עיזבון פלוני (ז"ל) באמצעות רעייתו היורשת נ' מד"א חדרה ואח'

1. תביעת רשלנות רפואית המופנית כלפי הנתבעת 1 (מד"א) והפרמדיק מטעמה.

לפי הנטען, הקדים הפרמדיק וקבע בטרם עת מותו של המנוח, כאשר היה עליו להמשיך בפעולות החייאה. אקדים ואציין כי ראיתי לקבל התביעה.

2. התביעה הוגשה כתביעת עיזבון. התובעת הינה אלמנת המנוח, והיורשת שלו. המנוח היה יליד ינואר 1935, בן 81 במותו.

3. בישיבת 25.10.18 הגיעו הצדדים להסדר דיוני, כי תצהיר התובעת ימשך מן התיק, בלא שתעלה טענה להימנעות מהעדתה. כך לאור גילה ומצב בריאותה. מאידך, יחקרו ילדי התובעת (יכונו להלן בשמם הפרטי: "שולמית" ו-"אבי") על תצהיריהם. ראה נוסח ההסכמה הדיונית המלא בפרוטוקול הישיבה.

מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הפרמדיק, הוא הנתבע 2 (יכונה להלן: "אמיר") ותצהיר מר יאסר עמאש (יכונה להלן: "יאסר").

גרסת בתו של המנוח – שולמית:

4. אביה המנוח של שולמית היה סיעודי והוא טופל ע"י משפחתו בבית, מהלך כשנה וחצי, עד מותו.

5. לתיק המוצגים צורף באופן חלקי סיכום מחלה מ-13.3.15 ממחלקה פנימית של בית חולים "שיבא" הסוקר את מצבו של המנוח. מצוין שם, בין היתר, כי האנמנזה ניטלה מפי ילדיו, ומדובר בחולה מונשם שהועבר מבית חולים "הלל יפה" כדי לגמול אותו מהנשמה. לדברי ילדיו, עד כה צלול ועצמאי.

ברקע שבר צוואר הירך מימין, פצעי לחץ, אנמיה ותת תריסיות של בלוטת התריס. צוין כי השבר בצוואר ירך ימין נגרם לפני חודשיים, והחולה החליט שאינו מעוניין בניתוח, כאשר החל לקבל טיפול שמרני בביתו, תוך הזנה עם זונדה בשל השכיבה ומתן תרופה.

כעבור 5 שבועות טופל באוגמנטין, בלא הטבה, הוזמנה ניידת מד"א והחולה הונשם. בבית חולים "לניאדו" נעשו מספר נסיונות גמילה, ואף קרדיולוג פרטי (לדברי המשפחה) התרשם שיש לגמול המטופל מהנשמה. לדברי המשפחה היה מספר שעות ללא תמיכה נשימתית, ערכי חמצן עמדו על 30%, סובל מאנמיה, ירידה במשקל מאז השבר.

6. שולמית מתארת כי ב-29.6.16, בשעה 03:00 לפנות בוקר לערך, הזעיקה אמבולנס של מד"א, שכן הדופק של אביה היה חלש. הפרמדיק אמיר נכנס לבית והמשפחה ביקשה שיתחיל בהחייאה. אמיר נגע ברגל של המנוח, אמר שרגלו יבשה וכי המנוח מת מזמן.

לבקשת שולמית עשה אמיר בכל זאת א.ק.ג. למנוח וגילה כי יש דופק חלש. חרף ממצא זה, חזר על דבריו לפיהם מת המנוח מזמן ולא ביצע החייאה.

יאסר הוציא את מכשירי ההחייאה לאחר שראה שאביה של שולמית חי והדופק נחלש, שכן רצה להתחיל בעיסוי לב. אמיר הפרמדיק מנע זאת ממנו.

באותו זמן, האח אבי עשה למנוח עיסוי לב. הפרמדיק אמר שיש לעשות שני עיסויים ושתי הנשמות, כאשר הנכון הוא שיש לעשות 30 עיסויים ושתי הנשמות. האח הצליח להעלות את הדופק של המנוח מ-27 ל-73.

כאשר ביקשה המשפחה מן הפרמדיק שיעשה טיפול כלשהו והחייאה עם שוק חשמלי, צרח עליהם אמיר כי הם מושפעים מסרטים ורק בסרטים עושים שוק חשמלי.

אמיר סילק את עוזריו שהגיעו עימו – יאסר ואדם נוסף, ויצא גם הוא. אמיר ועוזריו נותרו בחוץ כשעתיים, כאשר האח אבי מנסה במהלך אותן שעתיים לבצע החייאה.

השוטרים שהגיעו חקרו את המשפחה ואת הפרמדיק. לאחר כשעתיים חזר אמיר, עשה למנוח א.ק.ג. נוסף ומסר שהוא מת, כאשר ה-א.ק.ג הציג אכן קו ישר.

שולמית מציינת שאמיר מסר במשטרה כי ביצע החייאה (20 דקות) , אך בדוח הרפואי למד"א נרשם במספר מקומות כי לא בוצעה החייאה. ואכן לא בוצעה.

שולמית מציינת כי אמיר טען במשטרה כי לא בוצע תיעוד, שכן המשפחה הפריעה. אך בפועל יש א.ק.ג. המראה דופק. בניגוד לקביעת אמיר, הפרמדיק שקבע את שעת המוות כ-3:35 הראה ה-א.ק.ג ב-3:37 כי המנוח עדיין חי.

7. בניגוד לטענת אמיר כי היה קשיון אברים, הראה ה-א.ק.ג. כאמור כי המנוח חי. הבדיקה היחידה שעשה אמיר הייתה בדיקת דופק ברגל, ואף זו הייתה שגויה. אחיה, אבי, התחנן שייתנו למנוח שוק חשמלי, זריקות, עיסויי לב – ולא נתנו. גם מכשיר הסטורציה אליו חובר המנוח באצבע, הראה שהמנוח היה חי: בתחילה דופק 27 ועם העיסוי של אבי עלה ל-73. גם המגע הידני של אבי הראה דופק כל הזמן.

8. למוצגי התביעה צורף אותו א.ק.ג שלפי הנטען הראה סימני חיים ב-3:37.

צוין שקבלת הקריאה הייתה ב-03:18, יציאה 03:19, הגעה כאמור 03:24.

9. לעת חקירתה הנגדית, אישרה שולמית כי בליל האירוע צפצף מד הסטורציה של המנוח ואז קמו כולם (הכוונה אליה, אחיה אבי ואימה חיה). לדבריה למדה סיעוד במשך שנה אם כי כנראה לא השלימה את התואר. היא אישרה שהתקשרה למד"א והזעיקה אותם, ואז רצה לחדר אביה. לדבריה, הפרמדיק לא רצה לחבר המנוח למוניטור, כאשר נגע ברגלו של המנוח וטען שכבר מת. היא ראתה במד הסטורציה דופק של 27 וגם חשה שהיה דופק כאשר ביקשה לבדוק הדבר באמצעות נגיעה בידו של המנוח, זאת במהלך העיסוי שביצע אחיה אבי למנוח.

10. יש זהות בין תצהירי שולמית ואחיה אבי, כאשר בחקירתו אישר אבי כי הוא שרשם התצהירים, נתן לאחותו לקרוא את תצהירה והיא אישרה שהדברים נכונים בטרם חתימתה.

עצם הכנת התצהירים ע"י אותו גורם גם כאשר מדובר בעד, אינה גורעת כשלעצמה ממהימנות הגרסה, כאשר מדובר באח ואחותו ששהו במקום; ובלבד שאכן קראה שולמית את הרשום ואישרה אותו כנכון בטרם חתמה בפני עורך דין שאימת את החתימה.

11. עניין שיש לו משמעות הינו השיחה שערכה שולמית עם מד"א, כאשר הזעיקה את מד"א לבית. לטענתה בחקירה לפני שהגיע מד"א הרגישה דופק בידו של המנוח וגם מד הסטורציה הראה שיש דופק, לעומת זאת, לעת חקירתה השמיע לה בא כוח מד"א הקלטת השיחה בה היא מזעיקה את מד"א. ניתן לשמוע הדחיפות והלחץ בקולה של שולמית, היא מבקשת לשלוח ניידת מהר, לשאלות המוקדן היא משיבה שהמנוח לא נושם וכי אין דופק, וכי אחיה מנשים אותו עם בלון חמצן ואמבו.

המוקדן של מד"א מסר שיש לבצע עיסויים ולא הנשמות (ככל הנראה מאחר ושולמית מסרה למד"א כי אין דופק).

12. גרסה זו של שולמית לגבי מצב המנוח עת הזעיקה את מד"א, עומדת בניגוד לגרסת אחיה, לפיה עת הוזעקה ניידת מד"א כן היה למנוח דופק.

שולמית לא זכרה מה מסרה למד"א בשיחה. כאשר הושמעה לה השיחה והיא עומתה עם הסתירה, הסבירה כי מסרה למד"א שאין דופק כדי שישלחו את הניידת במהירות, היינו כדי לעורר בהם תחושת דחיפות. במילים אחרות, היא מסרה ביודעין לשיטתה גרסה כוזבת למד"א לפיה אין דופק למנוח כדי לזרז הגעת הניידת.

13. לגבי מצבו הבריאותי של המנוח, השיבה בתחילה שלא הייתה לו סוכרת ולאחר מכן ציינה שאינה יודעת. היא אישרה שהמנוח לא היה יכול להסתובב לבד אך הוא הובל בדירה באמצעות כיסא גלגלים.

ביחס לנוכחות האח הנוסף, היא ציינה כי הגיעה בשלב מאוחר בהתרחשות, הינו לא היה שם כאשר הגיע צוות מד"א לדירה ולא נכח בזמן ההתרחשות הסוערת אלא רק בשלבים הסופיים של האירוע.

גרסת בן המנוח – אבי:

14. תצהירו של העד מהווה למעשה חזרה על תצהיר אחותו, באותו נוסח. אזכיר פרטים שנוספו מפיו בחקירה.

15. בחקירתו אישר אבי כאמור כי הוא שהכין את תצהירו שלו ואת תצהיר אחותו והאחות קראה ואישרה את נכונות הדברים בטרם חתמה והיא שהוסיפה את ההערה כתב יד בסוף התצהירים כי במדידה ובמגע ידני כל הזמן היה דופק. הוא עצמו לא מדד דופק באופן ידני מעבר למה שראה במד הסטורציה (הדבר מובן שכן היה עסוק בניסיונות החייאה על ידי עיסוי והנשמה – הערה שלי י.פ.)

16. לטענת אבי, לא סבל אביו המנוח מסוכרת והוא לא ידע למסור אם סבל מאנמיה. הוא זכר שסבל מפצעי לחץ בעבר לעת אשפוזו, ולכן גם מיטתו בבית הייתה עם מזרון מיוחד שנועד לסייע במניעת פצעי לחץ. ואכן לדבריו, עובר לפטירתו, כבר לא היו למנוח פצעי לחץ. הוא אישר כי המנוח סבל משבר שלא נותח, אם כי לדבריו התאחה. הוא אישר כי המנוח לא היה מסוגל להתהלך בכוחות עצמו, ואבי היה מוליך אותו עם כיסא גלגלים בדירה. המנוח היה יכול לעמוד רק עם תמיכה.

יחד עם זאת היה המנוח ערני , היה קורא עיתון, ומעדותו של אבי ניתן להסיק שהיה מסוגל להביע רצונות, אם כי לא לדבר - לאור החור בצווארו (נערך למנוח בזמנו פיום קנה כדי לאפשר נשימה חופשית. לדברי אבי, עובר לפטירתו כבר היה המנוח גמול או כמעט גמול מן הצורך בחיבור למכונת הנשמה ).

הערה שלי – י.פ.: טענה זו לפיה כבר לא נזקק המנוח למכונת הנשמה או כמעט כבר לא נזקק, לא נתמכה אמנם בתיעוד רפואי, לפחות לא כזה שצורף לראיות התביעה. עם זאת זכו הדברים לחיזוק בעדות רופא המשפחה שהעיד כי המנוח כבר לא נזקק לשימוש קבוע בטראכוסטום, אלא רק לפי הצורך. מכל מקום, ציינתי הדבר לשלימות התמונה, ואין בו כדי לשנות מן התוצאה.

17. אבי נהג לישון באותו חדר עם אביו המנוח כדי להשגיח עליו, והוא אף היה מטפל בו בשוטף כגון: נותן לו תרופות, מקלח אותו וכו'. אחותו שולמית הייתה בחדר נפרד והאם בחדר נפרד. אבי היה מתעורר כל שעתיים בערך כדי לטפל במנוח כגון: לשנות תנוחתו, לסדר המיטה ומה שנדרש. מבחינת הטיפול השוטף במנוח קיבלה המשפחה הדרכה לשימוש במכשיר האמבו (מכונת ההנשמה) ובלון החמצן, ובמד הסטורציה ( שהיה מחובר לאצבע המנוח) על ידי יחידת שק"ד (יחידה של קופת החולים המדריכה משפחות ביחס למטופלים הזוכים לסיעוד במסגרת הביתית).

18. לדברי אבי, והדברים מסברים את האוזן , כוון מד הסטורציה בזמנו על ידי הרופא (היחידה הרפואית המספקת את המד היא אכן שאמורה לכוון מתי יתריע המד, היינו, מתחת לאיזה אחוז של ריווי חמצן). עוד לדבריו, מד הסטורציה הספציפי של המנוח מדד לא רק ריווי חמצן אלא גם ערכי דופק. טענה זו של אבי לא נסתרה והיא מקובלת עליי.

בעבר ועד ליל האירוע, לא התריע מכשיר הסטורציה, אולם בליל האירוע אכן התריע בסביבות השעה 03:00, ואז קמו בני המשפחה. המנוח לא יכול היה לדבר לאור הטראכוסטום בצווארו אך חיווה בידיו לכיוון פניו לאות שחסר לו אוויר. שולמית רצה לטלפון בסלון להזעיק את מד"א באמצעות הטלפון הקווי ששם. הוא עצמו לא שמע את השיחה שניהלה שכן היה עסוק באביו והשיחה התקיימה כאמור בחדר אחר (משמיעת אותו קטע בהקלטה שהושמע לשולמית במהלך הדיון עולה כאמור כי ניכר הלחץ בקולה, אך היא לא דיברה בצעקות, כך שאכן סבירה טענת אבי שלא שמע את השיחה).

