הוראות החוק חלות על עניינה של התובעת
34.לדעתנו, נוכח הנימוקים המפורטים בהלכת גלוטן, הן בדעת הרוב והן בדעת המיעוט, ובשים לב לתכלית החוק, הרי שבנסיבות מתכונת העסקתה של התובעת בפנינו, יש להחיל את הוראות החוק על עניינה, שכן אין להרחיב הלכה זו גם למקרה שלפנינו. נבאר את טעמינו לכך.
35.ראשית, השיקול המוסדי היווה שיקול מרכזי וכבד משקל בהכרעה בדנגץ גלוטן, אך כפי שציינה כב' השופטת ארבל בחוות דעתה שם, הרי שכבר בפסק הדין בבג"ץ גלוטן, שניתן בסוף שנת 2009, נקרא המחוקק להסדיר את הסוגיה הסבוכה. מאז חלף עבר לו עשור שנים וטרם הוסדרה הסוגיה לגבי עובדים סיעודיים. דומה כי אין להעמיד שיקול זה לחובת התובעת, עת ברי כי אין מדובר בענייננו בעובד סיעוד.
36.שנית, דומה כי הנתבעים – המעסיקים אינם נכנסים לגדרה של אוכלוסייה מוחלשת, שיקול נוסף עליו הטילה דעת הרוב בדנג"ץ גלוטן את יהבה, שכן מדובר אפוא בנתבעים אשר התגוררו בבית מידות עם בריכה, והתקשרות אל מול התובעת נעשתה לצורך נוחות בלבד- ניקיון ביתם. ובלשונה של הנתבעת:
"ש. למה את צריכה עובדת שתגור אצלך בבית? למה שלא תיקחי עובדת שתבוא תעשה מספר שעות, תעבור ותלך הביתה? ת: יש כאלה ויש כאלה. זה לא, עכשיו יש לי, עכשיו יש למי מישהו שעובדת לפי שעה. בתקופה הזאת שהייתי, כשהיית כל הזמן בלימודים הייתי צריכה מישהו שתהיה יותר זמינה..."( ע' 19 ש' 16-20). ובהמשך:
"ש. למה שעובדת תגור בבית, תשחררי אותה ב-17:00? אני אלך איתך עוד יותר קדימה, למה ה- 14:00? ת. כל אחד עם ההעדפות שלו...אין לי תשובה שחור על לבן...אבל בתקופה שיש לך את העוזרות שבאות פעם ב, שהן לא, לא אמינות ומבריזות כל הזמן אז העדפתי משהו שתגור ואני בעצם אתן את כל הצרכים של הבן אדם שתהיה בבית שלי זאת אומרת, חדר, אמבטיה, אוכל, חשמל, כל הדברים ואין לי את הדאגה הזאת שלא יהיה לי, לא יהיה לי מחר מישהו בבית."(ע' 20 ש' 13-33). בהמשך טענה הנתבעת כי "זה עניין של נוחות שאני יודעת שיש לי את העובדת שלי...אני רגועה שאני יודעת שיש לי עובדת ביום הבא." (ע' 23 ש' 2-18).
תימוכין לעובדה כי העסקתה של התובעת היתה נוחה לנתבעים ניתן למצוא בעדותו של צבי (ע' 34), ובלשונו: "זה דבר שהוא מאוד נוח...היא זמינה..." (ע' 35).
ועל כך נאמר, כי על נוחות וזמינות צריך לשלם.
37.שלישית, החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) לחוק אינו חל בנידון, שכן לא זו בלבד ששכרה של התובעת לא היה גבוה, אלא ששכרה של התובעת בשנתיים האחרונות היה נמוך אף משכר המינימום הקבוע בחוק. בנוסף, התובעת נדרשה לבצע בכל יום מטלות מסוג מסוים (ע' 24, ש' 3-24). מכל מקום, ברי, כי גובה התמורה שקיבלה התובעת בעבור מתכונת עבודתה אינו גבוה, בהשוואה להסדר השעות הנוספות הקבוע בחוק, ככל שהוחל בפועל בעניינה.
בהקשר זה יוער, כי התובעת עסקה בעיקר במטלות משק בית; ובכל הנוגע לטיפול בבנם הקטן של התובעים, דומה כי מדובר בעיקר בשירותי בייביסיטר. בפסק הדין ס"ע (אזורי) 12829/08 מרב- וילף שמש (מיום 11.10.2010), קבעה כב' הרשמת (כתוארה אז) קרן כהן, כי אין להחיל את החריג על מטפלת בתינוק שנולד לאחר טיפולים ממושכים. דומה כי הדברים בענייננו יפים בבחינת קל וחומר.
לכך נוסיף, כי בשונה מעניין גלוטן, בו הדגיש בית המשפט את אינטרס המעסיק וליתר דיוק, את חשיבות הקרבה הגדולה ואמון רב ביחסים שבין המטפל והמטופל הנבנים במשך שנים (ומשכך יש חשיבות לכך שאותו טיפול יינתן על ידי אותו מטפל, אשר לעתים הינו הגורם היחיד שיכול לטפל במטופל בצורה מיטבית, ולפיכך קיים צורך שהוא יימצא בחברת המטופל שעות ארוכות), הרי שבענייננו מדובר בעיקר במטלות ניקיון, כאשר הטפל - שירותי בייביסיטר ניתנים, עת הוריו של המטופל שוהים ברגיל בבית, כך שהנימוק המרכזי בדנגץ גלוטן אינו רלוונטי לענייננו.
38.רביעית, אף החריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) אינו מתקיים בנידון. אמנם הנתבעים בחרו שלא לפקח על התובעת בעבודתה בביתם. עם זאת, הייתה בידם האפשרות לעשות כן. ודוק, נקבע בפסיקה כי היעדרות המעסיק מביתו בשעות היום, אין בה כדי למנוע את הפיקוח על שעות עבודתו של העובד (ראה לעיל), שהרי אם העבודה לא הייתה מתבצעת בסופו של יום, הדבר היה ניכר לעין לאלתר. הנתבעת העידה כאמור, כי בכל יום נדרשה התובעת לעשות מטלות אחרות, כלומר אם לא הייתה עושה כן, היה הדבר מורגש וניתן היה להבין אם ביצעה עבודתה או לא. אפשרות הפיקוח מקבלת משנה תוקף, נוכח עדותו של הנתבע כי הוא נמצא בבית ברוב שעות היום (ע' 35, ש' 28-33), כמו גם עדותה של התובעת שצבי נמצא כל היום בביתו (ע' 8 ש' 19-24).
*הנתבע הדגיש בתצהירו את סדר יומה של התובעת באופן כללי, תוך שהקפיד לציין כי "בכל יום רגיל שאינו בתקופת חגים או חופשה, החלה אדלה את סדר יומה בין השעות 07:00 -07:30 ועסקה במטלות הבית ובישול בארוחת הצהריים לכל המאוחר עד לשעה 12:00; אדגיש כי לרוב אני נמצא בבית בשעות הבוקר, בהם אני נוהג ללמוד באופן קבוע שיעורי תורה, ולכן ראיתי במו עיני שאדלה סיימה את המטלות לכל המאוחר עד לשעה 12:00" (סע' לב, לג', לח'-מ' לתצהיר הנתבע). כלומר, הנתבע יכול היה לדעת מה עושה התובעת במהלך היממה, אף אם בחר שלא לפקח עליה.
