לוי נ' ג.מ. מעיין אלפיים (07) בע"מ

בהליך זה טוענת התובעת, גב' הודיה לוי, כי הועסקה כקופאית על ידי הנתבעת במשך שישה חודשים ופוטרה מחמת הריונה, ללא היתר לפי סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954. בגדר כתב תביעה מתוקן שהגישה התובעת, היא עותרת לפסוק לה פיצויים לפי סעיף 13א לחוק עבודת נשים, פיצוי בגין הפליה בניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988, פיצוי בשל העסקה פוגענית, פיצוי בשל הפרת זכות השימוע לפני פיטוריה, פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה, פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לפנסיה, שכר עבודה בגין ביטול משמרות, גמול עבודה בשעות נוספות ופיצוי בגין עגמת נפש בשל אי טיפול בביטול הודעת קנס שנרשם על שמה והייתה צריכה להיות מוסבת על שם הנתבעת.

הנתבעת הגישה כתב הגנה מתוקן בו הכחישה את זכאותה של התובעת לכל הסעדים שתבעה והעלתה טענות קיזוז בשל תשלום דמי נסיעות בטעות, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות ופיצוי בגין נזקים ועגמת נפש כתוצאה מאיחורים וחיסורים של התובעת.

עובדות שאינן במחלוקת

הנתבעת מנהלת רשת של מרכולים ובין הסניפים שלה בירושלים ישנן חנויות ברמת שלמה (ברכס שועפט בצפון העיר) וברחוב יפו (במרכז העיר).

במועדים הרלוונטיים להליך שימש מר חננאל טרוזמן (להלן: "חננאל") מנהל סניף רמת שלמה (להלן: "החנות"). העבודה בחנות מתחלקת למשמרת בוקר ולמשמרת ערב.

בסניף רמת שלמה היתה קופה אחת פעילה, כך שנדרשה קופאית אחת למשמרת בוקר וקופאית נוספת למשמרת ערב (אין חולק על כך שהיתה גם קופה ראשית).

בין חננאל לבין בעלה של התובעת, מר יואל לוי (להלן: "יואל"), היה קשר של ידידות. בשיחה ביניהם שיתף יואל את חננאל בצורך של משפחתו בפרנסה וחננאל הציע שהתובעת תעבוד כקופאית בחנות. אין חולק על כך שיואל סיפר לחננאל שהתובעת לומדת ראיית חשבון בלימודי ערב, והתייחס לצורך ששעות העבודה של התובעת יתאמו ללימודיה.

ביום 23.4.15 חתמו התובעת וחננאל על טופס הודעה לעובד (מוסכמה מס. 2 בדיון המוקדם מיום 26.4.18). נקבע כי התובעת תועסק כקופאית בשכר שעתי בסך 25 ₪. אין חולק על כך שהמילים "לפי משמרות", שמופיעות על העתק ההודעה לעובד שהתובעת צירפה לכתב התביעה המקורי, לא נכתבו על ידי חננאל.

המשמרת הראשונה שביצעה התובעת בחנות הייתה ביום 28.4.15.

אין חולק על כך ששיבוץ התובעת למשמרות נעשה לגבי כל שבוע לאחר שהתובעת העבירה לנתבעת, במהלך השבוע הקודם, רשימה של משמרות. כמו כן אין חולק על כך שלהוציא שתי משמרות ערב שהתובעת ביצעה - כל המשמרות שהתובעת ביצעה בתקופת עבודתה היו משמרות בוקר.

בית מגוריה של התובעת מצוי במרחק של כ-0.25 ק"מ מהחנות. בתלושי השכר של התובעת נכלל רכיב של דמי נסיעות ששולם בהתאם למספר ימי העבודה שעבדה התובעת בכל חודש.

התובעת הרתה בסמוך לאחר תחילת עבודתה ודבר הריונה היה ידוע לחננאל.

הנוהל בחנות לגבי ביצוע יציאת קופאית להפסקת אוכל או הפסקת שירותים, היה שיש לקבל אישור של מנהל החנות לכך.

אין חולק על כך שבמועד כלשהו, יואל שלח לחננאל הודעת וואטס אפ בה קילל את חננאל (לפי עדותו של חננאל הקללה הייתה שחננאל לא יזכה להוליד ילדים – עדות זו מקובלת עלינו ומתיישבת עם עדותו של יואל לפיה הקללה הייתה ש"אתפלל עליו ועל אשתו שיקרה להם משהו רע").

אין חולק על כך שבמועד כלשהו חננאל חסם את תוכנת ה"וואטס אפ" של התובעת (לטענת חננאל – גם את הוואטס אפ של בעלה יואל).

יום עבודתה האחרון בפועל של התובעת היה 8.10.15.

אין חולק על כך שחננאל קלט לחנות קופאית נוספת לאחר תחילת העסקת התובעת.

ביום 12.10.15 התקיימה שיחת טלפון בין התובעת לבין מר עמיעוז גוליאן ששימש מנהל האזור של הרשת (להלן: "עמיעוז"). התובעת הקליטה את השיחה. אין חולק על כך שבשיחה זו הודיע עמיעוז לתובעת שעומדות לפניה שתי אפשרויות לעניין המשך העסקתה בנתבעת: המשך עבודה בחנות בהתאם למשמרות שייקבעו לה לפי צרכי החנות או העברתה לסניף הנתבעת ברחוב יפו, לעבודה בהיקף חלקי, תוך התחשבות יתר באילוצי הלימודים שלה.

לתובעת הוצא אישור מחלה שהונפק ביום 25.10.15 ולפיו הומלצו לה 12 ימי מחלה מיום 12.10.15 עד ליום 23.10.15. במשכורת חודש 10/15 שילמה הנתבעת לתובעת דמי מחלה על יסוד אישור זה: מתלוש השכר של התובעת עולה שעבור יום מחלה אחד שולם 0%, בגין יומיים שולם שכר בשיעור 50% ובגין יומיים נוספים שולם שכר מלא.

ביום 12.6.05, בזמן שחננאל והתובעת היו בחנות, הבחין חננאל בפקח עירוני שראה קרטונים של חלות השייכים לחנות כשהם מונחים במרחב הציבורי הסמוך לה. חננאל עזב את החנות כדי להימנע מלהיות בה כאשר ייכנס הפקח לחנות. הפקח נכנס לחנות ולאחר שחקר את התובעת וקיבל את פרטיה, מסר לה הודעת קנס בהתאם לחוק עזר עירוני. התובעת מסרה את הודעת הקנס לחננאל וביקשה שיפעל להסדרת ביטול הודעת הקנס נגדה והסבתה על שם הנתבעת. הקנס על שמה של התובעת לא בוטל והוגש נגדה לבית משפט לעניינים מקומיים כתב אישום.

המחלוקות הטעונות הכרעה

הצדדים חלוקים בשאלות לא מעטות שעיקרן:

• האם כטענת התובעת, תנאי העבודה שסוכמו בינה לבין הנתבעת, באמצעות חננאל, היו שבשים לב ללימודי הערב של התובעת, היא תעבוד אך ורק במשמרות שהיא תציין שהיא יכולה לעבוד בהן, או שמא כגרסת הנתבעת לא הייתה התחייבות כזו אלא אך התחייבות שניתנה על ידי חננאל להשתדל להתחשב בבקשות התובעת לגבי המשמרות?

• האם התובעת פוטרה או התפטרה?

• בהתאם להכרעות דלעיל – האם הפרה הנתבעת את הוראת סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים?

• ככל שהתובעת פוטרה – האם היא פוטרה מחמת הריונה והאם היא זכאית לפיצוי לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה?

• האם העסקתה של התובעת הייתה העסקה פוגענית? לעניין זה – האם נכונה גרסת התובעת שחננאל היפנה לתובעת אמירות פוגעות בקשר להריונה?

• האם זכאית התובעת לפיצוי בגין פיטורים ללא שימוע?

• זכאות התובעת לסעדים שתבעה.

• זכאות הנתבעת לקזז את הסכומים להם טענה.

   

  גרסת התובעת ועדיה

התובעת העידה לעצמה והעידו מטעמה יואל וגב' רות לוי, אחותה של יואל שהועסקה כקופאית בחנות בין 2012 עד 2015.