19. אבי מצידו חיבר את המנוח לבלון חמצן והחל להנשים במכונת ההנשמה. גם כשאמיר הפרמדיק סיים, המשיך אבי בעיסויים. אחותו מצידה היא שבדקה ביד אם יש דופק ולא הוא עצמו (הוא תיקן בעניין זה הרישום התואם בכתב יד , שהוסיפה אחותו אף לתצהירו).

20. אבי אישר שאמיר נתן שוק חשמלי למנוח לבקשת המשפחה.

21. ביחס לנוכחות האח הנוסף – גם אבי אישר שהוא הגיע לקראת סיום האירוע, היינו, ניתן להבין שלא נכח בשלבים הראשונים, שכללו מתן השוק החשמלי.

22. אבי ציין כי בתחילה הראה מד הסטורציה דופק נמוך של 27 פעימות לדקה, אך עם העיסויים הצליח אבי להעלות את הדופק ל – 72.

עד כאן לגרסת עדי התביעה.

23. בכתב ההגנה נטען כי אמיר הפרמדיק חיבר המנוח למוניטור מיוזמתו, כדי לבדוק אם יש פעילות חשמלית של הלב, וכחלק מן הפעולות הדרושות לקביעה אם מדובר באדם חי או מת. המוניטור הצביע מיד על העדר פעילות חשמלית של הלב (אסיסטולה - היינו קו ישר). בנוסף, לא היה למנוח דופק מרכזי או פריפרי. במסגרת שיחת הפרמדיק עם המוקד הרפואי של מד"א, הוא ציין שהמוניטור הראה העדר פעילות חשמלית של הלב ב-3 לידים (חיבורים של המכשיר לאזור הלב). ראה סעיף 8 לכתב ההגנה.

מד"א טענה בכתב ההגנה כי המנוח היה מת באופן ודאי כאשר הגיע הצוות לבית, ולכן אכן לא היה מקום לבצע בו החייאה. בסעיף 12.3 צוין כי בניו של המנוח, לאחר שהמוניטור הראה מיד העדר פעילות חשמלית של הלב, המשיכו על דעתם לבצע במנוח פעולות הנשמה ועיסוי לבבי, בעודו מחובר למד סטורציה המודד ריווי חמצן בדם. במהלך פעולת ההחייאה טלטלו את גוף המנוח ולכן מכשיר הסטורציה צפצף, שכן קלט אותות סרק, ויש להניח שלכן סברו בני המשפחה שיש למנוח דופק. קישיון האיברים היה מפושט באופן ודאי, שכן כאשר הרים אמיר את רגלו של המנוח, כל גופו התרומם עמה. אמיר הדריך את בני המשפחה כיצד לבצע פעולות ההחייאה בצורה נכונה, למרות שלדעתו לא היה צורך בפעולות החייאה, שכן המנוח מת, והכל על מנת לרצות את בני המשפחה (סעיף 12.7 לכתב ההגנה).

גרסת הנתבע 1 – אמיר:

24. הנתבע 1 הינו פרמדיק והיה ראש הצוות שהוזנק לבית המנוח, יחד עם החובש נהג יאסר. לדברי אמיר, הוא זוכר היטב את פרטי המקרה בשל נסיבותיו המיוחדות. אמיר מציין כי תצהירו נערך על בסיס זכרונו, דוח האט"ן שמילא וטופס ההכרזה על פטירה שערך.

הצוות הגיע לבית המנוח ב-3:24. כשנכנסו לבית הבחינו במנוח כשהוא שוכב במיטה סיעודית גדולה ומחובר למד סטורציה. במקום נכחו שני גברים חסונים שאמיר הניח שהינם בניו, רעיית המנוח, ואישה צעירה יותר שהציגה עצמה כאחות. אחד הגברים עיסה את החזה של המנוח והשני הנשים אותו דרך הטראכוסטום.

25. ההמולה בבית הייתה רבה. בני המשפחה ציינו שהמנוח בן 81, חולה, נושם דרך הטראכוסטום, מוזן באמצעות זונדה וכי בבוקר בדק אותו רופא בבית.

כבר בהתבוננות ראשונה הבחין אמיר בסימני מוות מובהקים: המנוח לא נשם, צבע עורו היה צהוב ירוק, הגוף היה בקישיון איברים נרחב. אמיר חיבר מיד את גוף המנוח למוניטור כדי לבדוק אם יש פעילות לבבית, וביקש מבניו להפסיק לזמן מה את ההנשמה, כדי שהמוניטור יוכל לתת תוצאות אמת. המוניטור הצביע מיד על קו ישר בתרשים, היינו העדר פעילות לבבית, אך בני המנוח מנעו מאמיר להמשיך ברישום באמצעות המוניטור ולהוציא פלט והתעקשו להמשיך בנסיונות החייאה. כאמור, הם טלטלו את גוף המנוח במהלך העיסויים, ולכן צפצף מד הסטורציה, והם סברו בטעות שלמנוח יש עדיין דופק.

26. אמיר ערך למנוח בדיקות נוספות על מנת לבדוק אם יש סימני חיים. המנוח היה מחוסר הכרה, בלי קולות לב והאזנה, בלי תנועות נשימה, וקשיון האיברים היה נרחב (אמיר מציין כי בדק את הלסת וגם 4 גפיים, וכאשר הרים את רגל המנוח, כל הגוף התרומם עימה). לא היה דופק מרכזי או פריפרי, האישונים מורחבים ואינם מגיבים לאור.

27. לאור ממצאי הבדיקה הקלינית והרישום במוניטור, לא היה ספק שהמנוח נפטר, ואמיר הסביר זאת בעדינות לבני המשפחה. האחרונים היו נסערים מאוד וסירבו לקבל את הבשורה הקשה. תחת זאת המשיכו לנסות להחיות ודרשו מהצוות להמשיך עם מאמצי החייאה ולתת למנוח שוק חשמלי באמצעות מכשיר הדיפריבילציה של הצוות.

האווירה בבית הייתה סוערת ואמיר חש מאוים. הוא צלצל למוקד הרפואי של מד"א לקבלת אישור מרופא המוקד לקבוע את מות המנוח ולהזמין משטרה לבית (זימון המשטרה הינו פעולה שגרתית בכל מקרה של פטירת בית). אמיר ביקש לזרז את הגעת המשטרה בשל החשש מבני המשפחה, בפרט בני המנוח.

28. בסיטואציה המורכבת בה מצא עצמו הצוות, הבין אמיר שאין מנוס משיתוף פעולה עם בני הבית כדי לרצותם, למרות שלא היה שום טעם לבצע החייאה.

לכן אמיר הדריך אותם איך לבצע נכון את פעולות ההחייאה שביצעו במנוח (עיסויים והנשמות) ולמיטב זכרונו הצוות אכן אף נתן למנוח שוק חשמלי אחד כדי לרצות את המשפחה. עם זאת, הוא ויאסר לא ביצעו פעולות החייאה (עיסויים, הנשמות, עירוי, הזלפת תרופות).

29. במהלך השהות בבית הטיחו בני המשפחה האשמות וקללות באמיר, כגון שבא להרוג את האב, שהאב הוא גיבור ישראל והוא מכיר אותו, והטיחו באמיר שהוא רוצח. תעודה מזהה של המנוח ניתנה לצוות רק לאחר ששוחחו השוטרים עם בני המשפחה ועד שהגיעו השוטרים המשיך הצוות לנסות ולהסביר שלא ניתן להחזיר את המנוח לחיים, גם לא ע"י מתן שוק חשמלי, כפי שאולי הבינו בני המשפחה בטעות מתוך צפייה בתוכניות טלוויזיה וסרטים.

30. יאסר לא אמר בשום שלב שהוא חושב שיש לבצע החייאה. יאסר גם לא סולק החוצה בניגוד לאמור בתצהירי התובעים. כאשר הגיעה המשטרה למקום, שוטר נכנס לשוחח עם המשפחה ואמיר ויאסר המתינו בחוץ. בהמשך הגיעה גם קצינת משטרה ולאחר כשעה נכנסו אמיר ויאסר בחזרה. המשפחה הייתה רגועה מעט יותר, ואמיר חיבר את המנוח שוב למוניטור כדי להדפיס פלט של רישום אסיסטולה, שעליו לצרף לטופס ההכרזה על מוות. אמיר מסר את פרטי האירוע לשוטר שנכח במקום והוא מצרף את הודעתו. כמו כן, צירף את פלט השיחה בינו לבין מוקד מד"א.

31. הודעתו של אמיר במשטרה:

באותה הודעה מסר אמיר בין היתר כי לא ניתן היה לבצע תיעוד של המוניטור, וכי הצוות המשיך בניסיונות החייאה במשך 20 דקות, וזה רק כדי לרצות ולהסביר לבני המשפחה את המצב (כיום אין עוד חולק כי הצוות לא ביצע פעולות החייאה במנוח בעצמו – הערה שלי י.פ.). אמיר עומת עם גרסה זו בחקירתו ואישר כי אכן הוא ויאסר לא ביצעו החייאה, לדבריו ,הכוונה בגרסה זו שמסר למשטרה, הייתה בסך הכל לומר כי המשפחה היא שביצעה החייאה בהדרכת אמיר (לרצונה של המשפחה כאמור, שכן היה ברור לאמיר, לגרסתו, שמדובר בפרקטיקה עקרה, שכן המנוח כבר נפטר).

32. בחקירתו הנגדית ציין אמיר כי מרגע הגעתו עם יאסר לדירה חיבר את המנוח למוניטור בתוך כמה שניות ומדובר בפעולה מבין הראשונות שביצע (לגרסת שולמית ואבי, בחקירתם, לקח גם זמן עד שחובר המנוח למוניטור. הם טוענים כי אמיר הסתפק בנגיעה ברגלו של המנוח ממנה הסיק כי נפטר, ולא אבה בתחילה לחברו למוניטור).

33. אמיר הבהיר כי המנוח היה מחובר למוניטור כבר מתחילה והמוניטור אכן הראה קו ישר, אך באותו זמן לא ניתן היה (לאור הפרעות המשפחה שהתעקשו על החייאה ומתן שוק חשמלי) להדפיס את פלט המוניטור. ניתנה הנחיית הדפסה במועד בו ניתן למנוח שוק חשמלי (שניתן כאמור לגרסת אמיר רק כדי לרצות את המשפחה).

34. אמיר אישר כי פרפור חדרים מחייב טיפול דחוף, שאם לא יינתן ימות החולה. לגבי פעילות חשמלית לבבית – תלוי על מה היא מעידה: לעיתים ניתן לקבוע מוות גם כשיש פעילות חשמלית אם לא מעידה היא על פעילות לבבית. לעומת זאת, אם מדובר בפעילות חשמלית המעידה על דופק, הרי מדובר על אדם חי שיש לטפל בו כאמור בדחיפות.

35. אמיר שב וציין כי קיבל אישור לקבוע את המוות מן המוקד עוד לפני שנתן את השוק החשמלי בשעה 3:37 וכי השוק ניתן רק לאור התנהגות המשפחה, היינו כדי לרצותם. אחרי מתן השוק הראה גוף המנוח ארטיפקטים המהווים רעש חשמלי. אמיר לא ציפה לראות, ואכן לא ראה, חזרה של דופק.

36. מעיון בתדפיס המוניטור עולה כי אכן ניתנה הנחיית הדפסה רק בשעה 3:36. השוק החשמלי, כעולה מן התדפיס, ניתן ב – 03:37:35.

37. תמליל השיחה המוקלטת שבין אמיר למוקד מד"א (ההקלטה כוללת גם דברים שהוחלפו בין המשפחה לצוות):

א. נשמע ויכוח בין הצוות למשפחה, כאשר חלקו הראשון של הויכוח לא תומלל. בהמשך מסביר הצוות למשפחה שהמנוח לא בר החייאה ושהצוות לא עובד על המשפחה, וכי המנוח איבד כל פעולה חשמלית מזה זמן רב. המשפחה דורשת שאם כך, ייתן למנוח חשמל והצוות משיב שזה לא עובד כך. כאשר מועבר אמיר לרופא המוקד, הוא מסביר שיש אדם בקשיון איברים מורחב והמשפחה מתעקשת שהוא יבצע החייאה על אדם שיש בו מוות ודאי לחלוטין (ברקע נשמעות צעקות: "תן לו חשמל"). אמיר מסביר שהמשפחה לא מבינה שמדובר במוות ודאי, וכי להערכתו נפטר המנוח לפני כשעתיים לפחות. רופא המוקד מבקש לדעת אם יש כתמי מוות ונענה שעדיין לא. הרופא מבקש לדעת מה לגבי אישונים ורפלקסים ונענה שהאישונים מורחבים עד הסוף ואין רפלקסים. הרופא משיב שמבחינתו לא צריך להתחיל החייאה, ואמיר מבקש להזמין המשטרה כדי להסביר להם (המשפחה ממשיכה לצעוק ברקע: "תן לו חשמל").

רופא המוקד שואל את אמיר האם עשה לו את כל הביקורת, 3 לידים וכל זה, ואמיר משיב שעשה הכל. הוא ממשיך להסביר שהמשפחה לא מבינה.

ב. שיחה שניה שתמלילה צורף, הינה שיחה נוספת בין אמיר למוקד, המפרטת את ההשתלשלות. לענייננו רלבנטי שאמיר מוסר שהצוות הגיע ב-3:24, בתוך 10 דקות בערך גם סיים את התהליך מול הרופא. שיחה זו מתנהלת כאשר המשטרה כבר הגיעה. המוקד מציין שהמשפחה מנסה לעשות עיסויים במהלך שנמשך כבר כשעה, כאשר למוקד ברור שמדובר בפרקטיקה עקרה, שכן המנוח נפטר.

אמיר מוסר שיש שם מי שאומרת שהיא אחות, אך היא לא מכירה שום טרמינולוגיה רפואית, והאח מדבר קצת בתאוריות קונספירציה כאשר הדינמיקה נראית בעייתית. בהמשך, השיחה נסובה על אי מסירת מסמך מזהה ע"י המשפחה, וכיצד יש לנהוג מבחינת הרישום של דוח הפטירה, היינו האם לרשום פלוני אלמוני.

