לפני תביעה ע"ס 100,000 ₪ להשבת סך 50,000 ₪, דמי מקדמה ששילמו התובעים לפי זיכרון דברים לרכישת בית מיום 14/11/14 (להלן: "זיכרון הדברים"), וכן לחיוב בפיצוי המוסכם בסך 50,000 ₪, הקבוע בזיכרון הדברים. זיכרון הדברים נחתם מול הבעלים הרשום של הבית אותה עת, שלימים הלכה לבית עולמה (מפאת כבודה ובשים לב לעניינים פרטיים שיירשמו ביחס אליה, לא יצוין שמה במסגרת פסק דין זה, ותיקרא להלן: "המנוחה").
הנתבע 1, הינו בנה של המנוחה ויורשה, ואילו הנתבע 2, בנה הנוסף של המנוחה, בא בדברים עם התובעים עובר לכריתת זיכרון הדברים ולאחריו.
טענות התובעים:
1.התובעים, שהינם בני זוג, טוענים כי המשא ומתן לרכישת בית המנוחה התנהל מול הנתבע 2, שהציג עצמו כמיופה כוחה של המנוחה. עימו סוכמו מחיר הרכישה, מועד מסירת החזקה בבית וכן כי הצדדים יחתמו על חוזה מכר תוך 30 ימים. הנתבע 2 יצא מהחדר בו חתמו התובעים על זיכרון הדברים בעת ביקורם בבית המנוחה והלך להחתים את המנוחה בחדר אחר בו שהתה, כשהתובעת 2 (להלן: "התובעת"), שהינה עו"ד במקצועה, מתלווה אליו. התובעת שאלה את המנוחה האם היא יודעת על מה היא חותמת, והמנוחה השיבה "הוא מוכר את הבית". לאחר הסרת צו עיקול שרבץ על הבית, שילמו התובעים, באמצעות המתווך, את דמי המקדמה.
2.משהגיעו התובעים לבית המנוחה בליווי אדריכל וקבלן שיפוצים מטעמם לשם קבלת הצעות מחיר להתאמת הבית לצרכיהם, שאלה המנוחה את התובעים "מי אתם?", וזאת בשני ביקורים שונים שערכו בבית. כעבור זמן הודיע ב"כ התובעים דאז (להלן: "ב"כ התובעים") כי הינו מתקשה לקבל מסמכים מהנתבע 2 לשם התקדמות בהליכים לכריתת חוזה וביקש לתאם פגישה במשרדו בנוכחות המנוחה, ברם הנתבע 2 סירב לכך שהמנוחה תגיע לפגישה והתייצב לבדו. בפגישה סירב הנתבע 2 להמציא מסמכים שונים, ומשנשאל האם אחיו יודע שהוא מוכר את הבית, השיב "זה לא עניינך". באשר למנוחה אמר כי היא לא זוכרת כלום וכי היא חולת אלצהיימר. ב"כ התובעים אמר לנתבע 2 כי עליו לשכור שירותי עו"ד. הלה טילפן לעו"ד, יצא מהמשרד ונעלם. בהמשך שלח עו"ד קמפלר, אליו פנה הנתבע 2, לב"כ התובעים, טיוטת חוזה מכר, אך התובעים לא הסכימו להמשיך בעסקה מבלי לקבל אישור רפואי בדבר כשרותה הקוגנטיבית של המנוחה. הנתבע 2 ועו"ד קמפלר סירבו לדרישה זו והוצב לתובעים אולטימטום לפיו, אם לא יחתמו על החוזה, זיכרון הדברים מבוטל. כך אף הודיע עו"ד קמפלר ביום 01/01/15.
3.לטענת התובעים, הנתבע 2 ניהל עימם משא ומתן שלא בתום לב, תוך הטעיה ותרמית, כשהוא יודע ומעלים המידע ביחס למצבה הרפואי והקוגנטיבי של המנוחה. מכאן עתירת התובעים להשבת דמי המקדמה ששילמו, נוכח ביטול זיכרון הדברים, ולחיוב בפיצוי המוסכם בשל הפרתו ומחמת חוסר תום לב.
טענות הנתבעים:
4.הנתבע 2 טען כי לא הציג עצמו כמיופה כוח של המנוחה וזו חתמה בעצמה על זיכרון הדברים שנכתב בכתב ידה של התובעת, כשהתובעת נוכחת במעמד החתימה, במהלכו הסביר הנתבע 2 למנוחה את מהות המסמך. הנתבע 2 התגורר עם המנוחה אותה עת וסייע לה, טרם ייצוגה ע"י עו"ד. התובעת היתה מודעת למצב המנוחה ולא ביקשה מלכתחילה אישורים רפואיים אודות מצבה. זיכרון הדברים גיבש את מלוא הסכמות הצדדים כנדרש בהסכם מכר מקרקעין.
