פלוני נ' מלון קטרון ואח'

לפניי תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע. על פי הנטען, התובע התארח בחודש דצמבר 2013 במלון הנתבעת 1 ובעת שרצה להגיע עם בני משפחתו מחדרו ללובי המלון, הוא נקלע לשביל צדדי הבנוי מאבנים שהונחו על האדמה, החליק ונפגע.

הצדדים חלוקים הן ביחס לאחריות והן ביחס לנזק.

א. רקע וטענות הצדדים בתמצית:

1. בהתאם לנטען בכתב התביעה, התובע יליד xx/xx/1982 התארח עם אשתו ובתו התינוקת במלון הנתבעת 1 (להלן: המלון) בחודש דצמבר 2013. התובע טוען כי בתאריך 06/12/2013 בשעה 21:00 לערך, הוא ביקש להכין כוס תה בלובי של המלון ולכן יצא מחדרו יחד עם אשתו והתינוקת (בעגלה) לכיוון הלובי של המלון. התובע טוען שהוא הלך על שביל אבנים באזור חשוך, רצפת השביל הייתה רטובה ובעקבות זאת, החליק, נפל ונגרמו לו נזקי גוף (להלן: התאונה).

2. יצוין כבר עתה שמדובר במלון המשתרע על פני שטח של כ- 28 דונם (עמ' 8 ש' 30-33 לפרוטוקול מיום 27/11/2019) והוא בנוי מחדרים הנמצאים בחללים נפרדים מהלובי ומחדר האוכל והגעה מהחדרים ללובי ולחדר האוכל נעשית באמצעות הליכה על שבילים. בהתאם לעדות מנהל ובעלים של המלון, קיימים במלון כ- 30-40 שבילים מסודרים המובילים מחדר לחדר ומהחדרים ללובי.

3. התובע צירף לכתב התביעה את חוות דעתו של ד"ר אילן כהן, מומחה בתחום האורתופדיה, ולפיה בעקבות התאונה התובע סבל משבר של הפטישון החיצוני בקרסול ימין ונותרה לו נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 48(3)א' מותאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הנכות").

4. הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה את נסיבות קרות התאונה ואת הנזק הנטען. בכתב ההגנה נטען בנוסף כי "התובע מסתיר מבית המשפט את ההתרחשות האמיתית שאם היה מציגה כפי שהיא לא היה מגיש כלל את תביעתו...". הנתבעת הגישה לתיק חוות דעת של המומחה בתחום האורתופדיה, ד"ר גד ביאליק ולפיה בעקבות התאונה נגרם לתובע שבר בפטישון החיצוני שהתחבר היטב ועל כן לא נותרה לו נכות בעבות התאונה.

5. הצדדים הסכימו להעמיד את נכותו הצמיתה של התובע בעקבות התאונה על שיעור 5% ונותרה ביניהם מחלוקת ביחס לסוגיית החבות ולשיעור הפיצוי המגיע, אם מגיע, בעקבות התאונה.

6. בדיון הוכחות שהתקיים ביום 10/11/19 העידו ונחקרו התובע ואשתו ובדיון ההוכחות שהתקיים ביום 27/11/2019 העידו ונחקרו מנהלה של הנתבעת 1, מר אבי פרנג'י וכן, משגיח הכשרות שהיה במלון בעת התאונה, מר בצלאל יאיר.

7. לאחר שהצדדים הגישו סיכומים מטעמם נותר אפוא לדון ולהכריע בסוגיות שנותרו במחלוקת.

   ב. נסיבות קרות האירוע וקיומה של אחריות:

8. טרם נפרט את גרסת התובע ביחס לנסיבות קרות התאונה, נציין שביום 13/02/2019, בסמוך למועד שנקבע להגשת ראיות מטעם התובע, הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה. בכתב התביעה המקורי ציין התובע כי אירוע התביעה התרחש בעת "שביקש להכין כוס תה ופנה לכיוון הלובי של בית המלון, בו היה מצוי שולחן קפה/תה. המקום היה חשוך והרצפה הייתה רטובה והתובע החליק...", ואילו בכתב התביעה המתוקן, הבהיר התובע שהתאונה אירעה בעת "שביקש להכין כוס תה ופנה מחדרו לכיוון הלובי של בית המלון, בו היה מצוי שולחן קפה/תה. שביל האבנים מהחדר ללובי היה חשוך וריצפת השביל הייתה רטובה והתובע החליק...".