38. בדוח הארוע של מוקד מד"א מצוין: "מחוסר הכרה, חולה עם טרכאוסטום. הבן מבצע הנשמה באמבו + עיסויים. אמיר הפרמדיק מדווח שהמשפחה נסערת ומסרבת לקבל מוות ודאי. מסרבים למסור פרטים לצוות. מסרבים להוצאת סטריפ מוניטור. הצוות ממתין למשטרה מחוץ לדירה. ניידת משטרה נמצאת במקום הארוע. המשפחה מסרבת לשתף פעולה".

גרסת יאסר:

39. יאסר הוא חובש ונהג אמבולנס. הוא הגיע עם אמיר לבית המנוח, שם הייתה המולה רבה. נכחו במקום שני גברים, כנראה בניו של המנוח, אשתו ואישה צעירה יותר שיאסר לא יודע מי היא, אך הציגה עצמה כאחות (ברור שהכוונה לשולמית – י.פ). הבנים ביצעו במנוח פעולות החייאה (עיסויים והנשמות).

40. אמיר ויאסר ניגשו למנוח. יאסר התרשם שהוא אינו בין החיים. אמיר חיבר את המנוח למוניטור שהראה אסיסטולה, היינו העדר פעילות חשמלית של הלב. אמיר ביצע בדיקות שונות לאיתור סימני חיים (האזנה ללב, בדיקת דופק ונשימה, קישיון איברים ובדיקת אישונים), גם הבדיקות הראו חד משמעית שהמנוח נפטר.

בני המשפחה היו נסערים מאוד. צעקו ולא הסכימו לקבל שהמנוח נפטר. בניו המשיכו לבצע עיסויים והנשמות בעצמם והמשפחה ניסתה לשכנע את הצוות להחיות את המנוח ולתת לו שוק חשמלי. אמיר ויאסר ניסו להסביר שאין דרך להחזיר את המנוח לחיים, לשווא. בלי ברירה, מחשש להתנהגות בני המשפחה, שיתפו אמיר ויאסר פעולה עימם, כדי לרצותם. אמיר הסביר איך להנשים נכון את המנוח ולמיטב זכרונו של יאסר גם נתן הצוות שוק חשמלי אחד באמצעות הדפיברילטור.

41. אמיר צלצל למוקד הרפואי וביקש אישור מן הרופא לקביעת מוות, וזירוז הגעת המשטרה. בשום שלב לא חשב יאסר שיש סיכוי להחיות המנוח, לא אמר למשפחה שהוא רוצה לעשות זאת, ואמיר לא סילק אותו מן הבית.

42. כשהמשטרה הגיעה, יצאו אמיר ויאסר והמתינו שהשוטרים יסיימו לשוחח עם המשפחה. לאחר כשעה נכנסו בחזרה, אמיר חיבר את המנוח למוניטור כדי לתעד את האסיסטולה (העדר פעילות לבבית), ערך את הדוח הרפואי ומילא טופס הכרזה על מוות.

43. גם בחקירתו ציין יאסר כי כשהגיעו הוא ואמיר לדירה חובר ישר המנוח למוניטור, ואישר שהוא ואמיר לא ביצעו החייאה. הוא אישר כי עמד לצד מיטת המנוח אך לדבריו לא ראה את המוניטור ולא זוכר שראה את הפלט.

44. בעוד שבסעיף 7 לתצהירו, ציין כי למיטב זכרונו גם ניתן שוק חשמלי אחד באמצעות הדיפריבילטור, הרי בחקירתו ציין כי אין הוא זוכר אם ניתן. הוא ציין שלא ראה את המוניטור גם שניתן השוק החשמלי למנוח וכי אמיר הוא שחיבר את המוניטור ונתן את השוק.

45. הוא לא זכר אם הוציא מתיקו מכשיר לעיסוי לב (גרסת שולמית ואבי הינה כזכור שהוציא אך שאמיר טען שאין צורך).

46. הוא לא שמע את השיחה בין אמיר למד"א.

47. חקירתו הקצרה הותירה רושם שאינו זוכר באופן בלתי אמצעים את הדברים או לחלופין שהוא מעדיף שלא להיכנס לפירוט יתר. שתי האפשרויות קבילות אך קשה להלום כי העד לא ראה דבר כאשר עמד לצד מיטת המנוח לעת ההתרחשות הסוערת.

48. דוח מד"א (אט"ן) והודעת פטירה שמולאו ע"י אמיר, צורפו אף הם לתיק המוצגים על ידי שני הצדדים. להלן עיקרי הדו"ח:

בפרק "תלונה עיקרית" צוין שהתלונה היא: "קביעת מוות, מוות ודאי, לא בוצעה החייאה". צוין שהמנוח נמצא במיטה, ובני משפחתו מבצעים החייאה.

בפרק בדיקה צוין: "מחוסר הכרה, חיוור, ללא דופק מרכזי או פריפרי, אסיסטולה ב-3 לידים, ללא תנועות נשימה וללא קולות נשימה, קשיון איברים נרחב. אישונים מורחבים ולא מגיבים לאור. מוות ודאי – לא בוצעה החייאה".

בפרק "הערות" צוין כי: "עקב התנגדות המשפחה, הצוות לא הצליח לתעד אסיסטולה (עקב מגע רציף בגופת המנוח). לאחר הגעת קצינת המשטרה, בוצע תיעוד".

בפרק "היסטוריה רפואית" צוין שמדובר באדם סיעודי ומונשם. שעת הבדיקה צוינה כ-03:24. כאשר המנוח לא נושם, אין דופק, אישונים מורחבים, לא מגיבים, עור חיוור וקר. צוין שחובר מוניטור.

49. בהודעת הפטירה ציין אמיר את שעת המוות כשעה 03:35. ברור שמדובר בקביעה שניתנה לאחר שניתן לאמיר וליאסר לשוב ולהכנס לחבר גופת המנוח למוניטור, כדי לקיים הנוהל הנדרש לשם הכרזה על מוות. היות והצוות הגיע לדירה ב-03:24 וחלפה מעל שעה עד ששבו ונכנסו לשם חיבור מחדש של המנוח למוניטור, ברור שמדובר בהערכה בדיעבד של אמיר לגבי שעת הפטירה. יחד עם זאת, לאור המחלוקת החריפה ותחושת האיום שחש אמיר בתכוף קודם מצד בני המשפחה הנסערים, הדעת נותנת שנקב בשעה שמבחינתו היוותה רף עליון לקביעת המוות.

לכתב התביעה צורפה חוו"ד של רופא משפחה שטיפל במנוח – ד"ר עבד אל קאדר:

50. הרופא מציין כי יום לפני שנפטר המנוח, היה אצלו בביקור שגרתי. חלק מחוות הדעת נסמך על גרסת בני המשפחה והינו בבחינת עדות שמיעה. החלק הרלבנטי הינו זה בו קובע הרופא כי שעת המוות נקבעה בשעה 03:35, כאשר ה-א.ק.ג. מראה ב-3:37 כי המנוח עדיין בחיים והפרמדיק, לדברי המשפחה, לא נקט שום צעד כדי לעזור למנוח. במצב זה נהוג להתחיל החייאה לפי פרוטוקול ALS, ולבצע כל פעולה אפשרית כדי להציל חיים ולא להסתפק באמרה שהמנוח נפטר. לאור מה שהמשפחה מדווחת ובדיקת המסמכים וה-א.ק.ג. היה סיכוי להחזיר המנוח לחיים ואולי להצילו.

51. לא ראיתי לייחס משקל רב לחוות הדעת של ד"ר עבד אל קאדר. אמנם נחצתה המשוכה הפורמלית של הגשת חוות דעת כמצוות תקנה 127, והוצבה התזה הרפואית כנדרש. אולם להבדיל מן הצורך לדון בשאלה כלום נכונה התזה או לא (ואכן התברר שנכונה היא), הרי הרופא בו מדובר הינו רופא משפחה כללי, שאף אינו רופא מומחה. זאת כפי שאישר בחקירתו. זאת ועוד, תחום המומחיות הנדרש בתיק זה הינו אחד משניים: או מומחה קרדיולוג שיש לו התמחות בהפרעות קצב, או מומחה בתחום בתחום הרפואה הדחופה. מומחים בשני תחומים אלה, הינם בעלי מומחיות בפענוח תרשימי מוניטור, ופענוח התרשים הינו למעשה לב המחלוקת שבמומחיות, הואיל והפענוח בהחלט מקרין גם על הגרסה העובדתית השונה משני העברים. כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן ההבדל שבין עובדה וסברה שברפואה, אינו הבדל דיכוטומי. לא אחת יכול ומסקנות שבמומחיות, תהא להן נפקות והקרנה על בחינת סבירות ומהימנות גרסה שמציב בעל דין.

52. מכל מקום, חקירתו הנגדית של ד"ר עבד אל קאדר חיזקה שאין הוא בעל המומחיות הנדרשת, למרות שמקובל אף עלי שכרופא משפחה כללי יכול הוא לפענח תדפיס מוניטור של א.ק.ג.. אולם רמת המומחיות הנדרשת כאן, במה שקשור לפענוח אותו תדפיס, הינה כאמור בדרגה מתמחה יותר, של מי שזה תחום עיסוקו בשגרה ויש לו יתרון המומחיות הספציפית, והניסיון העודף. הן מומחה הנתבעים, ובודאי המומחית מטעם בית המשפט, הינם בעלי המומחיות הנדרשת בעניין זה.

53. בחקירתו הנגדית ציין ד"ר עבד אל קאדר פרטי רקע רפואיים הנוגעים למנוח, שהוא היה רופאו המטפל. עד כשנה וחצי לערך לפני פטירתו היה המנוח בקו הבריאות. אולם עם שובו מארצות הברית חלה התדרדרות. פרטי הרקע הרפואיים של המנוח כבר נזכרו ואין צורך שאשוב עליהם. ד"ר עבד אל קאדר אישר כי פצעי הלחץ מהם סבל בזמנו, זכו למזור בטיפולה המסור של משפחתו, והוא לא היה מונשם, אם כי היה עם זונדה דרכה הואכל. אף הוא ציין כי המנוח לא סבל מסוכרת. גם בלא סוכרת, מדובר באדם סיעודי שמצבו הרפואי, גם תחת טיפולה המסור של משפחתו, ברור שהיה קשה.

54. ד"ר עבד אל קאדר הסכים כי מי שנמצא בלא דופק, היינו בלי פעילות לבבית, מהלך 24 דקות (כזכור, הארוע החל בשעה 03:00, מד"א הוזעקה כ-18 דקות אחר כך, והצוות הגיע לבית ב-03:24), סיכויי השרידה שלו קלושים. אני נכון להצטרף למסקנה זו, ואף להפחית מאותו פרק זמן, כך שגם מי שאין לו כל פעילות לבבית , ולו 10 דקות, סיכויי שרידותו קלושים. אולם, תיאור זה מניח הגרסה העובדתית מטעם הנתבעים, שכזכור שנויה במחלוקת. אין לנו תדפיס מוניטור לפרק הזמן שממנו חובר המנוח למוניטור מעט לאחר הגעת מד"א לדירה. בין אם מדובר בפרק זמן של שניות כטענת אמיר, ובין אם מעט יותר, מקובל עלי שהמנוח חובר למוניטור מעט בתכוף להגעת מד"א. השאלה מה הראה המוניטור. אמיר מציין שהראה קו ישר, המלמד על מוות - מסקנה שנתמכת לדבריו גם ביתר הבדיקות שערך. מטעם התביעה טוענים העדים (שולמית ואבי) כי למנוח היה דופק ופעילות לבבית, וכי הגרסה שנמסרה למד"א ע"י שולמית שאין לו דופק, עת הזעיקה את מד"א, לא הייתה אמיתית, ונעשתה מתוך תחושת דחיפות כדי שמד"א יגיעו בהקדם, וכי למנוח עוד היה דופק עת הגיע הצוות לדירה. השאלה אלו מבין הגרסאות נכונה.

55. ברור שלאמיר לא הייתה שום כוונת זדון, אך השאלה האם אכן פענח נכוחה את סימני החיים אצל המנוח, וקרא נכוחה את המוניטור מעת שחיבר אליו את המנוח. ברור שהיה פרק זמן, ולו קצר, שבו הראה המוניטור את שהראה, ורק אז מסר אמיר את מסקנתו למשפחה כי המנוח נפטר, וזו סירבה לקבל את המסקנה, והמשיכה בעיסויים ובהנשמה. בשל אותם עיסויים, מקובל עלי שאכן לא יכול היה אמיר להפיק פלט מוניטור המתעד המצב הלבבי. גם ד"ר עבד אל קאדר אישר כי כל זמן שמעסים, לא ניתן להדפיס פלט מוניטור המתעד אסיסטולה (קו ישר רציף) כדי לקבוע מוות.

אולם השאלה מה הראה המוניטור בטרם הודיע אמיר למשפחה שהמנוח נפטר. כפי שיבואר, חוות דעתה של מומחית בית המשפט אינה מותירה מקום לספק, כי בעת שחובר המנוח למוניטור, מעט לאחר שהגיע צוות מד"א לדירה, עדיין הייתה למנוח פעילות לבבית, גם אם חלשה, והוא היה נתון בפרפור לבבי. קו ישר קבוע במוניטור משמעו אכן מוות, אלא שלא יתכן ש-13 דקות לאחר שהגיעו אמיר ויאסר עדיין היה המנוח בפרפור לבבי, אם כבר נפטר. מי שמצוי בפרפור לבבי, אינו בגדר נפטר, ויש לבצע לגביו פעולות החייאה נדרשות. על כך לא חלק גם ד"ר ערן טלאור – מומחה הנתבעים.

56. ד"ר עבד אל קאדר ציין בחקירתו כי מצוקה נשימתית יכולה להתפתח תוך דקות.

הוא אישר שבמקרה של אדם כמו המנוח הרתוק למיטתו מעל שנה, יש מצב של דלדול שרירים ולכן הקישיון שלאחר המוות יכול להופיע מהר יותר מאשר אצל אדם בריא יחסית שנפטר, וכי לאדם כזה קשה יותר להתאושש מאירוע נשימתי או לבבי. אולם שוב, אף תחת ההנחה כי המנוח יכול היה לפתח קישיון איברים לאחר שנפטר, מהר יותר מאשר אדם בריא, השאלה לאשורה הנה מתי נפטר המנוח, והאם אכן כבר היה קישיון אברים מפושט המלמד על פטירה או שמא טעות באבחון הפטירה.

