פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי

1.לפני ערעור על החלטת הוועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) מיום 28.11.18 (להלן: "הוועדה") אשר קבעה, כי למערערת דרגת אי כושר יציבה בשיעור 65% מיום 1.12.16 (להלן: "ההחלטה").

העובדות

2.המערערת ילידת 1963.

3.ועדה רפואית לעררים קבעה למערערת ביום 27.8.18 נכות רפואית משוקללת בשיעור 68%, בגין ליקויים אלה:

א.צלקת – 0%;

ב.דכאון – 25%;

ג.אבן כליה שמאל – 10% (מנופה);

ד.השמנת יתר – 20%;

ה.מחלה פפטית – 10% (מנופה);

ו.דום נשימה בשינה – 20%;

ז.שינויים בכפות הידיים – 10%;

ח.עמוד שדרה מותני – 10%;

ט.שינויים ברך ימין – 10%;

י.שינויים ברך שמאל – 10%.

4.ביום 10.10.18 המליצה פקידת השיקום, לאחר ששמעה את המערערת, לראותה כמי שאיבדה 65% מכושרה להשתכר וכך סיכמה פקידת השיקום את החלטתה (הוגשה לתיק בית הדין ביום 11.9.19):

"מדובר באישה כבת 55, המאובחנת כסובלת ממכלול ליקויים המפורטים לעיל.

ע"פ חוות דעת רופא מוסמך מסוגלת לעבודה חלקית ללא ערנות יתר, ללא מאמץ גופני וללא הליכה ועמידה ממושכת.

בעלת 12 שנ"ל, חסרת תעודת בגרות. למדה מזכירות רפואית בעבר.

עברה התעסוקתי כולל עבודות ניקיון, מכירות, קופאות וסייעת בצהרון אינה עובדת מאפריל 2018.

לאור נתוניה האישיים בהם השכלתה, עברה התעסוקתי וההגבלות התפקודיות המוטלות עליה תתקשה להשתלב בהיקף משרה מלא. נראה כי תוכל להשתלב בעבודה חלקית כגון קופאית או ליווי קשיש לא סיעודי.

ממליצה לראות בה כמי שאיבדה מכושרה להשתכר באופן חלקי בשיעור 65%."

5.ביום 28.11.18 התכנסה הוועדה מושא הערעור לדון בעניינה של המערערת.

הוועדה שמעה את תלונות המערערת ורשמה אותן כדלקמן:

"אני לא עושה כלום וגם לא עובדת. פוטרתי בניקיון ב 2016, בקופת חולים כללית כ 4-5 שנים. לאחר ניסיתי לעבוד כ 3 שעות כסייעת בצהרון ולא יכולתי יותר להמשך, אני רוצה לעבוד אבל לא יכולה, הפסקתי ב 4/18 לעבוד עקב החמרה במצב הרפואי – עקב הדרישות הפזיות, הרמת משאות, התכופפויות חוזרות. אני מטופלת בכדורים ונימצאת במעקב פסיכיאטרי כל חצי שנה. אני סובלת מדכאון, הומלץ על טיפול פסיכוטרופייתי אך לא מסוגלת לעמוד בתנאי התשלום. סובלת מכאבים בברכיים ומתקה לעלות במדרגות, נתפסות לי האצבעות ברגליים וידיים וסובלת מנימול, כאבים בכפות הרגליים. כאבים בשורש כפות הידיים, מתקשה בפעולות הבית. לא יכולה לעמוד הרבה ולשבת הרבה. סובלת מכאבים תמידיים בגב. סובלת מאבנים חוזרים בשתי הכליות. סובלת מכאבים בכליה השמאלית אחרי הליכה ממושכת או עמידה ממושכת. כאבים בכל הגוף במיוחד בקול.

לשאלה מכוונת האם תוכלי לעבוד בעבודה קלה כ 3 שעות ביום? מבחינה נפשית אני במצב של התקפות זעם, הילדים עזבו אותי בגלל המצב הנפשי שלי, אני בוכה כל היום, אני מוכנה לקבל הוראות. לא יכולה לעבוד כלל".

