעשה חבלה, וליתר דיוק "תופעה של הכנסת גורמים זכאים לתוך המוצר" (המלמדת על דפוס פעולה חוזר ונשנה), לא הועבר לידיעת המשטרה ולגורמי אכיפה נוספים (ע' 11 ש' 21, 30-33; ע' 12 ש' 1-3, ע' 15 ש' 3-16) כמו גם לציבור הרחב, בפרט שלדידה של הנתבעת "חיי אדם של צרכנים ישראלים רבים סוכנו באופן ממשי ומוחשי."
43.בנוסף, אם לשיטת הנתבעת היה לתובע היכולת לבצע את המעשה ואך בדרך נס לא הגיע הבצק ללקוח כזה אחר (סע' 18 ו-21 לסיכומי הנתבעת; ע' 9 ש' 28-32; ע' 11 ש' 24), מדוע לא נעשה דבר בין יום שבו אירע המקרה לבין היום בו נתקבלו תוצאות הבדיקה כשבועיים לאחר מועד בדיקת הפוליגרף (ע' 11 ש' 19; ע' 15 ש' 19-20), לא כל שכן, בין היום שבו נתקבלו תוצאות הבדיקה לבין מועד השימוע. תשובתו של בנימין לא הניחה את דעתנו בעניין (ע' 16 ש' 5-7).
44.שנית, אמנם התובע הסכים לביצוע בדיקת פוליגרף (סע' 4 לתצהיר התובע; ע' 4 ש' 23; ע' 5 ש'1 ). עם זאת וזה העיקר, לא השתכנענו כי התובע הבין את משמעות הבדיקה עד תום (ע' 5 ש' 9-12, ש' 23-24) אשר קיימות ספקות בקשר למהימנותה שכן היא תלויה במספר משתנים; כי ניתן לתובע הסבר מדויק לגבי מהות הבדיקה (ע' 5 ש' 18-22) ולעניין תוצאותיה (ע' 5 ש' 6-8; סע' 4 לתצהיר התובע); וממילא לא הוכח בפנינו כי הצדדים הסכימו כי יעשה שימוש בתוצאות הבדיקה (בשינויים המחויבים ראה עע (ארצי) 23132-11-16 פולטק הנדסה בע"מ- כפיר גבאי (מיום 21.3.2018). כידוע, הסכמה צריכה להתייחס הן לעריכת הבדיקה והן להגשת תוצאותיה כראיה (רע"א 10235/04 עו"ד ואסים זועבי נ' סובחי נאיף (מיום 26.10.2004).
45.שלישית, טענת הנתבעת כי התובע "לא נתן מענה הולם לחשדות שהופנו כלפיו, להבדיל מחבריו, (הוא- ד.י.) פוטר מהחברה וזאת בכדי למנוע פגיעה", מעוררת קושי. שכן, לא זו בלבד שבדיקת הפוליגרף של שלושת העובדים הנוספים בנתבעת אשר צורפו לתצהירי הנתבעת נעשתה ביום 16.12.2018, קרי כשנה וחודשיים לאחר פיטורי התובע, ושנה ושלושה חודשים לאחר בדיקת הפוליגרף של התובע, אלא שעיון בשאלות הזהות שנשאלו עמיתיו לעבודה מלמדות, כי הם נשאלו אך ורק בסוגיית הגניבה בלבד ולשיטת החוקר נבדקים אלה נמצאו דוברי אמת; בעוד שהתובע נשאל שאלות שונות לחלוטין למעט שאלה אחת בסוגיית הגניבה, כדלקמן:
-
האם מישהו נתן לך הנחייה לפגוע בדבר מה במפעל?
-
האם שינית מדבקות במפעל הזה?
-
האם בפועל הרסת משהו במפעל הזה?
-
האם גנבת משהו מהמפעל לבית? (השאלה נוסחה ע"י הנבדק).
בהתאם לממצאי הבדיקה, מר קטרון סבר כי התובע נמצא דובר שקר בשאלות א' ו-ד', ולגבי שאלות ב' ו-ג' "עוצמת התגובות פחותה, אך לא ברמה כזו שניתן לזכות".