ד"ר עבד אל קאדר אישר כי מי שיש לו לחץ דם נמוך, נהוג למדוד דופק בצוואר לאור הקושי לחוש בדופק ביד. גם תחת ההנחה שלחץ הדם של המנוח היה נמוך, מדובר לכל היותר בנתון עקיף נוסף שיכול אולי להעלות סימן שאלה ביחס לגרסתה של שולמית כי חשה בדופק בידו של המנוח. אך ברור שלא מדובר בנתון שיכול בפני עצמו לשלול גרסה זו קונקלוסיבית. גם אם ברור שקל יותר למדוד דופק צווארי למי שלחץ דמו נמוך, קשה להלום כי לעולם לא יהיו מצבים בהם ניתן יהיה לחוש שיש דופק גם בבדיקה ביד. השאלה שבפנינו אינה שאלה סטטיסטית, אלא שאלה עובדתית. אשוב ואזכיר, כי מעבר להבדלי הגרסאות יש בפנינו ראיה אובייקטיבית אחת והיא פלט המוניטור. גרסאות הצדדים כמובן רלבנטיות, אולם לאור המחלוקת העובדתית יש חשיבות למה ניתן ללמוד מאותו פלט, ככל שיכול הוא (ומתברר שאכן יכול הוא) להקרין על אותה מחלוקת.

הנתבעים הגישו מצידם חוות דעת של ד"ר ערן טלאור - מומחה לרפואה דחופה והרדמה. להלן עיקריה:

57. כשנכנס הצוות לבית ב-03:24, הבחין במנוח כשהוא שוכב במיטה סיעודית ומחובר למד סטורציה המודד ריווי חמצן בדם. אחד הגברים עיסה את חזה המנוח והשני הנשים אותו דרך הטראכוסטום (פתח בצוואר דרכו מנשימים). בני הבית ציינו שהמנוח בן 81, חולה, נושם דרך טראכוסטום, מוזן דרך זונדה. כעולה מתעודת קופ"ח, מדובר במי שהיה לאחר אוטם שריר הלב, ולאחר שבר בצוואר ירך שלא נותח עקב סירוב המנוח.

המומחה מציין נתונים נוספים מדו"ח האט"ן, וחוזר על כך כי בהתבוננות ראשונה נראו סימני מוות מובהקים של חוסר נשימה וקישיון איברים נרחב. המנוח חובר למוניטור כדי לבדוק אם יש פעילות לבבית, והמוניטור הראה קו ישר. למעשה כאן נקבע מותו של המנוח, אך המשפחה חרף הממצאים, התעקשה על המשך נסיונות החייאה.

58. כפי שמופיע במסמך של ארגון הרפואה הבינלאומי (אסמכתא 1) – תזוזה של חולה או לחץ דם נמוך נותנים שגיאות בקריאת מד סטורציה. לדברי אמיר, הייתה טלטלה של גוף המנוח במהלך העיסויים, ולכן קלט המכשיר תוצאות סרק, שגרמו למשפחה לחשוב בטעות שלמנוח יש עדיין דופק. נערכו לו בדיקות נוספות כדי לבדוק סימני חיים. לא נמצאו קולות לב בהאזנה, לא תנועות נשימה של בית חזה, וקשיון האיברים היה נרחב (נסמך על דברי אמיר שציין שבדק לסת ו-4 גפיים, וכאשר הרים את הרגל כל הגוף התרומם עמה). לא היה דופק מרכזי או פריפרי, אישונים היו מורחבים ולא מגיבים לאור.

59. לאור ממצאי הבדיקה הקלינית והרישום במוניטור, נפטר המנוח בוודאות, אך ההסבר לא נשא פרי, ובני המשפחה המשיכו לנסות ולהחיות ודרשו מהצוות להמשיך בהחייאה ולתת שוק חשמלי. הפרמדיק פנה למוקד הרפואי. בשיחה עם הרופא התורן אושר לפרמדיק לאחר בדיקה כי אכן יש אסיסטולה במוניטור, ולאור דברי אמיר כי יש קישיון איברים ואין תגובה של רפלקסים קרניאלים (סימן למוות מוחי), אושר לפרמדיק שאין צורך להמשיך בהחייאה והמנוח נפטר.

60. עד כאן למעשה חוזר המומחה על האמור בתצהיר ובדוח שמילא אמיר. בפרק הדיון הוא מציין כי אין ספק שהמנוח כבר נפטר עת שהגיע הצוות, וזאת ניתן ללמוד בעיקר מכך שנמצא בקישיון איברים. קישיון איברים מופיע בין שעתיים לארבע שעות לאחר המוות. לכן גם מסיבה זו לא ניתן לקבל טענת מומחה התביעה, הנסמך על דברי המשפחה, כאילו היה דופק בזמן הגעת הצוות למקום. קישיון האיברים יופיע רק כמה שעות לאחר הפסקת הפעילות הלבבית.

61. אמיר ביצע כל הבדיקות הדרושות: בחיבור מוניטור ראה שאין כל פעילות חשמלית; בהאזנת סטטוסקופ לא שמע קולות לב; אישונים לא הגיבו לאור, היינו לא היו רפלקסים קרניאלים (האישונים לא מגיבים לאור כאשר יש מוות מוחי, חוסר הכיווץ הוא חלק ממות מוחי); לא הייתה נשימה ובצירוף קישיון האיברים ברור שבוצעו כל הבדיקות הדרושות, ובמוות ודאי שכזה אין שום סיכוי לפעולות החייאה.

62. אין ממש בטענת מומחה התביעה כאילו המנוח היה ללא רקע רפואי. ביחס לטיפול מד"א - טיפול היה מקצועי ובהתאם לנהלים ולפרקטיקה.

63. שוק חשמלי והחייאה ניתן רק כשיש הפרעות קצב מסוג פרפור חדרים. שוק כזה עוצר בעצם את כל הפעילות החשמלית בלב, בתקווה שהלב יחזור לפעילות סדירה. כאשר יש במוניטור קו ישר, היינו אין שום פעילות חשמלית של הלב, ברור שאין מקום למתן שוק חשמלי שעוצר את הפעילות החשמלית. לא ניתן לקבל את הטיעון לפיו ב-03:37 הראה המוניטור פעילות לבבית. פלט המוניטור שהוצג בפני המומחה אינו מדגים פעילות לבבית כלשהי. בנוסף, הסטריפ מהירות 12.5 מ"מ לשניה, כלומר איטי יותר ממה שבדרך כלל מציגים (25 מ"מ לשניה). לכן יש עיוות של הגל הנראה ומבחינת המומחה תרשים זה כמותו כקו ישר.

64. בחקירתו הנגדית ציין ד"ר טלאור כי מחברים מידית למוניטור, בכל מקרה שבו סבור צוות מד"א שעומדים לעשות החייאה. במקרה שבו יש צורך בהחייאה, אישר הוא שכל דקה עד לתחילתה הינה קריטית. במה שקשור לפעילות חשמלית לבבית, שוק חשמלי יינתן באחד משני מצבים: VF - כלומר פרפור חדרים, או VT בלי פעילות לב. לא יינתן שוק לvt עם פעילות לבבית. המומחה חזר על עמדתו כי מס' שניות לאחר השוק, נצפתה פעילות חשמלית שאינה מעידה על פעילות לבבית, היינו לשיטתו מקורה בתזוזות של גוף המנוח (כנראה עקב העיסויים).

65. ניתן לסכם כי מומחה הנתבעים מבחין בין פעילות חשמלית המעידה על פעילות לבבית ופרפור חדרים. הוא מסכים כי מי שמצוי בפרפור חייב בהחייאה דחופה, אחרת ימות. עם זאת, יש לשיטתו מקרים של פעילות חשמלית שאינה כרוכה כלל בפעילות לבבית, ואף אינה מצריכה החייאה.

חוו"ד מומחית ביהמ"ש

66. בישיבה מקדמית מיום 21.2.18 ניתנה הסכמת הנתבעים למינוי מומחה מטעם בית המשפט, תוך שמירת חוות הדעת מטעמם. אף התובעים נתנו לכך הסכמה. מיניתי את הקרדיולוגית פרופ' תרצה פוקס, קרדיולוגית ומנהלת היחידה לאלקטרופיזיולוגיה בבית חולים "אסף הרופא" והנחיתי אותה להתייחס לשאלה האם על פי פלט המוניטור הייתה למנוח עדיין פעילות לבבית ב-3:37. כדי שתובן המחלוקת ע"י המומחית, ציינתי כי ניתן לשלוח לה חוות הדעת מטעם הצדדים, יחד עם מסמכים וכתבי טענות. חוות דעת המומחית ניתנה ביום 28.3.18, ולהלן יובאו עיקריה.

67. למומחית נשלח תרשים המוניטור המקורי. צילום שלו יחד עם הערותיה, צורף כנספח לחוות דעתה. לקביעתה, מדובר בתרשים שהודפס ב-03:36. היא מאשרת קביעת מומחה הנתבעים כי הודפס במהירות איטית של 12.5 מ"מ לשניה, במקום המהירות הנהוגה של 25 מ"מ לשניה.

68. בשורה התחתונה, רואים פעילות חשמלית באמפליטודה נמוכה, ההופכת לקו ישר. זה למעשה פירפור חדרים בשלביו הסופיים. פרפור כזה מתחיל בגלים גבוהים אשר הולכים ודועכים והופכים לקו ישר תוך מספר דקות.

69. בסוף השורה הראשונה יש חץ עבה המראה שניתן שוק חשמלי. בתמליל למטה רשום שבשעה 03:37:35 ניתנה הוראה לשוק חשמלי של 200 ג'אול ובפועל שחרר הדיפריבילטור 196 ג'אול. אחרי מכת החשמל שניתנה הופיע פרפור חדרים עם גלים קצת גבוהים יותר (סומנו ע"י המומחית בתרשים עם חץ).

70. בעמודה השמאלית של התרשים רשום שהדופק הוא 27 לדקה. זה מספר לא נכון שהמכשיר רשם והוא חסר משמעות.

71. בפרפור חדרים, יש פעילות חשמלית אקראית כאוטית, אך שריר הלב לא מתכווץ. במצב זה, אין גם אפשרות למשש דופק ואין לחץ דם. הטיפול היחיד שעוזר לפרפור חדרים הוא מתן מכות חשמל והזרקת אדרנלין. ככל שהחולה מצוי בפרפור חדרים יותר זמן, הסיכוי להישאר בחיים הולך ופוחת. מדובר על דקות ספורות בלבד.

72. המומחית מסכמת שהתרשים מראה פרפור חדרים בשלבים סופיים, ניתנה מכת חשמל אחת, ובהמשך הופיע פרפור עם גלים קצת יותר גבוהים, כלומר שלמנוח הייתה עדיין פעילות חשמלית לבבית ב-03:37.

73. ב"כ הנתבעים שלח למומחית 3 שאלות הבהרה ולהלן השאלות ותשובות המומחית:

1. האם נכון שיש הבדל משמעותי בין פעילות לבבית חשמלית, לבין פעילות לבבית אפקטיבית?

תשובה: ודאי שיש הבדל משמעותי. לא כל פעילות חשמלית מלווה בפעילות אפקטיבית של הלב. כלומר שפעילות חשמלית לא קשורה בהכרח להתכווצות הלב, ופעילותו כמשאבה.

2. האם נכון כי העובדה שנרשמה פעילות חשמלית בשעה 03:37, אינה שוללת את האפשרות שהמנוח נפטר עוד לפני שהגיע הצוות לבית המנוח, בהנחה שהגיע סביב 03:24?

תשובה: יש רישום של פרפור חדרים בשעה 03:37, ועל זה הדפריבילטור נתן מכת חשמל. כל זמן שיש פרפור חדרים אי אפשר להצהיר על המטופל כנפטר. צריך קו ישר כדי להכריז שהחולה נפטר. אם הצוות הגיע ב-03:24, אזי ליבו של החולה פרפר בזמן הזה, כפי שמתועד במוניטור, בזמן מתן מכת החשמל בשעה 03:37:35.

3. האם נכון שקיימת אפשרות שמכשיר מוניטור יזהה פעילות חשמלית באדם ללא רוח חיים, וזאת במקרה של תזוזת המכשיר או תזוזה של הגופה?

תשובה: מכשיר המוניטור אמור לזהות קו ישר באדם ללא רוח חיים. תזוזת המכשיר לא משפיעה על הרישום, וגופה לא יכולה לזוז, לכן גם זה לא אמור להשפיע על הרישום. במידה ומישהו הזיז את המטופל הרי הרישום החשמלי המתקבל הוא של סיגנלים יותר גדולים, המכונים ארטיפקטים. מאחר והחולה חובר למוניטור, מקובל לחכות ולראות מה המוניטור רואה. מתרחקים מהחולה כדי לאפשר למכשיר לתת מכת חשמל ולא לפגוע באנשים המטפלים בחולה. כמה שניות לפני מכת החשמל אסור לנגוע במטופל ולכן לא יכולים להיות גלים חשמליים הנובעים מתזוזה.

74. חקירתה הנגדית של מומחית בית המשפט אך חיזקה האמור בחוות דעתה. המומחית ציינה כי אין דרך לדעת כמה זמן היה המנוח בפרפור חדרים, והדבר ברור לגופו, שכן אנו יודעים שהאירוע החל לערך בשעה 03:00 לפנות בוקר, כאשר צפצף מד הסטורציה (אין נתון של דקה מדויקת, ומדובר בהערכה של בני משפחתו). אנו יודעים מתוך רישום דוח האט"ן כי מד"א הוזעקה טלפונית ע"י שולמית ב-03:18, והגיע ב-03:24.

המומחית אישרה את המובן, שמי שאין לו פעילות לבבית מהלך 12 דקות, סיכויי הישרדותו שואפים לאפס, אך השאלה כאמור הינה עובדתית, האם אכן לא היתה פעילות לבבית , והאם מסרה שולמית האמת כשהזעיקה את מד"א כדי שיגיעו בבהילות כשטענה שאין דופק (תיתכן בענייננו גם חלופה לפיה היתה פעילות לבבית ממן פרפור חדרים, אך לא ניתן למשש דופק כך שיכול ושולמית מסרה האמת כשפוטה למד"א למרות שהיתה פעילות לבבית – ראה להלן).