גרסת התובעת בתצהירה היא כדלהלן: מועד תחילת עבודתה של התובעת היה 24.4.15. בתחילת 5/15 היא הרתה את ילדה הראשון וסמוך לאחר מכן נאלצה לספר על כך לחננאל, לאחר שחננאל הבחין בכך שיש לה בחילות ו"לכן הוא כל הזמן לא הירפה ותיחקר אותי אם אני בהריון עד אשר נאלצתי לספר לו כבר בחודש 5/2015 כשמדובר היה ממש בשבועות הראשונים להריוני". לטענת התובעת "אז החל מהפך ביחסו של מר חננאל כלפיי ויחסו אליי השתנה, באופן הדרגתי, לבלי היכר ואף החל לפגוע בי במילים פוגעניות, והתעללות קשה, בוטה וחמורה...". התובעת פירטה דוגמאות אלה: חננאל לא איפשר לה לצאת לשירותים והיא נאלצה להתאפק לעיתים למעלה מחצי שעה עד לקבלת אישורו. השירותים היו מזוהמים חרף בקשותיה שינוקו. חננאל לא אישר לה הפסקות בתואנה שאין מי שיחליף אותה אך אישר הפסקות לקופאיות אחרות, והיא נאלצה לאכול מול לקוחות בקופה. חננאל חייב אותה לעבוד גם כסדרנית ולהרים ארגזים כבדים למרות הקושי שהיה לה לעשות כן בשל הריונה. במקרה שבו נשפכו מים חננאל חייב אותה לנקות את כל האזור לעיני לקוחות כשהוא יושב ומסתכל עליה באופן משפיל. במקרה שבו נפלה לה קופת הפריטה חננאל סירב לבקשת אחד העובדים לסייע לה באיסוף המטבעות. החל מחודש 6/15 חננאל החל להתבדח על חשבונה ואמר לה בקול רם ובנוכחות עובדים "יש לך טפשת הריון" ו"תצאי תצאי כבר לשירותים שלא תתפוצץ לך הבטן בקופה". החל מחודש 9/15 חננאל הפחית לה את שעות העבודה באופן מכוון במטרה להתיש אותה ולגרום לה להתפטר, ואפילו שיבץ סדרני עבודה במקומה כקופאים. לכן עבדה בחודש זה 55 שעות בלבד. חננאל ביטל לה משמרות בתאריכים 22.9.15, 24.9.15 ו-25.9.15 ללא סיבה מוצדקת. בתחילת חודש 10/15 התובעת העבירה את המשמרות שהיא ביקשה לשבצה בהן אך חננאל חסם אותה בווטס אפ. חננאל שוחח עם יואל והודיע לו שהתובעת לא תגיע בימים 6.10.15 ו-7.10.15. התובעת העידה שביום 8.10.15 היא התייצבה לעבודה לפי השיבוץ אך חננאל התעלם ממנה כל היום, ולמחרת ביום שישי 9.10.15 היא שוב הגיעה לפי השיבוץ אך חננאל שיבץ מישהי אחרת. היא עמדה בצד וכאשר ראתה שממשיכים להתעלם ממנה "כאילו אני אוויר" היא נאלצה ללכת הביתה בבושת פנים ובמפח נפש ללא תיאום של משמרות עתידיות. ביום 12.10.15 כאשר לדבריה "הראו לי כבר את הדלת החוצה לפיטוריי" היא התקשרה מיוזמתה לעמיעוז, מנהל האזור כדי להבין את סטטוס ההעסקה שלה, וזאת מאחר שאף נציג של הנתבעת לא יזם איתה שום שיחה למרות ידיעת הנתבעת כי היא בהריון. בשיחה הציע עמיעוז שהתובעת תמשיך לעבוד בחנות אך תיתן את כל המשמרות שיידרשו ממנה או תעבור לעבוד בסניף ברחוב יפו, אליו הייתה צריכה להגיע באוטובוס בזמן נסיעה של לפחות חצי שעה (ללא פקקי תנועה) ועוד כ-10 דקות לפחות בהליכה כאשר הייתה כבר בחודש ששי להריונה כשחודשי החורף קרבים. מדובר היה בהרעת תנאים שכן היא התקבלה לעבוד במקום קרוב מאוד לביתה למשמרות בוקר בלבד, וכלן היא סירבה להצעות של מנהל האזור. יואל העיד שהתקשר לחננאל לאחר שיחת התובעת עם עמיעוז ודיווח על מחלת התובעת והתובעת טוענת בתצהירה שביום 24.10.15 כאשר הייתה בדרכה לחנות פגשה בחננאל שהודיע לה שאין היא נדרשת יותר בחנות וכך פיטר אותה.

גרסת הנתבעת

גרסת הנתבעת הובאה באמצעות תצהירים של מנכ"ל הרשת מר שלמה שוקרון ושל עמיעוז. מטעם חננאל לא הוגש תצהיר עדות ראשית (חננאל סיים את עבודתו בנתבעת בשנת 2017 וכבר לא היה עובד הנתבעת במועד הגשת תצהירי הנתבעת) אך צורף מכתב שלו שנשלח לב"כ הנתבעת שבה פירט התייחסותו לתביעת התובעת. מר חננאל הוזמן על ידי הנתבעת להעיד ונחקר בחקירה ראשית ובחקירה נגדית.

בעדותו הכחיש חננאל את טענת התובעת שהוא התחייב כלפי התובעת שלא תשובץ לפי צרכי החנות, אלא רק הבטיח להשתדל לעשות כן, וכי בדרך כלל התאפשרה התחשבות זו. חננאל הכחיש את טענות התובעת כי חילץ ממנה הודעה על הריונה לאחר שהבחין שהיא סובלת מבחילות, הכחיש את טענת התובעת כי אמר לה "תצאי תצאי הבטן שלך מתפוצצת", הכחיש את טענת התובעת כי סירב לאשר לה להתפנות, אישר שאפשר שלא אישר בקשה של התובעת לצאת להפסקת אוכל מיד ברגע שהיא הועלתה על ידי התובעת אלא ביקש ממנה להמתין קמעא, אישר שביקש מהתובעת לנקות מים שנשפכו בדלפק בו היא יושבת, אך הכחיש כי עמד מעליה והסתכל עליה באופן משפיל. חננאל אישר שהיו מקרים שבהם השירותים בחנות לא היו נקיים עקב שימוש לא זהיר של לקוח והכחיש שהתנכל לתובעת בכל דרך שהיא או שהריונה היווה שיקול באיזו מפעולותיו מולה. לגבי השימוש בביטוי "טפשת הריון", חננאל לא הכחיש שאמר זאת: לדבריו בעדותו הראשית הוא אמר את הדברים בבית התובעת כשהיה עם בעלה ואיתה ולאחר שהתובעת עשתה פעולה מצחיקה ופירט כדוגמא: להכניס תיק למקרר, הוא אמר בבדיחות הדעת, ובאופן ידידותי בנוכחות בעלה, ש"יש דבר כזה שנקרא טפשת הריון", ללא כל כוונת פגיעה ושלא בהקשר לעבודתה. חננאל העיד שהוא חסם בוואטס אפ הן את התובעת והן את בעלה לאחר שקיבל מיואל קללה. לדבריו הקללה שוגרה אליו לאחר שנאמר לתובעת שהוחלט להעבירה לסניף הנתבעת ברחוב יפו.

דיון והכרעה

במחלוקת שבין הצדדים בעניין תנאי עבודתה המוסכמים של התובעת אנו מעדיפים את גרסת הנתבעת, לפיה לא היתה כל התחייבות של הנתבעת להעסיק את התובעת במשמרות בוקר בלבד.

אין חולק על כך כי בהודעה מיום 23.4.15 שנמסרה לתובעת על תנאי עבודתה (צורף לכתב התביעה) לא נרשמו שעות עבודה. כן מוסכם על הצדדים כי המילים "לפי משמרות" הוספו בכתב יד. חננאל הכחיש בעדותו בבית הדין כי הוסיף את המילים הנ"ל וטען כי ייתכן שהתובעת הוסיפה אותן.

יצוין כי ההודעה מיום 23.4.15, לה הוספו המילים "לפי משמרות", היא הודעה שהתובעת צירפה לכתב התביעה, כך שהתובעת לכאורה ידעה על הוספתן כבר ביום 23.4.15, ולא טענה בכתב התביעה כי מחתה על כך בפני הנתבעת. מכל מקום, אף אם נניח כי המילים הנ"ל הוספו על ידי הנתבעת, הרי שאין בכך כדי לתמוך בגרסת התובעת, שכן לא צוין כי התובעת תועסק במשמרות בוקר בלבד.

גרסתה הראשונה של התובעת בכתב התביעה המקורי הייתה כי ""סוכם בין התובעת ומנהל הסניף של הנתבעת לפני תחילת העבודה כי הנתבעת תתחשב בתובעת לגבי שעות העבודה בשל לימודיה" (סעיף 2(ב) לכתב התביעה המקורי).

גם בכתב התביעה המתוקן התובעת לא טענה באופן פוזיטיבי כי מנהל הסניף, חננאל, הבטיח לה כי תשובץ לעבודה במשמרות בוקר בלבד. התובעת טענה כי חננאל "הבטיח להתחשב בה במשמרות בשל לימודיה ומבחניה. קרי: משמרות גמישות" (סעיף 9 לכתב התביעה המתוקן).

התובעת חזרה על טענה זו בתצהירה, אך הוסיפה כי "אני וחננאל סיכמנו שאני אעביר למר חננאל מדי שבוע אופציות למשמרות לבקרים בלבד לשבוע הבא וכך אכן היה." התובעת הוסיפה בתצהירה כי דו"ח הנוכחות שלה תומך בטענתה כי היא עבדה בקרים בלבד, למעט 2 משמרות ערב ש"התאפשרו לה".

אכן מעיון בדו"ח הנוכחות של התובעת שצורף לתצהיר הנתבעת עולה כי התובעת עבדה בקרים למעט שתי משמרות ערב (בתאריכים 28.4.15- יום עבודתה הראשון של התובעת ו-26.7.15). ואולם, איננו סבורים כי יש בעובדה זו לתמוך בטענת התובעת כי חננאל הבטיח לה כי ישבץ אותה לעבודה במשמרות בוקר בלבד. לעניין זה מקובלות עלינו עדויות הנתבעת, לפיהן התובעת ביקשה לעבוד במשמרות בוקר משך תקופת העסקתה ועבדה בהן (למעט 2 משמרות ערב) שכן הדבר התאפשר מבחינת צרכי הנתבעת.

