1.טעות של שוטרי תחנת קריית מלאכי באיתור הכתובת הרשומה בצו חיפוש הביאה אותם לביצוע חיפוש בביתם של התובעים. המפגש בין הצדדים הוביל לעימות, אשר הסתיים במעצרו של התובע 1 (להלן: התובע) ולקיחתו לתחנת המשטרה. התובעים עותרים לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם ובגין פגיעה בזכותם לכבוד, לשם טוב ולפרטיות.
טענות התובעים
2.התובע והתובעות 2-4 הם אחים המתגוררים ברחוב הרצל xx/x בקריית מלאכי. התובעת 5 היא אימם.
מדובר במשפחה אשר שהתה בביתה בשגרת היומיום, עד שלפתע הגיעה המשטרה לדלת ביתם עם צו חיפוש. את שארע לאחר מכן מתארים בתביעה באופן הבא:
ביום 11.06.14 בסמוך לשעה 18:00 הגיעו לבית התובעים כמה שוטרים אשר, מלבד שוטרת אחת, היו לבושים בבגדים אזרחיים. שניים מהם עלו לדירת התובעים והיתר נותרו מחוץ לבניין. למשמע דפיקות חזקות, פתח התובע את הדלת ומיד התפרצו השוטרים לבית והודיעו כי בכוונתם לערוך חיפוש. התובע ביקש מהשוטרים להציג לו את צו החיפוש אולם אלו סירבו בטענה כי יראו לו את הצו בהמשך. משראה התובע כי השוטרים מסרבים להציג צו חיפוש, החליט ללכת למקום עבודתו, כהרגלו, ופנה לעבר הדלת במטרה לצאת מהבית. או אז אחז בו אחד השוטרים בחוזקה, דחף אותו לעבר הספה בסלון, ריתק אותו לספה, הניח את ברכו על בטנו ואזק את ידיו תוך שהוא אומר לו כי הוא "לא הולך לשום מקום".
בשלב זה, לבקשת התובע, החלה התובעת 4 לצלם את הנעשה באמצעות מכשיר טלפון סלולרי. בתגובה צעק אחד השוטרים כי "אף אחד לא מצלם אותי" והורה לקחת את מכשירי הטלפון הסלולרי מהנוכחים בדירה. התובע אשר היה אזוק בידיו, החל לבכות. משביקשו התובעות לגשת אליו ולהרגיעו, החלו השוטרים לדחוף אותן ואחד מהם אף אחז בידה של התובעת 5 (אם המשפחה) וגרם לה לכאבים וסימנים בידה.
לאחר בקשות חוזרות ונשנות מצד התובעים להציג להם את צו החיפוש, דרש אחד השוטרים להביא לו את הצו אשר היה בניידת. משהובא הצו גילו כולם כי הכתובת המופיעה על הצו אינה כתובתם של התובעים. שם המשפחה שצוין בצו היה "אילה" , בדומה לשמו הפרטי של התובע (אולם כפי שיובהר להלן, מקור הטעות נעוץ בכתובת בצו החיפוש" הרצל 1142/9 קרית מלאכי אל מול כתובת התובעים, מספר 142/9).
נטען כי משעמדו השוטרים על טעותם, שחררו את התובע מהאזיקים. עם זאת, לאחר דין ודברים בין התובע לשוטרים במהלכו ביקש מהם לצאת מהבית החליטו השוטרים לעצור אותו בכל זאת בעילה של תקיפת שוטרים. התובע הוצא מהדירה כשהוא אזוק, באופן מבזה ומשפיל, בעוד שמספר שכנים צופים בו והוכנס לניידת המשטרה.
בתחנת המשטרה הושאר התובע אזוק בידיו וברגליו במשך כ-4 שעות ואף בוצע על גופו חיפוש כשהוא עירום. לטענתו, אחת השוטרות אף גררה אותו במסדרון התחנה, דחפה אותו לעבר ספה ובעטה ברגלו. לאחר חקירה בה נכח, לבקשת התובע, עורך דין מטעם הסניגוריה הציבורית, שוחרר התובע אף ללא חתימת ערבות עצמית.
התובעים הגישו תלונה למחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים וכן תלונות נוספות למח"ש, לשר ביטחון פנים ולמפכ"ל המשטרה.
התובעים עותרים לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות. בנוסף לפיצוי בגין רשלנותם של השוטרים אשר הביאה אותם לבצע חיפוש בכתובת אחרת מזו הנקובה בצו וכן הביאה לאירועים שהתרחשו בבית התובעים לרבות תקיפתם ומעצר התובע, וגרמו לנזקים עקב פגיעה בחירותו של התובע, ופגיעה בכבודם. סכום התביעה הועמד על סך של 200,000 ₪.
טענות הנתבעת
3.בשל טעות בתום לב, שאינה מגיעה לכדי רשלנות, הגיעו השוטרים לביתם של התובעים כשברשותם צו לחיפוש סמים מסוכנים. התנהגותם הפרועה של התובע נראתה בעיני השוטרים כניסיון להסיח את דעתם מדבר מה שעלול לסכל את ביצוע החיפוש, ולכן הגיבו כפי שהגיבו.
אין חולק כי בצו החיפוש נרשמה הכתובת: הרצל xxx/x קריית מלאכי ואילו דירת התובעים מצויה בכתובת הרצל xxx/x. לטענת הנתבעת, השוטרים סברו בטעות שספרה אחת נמחקה מהשלט המצוי בחזית הבניין. ניסיונות לוודא את כתובת הבניין באמצעות מכתבים שדלו מתיבות הדואר לא צלחו ולפיכך התייצבו בדירת התובעים.
עם כניסתם לדירה הזדהו השוטרים באמצעות תעודת מינוי והציגו את צו החיפוש בפני התובע, אשר פתח את הדלת. התובע החזיק בצו החיפוש ומיד פתח בצעקות ובקללות , תפס את השוטר שעמד מולו בחולצתו והדף אותו אל מחוץ לדירה. ראש צוות השוטרים ניסה להרגיע את התובע, אולם זה לא נרגע אלא המשיך לצעוק ולקלל את השוטרים. בשל כך נאלצו השוטרים לעצור את התובע ובעקבות זאת החלו אמו ואחיותיו לצעוק וניסו למנוע את המעצר בכך שדחפו את השוטר, החזיקו בידיו וניסו להידחק בינו לבין התובע.
לאחר שנאזק התובע וחדל להשתולל, ביקש לראות שוב את צו החיפוש ואז הבחין כי הכתובת אינה נכונה. לאחר בדיקה התברר כי הכתובת הנכונה נמצאת בבלוק הסמוך (בניין הקרוב לבניין בו גרים הנתבעים). בשל כך לא בוצע חיפוש בדירה אולם התובע נלקח לתחנת המשטרה בשל התנהגותו כלפי השוטרים.
התובע נחקר בתחנת המשטרה לאחר ששוחח עם עורך דין ושוחרר בסיום החקירה לאחר שחתם על כתב ערובה. הנתבעת הכחישה את טענות התובע בדבר החיפוש שבוצע בגופו וטענה כי, פרט לחיפוש חיצוני בכליו בעת מעצרו, לא בוצע בו חיפוש נוסף.
נטען כי השוטרים אכן טעו טעות מצערת אולם זו אינה מגעת לכדי רשלנות. התובע הוא אשר הביא, בהתנהגותו התוקפנית והמתלהמת, להסלמה והדרדרות המצב. לו היה מעיין בצו החיפוש מלכתחילה, האירוע לא היה מסתיים כפי שהסתיים. נוסף על כך נטען כי, ככל שהופעל כוח ע"י השוטרים, היה זה במידה סבירה ומכל מקום עומדת למדינה הגנה מכוחו של סעיף 24 לפקודת הנזיקין וכן מכוחו של סעיף 27 לפקודה. עוד נטען להגנת ס' 19 לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981. הנתבעת הכחישה אף את הנזקים הנטענים וטענה כי הינם מופרזים, מופרכים ובלתי מבוססים.
דיון והכרעה
אחריות המדינה בנזיקין
4.גבולות האחריות הנזיקית של המדינה מוגדרים בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 הקובע כי:
"אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה."
אין חולק על חובת הזהירות שחבה המדינה כלפי מי שהיא מפעילה כלפיו את סמכויותיה השלטוניות, וודאי בעת ביצוע פעולות הפוגעות בזכויות הפרט כדוגמת צו חיפוש. בע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, 21.03.11, נקבע כי:
"בצד סמכויותיה וחובותיה הנרחבות, כפופה המשטרה גם לחובת זהירות בנזיקין (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3) 733, 739 (1988) (להלן: ענין סוהן)). חלה עליה חובה מושגית וקונקרטית לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, כדי למנוע גרימת נזק לפרטים או לגופים העלולים להינזק מפעולותיה. בשונה מסמכויות המשטרה בקביעת סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימות משטרתיות – שהן ענין של שיקול-דעת רחב וקביעות שבמדיניות, ביצוע המשימות המשטרתיות הקונקרטיות, ובהן חקירות חשודים והנעת ההליך הפלילי, נוגע בעניינים ספציפיים ובגורמים ספציפיים, המהווים מושא לפעולה המשטרתית. הפעולה המשטרתית הקונקרטית מקימה חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הגורם המשטרתי כלפי מושא הפעולה המשטרתית (ענין וייס, בעמ' 181).