5.באשר למצב המנוחה - בשנת 2013 לקתה המנוחה באירוע מוחי שפגע ביכולותיה הפיזיות ואף החלה ירידה מסוימת בזיכרונה "לטווח קצר", אך יכולתה הקוגנטיבית לא נפגעה. הנתבעים אף הצהירו כי המנוחה צפתה בחדשות, היתה מעורה בנושאים פוליטיים, קראה ספרים והיתה לה הבנה קוגנטיבית נורמטיבית עד מספר ימים לפני שהלכה לבית עולמה, בחודש 05/15. הנתבע 2 הכחיש כי הודיע לתובעים שהמנוחה סובלת מאלצהיימר וטען שהתלוצץ כי כולם סובלים מאלצהיימר, כלומר, מירידה תפקודית.
6.הנתבע 2 פעל להסרת העיקול שרבץ על הדירה ולהמצאת מכתב כוונות לתובעים על מנת לסייע למנוחה. הוא הסיע את המנוחה לסניף הבנק לשם הפקדת דמי המקדמה בחשבונה. לא נאסר על התובעים לפנות במישרין למנוחה, והנתבע 2 אך ניסה להקל עליה מפאת מצבה הרפואי. לאחר שמונה עו"ד מטעמה, ממילא לא היה מקום לפנות אליה ישירות. לא היתה כל חובה על המנוחה להמציא אישורים רפואיים אודות מצבה, ולפיכך היא לא הפרה את ההסכם עם התובעים.
7.הנתבעים טענו כי אם המנוחה לא היתה בעלת כשירות משפטית, הרי לא נקשרה עימה עסקה ואין לתבוע את הפיצוי המוסכם. אם המנוחה בעלת כשרות משפטית, ממילא היה על התובעים להוציא את זיכרון הדברים לפועל. גם אם הוכח העדר כשרותה המשפטית של המנוחה, ניתן היה לדאוג לאישור העסקה ע"י בית המשפט.
לטענת הנתבעים, התובעים חזרו בהם מהעסקה מחמת שרכשו דירה אחרת למגוריהם. משסיכלו התובעים את ביצוע העסקה, חילטה המנוחה כדין את דמי המקדמה כפיצוי מוסכם לטובתה והמנוחה סירבה להשיבם לתובעים.
8.הנתבע 1, שלא היה מעורב בהליכים למכירת הבית, הצהיר כי היה ידוע לו משיחותיו עם המנוחה אודות כוונתה למכור את הבית. התובעים רשמו הערת אזהרה לטובתם לאחר שזיכרון הדברים בוטל רק על מנת להבטיח השבת דמי המקדמה ששילמו וסירבו למוחקה. הוא נדרש לנקוט בהליכים בפני רשם המקרקעין לשם ביטול הערת האזהרה שרשמו התובעים לטובתם, באופן שגרם לו להוצאות, לעיכוב במכירת הבית ובפירעון המשכנתא שרבצה עליה ולתוספת ריבית על המשכנתא. לפיכך ולחילופין, טען הנתבע 1 לקיזוז הנזקים שנגרמו לו, מכל סכום שייפסק לטובת התובעים, ככל שייפסק.
הנתבע 2 טען להעדר יריבות בינו לבין התובעים, שכן לא היה צד לזיכרון הדברים, והחובה לפי סעיף 12 לחוק החוזים לא חלה עליו, הוא לא התחייב במאומה כלפי התובעים ואף לא נהג בחוסר תום לב כלפיהם.
דיון:
בעלי הדין העידו בפני וב"כ הגישו סיכומים מטעמם.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בתצהירי הצדדים ונספחיהם, בעדויות ובסיכומי ב"כ הצדדים, להלן החלטתי:
9.ראשית יש להתייחס לטענה שהועלתה בפתח סיכומי הנתבעים, תוך התייחסות לכך שהח"מ הודיעה בפתח הדיון הראשון בתיק זה (שנערך ביום 10/02/16) כי עבדה כעו"ד שכירה לתקופה של כשנתיים אצל ב"כ התובעים לפני כ-18 שנים, וכי אין בכך כל עילה לפסלותה מלדון בתיק. הנתבעים טוענים כי לא ניתנה להם הזדמנות להגיב על עמדתו זו של בית המשפט. יש לתמוה על טענה זו מצד הנתבעים, שכן ממש לאחר אמירת הדברים ע"י בית המשפט היה באפשרותם להעלות כל טענה בענין, אך כזו לא באה מפיהם. כך גם לא באה כל טענה בענין זה במהלך דיון מותב זה בהליך כולו, אף לא במהלך שתי ישיבות נוספות שנערכו במעמד הצדדים. אף בסיכומיהם אין בפי הנתבעים כל טענה באשר לתוכן הגילוי הנאות שבא מפי בית המשפט, ולפיכך לא ברור מה היתה מטרת אמירתם זו בסיכומיהם.