בהתאם לעדויות שהובאו לפנינו, הנוהג אצל הנתבעת בכל הנוגע לשיבוץ עובדים למשמרות, היה כי העובדים מגישים את הבקשות והאילוצים שלהם שבוע מראש, והגורם המשבץ משתדל להתחשב בבקשותיהם ככל הניתן (עדות עמיעוז בעמוד 46, שורות 23-30, עמוד 47, שורה 1).

חננאל העיד כי "היה סיכום בעל פה, לא בכתב שאני אשתדל להתחשב בה בזמני הלימודים שלה" (עדות ראשית בעמוד 54, שורות 13-15). חננאל הכחיש בחקירתו הנגדית את טענת התובעת לפיה הוא התחייב להעסיק אותה במשמרות בוקר בלבד (עמוד 58, שורות 15-18). עדותו של חננאל בעניין זה היתה מהימנה עלינו והיא הגיונית שכן בסניף רמת שלמה היתה קופה אחת פעילה, כך שניתן היה להעסיק שתי קופאיות במשמרות (אחת בבוקר ואחת בערב), ואין זה סביר בעינינו כי מנהל הסניף היה נותן התחייבות לעובד חדש, אשר תוצאתה הייתה הגבלת יכולת ההתנהלות של הסניף.

מקובלות עלינו עדויות הנתבעת, לפיהן התובעת שובצה למשמרות בוקר בהתאם להצעות שהגישה לסידור עבודה (שבוע מראש), כל עוד הדבר התאפשר מבחינת צרכי הנתבעת. מר שוקרון העיד כי, ככלל, הנתבעת אינה נוהגת להתחייב כלפי עובדים המועסקים בתפקיד של קופאים כי יעבדו משמרות בוקר או ערב בלבד, שכן מדובר בתפקיד הדורש עבודה במשמרות בהתאם לצרכי הנתבעת (עדותו בעמוד 37, שורות 9-16). אמנם, אין חולק על כך שמר שוקרון לא נכח במעמד קבלתה של התובעת לעבודה, אך מתוקף תפקידו כמנהל הנתבעת, הוא יכול להעיד על דרישות הנתבעת בכל הנוגע להעסקת עובדים בתפקיד של קופאים.

גם עמיעוז העיד כי הנתבעת אינה מקבלת עובד לתפקיד קופאי אם הוא מודיע מראש כי אינו יכול לעבוד משמרות בוקר או ערב. עמיעוז הסביר כי העסקת התובעת במשמרות בוקר לא היתה פועל יוצא של התחייבות הנתבעת, אלא שהיא כנראה התאפשרה מבחינת אילוצי הנתבעת בפרק זמן בה התובעת הועסקה בסניף ברמת שלמה (עמוד 49, שורות 5-11):

"ת. זה שעד עכשיו היא עבדה בבוקר זה לא אומר שזה מה שהתחייבו לה. קופאים שהגיעו להתקבל לעבודה שהמנהל היה אומר לקופאית את יכולה לעבוד רק בקרים והיא היתה אומרת שכן, לא היו מקבלים אותה לעבודה.

ש. אז איך אתה מסביר את זה שהיא עבדה רק בבקרים בכלל?

ש.ת. מראש לא הייתי מקבל קופאיות שיכלו לעבוד רק בבוקר. זה שהתובעת עבדה רק בוקר, כנראה שבאותו זמן באותו מקום זה הסתדר."

גם חננאל העיד בחקירתו הנגדית כי התובעת שובצה למשמרות בוקר על פי בקשתה שכן הדבר התאפשר מבחינת אילוצי הסניף, בשים לב לכך שעובדת אחרת הייתה מוכנה לעבוד בערבים (עמוד 58 שורות 19-21):

"ש. אין מחלוקת שכל המשמרות היו בוקר למעט שני משמרות. איך זה מתיישב עם גרסתך שלא הייתה התחייבות כזאת?

ת. אם לה הסתדר בוקר ולקופאית אחרת הסתדר לעבוד בערב למה שלא אתחשב?"

מעדותו של מר לוי בבית הדין עולה כי בניגוד לעדותו בתצהירו, חננאל לא התחייב בפניו כי יעסיק את התובעת בבקרים בלבד: "כשהוא דיבר על ההתחייבות על גמישות כנראה שזה היה איתה, לא זוכר" (עמוד 17, שורות 8-9). מעבר לכך, מר לוי העיד בבית הדין כי שמע מחננאל ומאשתו, כל אחד בנפרד, כי הייתה התחייבות של חננאל להעסקת התובעת במשמרות בוקר בלבד (עמוד 17, שורות 26-29). אם כן, עדותו של מר לוי אינה מחזקת את גרסת התובעת בשים לב למשקל הנמוך שאנו נותנים לה בהיותה עדות מפי השמועה ובשים לב לזהירות הנדרשת מכך שמדובר בעד שיש לו עניין בתוצאות המשפט.

עדותה של התובעת בבית הדין לפיה "אני קבעתי את המשמרות" "לפי הצרכים שלי" "אני הכתבתי לו את השעות" (עמוד 26, שורות 12, 14, 18-19) לא הייתה מהימנה עלינו. אין זה סביר בעיננו כי עובד "יכתיב" למעסיק את שעות עבודתו ולא יתחשב בצרכי המעסיק, בפרט במקום עבודה בו יש רק עובד אחד נוסף שיכול למלא את אותו התפקיד.

כאמור, בסניף רמת שלמה הייתה קופה אחת פעילה, כך שהנתבעת נדרשה להעסיק 2 קופאיות- אחת בבוקר ואחת בערב. חננאל הכחיש בעדותו את טענת התובעת כי התחייב להעסיקה במשמרות בוקר בלבד, והסברו כי התחשב באילוצי הלימודים של התובעת ושיבץ אותה במשמרות בוקר בהתחשב בכך שהקופאית השנייה יכלה לעבוד בערב - מקובל עלינו. אכן, אין חולק על כך שהתובעת הועסקה במשמרות בוקר (למעט שתי משמרות ערב), אך אין די בכך על מנת להוכיח מתכונת עבודה מוסכמת במשמרות בוקר בלבד כטענת התובעת.

לפיכך, אנו קובעים כי התובעת לא הוכיחה את טענתה כי הנתבעת התחייבה להעסיקה במשמרות בוקר בלבד.

נסיבות סיום עבודת התובעת

אין חולק על כך כי בסמוך למועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים, היחסים שבין התובעת לבין חננאל הידרדרו וכי הוצע לתובעת על ידי עמיעוז לעבור לעבודה בסניף יפו.

כל אחד מן הצדדים מייחס את "ההידרדרות" ביחסים לטעם אחר. התובעת טוענת כי חלה תפנית ביחסו של חננאל אליה כבר בחודש 5/15 לאחר שנודע לו על דבר הריונה, ואילו הנתבעת טענה כי ההידרדרות ביחסי התובעת עם מנהל הסניף חלה בסמוך לסיום עבודת התובעת ובהמשך להתנהלותה. לטענת הנתבעת, בסמוך לסיום עבודתה החלה התובעת להגיע לעבודה ולצאת ממנה ללא הקפדה על זמני תחילת המשמרות וסיומן, מבלי להתחשב בצרכי הנתבעת, ותוך ניצול עובדת היותה בהריון והעלאת טענה כי לא ניתן לפטר אותה בהריון. לטענת הנתבעת, החיסורים של התובעת אילצו את מנהל הסניף, חננאל, לשבת בקופה במקום התובעת ופגעו במרקם העבודה השוטפת בסניף.

כאמור, בשיחה טלפונית מיום 12.10.15 בין התובעת לעמיעוז, הוצע לתובעת להמשיך לעבוד בסניף ברמת שלמה בהתאם לצרכי הנתבעת או לעבור לסניף ביפו, שם היו חמש קופות, דבר שיאפשר לנתבעת להתחשב יותר באילוצי התובעת שגרמו לחיסוריה.

מהראיות שהובאו לפנינו עולה כי יום ה-12.10.15 הוא היום האחרון שבו התובעת שוחחה עם מי מנציגי הנתבעת.

התובעת קיבלה אישור מחלה לתקופה מיום 12.10.15 עד 23.10.15, ולטענתה ביום 24.10.15 בדרכה לעבודה פגשה את חננאל, שאמר לה שהיא מפוטרת ואין לה מה להגיע לעבודה. טענה זו לא הוכחה והיא אינה מתיישבת עם הראיות שהובאו לפנינו.

מהרושם שהתקבל לאחר בחינת התשתית הראייתית, שמיעת העדויות והראיות, עולה כי התובעת ניסתה להתאים את גרסתה בדבר נסיבות סיום עבודתה ובכלל זה מועד סיום העבודה, לצורך קבלת תביעתה לפיצוי לפי חוק עבודת נשים. הדבר עולה מגרסת התובעת בעניין מועד תחילת עבודתה וסיומה כפי שמסרה בכתב התביעה המקורי (23.4.15 עד 23.10.15) ובהמשך בכתב התביעה המתוקן (24.4.15 עד 24.10.15), שהם שישה חודשי עבודה (בדיוק) הנדרשים לצורך הדרישה לקבלת היתר לפיטורים לפי חוק עבודת נשים.