בהמשך נקבע שם: "גם בהינתן חובת זהירות מושגית וקונקרטית המוטלת על איש המשטרה, קיומו של נזק שנגרם בעקבות פעולת המשטרה אינו בהכרח, כשהוא לעצמו, אינדיקציה להפרת חובת הזהירות. עשוי להיות כי איש משטרה יעמוד בחובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו, ויפעל כאדם סביר בנסיבות הענין, וחרף זאת ייגרם נזק אגב הפעולה המשטרתית. השאלה היא, תמיד, האם במסגרת חובת הזהירות המוטלת על איש המשטרה, חלה עליו חובה לצפות את הנזק שאירע בעקבות התנהגותו, והאם הוא נקט באמצעים סבירים למנוע אותו. שאלה זו אחוזה באופן הדוק בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. עניינה במבחן האם איש משטרה סביר היה צופה את התרחשות התוצאה המזיקה בנסיבות המקרה, ונוקט אמצעים למניעתה (ענין לוי נ' משטרת ישראל, פסקאות 6-11 לפסק דיני; ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337, 346 (1984)). יש, אפוא, לבחון את שאלת קיום החובה במנותק מהנזק, ואף לברר את שאלת הקשר הסיבתי בין הנזק להפרת החובה, ככל שזו אירעה."
הדברים בע"א (מח' ב"ש) 24714-03-19 מדינת ישראל נ' אורי מכלוף מויאל, 10.06.19 , העוסק במעצר שלא כדין, יפים למקרה בנוגע לאחריות המשטרה בנזיקין:
"בתביעה נזיקית בגין מעצר שלא כדין בוחן בית המשפט את חוקיות המעצר ואת השאלה האם נהגה המשטרה ברשלנות וחוסר סבירות. עצם קיומה של סמכות מעצר אינה חוסמת תביעה נזיקית. השימוש בסמכות צריך להתבצע תוך הפעלת שיקול הדעת באופן סביר, במכלול הנסיבות, על מנת שלא לפגוע שלא לצורך בזכויות יסוד של האזרח ובראשן הזכות לחירות. בשיקולי המדיניות הכלליים שמעצבים את חובת הזהירות של המשטרה כלפי האזרח, ניתן משקל לחשיבות הרבה של הפעלת כוח המשטרה לשם שמירה על החוק והסדר הציבורי, ולצד זאת ניתן משקל לחובה להבטיח את חירויות הפרט מפני הפעלת כוח מופרזת מצד המשטרה. האינטרס בפעילות המשטרה לשם שמירה על החוק והסדר הוא כמובן של הציבור בכללותו. על כן, כאשר אגב שמירת החוק והסדר המשטרה מפעילה סמכויות בצורה מופרזת, מתוך רשלנות, הנזק אינו צריך ליפול על האזרח הבודד אלא הציבור בכללותו, בדרך של חיוב בנזיקין. "(ס' 20 לפסק הדין).
ומן הכלל אל הפרט.
אופן ביצוע החיפוש ונסיבות מעצרו של התובע
5.אירוע שמתחיל בדפיקה בדלת בגין צו חיפוש שיועד לכתובת אחרת מסתיים במעצר התובע. מעבר לטעות הראשונית, המחלוקת היא האם התנהגות התובע מנעה את הצגת צו החיפוש וגילוי הטעות טרם מעצרו, או שמא התנהגות השוטרים היא שהובילה למעצר שלא לצורך.
התובעים 1-4 מסרו את גרסתם באמצעות תצהיר וכן העידו בבית המשפט ונחקרו על תצהירם. הנתבעת מנגד, הגישה תצהיר אחד מטעם ראש צוות הבילוש באירוע, השוטר אמיל גונן, אשר אף העיד בבית המשפט. נוסף על כן העידה השוטרת חן חליוא וכן הוגשו דוחות הפעולה של השוטרים הנוספים שנטלו חלק באירוע.
השוטר גונן הודה כי אכן נפלה טעות מצערת בכתובת, עם זאת הכחיש במסגרת תצהירו את הטענה כי צו החיפוש לא הוצג מלכתחילה אלא בשלב מאוחר יותר וכן את הטענות לאלימות שננקטה כלפי האם והאחיות. לטענתו, האירוע הסתיים במעצרו של התובע בשל התנהגותו המתלהמת שהביאה להסלמה והידרדרות.
הטעות בכתובת- האם רשלנות אם לאו?
6.קשה לקבל את טענת המדינה כי טעות בכתובת בביצוע צו חיפוש היא טעות בתום לב שאינה מגעת לכדי רשלנות. כאשר בית משפט מאשר צו חיפוש נשען הוא באופן מוחלט על מיקום ביצוע החיפוש לפי בקשת המשטרה. ההנחה היא כי נעשו בדיקות מספיקות לוודא כי החשד קיים ביחס לכתובת מסוימת וכי ביצוע הצו אכן יבוצע באותו מקום. לאור הפגיעה המהותית של צו חיפוש בפרטיותו של אדם, נדרשות בדיקות קפדניות כדי לוודא כי הצו מבוצע במקום אליו הוא מיועד.
השוטרים טענו כי סברו שספרה אחת נמחקה משלט חזית הבניין. עם זאת מהודעותיהם עולות סתירות ביחס לגרסה זו.
בתצהירו של השוטר אמיל גונן נטען כי בתאריך 11.06.14 ניתן צו חיפוש ע"י בית המשפט השלום קריית גת ביחס לכתובת רחוב הרצל 1142/9 קריית מלאכי בביתה של משפחת אילה. סמוך לשעה 18:00 בתאריך הנ"ל הגיע לרחוב הרצל צוות המונה כמה שוטרים לשם ביצוע החיפוש. לטענתו, נאמר לו על ידי שוטרי הסיור והבילוש כי בלוק 1142 הנו בלוק 142. בדיעבד התברר כי מדובר בבלוקים סמוכים והמרחק ביניהם הוא כחמישה מטרים (כפי שהומחש בתרשים שערך העד וצורף כנספח ב' לתצהירו). נוסף על כן צוין כי השלט בחזית הבניין אשר סימן את בלוק 142 היה ישן ביותר וניכרו בו סימני מחיקה. לפיכך סבר גונן כי ספרה אחת הייתה מחוקה ולא עלה בדעתו כי מדובר בטעות בכתובת.
לדברי גונן, ניגש לכניסה האמצעית בה איתר תיבת דואר עליה רשומה הספרה 9. ניסיונותיו לאתר בתיבת הדואר מכתבים עליהם רשומה הכתובת שבצו החיפוש עלו בתוהו מאחר וכלל לא היו מכתבים בתיבה.
במסגרת ראיותיה הגישה הנתבעת את דו"ח הפעולה של השוטר יוסי מלכה מיום 11.06.14 (נספח ה'). להבדיל מגרסתו של גונן, בדו"ח הפעולה של מלכה לא מופיע אזכור לשלט בחזית הבניין. לטענת מלכה, שאל את הסייר (אשר גלקר) היכן נמצא בלוק 1142 והוא כיוון אותו לכתובת התובע. בהמשך הגיע למקום יחד עם אמיל גונן ועלה לדירת התובעים.
בעדותו בבית המשפט מסר גונן כי שוטרי הבילוש כיוונו אותו לכתובת הדירה ואמרו לו שבלוק 1142 הוא בלוק 142. בהמשך הוסיף כי, אם אינו טועה, ראש צוות הסיור היה זה שכיוון אותו לבניין או שמא יתכן והיה זה הבלש יוסי מלכה. גונן אישר כי מלבד וידוא המספר שהיה על שלט הבניין (כאמור סבר שספרה אחת נמחקה) ובדיקת תיבת המכתבים, לא נעשו פעולות נוספות לשם אימות הכתובת. "כשאני באתי הפעולות שעשיתי מה שעשיתי עם ראש צוות סיור והשלט בחזית הבניין ותיבות הדואר זה בעצם מה שחשבתי שזה נכון" (עמ' 31, שורה 35)
בהודעתו של השוטר אשר גלקר (נספח ו'5 לתצהירי הנתבעת) לא מופיעה כלל התייחסות לנאמר בדו"ח הפעולה של מלכה לפיו הוא אשר כיוון את השוטרים לכתובת שגויה. לדברי גלקר, הגיע לבית התובעים לאחר שנקרא לסייע באירוע של תקיפת שוטרים.
7.התובעים הגישו תמונות המתעדות את החזית החיצונית של בניין התובעים. לטענתם, התמונות מעידות על כך שכלל לא היה שלט עליו רשום מספר הבניין. בעדותו לא ידע גונן להצביע על מיקומו של השלט בחזית הבניין וטען כי אינו זוכר פרט זה וכי יתכן שהתמונות צולמו מספר שנים מאוחר יותר.
אמנם יתכן והתמונות מתעדות חלק מהבניין ולא את כולו, כמו כן, בתמונות מופיעה צמחיה שיתכן ומסתירה את השלט המדובר. עם זאת, מאחר והנתבעת לא הציגה מטעמה תמונות המעידות על קיומו של שלט, הרי שדי בראיות התובעים כדי להוכיח שלא היה שלט בחזית הבניין עליו הופיע המספר 142 כפי שנטען.
8.מבחינת ראיות המדינה עולה כי בוצעה בדיקה שטחית בלבד כדי לוודא היכן יש לבצע את החיפוש. ביצוע צו חיפוש הוא פעולה מבצעית, אשר ראוי כי תבוצע באופן מסודר כפי שמבוצע מבצע צבאי. קרי, יש צורך בפקודה מסודרת, תדריך ובדיקה כי הצוות המבצע מודע למשימה, מקומה ומטרתה. נדמה כי המשטרה כשלה בכל רכיבים אלו שעה שאין גרסה סדורה כיצד ידע צוות החיפוש לאן להגיע, זולת כתובת החיפוש בצו. עולה דווקא מהעדויות שהמצב בשטח עורר ספק בלב השוטרים באשר למיקום הדירה ביחס אליה ניתן צו חיפוש, אולם ספקות אלו לא גררו כל פעולה של בירור ווידוא הכתובת.