10.ולגופו של ההליך דנן –
אכן זיכרון הדברים איננו כולל הוראה כלשהי לענין חבות המנוחה להמציא מסמכים באשר למצבה הרפואי קוגנטיבי, שכן, כמוצהר ע"י התובעים, לא היה בהתנהלות המנוחה עובר לחתימת זיכרון הדברים כדי לעורר חשש כלשהו לענין זה. עם זאת, לא נסתרה הצהרת התובעים לפיה בביקוריהם בבית המנוחה לאחר חתימת זיכרון הדברים, ובהפרש של מספר ימים בין ביקור לביקור, שאלה אותם המנוחה לזהותם בכל אחד מאותם ביקורים. בהמשך, משנתבקשה נוכחות המנוחה במשרד ב"כ התובעים, סירב הנתבע 2 לאפשר זאת (נכונה אני לקבל את הסברו לפיו ביקש שלא להטריד את המנוחה בשל מצבה הרפואי, אם כי ניתן היה להציע לערוך את הפגישה בביתה). לאחר מכן, לטענת התובעים, הצהיר בפניהם הנתבע 2 כי המנוחה הינה חולת אלצהיימר וכי "איננה זוכרת כלום". יצוין כי התובעים לא נחקרו בחקירתם הנגדית אודות טענתם זו.
11.התובע 1 (להלן: "התובע") שב והצהיר בחקירתו הנגדית כי הנתבע 2 אמר בפגישה במשרד ב"כ התובעים שהמנוחה חולת אלצהיימר "ומשם הכל התמוטט וביקשנו אישור על הכשירות שלה" (ראה שורות 17-18 בעמ' 8 לפרוטוקול). וכן: "רק לאחר ש-י. אמר שאימו חולה כל הדברים הסתדרו לנו ולא רצינו להמשיך ולשים את הכסף על קרן הצבי ולעשות עסקה עם חולת אלצהיימר" (ראה שורות 5-6 בעמ' 9 לפרוטוקול וכן שורות 18-21).
הנתבע 2 מצידו איננו מכחיש כי המילה "אלצהיימר" נאמרה על ידו באותו מעמד. הוא הצהיר כי "זכור לי רק כי רופא גריאטרי אמר לי פעמים כי לכולנו מעל גיל 50 יש אלצהיימר אולי חזרתי על מלים דומות בפני התובעים" (ראה סעיף 28 לתצהירו). משנשאל באיזה הקשר נאמרו לו הדברים ע"י הרופא, השיב "שאלתי אותו אם יש לה אלצהיימר, אז הוא אמר שמגיל 50 לכולם יש, הוא לא אמר שיש לה אלצהיימר. אני שאלתי אותו אם יש לה אלצהיימר" (ראה שורות 13-14 בעמ' 14 לפרוטוקול).
12.אני מוצאת להעדיף את גרסת התובעים לענין זה. התרשמתי מעדות התובעים בפני ומגרסתם העקבית לענין זה. על אף ה"סימנים המקדימים" בהם הבחינו התובעים באשר ליכולתה הקוגנטיבית של המנוחה, התובעים לא דרשו קבלת אישור לענין כשירותה אלא לאחר אותה פגישה במשרד ב"כ התובעים, ועל כך אין חולק. הדבר מתיישב עם תוכן השיחה שנערכה באותו מעמד כפי שהעידו עליה התובעים.
מכתב ב"כ התובעים לעו"ד קמפלר מיום 30/12/14 לא צורף ע"י הצדדים, ברם הנתבעים דווקא צירפו את תשובת עו"ד קמפלר למכתב זה מאותו יום ממש, בו מצטט עו"ד קמפלר את טענות ב"כ התובעים במכתבו. בין אלה צוין כי ב"כ התובעים טען שהנתבע 2 הודיע בפגישה במשרדו כי המנוחה סובלת ממחלת האלצהיימר, וכי סירב שהמנוחה תגיע למשרד ב"כ התובעים ואף הציע כי תחתום על הסכם המכר בנוכחות עו"ד קמפלר בלבד. היינו, כבר ב"זמן אמת" בסמוך לאחר הפגישה בין הצדדים טענו התובעים, באמצעות בא כוחם, כי אכן הנתבע 2 מסר להם את המידע האמור אודות מצבה הרפואי של המנוחה.
