התובעים, בני זוג, עתרו לקבלת פיצוי, נוכח מחדל נטען מצד הנתבעות, אשר הביא ללידתו של העובר שהיה ברחמה של התובעת ללא רוח חיים, בשבוע ה-38 להיריון.
הרקע לתביעה וטענות הצדדים
1.התובעת, ילידת 1994, שהייתה בהריונה הראשון, הגיעה לבית החולים של נתבעת 1 (להלן: "בית החולים") לאחר שהופנתה לשם ממרפאת אבו דיס בשל חשד לירידת מים מוקדמת, בשבוע ה-38 להריונה.
2.לטענת התובעים, עם קבלתה של התובעת לבית החולים, היא נבדקה על ידי רופא, אשר אישר את דבר ירידת המים, ובנוסף, ביצע בדיקת אולטרסאונד שלימדה כי העובר חיוני ועם דופק תקין. התובעת חוברה למוניטור, ככל הנראה – כך נטען – בשעה 12:50 למשך כ-40 או 50 דקות, שתוצאותיו פורשו על ידי הצוות הרפואי כתקינות. לפיכך, התובעת נותקה מהמוניטור למשך למעלה משלוש שעות. בשעה 17:10, חוברה התובעת פעם נוספת למוניטור, והאחות, שלא הצליחה להדגים דופק עוברי, הזעיקה למקום רופא תורן, שגם הוא לא הצליח להדגים דופק עוברי. הרופא ביצע בדיקת אולטרסאונד שלימדה כי העובר מת ברחם. בהמשך, בוצע זירוז לידה, והעובר נתגלה מת כשחבל הטבור כרוך פעמיים על צווארו. נתיחה שבוצעה בעובר לימדה, לשיטתם, כי מדובר בתינוק שהיה בריא עובר ללידתו.
3.לטענת התובעים, בית החולים התרשל ולא פעל לפי הסטנדרט הסביר והמקובל ברפואת נשים ויילוד, וגרם לכך שהוחמצה ההזדמנות לגלות במועד את המצוקה העוברית שגרמה למותו של העובר, וכפועל יוצא מכך, נמנעה האפשרות להציל את העובר באמצעות ניתוח קיסרי מוקדם ודחוף.
4.התובעים, טענו גם לנזק ראייתי, בשל כך שהרשומות הרפואיות המתעדות את האבחנה ו/או הטיפול בתובעת, הן חסרות, חלקיות ונוהלו ברשלנות, ובניגוד לדין ולנהלים. כך, בין היתר, חלק מגיליון הניטור אינו מגלה את שעת ההתחלה והסיום שלו, והוא אינו חתום בידי רופא. למעשה, נטען, כלל לא ניתן לדעת מי פענח את הניטור, ואף לא אם מדובר במוניטור שהיה מחובר לתובעת. נטען גם, לפגיעה באוטונומיה נוכח הסתרת מידע שהיה מסייע לתובעים לקבל החלטה מושכלת על המשך הלידה ומעבר לניתוח קיסרי, נוכח סימני המצוקה העוברית שהופיעו בניטור.
5.התובעים טענו כי איבדו את עולמם עם הולדת העובר ללא רוח חיים, עובר ששלוש שעות קודם לכן מצבו היה תקין. הטרגדיה שפקדה את התובעים במות ילדם הראשון, גרמה להם למפח נפש גדול. התובעת אף פיתחה בשל כך תסמונת דחק קשה ביותר, ועד היום היא סובלת מתסמונת דחק פוסט-טראומטית קשה, שגרמה לה לאובדן כושר ההשתכרות ולצורך בקבלת עזרה.
6.הנתבעות כפרו במיוחס להן. לטענתן, לתובעת בוצעו כל הבדיקות שנדרשו במצבה וכלל הפעולות נעשו לפי סטנדרט סביר. הטיפול שהתובעת קיבלה בבית החולים, כך נטען, היה הטיפול המקובל בכלל בתי החולים בישראל, והנזק שנגרם לתובעים היה בלתי צפוי ובלתי ניתן לאבחון ולחיזוי מראש. לטענת הנתבעות, אין קשר סיבתי בין מות העובר לטיפול שקיבלה התובעת בבית החולים. הנתבעות שללו כל רשלנות מצדן ומצד רופאי בית החולים, ושללו חוסר ברשומות הרפואיות. הנתבעות הוסיפו כי הנזק שנגרם לתובעים הוא, בין היתר, פועל יוצא של מחדליהם של התובעים עצמם, אשר לא מסרו לבית החולים כרטיס מעקב הריון בקופת חולים, או כל מסמך אחר המתעד את מעקב ההיריון של התובעת, ואף הסתירו מידע מבית החולים. הנתבעת גם כפרה בנזק הנטען ביחס למצבה הרפואי של התובעת.
