כ.ר. נ' מתנ"ס דימונה

בפני תביעה לתשלום פיצויים לתובע, כ.ר. (להלן:- "התובע"), יליד 17.2.97, אשר נפגע ביום 7.2.10 במהלך אימון כדוריד, וזאת בהיותו רשום לחוג אשר התנהל תחת האחריות של הנתבע, מתנ"ס דימונה (להלן:- "הנתבע").

הצדדים אינם חלוקים על נסיבות התאונה וכן על הנכות הרפואית. המחלוקות בתיק זה הן בשאלת האחריות וכן שאלת גובה הנזק.

נסיבות התאונה

כפי שהתברר במהלך העדויות, הן של התובע והן של מי שהעביר את האימון, מר מיכאל שכמנצב (להלן:- "מיכאל") נסיבות האירוע אינן שנויות במחלוקת.

התובע וכן יתר חבריו, אשר היו תלמידי כיתה ז באותה העת, נרשמו לחוג כדוריד במסגרת הנתבע, החוג נוהל על ידי מר שלומי טובול (להלן:- "שלומי") אשר היה מורה לחינוך גופני בבית הספר וכן בעל תעודת אימון ממכון וינגייט (ראה עמ' 23, שורות 29-31). שנה קודם לכן (בכיתה ו'), השתתפו התובע וחבריו בחוג כדוריד שהועבר על ידי שלומי בית הספר במסגרת "שיעורי בחירה". ההבדל בין החוגים לשעורי הבחירה היה בכך שבחטיבת הביניים מדובר בקבוצה שהשתתפה בליגה (פעמיים בחודש) וכן התאמנה פעמיים בשבוע.

מיכאל, אשר היה בן 17 באותה העת, היה חניך בוגר בחוג שנשלח, בקיץ שקדם לתאונה, יחד עם אחרים לעבור קורס מדריכים במכון וינגייט. את ההסמכה קיבל מיכאל ביום 23.7.09 (ראה ת/1). מיכאל וחבריו נשלחו מטעם המתנ"ס ומועדון מכבי דימונה לעבור את ההדרכה מתוך רצון להכשיר מאמנים מבין חניכי המועדון שיעבדו עם ילדים צעירים (עמ' 18, שורות 1-4).

כאשר מיכאל סיים את הקורס הוא החל לשמש כמדריך של ילדים צעירים בגיל היסודי (עמ' 18, שורות 14-15). כפי שהעיד שלומי מי שמסיים את הקורס מאמן כיתות ד-ו "והבוגרים יותר יכולים להדריך קבוצת ליגה אבל זה תלוי אם הוא מספיק מוכשר" (עמ' 24, שורות 13-15). שלומי הבהיר כי הדבר היה למרות שההכשרה של מיכאל אפשרה לו לאמן בוגרים (עמ' 24, שורות 12-13).

מיכאל הבהיר כי היו מקרים שהוא אימן את הבוגרים יחד עם שלומי, אשר היה "המנטור שלנו והדריך והכשיר אותנו כל הזמן" (עמ' 19, שורה 6). בזמן הרלוונטי אימן והדריך מיכאל קבוצה או שתיים של תלמידי כיתות ה-ו והוא העביר את האימון יחד עם חבר שסיים איתו את הקורס (עמ' 19, שורות 18-19).

ביום התאונה ביקש שלומי ללכת ולהשתתף בברית המילה של האחיין שלו, הוא לא רצה לבטל את האימון ולכן ביקש ממיכאל שיעביר את האימון, שלומי אישר למיכאל את מבנה האימון (עמ' 24, שורות 17-18) עד לאותו הרגע העביר מיכאל, לבוגרים רק אימון אחד, או שניים (עמ' 24, שורות 24-25).

