ב.מ. נ' משרד השיכון וחברת חלמיש

לפניי עתירה להכיר במעמדו של העותר כדייר ממשיך בדירה ציבורית שנמצאת ברחוב אשרמן בתל-אביב, הידועה כגוש 6163, חלקה 16/2 (להלן: הדירה או הנכס). העותר, מר מ. ב. (להלן: העותר) טוען כי הוא זכאי לקבל מעמד של דייר ממשיך, לאור הוראות חוק זכויות הדייר בדיור ציבורי התשנ"ח-1998 (להלן: חוק זכויות הדייר), ולפיכך עותר נגד החלטת המשיבות – משרד הבינוי והשיכון וחברת חלמיש, חברה לדיור בתל אביב-יפו – לפנותו מהדירה.

1. העובדות שלעניין

   בדירה נשוא העתירה שלפניי התגוררו במהלך תקופה ארוכה שתי אחיות: חנה ששון (להלן: חנה או המנוחה) ואחותה שושנה ששון. לטענת העותר, הוא וחנה היו בני זוג במשך תקופה ארוכה. בנוסף, טוען העותר שהוא התגורר בדירה יחד עם חנה מזה כעשרים וחמש שנה ברצף, וכי לא היה מקום אחר בו התגורר במהלך התקופה.

    

   מוסכם על הצדדים כי העותר וחנה לא היו נשואים כדת ודין. אף-על-פי-כן, טוען העותר שהוא וחנה היו ידועים בציבור כבני-זוג במשך זמן רב. העותר טוען כי לאור העובדה שעבור קבלת מעמד דייר ממשיך החוק מכיר בבן זוג, לרבות ידוע בציבור, כזכאי, הרי שיש להכיר בו כדייר ממשיך של המנוחה ולאפשר לו להמשיך להתגורר בדירה, למרות שלא היה נשוי לה, נוכח היחסים הזוגיים הממושכים של העותר ושל חנה שהתקיימו בטרם פטירתה.

    

   בפתח הדברים יודגש כי העותר סובל ממספר בעיות רפואיות אשר מגבילות אותו באופן משמעותי הן במישור התפקוד היומיומי והן במישור התעסוקתי. לאור מגבולותיו הללו, העותר מוגבל אף ביכולתו להשתכר בכבוד. נוסף על כך, לאור העובדה שנכח שנים מעטות בלבד במערכת החינוך פורמלית, מעיד בא כוחו של העותר על כך שהעותר מתקשה בקריאה וכתיבה. לטענתו, הדבר משפיע אף על יכולתו להתנהל מהבחינה המשפטית ומנהלית מול המשיבות, והדבר אף השפיע, כך לפי העותר, על המועד בו הוגשה העתירה שלפניי.

    

2. תמצית טיעוני הצדדים

   נדרשים שלושה תנאים מצטברים להכיר באדם כדייר ממשיך בדיור הציבורי. הראשון, כי מדובר בבן משפחה של הדייר הקודם, בקרבה המנויה בלשון החוק; שנית, אדם שהתגורר ברצף משך התקופה הנדרשת בחוק בנכס בו מעוניין העותר להיחשב כדייר ממשיך; שלישית כי לא הייתה לאותו אדם דירה בבעלותו בחמש השנים שקדמו למות הדייר הקודם.

    

   הצדדים הסכימו כי מתקיימים בעותר שני התנאים הראשונים, ומיקדו את המחלוקות ביניהם סביב התנאי השלישי, היינו, האם העובדה שהעותר קיבל בירושה מהוריו זכויות בנכס אחר, שוללת את זכאותו להפוך לדייר ממשיך עם פטירת חברתו לחיים.

    

   העותר טוען כי כיון שקיבל בירושה חלק בדירה, הרי הוא אינו נכנס לגדר הסעיף בחוק השולל זכות להכרה כדייר ממשיך למי שבבעלותו דירה. העותר טוען כי הסכום שקיבל כנגד חלקו בירושה, אינו מאפשר לו לרכוש דירה. עוד טוען העותר כי הוראת שעה שקבעה מהו הסכום שמתחתיו לא תשלל הזכות נקבעה בחוסר סמכות.

    

   המשיבות טוענות כי זכותו של העותר בדירת הירושה שוללת ממנו את הזכות כדייר ממשיך. לטענתן, מטרת החוק, כמו גם הוראת השעה ונהלי משרד השיכון, היא להקצות דיור ציבורי למי שנזקק לו ביותר. כיון שהעותר קיבל מדירת הירושה סכום העולה (ביותר מפי שתיים) מהסכום שנקבע בהוראת השעה, הרי גם אם אין סכום זה מאפשר לו לרכוש דירה, מצבו טוב יותר מאחרים שלא קיבלו סכומים דומים. לאור זאת, כך לטענתן, אין להכיר בזכותו כדייר ממשיך.