75. המומחית אישרה גם בחקירה שעיסויים של הגוף כאשר מחובר אליו מוניטור, ייתנו תנודות הנחזות להיות תנודות חשמליות, אך תנודות כאלה נבדלות מתנודות המלמדות על פעילות חשמלית, שכן הינן בולטות יותר.

לדבריה, מן התרשים עולה כי כ-5 שניות בטרם מתן השוק החשמלי לא נגעו בחולה, ומיד לאחר השוק מופיעה פעילות חשמלית קלינית שאינה נובעת מעיסויים, היינו תזוזה של גופת המנוח, כי אז, כפי שצוין, הסיגנלים יהיו גבוהים יותר ממה שמופיע בתדפיס.

הרצף שמראה המוניטור הוא תחילת תדפיס בשעה 03:36, מופיעים גלים שהמומחית מפענחת כפעילות לבבית מסוג פרפור חדרים, יש אכן 1.5 שניות (בסך הכל) של קו ישר, לאחר מכן שוב גלים של פרפור חדרים, שוב קו ישר למשך כ-1.4 שניות, ולאחר מכן מכת החשמל שאחריה כאמור הופיעה שוב הפעילות החשמלית מסוג פרפור לבבי. המומחית הדגישה כי 1.5 שניות של קו ישר, הינו פרק זמן קצר מכדי להסיק לגביו מסקנות שמדובר על מי שנפטר, וגם במהלך הדברים הרגיל הלב שלנו אינו פועם בקצב אחיד.

76. ברור היה מחקירתה כי היא בהחלט מסוגלת להבדיל בין ארטיפקטים שנוצרים מהזזת גוף המחובר למוניטור, בין אם מדובר בגוף של מי שכבר נפטר, ובין אם מדובר בגוף של מי שמצוי עדיין בפרפור חדרים ועודנו חי; לבין פעילות חשמלית ממן פרפור החדרים. לטעמה, העובדה שבחלוף 13 דקות מעת הגעת מד"א לפני ואחרי השוק החשמלי, ניתן להבחין בפרפור חדרים, מלמדת שחל עיכוב ניכר במתן השוק החשמלי, וכי מצב של פרפור חדרים, כפי שציינה בחקירתה, הצריך גם הזרקת אדרנלין. הפרפור לא אחת דועך לכדי קו ישר, ואכן התרשים מלמד על דעיכה. אולם כאמור, הקו הישר נמשך בערך שניה וחצי.

77. המומחית נשאלה האם לא יתכן שהעובדה שהמנוח שכב על "מזרון ביצים" שנועד לטיפול בפצעי לחץ, לא יכלה לייצר תנודות שיסבירו מה שנחזה כפרפור לבבי גם בשניות שלפני מתן השוק כאשר ברור שיד אדם לא נגעה בו. היא השיבה תשובה שמסברת את האוזן – שאם המזרון שעליו שכב המנוח מייצר תנודות של גופו, הרי שהיו צריכים להיות ארטיפקטים גם באותם חלקים שבתדפיס המוניטור בהם נחזה קו ישר. כלומר – זה לא המצב.

78. המומחית השיבה שאין היא מתמחה בנהלי החייאה של מד"א ואינה יודעת עם לפרמדיק מותר לקבוע מוות. אך לא זו השאלה. השאלה אם חלה התרשלות באבחנת מצבו של המנוח ואם ניתן היה עדיין להצילו. המומחית השיבה כי פעילות חשמלית מחייבת החייאה ואין מקום להבחנה בין פעילות חשמלית ממן כזה שמחייב החייאה וממן כזה שאינו מחייב החייאה. מכל מקום, אשוב ואזכיר כי אין חולק, אף לשיטת מומחה הנתבעים, כי מצב של פרפור לבבי, כזה שאובחן ע"י המומחית מתדפיס המוניטור, חִייב החייאה. המחלוקת של מומחית ביהמ"ש עם מומחה הנתבעים הנו האם עולה מן התדפיס מצב של פרפור לבבי אם לאו.

דיון:

79. המנוח היה רחוק ממצב בריאותי שפיר עובר לפטירתו. מדובר במי שסבל משבר בצוואר ירך שלא נותח, שהיה רתוק לכיסא גלגלים, שהואכל בזונדה, שבעבר סבל מפצעי לחץ שאמנם מצאו מזור בהמשך בטיפול של משפחתו, שסבל לפי הרישום מאנמיה ותת תריסיות של בלוטת התריס, שטופל במסגרת סיעוד ביתי ע"י משפחתו, אמנם במסירות, אך אין להתכחש לכך שהיה סיעודי. הוא נזקק לחיבור למכונת הנשמה ולצורך הנשמתו נערך לו בזמנו פיום קנה. אבי טען כי עובר לפטירה כבר לא נזקק המנוח להנשמה שכן נגמל מן הצורך בה, ואף רופא המשפחה, ד"ר עבד אל קאדר, נתן לכך חיזוק, כאשר ציין כי ההנשמה הייתה לפי ידיעתו כרופא המטפל רק במקרי הצורך .

80. את ההתרחשות בליל הפטירה ניתן כאמור לסכם כרונולוגית כך:

לערך בשעה 03:00 צפצף מד הסטורציה שהתריע על ירידה בערכי ריווי החמצן בגופו של המנוח, והמנוח אכן חיווה לבנו אבי שהיה עימו בחדר, כי הוא סובל מתחושת חנק, היינו חוסר באוויר.

אבי מתחיל להנשים את המנוח באמצעות בלון חמצן וחיבורו למכונת ההנשמה. הוא מתחיל לבצע לו עיסויים.

ב-03:18 מזעיקה שולמית את מד"א באמצעות הטלפון הקווי שבסלון. לדבריה, עוד בטרם עשתה כן בדקה בידו של המנוח וחשה דופק. אולם למד"א היא מוסרת שאין דופק, לדבריה – כדי לגרום להם להגיע במהירות. מד"א בסיכומיה מציינת כי עצם העובדה שאבי ביצע עיסויים מלמדת על נכונות הגרסה הראשונית של שולמית למד"א שלא היה דופק, שאחרת לא היה טעם בעיסויים. איני משוכנע שניתן להסיק שזה המצב כאשר מדובר על משפחה שאינה מומחית ברפואה ופועלת מתוך לחץ, אך אפילו אניח ששולמית לא חשה בדופק כאשר ניסתה למדוד דופק ביד, ומסרה האמת כפשוטה למד"א, אין הדבר שולל שהיתה פעילות לבבית ממן פרפור החדרים שיש לאבחן במוניטור (כפי שמציינת, מומחית ביהמ"ש בחוות דעתה – במצב של פרפור חדרים לא ניתן למשש דופק ואין לחץ דם, אך נדרש במצב זה לתן מכות חשמל וזריקת אדרנלין) . לכן יכול ושולמית כן חשה בדופק ומסרה אחרת למד"א כדי לזרזם, ויכול שאכן לא חשה בדופק ביד , ממש כפי שמסרה למד"א, לאור העובדה שהמנוח היה אותה עת בפרפור חדרים. כך או אחרת התוצאה לא משתנה.

על פי הרישום של צוות מד"א, מגיע הוא לדירה בשעה 03:24. לדברי אמיר ויאסר, חיברו במידי את המנוח למוניטור שהראה קו ישר. לטענת שולמית ואבי, לא בוצע החיבור למוניטור במידי, לאור מסקנת אמיר שהמנוח כבר נפטר. אולם מקובל עלי שגם אם חובר המנוח למוניטור מעט מאוחר יותר, היה הדבר בדקה או שתיים הראשונות לעת הגעת אמיר ויאסר.

בעניין זה יוער כי בפלט מופיע "תחילת משימה: 03:24" עם תאריך. לא ברור האם מדובר על הפעלת המכשיר או על רגע חיבורו למנוח דווקא, כשהוא מופעל (מטעם מד"א לא צויינו נתונים לגבי משמעות "MISSION START"), אך הדעת נותנת כי המנוח חובר למכשיר מעט לאחר שהופעל. בין אם מדובר על 03:24 או בין אם מדובר על 03:25.

אמיר טוען שביצע בדיקות נוספות – נשימה, תגובת אישונים, דופק, ובעיקר קישיון איברים (הרמת רגל עמה התרומם גוף המנוח), שהראו כולם שהמנוח נפטר, ואף משכבר.

לדברי אמיר ויאסר אותה לא יכלו הם להדפיס פלט מוניטור המתייחס לאותה עת (היינו 3:24), שכן המשפחה (הכוונה כנראה לאבי) המשיכה בעיסויים תוך כדי טלטול גוף המנוח, וסירבה לקבל את הבשורה הקשה תוך כדי צעקות ואיומים על הצוות, שינסו להחיות את המנוח ולתת שוק חשמלי.

מאידך, שולמית ואבי טוענים כי אמיר כבר טען שהמנוח נפטר לאחר שנגע ברגלו , ולא שעה לתחנוני המשפחה לבצע החייאה ולתת שוק חשמלי.

אין חולק כי אמיר אכן לא מבצע החייאה, לאור מסקנתו שמדובר במי שנפטר. הוא יוצא ומקבל אישור טלפוני מרופא תורן במד"א לקבוע את מות המנוח. זאת על סמך דבריו בהם מסר שיש קישיון איברים מורחב, אין רפלקסים, אישונים מורחבים עד הסוף, ובדיקת מוניטור של 3 לידים שהראתה קו ישר - (ראה התמליל הראשון).

אבי ממשיך לבצע עיסויים, ומכונת ההנשמה ממשיכה לפעול.

עם חזרתו לדירה, נאות אמיר כדי לרצות המשפחה שהיתה נתונה בסערת רוחות קשה, ולאור תחושת האיום שחש, לתת למנוח שוק חשמלי. מעט לפני הפעלת המוניטור יש להתרחק מגוף המטופל ואכן בשלב זה מתרחקת המשפחה בלית ברירה ומפסיקה העיסויים. לפיכך, ניתן לתת הנחיית הדפסה למוניטור. בשעה 03:36 ניתנת עלי ידי אמיר הנחיית הדפסה. המוניטור מוציא תדפיס בשעה זו ועד (כולל) שלב מתן השוק החשמלי ומעט אחריו. השוק החשמלי ניתן בשעה 03:37:35.

לדברי מומחה הנתבעים, המוניטור מראה לכל היותר ארטיפקטים כתוצאה מתזוזת גוף המנוח בשל העיסויים שקיבל בלא צורך, שכן כבר נפטר. אלא שפיענוח המוניטור ע"י מומחית בית המשפט – שונה. לדבריה, אמנם אין משמעות לרישום במוניטור שהדופק הוא 27 לדקה, שכן מדובר במספר לא נכון. עם זאת, לדבריה בשעה 03:36 בטרם ניתן השוק החשמלי מצביע התרשים על פרפור חדרים בשלבים סופיים, אשר הולכים ודועכים. כלומר, בשונה מגרסת הנתבעים והמומחה מטעמם, אותה עת יש עדיין פעילות לבבית.

המשמעות היא כמובן שצודקת המשפחה כי לעת הגעת צוות מד"א עדיין הייתה פעילות לבבית למנוח. לדברי המומחית, בשעה 03:37:35 ניתן שוק החשמלי ואחריו הופיע פרפור חדרים עם גלים קצת גבוהים יותר. המומחית קובעת במפורש שלמנוח הייתה פעילות חשמלית לבבית בשעה 03:37. אמנם, בתשובות לשאלות ההבהרה היא מאשרת כי לא כל פעילות חשמלית מצביעה על פעילות לבבית, אולם פענוחה שלה את המוניטור אינו כזה שמדובר בו על פעילות חשמלית בלא פעילות לבבית, אלא על סוג של פעילות חשמלית כאוטית שמלמדת על פרפור חדרים.

ביחס לשאלה כלום אפשר שהעיסויים על ידי אבי גרמו לארטיפקטים, היינו פעילות חשמלית שנקלטה בתרשים המוניטור בלי שתצביע על פעילות לבבית, הרי רלוונטית מאוד תשובת המומחית, תשובה מס' 3 בתשובות ההבהרה, כי אכן תזוזה של המטופל יכולה להביא לארטיפקטים. אלא מה? : לפני מתן מכת חשמל מתרחקים מן החולה ולכן לא יכולים להיות ארטיפקטים או גלים חשמליים הנובעים מתזוזה.

התשובות לשאלות ההבהרה והחקירה הסירו ספק בשאלה לגבי עמדת המומחית ביחס לתרשים המוניטור. לדבריה הן בשעה 03:36, 12 דקות לאחר שהגיע צוות מד"א, היה פרפור לבבי ולאחר שניתן השוק החשמלי הראה התרשים פעילות לבבית גדולה מעט יותר.

81. המומחית הבהירה כי מה שנחזה בתרשים הינו:

ב-3:36 פרפור חדרים של גלים קטנים.

לאחר מכן שניה וחצי של קו ישר.

אחר כך שוב פעילות גלית האופיינית לפרפור חדרים.

לאחר מכן שוב קו ישר הנמשך בסך הכל 1.4 שניות.

לאחר מכן השוק החשמלי בשעה 03:37:35.

לאחר מכן שוב (כעולה מחוות דעתה) פרפור חדרים עם גלים מעט גבוהים יותר.

מעט קודם העידה המומחית כי פרק הזמן שבו אין נגיעה בגוף המנוח, עובר לשוק החשמלי, הינו כ-5 שניות (המומחית יכלה לאמוד זמן זה, שכן כאמור עיסויים שהיו מבוצעים היו נותנים ארטיפקטים בולטים יותר, שלא הופיעו). המומחית הסבירה כי הפרפור הנחזה לאורך התרשים הלא ארוך, הינו פרפור של גלים קטנים, ומדבריה עולה באופן ברור כי היה איחור מצד מד"א במתן השוק החשמלי של לערך 13 דקות, שכן אם לפני שניתן השוק ומעט לאחריו היה המנוח בפרפור חדרים, אמנם לקראת דעיכה, הרי ברור שזה היה המצב גם קודם. לא ברור כמה קודם כלומר מתי בדיוק החל הפרפור (ראה בהמשך).