לא ניתן להסתפק באמירה כללית כי ראש הצוות "בדק עם שוטרי הסיור והבילוש...". היה על הנתבעת להעיד את העדים שהסבירו היכן יש לבצע חיפוש ולהסביר כיצד נפלה הטעות. לא ברור מדוע התרשים הפשוט שערך השוטר גונן לאחר מעשה, לא נערך לפני הפעולה תוך הסבר לצוות החיפוש באיזה בניין עליהם לבצע חיפוש. ניתן במקרים המתאימים לבצע הצבעה על המקום לצוות החיפוש, ויש אמצעים טכניים רבים כדי לוודא מיקום של דירה כדי שלא יטעה צוות החיפוש בכתובת. לדידי, קשה לחשוב על נסיבות בהן ביצוע חיפוש בכתובת שגויה לא יהיה חיפוש רשלני.
מכל האמור לעיל עולה כי הייתה רשלנות של השוטרים אשר הגיעו לדירת התובעים בטעות לצורך ביצוע החיפוש ולא לכתובת הנכונה.
מועד הצגת צו החיפוש
9.בניגוד לגרסת השוטרים לפיה הראו לתובע את הצו מיד בתחילת האירוע, עם כניסתם לדירה, העידו התובעים כי הצו הוצג בפני התובע רק לאחר שנאזק על ידי השוטרים על לא עוול בכפו.
בהודעתו במשטרה מיום האירוע (נספח ז') טען התובע כי ביקש לראות את צו החיפוש עם כניסת השוטרים לדירה. בתגובה לדברי החוקרת כי החל להשתולל בטרם הספיקו השוטרים להראות לו את הצו השיב התובע: "אני התעקשתי שיחשפו מולי את הצו. ולא השתוללתי. אמרתי לראות את הצו. התעקשתי כמה פעמים ואני לא רואה שהוא מראה לי ואני אמרתי לו שכנראה אין לך צו אני הולך לעבודה ואז בום הוא תפס אותי וזרק אותי לספה." (גיליון 2, שורה 25)
ראוי לציין כי דברי החוקרת לפיהם התובע החל להתפרץ בטרם הספיקו השוטרים להראות לו את הצו, אינם עולים בקנה אחד עם האמור בתצהירו של אמיל גונן לפיו הציג בפני התובע את הצו מיד לאחר שזה פתח בפניו את הדלת – "אני מדגיש כי הוצאתי צו החיפוש מכיסי והצגתי אותו לאיילין כבר בכניסה, במובן שנתתי אותו לידיו של איילין."
בתצהירו טען התובע כי במהלך החיפוש ביקש מהשוטרים שוב ושוב להציג בפניו את צו החיפוש ואלו השיבו לו במילים: "אתה תראה, אתה תראה.." (ס' 6 לתצהיר) בהמשך טען כי, במשך מספר דקות, ביקש להבין מדוע נכנסו השוטרים לדירה תוך שהוא מתחנן ממש לראות את צו החיפוש (ס' 10 לתצהיר)
בעדותו טען התובע כי לאחר שביקש שוב ושוב לראות את הצו הודיע לשוטרים כי עליו ללכת לעיסוקיו ופנה לכיוון הדלת במטרה לצאת מהבית. לטענתו, הצו הוצג בפניו כעשר דקות עד 20 דקות לערך לאחר תחילת האירוע. ("הזמן הנכון יכול להיות 20,15 וגם 10" עמ' 10, שורה 13).
בהתייחס לאמור בסעיף 22 לתצהירו לפיו אחד השוטרים אשר הלך להביא את הצו מהניידת חזר כעבור כמה רגעים והראה את הצו לו ולאחותו, טען התובע כי העובדה שלא ציין פרט זה בהודעתו במח"ש איננה מעידה על כך שמדובר בהמצאה ויתכן כי לא ראה חשיבות לציין זאת. "במח"ש לא שאלו את השאלות כמו שהעו"ד שאל... לא ראיתי בכך חשיבות אם הביא את הצו מהאוטו או מהכיס האחורי. ציינתי בפני מח"ש שהם נכנסו לא הציגו את הצו. אזקו אותי ואח"כ הציגו את הצו." (עמ' 10, שורה 34)
בהמשך טען התובע: "אני ביקשתי את הצו אולי עם טון שלא אהבו. כל הזמן דרשתי את הצו. אני מבחינתי עד שלא הראו את הצו זה לא מופנה אלי ואני אדם חופשי. זה הבית שלי." (עמ' 12, שורה 8) לדבריו, נראה בלתי סביר בעיניו כי הוצא כנגדו צו חיפוש ולפיכך התעקש לראות את הצו.
10.דברים דומים עולים מעדויות אחיותיו של התובע, התובעות 2-4, אשר מסרו בתצהירן כי משביקש התובע להציג בפניו את צו החיפוש נאמר לו ע"י השוטרים: "אתה תראה, אתה תראה...". לטענתן השוטרים דחו מספר פעמים את בקשתו של אחיהן לראות את הצו ואמרו לו שלא ידאג ושיראה את הצו בהמשך. משראה התובע כי הם אינם מציגים לו את הצו, פנה לצאת מהבית, פעולה אשר הובילה להתרחשות האירועים המתוארים בכתב התביעה. אף לאחר ריתוקו של התובע לספה סירבו השוטרים לבקשת האחיות להציג את הצו עד שלבסוף הובא הצו מהניידת ע"י אחת השוטרים והוצג בפניהם.
בדומה לגרסתו של התובע, טענה התובעת 4 כי הצו לא היה ברשות השוטרים בתחילת האירוע אלא הובא בהמשך – "בהתחלה לא היה עליהם. אחד השוטרים אמר להביא את הצו מהניידת. הוא חזר. אחרי כל האלימות הוא הראה את הצו" (עמ' 16, שורה 32).
התובעת 2 העידה כי לאחר שנכנסו השוטרים לדירה ביקש התובע מספר פעמים לראות את הצו ונדחה בטענה כי יראה בהמשך: "אח שלי הבין שהם באו לעשות חיפוש רצה לראות את הצו . הוא לא צעק לא השתולל רק ביקש שיראו. אמר אין בעיה שתחפשו רק תראו את הצו. הם כל הזמן דחו אותו אמרו את תראה אתה תראה. " ( עמ' 18, שורה 31)
אף לדבריה הצו לא היה בידי השוטרים אלא הובא בהמשך האירוע. במענה לשאלה מדוע לא אמרה זאת במשטרה, טענה העדה כי איננה יודעת מדוע לא אמרה זאת.
התובעת 3 מסרה בעדותה כי כולם ביקשו מהשוטרים להציג את הצו. לדבריה, היא זוכרת שמישהו הביא את הצו מניידת המשטרה.
11.כאמור, גרסת התובעים הייתה כי הצו הוצג בשלב מאוחר יותר (בהתאם לגרסת התובע, כ-20 דקות מתחילת האירוע) שאם לא כן, הטעות בכתובת הרשומה הייתה מתגלה קודם לכן. המעט שהצליחה אחת התובעות להקליט באמצעות הפלאפון לפני שנלקח ממנה המכשיר, מחזק את גרסתם שכן בהקלטה נשמעת בבירור אחת האחיות כשהיא מבקשת מהשוטרים להראות את הצו ("תראו את הצו ואז תעשו, תראו את הצו. תראו את הצו" - תמלול ההקלטה צורף לתצהירי התובעים)
בהתייחס לתוכן הדברים שהוקלטו טען גונן כי הוא נוהג להציג את הצו מיד לאחר כניסתו לדירה מושא צו החיפוש וכי אין לו התנגדות לכך שגם יתר בני המשפחה יעיינו בצו. לטענתו, הצו הועבר לתובע "מה נעשה מאז הועבר אליו עד המעצר.. אני לא יודע" (עמ' 34, שורה 3)
גרסת התובעים הגיונית וסבירה יותר, עדויותיהם מתיישבות זו עם זו ואף נתמכות בהקלטה כאמור לעיל. הניסיון למצוא סתירות בעדויות הנתבעים, בין עדותם לגרסאות שמסרו בעדות במח"ש, אינו מעיד לטעמי על סתירה מהותית. הגרסה הבסיסית כי הצו הוצג רק לאחר שנאזק התובע על הספה בסלון לא נסתרה ועולה מההקלטה בשעת ההמולה והצעקות בסלון. קשה לקבל את הטענה כי המקליטה פעלה בעת האירועים בתחכום וכבר אז ידעה להגיד בקול רם כדי שדבריה יישמעו בהקלטה כי הצו לא הוצג. מדובר באירוע פתאומי והתרשמתי מההקלטה הקצרה כי משקפת היא את שארע, את מצוקת האחיות ותחינתם כי אחיהם ישוחרר, ומהווה חיזוק משמעותי לגרסת הנתבעים כי הצו הוצג רק במועד מאוחר יותר, ולא בעת הכניסה לבית או בפתחו.
12.כפי שיורחב להלן, אין בידי לקבל את עדות השוטר גונן כי התובע דחף אותו מחוץ לדירה ומנע ממנו להציג לו את צו החיפוש. מעדותו עלה כי הנוהל הוא דפיקה בדלת ואז כניסה לבית לאחר שנפתחת הדלת וכך העיד שגם נעשה במקרה זה (עמ' 33, ש' 10-16). גרסה זו סותרת את הטענה כי הצו הוצג בפתח הדלת, ורק בגלל שהנתבע תקף את השוטר, נמנע מהנתבע לעיין בצו.