46.בהקשר זה נדגיש, כי אם לשיטתה של הנתבעת , לאחר תחקור מקיף של עובדי המפעל, הוברר לה כי התובע הוא הגורם הבעייתי שהביא לחבלה ולגניבה, מדוע אם כן נדרשה לבצע בדיקות פוליגרף נוספות כשנה וחודשיים לאחר פיטורי התובע? שמא לא ידו של התובע במעל?
47.רביעית, אמנם הנתבעת טענה, כי התובע פוטר בשל "בעיות משמעת נוספות שאירעו ולאור אי לקיחת אחריות וכן אי מגמת שיפור". ברם, החשד כנגד התובע בעניין החלפת מדבקות (הגם שלדידה, כלשונה, "סתם בשביל ההלצה"), לא אומת בבדיקת הפוליגרף. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית טען התובע כי "לפעמים הייתי מוצא טעויות במדבקות הייתי מתקן אותם" (ע' 10 ש' 4). אמנם בנימין טען בחקירתו הנגדית כי התובע נמצא עם "מדבקות חלביות למרות שזה צריך להיות פרווה" (ע' 16 8-10), אך התרשמנו, כי התובע לא פוטר באמת ובתמים בשל האירוע החמור הנטען, כאשר התובע ציין בעצמו כי "הנתבעת ניסתה פעמים רבות לפטר אותי ללא כל הסבר הגיוני וללא עילה מוצדקת" (סע' 3 לתצהיר).
48.חמישית, טענת התובע שלפיה הוא פוטר, בשל העובדה שסירב לשתף פעולה עם מנהל הנתבעת אשר ביקש לבדוק עם העובדים "לנסות ולדובב אותם כדי לדעת מי מניע אותם ומי זה שמסית אותם נגדו", לא נסתרה בחקירתו הנגדית של התובע (ע' 6 ש' 16). זאת, כאשר התובע עמד הן במהלך השימוע והן בפנינו על טענתו כי אינו יודע מי ביצע את התקלות (ע' 6 ש' 19-21; ע' 10 ש' 3-4).
49.שישית, למעט תוצאות הפוליגרף אשר מנכ"ל הנתבעת סבור כי מדובר באמצעי הטוב ביותר כיום לבחון חשדות (ע' 15 ש' 30-33; ע' 16 ש' 1-2), אין כל ראיה נוספת אשר יש בה לכדי להעיד על מעורבותו של התובע במעשה, ככל שאירע (ע' 11 ש' 28-29). יוער, כי אף בציטוט שהובא בתצהירו של נדב ממכתבו של מר פארס כליב (שאינו ברור די צורכו), עליו ביקשה הנתבעת להסתמך, לא נכתב כי התובע ביצע מעשה חמור כזה או אחר; ממילא מר כליב לא הובא לעדות מטעמה של הנתבעת, על הנפקות הנובעת מכך.
50.לדעתנו, הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה שלפיה התובע היה מעורב במעשה, כאשר לא הוברר מדבריה עד תום, כיצד התובע היה מעורב בו. הנתבעת גם לא הוכיחה כי התובע עבר עבירות משמעת, לא כל שכן עבירות משמעת חמורות. אם נפגע האמון של הנתבעת בתובע, בין היתר לאור העדר שיתוף פעולה לדובב את חבריו (ובלשונו של התובע "להלשין"), אין מניעה בנסיבות העניין כי תסיים את העסקתו בשורותיה (וכאמור התובע לא יצא חצוץ כנגד עצם פיטוריו). הדבר נמצא בפררוגטיבה שלה. עם זאת, לא מצאנו כי הנתבעת היתה זכאית לשלול את פיצויי הפיטורים של התובע. דומה כי גם הנתבעת לא היתה בטוחה בכך ולא בכדי מכתב הפיטורים שותק בעניין זה.
51.אשר על כן ובהתאם לתקופת העסקתו, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 10,833 ₪. בשל מחלוקת כנה בין הצדדים התביעה לפיצויי הלנת פיטורים נדחית.
הודעה בכתב
52.לטענת התובע, לא ניתנה לו כל הודעה בכתב על תנאי העסקתו עם קבלתו לעבודה. הסכם העבודה שצורף על ידי הנתבעת לכתבי טענותיה אינו שייך לתובע והחתימה עליו אינה חתימתו.