    

   המדינה הוסיפה וטענה לשיהוי בהגשת העתירה.

    

3. טענת השיהוי

   לאור מצבו של העותר, והעובדה כי הסיוע המשפטי הציב לו בא כוח, מלמדת אולי יותר מכל על כך שלא היה מקום להעלות טענה זו. כשמדובר באוכלוסיות מוחלשות וקשות יום, יש לתת את הדעת בטרם מעלים טענה זו.

    

   3.א. זכות הגישה לערכות של אנשים החיים בעוני

   זכות הגישה לערכאות, הזכות למשפט הוגן, והזכות לקניין הוכרו כולן כזכויות חוקתיות, אולם, לגבי אוכלוסיות קשות יום, אוכלוסיות מוחלשות, כמו אנשים הזקוקים לדיור ציבורי, פעמים רבות זכויות אלו הינן תיאורטיות ולא מעשיות (ראו לעניין זה, בין רבים: גיא מונדלק, "זכויות חברתיות כלכליות בשיח החוקתי החדש: מזכויות חברתיות לממד החברתי של זכויות האדם"  בתוך:ספר ברנזון (חלק ב') בני סברה, 183 (תש"ס-2000), להלן:מונדלק, זכויות חברתיות כלכליות); נטע זיו, "מה בין עריכת דין, צדק  חברתי ולימודי משפטים?"עלי משפטב' 253 (2002); דפנה ברק-ארז, "מדיניות הרווחה בישראל – בין החקיקה לבירוקרטיה,עבודה חברה ומשפטט', 175 (2002, להלן:ברק-ארז, בירוקרטית רווחה); יובל אלבשן, "נגישות האוכלוסיה המוחלשת למשפט בישראל",עלי משפטג' 497 (2003);  יובל אלבשן,זרים במשפט – נגישות לצדק בישראל(2005); נטעזיו "עריכת דין לשינוי חברתיבישראל: מבט לעתיד לאחר שני עשורי פעילות"מעשי משפטא' 19 (2008); אמיר פז-פוקס, "מדוע זכויות עלי-ספר נשארות עלי-ספר? נגישות לזכויות חברתיות – רקע תיאורטי, בתוך:נגישות לצדק חברתי בישראל, 29 (ג'וני גל ומימי איזנשטדט, עורכים, 2009, להלן:גל ואיזנשטדט,נגישות לצדק חברתי); ליה לוין, "'קואליציה של הדרה': אי-מימוש זכאות לסיוע מצד מערכת הבטחון הסוציאלי בקרב החיים בעוני קיצוני", בתוך:גל ואיזנשטדט,נגישות לצדק חברתי, שם בעמ' 225; עינת אלבין, "על נגישות למשפט ונגישות לצדק",חוקיםח' 14 (2016).

    

   מונדלק, זכויות חברתיות כלכליותאומר לעניין זה (שם):

    

   "מה מהפכה חוקתית זו טומנת בחובה לעני, לשכיר, לחסר ההשכלה, לחולה לקשיש ולמובטל? יש הסוברים כי המהפכה החוקתית טומנת בחובה מהפכה המוגבלת לעשיר, למעביד, למשקיע האסטרטגי... בהסתמך על ניצנים ראשונים לשיח החוקתי יש מקום לסברה כי עיקרה של המהפכה החוקתית תיתרגם למהפכה בעבור אלה החזקים בחברה.... על מנת להגיע לשינוי חברתי על יוצרי המשפט לפחות לנסות ולכון את השינוי...נדמה כי התמורות החוקתיות של ראשית שנות התשעים בישראל לא הצליחו להעניק לכל אחד תחושת שייכות לתהליכים החברתיים הניזונים מהתמורות החוקתיות ומזינים אותן. התמורות החוקתיות לא העבירו מסר כי ישנם פרטים בחברה, כמו גם קבוצות שלמות, אשר קולם אינו נשמע."