מהראיות עולה כי לאחר שהשוטרים נכנסו לסלון ביקשו מכל דיירי הבית להתרכז בסלון ואז התפתח העימות סביב הצגת הצו. לו היה הצו בידם בשלב זה יכלו בטרם התפתחות העימות להציג אותו למשפחה ולוודא כי הגיעו לכתובת הנכונה. אמנם האחיות לא היו עדות למפגש הראשוני בין התובע לשוטר, אולם סמוך לאחר מכן היו כולן בסלון ורק לאחר זמן ממושך יחסית, לאחר שנאזק התובע, הוצג הצו.
אמנם עדות התובע כי הצו הוצג רק בחלוף כ- 20 דקות נראית מופרזת בנסיבות העניין. אולם אי דיוק זה של התובעים, לרבות התיאור שלא הופיע בהודעותיהם במשטרה, כי אחד השוטרים נשלח מחוץ לבית להביא את הצו, רק משקפים את התרשמותם ומחזקים את הטענה כי הצו לא הוצג מיד עם תחילת החיפוש.
איני רואה סיבה בשלה יסרב אדם להתבונן בצו חיפוש המוצג לו כאשר מגיעים שוטרים לערוך חיפוש בביתו ובפרט כאשר מדובר באדם שאין כלל חשדות כנגדו, כפי שאירע במקרה זה. כמו כן לא ברור כיצד, בפעם השנייה שהוצג בפניו הצו הבחין התובע כי הכתובת הרשומה בצו איננה כתובתו ואולם בפעם הראשונה שהציג בפניו גונן את צו החיפוש, לא ראה זאת.
התובעות טענו כי לא פעם חל בלבול בין שתי הכתובות (כתובת דירתן וכתובת הצו) בשל הדמיון שביניהן. טענה זו מחזקת לטעמי, דווקא את גרסת התובעים שכן מאחר ומורגלים הם בכך שאנשים ודברי דואר מגיעים בטעות לכתובתם, היה עליהם לחשוב שגם השוטרים טעו בכתובת. ממילא, סביר להניח כי ביקשו לראות את הצו על מנת לוודא שאכן מדובר בכתובתם, בטרם החלו למחות כנגד החיפוש וכל שכן כשמדובר באנשים נורמטיביים, שומרי חוק.
13.לאור האמור לעיל הגעתי למסקנה לפיה התובעים הוכיחו כי הצו לא הוצג עם כניסת השוטרים לדירה אלא בשלב מאוחר יותר. עובדה זו משליכה על מידת האמון שניתן לתת בגרסת השוטרים. הרושם המתקבל הוא כי השוטרים ביקשו להסתיר את העובדה שהצו לא הוצג בפני התובעים בתחילת האירוע, וזאת כדי להצדיק את מעצרו של התובע שמחה על אי הצגת הצו.
לו הצו היה מוצג בתחילה, סביר להניח כי האירוע כלל לא היה מתרחש. הדברים באים לידי ביטוי בהודעת התובע במשטרה מיום 16.06.14 (נספח ז') במסגרתה אמר: "אם הם היו מבקשים בהתחלה תעודת זהות או מראים את הצו חיפוש מהתחלה אז היה נחסך כל הבלגאן הזה." (גיליון 2, שורה 45).
ההסבר לאירוע מטעם השוטרים הוא כי התובע השתולל ומנע את הצגת הצו. נדמה כי שני הצדדים הפריזו בתיאור הנסיבות. ראשית, שעה שאין לקבל גרסת השוטר גונן כי הצו הוצג בפתח הדלת אלא עולה כי מיד נכנסו השוטרים לסלון ושם התפתח העימות, אין לקבל את הגרסה כי התובע הדף אותו החוצה ומנע את הצגת הצו. התובע מצדו הצניע את התנהגותו, אולם בעדותו כשנשאל האם השתולל השיב: "אני ביקשתי את הצו אולי עם טון שלא אהבו. כל הזמן דרשתי את הצו" (עמ' 12, ש' 8).
מעדות זו עולה כי התובע מודה כי דיבר באופן תקיף לשוטרים, וניתן להניח כי גם לא מנומס, אולם גם אם התנהג כך, האירוע לא היה צריך להתפתח כפי שיפורט להלן. כפי שטען בעדינות ב"כ הנתבעים בסיכומיו, לא ניתן להשתחרר מהתחושה כי השוטרים הרשו לעצמם להתנהג באופן בו התנהגו עת נכנסו לבית של משפחה מוחלשת, שסברו כי לא תדע לעמוד על שלה, ועת התובע עמד בתקיפות על הדרישה לראות את הצו, בחרו להתעמת איתו במקום לברר תחילה את טענותיו.
המשך האירוע בתוך הבית - התנהלות השוטרים כלפי התובעים
14.כאמור לעיל, התובע טען כי משראה שהשוטרים אינם מתייחסים לבקשתו לראות את הצו, החליט להמשיך בשגרת יומו ופנה לצאת מהבית. לדבריו פעולה זו עוררה תגובת נגד אגרסיבית ביותר מצד השוטרים: "אחד השוטרים אחז בי בחוזקה והטיח אותי אל עבר הספה וממש "ריתק" אותי אליה, תוך שהינו מפעיל כוח לא סביר, מניח את ברכו על בטני בחוזקה, מונע ממני כל תזוזה גופנית ואוזק את ידי תוך שמכריז בפניי כי אני לא אלך לשום מקום" (ס' 12 לתצהיר).
בעדותו הסביר התובע כי, משלא הוצג בפניו צו החיפוש, לא ראה סיבה בשלה עליו להישאר בדירה. "אני ביקשתי את הצו אולי עם טון שלא אהבו. כל הזמן דרשתי את הצו. אני מבחינתי עד שלא הראו את הצו זה לא מופנה אלי ואני אדם חופשי. זה הבית שלי." (עמ' 12, שורה 8)
התובע טען כי לא התנגד לריתוקו על יד השוטר אמיל גונן וכי החל לבכות מיד לאחר שרותק: "אם הייתי מתנגד היד שלי הייתה נשברת או בלגן בסלון. הוא ריתק אותי. נתתי לו לרתק אותי." (עמ' 13, שורה 5) לדבריו, חרף התנהלות השוטרים, נהג באיפוק ובסבלנות ושלט ברגשותיו.
מתיאור המקרה ע"י המעורבים באירוע, לרבות תיאור השוטרים, עולה כי מעצרו של התובע הביא לתגובת מחאה מצד בני המשפחה ואף ניסיון לצלם את האירוע. התובעת 4 תיארה את הסיטואציה בעדותה: "השוטר אזק את בני התחלתי לצלם... השוטר דחף אותי למטבח אמר לשוטר אחר לקחת את הטלפונים אמרתי לו אל תיגע בי. אז שוב הגענו למצב שכולם בסלון בני בכה ואמר תעזבו אותי. אז ניסינו לגשת אל תבכה לנחם אותו ואז אמרו אל תתקרבו אליו. אמא שלי גם ניסתה להתקרב איתנו לנחם אותו השוטר דחף גם את אמא שלי אמר לה אל תתקרבי." (עמ' 17, שורה 29)
התובעת 2 מסרה בעדותה כי כל מהלך ריתוק התובע ואיזוקו קרה מהר. "דחפו אותו והפילו אותו על הספה. אחד השוטרים היה עליו עם הידיים ואח שלי צועק תעזבו אותי. שבסך הכול ביקש את הצו." (עמ' 18, שורה 35) .
התובעת 3 העידה כי משראו השוטרים את התובע פונה לכיוון הדלת ומתכוון לצאת הפכו להיות "אלימים ותוקפנים" וריתקו את התובע לספה. לטענתה, יתכן והתובע הרים את קולו אולם לא צעק ולא הייתה כל התנגדות מצדו.
אשר להתנהלותה והתנהלות אחיותיה, התובעת 3 טענה כי לא ניסו להפריע לשוטרים או למשוך את התובע אלא מטרת התערבותן הייתה להרגיע את התובע אשר החל לבכות והיה בסערת רגשות. לטענתה, השוטרת חליוא תפסה בידה ומנעה ממנה להתקרב לתובע. "אנו 3 בנות. אף אחת לא משכה את השוטר, לא ניסינו להפריד." (עמ' 28, שורה 17) בהתייחס להודעתה במח"ש מיום 12.06.14 (נספח ז' לתצהירי הנתבעת), טענה התובעת 3 כי איננה יודעת מדוע השיבה בחיוב לשאלה האם ניסו היא ואחיותיה להפריד בין השוטרים לבין התובע – "לא ניסיתי להפריד. לא יודעת למה אמרתי כן. באתי להרגיע אותו. פעם ראשונה ראיתי אותו בוכה זה מעמד קשה בשבילי." (עמ' 28, שורה 22) בהמשך טענה כי את ההודעה במח"ש מסרה יום לאחר האירוע כאשר הייתה עדיין נרגשת.
15.בהתאם לתצהירו של השוטר אמיל גונן, התובע החל להתנהג באופן מתלהם ואגרסיבי והודיע כי לא יאפשר חיפוש בביתו מיד לאחר שגונן הזדהה בפניו והציג לו את צו החיפוש. לטענתו, התובע אחז בחולצתו ודחפו לאחור. לאחר שביקש ממנו להירגע התפרץ עליו התובע ("אני אתאבד עליכם, מי אתם שוטרים מנאיק, אתה פה לא תיכנס, תעוף מפה..." סעיף 9 לתצהיר) בשלב זה החליט גונן לעצור את התובע מחשש שהתובע מנסה למנוע ממנו לגלות ראיות מפלילות. איזוק התובע עצמו לווה בהתנגדות והתפרעות מצד התובע וגונן אף נזקק לסיוע של שוטר נוסף לבצע את המעצר.