53.לטענת הנתבעת, התובע בחר שלא לחקור את נציגי הנתבעת בעניין נסיבות מסירת הסכם העבודה; וכי המחלוקות המשפטיות והעובדתיות שבין התובע לבין הנתבעת, לא יבואו על פתרונן בהסכם עבודה ו/או בהודעה על תנאי עבודה. יוצא אפוא כי לתובע לא נגרם כל נזק בגין אי מסירת ההודעה על פי גרסתו, ובכל מקרה התובע לא פירט אילו נזקים נגרמו לו לכאורה. משכך, ובשים לב לעובדה שהתובע לא הוכיח כי אי מסירת ההודעה לשיטתו נעשתה ביודעין אין לפסוק פיצויים בגין רכיב זה.
54.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להתקבל.
55.ספק בעינינו האם התובע חתם על הסכם העבודה; אך מכל מקום הנתבעת לא הוכיחה כי מסרה לתובע הודעה בכתב על תנאי עבודה. אמנם הנתבעת משתיתה את טענותיה על העדר נזק שנגרם לתובע, אך עצם הפרת החוק אפשר שתגרום לנזק לא ממוני שהעובד זכאי לפיצוי בגינו – מבלי שמוטלת עליו חובה להוכיח נזק ממוני או קונקרטי לצורך כך (עע(ארצי) 154/10 שניידר – ניצנים אבטחה בע"מ (מיום 3.5.2011).
56.אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין אי הודעה בכתב בסך של 3,000 ₪.
גמול בעד שעות נוספות
57.לטענת התובע, בכל יום עבד 12 שעות, שתי שעות נוספות ובגין שעות אלו לא קיבל כל תשלום. בד בבד, החישוב שנערך על ידו נעשה על בסיס 4 שעות נוספות ביום.
58.לטענת הנתבעת, התובע טען טענה כוללנית לפיה עבד מידי יום 12 שעות ועתר לתשלום בסך 88,409 ₪. הנתבעת הציגה גרסה סדורה ומהימנה לגבי תשלום גמול שעות נוספות בסך כולל של 22,344 ₪. עוד טענה הנתבעת, כי התובע לא התייחס לנתונים בתלושי השכר ובדוחות הנוכחות, תוך שהעלה טענה שלא בא זכרה בכתבי הטענות שלפיה הנתבעת התנהלה בצורה בלתי תקינה בעניין השעות החסרות.
59.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה שלפיה דין התביעה ברכיב זה להידחות.
60.ראשית, התובע קיבל תלושים ודוחות נוכחות מדי חודש, במסגרתם צוינו השעות הנוספות החודשיות. חזקה כי האמור בתלושים משקף את השעות הנוספות כהוויתן. אמנם התובע טען בחקירתו הנגדית לראשונה, כי היו טעויות בתלושים, אך בהמשך נטען על ידו, כי לפעמים תקנו את הטעויות ולפעמים לא, כי שילמו לו אך אינו יודע כמה, וכשביקש למסור מועד בעניין זה לא זכר דבר (ע' 6 ש' 27-32; ע' 7). גרסתו של התובע לא היתה מהימנה עלינו בעניין זה.
61.שנית, נסיונו של התובע במהלך החקירה הנגדית, להיבנות מתיקון שעות חסרות בדוח הנוכחות, וכי החתימו אותו "ידנית" וכי עבד יותר שעות, להידחות. שכן לא זו בלבד שמדובר בהרחבת חזית, אלא שעדויותיהם של נדב ובנימין בעניין זה היו מהימנות בעינינו, שכן לעתים העובדים שוכחים להחתים נוכחות באמצעות האצבע (ע' 12 ש' 4-13), בין בכניסה וביציאה ובין ביציאה להפסקות (ע' 12 ש' 18-32). לעתים העובדים מתבלבלים בין כניסה לבין יציאה ומחלקת שכר מתקנת את זה (ע' 14 ש' 11-33). מאליו יובן כי תיקון הדוחות, המשקף את מצב הדברים בפועל, בעל נפקות בעניין תשלום שכרו של העובד.