התובע וכן חברו, אסף פיטוסי, סיפרו כי באימונים שהעביר מיכאל הייתה באותה עת בעיית משמעת, הדבר נבע מכך שהם ראו בו חבר ולא מאמן שכן הוא למד בתיכון והם בחטיבת הביניים, כמו כן הם היו הולכים יחד איתו לצפות במשחקים של הקבוצה הבוגרת. מיכאל אישר זאת והבהיר כי הכבוד שרחשו החניכים לשלומי היה גדול מהכבוד שרכשו לו (עמ' 19, שורות 24-29):- "היו בעיות, הילדים דיברו בינם לבין עצמם כשדיברתי, או צחקקו כשאני מסביר, אבל אם זה היה משהו מוגזם, אז הייתי מפסיק את האימון. היו מקרים לא מעטים שהפסקתי אימון באמצע אם מתנהגים לא בסדר או לא מקשיבים לי, הייתי שובר את הכלים ומפסיק את האימון" (עמ' 19, שורות 31-34)

במהלך האימון התבקשו החניכים לבצע תרגיל אשר עד לאותו יום לא ביצעו אותו, התרגיל התנהל כדלקמן (עמ' 20, שורות 6-14):-

• החניכים עמדו בשתי שורות לאורך קווי האורך, כל שורה עמדה בצד אחר של המגרש, החניך הראשון בשורה עמד באזור קו האמצע כאשר הוא פונה לכיוון השער (כל שורה לכיוון שער אחר), בכל שער עמד שוער.

   

• כל אחד מהחניכים, בתורו, רץ לכיוון כיסא אשר עמד במחצית המגרש שאליו הוא פנה, נדרש לשבת ולעמוד חמש פעמים על הכיסא (וזאת בכדי שיעשו מכרעים ("לאונצ'ים" בלעז)) ואז לרוץ לכיוון השער ולזרוק את הכדור מאזור קשת ה9 (קשת אשר ממוקמת במרחק 9 מטר מהשער), לאחר מכן נדרש היה החניך לאסוף את הכדור (בין אם הבקיע ובין אם לאו) ולרוץ ולהצטרף לסוף הטור הנגדי.

   

• התובע יצא לדרך, ביצע את התרגיל כנדרש, השוער הדף את הכדור והתובע התכופף לאסוף אותו, בעודו מתרומם, חש לפתע חבטה עזה ברקה, באזור עיין ימין. כפי שהתברר חניך אחר, בשם בן טייכמן, אשר היה בשורה השנייה והיה אמור לרוץ לכיוון השער הנגדי, רץ במקום זאת לכיוון של התובע ובזמן שהתובע התכופף להרים את הכדור בן זרק את הכדור לשער רק שהוא פגע בראשו של התובע.

   

• תיאור התאונה, בלשונו של מיכאל, הוא כדלקמן:- "הם היו אמורים לצאת שניהם בו זמנית ולהגיע לחצי באותו הזמן. אני עמדתי באמצע. אני זוכר. ר. היה אמור להמשיך ישר לכיוון ימינה שלי אם עמדתי באמצע ובן היה בצד הנגדי היותר רחוק ממני היה אמור להמשיך ישר. לשאלת בית המשפט מתי הבחנתי שבן רץ לכיוון הנגדי אני משיב אחרי הישיבה ועמידה חמש פעמים הם יצאו כל אחד לכיוונו. הסתכלתי על ר. הוא היה קרוב אלי ובן ראיתי שהתקדם גם כן לכיוון הלא נכון וצעקתי לעצור או שרקתי ופה הקטע שהוא צחק הצחיק אותו התרגיל הזה של לקום ולשבת והוא רץ לכיוון הלא נכון תוך כדי שהוא צודק (צ"ל צוחק – י.ב.) ואמרתי לא לא לעצור. צעקתי שרקתי, הוא לא שמע. ר. התקדם לפניו כי הוא באמת היה יותר מהיר, זרק ראשון, ובן זרק אחריו ופגע לר. בעיין" (עמ' 22, שורות 22-29).

   

  הנכות הרפואית

ביום התאונה נלקח התובע נלקח למרכז רפואי מיראז' בדימונה, שם אובחן אודם בעיין ימין, הוא נשלח להמשך מעקב הרופא המטפל. ביום 11.2.10 אושפז התובע בבית חולים סורקה לאחר שאובן כי הוא סובל מהיפרדות רשתית בעיין ימין, התובע עבר ניתוח של חיגור היקפי בצירוף כוויות קור, התובע שוחרר ביום 15.2.10 לביתו.