*הנתבעים מבקשים להסתמך על תכתובת הודעות ווטסאפ בין התובעת לבין הנתבעת (נ/1-נ/3) על מנת להראות בפני בית הדין את סדר יומה של התובעת. רוצה לומר, אף מנקודת מבטם יכלו לפקח על עבודה, אם זו התבצעה, אם לאו. עם זאת, יוער, כי לא שוכנענו שהודעות מספר שצורפו על ידי הנתבעים מצביעים על סדר יומה של התובעת. הודעת הנתבעים באחד הימים בשעה 17:06 "the kids took benny?" (נ/1 לתצהירי הנתבעים) לא מצביעה על כך שבני סיים לימודיו בשעה 17:00, ואף לא שנלקח מהגן. כך גם ההודעה בה שלחה התובעת באחד מימי שישי לנתבעים כי סיימה את עבודה בשעה 15:12 (נ/2 לתצהירי הנתבעים), לא מעידה כי מדובר על אופי עבודתה באופן תמידי, אלא על יום שישי ספציפי אחד, אשר גם בו העבודה נסתיימה לאחר השעה הנטענת על ידי הנתבעים.
*יוער, כי לא מצאנו את עדותו של הנתבע, שלפיה הוא אינו יודע כלל מה עשתה התובעת במהלך היום כמהימנה, שעה שהשניים נמצאו באותו הבית במשך ארבע שנים וחצי, מדי יום, במשך כל היום. עדותו של הנתבע הייתה פתלתלה, כאשר ניסה לטעון כי הוא אינו יודע כלל מה עשתה התובעת בביתו, שעה שהוא נמצא בקומה התחתונה בו (ע' 39 ש' 21-33, וכן ע' 40 ש' 1-11).
39.חמישית, אין קושי מיוחד בענייננו לאבחן בין שעות העבודה לבין שעות הפנאי. במסגרת תצהירי הצדדים, כל אחד בתורו ביקש להראות תבנית עבודה כללית המבחינה בין שעות אלו לאחרות (עניין טודוראנג'אן). מכל מקום, אין מחלוקת בין הצדדים, כי אין מדובר בעבודה בשעות בלתי שגרתיות, שכן אף לדידה של התובעת העסקתה הסתיימה לכל המאוחר בשעות הערב.
40.תימוכין לכך ניתן למצוא בעדותה של הנתבעת אשר במענה לשאלת בית הדין השיבה לאמור: "זה עובדת שהיה לה תוכנית ...כל יום היה משהו אחר בתוכנית. כמובן לא כל הבית כי אין לי צורך בניקיון של כל הבית. זאת אומרת אני יכולה לפרט אם אתה רוצה כל יום מה היה...את יכולה לסיים לעשות הכל ב-4, 5 שעות וסיימת וכל היום את חופשיה בכיף, תעשי את זה. את רוצה לצאת, את יכולה לצאת. זה שהיא לא עשתה זה הבעיה שלה...כל יום היה לעשות את החדרים רגיל שטיפה ושתי אמבטיות שזה בקומה הראשונה, איפה שאנחנו היינו ישנים ומטבח. זה כל יום כמו שכל בית. ואז כל יום לפי הדרישות, אם ראשון זה תמיד היה סלון, כי זה אחרי שבת. שני זה היה משרד. שלישי זה היה להחליף מיטות. כל יום היה משהו מעבר ל-2 באמבטיות (ע' 24 ש' 4-26).
41.שישית, לתובעת ניתנה מנוחה בצהרים ואף היא יכלה לצאת בשעות הערב, גם אם ביכרה שלא לעשות כן (ע' 16 ש' 27-31; ע' 17 ש' 1-6), דבר המחזק את עמדת התובעת שלפיה אין להחיל את עניין גלוטן בענייננו.
גמול שעות נוספות
42.כפי שציינה כב' השופטת ארבל בחוות דעתה בעניין גלוטן, באופן כללי, שהותו של העובד בביתו או בעבודה אינה מכריעה לעניין הקביעה האם מדובר בשעות עבודה. יתכן ששעות בהן שוהה העובד בביתו יחשבו כשעות עבודה, ומנגד יתכן ששעות בהן שוהה העובד במקום עבודתו לא יוכרו כשעות עבודה. כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. השאלה המרכזית היא האם העובד עומד לרשות העבודה או לרשות עצמו (סע' 21).
43.כפי שיבואר להלן, שוכנענו כי התובעת זכאית לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, שכן הוכח בפנינו כי עבדה בשעות נוספות, אך לא בהיקף השעות להן טענה כ- 12 שעות ביום. נפרט את עמדתנו.
44.התובעת פירטה בתצהירה שבוע עבודה עמוס ביותר, אשר כלל לא פחות מ-12 שעות ביום במצטבר אותן ביצעה על בסיס יומיומי (ס' 17-25 לתצהיר התובעת), החל מהשעה 06:00 בבוקר ועד לשעה 20:30, כאשר בין השעה 14:00 לבין השעה 16:00 היא נטלה הפסקה בת שעתיים.
45.בחקירתה הנגדית של התובעת הוברר כך:
*בעדותה של התובעת הוברר כי בשעה 06:00 היא מתעוררת, ו"ב-06:15 אני כבר יורדת להיות איתם" (ע' 12, ש' 9-14).
*"כשצבי נמצא הוא זה שנותן אוכל לילדים..." (ע' 8, ש' 25-29)
*בשעה 07:00 התובעת נפנתה לטפל בבן הקטן, הלבישה אותו, הכינה אותו להליכה לגן הילדים ואף הגישה את מזונו (ע' 16 ש' 3-7).
*בין השעות 08:00- 11:30 התובעת עסקה במטלות כביסה וניקיון בכל חלקי הבית (ע' 16 ש' 11-14).
*בסביבות השעה 12:00 התובעת התחילה בבישול ארוחת הצהרים עבור הילדים (ע' 12 ש' 15-33; ע' 13 ש' 1-24).
*בין השעות 13:00 -14:00 התובעת עסקה במטלות גיהוץ (ע' 16 ש' 14-16).
*התובעת נחה במהלך יום העבודה (ע' 10 ש' 10-11; ע' 16 ש' 16-17). התובעת נהגה לשוחח עם משפחתה בטלפון בשעות הצהריים וכי אם ברצונה לצאת לאכול, או לנוח במהלך היום היא יכולה לעשות כן, אף מבלי לבקש אישור לכך (ע' 10, ש' 7-18).