   התובע הסביר במסגרת בקשתו לתיקון כתב התביעה שבמסגרת הכנת התצהיר הוא הבחין שיש צורך להבהיר שאין המדובר בבית מלון רגיל אלא במלון הבנוי מחדרים המשמשים יחידות אירוח עצמאיות, כאשר בין החדרים במלון יש שבילים המובילים למבני המלון וללובי. יחידות האירוע מוקפות בשבילים, מדשאות עם עצי נוי ופרי "הפזורים במרחב כבתוך פרדס".

   הנתבעת לא התנגדה לבקשה לתיקון כתב התביעה ואף הודיעה שאין בכוונתה להגיש כתב הגנה מתוקן והיא תסתמך על טיעוניה בכתב ההגנה המקורי ואולם היא טוענת שתיאור האירוע המופיע בכתב התביעה המתוקן סותר את הנטען בכתב התביעה המקורי. לטענות אלה ואחרות, אתייחס בהמשך פסק הדין.

9. התובע תיאר את נסיבות אירוע התאונה בתצהירו כדלקמן:

   "ביום חמישי, בתאריך 05/12/2013 הגעתי יחד עם אשתי xxx ובתנו הקטנה לנופש בגליל בבית מלון קטרון – מעין צימרים למגזר הדתי/חרדי. המלון בנוי מיחידות אירוח עצמאיות עם שבילי אבנים המקשרים בין מבני המלון. יחידות האירוח מוקפות במדשאות, עם עצי נוי ועצי פרי פזורים במרחב, כבתוך פרדס. ביום שישי בלילה, בשעה 21:30 לערך, רציתי להכין כוס תה, ופניתי ללכת ביחד עם אשתי והבת הקטנה שלנו, מהחדר שלנו אל שביל אבנים לכיוון המבנה אותו חשבתי כלובי המלון, אשר יש בו עמדת הכנה לקפה/תה בשישי-שבת. אבהיר כי המקום היה חשוך מאוד, ממש עלטה ללא תאורה דולקת, או סימונים בשביל. הלכתי, עם אשתי שהייתה מאחורי עם העגלה, לכיוון מה שהיה נדמה לי כלובי המלון. בזמן ההליכה למקום שבצבץ ממנו אור וחשבתי כלובי, החלקתי על רצפת שביל האבנים הרטובה, נפלתי ארצה והתלכלכתי כולי בבוץ (בגדים ונעליים). נפגעתי בגופי, לרבות בקרסול רגל ימין ויד שמאל" (סעיפים 4-8 לתצהיר התובע).

10. התובע חזר על גרסתו באופן עקבי גם בדיון ההוכחות והבהיר שבעת שעשה דרכו מהחדר ללובי הוא הלך בדרך חשוכה, ראה אבנים שנדמו לו "כשביל" (עמ' 32 ש' 2-3 לפרוטוקול) ואור מסוים "שבצבץ" (עמ' 29 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון) וחשב שמדובר בתאורה של הלובי ולכן החל ללכת על האבנים, החליק ונחבל. בחקירתו השיב התובע כי "ברור שלא הייתי נכנס למקום כזה אם זה היה באור יום והייתי רואה אז הייתי רואה מיד שזה לא שביל שאמור להוביל ללובי.."(עמ' 30 ש' 29-20 לפרוטוקול). התובע צירף לכתב התביעה המתוקן וכן לתצהירים מטעמו תמונות של מקום המפגע הנטען.