6.הוועדה קבעה למערערת דרגת אי כושר בשיעור 65% וכך נימקה החלטתה:

"בהופעתה בפני הועדה תארה את השלכות הליקויים על תפקודה בעבודה כפי שמתואר בפרוטוקול. בהתייחסות לליקויים מהם סובלת התובעת. עקב מחלת הדכאון מוגבלת ללא עבודה בלחץ ומול קהל, עקב האבנים בכליה השמאלית, השמנת יתר ועש"מ, מוגבלת בהרמת משאות כבדים והתכופות חוזרות, עקב בעיה בברכים – ללא הליכה ועמידה ממושכים. עקב בעיות בכפות הידיים – ללא עבודה הדורשת הפעלת כוח גס של הידיים.

הועדה עיינה גם בחוו"ד רופא המוסד ושיקום מיום 10.10.18 אשר קובע שמוסלגת לעבוד באופן חלקי (65 אחוז – אי כושר).

לדעת הועדה בנסיבות הנ"ל יכולה לעבוד כסייעת בצהרון בבית הספר, ניקיון קל, ליווי קשישים ללא סיעודיים.

לדעת חבר הועדה (שיקום) התובעת מוגבלת בכושר עבודתה בשיעור גבוה יותר (לפחות 74 אחוז) וזאת מטעמים הבאים, מיון בחומר הפסיכיאטרי שנימצא בתיק במיוחד מסמכים של הרפוא הפסיכיאטרית המטפלת מצויין כי מטופלת כבר שנים רבות עקב לקות הנפשית. במצבה הנוכחי הוצאה לה גם טיפול פסיכוטרפוייתי שאינה יכולה לקבל אותו בקופה הספציפית אליה משתייכת אלה הוצאה לה משנהוג לאחר הרפורמה בבריאות הנפש - טיפול במיקור חוץ אותו אינה יכולה לממן, לדבריה אף על העלות הנמוכה יחסית בהשוואה לשוק הפרטי. לכך יש להוסיף גם את ההיסטוריה התעסוקתית אשר מצביעה על ניסיונות חוזרים ונישנים להשתלב בשוק העבודה עם קשיים עקב הליקויים.

לאור אמור לעיל הועדה דוחה את הערר".

החלטה זו של הוועדה היא מושא הערעור שלפני.

טענות הצדדים והשתלשלות העניינים בהליך

7.ביום 16.4.19 התקיים דיון ראשון בערעור ומשקיבלה המערערת בסמוך לפני הדיון ייצוג משפטי מטעם הלשכה לסיוע משפטי, בית הדין נעתר לבקשתה וניתנה לה שהות להגשת נימוקי ערעור והדיון בערעור נדחה ליום 11.9.19.

8.המערערת ביקשה להשיב את עניינה לוועדה לעררים (אי כושר) על מנת שתשקול קביעתה בשנית באופן ענייני, בהתייחס לשלל תלונות המערערת ולשיעור הנכות שנקבעה לה. להלן עיקר טענות המערערת:

• מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה שחברי הוועדה היו חלוקים בדעתם, ונטו לקבל את הערר ולהעלות את שיעור דרגת אי הכושר אולם באופן תמוה ולא ברור הגיעו למסקנה בדבר דחיית הערר.

• מצבה הנפשי של המערערת משליך באופן ישיר על כושר תפקודה ועבודתה ואינו מאפשר לה כלל להשתלב בכל עבודה. קביעת הוועדה מחד, כי בגין מצבה הנפשי מוגבלת המערערת בעבודה בלחץ ומול קהל אינה מתיישבת עם סוגי העבודות שהוצעו למערערת כ"סייעת בצהרון בבית הספר, ניקיון קל, ליווי קשישים לא סיעודיים".

• המערערת ניסתה לעבוד בעבודות ניקיון, לאחר מכן עבדה כסייעת בצהרון במשך שלוש שעות אולם היא לא עמדה בכך נוכח ההחמרה במצבה הפיזי והנפשי.

• החלטת הוועדה אינה מנומקת וקיימת חוליה חסרה בין הנימוקים של הרופא התומך בהעלאת דרגת אי הכושר לבין קביעת הוועדה בפועל שבחרה להותיר את דרגת אי הכושר על כנה ולא מצוינים בפרוטוקול הוועדה השיקולים שהנחו אותה בקביעתה.