*חרף העובדה כי התובעת ציינה כי בסביבות השעה 16:00 היא שבה לעבודתה לצורך השגחה על בני אשר חזר מהמעון (ע' 12 ש' 1-8), בשעה 18:00 נפנתה לרחיצתו ובשעה 19:00 היא השכיבה אותו לישון, הרי שבעדותה בפנינו, הוברר, כי הטיפול בשעות אלו נעשה על ידי ההורים באופן קבוע ורק "כשאין מי שמטפל בבני אני זאת שמטפלת" (ע' 9 ש' 1-15) שכן "הם (הנתבעים – ד.י.) כן מטפלים בילדים, לא רק אני" (ע' 9, ש' 1) ו"לפעמים כשאמא של אסתי שם אז היא מטפלת בילד" (ע' 9, ש' 11-13). רוצה לומר, כי עבודת הטיפול בשעות אלו לא היו קבועות, בוודאי לא נפלו על כתפיה בלבד (ע' 8 ש' 30-33; ע' 9 ש' 25-31; ע' 16 ש' 21).
עם זאת, בעדותה של אסתר הוברר, כי התובעת היא זו שרחצה את בני והשכיבה ברגיל את בני, ובלשונה: "זה עניין של להשכיב. להשכיב, לשים באמבטיה את בני וזהו" (ע' 21 ש' 25-26). בהמשך ביקשה אסתר לחזור בה מעניין השכבתו של בני לישון וכי התובעת נדרשה לרחוץ את בני בין השעות 18:00 -18:15 (ע' 22 ש' 14-30).
*אנו ערים לטענת התובעת שלפיה, "לפעמים כשאני לא מספיקה לנקות, את הניקיון בסלון אז אני ממשיכה לעשות את החלונות ואז שאר העבודה בסלון. לא תמיד אני מסיימת את כל מה שאני צריכה לסיים ביום, אז לפעמים אני משלימה את זה" (ע' 16 ש' 21-24).
בד בבד אנו ערים לטענת הנתבעים בכתב ההגנה (סע' 48), כי בנם הקטן נולד רק בחודש דצמבר 2013, כך שממילא לא נדרשה במהלך כל תקופת עבודתה להכין אותו להליכה, כמו גם לטענתם, שלפיה התובעת לא החלה לבצע מטלות כלשהן לפני השעה 07:00 בבוקר ולא נדרשה לעבוד יותר מ- 8 שעות ביום.
*אסתר העידה כי בשעות הערב, כשהיה מתלכלך משהו לאחר ארוחת הערב, הנתבעים ניקו בעצמם או שהשאירו ליום המחרת (ע' 25). צבי העיד כי בערבים היא לא היתה מסייעת להם בעבודות (ע' 37 ש' 14-24).
*בימי שישי התובעת עבדה למצער עד השעה 15:00, ובלשונה של אסתר: "אם בשישי היא הייתה יכולה לעשות הכל כי היא יצאה מהבית עד 15:00, עד 14:00, 15:00 היא הייתה יוצאת מהבית אז אתה רואה שהכל אפשרי..." (ע' 25 ש' 4-7; ע' 28 ש' 23-28). יודגש, כי בסעיף לח' לתצהיר הנתבעת נטען על ידה כי "בימי שישי אדלה התחילה את סדר יומה בשעה 07:00 וסיימה בין השעות 12:00 (בעיקר בשבתות בהם לא היינו בבית) – 15:00, אך לא מאוחר יותר" (ראה גם נ/2).
46.אנו ערים לאפשרות, שלפיה התובעת סייעה פה ושם במטלות הבית ובטיפול בילדים אף בשעות אחה"צ אך הדבר לא נכלל בתבניתה העסקתה, והדבר לא הוכח כדבעי. בד בבד לא נעלם מעינינו כי בנם הקטן של הנתבעים נולד בחודש דצמבר 2013 על הנפקות הנובעת מכך.
47.סיכום ביניים: הוכח בפנינו כי התובעת עבדה בפועל בתבנית העסקה כדלקמן: בימים א'-ה' בין השעות 06:15 -14:00; וכן בין השעות 18:00 -18:15, קרי במצטבר 8 שעות עבודה ביום; ובימי שישי התובעת עבדה בין השעות 06:15 -15:00, היינו במצטבר 8 ו- 3/4 שעות ביום. בסך הכל התובעת עבדה 48 ו- 3/4 שעות שבועיות.
48.כידוע, שבוע עבודה במשק בתקופה הרלוונטית לתביעה עמד מיום 1.7.1997 על 43 שעות שבועיות; כך עובדים המועסקים 6 ימים בשבוע, נדרשו בימים ראשון עד חמישי לעבוד, ככלל, 8 שעות; וביום שישי 3 שעות. ראה: צו הרחבה- הסכם מסגרת, מיום 1.12.1996. יוער, כי החל מיום 1.4.2018 שבוע העבודה במשק עומד על 42 שעות. ראה: צו הרחבה בדבר קיצור שבוע העבודה במשק מיום 15.3.2018.
49.בהתאם להוראות החוק וצווי ההרחבה, חישוב גמול שעות נוספות נעשה על בסיס יומי, כאשר גמול שעות נוספות בעד עבודה ביום השישי בשבוע משולם רק אם העובד השלים את מלוא השעות הרגילות באותו שבוע, כך שבעד השעה הרביעית ישולם לו שכר שעה נוספת בתעריף של 125%. ראה: עע (ארצי) 188/06 סמי בוג'ו - קל בניין בע"מ (מיום 28.11.10), ס' 35.2 ו- 35.3.2 לפסק הדין; עע (ארצי) 233/06 א.נ. נתניה בע"מ – לב טרנרידר (מיום 16.12.07), ס' 36-37 לפסק הדין.
50.בשים לב לכללם של דברים, התובעת לא עבדה שעות נוספות בימים א'- ה', אך חמש ו-3/4 שעות נוספות בימי ו', ובסך הכל 5 ו-3/4 שעות נוספות בשבוע. זאת בניגוד לנטען על ידי התובעת כי עבדה 29.5 שעות נוספות בשבוע (סע' 51 לתצהירה). יוער, כי הנתבעים אמנם עומדים על כך בסיכומיהם (סע' 34), כי התובעת סיימה את עבודתה כל יום בשעה 14:00, אך התעלמו מיום שישי כלל ועיקר.
51.אשר על כן, התובעת זכאית לגמול שעות נוספות בגין כל יום שישי בשבוע בשיעור של 125% בעד השעתיים הנוספות הראשונות ובשיעור של 150% בעד 3 ו-3/4 שעות שלאחר מכן.
52.באותה עת שהתובעת הועסקה, ערך שעת שכר מינימום עמד בחודש אוקטובר 2013 ועד לחודש מרץ 2015 על 23.12 ₪; בין החודשים אפריל 2015 ועד ליוני 2016 על 25 ₪; בין החודשים יולי 2016 – דצמבר 2016 על 25.94 ₪; בין חודש ינואר 2017 ועד לחודש נובמבר 2017 על 26.88 ₪ ובין חודש דצמברר 2017 ועד לחודש מרץ 2018 על 28.49 ₪.
