חלימסקי נ' חובל ואח'

עניינה של הליך זה, בהתנגדות הנתבעים לביצוע שטר על סך 100,000 ₪ עליו חתומים הם כערבים, שטר האחוז בידי התובעים (תיק הוצאה לפועל מספר 528162-02-17).

התובעים שכרו נכס עסקי בעיר ראשון לציון, מאת חב' רדיוס מסעדות בע"מ באמצעות מר זאב רחמני (להלן – "המשכיר" ו-"זאב" בהתאמה). בשנת 2015, בטרם הסתיימה תקופת השכירות, ביקשו התובעים להעביר את זכות השכירות לשוכרת חלופית – גב' אלינה שבצוב (להלן "השוכרת החלופית" או "אלינה") בתמורה לתשלום דמי פינוי, המשכיר נתן לכך את הסכמתו.

בהתאם לכך, נחתם ביום 1.8.15 הסכם משולש בין המשכיר (באמצעות זאב), השוכרים (התובעים) והשוכרת החלופית (אלינה) – להלן "החוזה". במסגרת החוזה התחייבה אלינה לעמוד בכל תנאי השכירות אל מול המשכיר וכמו כן לשלם דמי פינוי בסך 150,000 ₪. כחלק מתנאי החוזה נדרשה אלינה להעמיד בטחונות להבטחת התחייבויותיה, ובכלל זה לספק ערבות אישית מאת ערבים מטעמה.

הנתבעים נתנו הסכמתם לשמש כערבים להתחייבויותיה של אלינה (באותם זמנים הייתה אלינה בת זוגו או חברתו של אחיו של הנתבע 1), ועל כן נכחו במעמד חתימת ההסכם. באותו מעמד חתמו הנתבעים על שני שטרי חוב על סך 100,000 ₪ כל אחד, האחד לטובת זאב, ואילו השני לטובת התובעים – השטר נשוא הליך זה. בנוסף חתמו הנתבעים על מסמך שכותרתו "ערבות אישית" במסגרתו ערבו באופן אישי כלפי המשכיר לכל התחייבויותיה של אלינה.

מעמד חתימת החוזה, השטרות והערבות, התקיים במשרדו של זאב ונוהל על ידי עו"ד יניב אלמוג ("עו"ד אלמוג") בא כוחו של זאב, שאף אישר בחתימתו את חתימת הצדדים על ההסכם ועל השטר.

מעדות התובעת 1 (להלן – "התובעת") עולה, כי מתוך דמי הפינוי אותם התחייבה אלינה לשלם, שולמו 50,000 ₪ בלבד, בעוד יתר ההמחאות בגין יתרת התשלום בסך כולל של 100,000 ₪ - חוללו. מעדותו של זאב עולה כי אלינה כשלה אף בתשלום דמי השכירות ולפיכך נאלץ הוא לפנות לנתבעים על מנת להפעיל את ערבותם.

בעקבות משא ומתן שהתנהל בין הנתבעים לבין זאב, נחתם ביניהם ביום 17.8.16 כתב וויתור הדדי, אשר נערך על ידי עו"ד גלעד כהן מטעם זאב (הוא עו"ד כהן מייצג את התובעים בהליך זה). בהתאם לכתב הוויתור, בתמורה לתשלום סך של 50,000 ₪ אשר ישולם במספר תשלומים, יופטרו הנתבעים מכול חוב אחר כלפי המשכיר (להלן "כתב הוויתור"). מעדותו של זאב עולה, כי חובה של אלינה כלפיו היה גבוה יותר, אולם הוא נאות להסתפק בסכום האמור מתוך התחשבות במצבם הכלכלי הדחוק של הנתבעים.

זמן קצר לאחר מכן, בסוף חודש ספטמבר 2016 פנה עו"ד גלעד כהן, הפעם מטעם התובעים, אל הנתבעים ודרש לממש את ערבותם, זאת בעקבות חילול המחאותיה של אלינה אשר נמסרו לתובעים כדמי פינוי. בין עו"ד כהן ובין הנתבעים החלה להתנהל חלופת מסרונים והודעות דוא"ל ואף התקיימו שתי פגישות תוך ניסיון להגיע להסכמות, אך משלא הגיעו הצדדים לידי הסדר – הוגש שטר החוב לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל. בעקבות הגשת התנגדות הנתבעים ומתן רשות להגן – הובא תיק זה בפניי.