13.גרסת הנתבע 2 באשר לתוכן הדברים שנאמרו על ידו לענין מחלת האלצהיימר נשמעת מאולצת ודחוקה. מדוע היה צורך להעלות כנושא שיחה את ענין ה"אלצהיימר" אם לא היתה לו כל רלבנטיות? מדוע היה מקום לציין בפני התובעים דווקא אמירה שאמר לו רופא כלשהו בעבר ובאופן כללי, כטענתו, אם הדבר כלל איננו מיוחס לאימו המנוחה?. דווקא בהתייחסות הנתבע 2 לענין ה"אלצהיימר" היה כדי לחזק את חששם המוקדם של התובעים שנבע מסימנים של העדר זיכרון מצד המנוחה עת ביקרו התובעים בביתה. גם אם, כשיטתו, לא היה זה אלא ציטוט מדברי הרופא, הוא הצהיר בחקירתו הנגדית כי דברים אלה נאמרו לו נוכח שאלתו את הרופא בדבר האפשרות כי המנוחה לוקה באלצהיימר. ואם הוא, כבנה, מצא לנכון לשאול שאלה זו, יש להניח כי לו עצמו היו "סימני שאלה" בהקשר זה בשים לב להיכרותו את התנהלות המנוחה ותיפקודה. אף לאחר מכן, הימנעות הנתבע 2 או עו"ד קמפלר מלהמציא אסמכתא כלשהי לענין כשירותה הקוגנטיבית של המנוחה להתקשר בהסכם מכר והתעקשותם שלא לעשות כן, בנוסף על סירוב להיפגש עם המנוחה עצמה ומידור המנוחה מהליכי המו"מ, היה בהם כדי לחזק חששם של התובעים שמא ההתקשרות לא נעשתה על דעת המנוחה במובהק, בשים לב לחשש בדבר יכולותיה הקוגנטיביות.
14.ודוק, שלא כסברת הנתבעים בסיכומיהם, התובעים כלל לא נדרשים להראות או להוכיח כי אכן לקתה המנוחה באלצהיימר. על בית המשפט לבחון האם דרישתם לקבל אסמכתא רפואית לענין כשירות המנוחה להתקשר בהסכם בנקודת הזמן בה נתבקשה היתה דרישה סבירה בנסיבות הענין והאם היה באי קיומה ע"י מי מטעם המנוחה כדי לבסס חזרת התובעים מההתקשרות ודרישתם להשבת כספי המקדמה. לפיכך אין רבותא בכך שהתובעים לא הגישו חוות דעת רפואית לענין מצבה של המנוחה.
15.העובדה שקיימת אפשרות לאשר עסקת מכר של פסול דין ע"י בית המשפט, אין בה כדי להועיל לנתבעים. אין מדובר במצב בו קודם לעריכת זיכרון הדברים גילה הנתבע 2 לתובעים דבר מצבה הרפואי של המנוחה. או אז יכולים היו התובעים לשקול רצונם להתקשר בעסקה זו, שעלולה להתעכב ולהיות תלויה באישור בית המשפט. החשש באשר למצב המנוחה נתגלה, כזכור, לאחר חתימת זיכרון הדברים ולפני חתימת הסכם המכר, שעה שהתובעים שילמו למנוחה סך 50,000 ₪ בלבד מתוך 2,750,000 ₪. לא היה מקום לכך שהתובעים יאותו להתקדם בהתקשרות עד לחתימת הסכם מכר והשקעת מלוא כספיהם בסכום בלתי מבוטל לרכישת הבית, שעה שהיה ספק בכשירות המוכרת להתקשר בהסכם מסוג זה. התובעים היו חשופים למקרה בו תיטען טענה כי המנוחה לא היתה כשירה לעשות כן וכי הנתבע 2, למשל, אף לא היה מוסמך לפעול בשמה או אחר מטעמה (ואינני קובעת כי כך הוא). התקשרות בעסקה הטעונה אישור בית המשפט ממילא אורכת זמן לעומת עסקה "רגילה", שאיננה טעונה אישור מסוג זה. מדובר בשינוי מהותי וספק אם התובעים היו נכונים לכך, אף אם ידעו את מצב המנוחה לאשורו קודם לזיכרון הדברים, בשל טענתם כי היה עליהם לפנות את הנכס בו התגוררו ושאותו מכרו, ומפאת לחצם למצוא מקום מגורים להם ולשלושת ילדיהם הקטינים. עסקה מסוג זה מצריכה היערכות אחרת וגמירות דעת ספציפית לענין זה. אף הנתבעים אינם טוענים כי כזאת אכן היתה.