53.בשים לב למספר ימי שישי בתקופה (תוך הפחתה של ארבעה ימי שישי בשל חופשה), להלן טבלה ובה ריכוז נתונים:
|
שנה
|
ימי שישי לחישוב
|
שכר שעתי קובע
|
שכר לפי 1.25%
(לפי שעתיים)
|
שכר לפי 150%
(לפי 3:45 שעות)
|
סה"כ לתשלום
|
|
2013
|
9
|
23.12
|
520.2 ₪
|
1,170.45 ₪
|
1690.65 ש"ח
|
|
2014
|
48
|
23.12
|
2,774.4 ₪
|
6,242.4 ₪
|
9,016.8 ₪
|
|
1-10.2015
|
41
|
25
|
2,562.5 ₪
|
5,765.61 ₪
|
8,328.11 ₪
|
|
11-12.2015
|
7
|
25.94
|
453.9₪
|
1,021.38 ₪
|
1,478 ₪
|
|
2016
|
49
|
25.94
|
3,177 ₪
|
7,149.70 ₪
|
10,327 ₪
|
|
2017
|
48
|
26.88
|
3,225.6 ₪
|
7,257.6 ₪
|
10,483.2 ₪
|
|
2018
|
8
|
28.49
|
569.8 ₪
|
1,282.5 ש"ח
|
1851.85 ₪
|
| |
סה"כ: 13,284.05 ₪
|
סה"כ: 29,889.21 ₪
|
| |
סה"כ שעות נוספות: 43,173 ₪
|
54.אשר על כן, התובעת זכאית לגמול שעות נוספות בסך של 43,173 ₪.
פיצויי פיטורין
55.לטענת התובעת, נוכח הנסיבות המחמירות של פיטוריה, היא זכאית לפיצויי פיטורין בסך של 23,108 ₪. בתצהירה, תיקנה התובעת את הדרישה, ופירטה כי היא זכאית לסך של 9,026 ₪ בלבד, בהפחתת רכיב הפיצויים בהפרשות הפנסיוניות.
56.לטענת הנתבעים, התובעת התפטרה ללא כל הודעה מוקדמת, ולפיכך היא אינה זכאית לפיצויי פיטורין. לשם הוכחת טענותיהם, צירפו הנתבעים תכתובת הודעות ווטסאפ בין התובעת לנתבעת (נ/4).
57.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להתקבל. נבאר.
58.ראשית, עדותה של התובעת הייתה רציפה וקוהרנטית, עת העידה כי ביום שישי פוטרה מהעבודה (ובלשונה "שוחררה") ונאמר לה כי נמצאה עובדת אשר תחליף אותה, זאת מבלי שעודכנה מראש. התובעת עמדה על גרסה זו הן בכתב התביעה, הן בתצהירה והן בחקירתה הנגדית (ע' 15, ש' 4-17). מכל מקום, ברי כי התובעת לא התפטרה.
59.תשתית עובדתית זו מקבלת משנה תוקף נוכח התכתובת שצורפה לתצהירי הנתבעים, אשר מאששת את המתואר על ידי התובעת. אמנם מתכתובת ההודעות עולה, כי התובעת עדכנה במוצאי השבת כי היא לא חוזרת יותר לבית הנתבעים כטענתם. עם זאת, התובעת כלל לא זנחה את מקום העבודה כפי שהנתבעים מבקשים לצייר בפנינו. ודוק, כאשר כותבת התובעת לנתבעת "u don’t even bother to ask me if I want to continue working with you. U just tell me that u have my replacement already", האחרונה כלל אינה מכחישה את הטענות הקשות המוטחות כנגדה, ואף מאשרת את האמור בכך שהיא טוענת שהדברים נעשו לרווחת התובעת ומצבה הפיזי.
60.אמנם הנתבעת פירטה בהודעה כי עשתה זאת מתוך דאגה לתובעת. ברם, אפילו יש אמת בדבריה של הנתבעת כי ביכרה להחליף את התובעת מתוך דאגה לבריאותה, ולא שוכנענו שכך הדבר, היה על הנתבעת לפנות אל התובעת ולברר עמה האם תוכל להמשיך בעבודה, ולא להזדרז ולהביא מחליפה.
61.אמרנו שלא שוכנענו כי הנתבעת פעלה מתוך דאגה לבריאות התובעת, שכן כלל לא הוצג בפנינו כל ראיה המעידה על מצבה הבריאותי הקונקרטי של התובעת (ס' 10 לסיכומי התובעת). אמנם התובעת הלינה על כאבים בפני הנתבעת, ברם, מקובל עלינו הסברה של התובעת בחקירתה הנגדית כי רק ביקשה להתייעץ עם הנתבעת בהיותה רופאה (ע' 14, ש' 10-25).
62.התובעת העידה חזור ושנה כי לא סבלה ממחלה וכי הכאבים לא השפיעו על תפקודה היומיומי כלל ועיקר. דומה כי הנתבעת ביקשה להחליף את התובעת, שכן מתכונת ההעסקה הפסיקה להיות רלוונטית עבורה משסיימה הנתבעת את לימודיה (ע' 19 ש' 16-23, עמ' 21), ונתלתה בכאביה של התובעת, כסיבה לפטרה. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, נוכח עדותו של הנתבע כי "זה היה בחירה של אשתי, זה מה שאשתי רצתה. עכשיו אין לנו כזו עוזרת, יש לנו באמת עוזרת שמגיעה כל כמה שעות. כל יום כמה שעות. ומסתדרים עם זה." (ע' 34, ש' 4-11). צודקת התובעת בסיכומיה (ס' 20) כי משסיימה הנתבעת את לימודיה, שוב לא נדרשה לעובדת אשר תשהה בביתה באופן מלא, ולפיכך ביקשה להחליפה.
63.יוער כי בחקירתה הנגדית טענה הנתבעת, כי "הרגשתי שהיא כבר לא מרוצה והיא כבר לא רוצה להיות פה" (ע' 30, ש' 26-32). טענה זו לא מתכתבת עם האמור בהודעות הווטסאפ על ידי הנתבעת, כי חששה למצבה הפיזי של התובעת; ומכל מקום מדובר בתחושה סובייקטיבית של הנתבעת, אשר לא מקימה לה עילה לפיטורין לאלתר. יותר מכך, בעדותה בפנינו הוברר שאולי הנתבעת אינה מרוצה מתפקוד העובדת ובלשונה: "היא אמרה שהיא לא יכולה עם מים והיא לא יכולה פה, והיא לא יכולה שם. בסדר, זה לצידה. ואני הרגשתי שהיה לה, היה לה כמה דברים. היה לה גם קשה פיזית, עם הזמן היה לה קשה פיזית לעשות את הדברים" (ע' 30 ש' 20-24). ובהמשך, עת נשאלה, "אותה מחלה לכאורה השפיע לה על העבודה" ? הנתבעת השיבה: "כן" (ע' 31 וע' 32 ש' 1-3).
64.ערים אנו לכך כי הנתבעת אמרה לתובעת כי אם ברצונה וביכולתה לשוב אל העבודה היא יכולה לעשות כן, והיא תבטל את המחליפה (נ/4 לתצהירי הנתבעים)(ע' 15 ש' 26-28).
65.ברם, הלכה היא, שכל זמן שאין המדובר בפיטורין או התפטרות בעידנא דריתחא, הודעת התפטרות או פיטורין נכנסת לתוקף מיום מסירתה. חזרת המעסיק מפיטורי העובד איננה זכות מוקנית, ועל העובד להסכים לשוב ולעבוד, וכך גם להיפך (בג"ץ 566/76 "אלקו" חרושת אלקטרו-מכנית ישראלית בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, ו-20 אח' (מיום 10.2.1977). אי הסכמה לשוב לעבודה, לא מרפאה את מעשה הפיטורין, ולא פוטרת את המעסיק מתשלום פיצויי פיטורין והודעה מוקדמת.