תביעת התובעים מבוססת אפוא על שטר החוב מיום 1.8.15 עליו חתומים הנתבעים, לפיו מתחייבים הם לשלם לתובעים סך של 100,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה למדד. לטענת התובעים, משלא שילמה אלינה את יתרת דמי הפינוי בסך 100,000 ₪, על הנתבעים לשאת בתשלום זה מכוח ערבותם.

הנתבעים טוענים מנגד, כי מששלמו לזאב את סכום הפשרה הנקוב בכתב הוויתור, הרי שהם נפטרו ממלוא ערבותם לאלינה. עמדתם זו מבוססת למעשה על שתי טענות: האחת – במסגרת הערבות עליה חתמו הנתבעים במעמד חתימת החוזה, התחייבו הם לערוב לסכום אחד של 100,000 ₪ בלבד. לדבריהם, על אף שנחתמו על ידם שני שטרי חוב, אשר בכל אחד מהם נקוב סכום של 100,000 ₪, סברו הם כי מדובר בשני עותקים של אותו מסמך. הטענה השנייה – משהגיעו הנתבעים להסכם פשרה עם זאב (כתב הוויתור), לפיו כנגד תשלום של 50,000 ₪ יופטרו מכל חוב נוסף, הרי שערבותם נפרעה, מומשה ובאה לידי גמר. לפיכך מנועים התובעים מלדרוש מהם כל סכום נוסף מכוח אותה ערבות.

השאלות העומדות אפוא להכרעה - הן שתיים:

האחת – האם במסגרת ערבותם של הנתבעים להתחייבויותיה של אלינה, התחייבו הם לערוב בסכום של 100,000 ש"ח כלפי זאב, ובסכום נוסף של 100,000 ש"ח כלפי התובעים, ובסה"כ 200,000 ₪ (להלן – "ערבויות מצטברות"), או שמא מדובר בערבויות אשר סכומם המצטבר אינו עולה על 100,000 ₪ - הן כלפי זאב והן כלפי התובעים גם יחד (להלן – "ערבויות חופפות");

השנייה – האם כתב הוויתור אשר נחתם בין הנתבעים לבין זאב, מונע מהתובעים לדרוש מאת הנתבעים את מימוש ערבותם.

דיון והכרעה

כבר עתה ייאמר, כי דין טענתם השנייה של הנתבעים להידחות. כתב הוויתור נחתם בין הנתבעים לבין זאב בלבד, ואילו התובעים כלל לא היו צד לו. לא נטענה כל טענה, ובהתאם לכך אף לא הוצגה כל ראיה, לפיה זאב שימש באותו מעמד כשלוח או כנציג מטעם התובעים, או כי התובעים הציגו בפני הנתבעים מצג שכזה. נכון אני לקבל, כי הנתבעים בתמימותם ובחוסר ניסיונם העסקי (דבר שעלה באופן בולט מתוך עדותם) לא דקו פורתא בכך שזאב והתובעים שני גופים נפרדים הם, וכי הגעה להסכם עם האחד אינה פוטרת אותם מחבותם כלפי השני, אולם מדובר באי הבנה סובייקטיבית שלהם ולא במצג אובייקטיבי, זאת בניגוד למוסד השליחות המהווה קטגוריה אובייקטיבית. כבר נפסק כי מקום בו צד שלישי סביר היה יודע או יכול היה לדעת כי בנסיבות העניין אין מדובר בהרשאה או בשליחות, הרי שאין כאן הרשאה (ר' ע"א 1286/90‏‎ ‎בנק הפועלים בע"מ‎ ‎נ' ורד הלבשה (24.12.94)).

הנתבעים מבקשים להשליך יהבם בדבר התלות שבין כתב הוויתור עליו חתם זאב לבין התובעים, על כך שעו"ד גלעד כהן, ייצג הן את זאב (לוגו משרדו מתנוסס על גבי כתב הוויתור) והן את התובעים, אולם לא מצאתי שיש בכך כדי לסייע להם. במועד בו נחתם כתב הוויתור (אוגוסט 2016) טרם ידעו הנתבעים כי עו"ד כהן עתיד לייצג את התובעים בחודשים שלאחר מכן. לאור האמור, הטענה לפיה חתימת כתב הוויתור על ידי זאב מחייבת אף את התובעים – אין לה על מה שתסמוך.