התובע המשיך במעקב רפואי סדיר, המתועד בתיק הרפואי שהוגש, במהלכו עבר מספר טיפולי לייזר לחיזוק הצמדת הרשתית. לכתב התביעה שהוגש צורף סיכום בדיקה רפואית של ד"ר צביקה טסלר (שאינו חוות דעת ואינו תעודת רופא). הנתבעת דרשה ובהתאם ביום 7.2.19 תוקן כתב התביעה כך שצורפה חוות דעת של ד"ר טסלר חלף הסיכום הרפואי.

הנתבעת הודיעה ביום 5.3.10 כי היא מסכימה לחוות הדעת ואינה מתכוונת להגיש חוות דעת נגדית.

בחוות דעתו מציין ד"ר טסלר כי ללא משקפיים חדות הראיה של התובע בעיין שמאל הינה 6/6 ובעיין ימין 6/60-1, לאחר תיקון עם משקפיים (שמספרם בעיין שמאל 0.5/167 0.25- ובעיין ימין 0.75/62- 4.0-) הראיה בעיין שמאל הינה 6/6 ובעיין ימין 6/7.5. הרשתית של התובע צמודה לעיין, בעיין ימין יש צלקות על הרשתית, יש חוסר של רוב המחצית העליונה של שדה הראיה בעיין ימין.

ד"ר טסלר קבע לתובע נכות זמנית של 100% למשך שישה חודשים מהניתוח ולאחר מכן נכות צמיתה בשיעור בשיעור 10% לפי פרט 52 (א)(2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956.

ד"ר טסלר מבהיר בחוות דעתו כי הניתוח שעבר התובע גורם להתארכות גלגל העין ולהופעת קוצר ראיה, אשר מתוקן כעת בעזרת משקפיים, וכי בעתיד יזקק התובע למעקב רפואי ולהחלפת משקפיים, לאור השינוי במספר. עוד הוא מציין כי כתוצאה מהניתוח, כוויות הקור וכן טיפולי הלייזר נוצרו הצלקות אשר פגעו בשדה הראיה.

אחריות

התובע היה בעת התאונה בן פחות מ13 שנה (למעשה, וכפי שהעיד שלומי, מסיבת בר המצווה של התובע נדחתה עקב האירוע שכן היא הייתה מתוכננת בסמוך לתאונה), הוריו שלחו אותו לחוג מסודר אשר היה בפיקוח והשגחת מדריך מוסמך, בעל הכשרה ובעל ניסיון, הן כמורה לחינוך גופני והן כמאמן כדורעף.

הפסיקה מכירה בכך כי חובת הפיקוח של מורה כלפי תלמידים זהה לחובותיו של הורה כלפי ילדו (ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל משרד החינוך והתרבות ואח', פד"י מז(1) 809 ( 1.3.93)). אין מקום להבדל, בנסיבות העניין, בין חובותיו של מאמן או מדריך במסגרת חוג לנערים לבין חובות מורה. מדובר בחוג מסודר שנעשה במסגרת מתנ"ס עירוני. ההורים הפקידו את ילדם בידי המתנ"ס והמאמנים וכן המדריכים מטעמו.

בנסיבות אלה קיימת אחריות הן על הנתבע והן על המדריכים אותם העמיד להשגיח על החניכים. כפי שעולה מהעדויות מיכאל היה מדריך צעיר וחדש, תלמיד בית ספר אשר למד באותו מוסד עם החניכים. היה מצופה כי בטרם יקבל אחריות על הקבוצה יבחן שלומי לא רק את יכולתו המקצועית אלא גם את השאלה כיצד מתנהלים החניכים בחברתו ויבהיר לחניכים כי מעמדו של מיכאל כמדריך זהה למעמדו של שלומי כמאמן.

לצורך כך, היה על שלומי לבחון את התנהלות החניכים בחברתו של מיכאל מספר פעמים בטרם יותיר את הקבוצה בידיו, שלומי לא עשה כן. אלא בחר להשתמש במיכאל בכדי שיוכל להתפנות וללכת לברית של האחיין בטרם בדק ווידא כי ניתן לעשות זאת.