המסכת הראייתית
עדות התובעת
התובעת תמכה את טענותיה בעדותה ואילו הנתבעות הצטיידו בעדותו של ד"ר חוסני סמארה, עובד בית החולים.
7.בתצהירה, ציינה התובעת, כי במהלך הריונה היא ביצעה את כל הבדיקות שנתבקשה וההיריון היה תקין. ביום 30.05.15 היא חשה בירידת מים ופנתה במהירות למרפאה באבו-דיס, שם ביצעה את מעקב ההיריון. היא אובחנה במקום על ידי רופא שהפנה אותה בדחיפות באמצעות אמבולנס לבית החולים. עם הגעתה לבית החולים היא נבדקה על ידי רופא, שביצע גם בדיקת אולטרסאונד, וציין בפניה כי העובר בסדר. היא חוברה למוניטור למשך כשעה, ואז נותקה, ונאמר לה שיש להמתין להתחלת צירי הלידה. כך היא המתינה מספר שעות, עד אשר הגיעה אחות וחיברה אותה למוניטור. או אז, היא הבחינה בהבעת פניה של האחות המלמדת על בעייה כלשהי. האחות הזעיקה רופא שעשה לה בדיקת אולטרסאונד ולאחר כרבע שעה הודיע לה על מות העובר. בחלוף מספר שעות, היא עברה זירוז לידה, והעובר שנולד מת, נותח. היא ציינה, כי לאחר שחרורה מבית החולים היא הופנתה לבדיקת קרישיות יתר ואכן נמצא כי יש לה נטייה לקרישיות יתר. היא ציינה כי איש לא התריע בפניה על כך, וכנראה שבשל כך העובר מת. התובעת הוסיפה וציינה את תחושותיה הקשות לאחר "הלידה השקטה" שעברה ואיבוד העובר שנשאה ברחמה תשעה חודשים. היא הייתה במצב נפשי קשה מאוד ולמעשה, עד היום לא התאוששה מהאירוע.
8.בחקירתה הנגדית ציינה התובעת, כי את מעקב ההיריון ביצעה אצל רופא בשכונת עזרייה, ואישרה כי על אף שציינה בתצהירה כי עשתה את כל הבדיקות שנתבקשה, היא לא ביצעה סקירת מערכות ו"טריפלטסט", נוכח עצה שקיבלה מחברותיה שהינן רופאות העובדות בתחום זה. עוד ציינה התובעת בחקירתה, כי הגיעה למרפאה באבו דיס בערך בשעה 09:00, ושם נעשו לה בדיקות ראשוניות, אולטרסאונד ומוניטור. לאחר מכן, בשל חשש לירידת מים היא פונתה לבית החולים. התובעת ציינה גם, כי לאחר האירוע הזה, היא הפילה עוד שלוש פעמים, ורק לאחר מכן נולד לה תינוק בריא.
עדות מטעם הנתבעות
9.ד"ר סמארה העיד מתוך תיקה של התובעת, אודות הרישומים הרפואיים שמצא בו, ולא היה בעדותו מידע כלשהו שמסר מידיעתו האישית. הוא לא טיפל בתובעת ולא ערך כל מסמך הקשור אליה. עם זאת, בחקירתו הנגדית הוא נדרש למספר עובדות שציין בתצהירו, והתברר כי הן אינן נכונות. כך, למשל, הוא ציין בתצהירו, כי ד"ר סעאדה ג'אבר ייעץ למשפחת התובעת לבצע ניתוח שלאחר המוות לבירור סיבת המוות, אך הדבר לא נעשה. זאת, למרות שקיים מסמך של בית החולים המלמד על ביצוע נתיחה שכזו. הוא גם נדרש לתוצאות הבדיקה של דגימת השלייה שנלקחה, כפי שציין בתצהירו, והוא הבהיר כי לא ראה את תוצאות בדיקה זו.