מהראיות שהובאו לפנינו עולה כי בהודעה על תנאי העבודה שנמסרה לתובעת נרשם התאריך 23.4.15, שהיה יום העצמאות שחל ביום חמישי בשבוע, ויום 24.4.15 היה יום שישי. לא ברור כיצד נשמטה עובדה זו מגרסת התובעת. 23.4.15 הוא התאריך שמופיע בתלושי המשכורת של התובעת כמועד תחילת עבודה, תאריך זה כנראה "הועתק" מהסכם עבודתה של התובעת. בפועל, אין חולק על כך, שיום עבודתה הראשון של התובעת היה ביום 28.4.15, ואולם מכיוון שתאריך זה צוין במסמכי הנתבעת כתאריך תחילת עבודתה של התובעת, מבלי שניתן כל הסבר לנסיבות ההחתמה ביום העצמאות או ביום שישי, הרי שזהו המועד שאנו קובעים כתחילת עבודתה של התובעת.

בכל הנוגע למועד סיום עבודת התובעת, אין חולק על כך שבחודש אוקטובר 2015, התובעת עבדה משמרת אחת בלבד ביום 8.10.15, וביום 12.10.15 הוצע לתובעת להמשיך לעבוד בסניף רמת שלמה בהתאם לצרכי הנתבעת או לעבור לסניף יפו. התובעת לא הסכימה לאף לא אחת מן ההצעות וניתקה את הקשר עם הנתבעת.

תאריך הוצאת אישור המחלה של התובעת היה ביום 25.10.15, והרושם המתקבל הוא כי התובעת ניסתה "להתאים" את מועד סיום מחלתה ונסיבות פיטוריה לאחר השלמת שישה חודשי עבודה ביום 24.10.15, לתנאי הנדרש לצורך קבלת היתר לפיטורי עובדת בהריון, קרי: שישה חודשי עבודה.

אמנם, נכונה טענת התובעת כי קיימת פסיקה הקובעת כי פיטורי עובדת בהריון בסמוך להשלמת שישה חודשי עבודה על מנת להתחמק מהצורך בקבלת היתר לפיטורים מזכים את העובדת בקבלת פיצוי כאילו עבדה שישה חודשים, אך פסיקה זו יפה למקרים בהם הוכח כי הפיטורים נעשו עקב ההריון, ולא כך הוא בעניינה של התובעת כפי שיפורט בהמשך.

גרסתה של התובעת כי פוטרה ביום 24.10.15 אינה הגיונית שכן, יום 24.10.15 חל ביום שבת. מר לוי העיד בבית הדין כי באותו היום שבו ביקרה התובעת אצל הרופא (לטענתה 12.10.15) ניתן לה אישור מחלה וכי הוא מסר לחננאל את אישור המחלה ביד, "לקראת סוף חופשת המחלה" (עמוד 19, שורות 27-31, עמוד 20, שורה 6). לאחר שהוסבר למר לוי כי עדותו אינה מתיישבת עם העובדה שאישור המחלה הופק ביום 25.10.19, לאחר שתמה תקופת המחלה, העיד מר לוי כי הוא עדכן את חננאל בזמן אמת כי התובעת תשהה בחופשת מחלה שבועיים לפי הוראת הרופא, אך כנראה התובעת הוציאה את אישור המחלה לאחר מכן (עמוד 19, שורות 7-14). כן העיד מר לוי כי מסר לחננאל את אישור המחלה בצהריים והתובעת כנראה פוטרה בערב, לאחר מכן תיקן את עדותו ואמר שפוטרה בבוקר (עמוד 19, שורות 24-29). כשנשאל כיצד ייתכן שעבר לילה והתובעת לא סיפרה לו שפוטרה, תיקן את גרסת התובעת והשיב: "היא פוטרה ב 25. ה24 זה שבת לא הגיוני שזה קרה בשבת. זה היה יום אחרי חופשת המחלה. אנחנו הצהרנו על יום אחרי חופשת המחלה. יום אחרי זה ה24 אבל זה לא נכון. פשוט לא הסתכלנו בלוחות שנה" (עמוד 21, שורות 1-3).

מכל מקום, בחודש 10/15 התובעת הייתה זכאית לכל היותר לצבירה של 6-7 ימי מחלה (בחודש 4/15 עבדה יום אחד ובחודש 9/15 לא עבדה בהיקף מלא). לפיכך, ובהתאם לצבירת ימי המחלה של התובעת ניתן היה להאריך את תקופת עבודתה לאחר ניצול ימי המחלה להם היתה זכאית לקבל, מיום 12.10.15 בו התקיימה השיחה עם עמיעוז, ועד ליום 16.10.15 או 17.10.15 לכל היותר. ניסיון התובעת להאריך את תקופת עבודתה באופן מלאכותי עד ליום 24.10.15 באמצעות אישור מחלה שהוצא לבקשתה בדיעבד ביום 25.10.15, מכרסם בגרסתה ופוגע במהימנותה. בהקשר זה נציין את עדותה של התובעת בדיון המוקדם מיום 6.10.16, בו טענה כי "ב 12.10 דברתי עם מנהל האזור, אחרי זה הגעתי עוד פעמיים ואחרי זה הוא הביא עובדת אחרת" (עמוד 2, שורות 4-5). בחקירתה הנגדית טענה התובעת כי מדובר ב"טעות" וכי הגיעה לדיון המוקדם "לא מוכנה" ו"העו"ד לא הכין אותי" (עמוד 29, שורות 24-28).

חננאל הכחיש בעדותו את טענת התובעת כי פגש אותה ביום 24.10.15 ופיטר אותה: "ממש ממש לא זכור לי כזה מקרה וגם אני לא יכול לפטר אותה. שלומי החליט להעביר אותה סניף אז למה שאני אגיד לה שהיא מפוטרת?" (עמוד 56, שורות 28-31). כן הכחיש חננאל כי מר לוי עדכן אותו בדבר מחלת התובעת וכי מסר לו לאחר מכן אישור מחלה ביד.

חננאל העיד כי החלטת הנתבעת היתה להעביר את התובעת סניף ולא לפטרה: "רצו להעביר אותה לסניף אחר. עמיעוז אמר לי מה היה איתה. אמרתי היא הייתה קופאית טובה. אין לי עניין שתפסיד את הפרנסה שלה. פשוט פה היא לה מתאימה" (עמוד 60, שורות 17-20). לשאלה מדוע התובעת לא התאימה לעבודה בסניף רמת שלמה, השיב חננאל בחקירתו הנגדית: "כי יש עוד קופאית אחת והיא פתאום אומרת כן באה לא באה או מאחרת ואני זה שצריך להיות בקופה וזה ממש דופק את העבודה" (עמוד 60, שורות 20-22).

חננאל התבקש בעדותו להסביר את הדברים שכתב במכתבו לנתבעת כתגובה לתביעת התובעת וטענותיה "כתבת שלאור המצב שהיא בהריון וגם המצב הכלכלי הוחלט להעביר אותה סניף, איפה כתוב את מה שאתה אומר"? (מכתבו שצורף נספח ג' לתצהיר גילוי מסמכים של הנתבעת). הסברו של חננאל בעדותו בעניין ההחלטה להעביר את התובעת לסניף אחר, הנו הגיוני והוא מתיישב עם עדויותיהם של מר שוקרון ועמיעוז שהעידו כי לא הייתה כל כוונה לפטר את התובעת שכן התובעת הייתה קופאית טובה, אך התעוררו קשיים בהמשך העסקתה בסניף בו הועסקו שתי קופאיות ולא הייתה לנתבעת אפשרות "תמרון" עם דרישותיה של התובעת ואילוציה שהתנגשו עם צרכי הנתבעת.

חננאל העיד כי פנה למספר גורמים בנתבעת בקשר להתנהלות התובעת, בין היתר, למר שוקרון, לעמיעוז ולטניה (מנהלת החשבונות) וכי דיווח למר שוקרון כי התובעת "מנופפת בהריון שלה" (עמוד 61, שורות 23-27).

חננאל העיד כי לא ביטל משמרות לתובעת, אלא נאלץ בחודש האחרון לעבודת התובעת, לשבץ קופאית אחרת לעבודה, בגלל שהתובעת הייתה מאחרת או לא מופיעה לעבודה, וכי הדבר נעשה רק לאחר שהתובעת החלה להגיע מתי שנוח לה ואמרה: "אני אעשה מה שבא לי, אתם לא יכולים להגיד לי מתי לבוא מתי לא" (עמוד 62, שורות 1, 8-9, 25, עמוד 59, שורות 27-29).

יצוין כי מתמלול השיחה מיום 12.10.19, עולה כי "בזמן אמת" התובעת לא הכחישה את טענות חננאל בדבר התייצבותה לעבודה בזמנים שהיו נוחים לה ושלא בהתאם לשיבוצה (עמוד 6, שורות 9-13):

"עמיעוז: לבוא, לבוא ולא להגיע, לא להגיע, לא להגיע, לא להגיע למשמרות שקבעו לך, להגיד למנהל אני אגיע מתי שאני רוצה ומתי שנוח לי...

הודיה: למה? כי ראית איך הוא דיבר אליי לפני? אתה ראית איך הוא דיבר אליי?

איזה הודעות הוא שלח לי לפני?

עמיעוז: אני אומר עוד פעם הודיה, אני צריך אותך בסניף ביפו."