66.בנידון, לא נטען וממילא לא הוכח כי מדובר בפיטורין בעידנא דריתחא. בין אם הסיבה לפיטורין היא מצבה הבריאותי של התובעת או השינוי במצבה של הנתבעת אשר סיימה את לימודיה, מדובר בפיטורין מחושבים, אשר נעשו רק לאחר שהנתבעת מצאה מחליפה לעבודת התובעת. על מנת שהפיטורין יבוטלו, היה על התובעת להסכים לחזור לעבוד אצל הנתבעים אשר חזרו בהם ממעשה הפיטורין. מקובלת עלינו תשובתה של התובעת בחקירתה הנגדית, כי "אני נפגעתי אחרי ש-4 שנים, 4 שנים ו-4 חודשים אני עבדתי אצלם אז פתאום משחררים אותי ככה. אז כן אני נפגעתי" (ע' 15, ש' 18-24).
67.נוכח האמור לעיל, דין רכיב זה להתקבל.
68.יוער, כי אנו ערים לעובדה כי בתצהיר התובעת, כמו גם בסיכומיה טענה התובעת כי היא זכאית להשלמת פיצויי פיטורים בסך 9,026 ₪, אך זאת נוכח העובדה כי סכום פיצויי הפיטורים (רכיב פיצויי פיטורים) נכלל תחת ההפקדות לקרן, בפרק שעניינו "הפרשות לפנסיה". מאליו יובן, כי התובעת לא תקבל כפל פיצויים.
69.משכך, על הנתבעים לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך של (5,300 ₪ * 4.36 שנות עבודה) בסך של 23,108 ₪.
תמורת הודעה מוקדמת:
70.לטענת התובעת, ביום 2.3.2016 נאמר לה כי היא תסיים את עבודתה ביום 6.3.2016, אך בפועל סיימה עבודתה ביום 2.3.2016. כך שניתנו לה מספר ימים בודדים של הודעה מוקדמת חלף הודעת מוקדמת בת חודש ימים כדרישת החוק. לפיכך, היא זכאית לדמי הודעה מוקדמת בסך של 4,664 ₪.
71.לטענת הנתבעים, התובעת עזבה את ביתם ביום 2.3.2018 כהרגלה מדי יום שישי, אך לא שבה. כאשר ניסתה הנתבעת להשיג את התובעת בטלפון במוצאי השבת, זו לא ענתה. הנתבעת שלחה הודעת SMS אל התובעת בה שאלה את האחרונה מדוע היא לא עונה, בתגובה לכך נענתה כי היא לא מתכוונת לשוב יותר אל העבודה. מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי נוכח העובדה שהתובעת היא זו שהתפטרה, עליה לשלם לנתבעים דמי הודעה מוקדמת, ואם יפסקו כנגדם סכומים לזכות התובעת, אזי יש לקזז את דמי ההודעה המוקדמת.
72.ודוק, פיטורי התובעת היו מחושבים, ונעשו רק לאחר שהנתבעת מצאה עובדת חדשה אשר תמלא את מקומה של התובעת. דומה, כי העובדה שהתובעת עדכנה את התובעת ביום שישי, מספר ימים בודדים בטרם הגעת מחליפתה, כך שנתנה לה הודעה מוקדמת בת ארבעה ימים בלבד, משמע כי פיטוריה נעשו בניגוד לכל דין ובחוסר תום לב.
73.חומרת מעשיה של הנתבעת מתעצמת נוכח אופי העבודה של התובעת אשר התגוררה אצל הנתבעים. עם פיטוריה, ובמקביל למציאת מקום עבודה חדש, נדרשה עתה התובעת למצוא גם מקום מגורים חדש. והרי לא בנקל תמצא התובעת עבודה באותה המתכונת שבה עבדה אצל התובעת. בזיקה לכך יאמר, כי אילו אכן היה אמת בדבריי הנתבעת והתובעת לא מסוגלת לעבוד יותר מפאת מחלתה הנטענת, אזי ברי כי התובעת הייתה מתקשה שבעתיים למצוא עבודה באותם התנאים לאחר פיטוריה.
74.עם זאת, נוכח העובדה כי התובעת לא שבה לעבודה אף לא ליומיים, הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 3,500 ש"ח בלבד.
אי עריכת שימוע:
75.לטענת התובעת, היא פוטרה ללא הליך שימוע, מבלי שהבינה מדוע היא מפוטרת, ומבלי שניתנה לה הזכות להתגונן מול טענות שעלו מולה. לפיכך, נוכח הנסיבות המחמירות של סיום העסקתה, היא זכאית לפיצוי של משכורת אחת בגין אי עריכת שימוע בסך של 5,300 ₪.
76.מנגד טוענים הנתבעים, כי התובעת היא שהתפטרה ללא כל הודעה מוקדמת, ולפיכך היא אינה זכאית לפיצויים בגין היעדר שימוע.
77.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין התביעה ברכיב זה להתקבל.
78.ודוק, בהודעות ששלחה התובעת לנתבעת, כתבה הראשונה לאחרונה: "you don’t even bother to ask me if I wont to continue working with you" וכן "if you really car u can ask me about replacing me" (נ/4 לתצהירי הנתבעים). בזמן אמת, לא יצאה הנתבעת כנגד הודעות אלו, לא טענה כי הודיעה לתובעת כי ברצונה לפטר אותה, או כי לתובעת נערך שימוע, והדבר מחזק את טענות התובעת בעניין. הדברים לובשים משנה תוקף עת טענת הנתבעים שלפיה התובעת התפטרה נדחתה.
79.יוער, כי בחקירתה הנגדית טענה הנתבעת: "ואז, אני כמה פעמים הלכתי כבר לדבר איתה מה התוכנית שלך ומה את רוצה, אם את רוצה ללכת. התחושה, רק תגידי לי בזמן שאת רוצה ללכת." (ע' 31, ש' 1-4). זאת בהמשך לאמור בתצהירה כי "ניסיתי לברר עם אדלה את כוונותיה, אולם אדלה לא מסרה הודעה ברורה ביחס לתכניותיה לעתיד" (סע' נח). אפילו דבריה של הנתבעת נכונים, מהאמור עולה כי הנתבעת מעולם לא פירטה בפני התובעת כי בכוונתה לפטר אותה, אלא רק שאלה את התובעת לעניין כוונותיה היא. יוער, טענותיה של הנתבעת בחקירתה, כי התובעת שידרה שהיא איננה מעוניינת להישאר (ע' 31, ש' 15-27), מהוות את תחושתה הסובייקטיבית בלבד ואין היא יכולה להיבנות מהן, ולטעון כי אלו מספיקות לפיטורי התובעת ללא כל דין.
80.נוכח האמור לעיל, מצאנו כי דין רכיב זה להתקבל. על הנתבעים לשלם לתובעת בגין העדר שימוע סך של 5,300 ₪.