62.שלישית, אמנם נדב טען כי אפשר והתובע עבד לעתים 14 שעות עם הפסקות (ע' 12 ש' 16-17), ובנימין לא ידע להשיב האם התובע עבד 14 שעות, אך בד בבד טען כי ברי שלא ברצף (ע' 14 ש' 25-29). אולם וזה העיקר, התובע טען בתצהירו כי עבד לכל היותר 12 שעות; ועיון בדוחות הנוכחות ותלושי השכר מגלה, כי התובע עבד לעתים 12 או 13 שעות וקיבל על כך את שכרו בהתאם.
63.אשר על כן, התביעה ברכיב זה נדחית.
הודעה מוקדמת
64.לטענת התובע, על הנתבעת לשלם לו הודעה מוקדמת בסך 5,000 ₪.
65.לטענת הנתבעת, התובע קיבל דמי הודעה מוקדמת בסך 5,035 ₪, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתלוש שכרו לחודש אוקטובר 2017.
66.לאחר שבחנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את גרסתה של הנתבעת בעניין, התואמת את מסכת הראיות שבפנינו. התביעה ברכיב זה נדחית.
דמי הבראה
67.לטענת התובע הוא זכאי לדמי הבראה בגין תקופת עבודתו, בעד 9 ימי הבראה, בסך של 7,371 ₪.
68.לטענת הנתבעת, אין מחלוקת כי התובע קיבל דמי הבראה מאת הנתבעת בסך כולל של 4,122 ₪. לשיטתה נותרה יתרה לתשלום בסך 310 ₪.
69.לאחר ששקלנו את טענתו הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להידחות בעיקרה.
70.התובע אישר בבמהלך חקירתו הנגדית (ע' 8 ש' 1-2) כי קיבל דמי הבראה, זאת בניגוד גמור לנטען על ידו בכתב התביעה ובתצהירו שלפיה לא קיבל דבר. עיון בתלושי השכר של חודש דצמבר 2016 וחודש אוקטובר 2017 מגלה, כי התובע קיבל, בהתאמה, סך של 2,394 ₪ ו- 1727 ₪; זאת בעד 11 ימי הבראה. בעבור השנה השלישית לעבודתו התובע זכאי ל- 0.726 ימי הבראה על סך 310 ₪. טרם שולם לו סכום זה.
71.אשר על כן, התובע זכאי לדמי הבראה בסך 310 ₪.
פדיון ימי חופשה
72.לטענת התובע בכתב התביעה, בתלושי השכר מופיע כי התובע היה מקבל ימי חופשה, אולם בפועל הוא מעולם לא קיבל תשלום בגין ימים אלה, ולכן הוא זכאי לסך של 6,000 ₪. בסיכומיו טען התובע טענה כוללנית, שלפיה הנתבעת לא הצליחה להוכיח ולהרים את הנטל המוטל עליה ולא צירפה שום אסמכתא ואף לא אישורי תשלום.
73.לטענת הנתבעת, אין חולק כי התובע קיבל דמי חופשה מאת הנתבעת בסך כולל של 5,129 ₪, בעוד שהיה זכאי לתשלום דמי חופשה בסך של 4,512 ₪. גרסתה של הנתבעת תואמת לחלוטין את ניהול פנקס החופשה שבתלושי השכר אשר משקף את ימי נוכחותו ו/או העדרויותיו. לפיכך, יש לקזז מכל סכום שתחויב הנתבעת (ככל שתחויב) סך של 617 ₪.
74.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, ובחנו את המסכת הראייתית, הגענו לכלל מסקנה כי הדין עם הנתבעת אשר נסמכה בחישוביה על ההלכה שנפסקה בע"ע 44382-04-13 יוסף מנצור – גז חיש בע"מ (מיום 4.5.201). דומה כי התובע לא התמודד כלל ועיקר עם טענות הנתבעת בעניין. עם זאת, אחד השיקולים המרכזיים בטענת קיזוז הוא התנהגות הצדדים עובר לקבל התשלום, היינו לפתחו של מי רובצת הרשלנות שהביאה לתשלום יתר (ע"ע (ארצי) 9939-09-15 מיכה גמליאל נ' טטיאנה גרינברג (מיום 24.1.2017). תום לב הדדי של מקבל התשלום ונותן התשלום והעדר רשלנות עודפת למי מהצדדים מהווה שיקול לחלוקתו השוויונית של הנטל הכלכלי הכרוך בהשבת תשלום היתר, כך שמקבל התשלום ביתר ישיב את מחצית. ע"ע (ארצי) 11534-01-16 BASHIR SALIH MOSAB – קבוצת אלון בע"מ (מיום 19.6.2017).