עדויות המומחים מטעם הצדדים
לצד עדותה של התובעת ושל ד"ר מסארה, כל אחד מהצדדים תמך את טיעוניו בחוות דעת רפואית.
10.התובעים תמכו את טענותיהם בחוות דעתו של ד"ר רמי מאור, מומחה למיילדות וגניקולוגיה. ד"ר מאור קבע בחוות דעתו, כי לקראת סיום 72 הדקות בהן הייתה התובעת מחוברת למוניטור, תרשים המוניטור, שהיה תקין בתחילתו, הפך לחשוד, מצב דברים שחייב את המשך הניטור – דבר שלא נעשה. בנוסף, התובעת לא נבדקה במשך שלוש שעות, בניגוד לפרקטיקה הרפואית המקובלת המחייבת בדיקת יולדת באמצעות מוניטור עוברי לפחות פעם בשעתיים, גם כשאין כל אירוע חריג. בנוסף, ישנה חשיבות להזהיר את היולדת ולהדגיש בפניה כי עליה לעקוב אחר תנועות העובר, ובמידה והיא חשה ירידה בתנועותיו, עליה לפנות לצוות הרפואי בדחיפות. לדבריו, אם היה נעשה מעקב רפואי כנדרש, הייתה נמנעת, בסבירות גבוהה, הטרגדיה.
11.בחקירתו הנגדית, הבהיר ד"ר מאור, כי בכל הנוגע לחיבור יולדת למוניטור קיימות שתי שיטות. האחת, חיבור רציף למוניטור, הנעשית במקום בו קיימים האמצעים לכך. השנייה, חיבור למוניטור כל שעתיים, כשבתווך משתמשים במכשיר ייעודי אחר לשמיעת דופק העובר. בד בבד, מסבירים ליולדת כי עליה לתת את תשומת לבה לתנועות העובר. הוא אישר, כי אינו מכיר נוהל המחייב ניטור כל שעתיים, אך הדגיש כי זו הפרקטיקה שהוא מכיר מ-42 שנות עבודתו כגניקולוג. כן הבהיר, כי ירידת מים מהווה תחילת לידה לעניין זה, אך בד בבד אישר כי היולדת לא הייתה בשלב של "לידה פעילה" (שלב המותנה בפתיחה גדלה של צוואר הרחם) שעה שהתקבלה בבית החולים.
12.יצוין, כי ד"ר מאור טען בחוות דעתו, כי מהחומר הרפואי שעמד בפניו הוא למד, כי במסגרת הזמן שמהשעה 12:44 עד השעה 13:57 חוברה התובעת לשני מכשירי מוניטור שונים, או לחילופין, הוחלף הנייר הטרמי במכשיר המוניטור. זאת למד מכך, שהמספרים הסידוריים בנייר המוניטור שונים. הרישום הראשון היה משעה 12:44 עד השעה 13:24, והשני – מהשעה 13:24 ועד השעה 13:57. לדבריו, בעוד שהתרשים הראשון תקין לכל ארכו ללא סימני מצוקה עוברית, התרשים השני החל מהשעה 13:24, הינו תרשים חשוד, שבו נעלמה השונות של פעימות לב העובר. מצב שכזה תואם תחילתה של מצוקה עוברית או כניסת העובר למצב של שינה פיזיולוגית. כך או כך, מדובר במצב המחייב המשך חיבור היולדת למוניטור.
13.גם בחקירתו בבית המשפט, שב ואישר ד"ר מאור, כי הניטור הראשון (זה המתחיל במספר 56737 ומסתיים במספר 56742) הוא תקין, והוא הסתיים בשעה 13:21 או 13:22. לעומת זאת, באשר לניטור השני (המתחיל במספר 10616 ומסתיים במספר 10621 כשאין עליו תיעוד של השעה בו הוא נעשה), ציין ד"ר מאור, כי למעשה, ניתן לראות שישנו שטח שלם, של כעשר דקות, שהמוניטור עבד מבלי שהיה מחובר ליולדת ועל כן אין תיעוד בדקות אלו. הוא ציין גם, כי על ניטור זה אין חתימה של רופא, לא ניתן לדעת כיצד הוא הסתיים, ולמעשה גם אין כל אינדיקציה כי הניטור הזה שייך לתובעת, מלבד העובדה שהוא היה מצוי בתיק הרפואי של התובעת שהועבר לעיונו. הוא הוסיף, כי ניטור זה מעורר חשד גדול באשר למצב העובר, מאחר ולא קיימת שונות בגרף המתעד את פעימות לבו.