    

   עמדה על כךברק-ארז, בירוקרטית רווחה, בעמ' 177:

    

   דיון בפועלה של ביורוקרטיית הרווחה בישראל חייב להיעשות על רקע התובנות הקיימות  לגבי ביורוקרטיית הרווחה באופן כללי. כפי שצוין,ביורוקרטיית הרווחה אינה תומכת בהכרח במימושן של הזכויות שחקיקת הרווחה מעניקה.דברים אלה נכונים ביחס לשני המודלים המקובלים של חוקי רווחה - הן אלה המעניקים שיקול־דעת נרחב והן אלה המבוססים על קביעה של כללי זכאות מפורטים ביותר ונטולי שיקול-דעת. כאשר החוק כולל מרכיב של שיקול־דעת, היקף הזכאות בפועל נקבע על ידי הפקידות, תוך החלשתן של תחושות הזכאות והוודאות. מצד אחר, כאשר  החקיקה כוללת פרטים רבים, יש בה כדי להרתיע את הזכאים מפנייה לנתיב הקשה

   והמכביד, שבו כל אי־התאמה קלה לתנאים הסטטוטוריים יכולה להכשיל את הזכאות.  נוסף על כך, מחקרים רבים מציינים לשלילה עמדות וגישות שנמצאו בקרב פקידות  הרווחה, עד כדי יצירת ניכור בקרב הפונים. גישות אלה מוצאות לעיתים את ביטוין גם  בפרקטיקות בלתי־פורמליות המרתיעות את הפונים, כגון המתנה ממושכת, הימנעות  ממתן הסברים ועוד.

   בעיות אחרות הטבועות במנגנוני הרווחה מתייחסות לסבילות (פאסיביות) שלהם,  דהיינו, ההתבססות על פנייה פעילה של הנזקקים, כזו המצריכה לעיתים אף ייעוץ משפטי...".

   (הדגשה שלי – מ' א' ג')

    

   ובמקום אחר הוסיפה: "המבחן המעשי של הזכויות החוקתיות הוא בספירה המנהלית" (דפנה ברק-ארז, "זכויות חברתיות במשפט הישראלי:  הגנה ישירה, הגנה עקיפה ואתגרים להמשך הדרך,ספר אדמונד לוי, 53, 70).

    

   ועוד אביא מדברי כב' השופט יצחק זמיר בבגץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר אגף המכס והמע"מ, פ"ד נה (1) 289, 340 (1998, להלן:עניין קונטרם):

    

   "לפיכך אין לומר כי תפקיד השלטון הוא לכבד את זכויות האדם. נקודה. אכן, זהו תפקיד ראשון במעלה. אך זהו רק אחד התפקידים. יש לומר גם, בנשימה אחת, שתפקיד נוסף הוא לקדם את רווחת האדם. כל אדם. ועוד תפקיד הוא לעשות צדק חברתי. צדק לכול.זכויות האדם אינן אמורות להאפיל על רווחת האדם ועל הצדק החברתי. אסור שזכויות האדם ישמשו רק את האדם השבע. צריך שכל אדם יהיה שבע, כדי שיוכל ליהנות, למעשה ולא רק להלכה, מזכויות האדם."

   (הדגשה שלי – מ' א' ג').

    

   יובל אלבשן בספרו:זרים במשפט – נגישות לצדק בישראל(תל-אביב, 2005) מסכם זאת (בעמ' 131):"כשזכויות חברתיות אינן מוגנות, החוקה נהפכת למכשיר שמשרת את מיעוט בעלי ההון והרכוש במאבק על משאבים מול הרוב שחסר אותם". ד"ר נטע זיו, במאמרה: "משפט ועוני – מה   על סדר היום? הצעה לאג'נדה משפטית לעוסקים בייצוג אוכלוסיות החיות בעוני",עלי משפטד' (תשס"ה- 2005) 17 (להלן:נטע זיו, משפט ועוני) מציינת כי:

    

   "הדרך שבה חווים אנשים עניים את מערכת המשפט שונה מזו של אוכלוסיות חזקות...אנשים עניים בדרך כלל אינם חווים את  המשפט ככלי מעצים המהווה מקור לכוח או לזכויות אלא כמוסד המאיים "לקחת" מהם דבר מה ולהטיל סנקציות."

    

   איל פלג הקדיש את ספרו:אתגר העוני של המשפט המינהלי(2013, להלן:פלג, אתגר העוני), לפיתוח משפט מנהלי בהקשר של אנשים החיים בעוני, ועמד על הקשיים עמם הם מתמודדים. בעמ' 538-537 הוא עומד על תמצית הקשיים:

    

   "נקודת מוצא שאמורה להשפיע על המשפט המינהלי בהקשר דנן היא שהמפגש בין האדם העני ופקידות הרווחה הוא מפגש שלטוני אינטנסיבי ועוצמתי במיוחד... חלק ניכר מחייהם של אנשים עניים נשלט על ידי רשויות הרווחה. זוהי שליטה רב-זירתית – כלומר של כמה רשויות רווחה – כאשר הקשר עם כל אותן רשויות הוא אינטנסיבי ונמשך. באינטראקציות אלו, הרשות מצוידת בסמכויות שמבססות שליטה ממשית בחייו של הפרט.... לפקידות נתונה הסמכות להכריע ביחס לזכות של אדם עני לתמיכות רווחה, ובהמשך לבחון שוב ושוב האם אותה זכאות עדיין מתקיימת בו (ובאיזה היקף).