"תפסתי לו את היד, הוא התנגד שנשים עליו אזיקים... התחיל להשתולל ובעט בי. יוסי מלכה סייע לי בשלב הזה לבצע את המעצר, הצלחתי לשים עליו אזיק ביד אחת תוך כדי הוא העיף אגרוף לכיוון החזה שלי, המשיך להשתולל, לקלל במילות גנאי ולבעוט." (ס' 10 לתצהיר) בשלב זה יצאו אחיותיו של התובע מהחדרים והחלו לצלם את האירוע. גונן ביקש להפסיק את הצילום והורה לקחת מהם את הפלאפונים. האחיות אף ניסו למנוע את מעצרו של התובע, תפסו בידיהם של השוטרים וניסו למשוך את התובע. אמו של התובע עמדה בפינת הסלון ולא הפריעה למעצר. בהמשך בוצעה הפרדה בין האחיות לבין התובע והוא נשאל האם הוא מעוניין בעדים לחיפוש. התובע ביקש לעיין שוב בצו ואז התוודע לטעות בכתובת. משהעמיד את השוטרים על טעותם והפנה אותם לבלוק הנכון, "הקפיא" גונן את המצב בדירה והחליט שלא לבצע חיפוש. בהמשך נלקח התובע לתחנה להמשך טיפול משרד החקירות.
16.בניגוד לגרסתו של גונן לפיה התובע פתח את הדלת, עולה מגרסתו של השוטר מלכה כי התובע היה בסלון בעת כניסתם לדירה. מלכה ציין בדוח הפעולה כי הבחין בסכין מטבח על השולחן – פרט זה לא הופיע בגרסתו של גונן. בהמשך טען כי בשלב בו ניסו לעצור את התובע שהתפרע, "השכיב" גונן את התובע על הספה ואזק את ידיו, זאת בשונה מגרסתו של גונן אשר טען בהודעתו כי לא זכור לו שריתק את התובע לספה (נספח ד' לתצהירי הנתבעת, גיליון 2). בהמשך הודעתו מסר גונן כי, במהלך המאבק, ברח התובע לכיוון הסלון והספה בזמן שאמו ישבה עליה ואילו הוא הרחיק אותו מאמו על מנת שלא תיפגע. (גיליון 3 להודעתו)
בעדותו מסר גונן כי התובע השתולל ובעט לכל הכיוונים ולפיכך נדרש ממנו להשתמש בכוח על מנת לבצע את המעצר. "אני זוכר שאני והוא היינו על הספה." (עמ' 35, שורה 2) . בהתייחס לדברים שמסר במסגרת הודעתו במח"ש לפיהם אינו זוכר שריתק את התובע לספה (נספח ד' לתצהירי הנתבעת, גיליון 2) טען גונן בעדותו: "... הוא טען שהברך שלי הייתה על הבטן שלו כאילו ריתקתי אותו בכוח וזה לא היה ככה. בצענו את המעצר ולא ריתקנו אותו ולא שמנו ברכיים לא על הגוף של החשוד. השתמשנו בכוח כדי לאזוק אותו... וזה התגלגל לכיוון הספה." (עמ' 35, שורה 7)
אשר לטענת התובעים כי אחד השוטרים אחז באימם, התובעת 5, בחוזקה על מנת למנוע ממנה להתקרב לתובע וחרף זאת שמדובר באישה מבוגרת- מדיווחיהם של השוטרים עלתה גרסה שאינה אחידה לגמרי. אמיל גונן טען בתצהירו כי האם הייתה בפינת הסלון ולא הפריעה למעצר וכי כלל לא הייתה לו עמה אינטראקציה. עם זאת, מדו"ח הפעולה של השוטרת חליוא עולה כי האם והאחיות ניסו למנוע מהשוטרים לעצור את התובע ואילו היא ניסתה להרגיען. גם השוטר יתיר אלבז כתב בדו"ח הפעולה שלו (נספח ו'4) כי אמו ואחיותיו של התובע ניסו למשוך אותו מידי השוטרים. השוטר אשר גלקר טען בעדותו במח"ש (נספח ו'5) כי אמו של התובע ישבה לידו על הספה.
בהודעתו של גלקר מופיע פרט נוסף אשר לא הוזכר ביתר הדוחות, לדבריו כאשר ביקשו לצאת מהבית עם התובע עמדה אחת האחיות בפתח הדלת וסירבה לאפשר להם לצאת ואילו אחות נוספת אמרה לה : "זוזי, אנחנו נלך לתחנה ונעשה את הבלגאן שם".
17.השוטרת חן חליוא (מצוות מג"ב שהשתתף בחיפוש ככוח עזר) התלוותה לצוות הבילוש ככוח "סגירה" על הבניין ותפקידה היה לוודא שלא מתבצעת זריקת חפצים מהדירה. במסגרת דו"ח הפעולה שהגישה (נספח ו'2) מסרה כי שמעה צעקות בוקעות מהדירה והתקשרה לאחד הבלשים אשר הורה לה להגיע לדירה. לדבריה, כאשר נכנסה לדירה, התובע כבר היה אזוק אולם משפחתו התפרעה וניסתה למשוך אותו מידי השוטרים. בניגוד לגרסתו של גונן לפיה האם עמדה בפינת הסלון ולא הפריעה למעצר, ציינה חליוא בדוח הפעולה כי: "השוטר אמיל גונן ביקש ממני להרחיק את האחיות שלו ממנו ואת אמא שלו הם לא הפסיקו למשוך אותו..."
בניגוד לגרסת השוטרים לפיה התובעים נהגו בתוקפנות, מסרה השוטרת חליוא בעדותה כי "לא היה מצב של תקיפה אלא יותר היסטריה" (עמ' 21, שורה 18) בהמשך תיארה כי התובע התפרע ואחיותיו צעקו עם זאת ציינה כי לא הייתה תקיפה פיזית מצדם: "אני לא ראיתי תקיפה, הייתה התנגדות. לא היה שיתוף פעולה עם השוטר." (עמ' 22, שורה 15) בהמשך בהתייחס לדבריה כי לא ראתה תקיפה מצד התובע הסבירה חליוא: "מה זה תקיפה? בני לא בא לשוטר ונתן לו מכות, הייתה התנגדות שלו לעצור אותו, התנגדות להוציא אותו מהדירה." (עמ' 24, שורה 33) עם זאת הדגישה כי הגיעה לדירה לאחר שהתובע כבר היה אזוק ואין לה ידיעה ביחס לאירועים שהתרחשו קודם הגעתה.
18.בחינת מכלול הראיות ביחס להתרחשות בסלון הבית, מחזקת את המסקנה כי הצו לא הוצג לתובעים עד לאחר שנרגע האירוע. מהימנה עליי עדות התובע כי לאור העובדה כי לא הוצג לו צו ביקש לצאת מהבית והתנהגותו זו יחד עם דבריו לשוטרים העלו את חמתם וגרמו להן לרתק אותו לספה. לא מצאתי צורך מבצעי בהתנהגות זו של השוטרים והטענה כי הדבר נעשה מתוך חשש לשיבוש ראיות וכדי לבצע את צו החיפוש, אינה עולה בקנה אחד עם נסיבות האירוע.
דווקא ניסיונו של התובע לצאת מהדירה מלמד כי עד לאותו מועד איש לא הראה לו צו חיפוש. גם אם אין הוראת חוק או נוהל המורה על מועד הצגת צו החיפוש, יש להפעיל שכל ישר ומידתיות בהפעלת הכוח, והנסיבות מלמדות כי השוטרים במקום לא עשו כן. אמנם עלה כי האחיות ניסו לשחרר את התובע מהשוטרים, אולם אין די בהתנגדות המשפחה למעצר, שיובהר להלן כי לא היה חוקי, כדי להצדיק את הפיכת אירוע של ויכוח עם שוטר למעצר.
לקיחת מכשירי הטלפון הניידים איתם ניסו האחיות לצלם את ההתרחשות בסלון
19.המדינה מודה בסיכומיה כי השוטרים טעו עת אסרו על המשפחה לצלם את המתרחש ואף פעלו לקחת את מכשירי הטלפון. התנהגותם בהקשר זה היא שרשרת נוספת בשרשרת המחדלים ומעידה על הזלזול כלפי התובעים והניסיון להסתיר את שהתרחש במהלך ביצוע צו החיפוש.
גונן טען בתצהירו כי היה ניסיון לצלם את האירוע וכי ביקש להפסיק את הצילום ולקחת את מכשירי הפלאפון. בהודעתו במשטרה מיום 08.01.15 (נספח ד') טען גונן כי איננו זוכר אם נלקחו מכשירי הפלאפון מהתובעים וכי אף אם כן, היה זאת לצורך ראייתי: "יכול להיות, אם הן צילמו את האירוע בזמן ביצוע המעצר וההשתוללות של החשוד אז זה חומר ראיות לכל דבר ולכן צריך לקחת את הפלאפונים אבל אני לא זוכר מה היה באותו מקרה." (גיליון 2)
מעבר לסתירה בין הגרסאות, הטענה כי הטלפון נלקח כצורך ראייתי סותרת את העובדה כי מדובר בהקלטה קצרה ולכן עולה כי הפלאפון נלקח מיד בתחילת הניסיון לצלם. אם כך, נשאלת השאלה מדוע חשב גונן כי ההקלטה תוכל לשמש כראיה? אין זאת אלא שמדובר בגרסה מופרכת שנועדה להצדיק את התנהלות השוטרים.