14.עוד ציין ד"ר מאור בחוות דעתו, כי העובדה שהעובר נולד כשחבל הטבור כרוך על צווארו מעידה כי, ככל הנראה, מצב דברים זה היה קיים כבר בהגעתה של התובעת לבית החולים. מצב זה, מגביר את הסכנה, שהתממשה במקרה זה, להעדר אספקת חמצן, שעשויה להביא למות העובר ברחם.
15.בחקירתו הנגדית, עומת ד"ר מאור עם קביעתו כי העובר נולד ללא מומים, אל מול האמור בחוות דעתו של פרופ' מייזנר כי לאחר יילוד העובר המת, נמצאו בבדיקתו "עכירות דו צדדית של הקורניאה (לחמית העיניים י.מ.) ממצא המחשיד לקטרקט דו-צדדי, והפטוספלנומלגיה (הגדלת כבד וטחול י.מ.). בצילום חזה של הנפל, נמצאו ריאות היפופלסטיות (קטנות ובלתי מפותחות י.מ.) חבל הטבור, נמצא כרוך פעמיים סביב הצוואר". בתגובה, ציין ד"ר מאור כי הוא לא ראה את המסמך שפרופ' מייזנר ציטט ממנו. עם זאת הוא הוסיף, אין מדובר בהכרח במום שקדם ללידה, ואפשר שהטחול המוגדל הוא דבר שנגרם לאחר המוות, בימים שחלפו מאז הלידה ועד לבדיקת העובר, ולא היה קיים בזמן הלידה.
16.מנגד, הנתבעות תמכו את טענותיהן שלהן בחוות דעתו של פרופ' מייזנר, אשר לאחר בחינת האירוע באמצעות המסמכים הרפואיים שעמדו בפניו, קבע כי צוות בית החולים פעל כראוי לפי כללי הנורמה המקובלים. הניטור של העובר שבוצע עם הגעת התובעת לבית החולים היה תקין, ולמעשה התובעת כלל לא הייתה בלידה פעילה. תכנית הפעולה ביחס ללידה שלה הייתה תקינה. פרופ' מייזנר גם שלל את הטענה כי תרשים הניטור השני מלמד על מצוקה כלשהי של העובר. לדבריו, ההיפך הוא הנכון, והתרשימים, שניהם, מלמדים על מצב תקין של העובר. לדבריו, לא היו כל אינדיקציות למצוקת העובר: לא מים מקוניאליים, לא האטות בקצב הלב של העובר, ולא דימום לידני.
17.פרופ' מייזנר הוסיף, כי לאחר הלידה, נצפו בעובר פתולוגיות שחייבו ניתוח שלאחר המוות, שחרף המלצת הצוות המטפל, לא בוצע. בחקירתו בבית המשפט הוסיף, כי לצד המומים שנתגלו בעובר לאחר הלידה, ייתכן גם שהוא מת כתוצאה מזיהום. פרופ' מייזנר אף הצביע על מעקב ההיריון החסר של התובעת, אשר לא ביצעה בדיקת שקיפות עורפית, סקירת מערכות וסקר ביוכימי בשליש השני של ההיריון ועל כן לא ניתן לדעת על מצבו הרפואי של העובר טרם הלידה.
18.בחקירתו הנגדית, שלל פרופ' מייזנר את הטענה כי אם היו מנטרים את התובעת מרגע הגעתה לבית החולים באופן רציף, היו בהכרח מאתרים את המצוקה העוברית. שכן, אין כל אינדיקציה לכך שהעובר סבל מבעייה שהייתה ניתנת לגילוי בניטור. הוא ציין, כי התובעת לא הגיעה במצב של לידה, כי אם במצב של ירידת מים בלבד. היא חוברה למוניטור שהראה פעילות עוברית תקינה, וציינו בפניה כי אם בתוך 24 שעות לא תתפתח לידה, יזרזו את תהליך הלידה. בכך, נטען, פעל בית החולים כמקובל בכל בתי החולים בישראל. הוא הבהיר, כי כל עוד שליולדת אין צירי לידה, אין צורך להמשיך ולנטר את פעילות העובר לאחר שבוצע ניטור שהעלה שמצב העובר תקין. הוא שב וציין, בהתייחס לניטור השני, כי הוא אינו סבור שהוא מלמד על מצב פחות טוב של העובר, מאשר הניטור הראשון. שכן, גם הניטור השני תקין, ומלמד על האצות בקצב הלב של העובר. הוא אישר, כי לעיתים ניתן לזהות בניטור בעייה המלמדת שחבל הטבור כרוך סביב צווארו של העובר. ואולם, במקרה זה, לא ניתן ללמוד על כך מהניטור.