11. הנתבעת הגישה מטעמה את תצהירו של מר אבי פרנג'י, המנהל והבעלים של המלון. בתצהירו טוען העד כי התובע אכן התארח במלון בין התאריכים 5/12/2013- 7/12/2013. העד טען בתצהירו שהתובע ציין בכתב התביעה כי הוא החליק על רצפת הלובי אך אין ברצפת הלובי כל פגם; התובע תיקן את כתב התביעה וכעת הוא טוען שאירוע התרחש בשביל המוביל ממתחם המגורים למתחם הלובי של המלון, אך שביל זה עשוי אף הוא מרצפה מחוספסת שנועדה למנוע החלקה עליו ולאורך השביל מותקנות מנורות ותנאי התאורה לאורך השביל נוחים; לעד לא ידוע על מקרים נוספים בהם החליקו אנשים על השביל הזה; בהתאם לידוע לעד, יום האירוע היה יום גשום ומדובר בשביל הממוקם תחת כיפת השמיים ואין אפשרות למנוע ממי הגשמים להרטיב את השביל; אין רשלנות של המלון ונמסר לעד שהתובע נצפה במלון כשהוא נועל סנדלי קרוקס ולדעתו זו הסיבה להחלקה, ככל שאירעה.

    בנוסף הגישה הנתבעת את תצהירו של מר בצלאל יאיר אשר שימש במועדים הרלוונטיים לתביעה משגיח כשרות של המלון. העד מסר בתצהירו כי פגש את התובע במלון ביום שבת בבוקר והתובע סיפר לו שערב לפני כן "החליק על רצפה שהייתה רטובה ממי גשם בעת שהלך מהחדר שלו לכיוון לובי המלון" וכן מסר לו שהוא נעל נעלי קרוקס. עוד מסר העד בתצהירו, שהציע לתובע לפנות לטיפול רפואי במרפאה של יישוב סמוך אך התובע סירב ובמוצאי השבת עזב את המלון.

12. יצוין כבר כעת, הגם שהתובע צירף לראיותיו תמונות של השביל הנטען בו נפל ולאבנים המופיעות בתמונות אף אחד מעדיי הנתבעת לא מצא לנכון להתייחס לשביל או לאבנים הנראים בתמונות שצורפו. מנהל הנתבעת 1 בחר להתייחס לשבילים המסודרים במלון, הגם שברור היה בשלב זה שהתובע לא הלך על השבילים המוסדרים, אלא נקלע לשביל צדדי ומאולתר שהיה במקום מתוך מחשבה ששביל מאולתר זה מוביל ללובי המלון, כפי שייראה מיד. לא זו אף זו, הניסיון לטעון כי התובע מסר גרסאות סותרות ביחס למקום התאונה אף הוא דינו להידחות. התובע לא ציין בכתב התביעה המקורי כי החליק בלובי (כפי שטען מנהל הנתבעת) אלא בעת שהלך לכיוון הלובי ומכל מקום, די היה לעיין בתצהירו של משגיח הכשרות, שפגש בתובע למחרת בבוקר כדי להבין שהתובע מסר בזמן אמת שהוא "החליק על רצפה שהייתה רטובה ממי גשם בעת שהלך מהחדר שלו לכיוון לובי המלון".

13. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובתמונות המפגע הנטען, נחה דעתי כי אירוע התאונה התרחש כפי שמסר התובע, והכל מהנימוקים שיפורטו להלן:

    • עדותו של התובע ביחס לנסיבות האירוע לא נסתרה והתרשמתי שהתובע מתאר את האירוע כהווייתו וללא הגזמות. חיזוק לגרסת התובע מצאתי לא רק בעדות רעייתו שהייתה נוכחת במועד התאונה, אלא גם בתיעוד הרפואי שנערך בזמן אמת, סמוך לאחר התאונה. כך, במוקד טרם נרשם: "אתמול החליק מעד ונחבל בקרסול ימין – מאז כאבים" (צורף כנספח 4 לראיות התובע) ובקופת חולים נרשם כבר ביום 10/12/2013: "במלון בנופש בתאריך 06/12/13 נפל ונחבל בקרסול ימין וביד שמאל... אובחן שבר פטישון חיצוני טופל בסד גבס" (מוצג 5 לראיות התובע). בנוסף מצאתי חיזוק משמעותי לגרסת התובע גם בעדות משגיח הכשרות מטעם הנתבעת 1, מר בצלאל יאיר, שכמפורט לעיל, אישר את עיקרי גרסת התובע ולפיה התובע החליק על רצפה רטובה בעת שעשה דרכו מחדרו ללובי המלון ( ראו, תצהיר העד ועדותו בדיון מיום 27/11/2019, בעמ' 13) ואף בעדותו של מנהל הנתבעת 1 ולפיה: "זמן אמת, המקרה קרה ביום שישי, במוצאי שבת או ביום ראשון דיווחו לי, דיווחו שמישהו החליק באחד השבילים". כלומר, אף בהתאם לעדותו של מנהל הנתבעת 1 האירוע התרחש באחד השבילים בבית המלון (עמ' 12 ש' 19-20 לפרוטוקול הדיון מיום 27/11/2019).