לגופו של חוב דמי הפינוי, טוענים הנתבעים, כי התובעים לא הוכיחו כי ההמחאות שמסרה בידם אלינה לצורך תשלום דמי הפינוי בסך 100,000 ₪ אכן חוללו. אין בידי לקבל טענה זו, עסקינן בתביעה שטרית בה הנטל להוכיח את טענות ההגנה מוטל על הנתבעים. יתירה מזו, הטענה לפיה ייתכן שאלינה פרעה את חובה ולפיכך מופטרים הנתבעים מערבותם היא טענה מסוג "פרעתי". סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 קובע כי "חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו - עליו הראיה". הנתבעים לא השכילו להוכיח את טענת הפירעון בכל דרך, ואף נמנעו מלזמן לעדות את אלינה. חזקה אפוא, כי לו הייתה נקראת האחרונה לעדות, הייתה תומכת דווקא בעמדת התובעים לפיה נותרה היא חייבת להם דמי פינוי בסך 100,000 ₪.

אשר לטענה הראשונה, לפיה ערבותם של הנתבעים כלפי המשכיר וכלפי התובעים גם יחד, מוגבלת לסך של 100,000 ש"ח בלבד – "ערבויות חופפות" – מצאתי כי דין טענה זו להתקבל.

בהתאם לכך, על אף שבמעמד חתימת החוזה חתמו הנתבעים של שני שטרי חוב נפרדים, אשר בכל אחד מהם נקוב סכום של 100,000 ₪, הרי שערבותם של הנתבעים מוגבלת לסך כולל של 100,000 ₪ בלבד, באופן שתשלום למוטב האחד ממעט את יתרת הערבות כלפי המוטב השני. לפיכך, משמימש זאב את ערבותם של הנתבעים בסך של 50,000 ₪, יתרת קרן הערבות הניתנת למימוש על ידי התובעים, מוגבלת ל-50,000 ₪ (קרן) בלבד.

מסקנתי זו מבוססת על פרשנות כוונת הצדדים העולה מתוך עסקת היסוד אשר נחתמה בין הנתבעים לבין זאב והתובעים – עסקת הערבות – אשר נחתמה במעמד חתימת החוזה, ולחילופין בלבד על עילת הטעות האמורה בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. להלן הנימוקים:

• המקור הפרשני המרכזי להבנת כוונת הצדדים בחתימת שטרי החוב הוא חוזה השכירות שנחתם אף הוא באותו מעמד, אשר הוקרא באזני הצדדים או נקרא על ידם, עובר לחתימה. סעיף 20 לחוזה כותרתו "בטוחות", ובסעיף 20.1 נכתב כך (טעויות ההקלדה והפיסוק – במקור):

  20.1 להבטחת התחייבויות השוכר החליפי [אלינה – מ.פ.] לפי הסכם זה, לרבות ומבלי לפגוע ביתר התחייבויות השוכר החליפי, להב[טח]ת פירעון ההמחאות שנמסרו בידי השוכר כדמי פינוי פינוי המושכר במועד, תשלום כל נזק שיגרם למושכר, תשלום דמי השכירות והתשלומים המוטלים על השוכר החליפי בהסכם זה, יפקיד השוכר החליפי במעמד חתימת ההסכם בידי המשכיר והשוער [צ"ל והשוכר – מ.פ.] את הביטחונות הבאים:

  20.2.1 שטר חוב בחתימת ידו ובערבות אוואל של שני ערבים טובים לשביעות רצון המשכיר ללא תאריך, בצירוף חתימתם של שני הערבים על סך של 100,000 (מאה אלף) ש"ח בנוסח המצורף להסכם זה ("להלן: "שטרי חוב").