19.עוד לדבריו, גם ביצוע ניטור בהפרש של ארבע שעות, אין בו חריגה מפרקטיקה מקובלת. במקרה זה, נעשה לתובעת מוניטור נוסף בשעה 17:00, כשעתיים לאחר שהתקבלה במחלקה, ומדובר בזמן סביר. כשנשאל, מניין הוא יודע שהתובעת הועברה למחלקה בשעה 15:00, השיב כי אין לכך עדות בחומר הרפואי, אך הזמן שעובר מקבלת יולדת במיון ועד להעברתה למחלקה, עורך בדרך כלל לפחות שעתיים.
20.גם העובדה שהתובעת הגיעה לבית החולים בשל ירידת מים שמיעטה את מי השפיר, לא מחייבת ניטור רציף, כל עוד הניטור שבוצע הדגים מצב עוברי תקין. גם בדיקת האולטרסאונד שבוצעה עם הגעת התובעת לבית החולים לימדה על מדדים סבירים, הגם שמדדי העובר תאמו את שבוע ההיריון, גם אם התוצאות תאמו שבוע או שבועיים מוקדמים יותר.
21.פרופ' מייזנר אישר בחקירתו הנגדית, את החשיבות של האמירה ליולדת כי עליה להיות ערנית ולעקוב אחר תנועות העובר, ולדבריו אין ספק שהדבר נעשה גם במקרה זה. מדובר, כך לדבריו, ב"אלף-בית" של הדרכת אישה בהיריון. לדבריו, מנחים בכך כל אישה בהיריון מתחילת ההיריון, והתובעת בוודאי ידעה זאת בהיותה בחודש התשיעי להריונה. העובדה שאין רישום על כך שהדבר נאמר לתובעת, אינה מלמדת כי הדבר לא נאמר לה, מאחר ומדובר בדבר שנעשה בשגרה. לדבריו "יש גבול למה שאפשר לרשום".
דיון והכרעה
בשים לב למכלול הראיות, ניתן לקבוע את העובדות הבאות:
22.התובעת התקבלה בבית החולים בסמוך לשעה 13:00, לאחר שהופנתה לשם מהמרפאה באבו דיס, אליה הגיעה בשל ירידת מים. עם הגעתה לבית החולים, חוברה למוניטור, כשעל גבי תרשים המוניטור מצוין כי היא חוברה אליו בשעה 12:43. מהתרשים גם עולה כי היא הייתה מחוברת אליו עד השעה 13:24 (אכן, קיים קושי בכך ששעת הקבלה לבית החולים נרשמה כשעה 12:55 כשהניטור החל בשעה 12:44, אך הדעת נותנת כי נפלה טעות ברישום). ניטור זה נמצא תקין. יצוין, כי אמנם אין כל אינדיקציה לכך כי תרשים ניטור זה הוא אכן של התובעת, בהעדר רישום שמה על גביו. ברם, למעשה בעניין זה לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, ולוּ בשל כך שתרשים הניטור נמצא בתיקה הרפואי של התובעת והוא תאם את השעה בה היא נוטרה, גם לפי עדותה שלה. יצוין, כי לפי עדותה של התובעת, היא גם נבדקה באולטרסאונד שנמצא תקין.
23.העובדה הבאה הידועה היא, כי בסמוך לאחר השעה 17:00 חוברה התובעת פעם נוספת למוניטור, ואז התברר כי העובר כבר אינו חי. גם בעניין זה, לא הוצג תרשים המוניטור שמלמד זאת, אפשר מפני שלא נוצר כזה, וגם לא הוצג תצלום האולטרסאונד שבוצע בשלב זה. מכל מקום, גם עובדות אלו לא היו שנויות במחלוקת ותאמו את עדות התובעת.