   האינטראקציה ברווחה היא מיוחדת. גם בהנחה שלרוב יש פערי כוחות בין הרשות

   המינהלית לפרט המטופל על ידה, הרי בין פקידות רווחה לפרטים עניים מדובר בפערי כוחות עצומים בין אדם חסר אמצעים ומודר ובין פקידות שטח המצוידת בסמכויות רבות.

   מפגש אינטנסיבי זה מתקשר לגישה המתרכזת בהגדרת העוני כחיים במצב של תלות - חוסר שליטה על החיים ותלות באחר.

   בהקשר דנן, זוהי תלות מתמשכת בכמה רשויות רווחה, וקשורה באופן ישיר לסמכויות המקנות שליטה על עצם מימוש הזכות לקיום מינימלי בכבוד של הפרט ומשפחתו.

   תוצר הלוואי של האינטנסיביות השלטונית והתלות הבסיסית ברווחה הוא תחושת פחד מתמשכת שבה לרוב שרויים מטופלים עניים בתחום הרווחה. פחד זה עלול לשתק את הנתמכים ולמנוע מהם לפעול נגד הפקידות, למרות התיעוד הנרחב לקיומן של פרקטיקות מטרטרות ומדירות של שלילת זכאות ביורוקרטית, וזאת בשל חשש מ"'תגמול' עתידי שלילי על הניסיון לעמוד אל מול הרשות ופקידיה ולטעון נגדם...... חשוב להזכיר שהפרט העני לכוד במציאות שלטונית עוצמתית זו: לרוב אין לו אופציה "לצאת החוצה" מן השירות הציבורי..... כמכלול, מפגש שלטוני אינטנסיבי זה מעצים את הפגיעות, שפרטים עניים מגיעים עמה מלכתחילה אל רשויות הרווחה — פגיעות הנובעת מן המצוקה החומרית והנפשית הכרוכה בחיים בעוני, וכן מפערי מידע וידע שבין העני והפקידות.

   אין פלא אפוא שמפגש מינהלי טעון זה נחווה רבות כמפגש בעייתי וכמקור סבל עצמאי בתודעתם של אותם מטופלים עניים."

    

   כל אלו עומדים בדרכם של אנשים החיים בעוני למיצוי זכויותיהם, ויש לתת על כך את הדעת, כאשר דנים בזכויותיהם.

    

   3.ב. החסמים למיצוי זכויות של אנשים החיים בעוני

   לאנשים החיים בעוני בעיות רבות בהקשר של מיצוי זכויותיהם, אך השתיים המרכזיות שבהן, עליהן אעמוד בהרחבה, הן בראש ובראשונה העדר ידע ומידע בנוגע לזכויות המגיעות להם, והשנייה, נגישות למערכות המינהליות ולבתי המשפט.

    

   מחסום הידע והמידע - אחד החסמים המרכזיים העומדים בפני האוכלוסיות המוחלשות בדרכן למימוש זכויות המוקנות להן, הוא ידע על קיומן של אותן זכויות. המחסום המשותף לשתי בעיות אלו הוא מחסום הידע. כפי שמציינת נטע זיו, משפט ועוני, עמ' 24: "מחסום הידע כולל חוסר מודעות לכך ששיטת המשפט מגדירה מציאות מסויימת כאסורה  או כמקנה זכויות" ובלשון אחרת,גילדין, דיור בר השגה, בעמ' 338:

    

   "גורם מרכזי למצבים של היעדר עוצמה הוא חוסר מודעות של פרטים לאפשרויות המוקנות להם במשפט ומחוצה לו. כלכלת השוק המודרנית והרגולציה המופעלת עליה יוצרות מערך מורכב של הסדרים. המידע לגבי הסדרים אלה קשה להכלה בשל היקפו, בשל פיזורו ובשל אי –נגישותו לאוכלוסייה הרלוונטית ובעיקר לאוכלוסייה מוחלשת."

   גם במקרה זה התנהלות העותר מעידה על כך שלא היה מודע לזכויות ולאפשרויות הפתוחות לפניו.