מעיון בדו"חות הנוכחות של התובעת שצורפו לתצהיר גילוי המסמכים של הנתבעת עולה כי יש ממש בטענת הנתבעת בדבר היעדרות התובעת, איחוריה ויציאותיה מהעבודה. מדו"חות הנוכחות של התובעת עולה כי התובעת עבדה בדרך כלל בימים א, ב, ד, ה, ו, במשמרות בוקר בהן התייצבה לעבודה בין השעות 6:30-7:00, לפעמים מעט אחרי. התובעת לא עבדה בימי ג' למעט שלושה מקרים (28.4.15- משמרת ערב, 9.6.15-בוקר, 23.6.15-בוקר. יצוין כי במקרים אלה התובעת לא עבדה בימים א' בשבוע או ב', כך שסביר להניח כי באותו שבוע היא החליפה יום עבודה). בחודש מאי 2015 התובעת סיימה את עבודתה לרוב, בין השעות 16:00-16:30, לפעמים מאוחר יותר (גם בימי ו', למעט בתאריכים 15.5.15 ו-22.5.15 בהם עבדה פחות משעתיים). בחודש 5/15 התובעת עבדה 147.45 שעות. בחודש 6/15 התובעת עבדה באותם ימים, אך החסירה מספר ימי עבודה (לא עבדה בין התאריכים 1.6.15 עד 4.6.15 שחלו בימים שני עד חמישי בשבוע הראשון של החודש, באותו שבוע עבדה רק ביום ו' 5.6.15). בשבוע שלאחר מכן לא עבדה בימים א' ו-ה', אך עבדה ביום ג' (9.6.15). בשבוע שלאחר מכן עבדה רגיל (בימים א', ב', ד', ה', ו), אך יצאה פעמיים מוקדם מהעבודה (יום ב' 15.6.15 יצאה בשעה 13:45 ויום ד' 17.6.15 יצאה בשעה 12:14). בשבוע שלאחר מכן עבדה רגיל, למעט החלפת יום עבודה אחד (לא עבדה ביום ב' 22.6.15 אלא ביום ג' 23.6.15) וקיצור יום ו' (עבדה 2.73 שעות ביום 26.6.15). בשבוע האחרון של החודש היו שני ימי עבודה לתובעת בימים א' ו-ב' (ביום ג' לא עבודה כאמור), כאשר ביום ב' עבדה עד 13:58. בחודש 6/15 עבדה פחות שעות 143.67. בחודש 7/15 התובעת החסירה מספר ימי עבודה בשבוע (יום ה'- 9.7.15, יום א'- 12.7.15, יום ב'- 27.6.15 ויום ה' -30.6.15) ויצאה באמצע העבודה או מוקדם יותר (יום ה'-2.7.15 יצאה מהעבודה בין השעות 10:04 עד 13:40, יום ו' -3.7.15 יצאה מהעבודה בשעה 12:22, יום א'- 5.7.15 יצאה בשעה 14:27, יום ב'-6.7.15 יצאה בשעה 13:14, יום ב'-13.7.15 יצאה בשעה 13:50, יום ה'- 16.7.15 יצאה בשעה 8:00, יום ב'-20.7.15 יצאה בשעה 13:17, יום א'-26.7.15 עבדה משמרת ערב משעה 13:38 עד 21:00 במקום משמרת בוקר) בחודש 7/15 התובעת עבדה 138.37 שעות. מגמה זו חוזרת על עצמה גם בחודש 8/15 בו התובעת עבדה 136.77 שעות, ובחודש 9/15 עבדה 55.05 שעות. יצוין כי בחודש זה חל ראש השנה בתאריכים 14.9.15 ו-15.9.15 שנפלו בימים שני ושלישי בשבוע, יום כיפור בתאריך 23.9.15 שנפל ביום רביעי בשבוע וחג סוכות בתאריך 28.9.15 שנפל ביום שני בשבוע, כך שהתובעת הייתה אמורה "להפסיד" שלושה ימי עבודה בלבד עקב החגים. מעיון בדו"ח הנוכחות של התובעת עולה כי התובעת לא עבדה ימים רבים נוספים. כך למשל, בשבוע שהתחיל ב6.9.15 –התובעת עבדה רק ביום א' ולא עבדה ביום ב', ד', ה' ו'- ואין כל הסבר מצדה של התובעת להיעדרות זו. בשבוע שלאחר מכן שמתחיל בתאריך 13.9.15, התובעת לא עבדה בימים א' (ערב חג), ד', ה' או ו'- והתובעת לא מסרה כל נימוק להיעדרות זו. בשבוע שלאחר מכן שמתחיל ביום 20.9.15, התובעת עבדה ביום א', אך לא עבדה ביום ב', ה' או ו'. בשבוע האחרון של החודש, התובעת עבדה ביום א' שהיה ערב סוכות (4.92 שעות) ויום ג' וד' בחול המועד סוכות (משמרות בנות 8.2 ו-8.53 שעות). בחודש 10/15 התובעת עבדה משמרת אחת בלבד ביום ה' 8.10.15.

התובעת טענה בתצהירה כי בחודש 9/15 חננאל הפחית לה שעות עבודה וביטל לה את המשמרות בתאריכים 22.9.15, 24.9.15 ו-25.9.15. כאמור, מדו"ח הנוכחות של התובעת עולה כי היא לא עבדה גם בתחילת החודש, מבלי שטענה באופן פוזיטיבי כי המשמרות שלה בתאריכים הנ"ל בוטלו על ידי חננאל. בהתייחס ליום 24.9.15 ישנו מסרון שהתובעת שלחה בווטסאפ לחננאל ובו היא מודיעה כי לא מגיעה "שנה טובה מחר אני לא מגיעה..." (צורף לתצהיר התובעת). התובעת נימקה בעדותה החוזרת כי "ב21.9 עבדתי רגיל בוקר ואחרי העבודה חננאל אמר לא רוצה שתעבדי ב22, 24 ו 25. 23 היה יום כיפור ומוצאי כיפור שלחתי לו הודעה שנה טובה מחר לא אגיע שיהיה ודאי בעקבות השיחה ששוחחנו ב21" (עמוד 30, שורות 20-22). יצוין כי ה-22.9.15 היה יום ג', בו התובעת לא עבדה למעט שלושה מקרים (שפירטנו לעיל) וה-24.9.15- 25.9.15 היו ימי חמישי ושישי. גם אם נקבל את טענת התובעת כי הייתה אמורה לעבוד ביום ג' (22.9.15), הרי שכבר מדובר בסוף החודש, והתובעת לא נתנה הסבר לכך שלא עבדה בימים הקבועים שלה בתחילת החודש. איננו מקבלים את אמירתה כללית של התובעת כי חננאל הפחית לה שעות עבודה בחודש זה ולפיכך עבדה 55 שעות בלבד. בהקשר זה יצוין כי התובעת טענה בדיון המקדמי מיום 6.10.16 כי "הביאו במקומי עובדת בזמן שיצאתי לחופשה" (עמוד 1 לפרוטוקול הדיון מיום 6.10.16 שורות 18-19). ייתכן שהתובעת ניסתה לייחס את היעדרויותיה ל"חופשה", או לכך שהביאו עובדת מחליפה לאחר שיצאה לחופשת מחלה. כך או כך, גם אמירה זו של התובעת תומכת יותר בגרסת הנתבעת.

כאמור, מדו"ח הנוכחות של התובעת, עולה כי טענת חננאל בדבר חיסורים ויציאות מוקדמות של התובעת היא טענה שאינה משוללת יסוד, וסביר להניח כי בשלב זה (חודש 9/15) חננאל כבר לא יכל לסמוך על התובעת שתגיע למשמרות אליהן שובצה ולא תצא מוקדם (או באמצע היום).

חננאל העיד כי לא ביטל משמרות לתובעת, אלא נאלץ בחודש האחרון לעבודת התובעת, לשבץ קופאית אחרת לעבודה, בגלל שהתובעת הייתה מאחרת או לא מופיעה לעבודה, וכי הדבר נעשה רק לאחר שהתובעת החלה להגיע בשעות לפי נוחותה ואמרה: "אני אעשה מה שבא לי, אתם לא יכולים להגיד לי מתי לבוא מתי לא" (עמוד 62, שורות 1, 8-9, 25, עמוד 59, שורות 27-29).

כמבואר לעיל, מתמלול השיחה מיום 12.10.19, עולה כי "בזמן אמת" התובעת לא הכחישה את טענות חננאל בדבר התייצבותה לעבודה בשעות שהיו נוחות לה ולא בהתאם לשיבוצה (עמוד 6, שורות 9-13).

בהקשר זה מקובלת עלינו עדות חננאל כי נאלץ לחסום את הוואטסאפ של התובעת ושל בעלה לאחר שבעלה קילל אותו שלא יהיו לו ילדים (עמוד 62, שורות 2-3, עמוד 54, שורות 4-8), וכי חסימת התובעת בווטסאפ היתה "לאחר שאמרנו לה שהיא תעבור סניף" (עמוד 54, שורה 10).

. מר לוי אישר בעדותו כי קילל את חננאל, אך טען כי זה היה "לפני חודש עשירי" (עמוד 19, שורות 15-16). עדות מר לוי אינה מתיישבת עם העובדה כי ביום 27.9.15 (ערב סוכות) התובעת התכתבה עם חננאל בווטסאפ (מסרון שצורף לתצהירה).