24.בכל הנוגע למסגרת הזמן שמשעה 13:24 ועד השעה 17:00, אין כל אינדיקציה לבדיקה כלשהי שנערכה לתובעת. וכפי שעלה מעדותה, שלא נסתרה, לא נערכה לה כל בדיקה בפרק זמן זה. הנתבעת לא הביאה את הרופא, או מי מהצוות הרפואי שטיפל בתובעת, כדי לסתור את טענת התובעת בעניין זה, ולא הביאה כל ראיה, ולמעשה אף לא טענה, לקושי שהיה בהבאת מי מעדים אלו (גם אם אינם עובדים בבית החולים כיום), וההנחה, בהתאם לפסיקה, היא אפוא, כי לוּ אחד מאלו היה מתייצב למתן עדות, הוא היה מאשר את עדות התובעת.
25.עדותה של התובעת, כי במהלך שהותה בבית החולים, בכלל זה לאחר סיום הניטור שנעשה לה עם הגעתה לבית החולים, לא נאמר לה כי עליה לתת את תשומת לבה לתנועות העובר, ולדווח לצוות הרפואי בכל מקרה שהיא אינה מרגישה תנועות שכאלו, גם היא – לא אך שלא נסתרה, אלא מתחזקת מהעובדה, כי אין תיעוד בגיליון הרפואי לכך שדברים מעין אלו נאמרו לה. פרופ' מייזנר שנדרש לעניין זה בעדותו בבית המשפט, אמנם טען כי אין ספק שהדבר נאמר לתובעת על אף שהדבר לא זכה לתיעוד, שכן "יש גבול למה שאפשר לרשום". ברם, בד בבד הוא ציין כי במחלקה שהוא מנהל מקפידים על כך.
26.כך או כך – ועל אף שעל פניו נדרש רישום של מתן הוראות של רופא למטופל (השוו: ע"א 754/05 לוי נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פ"ד סב(2) 218 (2007)), משעה שהרופא שטיפל בתובעת או כל אדם אחר מהצוות הרפואי שטיפל בה, לא זומן למתן עדות בידי הנתבעות, לא ניתן כלל להוכיח כי הדברים נאמרו לתובעת. אדרבה, משלא הובא איש מהצוות הרפואי לעדות, בהתאם להלכה הפסוקה, חזקה, כי אם היה מי מהם מתייצב למתן עדות, עדותו הייתה מחזקת את גרסת התובעת, גם בעניין זה.
27.באשר לניטור השני (ממספר 10616 ועד מספר 10620), למעשה, לא ניתן לקבוע באיזה שעה הוא נעשה. גם לא ניתן לקבוע שהוא שייך לתובעת, כפי שכאמור, לא ניתן לקבוע זאת בוודאות ביחס לניטור הראשון, בהעדר ציון שמה של התובעת על גביו. ברם, גם ניטור זה היה בתיקה של התובעת, ומכאן יש להניח שהוא שייך לה. לפי הרישום על גביו, הוא מיום 30.05.15. על רישום זה אין חתימה של רופא בסיומו. מצב דברים זה, בו לא ניתן לדעת מתי נעשה ניטור זה, נוכח ליקויים של בית החולים ברישום הניטור - העדר חתימת רופא, העדר שעה על גבי הניטור והעדר רישום בגיליון הרפואי על ביצועו, מביא לכך שיש להניח שתי אפשרויות: האחת, שניטור זה לא היה במסגרת הזמן שבין הניטור הראשון לשעה 17:00, כי אם במרפאה באבו דיס, כסברה שהועלתה במסגרת הדיון, אך אין לה כל אחיזה ובסיס בחומר שהוגש. והשנייה, שמדובר בניטור שנעשה לאחר הניטור הראשון, אם בהמשך ובסמוך לו, במכשיר אחר, ואם במועד הגעת התובעת למחלקה לאחר שהועברה אליה מהמיון.
28.מאחר והרישום על גבי הניטור חסר, בשל מחדל של בית החולים, הרי שמחד, לא ניתן לקבוע כי ניטור זה נעשה בין השעה 13:24 לשעה 17:00. והמסקנה היא, כי לא הוכח קיומו של ניטור במשך למעלה משלוש וחצי שעות, ואכן אין תיעוד לניטור שכזה בגיליון הרפואי. מאידך, יש להניח, כנגד בית החולים, כי מדובר בניטור שנעשה בפרק הזמן האמור, ולא הייתה התייחסות לתוצאותיו, שכן כאמור, הוא לא נחתם בסופו, כמקובל.