    • כפי שצוין כבר לעיל, הנתבעות לא התייחסו בראיות מטעמן לשביל האבנים הנראה בתמונות שצורפו לראיות התובע, ולטענה שהשביל מסוכן ולהעדר תאורה שהייתה בשביל הרלוונטי לתביעה והתמקדו בשבילים המסודרים שכן קיימים באזור המלון ובתאורה באופן כללי.

      הנתבעות ניסו להתלות בתיקון כתב התביעה (אליו כאמור לא התנגדו) הגם שברור גם להם, שהתובע מסר בזמן אמת שהוא החליק בדרכו מהחדר ללובי של המלון ולא ברצפת הלובי של המלון ואף ניסו לטעון שהתובע לא היה אמור לעבור בשביל מושא התביעה, כיוון ששביל זה (לעמדתם) אינו מוביל ללובי המלון ובכל מקרה הוא אינו שביל מוסדר וקיימים שבילים רחבים ובטוחים למעבר.

      טענות הנתבעות לא הוכחו במאום. כזכור בראיות הנתבעות לא הייתה התייחסות לשביל מושא התביעה, כך שגם לא נטענה כל טענה בעניין זה ואף לא צורפה מפה של המלון ממנה ניתן להבין האם ניתן להגיע מהמקום בו החליק התובע ללובי של המלון ויתרה מכך, לא הוגשה מטעם הנתבעות כל ראייה ממנה ניתן להבין שהיה שילוט המתריע מפני כניסה לשביל מושא התובענה או אף כי הייתה במקום תאורה, כאשר מנהל המלון אישר שלא ניתן לראות במקום האירוע הנטען תאורה: "בתמונה כמו שצילמת לא רואים פרוז'קטורים ויש תאורה. לדעתי עורך הדין מנסה להטעות את בית המשפט ולשגע אותי, שבילים גם הלקוח שלו אמר ששם נפל יש תאורה ויש שבילים מאוד מסודרים, עורך הדין צילם באזור של המלון איזה שהוא שטח אחר ונתפס על השטח הזה ששואל את השאלות לגביו" ( עמ' 10 ש' 5-8 לפרוטוקול הדיון מיום 27/11/19).

      הנתבעות טענו בסיכומים מטעמם כי התמונות שצורפו לא מתעדות את מקום האירוע הנטען בזמן אמת אלא צולמו כחמש שנים לאחר התאונה ואולם עדיי הנתבעות לא טענו בתצהירים מטעמם כי המקום הנצפה בתמונות לא משקף את המציאות הרלוונטית במועד האירוע, לא הראו כי במועד האירוע היה שינוי כלשהו בשביל או במתקני המלון ודומה שמדובר בטענות שנטענו בעלמא ואיני נותן בהן אמון.

    • לא זו אף זו, בחקירתו הנגדית התבקש מנהל המלון להתייחס לשביל מושא התביעה ולאפשרות כי לאחר שיורד גשם, הבוץ יכול להופיע על האבנים וציין לפתע שלמיטב זכרונו האבנים הנראות בשביל לא הונחו על אדמה אלא על טוף (עמ' 11 ש' 12-24 לפרוטוקול הדיון מיום 27/11/2019). טענה זו לא רק שלא נטענה בתצהיר העד ואף לא ברמז אלא גם שלא הוכחה במאום. לא צורפה כל אסמכתא המעידה שהיה במקום טוף ובתמונות ניתן לראות בבירור שמדובר באדמה.