דמי הבראה:
81.לטענת התובעת, היא זכאית לתשלום דמי הבראה, בעבור החלק היחסי של שנת 2018, בסך 2.52 ימים, שכן בחודש אוקטובר 2017 זו הפעם האחרונה ששולמו לה דמי ההבראה.
82.מנגד, הנתבעים הסתפקו בכתב התביעה בהכחשה כללית, שכן טענו כי שילמו לתובעת את דמי ההבראה (ס' 56 לכתב התביעה). בתצהיריהם ובסיכומיהם לא מצאנו התייחסות לטענה זו ונדמה כי נזנחה על ידי הנתבעים.
83.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין התביעה ברכיב זה להתקבל.
84.צודקת התובעת בסיכומיה (ס' 4 לסיכומי התובעת), כי במהלך דיון ההוכחות העידה הנתבעת שמאז שנסתיימה תקופת העסקתה של התובעת, קרי מאז מרץ 2018, לא שולמו לה דמי הבראה (ע' 27, ש' 1-12). הנתבעת טענה בעדותה כי "היא (התובעת – ד.י.) לא ביקשה" (ע' 27, ש' 10). עם זאת, משאין ספק כי התובעת זכאית לדמי הבראה גם מבלי לבקש זאת, היה על הנתבעים לשלם לה בעבור החלק היחסי מאז אוקטובר 2017.
85.אשר על כן, על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 952 ₪ בעד דמי הבראה שלא שולמו.
פדיון חופשה:
86.לטענת התובעת, במהלך תקופת עבודתה, הייתה יוצאת לשבוע אחד בשנה של חופש בלבד, אך פדיון ימי חופשה עבור יתרת ימי זכאותה לא שולמה לה. לפיכך, היא זכאית ל- 20.48 ימי חופשה על פי שכר יומי של 212 שקלים, ובסך הכל 4,341 ₪.
87.לטענת הנתבעים, התובעת קיבלה שכר מלא גם בעבור חודשים בהם הנתבעים לא שהו בביתם והתובעת לא נדרשה לעשות דבר, שכן בחגי תשרי הם שהו אצל בני משפחתם וכן נהגו לשהות בקיץ בחו"ל למשך חודש שלם. עוד טוענים הנתבעים כי היו ימים רבים בהם התובעת הייתה מבקשת שלא לעבוד מפאת מחלה או חולשה, או בשל רצונה לקחת חופשה, והם התחשבו בבקשותיה (סעיף כט' לתצהיר של אסתר). גם בעד ימים אלה לא נגרע שכרה של התובעת מעולם. בנוסף טוענים הנתבעים, כי ידוע להם שהתובעת אף הייתה מבצעת עבודות אצל מעסיקים אחרים בימיה החופשיים, בתל אביב ובפתח תקווה.
88.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, מצאנו כי דין התביעה ברכיב זה להידחות. נבאר.
89.ראשית, לא נטען וממילא לא הוכח, כי הנתבעים החסירו שכר מהתובעת בחודשים מסוימים. כשנשאלה התובעת בחקירתה הנגדית האם קיבלה את השכר שהייתה אמורה לקבל ענתה "נכון. לפעמים אני, לפעמים ביקשתי הלוואה" (ע' 7, ש' 1-4).
90.שנית, אין מחלוקת כי מדי קיץ היו הנתבעים ביחד עם ילדיהם נוסעים לחופשה אשר ארכה למצער שבוע ימים (ע' 11, ש' 28-33), והתובעת הייתה נותרת בבית לבדה ולא נדרשה לבצע כל מטלה ללא ששכרה נפגע (ע' 11, ש' 32-33; כן ראה ע' 2, ש' 13-15; וכן ראה ע' 39, ש' 15-27). רוצה לומר, פרט לשבוע החופש אותו קיבלה התובעת, ואשר לגביו לא קיימת מחלוקת (ע' 27 ש' 22-23), התובעת שהתה בחופשה גם בימים בהם הנתבעים יצאו לחופשה בחוץ לארץ. יוער, כי אנו ערים לטענת התובעת שלפיה נשארה בביתם של הנתבעים (ס' 5 לסיכומי התובעת), אך מאחר שהתובעת התגוררה בביתם של הנתבעים, הרי שעצם הישארותה אין בו כדי להצביע על כך שהתובעת המשיכה לעבוד בעבור הנתבעים. התובעת הייתה חופשיה לעשות ככל העולה על רוחה – אלא שהיא ביכרה להישאר בבית הנתבעים.
91.ודוק, חוק חופשה שנתית קובע כי המעסיק רשאי להחליט מתי יצא העובד לחופשה בכפוף לעקרונות צדק ותום לב (ע"ע (ארצי) 1496/02 נשואה זנקס בע"מ נ' גל ארז). לא נטען על ידי התובעת כי העדיפה ליטול את ימי החופשה שלה בשונה מאלו של הנתבעים, או כי הוצאתה של התובעת לחופשה במקביל לחופשת הנתבעים הייתה בניגוד לעקרונות הצדק ותום הלב.
92.אשר על כן, דין התביעה ברכיב זה להידחות.
דמי חגים
93.לטענת התובעת, היא זכאית לתגמול בעד דמי חגים, שכן במהלך תקופת עבודתה עבדה בשישה ימי חג בכל שנה, ולא קיבלה כל תמורה עבורם. בהקשר זה יוער, כי התובעת הכחישה בתצהירה שקיבלה אי אילו ימי חג מהנתבעים, מחד, וכי עבדה גם בימי החג היהודים עת שהו הנתבעים מחוץ לבית, מאידך.
94.מנגד טוענים הנתבעים כי התובעת לא שהתה בבית בחגים הנוצריים, ואף על פי כן קיבלה שכר מלא. כמו כן בחגי תשרי הם עצמם לא שהו בבית, אלא אצל בני משפחתם וגם עתה שכרה של התובעת לא נפגע, ולפיכך התובעת לא זכאית לדמי חג, שכן ניצלה את זכאותה מידי שנה הרבה מעל ומעבר למחויב על פי חוק.
95.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, מצאנו כי דין התביעה ברכיב זה להידחות. נבאר.
96.ראשית, התובעת היא עובדת במשכורת חודשית, ועל כן היא אינה זכאית לדמי חגים בכפוף להוראות צו ההרחבה (ס' 46 לסיכומי הנתבעים). עם זאת, אם יוכח כי אכן עבדה התובעת בימי החג השונים, אזי שהיא זכאית לתוספת של 50% אחוז בגין עבודה בימי חג. לא שוכנענו כי התובעת עבדה בימי החג השונים. ודוק, בתביעה לדמי חגים יש לבחון את קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג וחג, בשים לב להוראות המקור הנורמטיבי שחל. משכך, מוטל הנטל על העובד התובע דמי חגים לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג שעשויה לקום לו זכאות בגינו (ע"ע (ארצי) 47268-07-13 אלכסנדר איליאסייב נ' כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (מיום 19.2.2017). בענייננו התובעת לא פירטה בעבור אילו ימי חג לדעתה היא זכאית לקבל תשלום, אלא הסתפקה בטענה כוללנית. לא מן הנמנע כי במשך תקופת העסקתה, למעלה מארבע שנים, חגים מסוימים נפלו על יום השבת, בו התובעת כלל לא נדרשה לעבוד.