עניין נוסף אליו יש לשים את הלב, הוא כי באימון החליטו מיכאל ושלומי לתת לחניכים תרגיל חדש, תרגיל אשר לא נוסח קודם לכן. שלומי הסביר בדיון כי דבר זה נהוג בכדי שהחניכים לא יאבדו עניין באימון. אולם, כאשר מכניסים תרגיל חדש, יש לבחון את התנהלות החניכים ובוודאי שאין לעשות זאת ביום בו מתאמנים עם מדריך חדש. לא בכדי בטופס ההודעה על תאונה (ת/4), מצא לנכון שלומי לציין, בכתב ידו, כי בעקבות האירוע החליטו לשנות את הנהלים "אלו אמצעים ננקטו על ידכם לתיקון המפגע קביעת נוהל חדש בנושא זריקות לשער...- לאחר כל זריקה לשער יש להמתין עד אשר השחק שזרק יצא מתחום השער" (ההדגשה במקור – י.ב.).

מיכאל קיבל לידיו מצב נתון אשר לא היה לו מה לעשות עמו. הוא התבקש על ידי שלומי להחליף אותו ומובן מדוע לא סירב, על אף שהחניכים לא נשמעו לו. לכך יש להוסיף כי מיכאל, באישורו של שלומי, החליט לנסות תרגיל חדש אשר תגובות החניכים אליו היו תגובות של זלזול.

כפי שצוטט לעיל, החניך בן טייכמן, אשר זרק את הכדור על התובע, מצא את התרגיל מצחיק ומשעשע ומעדותו של מיכאל עולה כי הוא לא היה היחיד שעשה כך. היה מצופה כי בשלב זה יופסק האימון. מעדותו של מיכאל, אנו למדים כי גם כאשר בן החל לרוץ לכיוון הלא נכון לקח לו זמן להגיב וכאשר ניסה לקרוא לבן לעצור, בן לא עשה כן. דבר זה נובע הן מחוסר ניסיונו של מיכאל והן מכך שהיה מדובר למעשה באימון הראשון אותו מיכאל העביר.

הנתבע הזמין לעדות את בן טייכמן אשר זרק את הכדור על התובע. בן לא התייצב לדיון. והנתבע ויתר על עדותו. יש בכך לפגוע בטענות ההגנה של הנתבע.

לסיכום, בכך שהקבוצה הושארה בידיו של מיכאל, חסר ניסיון, מבלי ששלומי יוודא כי הוא יכול להוביל את האימון, בכך ששלומי ומיכאל החליטו לנסות תרגיל חדש דווקא באותו היום. בכך שלמרות שהחניכים לא נשמעו למיכאל האימון המשיך עד לתאונה אני קובע כי הנתבע התרשל כלפי התובע וחב בתשלום נזקיו.

אין מקום לייחס לתובע אשם תורם כלשהו. התובע פעל בהתאם להנחיות האימון אחת לאחת, כפי שאישר מיכאל. לא היה דבר שיכול היה התובע לעשות בכדי למנוע את התאונה. לא היה באפשרותו להבחין בכך שבן רץ לכיוון שגוי שכן הוא היה עם הגב אליו. התובע לא יכול היה להבחין לכך שבן זורק את הכדור שכן הוא התכופף להרים את הכדור שלו ועל כן אין מקום לייחס לו אשם תורם כלשהו.

הנזק

לתובע נגרמה הפרדות הרשתית. כתוצאה מכך הוא עבר מספר טיפולים בעינו וכיום איבד מחצית משדה הראיה (את החלק העליון) בעין. הנכות שנקבעה הינה בשיעור 10%. הנתבע מסכים לשיעור נכות זה.

בהיותו של התובע קטין, מורה לנו הפסיקה כי הכלל הינו זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית. (ע"א 7548/13 שפורן דיוויד נ' זק תורג'מן ואח' (27.1.14)). אולם, הדבר אינו נעשה באופן אוטומטי ונתון לשיקול דעת בית המשפט.

התובע העיד כי מאז התאונה הוא סובל ממצב של הבזקים אשר מפריעים לו "כאילו הדליקו לי פרוג'קטורים בעין" (עמ' 11 שורות 31-32) "לא כל כך נעים שאתה רואה מסך רגיל ורואה אורות צהובים" (עמ' 11 שורות 33-34).