75.אשר על כן, יקוזז מהסכום בו תשלם הנתבעת לתובע סך של 308 ₪ בגין תשלום יתר בעד ימי חופשה.
דמי חגים
76.לטענת התובע, הוא זכאי מהנתבעת ל-17 ימי חגים בנוסף לשכרו החודשי, בסך של 8,500 ₪. בעניין זה מוסיף התובע, כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי שילמה לתובע דמי חגים.
77.לטענת הנתבעת, בהתאם לצו ההרחבה משנת 2000, יש לבחון את הזכאות בחלוף תקופת המתנה בת שלושה חודשים. משכך, אין זכאות לחגים בשנת 2015. אשר לשנת 2016 התובע היה זכאי בפועל ליום אחד אך לפנים משורת הדין, קיבל יומיים. לגבי שנת 2017 התובע היה זכאי לסך של 0 ימים, אך קיבל לפנים משורת הדין 3 ימים. אשר על כן, התובע קיבל ארבעה ימי חג אשר שווים 959 ₪ ביתר עבור רכיב זה ויש לקזז אף סכום זה.
78.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענות התובע לגבי רכיב זה. עדותו של התובע בעניין זה היתה חמקמקה ולא קוהרנטית (ע' 8). ממילא לנוכח אי תחולת צו ההרחבה בענף האפייה התובע אינו זכאי ל- 17 ימי חג. בד בבד מצאנו לדחות את טענת הקיזוז של הנתבעת, שכן לשיטתה התשלום היה לפנים משורת הדין ולא ניתן בטעות.
79.אשר על כן, התביעה ברכיב זה נדחית ומכל מקום אין לקזז סכום 959 ₪ מהסכומים שיפסקו להלן.
דמי נסיעה
80.לטענת התובע הוא שילם עבור נסיעות סך של 25 ₪ ליום, ולכן הוא זכאי לסך של 14,950 ₪.
81.לטענת הנתבעת לתובע שולמו דמי נסיעות בהתאם למופיע בתלושי שכרו. היות ומגורי התובע הינם בשטח A, בו לנתבעת אין יכולת לדעת מה גובה העלות אשר הוציא בגין נסיעותיו לעבודה ובחזרה ממנה, עומד הנטל להוכחת עלות נסיעותיו של התובע על כתפיו של התובע.
82.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להידחות.
83.אמנם בדיון ההוכחות טען התובע כי הוציא לגבי נסיעותיו יותר מהתשלומים ששולמו לו על ידי הנתבעת (ע' 8 ש' 28-29), אך התובע לא הביא כל ראיה לעניין זה. נטל ההוכחה בעניין תשלום דמי נסיעות מוטל על העובד. עליו הנטל להוכיח מה היו הוצאותיו בגין נסיעה לעבודה ומתי הוציא אותן בפועל (סע (י-ם) 4063-03-11 וליד חוסני רומה – עדנה הכרמל בע"מ (מיום 5.2.2014).
84.לא נעלמה מעינינו טענת התובע, במענה לשאלת ב"כ הנתבעת, "למה לא הבאת ראיה או קבלה" כי: "מאיפה יש לנו בשטחים. הייתי נוסע מקלקיליה עד פונדוק ומפונדוק עד ברקן ומהשער עד המפעל" (ע' 9 ש' 4-5). דא עקא, כי למרות שהתובע העיד כי נסע עם חברו לעבודה, הוא לא הציג כל תשלום בעניין וממילא לא הביא את חברו למתן עדות כי אכן שילם לו בעבור נסיעה עמו, כמו גם גובה התשלום (ע' 9 ש' 1-13).
85.אשר על כן, התביעה ברכיב זה נדחית.