• חרף מצבה הנפשי הקשה של המערערת שבעטיו היא מוגבלת בעבודה עם קהל וגורם לה להתפרצויות זעם, בכי ועוד – ראתה הוועדה לנכון להפנות את המערערת לעבודות עם אוכלוסיות הכי חלשות בחברה המצריכות את מירב האנרגיות, המאמצים והאחריות (ילדים וקשישים) קביעה תמוהה המצריכה הסבר, מה גם שהמערערת ניסתה לעבוד בעבר בצהרונים ולא הצליחה נוכח מצבה הפיזי והנפשי ובחרה להתפטר מחמת הסיכון שבהתפרצויות הזעם והבכי שלה שמא חס וחלילה תפגע שלא במתכוון באחד הילדים חסרי הישע שבצהרון.

  9.מנגד, טען המשיב בדיון מיום 11.9.19 כי דין הערעור להידחות בהעדר הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה. טענות המערערת מופנות כנגד שיקול דעתה המקצועי של הוועדה ומשכך דינן להידחות. הוועדה דנה במכלול הליקויים ובהשפעתם על כושר עבודת המערערת. למערערת נקבעה דרגת אי כושר בשיעור 65%, הזהה כמעט לדרגת הנכות הרפואית, 68%, ולפיכך הנמקת הוועדה היא למעלה מסבירה.

  דיון והכרעה

  10.הלכה פסוקה היא, כי בית הדין מוסמך לדון בערעורים על החלטות ועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) בעניינים משפטיים בלבד. עוד נפסק, כי הוועדה פועלת בתחום שאינו מחייב ידע בתחום הרפואה, בשונה מוועדה רפואית לעררים, ולכן בית הדין רשאי להתערב בהחלטתה, אך ורק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק (דב"ע (ארצי) שם/1318-01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60 (1983)), וכך נפסק בעניין זה:

  "כידוע, המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו ולו זניח, בהנמקתה או בניסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה. זאת כל עוד שוכנע בית הדין כי החלטת הוועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו והן: היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה, לעמוד על השיקולים שהובילו להחלטה ולהתחקות אחר הלך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטות הוועדה וכן, שיפור איכות ההחלטות של הוועדות הרפואיות והגברת האמון הציבורי בהתנהלותן..."

  (בר"ע (ארצי) 39263-03-15 רוחמה אופנר – המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.7.16, והאסמכתאות שם).

  11.לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובמכלול החומר שהובא בפני וכן לאחר ששקלתי טענות הצדדים, בכתב ובעל פה, מצאתי, כי דין הערעור להתקבל. להלן אפרט טעמיי.

  12.למערערת נקבעה כאמור נכות רפואית משוקללת יציבה בשיעור 68% בגין ליקויים אלה: דיכאון – 25%, אבן כליה שמאל – 10% (מנופה), השמנת יתר – 20%, מחלה פפטית – 10% (מנופה), דום נשימה בשינה – 20%, שינויים בכפות הידיים- 10%, עמוד שדרה מותני – 10%, שינויים ברך ימין – 10%, שינויים ברך שמאל – 10%.

  13.מקובלת עליי טענת המערערת, כי החלטת הוועדה אינה מנומקת דייה ולא ניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה, באופן המצדיק התערבות.

  למקרא החלטת הוועדה עולה, כי הוועדה הקשיבה לתלונות המערערת, בחנה את מכלול הליקויים מהם היא סובלת, נתנה דעתה לחוות הדעת לעניין כושר השתכרות והמלצת פקידת השיקום ומצאה, כי המערערת איבדה 65% מכושרה להשתכר. הוועדה תיארה בפרוטוקול ההחלטה, כי לדעת חבר הוועדה (שיקום), המערערת מוגבלת בכושר עבודתה בשיעור גבוה יותר – 74% וזאת מהטעמים שלהלן:

  "מיון בחומר הפסיכיאטרי שנימצא בתיק במיוחד מסמכים של הרפוא הפסיכיאטרית המטפלת מצויין כי מטופלת כבר שנים רבות עקב לקות הנפשית. במצבה הנוכחי הוצאה לה גם טיפול פסיכוטרפוייתי שאינה יכולה לקבל אותו בקופה הספציפית אליה משתייכת אלה הוצאה לה משנהוג לאחר הרפורמה בבריאות הנפש - טיפול במיקור חוץ אותו אינה יכולה לממן, לדבריה אף על העלות הנמוכה יחסית בהשוואה לשוק הפרטי. לכך יש להוסיף גם את ההיסטוריה התעסוקתית אשר מצביעה על ניסיונות חוזרים ונישנים להשתלב בשוק העבודה עם קשיים עקב הליקויים.