    

   הנגישות למינהל - אחד הקשיים המרכזיים הוא נגישות למינהל כדי לקבל את הזכויות המגיעות לאוכלוסיות החיות בעוני כמו גם חוסר במשאבים לפנות לרשויות ולבתי המשפט (ראו לעניין זהנטע זיו, משפט ועוני, שם בעמ' 24; יובל אלבשן, "נגישות האוכלוסיות המוחלשות בישראל  למשפט",עלי משפטג' (2003)  497).

    

   כפי שציינו ג'וני גל ומימי איזנשטדט במבוא לספר בעריכתם:גל ואיזנשטדט,נגישות לצדק חברתי(בעמ' 14):

    

   נגישות, אם כן, היא הזכות של כל חבר בקהילה ליהנות מאפשרות הגישה אל יעד או אל שירות, אשר פעמים רבות ממוקמים רחוק מהישג היד ולעיתים הם שמורים, הלכה למעשה, רק לקבוצה נפרדת. בבסיס המונח נגישות לצדק נמצאת ההנחה, שבחברה צודקת, המושתתת על ערכי צדק ושוויון, האפשרות לפלס את הדרך ולפסוע בה בביטחה לעבר מערכות השלטון והמערכות הביורוקרטיות, המופקדות על חלוקת משאבים ועל עשיית צדק, צריכה להיות פתוחה בפני הכל. ההנגשה של צדק ומשאבים היא הבסיס להבטחת הגשמת זכויות של יחידים וקבוצות בכל תחומי החיים. הבטחת הנגישות איננה רק עניין משפטי ואיננה טכנית או פיזית-גיאוגרפית אלא כוללת בתוכה גם היבטים מוסריים ואתיים, בהטילה על החברה את החובה לדאוג להבטחת הגישה המלאה ביותר של כל חברי החברה, תוך התאמת הדרך לקבוצות שונות בתוכה.

   חוקרים מסכימים, כי במקרים רבים השבילים, המובילים להגשמת הזכויות והשגת הצדק, אינם פתוחים ונגישים לכל חברי החברה באופן צודק ושוווה. ....פעמים רבות הם אף סגורים ונמצאים מחוץ להישג היד של חלק מחברי הקבוצות, הזקוקים להם במיוחד: עניים, עולים חדשים,מיעוטים אתניים ולאומיים וחברי קבוצות אחרות, מודרות ומוחלשות ....במקרים אלו מפוזרים לאורך השבילים חסמים שונים, המונעים מיחידים ומקבוצות את האפשרות לגשת בקלות למקום הממשי או לעיתים למקום הסמלי בו ממוקם הצדק ואתו הזכויות המבטיחות אותו."

    

   עוד עמדו על כךאבישי בניש ולירון דוד, "זכות הגישה למנהל במדינת הרווחה: על (אי-) מיצוי זכויות חברתיות וחובת ההנגשה של החקיקה החברתית, משפט וממשל יט', 395 (תשע"ח). בעמ' 406 מציינים המחברים:

    

   "הטיפול הבירוקרטי כרוך, בדרך-כלל בצורך להגיע פיזית לסניפים של הרשות המנהלית (אשר ממוקמים לעיתים במקומות מרוחקים, ופתוחים בשעות לא-נוחות); בצורך למלא טפסים רבים ולהמציא אישורים מגורמים שונים; ולעיתים גם בצורך להגיש את הבקשה מחדש בכל פרק-זמן קצוב... [ולעיתים] דרישות בלתי-פוסקות מצד הרשות המנהלית להמציא טפסים ומסמכים, גם כאשר אלה כבר נשלחו בעבר. מעבר לכך, מכיוון שבדרך-כלל כל רשות ממשלתית מתמקדת אך ורק בתחומי האחריות הישירה שלה, המבנה הבירוקרטי יוצר פעמים רבות פיצול וחוסר תיאום בין גורמים שונים, ומחייב לעיתים את הפרט להגיש בקשות שונות לגורמים שונים בגין אותה בעייה".

   ברק-ארז וגרוס, זכויות חברתיות, ציינו לעניין זה, בעמ' 211:

    

   "היום יום של אכיפת הזכויות החברתיות....בא לידי  ביטוי בהתמודדות עם החלטות של רשויות מינהליות, ובהמשך לכך בהליכים המתקיימים בפני ערכאות שיפוטיות.... ההתמודדות עם הליכים אלו מחייבת ידע, תעצומות נפש וייעוץ משפטי שאינם נמצאים   תמיד בהישג ידם של הנוגעים בדבר, הנמנים, על פי רוב, על הקבוצות החלשות והנזקקות ביותר של החברה הישראלית. "

    

   לאור דברים אלו ראוי שהמדינה, הפרקליטות תיקח שיקולים אלו בחשבון כשמדובר באנשים כמו העותר. כך ככלל, כך וודאי כאשר הסיוע המשפטי, זרוע אחרת של אותה מדינה, העמיד משאבים לייצוג העותר.