בשונה מגרסתו של גונן, השוטר מלכה טען כי בני המשפחה הוציאו פלאפונים על מנת להתקשר לשכנים ולבני משפחה נוספים ולהזעיק אותם שיבואו לדירה ולפיכך לקח את כל מכשירי הפלאפון ומסרם לשוטר מג"ב שהיה איתם בדירה. באופן כללי, מלכה תיאר אירוע קיצוני יותר מזה שתואר ע"י גונן וטען כי התנהגותו של התובע הצביעה על כך שיתכן ואינו בריא בנפשו וכי התובע היה "במין אמוק מטורף וקילל ללא הפסקה" ו"בכל רגע בבית היו צרחות אימים". לדבריו, במשך כל שנות עבודתו לא נתקל במקרה שכזה. יוער כי מעדות התובע התרשמתי דווקא מאדם רגוע ורגיש, אשר מהראיות עלה כי בכה במהלך המעצר, ולכן תיאורו כאחוז אמוק מהווה הפרזה של צעקות או מחאה שהביע התובע על מעצרו.
לעניין התקיפה הנטענת כלפי השוטרים, בחרה המדינה שלא לזמן לעדות שוטרים נוספים שנכחו באירוע ובפרט השוטר יוסי מלכה אשר, בהתאם לעדותו של גונן, היה נוכח באירוע מתחילתו. אי הבאת שוטרים נוספים לעדות פועלת לחובת הנתבעת בהתאם לכלל הראייתי הקובע שהימנעות מהבאת ראיה או מהעדת עד ללא הסבר סביר מקימה חזקה כי אילו הובאה אותה ראיה , היה בה כדי לפגוע בגרסת בעלהדין שנמנע מהבאת הראיה, (ע"א 8951/10 אורן יורם אריזות בע"מ נ' שקולניק ח.י. בע"מ, 02.11.14).
20.ההתנהלות סביב עניין הטלפונים מחזקת את גרסת התובעים לפיה השוטרים זיהו את פנייתו של התובע לכיוון דלת הכניסה כניסיון לבריחה ולפיכך הסתערו עליו וריתקו אותו.
הוראת השוטרים שלא לצלם או להקליט את האירוע ונטילת מכשירי הטלפון בוצעה ללא סמכות או צורך מאחר שאין מניעה לצלם את מהלך החיפוש. ואכן, במסגרת עדותו אישר גונן כי לא היה מקום לתת הוראה שלא לצלם. לדבריו, בדיעבד הוסבר לו על ידי היועצת המשפטית כי טעו במתן הוראה שלא לצלם ולתפוס את מכשירי הפלאפון.
האמור בדו"ח הפעולה של יוסי מלכה לפיו החליט לקחת את מכשירי הפלאפון על מנת למנוע מהתובעים להזעיק עזרה משכנים ובני משפחה, מחזק עוד יותר את המסקנה כי מדובר במעשה שנועד למנוע מהתובעים לתעד אירוע שעשוי לסבך את השוטרים.
נראה כי לא זאת בלבד שהשוטרים פעלו ברשלנות וחריגה מסמכות, אלא אף הפעילו כוח בלתי מידתי. בהקשר זה העידה התובעת 4 כי אחד השוטרים חטף מידה את מכשיר הפלאפון באופן תוקפני ואגרסיבי. בהקלטה שהוגשה נשמע אחד השוטרים מורה לעכב אותה ולקחת לה את הפלאפון ואילו היא מבקשת מהשוטר שלא לגעת בה:- "תעכב אותה, תיקח לה את הפלאפון. קח לה את הפלאפון. היא מעוכבת לתחנה." התובעת 4: "אל תיגע בי. אל תיגע בי. אני הרמתי עליך ידיים? איי, די נו מה יש לך?"
מעצר התובע ועיכובו לתחנת המשטרה
21.אין חולק כי המקרה הסתיים בעיכובו של התובע ולקיחתו אזוק לתחנת המשטרה. לאור העובדה כי השוטרים גילו שהגיעו לכתובת שגויה, נדרשים טעמים כבדי משקל להסביר מדוע בכל זאת החליטו השוטרים לעצור את התובע על אף שגילו כי צו החיפוש כלל אינו קשור אליו.
נוסף על האמור לעיל, יש לתת את הדעת לכך שהתובע נותר עצור בתחנת המשטרה כ-4 שעות כשהוא אזוק בידיו וברגליו (הנתבעת לא חלקה על פרט זה) ובמהלך המעצר בוצע עליו חיפוש שאופיו נתון במחלוקת (התובע טען כי החיפוש בוצע בעירום, אם כי אני מעריך כי גם טענה זו היא ניסיון התובע להעצים את הנזק שנגרם לו).
אמיל גונן טען בתצהירו כי לאחר שהגיע למסקנה שחלה טעות בכתובת, חזר לבית התובעים ולקח את התובע להמשך טיפול משרד החקירות. בהמשך טען כי ההחלטה לעצור את התובע התקבלה מהרגע שבו התנגד לכניסת השוטרים לדירה והחל לתקוף אותם. עם זאת, בהודעתו במשטרה מיום 08.01.15 (נספח ד לתצהירי הנתבעת) טען כי ביצע את המעצר על מנת שיוכל לבצע את החיפוש ("אני הבנתי שאם לא אבצע מעצר בשביל לעשות איזו שהיא הקפאת מצב והרגעת העניינים אז לא אצליח לבצע חיפוש", גיליון 1 להודעתו).
22.לאחר שווידא השוטר גונן כי אין סיבה לקיים חיפוש, יש לבחון לשם מה נדרש מעצרו של התובע ועיכובו לתחנת המשטרה? האם פעלו השוטרים כדין?
סעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו -1996 קובע:
(א) היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו.
(ב) שוטר רשאי לדרוש מאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה או לזמנו לתחנת המשטרה למועד אחר שיקבע, אם נתקיימו שניים אלה:
(1) יש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה או יש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה
כאמור בסעיף קטן (א);
(2) הזיהוי היה בלתי מספיק, או לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו.
מאחר והחלטתי לקבל את רוב טענות התובעים ביחס לנסיבות האירוע, קרי כי לכל היותר התובע דיבר לא יפה לשוטרים וביקש לצאת מביתו לאחר שלא הוצג לו צו החיפוש, אין בסיס לטענה כי התובע נעצר בגלל שתקף שוטרים. כמו כן לא היה מקום לעשות שימוש בסמכות לעצור את התובע בגין סירובו לשתף פעולה עם השוטרים. שעה שהכניסה לפי צו החיפוש בוצעה שלא כדין, קרי בוצע חיפוש לא חוקי שכן הצו התייחס לכתובת אחרת, סירובו של התובע לשתף פעולה לא יכול להוות עילה למעצרו.
כך הובהרו הדברים בע"פ (מח' י-ם) 6571/02 גוטמן נ' מדינת ישראל, פ"מ תשס"ב(2) 865 (2003), עמ' 879:
"כאשר המעצר הינו בלתי חוקי זכותו של כל אדם להתנגד למעצר זה, כחלק מזכויותיו הבסיסיות לחופש התנועה, שהיא אחת מחירויות היסוד של האדם. עיקרון זה, תוך יישום ומיון סוגי הזכויות על-פי תורת המשפט, נקבע עוד לפני יובל שנים בפסק-דינו הבסיסי של השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"פ 99/51 פודמסקי נ' היועץ המשפטי [5]. בדרך זו הלכה הפסיקה מאז ועד היום. תמצית ההלכה מסוכמת על-ידי קדמי (בספרו הנ"ל [13], בעמ' 117):
"...שמורה לו, לאדם שמבקשים לעצרו שלא כחוק, הזכות 'להתנגד' לאותו מעצר; וזכות ההתנגדות כוללת: לא רק את הזכות ה'סבילה' להתחמק – ואפילו לברוח – מן המעצר; אלא – גם את הזכות ה'פעילה' להתנגד למעצר בכוח סביר"."
התובע באופן אינטואיטיבי הבין כי אם מבוצע חיפוש לא חוקי בביתו, אין עילה לעכבו או לתת לו הוראות. בנסיבות אלו לא היה בסיס לעיכובו או מעצרו עקב כך שלא נשמע להוראות השוטר להישאר במקום. שעה שנופלת עילה זו לעיכובו או מעצרו, ניתן היה לכל היותר לזמנו לחקירה, ככל שזו תידרש, במועד אחר ולא היה צורך מידי לעכבו ולקחתו כבול באזיקים לעיני כל.
23.ההחלטה לשחרר את התובע בכפוף לחתימה על התחייבות עצמית להתייצב להמשך חקירה אם יידרש, וסגירת תיק (חרף העובדה שנכחו באירוע מספר שוטרים) מבססת עוד יותר את המסקנה כי העיכוב היה ללא תכלית.
פסיקה נקבע כי לא בכל מקרה בו נפל פגם בהתנהלות המשטרה יקבע כי מדובר בפעולה רשלנית ובלתי סבירה.