29.מכלול הדברים עד עתה מלמד, כי יש להניח לרעת בית החולים, בשל מחדליו, כי לא נאמר לתובעת כי עליה לתת את תשומת לבה אודות תנועות העובר ולדווח על כל בעיה לצוות הרפואי; כי לא נעשתה כל פעולה מסיום הניטור בשעה 13:24 ועד השעה 17:00; אך בדב יש להניח לרעת בית החולים גם כי הניטור הנוסף שנעשה לתובעת (ואפשר שנעשה בין הניתור הראשון לשעה 17:00) ועמד, או היה אמור לעמוד בפני הצוות הרפואי, לא נבחן על ידם.
30.השאלה הבאה שיש לתת עליה את הדעת היא, מה המשמעות שיש לייחס לעובדות אלו, הן ביחס לשאלה האם מדובר ברשלנות של בית החולים, ובמידה וכן – בשאלת הקשר הסיבתי בין מחדלים אלו למותו של העובר.
31.באשר לאי האמירה לתובעת כי עליה לתת את תשומת לבה אודות תנועות העובר ולדווח על כל בעיה לצוות הרפואי. כאמור, גם פרופ' מייזנר, מטעם הנתבעות, אישר קיומה של חובה זו והסביר את חשיבותה. אפשר שעניין זה הובהר לתובעת פעמים מספר במהלך הריונה, אך אין בכך כדי להקהות את המחדל שבאי אמירת דבר זה לתובעת, דווקא בשלב זה כשהיא בבית החולים, וסבורה שהיא תחת השגחה. יש לזכור, כי מדובר היה בלידה ראשונה של התובעת, והמתח, כמו גם אי הידיעה, דרשה את הפניית תשומת לבה באופן מיוחד, לדברים שעליה לתת את דעתה. בפרט, נוכח העובדה כי התובעת הובהלה לבית החולים בשל ירידת מים. משהדבר לא נעשה, פשיטא כי מדובר במחדל של בית החולים.
32.מכאן למשמעותה של העובדה השנייה שנקבעה, היינו העדר ניטור בין השעה 13:24 ועד השעה 17:00, מתוך הנחה כי הניטור השני (ממספר 10616 ועד מספר 10620), לא נעשה לתובעת בבית החולים. הטענה שבפי התובעים, בהקשר זה, הייתה, כי קיים נוהל לפיו יש לבצע ניטור ביולדת, לכל יולדת, לכל הפחות כל שעתיים. ליתר הדיוק, המחלוקת בין המומחים הייתה האם קיים נוהל לפיו, יש לבצע בכל שעתיים, ניטור ליולדת במצבה של התובעת, היינו לאחר ירידת מים אך ללא "לידה פעילה" (שעל היותה של התובעת במצב זה הייתה הסכמה בין המומחים).
33.ברם, התובעים לא הגישו לבית המשפט נוהל שכזה. חלף זאת, ב"כ התובעים בחר בסיכומיו להפנות לפסק הדין בע"א 754/05 בעניין לוי, שם, לטענתו, נקבע כי קיימת חובת ניטור בכל שעתיים, קביעה שהתבססה על נוהל "עשייה סיעודית בחדר לידה... מיון וקבלת יולדת" מיום 2.05.91, שהוגש לעיון הערכאה המבררת באותו עניין. ברי, כי לא ניתן להוכיח קיומו של נוהל בדרך זו, וככל שהתובעים רצו להוכיח קיומו של נוהל המחייב ניטור כל שעתיים של יולדת במצב בו הייתה התובעת, היה עליהם להגיש את הנוהל כחלק מראיותיהם. משלא עשו זאת, לא ניתן להסתמך על פסק הדין, בפרט כאשר כלל לא ניתן לדעת האם הנוהל עדיין תקף (שכן חלפו כ-20 שנים מאותו אירוע שנדון בעניין לוי), ולאיזה שלב בלידה הוא מתייחס. יש לציין, כי בעניין לוי מדובר היה ביולדת אשר הייתה במצב לידה מתקדם יותר מאשר התובעת.
34.הדבר נכון במיוחד, שעה שהמומחה מטעם הנתבעות שלל קיומה של חובה מעין זו, ובפרט כשהמומחה מטעם התובעים, ד"ר מאור, במענה לשאלה בעניין זה השיב כי הוא אינו יכול להצביע על נוהל שכזה, והוסיף כי קביעתו זו מבוססת אך על 42 שנות עבודתו כגניקולוג (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 14).