16.כך גם אין בטענת הנתבעים, לפיה יכולים היו התובעים לבקש התחייבות מצד הנתבעים לדאוג לאישור העסקה, ככל שיוכח העדר כשרות המנוחה, כדי לסייע בידם. לא היה באפשרות התובעים לדעת כי הנתבעים מוסמכים לפעול בשם המנוחה. אם היה מתברר בדיעבד כי אכן המנוחה איננה כשירה קוגנטיבית, לא ניתן היה לדעת מי היה משמש כאפוטרופא, אם בכלל, והאם היה זה הנתבע 2 או הנתבע 1, שכלל לא היה בקשר עם התובעים או כל צד ג' אחר. זכות היתה לתובעים להחליט כי אינם נכונים להיגרר ל"הרפתקה" דווקא בעסקה כה רצינית ומשמעותית מבחינתם ולתת את מיטב כספם בסכום לא מבוטל על בסיס נתונים שאינם בטוחים כלל וכלל.
(ודוק, אין באמור כל קביעה כאילו יש לייחס לנתבע 2 פעילות אסורה כלשהי והדברים נאמרו אך כדי לבסס אפשרויות כאלה ואחרות שתאורטית יכולות היו להתרחש בכל מקרה כזה או אחר. הדברים אמורים אך מבחינת נקודת מבטם של התובעים והמצגים שהוצגו, כמו גם אלה שלא הוצגו בפניהם).
17.מסקנתי הינה כי התובעים הוכיחו שבנסיבות כפי שבאו בפניהם אכן קם חשש אודות כשירות המנוחה להתקשר בהסכם המכר, ובדין ניתנה דרישתם להמצאת אישור רפואי לענין זה. אמירת הנתבע 2 לתובעים כי המנוחה לוקה באלצהיימר, סירובו לקיים מפגש בנוכחות המנוחה, כשלאלה התווספו העדר זיכרון של המנוחה את התובעים בביקוריהם בביתה, עזיבת הנתבע 2 את משרד ב"כ התובעים וסירוב של הנתבע 2 להמציא אסמכתא רפואית כלשהי לענין קוגנטיביות המנוחה, כל אלה מבססים חשש להמשך התקשרות בעסקת מכר, שכן קם ספק באשר לכשירות המוכר להתקשר בעסקה ולגמירות דעתו לעשות כן.
יצוין כי, הגם שהנתבעים הכחישו לכל אורך הדרך, הן "בזמן אמת" והן בתצהיר הנתבע 2, את זכות התובעים לקבלת אישור רפואי כאמור, רק בחקירתו הנגדית הצהיר הנתבע 2 כאילו בדק עם רופא אפשרות המצאת המסמך האמור, אך הלה השיבו כי לא ניתן להנפיק אישור מסוג זה באמצעות קופת החולים, ובהתייעצות עם רופא נוסף נאמר לו כי יהיה עליו לשלם סך 2,000 ₪ לשם קבלת האישור. לבד מכך שהדברים נאמרו לראשונה בחקירה הנגדית, כאמור, הנתבע 2 מאשר כי אף לא הביא הדברים בפני התובעים תוך שיתופם בעלות הנדרשת לשם המצאת האישור. והדברים מדברים בעד עצמם.
בנוסף יש לציין כי עו"ד קמפלר הודיע לב"כ התובעים כי לנתבע 2 יפוי כח נוטריוני מהמנוחה, מבלי לצרפו. רק בהליך זה נטען כי מדובר היה בטעות, שכן יפוי כוח כאמור ניתן ביחס למכירת דירה אחרת בשנת 2007. הודעה על טעות זו לא נמסרה כלל לתובעים או למי מטעמם קודם להליך זה.
18.יש לציין כי התובעים עתרו לקבלת מסמכים מתיקיה הרפואיים של המנוחה. על אף התנגדות הנתבעים לבקשה, נעתרתי לה בהחלטתי מיום 19/07/16. התובעים ביקשו בתחילה להסתמך על חלק מהמסמכים האמורים במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמם, אך הנתבעים התנגדו לכך בהעדר חוות דעת רפואית. לפיכך הוריתי על הוצאת המסמכים האמורים מתצהירי התובעים.