97.שנית, בחקירתה הנגדית טענה התובעת כי בימי החגים, נהגו הנתבעים וילדיהם לנסוע לבני משפחה, והיא הייתה נשארת בבית ושומרת עליו (ע' 11, ש' 9-16; 21-22). מעבר לעובדה כי טענת התובעת שלפיה נדרשה לשמור על הבית מהווה הרחבת חזית אסורה, לא שוכנענו כי יש ממש בטענה זו. התובעת נשארה בבית והיתה פנויה לעשות כרצונה.
98.אף בימי החג הנוצריים הייתה התובעת מקבלת ימי חופשה, כך למשל העידה התובעת כי הייתה מקבלת חופש בחג המולד ובשנה החדשה, כך שלא נדרשה לעבוד בימים אלה (ע' 11, ש' 17-20).
99.אשר על כן, דין התביעה ברכיב זה להידחות.
הפקדות לפנסיה
100.לטענת התובעת, עפ"י צו ההרחבה לביטוח פנסיוני, היא זכאית לכספי פנסיה לעובד בסך של 14,516 ₪, החל מהחודש השישי להעסקתה. יוער, כי בתצהירה ביצעה התובעת חישוב מחדש, והוסיפה את רכיב פיצויי הפיטורין שהיה על הנתבעים להפריש בעדה, לפיכך, העמידה התובעת את רכיב זה על סך של 28,599 ₪. עוד טוענת התובעת, כי מעולם לא סוכם עמה דבר בעניין פנסיה, והמילה פנסיה מעולם לא הוזכרה בינה לבין הנתבעים. עוד מוסיפה התובעת, כי רצונו של עובד שלא להעביר את כספי הפנסיה לקופה אינו יכול לגבור על הוראות צו ההרחבה, ולפיכך, בכל מקרה הנתבעים עברו על החוק.
101.מנגד הנתבעים טוענים כי החישוב שנערך על ידי התובעת שגוי, וכי שכרה של התובעת כלל את רכיב הגמל מאחר שלא ניתן היה לבטחה בקרן פנסיה, כמסוכם עמה. עוד טוענים הנתבעים, כי החישוב המחודש שעשתה התובעת בכל הנוגע לרכיב זה מהווה הרחבת חזית אסורה (ס' 4 לסיכומי הנתבעים).
102.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, מצאנו כי דין התביעה ברכיב זה להתקבל. נבאר.
103.ראשית, טענת הנתבעים שלפיה, סיכמו עם התובעת שתשלומי הפנסיה יועברו אליה כחלק משכרה החודשי, אינה נתמכת בשום ראייה. הנתבעים לא צירפו הסכם העסקה, שכן הנתבעת הודתה בחקירתה הנגדית כי לא נחתם עם התובעת כל הסכם, ובלשונה: "ש: האם יש לך איזה שהוא הסכם שעשית איתה...כן או לא? ת: לא." (ע' 26, ש' 19-28). יודגש, כי סיכום כאמור (ככל שהיה ולא היה), מנוגד לדין שכן יש בו קפנדריא להוראות קוגנטיות המחייבות הפקדה עיתית למכשירים פנסיוניים או לפיקדון.
104.שנית, כאשר נשאלה הנתבעת מדוע לא שילמה גם את דמי ההבראה באופן גלובלי, ענתה "כי זה הגיע אחרי שנה, שמגיע לה אמרתי לה בסדר. שילמתי לה" (ע' 26, ש' 15-18). מענה זה לא מתכתב עם העובדה שגם את רכיב הפנסיה הייתה אמורה התובעת לקבל לאחר חצי שנת עבודה, כעולה מחישובה של התובעת. לאמור, מדובר בשני רכיבים אשר לא ניתנים לעובד באופן אוטומטי (ככל שאין לעובד ביטוח פנסיוני קודם), אלא תלויים בתקופת העבודה, ולשיטתה של הנתבעת, גם רכיב הפנסיה היה אמור להיות משולם לאחר תקופה, כמו רכיב ההבראה.
105.שלישית, עדותו של הנתבע נמצאה כבלתי אמינה בעינינו. כך למשל, העיד האחרון כי "אנחנו מבחינתנו דיברנו על כך שהכל כלול בפנים. ש: מה זה הכל? ת: אם זה פנסיה, אם זה הבראה, אם זה דמי כיס" (ע' 38, ש' 11-23). מאליו יובן, כי תשובת הנתבע אינה דרה בכפיפה אחת עם העובדה שהתובעת קיבלה דמי הבראה מדי חודש אוקטובר, וכי דמי הכיס שולמו לתובעת מדי שבוע בנפרד משכרה החודשי.
106.רביעית, לא נעלמה מעינינו עדותה של התובעת כי עובר לעבודתה אצל הנתבעים עבדה אצל מעסיק במשך 11 שנים אשר שילם לה דמי פנסיה (ע' 7, ש' 9-22). ברם, בד בבד העידה התובעת כי "הפנסיה, את הפנסיה מקבלים רק לאחר שמסיימים את העבודה. בסוף הסיום של ההעסקה" (ע' 8, ש' 8-18). מכל מקום, מצאנו את עדותה של התובעת, אשר דומה שהאמינה באמת ובתמים כי את דמי הפנסיה מקבלים בסוף העסקה, כמהימנה עלינו.
107.לעניין טענת הרחבת החזית שנטענה על ידי הנתבעים, יאמר כבר עתה, כי הנתבעים מבקשים לאחוז את החבל משני קצותיו. מחד גיסא, מלינים על הוספת רכיב פיצויי הפיטורין לרכיב אי הפרשות לפנסיה, ומאידך גיסא, שותקים ככל שהדבר נוגע להפחתת סכום הפיצויים הנדרש ברכיב פיצויי הפיטורים. מכל מקום, לא מצאנו ממש בטענה זו של הרחבת חזית, שכן כבר בתצהירה (ס' 39-40) שינתה התובעת את אופן החישוב בין הרכיבים השונים, כך שרכיב פיצויי הפיטורין הועבר תחת רכיב הפרשות הפנסיה. בתצהירם שתקו הנתבעים לעניין זה, ואף בחקירתה הנגדית של התובעת נמנעו מלחקור אותה בנושא.
108.ואולם וזה העיקר, הגם שרכיבי התביעה הופיעו בתצהיר התובעת באופן שונה מאשר בכתב התביעה, חישוב זה שעשתה התובעת אינו מהווה הרחבת חזית כלל ועיקר. ודוק, הסכום אותו דורשת התובעת בגין פיצויי הפיטורין להם היא זכאית לדידה נותר כפי שהיה גם בכתב התביעה, אלא שבתצהירה ובסיכומיה פיצלה התובעת את פיצויי הפיטורין והציגה את הדרישה כפי שנדרש מצו ההרחבה. מאליו יובן כי התובעת אינה תובעת כפל פיצוי.