"המסקנה בדבר אי החוקיות של העיכוב אינה מסיימת את הדיון. העילה הרלוונטית לענייננו הינה עוולת הרשלנות, שהיא המקור המרכזי להגנה על זכויות הפרט מפני מעשי הרשות. לפיכך יש לבחון האם פעולת העיכוב הבלתי חוקית היתה גם רשלנית ובלתי סבירה. ודוק: גם אם העיכוב המשטרתי נעשה שלא כדין, אין בכך כדי להעיד בהכרח כי מדובר בפעולה רשלנית ובלתי סבירה, מאחר וייתכנו נסיבות מיוחדות וחריגות, בהן ניתן יהיה לומר כי הפעולה, הגם שהיתה בלתי חוקית, לא חרגה ממתחם הסבירות." [ע"א (מח' י-ם) 2542/08 סנ"צ נידם נ' בן גביר, 26.04.09)
על רקע המסקנות המפורטות לעיל בנוגע להתנהלות השוטרים ואימוץ גרסת התובעים לפיה לא הייתה תקיפה מצדם כלפי השוטרים, אין מנוס מלקבוע שההחלטה לעכב את התובע התקבלה ממניעים לא עניינים ומשכך העיכוב היה שלא כדין, ומהווה גם פעולה רשלנית ובלתי סבירה.
יוער כי אחריות המשטרה לנזקי התובע נובעת גם מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה המעוגנת בס' 63 לפקודת הנזיקין מאחר ופעלו בניגוד לס' 67 לחוק סדר הדין הפלילי. הפרת החיקוק גרמה לתובע נזק באופן של פגיעה בכבודו ושלילת חירותו.
יתר טענות התובע
24.בתביעה נטען גם לתקיפה של התובע לאחר מעצרו ובתחנת המשטרה, טענות אלו נזנחו בסיכומים. מעבר לנדרש אבהיר כי ביחס לדחיפה במדרגות והתקיפה בתחנת המשטרה, לא עלה בידי התובעים להוכיח טענות אלו, אשר נטענו כדי להאדיר את ממדי האירוע.
באשר לדחיפה המיוחסת לשוטרים בחדר המדרגות, בעדותו במח"ש טען גונן כי הדבר כלל לא יתכן שכן אילו היו דוחפים את התובע במדרגות כשהוא אזוק בידיו וברגליו, היה מתגלגל במדרגות למטה. התובע טען כי גם בתחנת המשטרה ננקטה כלפיו אלימות. בעדותו טען כי השוטרת חליוא תפסה ומשכה אותו לכיוון אחד החדרים ומשהעז למחות כנגדה אמרה לו שיש לו דיבור "מגעיל" , בעטה בו ודחפה אותו לעבר הספה.
השוטרת הכחישה את הנטען כלפיה מכל וכל וטענה כי בדרך כלל אין לה אינטראקציה עם חשודים בתחנת המשטרה. לדבריה, יתכן ופנתה לתובע בתגובה לדברים שאמר אולם שללה בתוקף אפשרות של שימוש בכוח כלפיו. בדו"ח הפעולה שלה כתבה חליוא כי התובע דיבר אליה "לא יפה" בתחנת המשטרה ואילו היא ביקשה ממנו שיהיה בשקט והתעלמה מדיבורו.
בהעדר חיזוק לגרסתו של התובע, לא ניתן להסתפק בעדותו בכל הנוגע ליחס אליו זכה לאחר שנעצר שלא כחוק.
לשון הרע ופגיעה בפרטיות
25.הצדדים התייחסו באופן רחב יחסית לסוגיית לשון הרע וגם לפגיעה בפרטיות, לטעמי שלא לצורך, שכן ממילא שעה שנקבע כי הפעולה רשלנית ומזכה בפיצוי, סוג הנזק שנגרם הוא נזק לא ממוני, ואין מקום לכפל פיצוי בגין לשון הרע או פגיעה בפרטיות על אותו מקרה. הנתבעת הפנתה לעמדתי בת"א (שלום אש') 58215-11-14 ביטון נ' מדינת ישראל – רשות המיסים, 6.4.17, שם הבעתי הסתייגות מפסיקת פיצוי בגין לשון הרע עקב פעולות חיפוש או עיכוב, אולם שם דובר בחיפוש שנעשה כדין ולא ברשלנות.
התובע טוען כי לקיחתו כבול באזיקים לעיני כל מהווה לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע. נוסף על כן, התובעים טוענים לפגיעה בשמם הטוב אף בשל עצם כניסת השוטרים לדירתם לצורך ביצוע חיפוש. נטען כי מעשה זה "תייג" אותם כעבריינים החשודים בהסתבכות בפלילים. הודגש כי הפגיעה התעצמה נוכח הגעת מספר רב של שוטרים בשעות הערב, בעת שאנשים שבים מעבודתם.
הפסיקה הכירה באפשרות של ביצוע עוולת לשון הרע גם בהתנהגות, ולא רק בביטוי מפורש (ראה לדוגמא, ת"א (שלום-רמלה) 4482/07 גלית מכלוף נגד פריסה שרגא ואח' (1.4.2010), ת"א (שלום-קריות) 11009-11-13 פלונית נגד גלי גיל מרכז לספורט ונופש בקרית מוצקין בע"מ (18.6.2015). גם מלשון סעיף 2 עולה, כי פרסום יכול להיעשות גם באופן לא מילולי. הסעיף אינו ממצה את כל דרכי הפרסום האפשריות, שכן המחוקק קבע כי פרסום יכול להיעשות "בכל אמצעי אחר". לפיכך, כל מעשה של העברת מסרים ייחשב פרסום (ראה א. שנהר, לשון הרע, (1997), בעמ' 86).
בתצהירו מתאר התובע תחושות ביזוי והשפלה איומה שחש לטענתו במהלך האירוע כולו ובפרט בשעה שהובל אזוק על ידי השוטרים לניידת המשטרה. וכך כותב התובע: "אני ומשפחתי אנשים נורמטיביים מהישוב, שומרי חוק, הייתי משרת כלוחם בחטיבת הנח"ל בגדוד 31, לקחתי חלק במלחמת לבנון השנייה וחרפתי נפשי למען המדינה. כן, עבדתי באותה העת בתנועת "אחריי" כמדריך בני נוער כשלוש שנים, כן, פעלתי באותה העת בארגון החברתי- ספורטיבי- חינוכי ייחודי "מפעילות חינוך וחברה" והכל מתוך נכונות להעניק ולתמוך בקהילה, נאלצים לחוות השפלה כה גדולה כאילו היינו מאחרוני העבריינים..." (ס' 13 לתצהיר).
הצגת התובע כאדם החשוד בפלילים, בכך שהובל על ידי השוטרים כבול באזיקים לניידת משטרה בשעה ששכנים ועוברי אורח צופים בו גרמה ללא ספק להשפלת וביזוי התובע. אין ספק שתחושות ההשפלה התעצמו נוכח היות התובע אדם נורמטיבי, הרואה את עצמו כאזרח טוב, שומר חוק ואף מתנדב בקרב בני נוער להם הוא מבקש לשמש דוגמא חיובית.
26.בסיכומיה טענה הנתבעת כי במקרה דנן חלה הגנת ס' 13(9) לחוק איסור לשון הרע הקובע כי פרסום מוגן יהא "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;"
לטענת הנתבעת, בכל פעולה של חיפוש וחקירה ואף במעצר יש כדי לפגוע בשמו הטוב של מושא החקירה אולם בשל שיקולי מדיניות משפטית והעדפת האינטרס הציבורי לא ישמשו אלה עילה למשפט בהתאם לסעיף 13(9) הנ"ל.
אמנם, כפי שטענה ב"כ הנתבעת, מטרת סעיף 13(9) לחוק היא לאפשר הגנה מוחלטת מפני תביעה בגין פרסום לשון הרע גם אם הדברים שפורסמו אינם אמת וגם אם הפרסום נעשה בחוסר תום לב או אף בזדון. עם זאת, ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הקבועים בסעיף, דהיינו שיהא זה פרסום שהמפרסם חייב לעשות או שהיה רשאי לעשות.
במקרה דנן, השוטרים לא היו רשאים ובוודאי שלא היו חייבים להוביל את התובע אזוק מביתו לניידת המשטרה שכן, כפי שקבעתי לעיל, הוכח כי התובע לא התפרע ולא ניסה להכשיל את השוטרים בתפקידם אלא השוטרים הם אשר התרשלו ועיכובו של התובע נועד לחפות על רשלנותם. בשל כך, לא עומדת לנתבעת חסינות מפני לשון הרע. מסקנה זו יפה גם ביחס לפגיעה בפרטיות נוכח הוראות דומות בחוק הגנת הפרטיות.
שיעור הנזק
27.מגרסת התובעים בכלל וגרסתו של התובע בפרט ניכר שתחושותיהם הקשות ביחס לאירוע נבעו בעיקר מההשפלה שחשו בשל הגעת השוטרים לביתם ובהמשך, בשל מעצרו של התובע ולקיחתו לתחנת המשטרה.
התובעים לא הגישו ראיות המעידות על נזק שנגרם להם. מעדותו של התובע עולה כי נגרם לו נזק נפשי אולם לא הוגש כל מסמך המעיד על כך. על אף שהתובע לא הוכיח שנגרם לו נזק נפשי, אופי הנזקים לכל התובעים דומה, נזק לא ממוני בגין האירוע הטראומטי של חדירה בוטה לפרטיות, תחושות פחד, חוסר אונים ותסכול, אשר ביחס לתובע התעצמו עם מעצרו ושחרורו בחלוף מספר שעות.