הנתבעת טענה בסיכומים כי מדובר בטענה חדשה שלא אוזכרה בפני המומחה. אולם עיון בתיק הרפואי מגלה כי תלונות אלה מופיעות כבר ברישומים השונים, רישום מיום 19.4.10 "היום ראה הבהובים + ערפל (נמלים)". רישום מיום 14.05.10 "מהיום רואה סערה מול עין ימין שבהמשך נעלמה". רישום מיום 28.1.15 "ישנם פחות הבזקים בעין ימין". רישום מיום 4.10.15 "פחות הבזקים בעין ימין, שיפור בראיה". הדבר מלמד כי התובע במשך 5 שנים התלונן על תופעה זו. נכון כי הוא למד להסתדר איתה אולם אמינים דבריו כי מדובר בהפרעה אשר פוגעת בתפקודו..

באשר לבסיס השכר, בעניין זה קובעת הפסיקה כי נקודת המוצא אצל קטינים הינה בסיס שכר שווה לשכר ממוצע במשק (ע"א 3175/11 אוליאל דביר נ' שלמה ציון ואח' (1.12.11), ע"א 354/12 פלונית ואח' נ' אליהו חברה לביטוח ואח' (18.07.12)). גם כאן כל צד מנסה לטעון כי יש לסטות מכך, כל אחד לפי שיטתו.

התובע טוען כי הינו צעיר בראשית דרכו. סיים שירות צבאי ביחידה מודיעינית ומתעתד ללמוד מדעי המחשב החל מחודש אוקטובר הקרוב. לטענתו, לאחר שחרורו ולקראת טיסה לחו"ל עבד עד לאחרונה בשוק ההייטק והרוויח שכר מעל השכר הממוצע במשק בשיעורים כדלקמן:

• בחודש אפריל 19 - 12,040 ₪;

• בחודש מאי 19 – 12,847 ₪;

• בחודש יוני 19 – 15,741 ₪;

• בחודש יולי 19 – 9,723 ₪.

  לכן טוען התובע כי יש בכך ללמד שפוטנציאל ההשתכרות שלו הינו מעל השכר הממוצע במשק ובנסיבות אלו, וכפי שנקבע בע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' גיל צ'בוטארו (25.11.09), יש לקחת בסיס שכר שגבוה מהשכר הממוצע במשק.

הנתבע טוען כי בעובדה שהתובע פנה לשוק ההי טק ומרוויח מעל השכר הממוצע במשק יש בכדי ללמד שהתאונה לא פגעה בכושר השתכרותו לטענת הנתבע, אם לא היה נפגע התובע בתאונה והיה הולך לשרת כחייל קרבי, היה עובד כיום, לכל היותר, בעבודה מועדפת "שמירה כמו כל הקרביים שהשתחררו או בתחנת דלק או בקטיף מנגו ברמת הגולן רק כדי לקבל את המענק של עבודה מועדפת" (פסקה 40 לתמצית הטיעון), ולכן למעשה יש בעובדה שנפגע, הלך לשרת ביחידת מודיעין ועובד בשוק ההי טק כדי ללמד שהתאונה רק הטיבה את מצבו.

נקודת המוצא בעניינים של קטינים הינו השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 רים אבו חנא נ' מגדל חברה לביטוח, פד"י ס (3) 13 (27.9.05)), לעניין זה קובעת הפסיקה כי רק במקרים חריגים, בהם ישנם נתונים אובייקטיבים המלמדים על כך שהקטין צפוי שלא להרוויח שכר זה, ניתן לסטות ממנו. גם סימני שאלה שעולים על רקע נסיבות חיים קשות, עבודה של צעירים בעבודות מזדמנות שלא התמידו בהם טרם התאונה לא מצדיקות סטייה מנתון זה (ע"א 459/15 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית (8.8.19)).

אולם כפי שאין להכיר בכך שצעיר, בראשית דרכו, ואשר עבד בעבודות מזדמנות ולא התמיד בהן, ירוויח שכר הנמוך מהשכר הממוצע במשק, אין מקום להכיר בכך כי בעצם העובדה שהתובע עבד מספר (קטן) של חודשים בעבודה בה הרוויח מעט מעל השכר הממוצע במשק יש בכדי ללמד שבסיס השכר שלו אמור להיות גבוה יותר.