בהתאם להודעות הווטסאפ הבודדות שהגישה התובעת וצירפה לתצהירה עולה כי ביום 26.9.15 (מוצאי שבת) התובעת שלחה לחננאל מסרון בשעה 22:27: "שבוע טוב.. יום שלישי ורביעי אני עובדת" ומיד הודעה נוספת: "אם אתה רוצה מחר אני יכולה לעבוד עד 11...". מדו"ח הנוכחות של התובעת עולה כי התובעת אכן עבדה ביום 27.9.19 (יום א' ערב חג סוכות) עד 11:44, אך נדמה כי במועד זה, התובעת כבר ידעה על הכוונה להעבירה לסניף אחר, עקב התנהלותה שבאה לידי ביטוי ב"הכתבת" משמרות באופן חד צדדי. הדבר עולה משתי הודעות הווטסאפ מיום 26.9.15 ששלחה מיד לאחר ש"הודיעה" לחננאל כי תעבוד ביום שלישי ורביעי וביום א' יכולה לעבוד עד 11:00 : "תהיה אנושי ותענה אני מבינה שאתה לא רוצה שאני יעבוד שם.. אבל יש דרך לדבר איתי ולא מאחורי הגב!" (הודעה מיום 26.9.15 בשעה 22:28), ובהמשך: "זה גם דברים שצריך לבקש עליהם סליחה בסופו של דבר.. אז אני אשמח אם יש לך בעיה איתי תבוא אליי ותדבר אני אשמח שזה לא יהיה מאחורי הגב" (הודעה מיום 26.9.15 בשעה 22:29). ביום 27.9.19 השיב חננאל לתובעת בווטסאפ: "אין לי כח לקייטנה אני לא גננת אני גם ככה את עושה מה בא לך ואני לא אומר מאחורי הגב אלא אני אומר בפנים אני לא רוצה אותך דיברתי אם המשרד יזמנו". יצוין כי לא ניתן לראות באיזה שעה נשלחה תשובת חננאל לתובעת ומה היה המשך הדברים שכתב חננאל לתובעת שכן נראה כי ההודעה אינה שלמה.

התובעת לא הציגה את כל המסרונים שהיו בינה לבין חננאל והנתבעת טענה כי התובעת בחרה איזה מסרונים לצרף לתביעתה ואין להאמין לגרסתה. יצוין כי התובעת הגישה בקשה לחייב את הנתבעת לגלות את המסרונים שהיו בינה לבין חננאל. הנתבעת טענה כי אין בידה עותק המסרונים שכן לאחר קבלת הבקשה היא פנתה לחננאל (שבאותו מועד כבר לא עבד אצלה) והוא השיב כי אין בידו את המסרונים עקב החלפת מכשיר טלפון בעבר. התובעת הצהירה כי אין בידה את כל המסרונים שכן היא ניסתה להדפיסם ו"הכל נמחק". התובעת טענה כי המסרונים שצרפה היו "דוגמית" שהעבירה לבאת כוחה לפני דיון הקד"מ, וכי היא פנתה למעבדה בת"א בניסיון לשחזר את המסרונים, אך הפעולה לא צלחה. התובעת צרפה תצהיר של מר רומן אסטנוב, שהצהיר כי התובעת פנתה למעבדה שלו בת"א ומסרה לו את מכשיר הטלפון הנייד שלה לצורך שחזור המסרונים שהיו בין מספר הטלפון שלה למספר הטל' של חננאל (תוך פירוט מספרי הטלפון), כי מכשיר הטלפון היה במעבדה 24, וכי לא הצליחו לשחזר את המסרונים.

התובעת לא הסבירה כיצד המסרון שקיבלה מחננאל ביום 27.9.15 וצורף לתצהירה, הינו קטוע. מבלי להיכנס להשלכה שיש לעובדה זו למשקל ולמהימנות שאנו מייחסים לעדות התובעת וגרסתה (בצירוף העובדה שלא צורפו כל המסרונים והתובעת לא פירטה כיצד "מחקה בטעות" את המסרונים), אנו סבורים כי קומץ המסרונים שצורפו לתצהיר התובעת, בצירוף יתר הראיות והעדויות שהובאו לפנינו דווקא תומכים בגרסת הנתבעת ולא בגרסת התובעת. המסרונים תומכים בכך שבחודש האחרון לעבודתה, התובעת לא היתה מתחשבת בצרכי הנתבעת ומודיעה מתי היא כן יכולה לעבוד (כגון ההודעה ששלחה לחננאל ביום 26.9.15). המסרונים תומכים בכך כי חננאל אמר לתובעת כי קיימת כוונה להעבירה סניף כי היא "עושה מה שבא לה" וכי דברים אלו נאמרו לה לאחר שנהגה להחסיר שעות וימי עבודה (כאמור דו"ח הנוכחות תומך בגרסת הנתבעת). המסרונים גם תומכים בגרסת הנתבעת כי חננאל חסם את הווטסאפ של התובעת רק לאחר שבעלה קילל אותו, וכי הקללה באה בעקבות ההודעה שמסר לה בעניין הכוונה להעבירה סניף. בהתחשב בכך שהתובעת עבדה בסוף חודש 9/15 ואף התכתבה עם חננאל בוואטס אפ, ועבדה יום אחד בחודש אוקטובר 2015, סביר להניח שהחסימה היתה ביום 8.10.15 (יום עבודתה האחרון) או בסמוך לכך (אחרת, כיצד ידעה כי שובצה לעבודה ביום 8.10.15).

גרסת התובעת לפיה חננאל הודיע לבעלה כי לא תגיע לעבודה בתאריכים 6.10.15 ו-7.10.15, איננה הגיונית, בשים לב לעדות מר לוי כי הוא קילל את חננאל לפני חודש אוקטובר. איננו סבורים כי חננאל היה עונה לטלפונים של מר לוי, לאחר שקילל אותו, ולפיכך אנו מתקשים אף לקבל את טענת התובעת כי מר לוי הודיע לחננאל ביום 12.10.15 כי על פי המלצת הרופא היא תשהה בחופשת מחלה כשבועיים.

אם כן מהראיות והעדויות שהובאו לפנינו עולה כי הנתבעת לא פיטרה את התובעת, אלא החליטה להעבירה לסניף אחר ברחוב יפו שהוא הסניף הקרוב ביותר לסניף בו עבדה. החלטת הנתבעת התקבלה על רקע חיסורי התובעת ולא מחמת הריונה. התובעת סירבה לעבור לסניף יפו בטענה כי מדובר בהרעת תנאים.

איננו סבורים כי ההצעות שהוצעו לתובעת מהוות "הרעת תנאים", כטענת התובעת. ההצעה הראשונה היתה השארתה בסניף בו עבדה תוך התחייבותה לעבוד בהתאם לצרכי הנתבעת. כשהתובעת שאלה את עמיעוז (בשיחה מיום 12.10.15) מדוע לא מעבירים את הקופאית השניה (יסמין) השיב לה עמיעוז, כי הקופאית השניה עובדת כל השבוע, ואם התובעת תוכל להתחייב לכך מבחינתו אין בעיה שהיא תישאר לעבוד בסניף. בהתייחס לאפשרות העברתה לסניף יפו טענה התובעת כי מדובר בסניף רחוק, כחצי שעה נסיעה (ללא פקקים) ועוד 10 דקות הליכה ועבודה גם במשמרות ערב, שמתנגשים עם לימודיה. אכן, אנו מבינים את טענת התובעת כי הסניף ברמת שלמה היה קרוב יותר (מרחק 10 דקות הליכה) לביתה ולכן היה נוח מבחינתה, אך איננו סבורים כי בהעברתה לסניף אחר במרחק של כ- 40 דקות (בקו נסיעה של אוטובוס אחד) מהווה הרעת תנאים, אף בהתחשב בכך שהיתה בחודש השישי להריונה. מעבר לכך, כפי שעולה מתמלול השיחה מיום 12.10.15, עמיעוז הסביר לתובעת כי דיבר עם "מאיר" מנהל סניף יפו והוא יוכל לקבל אותה גם בהיקף חלקי, ולהתחשב בלימודיה, שכן יש שם יותר קופות וקופאיות.

התובעת השיבה לעמיעוז כי לא תעבור לסניף יפו "בשביל 25 ₪" (עמוד 4 לתמלול השיחה מיום 12.10.15, שורות 25-27). התובעת התבקשה בעדותה בבית הדין להתייחס לאמירותיה בשיחה מיום 12.10.15, והתובעת השיבה כי היא אמרה זאת ב"סערת רגשות" ו"אם על נסיעות לא שילמו לי אז למה שישלמו לי יותר"..."לא הציעו לשלם לי נסיעות" (עמוד 25, שורות 21-29). לא ירדנו לסוף דעתה של התובעת בעניין זה שכן, מתלושי המשכורת של התובעת עולה כי הנתבעת שילמה לה דמי נסיעות למרות שהמרחק מביתה לעבודה היה 0.25 ק"מ (והנתבעת אף העלתה טענת קיזוז בעניין זה). בהמשך עדותה טענה התובעת כי השיקול שלה לא לעבור סניף היה "נטו בגלל הלימודים" (עמוד 26, שורה 1). בהמשך טענה כי לא הייתה מסתכנת בחודש השישי להריונה בנסיעות אלה, כאשר מדובר בתקופת חורף הבאה וקרבה והמערכת החיסונית נחלשת.

מתמלול השיחה מיום 12.10.15 כמו גם מעדות התובעת בבית הדין כפי שציטטנו לעיל, עולה כי עמדת התובעת היתה כי היא "מחליטה" מהן המשמרות בהן היא עובדת "לפי הלימודים" שלה "ולא לפי מה שהוא יחליט", הכוונה חננאל (עמוד 1 לתמלול, שורות 14-15).