109.אשר על כן ושפסקנו לטובת התובעת פיצויי פיטורים מלאים, תחת הפקדות לפנסיה יש לכלול את רכיב הגמולים בלבד, בהתאם לטבלה המפורטת להלן:
|
תקופה
|
מספר חודשים
|
אחוז להפרשות
|
שכר קובע
|
סה"כ להפרשות
|
|
10/2013-04/2014
|
6
|
0
|
4,332 ₪
|
0 ש"ח
|
|
04/2014-12/2014
|
8
|
6%
|
4,284 ₪
|
2,056 ₪
|
|
01/2015-10/2015
|
10
|
6%
|
4,656 ₪
|
2,793 ₪
|
|
11/2015-12/2015
|
2
|
6%
|
4,850 ₪
|
582 ₪
|
|
01/2016-06/2016
|
6
|
6%
|
4,800 ₪
|
1,728 ₪
|
|
07/2016-12/2016
|
6
|
6.25%
|
4,800 ש"ח
|
1,800 ₪
|
|
01/2017-11/2017
|
11
|
6.5%
|
5,000 ₪
|
3,575 ₪
|
|
12/2017-03/2018
|
3.06
|
6.5
|
5,300 ₪
|
1,054.17 ₪
|
|
סה"כ הפרשות לפנסיה : 13,588 ₪
|
110.אשר על כן, התובעת זכאית לפיצוי בגין אי הפקדות לפנסיה (רכיב הגמל) בסך של 13,558 ₪.
טענות קיזוז
111.לטענת הנתבעים, הם זכאים לקזז מהתובעת לפי תקנות עובדים זרים והפסיקה, בגין כלכלה ומגורים סך של 41,732 ₪. עוד טוענים הנתבעים, כי במשך תקופת עבודתה של התובעת, ניתנה לה הלוואה בסך של 5,000$ אותה התחייבה לפרוע בתשלומים חודשיים של 250$, אלא שהתובעת הספיקה לפרוע רק תשעה תשלומים בטרם עזבה, ובסך הכל פרעה 2,250$ מההלוואה בלבד. לפיכך, טוענים הנתבעים, כי הם זכאים לסך של 2,750$ מאת התובעת, שהם שווי ערך לסך של 8,100 ₪. בנוסף טוענים הנתבעים, כי הם זכאים לסך של 3,000 ₪ בגין הליך רפואי שהתובעת נדרשה לעבור, ועליו הם שילמו. סך זה, מעולם לא נפרע על ידי התובעת.
112.לטענת התובעת בתצהירה, אילו ביקשו הנתבעים לקזז משכרה בגין הוצאה כלכלה, היה עליהם לעשות זאת בזמן אמת ולא עתה. משלא עשו כן, הם אינם רשאים לנכות שכר זה באופן רטרואקטיבי כנקבע בפסיקה. מכל מקום, הנתבעים לא עיגנו את טענותיהם בראיות, ואין לטענתם על מה להסתמך. עוד טוענת התובעת, כי הנתבעים הלוו לה סך של 3,000$ בלבד, אותם היא השיבה במלואם באופן של ניכוי חודשי משכרה.
113. כידוע, הנטל להוכיח את טענת הקיזוז מוטל על כתפי מי שטוען לקיזוז ע"ע (ארצי) 9939-09-15 מיכה גמליאל נ' טטיאנה גרינברג (מיום 24.1.2017). על השיקולים שיש לבחון עת נבחנת טענת הקיזוז ראה: ע"ע (ארצי) 11534-01-16 BASHIR SALIH MOSAB – קבוצת אלון בע"מ (מיום 19.6.2017).
114.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו למסקנה שלפיה דין טענת הקיזוז להידחות. נפרט.
115.אשר להוצאות המגורים והכלכלה – אמנם התובעת העידה בחקירתה, כי מעולם לא נדרשה לשלם לנתבעים בעבור כלכלה ובעבור הוצאות הטלפון, שכירות וכו' (ע' 6, ש' 19-23). עם זאת, הנתבעים אינם רשאים לדרוש ממנה לשלם עתה בעבור ההוצאות השונות בהם נשאו לאורך השנים. אילו ביכרו הנתבעים לקזז מהתובעת דמי כלכלה, היה עליהם לבצע זאת בזמן אמת ולא באופן רטרואקטיבי. שכן הדבר פוגע בהסתמכות ובציפיות של התובעת (ע"ע (ארצי) 60487-01-16 FLORES JOCELYN – עזבון המנוחה יוסף רוזנברג (מיום 9.2.2017).
116.לגבי ההלוואה – אמנם התובעת הודתה בחקירתה ובתצהירה כי נטלה הלוואה מהנתבעים. עם זאת, התובעת עמדה על כך שהסכום שניתן לה על ידי הנתבעים היה סך של 3,000$ בלבד, ולא סך של 5,000$ (ע' 14, ש' 26-29). מכל מקום טוענת התובעת, כי החזירה את ההלוואה בדרך של תשלומים חודשיים בסך 500$ משכרה החודשי. גם עתה יכלו הנתבעים לצרף אסמכתא אשר תצביע על כך שמעולם לא הורידו משכרה את הסכום המספק להחזר ההלוואה. הנתבעים ביכרו שלא לצרף ראיות כאמור, וברי כי אילו היו מצרפים, היו ראיות אלו עומדות לרעתם.
117.בהתייחס לטיפול הרפואי - התובעת לא התייחסה לטענה זו בתצהירה. עם זאת, בחקירתה עלה כי באחד הימים נדרשה להליך רפואי, אשר שולם על ידי הנתבעת (ע' 14, ש' 30-33). התרשמנו כי ברגע האמת התובעת כלל לא ידעה שמדובר בהליך יקר, ושהיא נדרשת להשיבו לנתבעים (ע' 15, ש' 1-3). עוד התרשמנו כי הנתבעים לא דרשו הסכום האמור, לא אמרו לתובעת שזה יורד משכרה או שהיא נותרת חייבת להם. בהקשר זה אף יאמר, כי הנתבעים אף לא צירפו חשבונית או אסמכתא אשר מעידה כי שילמו סכום כנטען על ידם, או את מהות הטיפול הרפואי אליו נדרשה התובעת. מכל מקום, אין מקום לשלול מהתובעת הטבה אשר קיבלה בימים בהם עבדה בעבור הנתבעים.
118. אשר על כן, הנתבעים אינם זכאים לקזז מהתובעת כספים כלשהם.
סוף דבר
119.התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעים ישלמו לתובעת, תוך 30 יום מהיום, את הסכומים הבאים:
א.תשלום בעד גמול שעות נוספות בסך של 43,173 ₪.
ב.תשלום בעד פיצויי פיטורים בסך של 23,108 ₪.
ג.תשלום בעד הודעה מוקדמת בסך של 3,500 ₪.
ד.תשלום בגין פיטורים שלא כדין בסך של 5,300 ₪.
ה.פיצוי בגין אי הפקדות לקרן (רכיב גמל) בסך של 13,588 ₪.
הסכומים בסעיפים א' ו-ה' ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.2016 ועד למועד התשלום בפועל; והסכומים בסעיפים ב'-ד' ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.4.2018 ועד למועד התשלום בפועל.
120.הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט בסך 6,000 ₪.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.
ניתן היום, י"ט שבט תש"פ, (14 פברואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
נציג ציבור (מעסיקים)
מר חיים הופר
|
|
דורון יפת, שופט
|