כפי שנקבע בע"א 354/12 הנ"ל, בו דובר בקטינה מחוננת, אשר לאחר התאונה נותרה תלמידה מצטיינת "דרכו של קטין ועתידו התעסוקתי מי ימוד ומי יעריך, והקושי אך גדל ככל שגילו של הקטין בעת התאונה נמוך יותר." (שם, פסקה 4).

לפיכך אני קובע כי במקרה של התובע יש לחשב כדלקמן, במהלך הלימודים לפי בסיס שכר של 6,500 ₪, ולאחר מכן לפי השכר הממוצע במשק, אשר בהתאם לפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עומד לגבי כלל העובדים במשק על 10,845 (פרסום מיום 4.9.19) ולקבוע כי הגריעה בכושר ההשתכרות זהה לנכות הרפואית ועומדת על 1,084.5 ₪, סה"כ 300,000 ₪.

בהתאם לפסק הדין בעניין ע"א 7548/13 הנ"ל יש להתחשב בהפסדי הפנסיה בשיעור 12.5%. סה"כ: - 37,500 ₪.

באשר לעזרה. פגיעתו של התובע אינה כזו המצריכה עזרה בשיעור ניכר. אין מדובר בחוסר יכולת לבצע עבודות בית כלשהן. התובע נוהג ומתנהל בכוחות עצמו ולכן לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי לעתיד בגין עזרה וסיעוד. מנגד, במשך חצי שנה לאחר התאונה היה התובע בביתו, הוריו נעלמו מעבודתם מספר שבועות ולאחר מכן התובע נשאר לבד והיה זקוק להשגחה. לפיכך, מצאתי לנכון לפסוק בגין תקופת העבר, פיצוי בסך 10,000 ₪.

כאב וסבל. כאשר מגיע בית המשפט לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל, ובשים לב לכך שלא מדובר בתאונת דרכים שומה על בית המשפט לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה אשר לוקח בחשבון את גילו, הנכות, הטיפולים הרפואיים, ואובדן הנאות החיים שנגרם לתובע בעקבות התאונה.

בשים לב לכך כי התובע נזקק למספר טיפולים עד שמצבו יתייצב היה מרותק לביתו חצי שנה. אירוע בר המצווה שלו נדחה (כפי ששלומי טובול העיד במפורש מיוזמתו) ונאלץ להפסיק פעילות גופנית לאור הסכנה שייגרם נזק חמור יותר, יש מקום לפיצוי אשר אינו ביחס ישר לפיצוי שנפסק בגין תאונת דרכים.

לפיכך, מצאתי לנכון, בנסיבות המיוחדות של תובע זה, להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל בסך 50,000 ₪. 

הוצאות – התובע טוען לפיצוי בגין הצורך להחליף משקפיים, עניין שנתמך בחוות דעתו של ד"ר טסלר. הנתבעת טענה כי טענה זו אינה מגובה בקבלות על החלפת משקפיים בעבר.

לא ניתן לקבל את טענות הנתבעת, כפי שהמומחה קבע בעקבות התאנה נזקק התובע למשקפיים ויידרש בעתיד להחלפות. מנגד, לא ניתן לקבל את טענות התובע להחלפה כל שנה בעלות של 1,500 ₪ וזאת בהעדר כל קבלה על תקופת ההחלפה ועלותה.

בנסיבות המקרה מצאתי לנכון לפסוק פיצוי גלובלי, לעבר ולעתיד ולהעמיד אותו על 20,000 ₪ לעבר ולעתיד.

לסיכום, נזקיו של התובע הינם כדלקמן:

• הפסדי שכר בעתיד – 300,000 ₪.

• הפסדי פנסיה – 37,500 ₪.

• עזרה וסיעוד – 10,000 ₪

• כאב וסבל – 50,000 ₪.

• הוצאות – 20,000 ₪.

  סה"כ:- 417,000 ₪.

  סיכום

  הנתבע ישלם לתובע סך של 417,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 23.4% (כולל מע"מ) וכן החזר הוצאות בשיעור 5,000 ₪ (סכום זה כולל את האגרה, חוות דעת מומחה, והוצאות הדיון).

   

  הסכומים ישולמו עד ליום 27.10.19 שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.

  המזכירות תשלח את פסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה לצדדים.

  זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

   

  ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ט, 24 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.