הפרשות לפנסיה
86.לטענת התובע, על פי צו הרחבה כללי במשק לביטוח פנסיוני מקיף, על הנתבעת להפריש לתובע לקרן פנסיה סך של 7,800 ₪ (6% * 5,000 ₪ * 26 חודשי עבודה).
87.לטענת הנתבעת, התובע ביסס את תביעתו בעניין זה (חלק מעסיק בלבד) על פי צו ההרחבה, אך היות והתובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הייתה קיימת בידיו קרן פנסיה מקיפה פעילה במועד התחלת עבודתו בנתבעת, הרי שהתובע זכאי להפרשות פנסיוניות החל מחודש פברואר 2016. לנוכח שכרו של התובע, זכאותו עומדת לכל היותר על סך של 6,310 ₪ (6% גמל מעסיק) בכפוף לטיעוניה בכתב ההגנה ובתצהירה. שם נטען על ידי הנתבעת, כי הנוהג אצלה הוא הגעה פיזית למפעלה במועד גמר החשבון וקבלת כספי ההפרשות הפנסיוניות/הפיצויים, בד בבד עם החזרת אישור הכניסה (שכן התובע גר בשטחי A בו לנתבעת אין יכולת או שליטה לקבל את אישורי הכניסה בחזרה). כמו כן, על מנת למסור את פרטי הבנק הפלסטיני ולחתום כי פרטי הבנק המבוקשים הם הנתונים אליהם העובד מבקש לקבל את התשלום (הכול לאור ניסיון העבר בו עברו כספים שלא הגיעו בסופו של יום לתובע).
88.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו למסקנה שלפיה דין התביעה ברכיב זה להתקבל.
89.ראשית, נוכח העובדה כי אף לשיטת הנתבעת אין מחלוקת לגבי זכאותו של התובע להפרשות דמי גמולים לביטוח פנסיוני החל מחודש פברואר 2016, קרי חצי שנה לאחר תחילת העסקתו, טרם הוברר לנו מה המקור הנורמטיבי אשר בעטיו סברה הנתבעת, כי יש בכוחה לא להעביר לקרן דמי גמולים מדי חודש בחודשו. למען הסר ספק, החזרת אישור כניסה אינו מהווה תנאי להעברת תשלומים לעובדים מכוח חוק וממילא אינה יכולה לגבור על זכות קוגנטית שבחוק (אפילו קיים נוהג כאמור במפעל), וממילא טעם זה אינו רלוונטי עת אין מחלוקת כי היה על הנתבעת להעביר דמי גמולים לאחר חצי שנה.
90.שנית, טענת הנתבעת כי היה קושי בהעברת הסכום לחשבון הבנק של התובע, נסתרת מאליה, עת התובע השיב לשאלת ב"כ הנתבעת, כי אכן, משכורתו הועברה לחשבון בנק אשר מספרו מופיע בפרוטוקול (ע' 6 ש' 24-27).
91.אשר על כן, התובע זכאי לתשלום בעד אי הפרשות לקרן פנסיה בסך של 6,310 ₪.
קרן השתלמות, תוספת וותק, תוספת יוקר, תוספת משפחה
92.נוכח הכרעתנו כי צו ההרחבה בענף האפייה אינו חל על הנתבעת, התובע אינו זכאי לזכויות העודפות הקבועות בצו ההרחבה.
סוף דבר
93.אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 יום מהיום, את הסכומים הבאים:
-
פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך 5,000 ₪.
-
פיצויים בגין אי מתן הודעה בכתב בסך 3,000 ₪.
-
פיצויי פיטורין בסך 10,833 ₪.
-
דמי הבראה בסך 310 ₪.
-
פיצויים בעד אי העברת תשלום לקרן פנסיה בסך של 6,310 ₪.
מסכומים אלה יקוזז סך של 308 ₪ בעד תשלום דמי חופשה ביתר.
הסכומים לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.2017 ועד ליום התשלום בפועל.
94.הנתבעת תשא בהוצאות התובע בסך 5,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.
ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ט, (15 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
נציגת ציבור עובדים
גב' אורלי מלי
|
|
דורון יפת, שופט
|
|
נציגת ציבור מעסיקים
גב' אידה שפירא
|