עם זאת מה שיכול להוציא ממצב זה של פרפור חדרים הינו רק שוק חשמלי (וזריקת אדרנלין – כעולה מחוות הדעת). כלומר, אין תִמה שבשלב שבו הודפס הפלט מ-03:36 כבר היה המנוח בפרפור חדרים לקראת דעיכה, שכן מדבריה עולה המסקנה כי היה איחור בתהליך ההחייאה הנדרש.

אשוב ואדגיש, כי מחקירת המומחית עולה כי אותם גלים הנחזים כפרפור חדרים, אינם יכולים להיות ארטיפקטים כתולדה של הזזת גוף המנוח.

82. כאמור אין חולק כי מי שנמצא עדיין עם פרפור לבבי חייב בטיפול דחוף כדי לנסות ולהציל חייו. הצוות לא ביצע החייאה ונתן רק שוק חשמלי אחד, ואף לא הזריק אדרנלין, כאשר אף אותו שוק חשמלי בודד האיץ במעט הפעילות הלבבית לפרק זמן קצר אך בלא הועיל – שכן היה מאוחר מדי. הוא ניתן רק כדי לרצות את המשפחה כאשר הפרמדיק היה משוכנע כי אין כבר פעילות לבבית וכי המנוח נפטר.

המסקנה הנלמדת מחוות הדעת בצירוף תשובות ההבהרה של המומחית הינה שהייתה חובה לאבחן פעילות לבבית במנוח עת חובר למוניטור לראושנה עם הגעת צוות מד"א, וכי מדובר בקריאה לא נכונה של המוניטור על ידי הצוות. כתוצאה ממסקנה שגויה זו שלו לא ביצע הצוות החייאה מקצועית ודחופה במנוח והסתפק בהדרכת המשפחה שעמדה על כך ביחס לעיסויים, ולא נתן למנוח שוק חשמלי אף לא הזריק לו אדרנלין. פעולות אלה נצרכו לביצוע כפעולות חירום דחופות כבר מעת הגיע הצוות לדירה, לו אובחן נכוחה מצבו של המנוח. במקום זאת חלפו 13 דקות יקרות עד שניתן שוק חשמלי בודד שנועד רק לרצות המשפחה ולא ניתנה כלל זריקת אדרנלין.

קביעה זו תומכת ממילא בגרסתה של שולמית כי הרגישה בדופק לפני שהזעיקה את מד"א אך לא מסרה למד"א את האמת מתוך מחשבה תמימה כי הדבר יזרז את הגעתם.

83. לחוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט קנוי מעמד מיוחד. היא מהווה ראיה בין כלל הראיות, אך לא ראיה ככל הראיות, גם אם מונה המומחה שלא בהסכמה (או מתוך הסכמה לשמירת חוו"ד הצדדים): כשלא היתה הסכמה למינוי (או כאשר שומרים הצדדים על חווה"ד מטעמם כראיה עצמאית כחלק מתנאי ההסכמה ), נשמר מעמדן העצמאי של חווה"ד מטעם הצדדים, וניתן לחקור את עורכיהן, אך אין הדבר גורע מחזקת האובייקטיביות ממנה נהנית חווה"ד של מומחה ביהמ"ש, כידו הארוכה של ביהמ"ש. אכן ניתן להתערב במסקנותיו של מומחה ביהמ"ש, אולם הדבר לא ייעשה באופן שרירותי, רק מן הטעם שאחד הצדדים חולק על המסקנות (והרי כמעט לעולם יחלוק צד על המסקנות או חלקן, לעתים שני הצדדים). נדרש טעם טוב לדבר, והוא לא ייעשה על נקלה.

לענין מעמד חוו"ד מומחה מטעם ביהמ"ש ראה למשל ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון לציון; ע"א 2160/90 רז נ' לאץ ; ע"א 3056/99 שטרן מרכז רפואי ע"ש חיים שיבא; ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן נ' רבי. איני רואה סיבה להתערב במסקנות המומחית ביחס לפענוח פלט המוניטור הנמצאות בתחום מומחיותה המובהקת, וממילא איני רואה אפוא להעדיף פענוח המומחה מטעם מד"א שגורס כי לא עולה ממנו פרפור לבבי.

84. איננו יודעים בוודאות, לו אובחן נכוחה מצבו של המנוח , ובוצעה לו החייאה דחופה שתכלול זריקת אדרנלין ושוקים חשמליים , בדקות הראשונות עם הגיע צוות מד"א לדירה, האם היו ניצלים חייו. אולם הכף בהחלט נוטה לכך, במאזן ההסתברויות. כל אלו לא נעשו וחלפו 13 דקות קריטיות עד שניתן אותו שוק חשמלי בודד, כאשר אף אמיר אישר שמי שנמצא בפרפור לבבי כל דקה של החייאה היא קריטית לגביו.

משעה שנקבעה התרשלות מד"א ולאחר 13 דקות תמימות מעת הגעתם (פרק זמן ניכר) היה המנוח במצב של פרפור לבבי למרות שלא זכה להחייאה, הרי שלמצער עובר הנטל למד"א לשכנע כי אף לו אובחן מצבו של המנוח בדקה הראשונה לעת הגעתו של צוות מד"א, ולו הוחל מיד בהתאמה בביצוע שוקיים חשמליים והזרקת אדרנלין במינונים לפי שיקול במינונים וכמויות לפי שיקול דעת מקצועי של הצוות, עדיין לא ניתן היה להציל את המנוח.

הנטל עבר ולא הורם, אם כי לשיטתי נוטה הכף כמאזן ההסתברויות גם בלא צורך בסוגיית הנטלים, לכך שניתן היה להציל את המנוח אלמלא ההתרשלות שנפלה. 13 דקות בלא ניסיון החייאה, כאשר בתום אותן 13 דקות נמצא עדיין המנוח במצב פרפור לבבי - הנם כאמור פרק זמן ניכר.

85. למעשה אם נדייק, גם אין וודאות שהמנוח שהה בפרפור לבבי 13 דקות תמימות עד שקיבל שוק חשמלי בודד. איננו יודעים בדיוק מתי החל הפרפור הלבבי. ב"כ מד"א בסיכומיו הפנה למקטע מעדותה של מומחית ביהמ"ש (עמ' 21-22 לתמליל ישיבת 1.5.19) בה אשרה כי ככל שחולף יותר זמן מרגע ה ARREST בלא החייאה אפקטיבית, קטנים מאד סיכויי ההחלמה. הילוך הטענה הנו כזה: הבעיה החלה ב 3:00 לערך, ב 3:18 דקות מוזעקת מד"א, והצוות נכנס לדירה ב 3:24. גם אם בניגוד לעמדת מד"א נאמר כי הייתה התרשלות באבחון מצבו של המנוח כמי שסובל מפרפור לבבי והוא אובחן בטעות כנפטר, הרי סיכויי החלמתו היו מזעריים עד אפסיים (ראה גם בהמשך). אלא שעיון בקטע בו נשאלה המומחית על סיכויי ההחלמה, מעלה כי התמונה אינה כשיטתה של מד"א. ברור באופן כללי כי ככל שחולף יותר זמן בלא טיפול בבעיה הלבבית קטן הסיכוי להינצל. המומחית אשרה זאת, אך למה בדיוק הכוונה כששואלים שמרגע ה ARREST חולפות 12-13 דקות הסיכויים להינצל נמוכים? המומחית אישרה זאת ,אך השאלה למה מתכוונים כשאומרים ARREST.

האם הכוונה לדום לבבי מוחלט, אפילו בלי פרפור? דומה שאז התשובה לשאלה נענית מאליה. המומחית גם ציינה כאמור בחווה"ד מטעמה כי ככל שהחולה מצוי בפרפור חדרים יותר זמן, הסיכוי להישאר בחיים הולך ופוחת, ובביטוי "יותר זמן" הכוונה לדקות ספורות בלבד. אלא מה? כמה שורות קודם לשאלת ב"כ הנתבעת על חלוף הזמן מרגע ה ARREST , ציינה המומחית שאיננו יודעים באיזו הפרעת קצב היה המנוח עד שתרשים המוניטור מעלה כי היה בפרפור חדרים ב 3:36. יכול למשל שהיה בהפרעת קצב מסוג VT , שאתה אפשר להחזיק גם חצי שעה, ואז עבר למצב של פרפור חדרים שבו אכן יש חשיבות ניכרת לכל דקה של איחור במתן החייאה. ואזכיר שמומחה הנתבעים התייחס גם למצב של VT , ככזה בו יש לנקוט בהחייאה על דרך מתן שוקים חשמליים. מומחית ביהמ"ש התייחסה לפרק הזמן של 13 דקות תמימות בהן לא זכה המנוח להחייאה מ 3:24 עד 3:37 כאל "המון" וכי היה כאן איחור במתן השוק החשמלי (עמ' 22 שו' 26; ועמ' 27 למעלה). לא אוכל אלא להצטרף לעמדתה זו. בנתונים אלה, כאשר ידוע שב 3:36 היה המנוח בפרפור חדרים – שלא ידוע מתי בדיוק התחיל, הכף נוטה כמאזן ההסתברויות לכך שלו בוצעה החייאה 12-13 דקות תמימות קודם – ניתן היה להצילו. דווקא משום (אף לשיטת מד"א) שפרפור שלא זוכה להחייאת חירום ונמשך כמה דקות ברצף יוליך כנראה למוות, ודווקא משום שהמומחית התייחסה למוניטור בשעה 3:36 כמשקף פרפור חדרים בשלבים סופיים, ניתן לקבוע כמאזן ההסתברויות שהפרפור החל לכל היותר כמה דקות לפני 3:36, ולכן לו אובחן מצבו של המנוח נכוחה ב 3:24 היה הוא זוכה להחייאה שהיה בכוחה להצילו. כאמור אין שום וודאות שב 3:00 החל המנוח לסבול מפרפור חדרים דווקא, ויכול בהחלט שהיה נתון בבעיה נשימתית או בהפרעת קצב אחרת, ורק בהמשך הופיע פרפור חדרים.

למצער, כאשר נקבע שב 3:36 היה המנוח במצב של פרפור חדרים , עבר הנטל המשני בשאלת הסיבתיות אל מד"א, להמחיש כי לו בוצעה החייאה 12-13 דקות קודם , עדיין לא היה המנוח בר הצלה. הנטל לא הורם. אין התייחסות לתזה חלופית זו בחווה"ד של מומחה הנתבעים, למידת ותתקבל התיזה המתחרה לה טענו התובעים , כי כן היתה למנוח פעילות לבבית. מומחה הנתבעים הסתפק בהמחשת התזה כי המנוח כבר מת משכבר עת הגיע צוות מד"א ב 3:24, וזאת על בסיס דיווח הפאראמדיק למוקד מד"א (אין כאמור פלט מוניטור שיוכל לאשש ממצא זה או אחר לגבי המנוח, עת חובר לראשונה למוניטור).

86. מתקיימים אפוא כל יסודות עוולת הרשלנות, ואני קובע כי מד"א חבה בפיצוי.

87. בטרם סיום אציין כי מד"א בסיכומיה הפנתה לנהלים אותם אימץ גם משרד הבריאות ביחס לשאלה אימתי יש לנקוט בהחייאה. מעבר לכך שהנהלים לא הוגשו כחלק מחומר הראיות, הרי שאף לו הוגשו לא הייתה בהם רבותא, שכן השאלה אינה מה הנהלים אלא מהי הגרסה העובדתית הנכונה. הנהלים הרי מתייחסים ממילא לחלופה עובדתית זו או אחרת וכיצד יש לנהוג בכל חלופה.

ואימוץ קביעותיה של מומחית ביהמ"ש הוליך אותי כאמור לקביעה כי מדובר באבחון שגוי של תרשים המוניטור ומצבו הרפואי של המנוח. ממילא לא התקבלה התיזה שהמנוח היה בקשיון איברים נרחב המלמד על פטירה משכבר. גם אם פרק הזמן בו מתפתח קשיון איברים לאחר הפטירה משתנה ממקרה למקרה, כפי שהדגיש ב"כ מד"א בסיכומיו, הרי ריגור מורטיס ב 3:24 אינו מתיישב עם פרפור חדרים שנמצא לקביעתי אצל המנוח 13 דק' לאחר שהגיע צוות מד"א, לפי תרשים המוניטור. לנוכח הטענה החוזרת בסיכומי מד"א כי תחום המומחיות המתאים הנו רפואה דחופה ולא קרדיולוגיה, אשוב על החלטתי מ 27.2.18 כי לאשורה שני התחומים מתאימים, וכי השאלה אינה מה הנהלים אלא מה היה המצב הרפואי והאם אובחן נכוחה. השאלה אינה אם האם יש שיקול דעת לצוות שלא לבצע החייאה במקרה של מוות וודאי , כפי שצוין בסע' 38 לסיכומי מד"א, אלא האם זה אכן היה המצב, היינו של פטירה. כדי לתן מענה בשאלה זו המקרינה ממילא על הכרעה בגרסאות השונות, החשיבות המכרעת הנה לפענוח הראיה האובייקטיבית היחידה – תרשים המוניטור. ובעניין זה בפירוש מתאים תחום המומחיות של המומחית.

ב"כ מד"א ביקש להשתית דחיית התביעה לחלופין על דוקטרינה של אובדן סיכויי החלמה בשיעור זניח שאינו מזכה בפיצוי (תזה שנבחרה על ידי השופט עמית, ונותרה בצריך עיון על ידי שניים מבין שלושת שופטי ההרכב בע"א 3900/14 ל.ד נ' המרכז הרפואי הלל יפה). ראשית איש מן הצדדים לא טען לדוקטרינת אובדן סיכויי החלמה לכאן או לכאן, ולו בכתבי הטענות. שנית, לא ניתן להמחיש הדוקטרינה על ידי נתונים וקביעות מפסק דין אחר כפי שנעשה בסיכומי מד"א, שם נידונו סיכויי החלמה על פי קביעות המומחים שבאו באותו מקרה קונקרטי. בענייננו לא הוגשו חוו"ד רפואיות בעניין העקרוני של סיכויי ההחלמה כפונקציה של חלוף הזמן מרגע אירוע נשימתי או לבבי (ושוב – איזה אירוע לבבי? פרפור? VT? אנו יודעים כי ב 3:36 היה פרפור, אך לא מתי התחיל) ועד לתחילת החייאה. שלישית אף לו נטענה הדוקטרינה בריש גלי, והוצגו לגביה חוו"ד, מה שכאמור לא נעשה, אני סבור שאיננו נמצאים במישור של אובדן סיכויי החלמה. כאמור מקביעות המומחית נוטה הכף כמאזן ההסתברויות, שלו בוצעה במנוח החייאה עת הגיע בצוות ב 3:24 דקה לאחר מכן, היה הוא בר הצלה (או למצער שהנטל עבר אל מד"א בנתוני המקרה להמחיש שלא ניתן היה להצילו או לשיטתה שהסיכוי היה זניח – ולא הורם).