  מהנוסח האמור עולות שתי תובנות מרכזיות: האחת – יסודה בסעיף 20.2.1 – על פיו הערבים יחתמו על שטר חוב על סך 100,000 ₪ בלבד. על אף שבסייפת הסעיף נכתב "שטרי חוב" בלשון רבים – זאת בניגוד לרישא שם מוזכר "שטר חוב" בלשון יחיד – הרי שהעיקר והקובע הוא הסכום הנקוב בגוף הסעיף – סכום המוגבל לסך של 100,000 ₪. בהתאם לכך, בין אם סכום הערבות יחולק בין מספר שטרות ובין אם ייכתב כולו בשטר אחד – מדובר על סכום של 100,000 ₪ בלבד.

  התובנה השנייה – יסודה בסעיף 20.1 לעיל – לפיו נועדו הביטחונות המפורטים בהמשך הדברים, להבטיח הן את התחייבותה של אלינה כלפי המשכיר ("פינוי המושכר במועד, תשלום כל נזק שייגרם למושכר, תשלום דמי השכירות והתשלומים המוטלים על השוכר...") והן את התחייבויותיה של אלינה כלפי השוכר דהיינו התובעים ("להבטחת פירעון ההמחאות שנמסרו בידי השוכר כדמי פינוי").

  משמעותם הפשוטה של הדברים במשולב היא זו: ערבותם של הנתבעים המוגבלת לסך 100,000 ₪, נועדה להבטיח את התחייבויותיה של אלינה הן כלפי המשכיר והן כלפי השוכר.

  טשטוש הגבולות שבין המשכיר לבין השוכר, מוסיף ומוצא את מקומו גם בסעיף 20.3.4, שם נכתב כי "בתקופת הימצאות הביטחונות בידי המשכיר, יהיה המשכיר ו/או השוכר רשאים להשתמש בביטחונות אלו...".

  עירוב תחומים זה בין המשכיר לבין השוכר, שב ועולה גם מסעיף ה"הואיל" השלישי לחוזה. בסעיף זה מתחייב השוכר החליפי (אלינה) לשלם דמי פינוי עבור המושכר בסך של 150,000 ₪. עם זאת, הסעיף לא מזכיר למי ישולמו דמי פינוי אלו – האם למשכיר או לשוכר. מטבע הדברים דמי פינוי משולמים כמובן לשוכר היוצא ולא למשכיר, אולם הרושם המתקבל מקריאת הסעיפים הוא, כי אלינה מתקשרת בהסכם כלפי המשכיר והשוכר גם יחד, ללא הבחנה חדה וברורה ביניהם. גם הערבים מטעמה של אלינה מתחייבים אפוא כאמור התחייבות כללית כלפי 'הצד שכנגד' – המשכיר והשוכר גם יחד – ללא הבחנה בין יחידי הצדדים שכנגד.

• הן הנתבע 1 והן הנתבע 2 העידו על אשר התרחש במועד החתימה. לדבריהם, הבינו כי הם ערבים להתחייבויותיה של אלינה עד לסך של 100,000 ₪ אולם לא דקדקו בשאלה בגין אלו חובות של אלינה יידרשו לשלם, האם בגין חבות דמי שכירות (למשכיר) או בגין חובות דמי פינוי (לשוכר). לדברי הנתבעים, חתמו הם על שני שטרי החוב תוך שהם סבורים שמדובר בשני עותקים של אותו מסמך הנועד להבטיח את קיום חיוביה של אלינה כלפי המשכיר.

  אכן מדובר בשני מסמכים דומים עד מאוד, אשר המבדיל ביניהם הוא אך שם המוטב על פי השטר. אעיר, כי אין מדובר בשטרות חוב בצורתם ההיסטורית אותם ניתן היה לרכוש בסניפי הדואר (בצבע וורדרד ובצורה ייחודית מאורכת), אלא בדף סטנדרטי בגודל A4 המודפס במדפסת משרדית רגילה. במובן זה, לא מן הנמנע כי הנתבעים סברו שכשם שחותמים הצדדים על חוזה שכירות במספר עותקים זהים, כך גם נדרשים הם לחתום על מסמך זה המוכתר בכותרת "שטר חוב" – בשני עותקים.