    • למען הסר כל ספק אבהיר שלא מצאתי סתירות בעדות התובע ורעייתו ביחס לנסיבות אירוע התביעה. כתב התביעה המתוקן, כפי שצוין לעיל, היה מפורט יותר ואין בו טענה ולפיה התובע נפל ונחבל בלובי של המלון. גרסת התובע ביחס לנסיבות התאונה נמסרה בזמן אמת לנציג הנתבעת אשר כפי שהעיד לא טרח לבדוק היכן התובע נפל (ר' עדות משגיח הכשרות בעמ' 15 ש' 9-10 לפרוטוקול הדיון) והיא אינה שונה מהגרסאות שמסר התובע בתצהירו ואף לב"כ כוחו בהתכתבות פנימית ביניהם. אך טבעי בעיני שהתובע יתאר את השביל "קטע שיש" ואין בכך משום סתירה. לנתבעות הייתה הזדמנות לבחון את נסיבות המקרה בזמן אמת ומצופה שכך יעשו, אך כפי שהעידו הן בחרו שלא לעשות דבר בעניין זה. בנסיבות אלה אין מקום לקבל את טענותיהן ביחס למיקום אירוע התביעה.

    • כמו כן, לא מצאתי ממש בטענת הנתבעות ולפיהן התובע נעל במועד האירוע נעלי קרוקס. טענה זו לא הוכחה, הגם שהתובע לא יכול היה לשלול את האפשרות שנעל נעלי קרוקס אך למעלה מכך, לא הוכח שנעלי קרוקס עשויות לגרום להחלקה. מדובר בטענה שנטענה על דרך הסתם, ללא אסמכתאות ודינה להידחות.

14. עיינתי בתמונות שצירף התובע לראיותיו אשר מתעדות את השביל מושא התביעה. עיון בתמונות מעלה כי מדובר בשביל מאולתר הבנוי מאבנים גדולות שהונחו במרווח זו מזו על גבי אדמה. ההולך על אבנים אלה בשילוב העדר תאורה מספיקה, רטיבות ובוץ עשוי להחליק כפי שקרה לתובע אשר נקלע לשביל, בסוברו שמדובר בשביל בטוח להליכה וכי הוא מוביל ללובי של המלון.

15. אין מחלוקת על כך שהנתבעת 1 כבעלים והמחזיקה של המקרקעין, חבה בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי האורחים והמבקרים במלון ובחצריו, מלבד במקרים שבהם מדובר בסיכונים שאינם מטילים חובת זהירות קונקרטית (ראו למשל, ע"א 780/86 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא (2) 630, 636; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 126; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113); ע"א (מח-תא) 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' לאה משולה, (30/12/2002)).

16. הנתבעת 1 לא הסדירה את המעבר בשביל מושא התביעה כך שיהיה בטוח למעבר, והתעלמה מהסיכון הנשקף ממנו לאורחי המלון, לרבות ובמיוחד בימים גשומים. לחילופין, היה על הנתבעת 1 להזהיר את אורחי המלון מפני הכניסה לשביל או אף למנוע את הכניסה אליו – דבר שלא נעשה במקרה הנדון.

    התנהלות הנתבעת 1 כפי שהוכחה, מהווה לטעמי סיכון בלתי סביר, שאין להשלים עמו ובנקל היה ניתן למנוע אותו (בין באמצעות שילוט ברור האוסר כניסה לאזור האבנים ובין אם באמצעות הסדרה של השביל כך שיהיה בטוח לשימוש אורחי המלון).

17. לסיכום, מצאתי שהנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם לתובע, ולפיכך מוטלת על הנתבעות האחריות לפצות את התובע בגין נזקיו.

    ג. האשם התורם

18. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ראו, ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, (02/12/2009); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

19. בענייננו, הגם שקיבלתי את עדות התובע ולפיה נכנס לשביל בעת שסבר כי מדובר בשביל מסודר המוביל ללובי, התובע צריך היה לבדוק טוב יותר, טרם דרך על האבנים, האם מדובר בשביל בטוח למעבר, לבטח בנסיבות של העדר תאורה מספיקה ומשכך, נכון להשית עליו אשם תורם.

20. בנסיבות שהובררו, אני קובע, כי אשמו התורם של התובע עומד על 10%.

    ד. הנזק

    הנכות הרפואית והתפקודית

21. כפי שצוין כבר לעיל, התובע הגיש מטעמו חוות דעת רפואית של ד"ר אילן כהן, מומחה בתחום האורתופדיה, ולפיה אובחן שבר של הפטישון החיצוני בקרסול ימין בעקבות התאונה, כך שנותרה לו נכות יציבה בשיעור 10%, לפי סעיף מותאם 48(3)א' לתקנות הנכות. אשר לנכות הזמנית, המומחה העריך שהתובע היה באי כושר בשיעור 100% מיום התאונה למשך שלושה חודשים ובהמשך באי כושר חלקי בשיעור 30% למשך שלושה חודשים.