הנתבעים עצמם צירפו לתצהיריהם חוות דעת רפואית-תפקודית ותשישות נפש מטעם מומחה לגריאטריה ורפואה פנימית מיום 08/12/13, שהוצאה לשם הגשתה למבטחת לקביעת צרכיה התפקודיים של המנוחה. בחוות דעת זו נקבע כי "מתמצאת במקום, לא מתמצאת בזמן... יש ירידה בזיכרון לטווח קצר.. מבחינה קוגניטיבית, בבדיקתי רושם של ירידה בזיכרון לטווח קצר, קושי בהבנת הנקרא, אך מודעת למצבה, מתמצאת במקום ובבני משפחתה, שיפוט ותובנה שמורים ואינה עונה על הגדרת "תשוש נפש"... התמצאות בזמן – 0, התמצאות במקום – 4, זיכרון מידי – 3, זיכרון דחוי – 0.. קריאה - 0".
הדברים ידועים היו לנתבע 2. המדובר בתוצאות בדיקה שבוצעה כשנה קודם לחתימת זיכרון הדברים. הנתבעים שניהם הצהירו על צלילותה של המנוחה ועל כך שקראה ספרים לרוב, הגם שבחוות הדעת נרשם "קריאה – 0". הנתבע 2 אף הצהיר כי למנוחה היתה ירידה מסוימת בזיכרון לטווח קצר, כך שלעיתים לא זכרה "חדשות טריות" או שהיתה חוזרת על דברים שאמרה מבלי לזכור כי כבר נאמרו. בנסיבות אלה היה על הנתבע 2, כמי שניהל את המשא ומתן עבור אימו, לגלות את הדברים בפני התובעים, כי מצבה של אימו לפחות חשוד בירידה בזיכרון לטווח קצר ואולי אף באי כשירות. הסתרת הענין, כמו גם סירובו לאפשר מפגש נוסף עימה ולהמציא אסמכתא רפואית ביחס לכשירותה, אך מאששים כי "היה מה להסתיר", גם להבנת הנתבע 2 עצמו. בנוטלו חלק פעיל, שלא לומר בלבדי, במשא ומתן לקראת חתימת זיכרון הדברים והחוזה, חלה עליו חובת תום הלב לגלות הדברים בפני התובעים קודם לעריכת זיכרון הדברים, שכן יש בהם נתון ממשי אותו יש לשקול באשר להמשך ההתקשרות בזיכרון דברים או בהסכם לרכישת דירה. אין בידי לקבל את טענת הנתבע 2 כאילו החובה האמורה לא חלה עליו מאחר שבסופו של יום לא הוא אמור היה להיות צד לחוזה מאחר שהבית לא היה בבעלותו. החובה האמורה חלה על כל מי שמשתתף במשא ומתן ונותן מצג שווא או מפר את חובת הגילוי, אף אם לא הפך לאחר מכן להיות צד לחוזה שנכרת.
19.אין בידי לקבל את טענת הנתבעים בסיכומיהם כאילו התובעים ביקשו לבטל את זיכרון הדברים באמתלה לענין העדר כשירות המנוחה, שעה שלמעשה כל רצונם היה לרכוש נכס אחר, אותו רכשו לבסוף. התרשמתי כי התובעים היו מעוניינים אל נכון לרכוש את בית המנוחה. כך עלה מחקירותיהם הנגדיות, שעה שהעידו כי הטעם העיקרי לביטול זיכרון הדברים היה העדר אישור לענין כשירות המנוחה, וכך גם עלה מהתכתובות בין ב"כ הצדדים בזמן אמת. עו"ד קמפלר ציין במכתבו מיום 30/12/14 את הודעת ב"כ התובעים לפיה, הגם שהוסכם שהתובעים יהיו רשאים לשפץ את הבית בטרם תשלום מלוא תמורת המכר, ומאחר שהנתבע 2 הוסיף דרישה להצגת ערבויות מצד התובעים לענין זה, נכונים היו התובעים לוותר על דרישתם זו ולהעביר את מלוא כספי התמורה בכפוף לקבלת החזקה ומסמכי ההעברה. הדבר מעיד על רצונם של התובעים להתקשר בעסקה, ככל שתנוח דעתם לענין כשירות המנוחה לעשות כן. אף לאחר ביטול זיכרון הדברים חזרו והודיעו התובעים, באמצעות ב"כ, כי הטעם לביטולו הינו הסירוב להמציא את האישור האמור. מי שמלכתחילה הציב את האולטימטום הקצר לחתימת ההסכם כפי שהוא, היה עו"ד קמפלר ולא התובעים. מכל מקום, לא נסתרה טענת התובעים כי נדרשו לפנות את הבית בו התגוררו והיו לחוצים לערוך את העסקה, על מנת שתתאפשר כניסתם לבית המנוחה בהקדם. רק נוכח ביטול זיכרון הדברים, הם פנו לאיתור בית חלופי בחודש 02/15, אז גם נחתם הסכם לרכישת הבית החדש.