גובה הנזק

88. מדובר כאמור בתביעת עזבון המנוח שהוגש על ידי אלמנתו ויורשתו.

ראש הנזק היחיד שנתבע הינו אב הנזק הלא ממוני, ובדין כך. נדרש פיצוי בגין כאב וסבל, אולם לאור העובדה שהתובעת אינה מיוצגת ניתן להתייחס לביטוי כדרישת פיצוי בגין נזק לא ממוני, הכולל הן כאב וסבל והן קיצור תוחלת חיים.

אין צורך לפסוק פיצוי נפרד בגין ראשי נזק אלה, והפיצוי בגין כאב וסבל אמור ממילא להיות במקרה דנן ברף הנמוך, שכן (ובמנותק מתחושת הטראומה למשפחה), לא מדובר במי שסבל ארוכות בטרם פטירתו, ואף אם היתה פעילות לבבית כפי שקבעתי, היה חסר הכרה כשהגיע צוות מד"א.

89. במהלך השמיעה ניתן היה להתרשם שילדי המנוח מתייחסים להליך בפן הרגשי ,כאל ניסיון לענוש את מד"א, ולא בחלו בביטויים גם בסיכומים, שהיה עדיף להימנע מהם . חרף כעסה של המשפחה ואף אם מובן הוא בפן האנושי – לא זו תכלית ההליך, ואין מקום לפיצוי עונשי (שאף לא נתבע ולא שולמה בגינו אגרה – סעד כזה מסווג כסעד כספי לצרכי אגרה). אף לו נתבע לא היה מקום לפוסקו, וסעד שכזה מיוחד ברגיל למקרי זדון, שבוודאי לא היה כאן , ואף לא נפסק בחלק ניכר מן המקרים בהם מדובר במעשה זדוני ומכוון. מדובר בסעד שהנו בן חורג לדיני הנזיקין, והשימוש בו נדיר. עיקרו של אב הנזק הלא ממוני צריך שייפסק בנסיבותינו בגין קיצור תוחלת החיים.

90. אביא להלן דברים שקבעתי לאחרונה בפרשה אחרת, אך כוחם יפה לכאן (סע' 38 ואילך לפסק דיני בתא (חי') 37902-07-16 פלוני ואח' נ' בית חולים אלי"ן - מרכז לשיקום ילדים ונוער). הנסיבות שונות כמובן, אך גם שם נפטר הניזוק בגין רשלנות רפואית . ענין רלבנטי נוסף הדומה לענייננו הנו שגם שם קיצור תוחלת החיים אלמלא ההתרשלות והפטירה באותו מקרה , עמד על שנים ספורות – שם 5 שנים.

"38. במקרה של קיצור החיים בגין מעשה עוולה בר פיצוי, מקובל (אף כי לא הכרחי) לפסוק סכום אחד של פיצוי באב הנזק הלא ממוני. הן בגין קיצור תוחלת החיים והן בגין כאב וסבל. יש המציינים גם "אובדן הנאות חיים" אולם דומה שלאשורה האבחנה מלאכותית ואובדן הנאות החיים רדוקטבילי ל"כאב וסבל" או ל"קיצור תוחלת החיים" לפי הענין. במה שקשור לקיצור תוחלת החיים, הנחת העבודה הרי שבעצם החיים גלומה הנאה (ואולי עדיף לתחלף הביטוי 'הנאה' במשמעות) . גם אם יש מקרי קיצון המאתגרים אותה הנחה, לטעמי אין הדבר מעלה או מוריד, מטעמים ערכיים וטעמים מעשיים של אחידות מינימלית נדרשת.

ואכן מה שיש לפצות עליו הוא פרק הזמן בו קוצרו חיי הניזוק וממילא ההנאה (או המשמעות) הכרוכה בחיים, ובמקרים המתאימים – כאב וסבל. מי שמבקש לבחון לאשורה מתן פיצוי נפרד ומובחן בגין "אובדן הנאות חיים" מכניס עצמו כמעט מיידית, לקן צרעות של אבחנות בעייתיות. אבחנות מתבקשות במקרה של "אובדן הנאות חיים" תהיינה למשל , בין שניים שתוחלת חייהם קוצרה באותה כמות שנים, אך בעוד האחד בריא כסוס השני היה חולני מאד, ומכאן נגזרות שאלות משנה האם לשניהם מגיע פיצוי זהה בגין אובדן הנאות חיים ואיך בכלל , אם בכלל, ניתן לאמוד הנאות ואת הפיצוי עבורן (וממילא חייו של אדם אינם רק הנאה, ואף סבל זה או אחר כרוך בהם לאורכם, והאם ננכה מן הפיצוי לאובדן הנאות חיים לניזוקים שונים , בגין סבל צפוי בתקופת החיים שקוצרה?).

ושמא יש להבחין באומדן הפיצוי בין סוגי הנאה שונים שאבדו, למשל גופניים או רוחניים? לטעמי עדיף בפירוש שלא להיכנס לאותו קן צרעות , ולא ליצור אבחנות מלאכותיות במידה רבה שאין דרך (לפחות משפטית, ספק רב אם אמפירית או פילוסופית) לתן עליהן תשובה משביעת רצון.

יש לפצות בגין קיצור תוחלת חיים שממילא מגלם בקרבו רעיונית (לטעמי) את הפיצוי בגין אובדן הנאות החיים בתקופה שקוצרה, ובמקרה המתאים , גם בגין כאב וסבל. ונראה כי זה אף הדין המצוי, שכן ההלכה לא הכירה באב נזק נפרד של "אובדן הנאות חיים" (ועיין בענין זה בסע' 8 ו 28 לפסק דינו של השופט ברק (כתארו אז) בעא 773/81 עיזבון המנוח רוברט פרייליך ז"ל נ' מדינת ישראל) . השאלה אם בנוסף לקיצור תוחלת החיים יש לפסוק גם בגין כאב וסבל ובאיזה שעור (ואין זה משנה אם יאוחדו הסכומים תחת כותרת "נזק לא ממוני" או יפוצלו) תלויה בנסיבות הפטירה. כל אימת שהפטירה ממעשה העוולה היתה מידית או לא היתה כרוכה במודעות של המנוח למצבו, למשל בשל אובדן הכרה, נהוג שלא לפסוק סכומים גבוהים או בכלל בגין "כאב וסבל" . ונהפוך הוא, מטעמים מובנים, כאשר מדובר למשל על סבל קשה נמשך ומודע כגון ממחלה קשה בת שנים או ממצב גופני קשה שיסודו במעשה העוולה.

שכן המבחן בענין כאב וסבל הוא סובייקטיבי , ו"באין תחושה של כאב וסבל אין פיצוי " (השופט ברק בסע' 9 להלכה בענין עזבון רוברט פרייליך הנ"ל (נדונה שם במקביל השאלה כלום ראוי להקביל בין אובדן הכרה לזמן ממושך עד שבאה הפטירה, לבין קיצור תוחלת החיים לאותה תקופה של חוסר הכרה; אך לא להכיר באובדן ההכרה הממושך כבר פיצוי בגדר "כאב וסבל", באין מודעות של הנפגע מחוסר ההכרה).

והרי גם כשנאחד הפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים ובגין כאב וסבל לגדר סכום אחד של נזק לא ממוני, ברור שלצורך כימות הפיצוי לא נוכל להתעלם ממילא מן השאלה הסובייקטיבית האם היה אכן סבל או כאב בשל המעשה העוולתי, האם היה ניכר וכמה זמן נמשך, והשאלה האובייקטיבית של מנין השנים שאבדו. אם נתעלם, נגיע לתוצאות נעדרות הגיון או עקביות פנימית.

....

40. כאשר בא ביהמ"ש לפסוק פיצוי בגין הנזק הלא הממוני נתקל הוא בקושי מובנה, בפרט בתיקים בהם מדובר בפטירה. דיני הנזיקין נועדו להשיב המצב לקדמותו בפן הכספי. אמנם ברור שמדובר בפיקציה מחויבת ממן "אין ברירה", אך היא בולטת במיוחד במה שקשור לאב הנזק הלא ממוני. לא אחדש דבר אם אזכיר כי אין לאשורה דרך שבה ניתן לתרגם לכסף סבל או קיצור תוחלת חיים. ובכל זאת אין מנוס ויש לפסוק כסף, באין יכולת להשיב חיים או בריאות.

לטעמי שלי, מן הראוי שהמחוקק ישקול בחיוב קביעת מנגנון אחיד לפיצוי באב נזק ספציפי זה, כפי שנעשה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וכך יחסוך מן הצדדים הצורך להעלות כל פעם מחדש טיעונים לכל כיוון בשאלה כמה כסף שווים חיים או סבל. בדברי אלה בפירוש לא כיוונתי לומר כי ראוי לאמץ המנגנון שנקבע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ,שם כידוע הוגבל בתקרה לא גבוהה הפיצוי בראש הנזק הלא ממוני (והוגבל בתקרה גם הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות, עם ניכוי מס הכנסה חלקי שעד 25%). אלא ששם הוגבלו הפיצויים לטובת הרחבה ניכרת של מעגל הזכאים, שנעשתה תוך קביעת משטר של אחריות מוחלטת. בעילה נזיקית אין הרחבה שכזו, ושאלות אחריות ואשם עומדות בעינן, ומהוות מושא להתדיינות כדבר שבשגרה. לכן , בדין המצוי, אין להיזקק בתביעות נזיקין למנגנון הפיצוי באב הנזק הלא ממוני שנקבע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ולו על דרך מכפלה שלצורך האומדן. ראה למשל: ע"א 678/82 סלמן אסדי נ' כהן, פ"ד לח (4) 442 (בסע' 10; עא 446/82 שמשון בלגשווילי נ' אחמד אלגבארין בסע' 10) .

קביעה זו משמעה שבדין המצוי הפיצוי צריך להתחשב בנסיבות האינדיבידואליות של המקרה והניזוק. אך אין פירוש הדבר שבדין הרצוי לא כדאי לקבוע בחוק מנגנון פיצוי אחיד זה או אחר, שיחסוך מן הצורך לתרגם בכל פעם מחדש פגיעה בחיים או בבריאות – לשווי כספי. הדעת נותנת כי כל מנגנון זה או אחר לפיצוי אחיד בגין נזק לא ממוני, אם וככל שיקבע אי פעם בתביעות נזיקין , ראוי שיהא כזה שהפעלתו תקבע סכומי פיצוי גבוהים ממשית מזה שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מ הטעמים שנזכרו. אני בהחלט ער לכך כי בקביעת מנגנון אחיד לפיצוי בגין נזק לא ממוני גלום גם חסרון מובנה, שכן אין הוא מאפשר לביהמ"ש להתייחס לקונקרטיזציה של מקרי קיצון בהם מדובר היה בסבל ניכר או ממושך . ויכול שיהיו גם מקרים שיזכו "לפיצוי יתר" ביחס לערכי פיצוי הנוהגים כיום . אולם לטעמי היתרון בראיית רוחב עולה על החיסרון, ודווקא משום שמדובר במה שלא ניתן לאשורה לכימות אובייקטיבי כספי , מכובד ומכבד יותר יהא לקבוע מנגנון פיצוי אחיד .

שיקול דעת רחב לביהמ"ש בדיני הנזיקין שהנו יתרון ניכר ואף הכרח של ממש, ביחס ליתר ראשי הנזק , אינו נחזה בעיני כיתרון, במה שלא יכול להיות לגביו קריטריון משפטי או אמפירי מוצלח לתרגמו לפיצוי כספי. יש יתרון אפוא לקביעה אחידה מכוח מנגנון שיקבע בחוק, אף אם גלום בה אלמנט של שרירות, שבפועל גלום ממילא בכל אומדן ביחס לשווי כספי של חיים או בריאות.

41. בדין המצוי, בו שיקול הדעת של הערכאה המבררת רחב הוא, אף ביחס לאב נזק זה ובפרט לגביו, נכון יהא לטעמי להתייחס לדוגמאות בהם נפסקו סכומי פיצוי לעזבונות (ליורשים) בגין נזק לא ממוני ולא באה התערבות בביהמ"ש העליון בסכום שנפסק , במסגרת ערעור שנדון . זאת כדי לנסות ולחלץ ערכים מקובלים ולו באופן גס. אנסה להתייחס לדוגמאות מן השנים האחרונות. ברור לי שדרך זו אינה מדויקת, כאשר ברור שמשרעת שיקול הדעת השיפוטי בדין המצוי היא רחבה, ומסיבות טובות קובעת אפוא ההלכה כי גובה הפיצוי כאן מסור לערכאה המבררת, ואין זה נהוג להתערב באומדנה.

קביעה זו מובנת אף לגופה, שכן אם אין קריטריון אחיד לפיצוי , והוא מסור להערכת השופט על פי הנסיבות הקונקרטיות לרבות שעור הקיצור בחיי הנפטר, טיב הפגיעה , עוצמתה ומשכה הרי קשה לקבוע לרוב שהפיצוי שנפסק באב הנזק הלא ממוני אינו סביר קיצונית במידה המחייבת התערבות על דרך העלאה או הפחתה. זאת ועוד, הכלל בתביעות נזיקין הנוהג בערעור, הנו שגם אם יש מקום להעלאה בראש נזק אחד והפחתה באחר – הרי שאם הפיצוי הכולל בשורתו התחתונה נותר סביר – אין מקום להתערבות כלל. גם ענין זה עשוי שיקשה לעתים על חלוץ רצפה ותקרה סבירים ביחס לראש הנזק הלא ממוני בבדידותו . כלומר העובדה שלא באה התערבות כלפי מעלה או מטה, אין משמעה שזה הפיצוי שהיה נפסק בידי שופטי ערכאת הערעור, לו שמעו הם הראיות.