  לאור אמור לעיל הועדה דוחה את הערר." (השגיאות במקור, א.ק.).

  14.אכן בפרוטוקול הוועדה לא מצוינים השיקולים או הנימוקים שהנחו את הוועדה לקבוע בניגוד לדעת חבר הוועדה (שיקום) והנמקת הוועדה בעניין זה לוקה בחסר. כך בעוד מפרוטוקול ההחלטה ניתן להבין מדוע חבר הוועדה (שיקום) סבור, כי למערערת דרגת אי כושר בשיעור 74%, הרי שמפרוטוקול הוועדה לא ניתן להבין מדוע הוועדה הגיעה למסקנה אחרת.

  15.כך גם מקובלת עלי טענת המערערת, כי קביעת הוועדה בעניין העבודות בהן המערערת מוגבלת נוכח מצבה הרפואי, הנפשי ומכלול ליקוייה אינה מתיישבת עם סוגי העבודות אליהן הופנתה המערערת על ידי הוועדה. כך ציינה הוועדה מחד, כי בגין הדיכאון ממנו סובלת המערערת ובגינו נקבעה לה נכות בשיעור 25%, היא מוגבלת "ללא עבודה בלחץ ומול קהל", ומאידך, ציינה הוועדה, כי בשים לב למגבלות המערערת בגין הליקויים מהם היא סובלת – היא מסוגלת לעבוד "כסייעת בצהרון בבית הספר, ניקיון קל, ליווי קשישים לא סיעודיים."

  מעיון בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים בישיבתה מיום 26.6.18, עולה, כי בממצאי הבדיקה הפסיכיאטרית נמצא, בין היתר, כדלקמן:

  "הגיעה לבדיקה לבד, מהרגע הראשון נמצאת במצב של התרגשות, נוטה לבכות ומתקשה להשתלט על התגובות..."

  בנסיבות אלה, אכן לא ברור מהחלטת הוועדה כיצד המערערת במצבה ועם שלל הליקויים מהם היא סובלת ובפרט הליקוי הנפשי, מסוגלת להשתלב דווקא בעבודות עם האוכלוסיות החלשות בחברה – ילדים וקשישים – שהעבודה עמם כרוכה באחריות מוגברת. העדר הנמקה זו בהחלטת הוועדה עולה כדי טעות משפטית המצדיקה התערבות, קל וחומר עת המערערת ניסתה בעבר להשתלב בעבודה עם ילדים בצהרונים והתפטרה לטענתה עקב הקשיים הכרוכים בביצוע עבודה זו.

  סוף דבר

  16.על יסוד כל האמור – הערעור מתקבל.

  17.עניינה של המערערת יוחזר לוועדה לעררים (אי כושר), בהרכבה מיום 28.11.18, על מנת שתפעל כדלקמן:

  • הוועדה תשקול מחדש קביעתה בעניין דרגת אי הכושר, ותנמק קביעתה באופן שיהא מובן גם למי שאינו רופא מדוע קבעה הוועדה, כי למערערת דרגת אי כושר בשיעור 65%, בניגוד לדעת חבר הוועדה (שיקום) הסבור, כי למערערת דרגת אי כושר בשיעור 74%. ככל שהוועדה לא תשנה את קביעתה, יהא עליה לפרט במנומק את השיקולים שעמדו בבסיס החלטתה המנוגדת לדעת חבר הוועדה (שיקום).

  • הוועדה תפרט כיצד המערערת במצבה ועם שלל הליקויים מהם היא סובלת ובפרט הליקוי הנפשי, בעטיו נקבעה לה נכות בשיעור 25% לפי פריט ליקוי 34(ב)(3-4), מסוגלת להשתלב דווקא בעבודות עם האוכלוסיות החלשות בחברה – ילדים וקשישים – שהעבודה עמם כרוכה מטיבה באחריות מוגברת. הוועדה תיתן דעתה לכך שהמערערת ניסתה בעברה להשתלב בעבודה עם ילדים בצהרונים והתפטרה לטענתה עקב הקשיים הכרוכים בביצוע עבודה זו.

    18.המערערת תוזמן להופיע בפני הוועדה, לרבות באמצעות בא-כוחה ויתאפשר להם לטעון בפניה בעניינם הנ"ל. החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת.

    19. משיוצגה המערערת על ידי הלשכה לסיוע משפטי –אין צו להוצאות.

    על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

     

     

    ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ט, (24 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.