  אין להמעיט אמנם בחשיבות קריאת המסמך, ואף חזקה היא כי כל החותם מודע לתוכן המסמך עליו הוא חותם, אולם הנסיבות מלמדות כי אף אם היו נוכחים הנתבעים כי שמות המוטבים בשני השטרות שונים הם, לא היו חוששים לחתום על שני העותקים, שכן מתוכן החוזה שנחתם באותו מעמד עולה מפורשות, כי סך התחייבותם היא בשיעור של 100,000 ₪ ותו לא. לפיכך, על אף שמדובר בשתי שטרות, סוף סוף מדובר בסכומים חופפים ולא מצטברים, ומה להם לנתבעים אם ישלמו סכום זה למשכיר או לשוכר?

  הרושם המתקבל אפוא הוא, כי הנתבעים היו משוכנעים במעמד החתימה, כי אין מדובר בשתי התחייבויות נפרדות ומובחנות זו מזו, אשר כל אחת מהן בנפרד ובמצטבר עשויה להגיע לסך של 100,000 ₪.

• הנתבעים הם שני אנשים פשוטים ובלתי מתוחכמים, האחד שכיר בתחום האלומיניום והשני פועל ייצור בתחום המכונות לחקלאות. תמימותם והעדר תחכומם של הנתבעים עולה באופן בולט מתוך עדותם. במעמד חתימת החוזה סברו שניהם כי ערבותם ניתנת להבטחת חיוביה של אלינה כלפי זאב, וככל הנראה על אף חתימתם על שטר החוב כלפי התובעים, כלל לא הפנימו את העובדה שבמו ידיהם נוטלים הם על עצמם אחריות גם לחובותיה של אלינה כלפי התובעים. המסמך הנוסף המכותר בכותרת ערבות אישית לפיו ערבים השניים לחובותיה של אלינה כלפי המשכיר בלבד, תומך בכך. אין באמור לעיל כדי לפטור את הנתבעים מעצם ערבותם הנובעת מהמסמכים עליהם חתמו, אולם כאמור לעיל, יש בכך כדי ללמד על היקף סכום הערבויות לו התחייבו.

• בניגוד לגרסתם של הנתבעים לא הובאה כל גרסה מנגד, ממנה ניתן ללמוד אל אירועי אותו מעמד. התובעים בחרו שלא לזמן לעדות את עו"ד יניב אלמוג אשר בפניו נחתמו המסמכים, על אף שמדובר בעד נדרש מאין כמוהו. חזקה היא כי הימנעות מהבאת עד, ובמיוחד עד חיצוני אובייקטיבי שאמור לתמוך בגרסתו של בעל דין ואשר יש בעדותו כדי להביא לגילוי האמת, יוצרת הנחה כי עדותו לא הייתה תומכת בגרסתו של אותו בעל דין ואולי אף היה בה כדי לערער את אותה גרסה (ר' ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו (12.9.91)). בעניינו, יש אפוא מקום להניח כי לו היה נקרא עו"ד אלמוג להעיד, היה מסלק כל ספק ותומך דווקא בפרשנות הערבויות החופפות – העולה מתוך לשון החוזה אשר כפי הנראה נוסח על ידו (ר' עמ' 19 ש' 9 לפרוטוקול). מצאתי אפוא לייחס משקל של ממש להעדר זימונו לעדות של עו"ד אלמוג.

  לאמיתו של דבר, גם בתצהירה ובעדותה של התובעת כמו גם בתצהירו ועדותו של זאב, לא נמצאה גרסה נוגדת הסותרת את גרסתם של הנתבעים באשר להתרחשות האירועים במועד החתימה. התובעת וזאב אינם מתארים בתצהירם כי מאן דהו הסביר לנתבעים בעת החתימה מה משמעות החתימה על שני השטרות, וכי בניגוד לאמור בסעיף 20 לחוזה, יידרשו הם להתחייב לסכום כפול. יוצא אפוא כי הגרסה היחידה המונחת בפני בית המשפט באשר לאירועי חתימת החוזה, היא זו שנשמעה מפי הנתבעים, התומכת בכך שמדובר בערבות אחת המוגבלת לסכום של 100,000 ₪, זאת אף אם נכתבה בפועל על גבי שני שטרות נפרדים.