התובעת נשאלה על ידי בית הדין בעדותה: "האם לא נכון להסיק מהראיות שהיחסים בינך לבין חננאל היו תקינים בהתחלה והתפתח ביניכם סכסוך על רקע מחלוקת בעניין טענתך שמשמרותייך יהיו אך ורק לפי רצונך בהתחשב באילוצי הלימודים שלך כשלגישתו אין הדבר כך". גם בעדותה המשיכה התובעת לעמוד על כך שהיא "הכתיבה" לחננאל את המשמרות "לפי הלימודים" שלה (עמוד 26, שורות 10-19).

• מתמלול השיחה עולה כי עמיעוז הסב את תשומת ליבה של התובעת לכך שאמנם הסניף ביפו אינו קרוב לביתה כמו הסניף ברמת שלמה וכי הוא מבין שזה מאוד נוח לה לעבוד ליד הבית, אך לא ניתן רק להתחשב בדרישותיה החד צדדיות וכי עליה גם להתחשב בצרכי הנתבעת ("אבל זה לא עובד, זה לא עובד רק לפי מה, הודיה זה לא עובד לפי מה שאת צריכה"..."יש גם את הצרכים של הרשת"... "לא חוקים, אני אומר צרכים של הרשת, זו לא חנות מעיין 2000 ברכס חנות בפני עצמה"- עמוד 3 לתמלול, שורות 5-6, 8, 10-11). התובעת השיבה לעמיעוז כי היא התקבלה לעבודה "בשביל לעבוד ליד הבית, בשביל שיתחשבו בי עם הלימודים" ועמיעוז השיב לה, כי ייתכן שאלו הן הסיבות לכך שהיא הסכימה להצעת העבודה, אך הנתבעת קיבלה אותה לעבודה כי היתה זקוקה לקופאית (עמוד 4 לתמלול השיחה, שורות 10-16, 19).

אם כן, מהראיות והעדויות שהובאו לפנינו עולה כי התובעת התבצרה בעמדתה כי "התקבלה" לעבודה במטרה לעבוד ליד הבית ובמטרה שיתחשבו באילוצי לימודיה, מבלי שהיא תתחשב בצרכי הנתבעת. סירוב התובעת להצעות שהוצעו לה מהווה התפטרות והיא אינה מזכה בקבלת פיצוי פיטורים, אף אם היינו מקבלים את טענת התובעת כי מדובר ב"הרעת תנאים", בהתחשב בכך שהתובעת לא השלימה שנת עבודה מלאה.

איננו מקבלים את טענות התובעת בדבר התעמרות בעבודה ופגיעה בה, בגלל הריונה. גרסת התובעת כי חננאל החל לפגוע בה ולהתנכל לה לאחר שנודע לו דבר הריונה לא הוכחה. התובעת לא הוכיחה כי לא היה בהתנהגותה או במעשיה סיבה להעברתה לסניף אחר כך שנטל ההוכחה אינו עובר לנתבעת לפי סעיף 9 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. מעבר לכך, אף אם התובעת הייתה מראה כי לא היה בהתנהגותה או במעשיה סיבה להעברתה לסניף אחר, אנו סבורים כי הנתבעת הוכיחה כי החלטת ניוד התובעת התקבלה שלא מחמת הריונה, והכל כמפורט לעיל.

נוסיף כי גרסת התובעת בדבר התנכלות ופגיעה בה מחמת ההיריון אינה הגיונית, שכן לגרסתה חננאל ידע על ההיריון כבר בחודש חודש 5/15. אנו סבורים כי אם הייתה לחננאל כוונה לפגוע בתובעת ולפטרה על רקע הריונה, הרי שהיה פועל לעשות כן בסמוך לחודש 5/15, ולא היה ממתין מספר חודשים על מנת לפטרה.

חננאל השיב בעדותו בבית הדין לכל טענות התובעת ביחס לאירועים ולטענות המיוחסות לו בקשר לפגיעה והתנכלות לתובעת כמפורט בתצהירה (אי מתן רשות לצאת לשירותים, "טפשת הריון", אי מתן הפסקות, חיובה לעבוד גם כסדרנית, חיובה לנקות מים בעמדה בה ישבה והערתו לעובד שלא יעזור לה לאסוף את קופת הפריטה שנפלה לה). עדותו של חננאל הייתה מהימנה ומקובלת עלינו. הרושם המתקבל מכלל הראיות שהובאו לפנינו, לרבות עדות התובעת, הוא שהתובעת הייתה מאוד רגישה בעת הריונה ולא מן הנמנע כי פירשה סיטואציות מסוימות ככאלה הפוגעות בה באופן מוגזם. חננאל העיד כי היה עד להתפרצויות בכי של התובעת, ללא כל הסבר, וכי הבין את רגישותה.

מעבר לכך, מעיון בתמלול השיחה עולה כי "בזמן אמת" התובעת לא העלתה כל טענה כי חננאל התנכל לה ופגע בה בשל הריונה. גם העובדה כי כל האירועים שפירטה התובעת בכתב התביעה המתוקן כאירועים "פוגעניים" ואמירות פוגעניות מצדו של חננאל, לא אוזכרו בכתב התביעה המקורי (על אף שהתובעת קיבלה ייעוץ משפטי ולטענתה העו"ד ערך את כתב התביעה והיא רק חתמה), מכרסמת במהימנות גרסתה בכל הנוגע לטענותיה בקשר להתעמרות ופגיעה בעבודה על רקע הריונה.

התובעת נשאלה מדוע לא אמרה לעמיעוז בשיחתם מיום 12.10.15 כי חננאל מתנכל לה בגלל הריונה, והיא השיבה באופן בלתי משכנע כי עמיעוז לא נתן לה לדבר.

גם העובדה כי בשיחה מיום 12.10.15, התובעת סירבה לעבור לסניף יפו והתעקשה להמשיך לעבוד בסניף רמת שלמה, בגלל ש"זה קרוב לבית" ו"נוח" לה, אינה מתיישבת עם טענתה כי חננאל התנכל לה והתעמר בה. איננו סבורים כי עובד היה ממשיך לעבוד בסניף בו מנהל הסניף מתנכל לו ופוגע בו ומשפיל אותו, רק בשל שיקולי מרחק.

אנו ערים לקושי בעדותו של חננאל כי עובדת הריונה של התובעת היה ידוע לו במועד קבלתה לעבודה. מהאישור הרפואי מיום 27.7.15 שצורף לתצהיר התובעת עולה כי תאריך הוסת האחרון שלה היה 13.4.15 והחתימה על הסכם העבודה ביום 23.4.15, כך שקשה לקבל את עדותו של חננאל בעניין זה. עם זאת, בחקירתו הנגדית העיד חננאל כי הוא "חושב" שעובדת הריונה הייתה ידועה לו, כך שלא היה בטוח בכך. מכל מקום, בשים לב לכך שהתובעת עבדה רק שלוש משמרות בחודש 4/15 ולכך שעל פי גרסתה חננאל ידע על הריונה בחודש 5/15, הרי שניתן להסביר את "חוסר הדיוק" בעדותו בזמן הרב שעבר מאז שסיימה את עבודתה ועד למועד מתן עדותו בבית הדין (במאי 2019). מעבר לכך, איננו סבורים כי יש לחוסר הדיוק של חננאל בעדותו בעניין מועד גילוי דבר הריונה של התובעת כדי להשליך על המסקנה המשפטית אליה הגענו.

על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי התובעת התפטרה על רקע החלטת הנתבעת להעבירה לסניף אחר, וכי החלטת הנתבעת בדבר ניוד התובעת לסניף אחר לא היתה מחמת הריונה.

לפיכך, התובעת אינה זכאית לסעדים לפיצוי לפי חוק עבודת נשים או לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

התובעת אינה זכאית לקבלת פיצוי עקב פיטורים בהיעדר שימוע, שכן לא פוטרה, אלא התפטרה.

התובעת לא הוכיחה את טענותיה לפיהן חננאל התעמר בה וכן לא הוכיחה את תביעתה לקבלת שכר בגין משמרות שבוטלו לטענתה בחודשים 9/15 ו-10/15. התובעת לא עבדה במשמרות אותן היא תובעת ואין היא זכאית לקבלת שכר בגין ימים בהם לא עבדה בהיעדר מקור נורמטיבי מחייב.

פיצוי בגין עגמת נפש

התובעת עתרה לפיצוי בסך 10,000 ₪ בגין כתב אישום שהוגש נגדה בבית משפט לעניינים מקומיים, בגין הודעת הקנס שניתנה לה ביום 12.6.15 בסך 475 ₪ בשל הימצאות קרטוני חלות של הנתבעת במרחב הציבורי סמוך לחנות.

אין חולק על כך שהתובעת מסרה לחננאל את הודעת הקנס וביקשה ממנו לפעול להסבת הודעת הקנס על שם החברה. חננאל העיד כי הוא מסר את הודעת הקנס למר שוקרון (עמוד 65, שורות 2-4). כן העיד חננאל כי גם הוא קיבל הודעת קנס פעם אחת ומסר אותה לנתבעת וזה טופל לאחר מכן.

מר חננאל העיד כי לא עקב אחרי הטיפול בהסבת הודעת הקנס, שכן חשב שזה יטופל (עמוד 65, שורות 7-8).

מר שוקרון העיד כי "אם היא הגישה את זה לחברה זה אמור להיות מטופל. אם היה דבר כזה" (עמוד 41, שורות 23-26).

התובעת טענה כי בעלה פנה למר חיטמן (בעלים של הנתבעת) לטיפול בהסבת הודעת הקנס וכי הוא השיב לו: "כל עוד היא לא תבטל את התביעה אז שתמשיך להתרוצץ". מר לוי חזר על דברים אלה בעדותו בבית הדין ועדותו מקובלת עלינו, שכן מר חיטמן לא מסר תצהיר תגובה ולא הובא לעדות מטעם הנתבעת, על מנת לסתור את גרסת התובעת בעניין זה.