    

   לאור האמור אני דוחה את טענת השיהוי אף מבלי להיכנס לפרטיה.

    

4. בחינת בעלותו של העותר בדירה או מקרקעין אחרים

   4.א. הדין החל

   סעיף 1 לחוק זכויות הדייר מגדיר דייר ממשיך באופן הבא:

   "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי"

   (הדגשה שלי, מא"ג).

    

   האמור בסעיף 1 מסוייג בצורה ניכרת בסעיף 3(א) לחוק:

   "נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים".

    

   סעיף 3(ב) לחוק, מסייג ומבהיר:

   "הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין; ואולם היתה לדייר ממשיך כאמור זכות לדירה ציבורית בשטח אחר מהדירה הציבורית שבה התגורר הזכאי – יפנה את הדירה הציבורית שבה התגורר, לדירה הציבורית שהוקצתה לו לפי הכללים".

    

   לאור האמור, בן זוג של זכאי נפטר (לרבות ידוע בציבור), מוגדר כדייר ממשיך אם התגורר עם הנפטר שלוש שנים לפחות בסמוך לפטירתו. אולם, כדאי שיקבל הכרה זו, עליו להיות זכאי בעצמו לדירה ציבורית על-פי הכללים. אמירה זו מחזירה אותנו למעשה להגדרתו של "זכאי" בסעיף 1 לחוק:

   "מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים".

    

   היינו, זכאותו של העותר להיחשב כדייר ממשיך תלויה בשאלה האם חלקו בדירת הירושה עולה כדי בעלות בדירה או מקרקעין אחרים, במהלך השנים שקדמו לפטירת המנוחה.

    

   במקרה שלפניי קיבל העותר בירושה, 25% מנכס - דירה שהייתה בבעלות הוריו (להלן: דירת הירושה או הירושה). השאלה שעולה, אפוא, היא האם יש די בירושה שקיבל העותר (שפחותה בהיקפה מדירה שלמה), כדי לעמוד בהגדרות החוק לבעלות דירה או מקרקעין, וכך לשלול את זכאותו של העותר להיות דייר ממשיך, כנגזרת של היעדר זכאותו לדיור ציבורי.

    

   נראה כי במקרה זה יש לקבל את פרשנות המשיבות. אמנם בחוק כתוב "בעלות דירה" ולא בעלות חלק מדירה, ובמקרה שלפנינו לא הייתה לעותר בעלות בדירה שלמה, ואף נראה כי השווי של הזכויות שקיבל בדירה בה התגוררו הוריו, כ-160,000 ₪, אינה מספק לרכישה דירה שלמה, ודאי לא בעיר תל-אביב-יפו.

    

   עם זאת, החוק כולל במפורש גם בעלות במקרקעין אחרים כשוללת את הזכות לדיור ציבורי. לפיכך, נראה כי כוונת המחוקק אינה בהכרח למנוע את הזכאות לדיור ציבורי אך ממי שיש בבעלותו דירה אחרת שלמה, אלא ממי שבבעלותו זכות במקרקעין כמבטאת יציבות כלכלית ויכולת להתנהל בצורה נוחה יותר מאשר אלה שאין בבעלותם כלל זכויות במקרקעין. טענה זו, אף שהיא נכונה באופן כללי, נדרשת להיבחן באופן ספציפי.

    

   חלמיש צרפה (כנספח ט' לתגובתה), הוראת שעה שיצאה מטעם משרד הבינוי והשיכון, בה מעדכן המשרד את החברות המשכנות בסכום בו מי שמכר דירה, עדיין ייחשב כחסר דירה (לצורך רכישת דירה בדיור הציבורי). העדכון האחרון הוא מיום 25.7.11, כאשר מדובר בסכום ליחיד של 63,515 ₪. דהיינו, אדם שבבעלותו זכויות בנכס ששווים נמוך מסכום זה, ייחשב כחסר דירה ולא תישלל ממנו הזכאות לדיור ציבורי, בהתקיים שאר התנאים.