מנגד לא מצאתי לייחס משקל מכריע לטענות התובעים, זאת מהנימוקים שלהלן:

• אכן, אוחזים התובעים בשטר על סך 100,000 ₪ עליו חתומים הנתבעים. כמו כן מדובר אכן בתביעה שטרית, אשר נטל השכנוע בעניינה מוטל על כתפי הנתבעים. אולם סוף סוף מדובר בשטר החתום בין צדדים קרובים, אשר מקורו בעסקת היסוד שביניהם – הלוא היא עסקת הערבות. לצורך פרשנות כוונת הצדדים לעסקת היסוד, נדרשים אנו כאמור, הן לגוף חוזה השכירות (סעיף 20 כאמור לעיל) והן לנסיבות האופפות את מעמד החתימה (עדות הנתבעים ובהעדר כל עדות נוגדת אחרת) – אלו תומכים בפרשנות לה טוענים הנתבעים, לפיה מלוא ערבותם אינה עולה על 100,000 ₪, לפיכך עומדים הם בנטל המוטל עליהם (סעיף 25 יחד עם סעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי)).

• אכן השטר שנחתם לטובת התובעים, נפרד מהשטר שנחתם לטובת המשכיר. עם זאת, הנסיבות מלמדות כאמור, כי מדובר בהתחייבויות חופפות ולא מצטברות. במובן זה, ככל שמי מהמוטבים יממש חלק מסכום הערבות, יהיה זכאי המוטב האחר לממש את היתרה בלבד.

• אכן הנתבעים לא כפרו בהתחייבותם כלפי התובעים מיד כשהוצגה בפניהם דרישת התשלום, והם אף ניהלו מו"מ עם ב"כ התובעים מספר חודשים על מנת ולנסות למזער את נזקם. אולם בניגוד לעמדת התובעים, אין הדבר מלמד על כך שהם מודים במלוא זכותם המשפטית של התובעים כלפיהם. לכל היותר ניתן ללמוד מכך, שהנתבעים הבינו כי מצבם "ביש" בשל העובדה שחתמו על שני שטרות נפרדים וכי הם עומדים להיתבע בשל כך – כפי שאכן ארע.

  מעדותם של הנתבעים התרשמתי באופן בלתי אמצעי כאמור, כי מדובר באנשים פשוטים ובלתי מתוחכמים אשר חששו חשש אמתי בעקבות פניותיו של ב"כ התובעים אליהם, הבינו בדיעבד כי שגו בכך שחתמו על שני שטרות חוב נפרדים, ואף הבינו כי הם חשופים לאפשרות לפיה ייקבע בסופו של יום כי מדובר אכן בשטרות שסכומם מצטבר. אין בכך כדי ללמד מאומה על כך שזו הייתה הבנתם וכוונתם במועד חתימת החוזה והשטרות. אדרבה, שוכנעתי מעדותם של הנתבעים, כי לאחר חתימתם על כתב הוויתור סברו בתמימותם כי סכנת מימוש הערבות מאחוריהם, ולפיכך פנייתו של ב"כ התובעים הפתיעה אותם.

  סוף דבר

כללו של דבר, אינני מקבל את עמדת הנתבעים לפיה, סילוק החוב כלפי זאב במסגרת כתב הוויתור פוטר אותם מערבותם כלפי התובעים.

עם זאת, מצאתי לקבל את עמדת הנתבעים לפיה, הפרשנות הנכונה אותה יש להחיל על יחסי הערבות בין שלושת הצדדים (זאב, התובעים והנתבעים) היא, כי מדובר בשתי ערבויות חופפות על סך כולל של 100,000 ש"ח וכי אין מדובר בערבויות מצטברות. לפיכך, משמימש זאב את ערבות הנתבעים כלפיו על סך 50,000 ₪, זכאים התובעים למימוש יתרת הערבות בסך 50,000 ₪ בלבד.

לאור האמור, ההתנגדות לביצוע השטר מתקבלת באופן חלקי. בהתאם לכך תוקטן קרן החוב נשוא תיק ההוצאה לפועל לסך של 50,000 ₪. כמו כן יישאו הנתבעים בהוצאות התובעים ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪.

ניתן היום, ה' טבת תש"פ, 02 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.