יכול והיה נפסק פחות ויכול שיותר , ויכול ששופטי הערעור היו פוסקים כל אחד סכום אחר, לו שמעו התיק כערכאה מבררת. ועדיין לטעמי, יש מקום לבחון הדברים, ולו "ממעוף הציפור" , כדי להגיע לערכים מקובלים.

42. כאמור, הפיצוי נפסק לרוב בסכום חד הן בגין קיצור תוחלת החיים , והן בגין כאב וסבל (אמנם אין הכרח לפסוק סכום אחד אך זו הדרך הנפוצה ברוב המקרים): ראה ההערה בפס' 2 לפסק דינו של השופט עמית ב בע"א 8488/08 ‏ ‏ עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל נ' מדינת ישראל, בהתייחס גם להלכה בענין עזבון רוברט פרייליך ז"ל שנזכרה לעיל ). גם אם אין צורך לפצל הפיצוי בין כאב וסבל לבין קצור תוחלת חיים, הרי כפי שציינתי, בפועל ברור שהפיצוי בשורה התחתונה עודנו מושפע מנסיבות המקרה (האם היו כאב או סבל שעורם וכמה זמן נמשכו), ומניין שנות החיים שאבדו (לעניין קיצור תוחלת החיים). ואכן בעוד שבגין כאב וסבל יש להתייחס לסבל הסובייקטיבי ומשכו אם וככל שנגרם במעשה העוולה, הרי שבקיצור תוחלת חיים המבחן הוא אובייקטיבי ולא תלוי בתודעת הניזוק וסבלו הסובייקטיבי , אף לא בניסיון לכמת הנאות חיים שאבדו ראה סע' 11 לפסק דינו של השופט ברק (כתארו אז) בעא 773/81 בענין הלכת עיזבון המנוח רוברט פרייליך ז"ל שנזכרה . והמשמעות במבחן אובייקטיבי הנה בדיוק שהדגש בקיצור תוחלת חיים מושם על מניין שנות החיים שאבדו, אם אין חפצים להגיע לתוצאות לא הגיוניות. אני מסכים כי אין צורך שהפיצוי יהא מתון, אך ראוי ככל הניתן שיהא הוא מדוד – כלומר נגזר בהכרח ממנין שנות החיים שאבדו (עיין בסע' 82 לפסק דינו של השופט ריבלין בע"א 140/00‏ ‏ עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי שם עמד הוא על כך שהמודד החשוב בענין ראש הנזק של קיצור או אובדן תוחלת החיים, הוא אורך תקופת השנים שאבדו).

43. אני דוחה התיזה של ב"כ התובע כאילו יש לפסוק סכום גבוה אך בשל המוות לבדו, תוך התעלמות ממניין השנים שאבדו. נהפוך הוא, בדרך המוצעת אין היגיון ומציבה היא פיצוי זהה ביחס למי שאיבד 3 שנות חיים, וביחס למי שאיבד 70 שנות חיים. העובדה שעשוי להיפסק סכום שנראה נמוך ביחס למי שתוחלת חייו קוצרה "רק" בשנה למשל , אין פירושה שהסכום נמוך לאשורה .

אלא משקפת היא קיצור תוחלת החיים הנמוך שנגרם. בדיוק כפי שהיינו מצפים שייפסק סכום משמעותי ביחס למי שאיבד 60 שנה. הדברים אינם אלא שני צדדים של אותו מטבע .

....

בעיני, פיצוי בגין קצור תוחלת חיים לבדה בשיעור 60,000 ₪ למי שתוחלת חייו התקצרה ב 4 שנים, הגיוני באותה מידה כמו פסיקת פיצוי של 800,000 ₪ ביחס למי שתוחלת חייו קוצרה ב 53 שנה. כפי שכנראה לא נאמר על הפיצוי במקרה השני שהוא נמוך, כך גם אין לומר על המקרה הראשון.

44. אעבור אפוא לבחינת מספר דוגמאות מן השנים האחרונות.

א. ב 10.4.08 ניתן בביהמ"ש המחוזי פסק דין שפסק פיצוי לעזבונו של קטין שנפטר בטביעה בבריכה, בהיותו כבן 11, בשנת 1999. בגין קצור תוחלת החיים נפסקו 700,000 ₪ ועוד 100,000 ₪ בגין כאב וסבל, כאשר הסבל נמשך דקות ,עד שעבר המנוח למצב וגטטיבי של חוסר הכרה נמשך עד שנפטר. עם זאת ביחס לאותן דקות צוין שהסבל היה נורא ( ת.א. 2387/04 מחוזי ת"א [פורסם בנבו]).

בערעור אושרו הסכומים. צוין גם כי "התפיסה המקובלת בפסיקה עד היום היא שניזוק – חסר הכרה ונעדר מודעות – אין מתקיימת לגביו האפשרות לחוש "כאב וסבל". ( עא 4022/08 מרים אגבבה נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור, פס' 11 של פסה"ד). אם נתייחס לסך של 700000 שנפסק בגין קצור תוחלת החיים בראותו מקרה , ונצמיד להיום ממועד מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי , נקבל בקירוב מעוגל 830,000 ₪.

ב. ב 4.3.10 נפסק בבימ"ש המחוזי פיצוי בגין מעשה רשלנות רפואית שהותיר המנוח במצב וגטטיבי, עמו נותר במוסד סיעודי כחמש שנים תמימות עד שנפטר. לעת פטירתו היה כבן 66 שנים. סכום הפיצוי שנפסק בגין אב הנזק הלא ממוני - קצור תוחלת חיים וכאב וסבל כאחד עמד על 500,000 ₪ (הצמדה להיום תניב בקירוב מעוגל 550,000) . נקבע שם שקיצור תוחלת החיים עמד על 17 שנה, וכי המנוח , חרף מצבו , שיתף פעולה והגיב לסביבה באופן מסוים ולכן היה מקום לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל. כמובן שהמקרה שם היה קיצוני בהרבה מאשר בענייננו שכן הניזוק שם שהה במצב זה 5 שנים עד שנפטר , ואף בפן קצור תוחלת החיים שהיה 17 שנים, ולא 5 שנים.

הקביעה לענין גובה הפצוי (בכלל ואף בראש הנזק ממוני) אושרה בביהמ"ש העליון אור ליום 18.7.13 בע"א 3106/10 ‏ ‏ עיזבון המנוח נפתלי בשטקר ז"ל נ' בית החולים סורוקה באר שבע .

ג. ב 31.8.08 ניתן בביהמ"ש המחוזי פסק דין שפסק פיצוי לעזבונה של אשה שנרצחה בירי. הצדדים הסכימו שם להעמיד הפיצוי בגין קצור תוחלת החיים על 450,000 ₪. בגין כאב וסבל נפסק סכום נוסף של 100,000 ₪. אם נצמיד הסכום של 550,000 ₪ להיום נקבל בקירוב מעוגל 626000 ₪. המנוחה היתה כבת 40 במותה, כלומר באין נתון מיוחד מדובר היה על קצור תוחלת חיים של כ 40 עד 43 שנה. וראה סע' 23 לפסה"ד שניתן בערעור ביום 5.6.12, בע"א 8488/08 ‏ ‏ בפרשת עזבון רוננה סושרד ז"ל שאוזכרה קודם). למותר לציין כי בפן כאב וסבל לבדו , שלא לומר מניין שנות החיים שאבדו, היה אף מקרה זה קיצוני בהרבה מאשר ענייננו.

ד. ב 26.2.13 ניתן בביהמ"ש המחוזי בת.א (ת"א) 1047/04 עזבון המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל נ' הרשות הפלסטינאית, פסק דין לזכות עזבונו של מי שנרצח בגיל 31 על ידי מחבל. כפי שנקבע, המנוח נפטר כמה דקות לאחר שנורה , והיה כבן 31 במותו, כלומר מנין שנות חייו האבודות, באין נתון מיוחד (שלא צוין) היה כמעט 50 שנה. איני מתייחס לפיצוי העונשי שנוסף בערעור על סכום הפיצויים , אלא לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני לבדו, שאושר בערעור (סע' 96 לפסק דינו של השופט סולברג בע"א 2144/13). נפסקו בביהמ"ש המחוזי מיליון ₪ בגין כאב וסבל וקצור תוחלת החיים כאחד, תוך ציון הגיל הצעיר והנסיבות הטראגיות. ברור שגם מקרה זה קיצוני לאין שעור מאשר ענייננו ביחס למנין שנות החיים האבודות ואף ביחס לסבל שנגרם, גם אם נמשך הוא דקות – אך דקות מודעות.

ה. בע"א (ת"א) 52689-12-13‏ ‏ עיזבון המנוחה תמרה פולטוב ז"ל נ' צבי גברילוב נדון ערעורם של יורשים, בגין מעשה רשלנות רפואית שגרם לפטירת המורישה. פסה"ד ניתן ב 4.1.15. המנוחה היתה כבת 63 במותה, ובביהמ"ש המחוזי (בו נדונה הפרשה בערעור) הונח כי באין נתון לסתור שהוצב כדין, יש להביא בחשבון תוחלת חיים לא מקוצרת, היינו מלאה על פי הלוחות הסטטיסטיים, אלמלא מעשה העוולה. היינו מדובר (לערך) באובדן של 20 עד 23 שנות חיים. ביחס לסבל – צוין שסבלה של המנוחה נמשך כמה דקות אך היה חריף. הנה אפוא גם מקרה זה קיצוני משמעותית מענייננו , לענין מנין שנות החיים שאבדו, אך גם לענין הסבל שנגרם, כאשר המנוח בענייננו נפטר במהלך שנתו, ולא במודעות לסבל. נפסקו שם 400,000 ₪ בגין קצור תוחלת החיים וכאב וסבל כאחד. בבר"ע שהוגשה – אושרה התוצאה (רעא 776/15).

ו. ב 25.2.18 ניתן בביהמ"ש המחוזי פסק דין שפסק פיצוי בן 300,000 ₪ באב הנזק הלא ממוני ליורשי מנוח, שהלך לעולמו בגיל 50, בתאונת עבודה שהתרחשה ב 2013. אף כאן נפסק סכום אחד בגין קיצור תוחלת החיים וכאב וסבל.

בפסה"ד בערעור שניתן השנה ב 11.4.19, צוין כי ניתן והיה ראוי להגדיל הפיצוי באב הנזק הלא ממוני ב 150,000 ₪, היינו להעמידו על 450,000 ₪ (אם כי לא באה התערבות שכן לאור בליעת התביעה והזכאות אך ל 25% , ועוד מתוך החלק היחסי באשם של המעוולים הרלבנטיים, היתה המשמעות זניחה בפן הכספי, ולא הצדיקה התערבות). ראה עא 4403/18 פלוני נ' צמנטכ"ל סולל בונה שותפות מוגבלת. אם נתייחס לסכום של 450,000 ₪ שצוין כראוי בנתונים, מדובר במי שתוחלת חייו קוצרה סטטיסטית בכ 30 שנה לערך או קרוב לכך (גם כאן לא צוין נתון מיוחד בפסה"ד, שהיה בו כדי לסטות מטה באומדן תוחלת החיים הצפויה אלמלא מעשה העוולה) .

91. יישום הדברים לענייננו: כאמור, גם אם אין צורך לפצל הפיצוי בין כאב וסבל לבין קצור תוחלת חיים, הרי שבפועל ברור שהפיצוי עודנו מושפע מנסיבות המקרה (עוצמת הסבל ומשכו), ומניין שנות החיים שאבדו. בענייננו חלקו הארי אם לא כולו, אמור להיפסק בגין קיצור תוחלת החיים, כאשר המנוח היה חסר הכרה, כשהגיע צוות מד"א, גם אם עדיין היתה פעילות חשמלית לבבית. לאור העובדה שהמנוח היה בגיל 81 ומאידך היה סיעודי ובמצב רפואי לא שפיר, הרי באין חוו"ד שהציבה מד"א על תוחלת חייו במצבו הרפואי וגלו, ניתן להביא בחשבון באומדן מבית הלל תוחלת חיים בת 3 שנים, אלמלא נפטר במעשה הרשלנות. אמנם דרך המלך הנה הצבת חוו"ד על ידי הטוען לכך, על קיצור תוחלת חיים, ומד"א לא עשתה כן. אולם יש גבול עד כמה יכול ביהמ"ש לעצום עיניו אף באין חוו"ד כזו. אומדן של 3 שנים כאמור, אינו מקפח בנתוניו הרפואיים של המנוח, גם אם ניקח בחשבון הטיפול המסור של בני משפחתו.

בשים לב לכך שהמנוח לא היה בהכרה לעת המחדל הרשלני, ועד שנפטר זמן לא רב אח"כ, וקצור תוחלת חייו נאמד בשלוש שנים, אני פוסק את הפיצוי כאן בסכום של 50,000 ₪ . הנתבעת טענה בעלמא בסיכומים כי יש לנכות קצבאות השארים וההטבות האחרות שעקב פטירה, אך הדיון לא פוצל, והנתבעת לא המחישה כי התובעת זכתה להטבות או קצבאות, לא כל שכן את שעורן. נתבע שאינו מציב נתוני בסיס ביחס לניכויים ושעורם - אינו זכאי לניכוי. רק אם הציבם, ותובע טוען שאך את חלקם יש לייחס לאירוע העוולתי, עובר אז הנטל אליו להמחיש איזה חלק. (ראה סע' 22 להחלטתי מ 30.8.19 ב ת.א פלוני נ' תדיר - גן (מוצרים מדוייקים) 1993 בע"מ). פה לא הוצב שום נתון.

92. סוף דבר, אני מחייב הנתבעים לשלם לתובעת בתוך 30 יום הסכומים הבאים:

א. 50,000 ₪

ב. החזר אגרה ראשונה.

ג. עלות חווה"ד של המומחה מטעם התובעת, כנגד חשבונית.

ד. 1000 ₪ הוצאות שנפסקו בישיבת 27.12.17.

ניתן היום, י"ט כסלו תש"פ, 17 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.