    

   אמנם, אין מדובר במבחנים לדייר ממשיך, ומדובר בסכום שלא עודכן מזה כעשור, אולם, יש בכך כדי לעמוד על פרשנותה ומטרתה של ההוראה – לייחד דיור ציבורי למי שזקוק לו ביותר. לא יכולה להיות מחלוקת כי מי שקיבל סכום של למעלה ממאה אלף שקלים, מצוי במצב מעט טוב יותר ממי שלא קיבל סכום זה.

    

   העותר טוען כי את מרבית הסכום המדובר העביר למנוחה בזמנו, על-מנת שזו תסדיר את בעלותה בנכס המחלוקת. כיון שהעותר לא הביא הוכחות מספקות לתמיכה בטענה זו, אין בה כדי להכריע את העתירה.

    

   עוד יש לציין כי סעיף 08/05 בנוהל "הקצאת דירות בדיור ציבורי" של משרד הבינוי והשיכון, מדגיש כי בעלות בדירה יכולה להיות אף במשותף עם אחרים. שם מוגדר "מחוסר דיור" כך:"יחיד/ה בגיל 21 ומעלה או משפחה (כל אחד מבני המשפחה) שאין ולא היו להם לאחר 1/6/71 בנפרד או במשותף עם אחר/ים זכויות כלשהן בדירה או בחלק מדירה או בדירה בשלבי בנייה" (סעיף 2.3 לנוהל).

    

   4.ב. חזקת תקינות פעולת הרשות המנהלית

   העותר טוען כי אותה הוראת שעה, בה נקבע אותו סכום מינימום נקבעה בחוסר סמכות של המשיבה 2. לשיטתו, רשות מוסמכת לפעול רק מכוח הסמכה מפורשת בחוק, והחוק אינו מאפשר לה לקבוע הוראות מסוג זה.

    

   טענה זו של העותר דינה להידחות. העובדה כי דיור ציבורי נמצא במחסור מחייב לקבוע קריטריונים ברורים ולבחור בין תושבים שמעוניינים להיעזר ברשויות ולהשתכן בדיור ציבורי. זהו תפקידו של משרד השיכון. דווקא העובדה שהחוק אינו קובע קריטריונים ברורים, מחייבת שלא ייפגעו אנשים שקיבלו סכומים מינימליים ממכירת דירתם. על כן ראוי הוא כי משרד השיכון יקבע קריטריונים ברורים לעניין זה, הן כדי למנוע שרירות, הן כדי לוודא כי יזכו במשאבי הדיור הציבורי, רק מי שללא דיור ציבורי לא יוכל להתקיים בכבוד.

    

   קריאת הוראת השעה יחד עם לשון נוהל מס' 08/05 של משרד השיכון דווקא מדגישה את תכלית הוראת השעה. – לתת את הדיור הציבורי, הנמצא במחסור משווע, לאותם אלו שיש בידם הכי פחות משאבים.

    

   אולם, כאמור, ממילא הוראת השעה אינה חלה במישרין על המקרה שלפניי (היה ראוי כי יקבעו קריטריונים מעודכנים גם לעניין זה), ועל כן יש לבחון האם החלטת המשיבות חורגת ממתחם המידתיות באופן המחייב את התערבות בית המשפט.

    

5. משמעות המחסור הכבד בדיור הציבורי

   הבעייתיות, במקרה שלפניי, אינה באופן הפעלת שיקול הדעת של המשיבות במקרה זה, אלא במחסור המשווע בדיור ציבורי. דיור ציבורי בישראל הוא משאב הנמצא בחסר אדיר גם בימים כתיקונם, כאשר נראה כי מגפת הקורונה, רק תחמיר את צד הביקוש לדיור הציבורי. כמות המשפחות הממתינות לתורן (לאחר שנמצאו זכאיות) הוא ארוך, וצפוי להתארך אף יותר. למרבה הצער, קיימים אנשים רבים, שנסיבות חייהם קשות ומורכבות, ואף-על-פי-כן לא יוכרו כזכאים לדיור ציבורי (לאור הקריטריונים המצומצמים), ואף אם יוכרו, לעיתים ימתינו בתור שנים עד שתאבד זכאותם (במקרה בו, למשל, ילדים קטינים הפכו לבגירים).

    

   קביעת תבחינים אלו, ומתן דיור ציבורי רק לנזקקים ביותר תהיה סבירה ומידתית עד לשלב בו תיפגע זכותם לקיום מינימלי בכבוד של חלק מאלו שלא יזכו לדיור ציבורי.