ביום 21.9.15 גזר דין, לפיו חויבה התובעת לתשלום הודעת קנס בסך 950 ₪ או 4 ימי מאסר תמורתו. אין חולק כי התובעת לא התגוננה בהליך זה וגזר הדין ניתן שלא בפניה.

התובעת לא שילמה את הקנס והוצא צו מאסר נגדה. לטענת התובעת בחודש יולי 2016 הגיעו שוטרים לכתובת מגורי הוריה (רחוב כהנמן 63 בני ברק) עם צו מאסר נגדה. התובעת טענה כי הדבר גרם לה ולבני משפחתה לזעזוע רב ולעגמת נפש רבה, שכן באותה עת היתה אם מניקה. כן טענה התובעת כי השוטרים הסכימו שלא לאסור אותה אם תרשום בקשה לבית המשפט ובה תפרט כי היתה עובדת הנתבעת בעת קבלת הודעת הקנס. ואכן, התובעת הגישה (ביום 20.7.16) בקשה לביטול המאסר ולהסבת הקנס לנתבעת, אך לא צירפה אסמכתאות ולכן הפרקליטות לא יכלה להתייחס לבקשת התובעת, והתובעת התבקשה להציג אסמכתאות.

התובעת לא הסבירה מה עשתה בכתובת מגורי הוריה במועד הנ"ל ולא הוכיחה את טענתה כי הייתה בכתובת הוריה כאשר השוטרים הגיעו עם צו מאסר נגדה.

ביום 21.8.16 (לאחר שהתובעת הגישה בקשה לביטול פסק הדין וצרפה אסמכתאות המעידות על כך שהייתה עובדת בנתבעת) תוקן כתב האישום כך שהתובעת נמחקה מכתב האישום ובוטל פסק הדין שניתן בהיעדרה. באותו יום הגישה הפרקליטות תגובה לבקשת התובעת והסכימה לביטול פסק הדין נגד התובעת ולתיקון כתב האישום, כך שמר חיטמן והנתבעת יהיו הנאשמים.

מהראיות והעדויות שהובאו לפנינו עולה כי התובעת נגררה להליך משפטי שלא הייתה אמורה להיות צד בו, תוך שהופעלו נגדה הליכי מאסר. בתוך כך, התובעת נדרשה להתייצב לדיונים בהליכים שאינם נוגעים אליה, לטרוח ולהגיש בקשות ואסמכתאות לביסוס עובדת היותה עובדת הנתבעת במועד מתן הודעת הקנס.

התובעת הייתה באותה עת אם מניקה וחשיפתה להליכי מאסר בעקבות הליך משפטי שנפתח נגדה, על לא עוול בכפה, תוך שהנתבעת מתנה את הסבת הודעת הקנס על שמה, בביטול תביעת התובעת נגדה, גרמו לתובעת עגמת נפש רבה.

ההתניה לטיפול בהסבת הודעת הקנס על שם הנתבעת, תוך קשירת עניינים בלתי רלוונטיים בנסיבות העניין, מהווה פעולת נקם בתובעת והתנהגות בחוסר תום לב, שאינה מצופה ממעסיק, גם בנסיבות בהן הסתיימו יחסי העבודה והוגשה תביעה של העובד.

על יסוד האמור לעיל, אנו מקבלים את תביעת התובעת לקבלת פיצוי בגין עגמת נפש בסך 10,000 ₪.

גמול שעות נוספות ושכר בגין יומיים עבודה בחודש 6/15

התובעת עתרה לסכום של 381.25 ₪ בגין גמול עבודה בשעות נוספות.

התובעת טענה בתצהירה כי "לא שולם לי גמול שעות נוספות בגין 59 שעות נוספות לפי 125% + 3.5 שעות לפי 150%. התחשיב הינו לפי "הדלתא" בלבד: 6.25 ₪ * 59 ש"נ + 3.5 ש"נ * 12.5 ₪ = 381.25 ₪."

כן עתרה התובעת לתשלום בגין שני ימי עבודה בחודש 6/15 בסך 400 ₪. בתצהירה טענה התובעת: "בנוסף, בחודש 06/2015 אני עד היום לא קיבלתי תשלום עבור יומיים עבודה: 16 שעות * 25 ₪ = 400 ₪."

התובעת צירפה לכתב תביעתה דף עם פירוט של תאריכים בהם עבדה שעות נוספות (125% או 150%), אך לטענתה לא שולם לה גמול שעות נוספות.

מבדיקה אקראית שביצענו, השעות שפירטה התובעת בדף שצורף לכתב התביעה המתוקן, חופפות לשעות המפורטות בדו"ח הנוכחות של התובעת שצורף לתצהיר גילוי מסמכים מטעם הנתבעת, כך שהנתבעת לא הכחישה כי התובעת עבדה בשעות אלה.

הנתבעת צרפה לתצהיריה דו"ח תחשיב של השכר שחושב לתובעת ושולם לה בגין ימי עבודתה, אך תחשיב זה אינו מקובל עלינו, בהתחשב בכך שהנתבעת ניכתה בגין כל יום עבודה של התובעת 0.75 דקות בגין "הפסקה", מבלי שהנתבעת התייחסה או טענה לעניין זה (וממילא לא הוכיחה את התנאים הנדרשים לניכוי זמני הפסקה משכר העובדת).

מעיון בתלושי המשכורת של התובעת עולה כי הנתבעת שילמה לתובעת גמול שעות נוספות בחודש אחד בלבד- תלוש משכורת 6/15–סך של 250 ₪ עבור 8 שעות נוספות (לפי תעריף 125% בסך 31.25 ₪). אם נפחית סכום זה מתביעתה של התובעת, ההפרש המגיע לתובעת בגין עבודתה בשעות נוספות הוא 131.25 ₪ וזה הסכום אותו אנו פוסקים לה בגין רכיב זה.

עוד עולה מבדיקתנו כי בתלוש משכורת חודש 7/15 שולם לתובעת בגין "הפרשים" סך של 391 ₪ עבור 15.65 שעות, שהם כנראה יומיים עבודה בחודש 6/15, אותם התובעת תבעה. אם נפחית סכום זה מתביעת התובעת, ההפרש המגיע לה בגין שני ימי העבודה שתבעה בחודש 6/15 הוא 9 ₪ וזה הסכום שאנו פוסקים לה בגין רכיב זה.

טענות קיזוז של הנתבעת

הנתבעת העלתה בכתב הגנתה שתי טענות קיזוז: אחת- בגין פיצוי חלף מתן הודעה מוקדמת להתפטרות התובעת. השניה- בגין סך 1,086 ש"ח ששילמה הנתבעת לתובעת בגין נסיעות, למרות שלא נזקקה לתחבורה ציבורית בשל המרחק בין מקום העבודה למקום מגוריה.

החלטנו לדחות את טענת הקיזוז של הנתבעת בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות, בשים לב לכך שהנתבעת לא פירטה בכתב ההגנה את הסכום אותו היא מבקשת לקזז בגין רכיב זה.

החלטנו לקבל את טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת בגין דמי הנסיעות ששולמו לתובעת משך תקופת עבודתה בסך 1,086 ₪, שכן מהראיות שהובאו לפנינו עולה כי התובעת לא היתה זכאית לקבלת דמי נסיעות.

אין חולק כי הכתובת של התובעת בתקופת עבודתה אצל הנתבעת היתה "הצדיק משטפנשט 19, רמת שלמה". אין חולק כי מדובר במרחק של 0.25 ק"מ ממקום העבודה.

בהתאם לפסיקה, עובד המתגורר במרחק של 500 מטרים לפחות ממקום עבודתו ייחשב כמי שזקוק לתחבורה, ולכן יהיה זכאי להחזר הוצאות נסיעה (עע 100/06 עיריית טירה נ' עבד אלרחמן קשוע, ניתן ביום 22.5.06 ופורסם בנבו).

בשים לב לכך, שהתובעת התגוררה שהינו פחות מ-500 מטרים ממקום עבודתה, הרי שהיא לא נזקקה לתחבורה על מנת להגיע למקום עבודתה, ולכן היא לא היתה זכאית לקבלת החזר הוצאות נסיעה מהנתבעת.

במאמר מוסגר נציין כי לא בכל מקרה מתקבלת טענת קיזוז מצד המעסיק, לאחר סיום יחסי עבודה וכתגובה לתביעה שהוגשה על ידי העובד. אולם בעניינה של התובעת, אנו סבורים כי מוצדק לקבל את טענת הקיזוז של הנתבעת, בשים לב להתנהלות התובעת בהליך, ובהתחשב בכלל הטענות שהעלתה נגד הנתבעת ולאור התוצאה שהתקבלה על פי פסק דיננו.

סוף דבר

התביעה נדחית ברובה.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

• הפרשי שכר עבודה בסך 140 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.10.15 ועד למועד התשלום בפועל.

• פיצוי בגין עגמת נפש בסך 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

הנתבעת רשאית לקזז מהסכומים שנפסקו לתובעת בסך 10,140 ₪ סך של 1,086 ₪, ששילמה לתובעת ביתר בגין דמי נסיעות בתקופת העסקתה.

בשים לב לתוצאה, התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין.

ניתן היום, ט"ז חשוון תש"פ, (14 נובמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".