22. הנתבעת הגישה את חוות דעתו של ד"ר גד ביאליק ולפיה השבר שנגרם לתובע במהלך התאונה החלים ולא נותרה לו נכות צמיתה בעקבות התאונה.

23. הצדדים הודיעו ביום 11/04/2018 כי הסכימו להעמיד את שיעור הנכות הצמיתה של התובע על 5% ובהתאם להסכמה זו תידון סוגיית הנזק.

     

24. בסיכומיו, טען התובע שהתאונה השפיעה על חייו ופגעה ביכולתו לתפקד באופן סביר. לטענת הנתבעת, מדובר בנכות מינורית של 5% שלא הותירה כל נכות תפקודית.

25. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובשים לב למהות הנכות ולטיבה, נחה דעתי שהשפעת הנכות הרפואית על תפקודו של התובע זהה לשיעור הנכות הרפואית והיא לפיכך בשיעור 5% נכות.

    הפסד שכר בעבר 

26. התובע עותר לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר ובעתיד. בעניין זה טוען התובע שעובר לתאונה הוא עבד במספר מקומות עבודה באופן זמני (מאפייה, הקמת סוכות וכדו') וכי הוא אינו יכול לשוב ולעבוד בעבודות אלה כיום. התובע מעמיד את הפסדי השכר על סך 2,000 ₪ בחודש ועותר לפיצוי בסך כולל של 6,000 ₪ בגין תקופת העבר.

27. לטענת הנתבעת, התובע לא עבד עובר לתאונה ולא הציג תלושי שכר וכן לא הביא עדים שיעידו כי עבד אצלם.

28. כפי שנפסק לא פעם, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב- "נזק מיוחד" שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי פ"ד לט (1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה.

29. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר. התובע לא הוכיח כי עבד עובר לתאונה בעבודה כלשהי ולא תמך את טענותיו שנטענו (בעלמא) בראיות. לא זו אף זו, התובע העיד שהוא סובל שנים רבות מנכות נפשית שאינה קשורה בתאונה וכי הוא מקבל בגינה קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. סביר בעיני כי ככל שהתובע לא עבד, הרי שהסיבה לכך אינה נעוצה בנכות הנמוכה שנגרמה לו בעקבות התאונה, אלא במצבו שאינו קשור בתאונה.

    גריעה מכושר ההשתכרות והפסד שכר בעתיד

30. התובע עותר לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד בסך 36,998 ₪, לפי בסיס שכר בשיעור 3,000 ₪ לטענת התובע בשל הפגיעה ברגל הוא אינו יכול למצוא עבודה שתתאים לו.

31. לטענת הנתבעת, התובע אינו עובד מחמת סיבות שאינן קשורות בתאונה ואין כל מקום לפסוק לו פיצוי לתקופת העתיד.

32. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ומהנימוקים שהובאו לעיל ויפים גם כאן, איני סבור שיש לפסוק לתובע פיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות.

33. התובע, בן 31 במועד התאונה ובן 38 כיום ולא הוכיח שעבד עובר לתאונה או בכלל בעבודה כלשהי. בתצהירו (סעיף 29) טען התובע כי עובר לתאונה עבד "בעבודות משתנות, זמניות ופיזיות במאפיות, בפעמים שונות (סמוך לחגים) וזאת בשל העובדה שעבר אירוע טראומטי בגללו לא הצליח להישאר במקום עבודה קבוע ושבעקבותיו קיבלתי נכות נפשית ומקבל קצבה חודשית ובהתאמה השתנתה הכנסתי".