20.התובעים הצהירו כי אם היו יודעים שהמנוחה לקתה באלצהיימר או כי קיים פגם בכשירותה, לא היו מתקשרים בזיכרון הדברים. הם עשו כן בהסתמך על מצג שהוצג ע"י הנתבע 2 ולאור אי גילוי האמור לעיל. כאמור, עמידת התובעים על קבלת האישור היתה לגיטימית, ומכאן גם סירובם להמשיך להתקדם בעסקת המכר. זיכרון הדברים לבסוף בוטל לפי הודעת עו"ד קמפלר, אך על אף זאת, לא הושבו דמי המקדמה לתובעים, וזאת שלא כדין. לאור מסקנתי האמורה, ממילא לא היו התובעים אלה שהפרו את התחייבויותיהם, ומכאן כי המנוחה לא היתה זכאית להותיר בידיה את דמי המקדמה כפיצוי בגין ההפרה הנטענת. ביטול זיכרון הדברים, בנסיבות המקרה דנן, חייב השבת דמי המקדמה לתובעים.
לפיכך, הנתבע 1, כיורש המנוחה וכמי שאישר כי כספי הירושה עולים על הסכום הנתבע בתביעה זו, חב בהשבת דמי המקדמה לתובעים. הנתבע 2 חב בתשלום כספים אלה נוכח הפרתו את חובת תום הלב, כמפורט לעיל, ובשים לב כי לתובעים נגרם נזק בסכום דמי המקדמה בשל הפרת אותה חובה. חיוב הנתבעים הינו ביחד ולחוד.
21.באשר לפיצוי המוסכם, לא מצאתי בסיכומי התובעים פירוט לענין זה. מכל מקום, מדובר בסעד של פיצוי שהינו מעבר לפיצויי ההסתמכות המגיעים לתובעים, שהוכר בפסיקת בתי המשפט במקרים חריגים בלבד (וספק אם בענין פיצוי מוסכם ככזה). ממילא, בשל הספק בכשירות המנוחה לחתום על זיכרון הדברים, בו כלול החיוב לפיצוי המוסכם, ממילא לא היה מקום לחייבה בו, וכפועל יוצא, אף לא את יורשה, הנתבע 1. כך גם לא ניתן לחייב את הנתבע 2 בתשלומו שעה שהוא עצמו לא היה צד לזיכרון הדברים. לפיכך, התביעה לענין זה נדחית.
22.הנתבע 1 טען שיש לקזז מכל סכום בו יחויב את ההוצאות והנזקים שנגרמו לו בשל רישום הערת האזהרה ע"י התובעים על זכויות המנוחה בבית. אכן הערת האזהרה נרשמה ביום 13/01/15, לאחר שעו"ד קמפלר הודיע על ביטול ההסכם ביום 01/01/15, אך שעה שבין ב"כ הצדדים עדיין מתנהלות תכתובות בענין. ב"כ התובעים הודיע על ביטול זיכרון הדברים ביום 19/01/15 ולאחר רישום הערת האזהרה. שלא כרשום במכתב עו"ד קמפלר מיום 20/01/15, התובעים לא הסתירו דבר רישום הערת האזהרה, והדבר צוין ע"י בא כוחם במכתבו מיום 19/0/15.
עם זאת, לאחר ביטול זיכרון הדברים, כאמור, לא היה עוד מקום להותרת רישום הערת האזהרה בעינו.
23.לענין זה הצהירה התובעת: "פה אני מודה שאכן עשיתי משהו שאני לא יודעת אם הוא היה נכון, הייתי בלחץ, היה סכום כסף שהיה אצלו ולא היה עם מי לדבר. לא היה לי דרך להבטיח איך הוא יחזיר לי את זה" (ראה שורות 1-3 בעמ' 13 לפרוטוקול). התובעים אמנם הצהירו כי הסירו את הערת האזהרה כשקיבלו דרישה לעשות כן, אך לא צרפו כל אסמכתא לכך ואני קובעת כי ההערה נמחקה לבסוף נוכח פעילות הנתבע 1 בענין.
24.הנתבע 1 הצהיר כי נדרש לפנות לרשם המקרקעין בבקשה למחיקת הערת האזהרה, ונעתר רק בחודש 10/15 באופן שעיכב את אפשרות מכירת הבית לצדדי ג', דבר שנעשה רק בחודש 01/16. מכאן נגרמו לנתבע 1, לטענתו, הוצאות שכ"ט עו"ד וכן חיוב נוסף בריבית בגין תשלום המשכנתא שרבצה על הבית.