אין ספק כי נזקו של התובע גדול מיתר בנות המשפחה, שכן הוא זה אשר עוכב שלא כדין וללא צורך, נלקח לתחנת המשטרה כשהוא אזוק, לעיני שכנים ועוברי אורח ונותר בתחנה כ-4 שעות כשהוא אזוק בידיו ורגליו. מלבד זאת, יש לקחת בחשבון לעניין הפיצוי את תחושת ההשפלה שחוותה המשפחה כולה בשל האירוע וכן את עוגמת הנפש שנגרמה להם בראותם את התובע חסר אונים אל מול השוטרים ולקיחת מכשירי הפלאפון בכוח מידיהם.
כל אדם זכאי למצוא מנוח בביתו-שלו, שם מקבל הוא את תחושת הביטחון והפרטיות בדלת אמותיו, הזכות לפרטיות היא זכות חוקתית ופלישה לתוככי הבית היא פגיעה קשה בכבוד האדם ופרטיותו, אשר יש לפסוק בגינה פיצוי הולם את חומרת הפגיעה.
28.ברע"א 4672/14 יהודה גליק נ' מדינת ישראל, 06.01.15 , שעסק בפיצוי בגין עיכוב שלא כדין נקבע כי:
"גובה הפיצויים נגזר ממידת הרשלנות בה לקתה פעולת הגורמים המעכבים מחד גיסא, ומן הנזק שנגרם לפלוני מאידך גיסא, ובאומדן הנזק יש להביא בחשבון את אופיה של שלילת החירות – האם עיכוב בתחנת המשטרה או כליאה מאחורי סורג ובריח; את האופן בו התבצע העיכוב או המעצר – למשל, האם נעשה במקום הומה תוך פגיעה בשמו הטוב של האדם, או שמא הרחק מעיני הציבור; וכמובן את ארכה של שלילת החירות ..."
ובהמשך- "הסכומים שנקבעו בפסיקה שונים מאוד ממקרה למקרה. כך למשל, בעניין אבודרהם עוכב התובע ונאזק על-ידי כוחות הביטחון, כאשר אלה סברו, בשגגה, שהוא נדרש לחקירה, אולם בדיעבד התברר כי לא כך היה. בית המשפט פסק לטובת התובע 5,500 ש"ח בגין סך נזקיו הלא ממוניים, וכן 3,000 ש"ח נוספים בגין החזר הוצאות ושכר טרחה. בת"א (שלום ירושלים) 4317/09 פדרמן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2012) נדון עניינם, בין היתר, של תובעים אשר עוכבו למשך חמש שעות בתחנת המשטרה בטענה כי הם בדרכם להתקהלות לא חוקית, ובית המשפט מצא כי לא היה מקום לעכבם שעה שלא היה מדובר בהתקהלות שאינה חוקית; בית המשפט פסק לטובת תובעים אלה 4,000 ₪ (שם, פסקה 65). בע"א (מחוזי ירושלים) 2542/08 נידם נ' בן גביר [פורסם בנבו] (2009) נדון מקרה בו עוכבו המשיבים למשך שלוש שעות ומחצה, בטענה כי הם הפרו את הסדר הציבורי בכך שהתאספו במרכז ירושלים על מנת לחגוג את מותו של יאסר ערפאת. בית המשפט קבע כי לא היה בפעילותם כדי להפר את הסדר הציבורי, ומכאן כי המשיבים עוכבו לשווא, ונפסק לכל אחד מהם סכום של 3,000 ש"ח בגין כך. בת"א (שלום תל אביב) 46575/01 עפרה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2003) נעצרה התובעת למשך 24 שעות בגין תלונה נגדה על הטרדות, אולם בסופו של יום נמצא, על-ידי בית משפט של מעצר, כי ספק אם היה מקום להשאיר את התובעת ללילה במעצר; בית המשפט שדן בתביעת הפיצויים באותו מקרה קבע, כי התובעת זכאית לפיצויים בגין כך בגובה 10,000 ש"ח."
על בית המשפט לתת משקל לעצם העיכוב ונסיבותיו בקביעת גובה הפיצוי וכל מקרה ידון לגופו.
29.על חובותיה של המשטרה להפעיל בזהירות את כוחה נפסק:
"לצד החובה להבטיח את התפקוד היעיל של רשויות אכיפת החוק בכלל והמשטרה בפרט – בין באמצעות מתן הגנה לאנשי המשטרה מפני המאיימים לפגוע בהם ובין באמצעות מתן כלים חוקיים להתמודדות עם נגע הפשע והאלימות – מוטלת על המשטרה, אשר היא חלק מהשלטון, חובה לנהוג בהגינות ולכבד את זכויות הפרטים בחברה. המשטרה קיבלה סמכויות נרחבות ביותר של מרות וכוח כלפי בני החברה המפרים את כללי ההתנהגות, ופוגעים בכך בסדר החברתי. "לצורך כך, ניתנו לרשות השלטונית סמכויות חקירה, מעצר, משפט, ענישה וכליאה. השימוש בסמכויות אלה טומן בחובו, מעצם טיבו, פוטנציאל פגיעה בזכויות היסוד של הפרט – בחירותו, בעיסוקו, בקניינו, בפרטיותו ופעמים אף בכבודו ... פוטנציאל הפגיעה בזכויות האדם, הטמון בשימוש בכוח המרות השלטוני במסגרת ההליך הפלילי, מחייב הגדרה קפדנית של גבולות השימוש בכוח השלטוני. ואכן, בכללי השימוש בכוח השלטון מוטמעת ומובנית מערכת ריסונים, המגדירה את מגבלותיו" (פרשת המרכז האקדמי, פס' 5 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). כל אחד מבני החברה זכאי לזכויות אדם, שמחובתה של המדינה, ובכלל זה המשטרה, לכבדם (ראו סעיף 11 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו), ואין לפגוע בהם אלא בהתאם לאמות המידה אשר מאפשרות פגיעה בזכויות חוקתיות (ראו דיון מקיף באהרון ברק מידתיות במשפט הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה (2010)). פעולה של שוטרי משטרת ישראל שהינה מחוץ לגדר החוק ובאופן שאינו הולם את כבוד האדם וזכויותיו עלולה לפגוע פגיעה אנושה בתפקוד המשטרה ובאמון הציבור בה. "יכולתה של המשטרה למלא את תפקידיה מותנית באמון הציבור ביושר כפיהם, בהגינותם ובסבירותם של השוטרים. בלא יחסי אמון בין המשטרה לבין הקהילייה שהיא משרתת, לא תוכל המשטרה לקיים את משימותיה" (פרשת סויסא, עמ' 783)."(ע"פ 9878/09 מדינת ישראל נ' רמי מוסא ,20.09.10)
אמות מידה אלו יש ליישם גם בעת קביעת שיעור הפיצויים בגין התנהלות לא הולמת של המשטרה, כדי שהפיצוי יכווין התנהגות ויהלום את מידת הפגיעה בפרט. יש לתת משקל לכך כי לא מדובר במקרה של אדם המתעמת בכוונה עם שוטרים או מתריס כנגדם, אלא במשפחה שהייתה בשגרת חיה אשר הופרעה במפתיע על ידי דפיקה בדלת.
לאחר בחינת מכלול הנסיבות, על רקע הפיצויים המתונים שנפסקים בגין פגיעה על ידי משטרת ישראל (אשר לטעמי ראוי להגדיל בהדרגה את שיעור הפיצויים), הרשלנות בכניסה לבית התובעים ואופן התנהגות השוטרים לאחר הכניסה, זכאי כל אחד מבני המשפחה לפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין הפגיעה בפרטיות, הפגיעה בכבוד ועוגמת הנפש שנגרמה להם.
התובע זכאי לפיצוי מוגבר, הן לאור העובדה כי הופעל כנגדו כוח בביתו ונאזק על ספת ביתו, והן פיצוי נוסף בגין עיכובו ומעצרו שלא לצורך. על כן, מעבר לפיצוי בגין הכניסה לבית, זכאי התובע לפיצוי נוסף בסך של 15,000 ₪.
סוף דבר
30.משטרה התרשלה עת הגיעו שוטרים לדירת התובעים בטעות וללא שבדקו באופן יסודי האם הכתובת בצו החיפוש תואמת לכתובת בה בוצע החיפוש. עם כניסתם לדירה לא הציגו את צו החיפוש, ולכן ביקש התובע לצאת לדרכו. בתגובה נעצר התובע שלא כדין. בעת האירוע סירבו השוטרים לאפשר לתובעים לתעד את התנהלותם ונהגו בתוקפנות ובכוח בלתי סביר כלפי התובעים. בסיום האירוע עיכבו את התובע ולקחוהו אזוק, לעיני כל, ללא עילה. התובע עוכב במשך מספר שעות בתחנת המשטרה, אזוק בידיו וברגליו, נחקר ושוחרר, התיק שנפתח כנגדו נסגר מחוסר ראיות.
התנהגות המשטרה במקרה הנדון צריכה להדיר שינה מכל אזרח, אשר בכל רגע עלול שוטר לדפוק בטעות על דלתו, ולאחר שיביע מחאה כי הגיעו לביתו, ויבקש באופן לא מנומס לראות צו חיפוש, ימצא עצמו אזוק ועצור בסלון ביתו. לא ניתן לקבל את טענת המדינה כי התנהגות מעין זו של המשטרה ניתן לראותה כטעות בתום לב שאינה מהווה רשלנות.
לאור כל המפורט לעיל אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי בסכום כולל של 65,000 ₪ :
סך של 10,000 ₪ לכל אחת מהתובעות 2 עד 5 ופיצוי נוסף בסך של 25,000 ₪ לתובע 1.
למרות שהתביעה התקבלה בחלקה, תישא הנתבעת במלוא הוצאות התובעים ובשכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪.
ניתן היום, י"ד שבט תש"פ, 09 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.