34. התובע לא הוכיח כי עובר לתאונה היה בעל כושר השתכרות כלשהו. לא צירף תלושי שכר, לא הזמין לעדות עדים שיכולים להעיד כי עבד אצלם, ואף לא צירף את המסמכים הרפואיים הנוגעים לעברו מהם ניתן היה ללמוד על כושר ההשתכרות של התובע ללא קשר לתאונה. מהראיות שכן הובאו, עולה שעובר לתאונה סבל התובע מנכות נפשית ולא עבד בגלל בעיותיו הנפשיות. בחקירתו הנגדית נשאל התובע ביחס למצבו עובר לתאונה והשיב כדלקמן:

    "ת. בסדר גמור, אני אפרט. בערך בגיל 17, 18 התחיל אצלי בעיות של חרדות ודיכאון כאשר זה נע בין או היי או דיכאון. כאשר במהלך השנים טופלתי כמה וכמה פעמים ואני נמצא תחת טיפול תרופתי, כן.

    ש. וזו הסיבה שבגללה אתה לא עובד?

    ת. זו אחת הסיבות, כן. אני לא מצליח להחזיק בעבודה יותר מידי זמן ואני לא מסוגל להתנהל לזה, כן ".

    (עמ' 33 ש' 20-25 לפרוטוקול הדיון מיום 10/11/2019).

35. אחר האמור, התרשמתי כי התובע אינו עובד מחמת מצבו הנפשי ולא בגלל הנכות הנמוכה שנגרמה לו בעקבות התאונה. התובע לא הוכיח שהיה לו כושר השתכרות עובר לתאונה ואף לא כי אינו עובד היום בעקבות הנכות שנגרמה בתאונה. בנסיבות אלה, איני רואה לפסוק כל פיצוי בראש נזק זה.

    עזרה לצד ג':

36. התובע מפנה למצבו הרפואי בעקבות התאונה, לתקופה בה נזקק לעזרת רעייתו ועותר לפיצוי בראש נזק זה עבר ולעתיד בסך 60,000 ₪.

37. לטענת הנתבעת מדובר ברכיב נזק מיוחד שדורש אסמכתאות. התובע נמנע מהצגת אסמכתאות מתאימות להוכחת טענותיו ולפיכך אין מקום לפצותו בגין ראש נזק זה.

38. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 424 (1997); ראו גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח (1) 277). לכן, השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

39. בהעדר נתונים על הוצאה ממשית בראש נזק זה ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, את מהות הפגיעה ותפקודו הכללי של התובע בסמיכות לתאונה וכיום, אני מעמיד את הפיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד בגין האירוע על סך גלובלי של 10,000 ₪.

     

    הוצאות נסיעה, הוצאות רפואיות והוצאות אחרות

40. התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה והוצאות כלליות בסך של 60,000 ₪.

41. הנתבעת טוענת כי התובע לא צירף אסמכתאות ביחס להוצאות הנטענות אלו ולא הוכח הקשר שבין חשבוניות הנסיעה במונית לבין פגיעתו של התובע בקשר עם האירוע נשוא תובענה זו.

42. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה הינן 'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר דיני הנזיקין 11 (1997); 480 ואילך, 486 ואילך; ע"א 357/80 נחום נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; ע"א4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום, (1994)).

43. התובע צירף אסמכתאות מעטות המעידות על הוצאות שנגרמו לו ואולם, סביר שנדרש להוצאות נסיעה בתקופה הסמוכה לתאונה בעת שנדרש להגיע למעקב וטיפול רפואי.

44. בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, אני אומד את הוצאות התובע בגין נסיעות והוצאות אחרות, בסך 1,000 ₪.

    נזק לא ממוני

45. בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי למהות הפגיעה (שבר בקרסול), לכאבים שסבל התובע לאחר התאונה ולכך כי הפגיעה הותירה נכות בתובע.

46. אני מעמיד את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 30,000 ₪.

    סוף דבר

47. התביעה מתקבלת.

     

48. סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן:

    עזרת הזולת-	10,000 ₪
    הוצאות רפואיות, נסיעה והוצאות אחרות נזק לא ממוני	1,000 ₪ 30,000 ₪
    סה"כ פיצוי	41,000 ₪
    ניכויי אשם תורם	4,100 ₪ -
    סה"כ פיצוי בניכויי אשם תורם	36,900 ₪.

49. אחר האמור, הנתבעות ישלמו לתובע סך בשיעור 36,900 ₪, בצירוף החזר הוצאות משפט, בכפוף לקבלות ושכר טרחת עורך דין בשיעור 23.4%.

50. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, ט"ז טבת תש"פ, 13 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.