לא מצאתי כי עלה בידי הנתבע 1 להוכיח את הקשר הסיבתי בין אי ביטול הערת האזהרה במועד לבין הנזק הנתבע, כמו גם את הנזק הנטען. זיכרון הדברים בוטל בחודש 01/15. משלא ניאותו התובעים לביטול הערת האזהרה, היה באפשרות המנוחה לנקוט כבר אז בפעולות לשם מחיקתה, על מנת להקטין את נזקה ולאפשר מכירת ביתה לצד ג' אחר. לא ברור מדוע מיד בסמוך לאחר מכן לא נעשתה פניה לביטול ההערה. (והרי ראינו כי פעולה מסוג זה אורכת כחודש ימים – עת הוגשה הבקשה בחודש 09/15 ואושרה לבסוף בחודש 10/15). בקשה לרשם המקרקעין בחתימת המנוחה הוגשה רק בחודש 05/15, מספר ימים בלבד לפני פטירתה, ולכך לא ניתן כל הסבר. הנתבע 1 לא פירט, לא הסביר וממילא לא צירף כל אסמכתא באשר להמשך הטיפול באותה בקשה.
המסמך הנוסף שהוגש לענין זה הינו בקשה מטעם הנתבע 1 עצמו למחיקת הערת האזהרה שהוגשה לאחר מתן צו הירושה, בחודש 09/15 ואושרה כבר כחודש לאחר מכן. הנה כי כן, יכול שההערה היתה נמחקת זמן רב קודם לכן, לו היתה המנוחה פועלת למחיקתה בסמוך לאחר ביטול זיכרון הדברים בחודש 01/15. מכל מקום, העיכוב במכירת הדירה ממילא נבע גם נוכח הצורך לנקוט בהליכים להוצאת צו ירושה ולרישום הבית ע"ש הנתבע 1, דבר שנעשה רק בחודש 10/15.
זאת ועוד, באשר לטענה להוצאות משפטיות שנגרמו לנתבע 1 בשל הגשת הבקשה למחיקת הערת האזהרה, לא צורפה כל אסמכתא. באשר לחיובי הריבית העודפים, הנתבע 1 צירף אישור מטעם הנושה אודות יתרת ההלוואה לסילוק מחודש 12/14, סמוך אחרי חתימת זיכרון הדברים עם התובעים, ומחודש 09/15, לאחר הוצאת צו הירושה. אישורים אלה מראים פער של כ-65,000 ₪ ביתרת ההלוואה. ברם, לא הוצג כל דוח אודות פירעון ההלוואה ולא ניתן לדעת האם במהלך תקופה זו שולמו דמי החזר ההלוואה החודשיים כסידרם והאם מדובר בהפרש בשל חיובי ריבית בלבד. כמו כן, לפי זיכרון הדברים, מחיר הבית, לו היתה העסקה עם התובעים יוצאת אל הפועל, עמד על 2,750,000 ₪, ואילו הבית נמכר לבסוף תמורת סך 2,850,000 ₪, לפי הסכם המכר שהוצג בפני. היינו, העיכוב לא גרם אלא להעלאת תמורת הבית ב - 100,000 ₪ נוספים.
25.לאור כל האמור, לא מצאתי כי עלה בידי הנתבע 1 להראות ולבסס כדבעי את טענת הקיזוז לה הוא טוען, וזאת אף מבלי להידרש לסוגיית משלוח הודעת קיזוז, כפי שנטענה ע"י התובעים בסיכומיהם. עם זאת, ובשל התנהלות התובעים לענין זה, שלא פעלו למחיקת הערת האזהרה בהסכמה, על אף ביטול זיכרון הדברים, באופן שהוביל את המנוחה או הנתבע 1 לנקוט בהליך אצל רשם המקרקעין, סבורני כי אין מקום לזכות את התובעים במלוא הוצאותיהם בגין קבלתה החלקית של התביעה.
26.לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים את דמי המקדמה בסך 50,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומם, 14/11/14, ועד התשלום המלא בפועל.
התביעה לענין הפיצוי המוסכם נדחית.
אני מחייבת את הנתבעים 1 ו – 2 ,ביחד ולחוד, בנוסף לאמור לעיל, באגרת המשפט באופן יחסי לסכום שנפסק, ובנוסף בהוצאות התובעים ובשכ"ט עו"ד בסך 5,850 ₪.
הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, י"ט טבת תש"פ, 16 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.