    

   כפי שציינה כב' השופטת ד' ברק-ארז בעע"מ 2414/17 ירדנה קלדרון נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות (פורסם בנבו, 2018, להלן: עניין קלדרון): "הסיוע של המדינה לזכאי הדיור הציבורי הוא אחד הביטויים של ההגנה על הזכות החוקתית לקיום מינימלי בכבוד." היינו, ככל שיגיע היום כי התבחינים וההמתנה יביאו לכך שללא דיור ציבורי אנשים לא יזכו לקיום מינימלי בכבוד, יהיה צורך בפתרון שונה, מערכתי.

    

   עם זאת, אין זה מצב הדברים במקרה שלפניי. כל עוד המשיבות יאפשרו לעותר לחיות בדירה, מה שיענה על זכותו לקיום מינימלי בכבוד, אזי החלטתן הינה מידתית.

    

   במקרה זה הוצעו לעותר דירות אחרות, קטנות יותר (אם כי לדברי המשיבות הן הוצעו לפנים משורת הדין). ככל שההחלטה לפנות את העותר מדירתו, לא תוביל להשלכתו לרחוב, אלא למעבר לדירה קטנה יותר המתאימה לצרכיו, מדובר יהיה בהחלטה מידתית. אולם, וזאת יש להדגיש, אין מדובר בפעולה לפנים משורת הדין של המשיבות. המשיבות מחויבות, קודם לפינויו של העותר מדירתו לאתר לו דירה חלופית (או במסגרת דיור מוגן) המתאימה לגילו ומצבו הפיסי והבריאותי. בעניין קלדרון, פונתה גב' קלדרון מדירתה במסגרת פרוייקט פינוי בינוי, ונותרה למעשה ללא פתרון. בית המשפט העליון עמד על כך כי זו דרך פעולה שאינה תקינה.

    

   כמובן, שמעבר דירה במצבו של העותר אינה דבר של מה בכך, ואכן, מדובר בהרעת תנאים של העותר, נוכח העובדה שהוצעה לו דירה קטנה יותר. ברי כי הדבר יקשה על העותר במידת מה, אך מנגד יאפשר לאחרים, אשר חיים בעוני משמעותי ומשוועים לדיור ציבורי, ליהנות מדירה זו, וכך נראה שמדובר באיזון אינטרסים מידתי. ברור גם כי הדירה שבמחלוקת היא הרבה מעבר לקורת גג עבור העותר. היא הייתה עבור העותר בית במשך תקופה ממושכת ובה נוצרו זיכרונות וחוויות. אין ספק כי לדירה זו יש גם ערך סנטימנטלי משמעותי עבור העותר, וכי החלפתה באחרת לא תוכל להיות תחליף מלא ושלם. עם זאת, לצערי, נימוק זה אינו מספק כדי להצדיק התערבות של בית המשפט בהחלטת הרשויות המנהליות כדי לאפשר לעותר להתגורר בנכס זה. יודגש, כי הישארותו של העותר בדירה, תגרום בוודאות למניעה מאחרים, ככל הנראה משפחה עם ילדים, להתגורר בנכס זה ולצבור לעצמם חוויות וזיכרונות חדשים, כמו הזדמנות לעתיד טוב יותר. לפיכך, ובלב כואב, מצאתי כי דין העתירה להידחות.

    

6. המשמעות האופרטיבית של ההחלטה

   כאמור, המשיבות הציעו לעותר פתרונות שונים של מעבר לדירת חדר, דירה עצמאית או במסגרת דיור מוגן. לטענתו, הפתרונות שהוצעו אינם מתאפשרים במצבו הבריאותי (מדובר בקומות גבוהות). כפי שציינתי, לא ניתן לפנות את העותר מבלי לדאוג לו לדיור חילופי מראש, כאמור בעניין קלדרון.

    

   על המשיבות למצוא לעותר פתרון דיור המתאים לגילו ומצבו הבריאותי. עם זאת, העותר לא יוכל לסרב לעבור לדירת חדר או לדיור מוגן המותאמים למצבו הפיסי והבריאותי.

    

   לאור מצב החירום החל כעת בשל מגפת הקורונה, ולאור מצבו הבריאותי של העותר והימנותו על קבוצת הסיכון, לא יועבר העותר מדירתו עד לחלוף המשבר, והסרת הסגר או הבידוד לכלל האנשים בגילו ובמצבו. רק אז, ורק לאחר שימצא עבורו דיור חלופי, כאמור לעיל, ניתן להורות על פינויו מהדירה.

    

    

    

    

   לעניין ההוצאות – על אף דחיית העתירה, ונוכח מצבו הרפואי והכלכלי המורכב של העותר, כל צד יישא בהוצאותיו.

    

   ניתן היום, ו' ניסן תש"פ, 31 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.