מכאן, כי גם אם לא נעשה ניטור לתובעת בין השעה 13:24 ועד השעה 17:00, לא ניתן לקבוע כי מדובר במחדל.
35.מכאן, לשאלת המשמעות של הניטור השני (ממספר 10616 ועד מספר 10620), לפי האמור, כי יש להניח כנגד בית החולים (בהעדר ראייה אחרת ובשל מחדלי בית החולים ברישום, בכלל זה בפרט ביחס לתרשים ניטור זה) שהניטור השני נעשה בבית החולים בין הניטור הראשון לשעה 17:00.
36.בעניין זה, יש לתת את הדעת למחלוקת שבין המומחים, האם תרשים ניטור זה מלמד על מצוקה עוברית, שהצריכה, למצער, ניטור התובעת באופן רציף או כל פעולת אחרת, או שמדובר בניטור תקין. ד"ר מאור, טען, כאמור, כי מדובר בתרשים חשוד שבו נעלמה השונות של פעימות לב העובר, שיכול להעיד על תחילת מצוקה עוברית או על כניסה למצב של שינה פיזיולוגית, שחייב את המשך הניטור והמעקב. מנגד, פרופ' מייזנר טען, כי תרשים ניטור זה הוא תקין לגמרי, ללא כל האטות או ירידה בוריאביליות. פרופ' מייזנר ציין כי לטעמו, טעותו של ד"ר מאור נבעה מכך, שבצילום התרשים שהועבר לעיונו, הרישום "נמרח" ונראה ארוך יותר מהרגיל. דברי זה הטעה את ד"ר מאור לסבור כי ישנה ירידה בוריאבליות. ואולם, עיון בתרשים המקורי מלמד כי אין בכך ממש. לטעמי, אין צורך להכריע בין דעות אלו, בפרט כשאין מי מהם הסבור שמדובר בממצא מובהק. ואבהיר.
37.הנה כי כן, ייתכנו מקרים בהם תרשים ניטור ילמד באופן חד משמעי על קיומה של בעיה, מצוקה עוברית או אחרת. ייתכנו מקרים בהם תרשים ניטור ילמד באופן חד משמעי כי לא קיימת כל בעיה עם העובר. אך, בהחלט ייתכנו מקרי גבול, בהם, גם בזמן אמת, תיפול מחלוקת בין הרופאים, האם מצב דברים זה מלמד על מצוקה הדורשת המשך ניטור או בירור או מעקב בדרך אחרת, או שמא אין מדובר במצב דברים בלתי תקין הדורש המשך הניטור או הבירור. ייתכן, ומצב הדברים של הניטור שבפני הוא כזה. בנסיבות אלו, שעה שהרופא אשר טיפל בתובעת, לא התייצב למתן עדות, וגם לא רופא אחר שעיין בתרשים הניטור בזמן אמת, לא ניתן לדעת, האם בשעה שהוא הבחין בתרשים הניטור (אם הבחין), הוא סבר כי מדובר במצב תקין, אם לאו. אפשר שהוא הבחין בבעיה כלשהי, אך לא פעל כפי שמצופה ונדרש ממנו. משעה שהנתבעת לא זימנה אותו לעדות, לא ניתן היה לעמוד על כך, וממילא יש להניח, בהתאם לחזקה האמורה, הקבועה בפסיקה מקדמת דנא, כי לוּ היה מתייצב, עדותו הייתה תומכת בגרסת התובעת, לפיה הוא התרשל בטיפול, שעה שלא פעל כמצופה ממנו חרף התרשמותו מתרשים הניטור בדבר קיומה של מצוקה עוברית.
38.מסקנה זו נכונה, גם אם הייתי סבור כי יש מקום להכריע בין המומחים. זאת, נוכח העובדה כי הניטור כלל אינו חתום בסופו, והסבר לכך לא ניתן. מאחר וכפי שהובהר, ולא הייתה מחלוקת, שרופא הבוחן תרשים ניטור מאשר זאת בחתימתו, יש להניח, למצער, כי במקרה זה, הרופא המטפל, או אחר, לא בחנו את הניטור, ואם היו עושים זאת, אפשר שהיו מחליטים כי מדובר במצב דברים, המחייב המשך ניתור או מעקב. ואם היו עושים זאת, היו מזהים את המצוקה העוברית בזמן אמת. משלא עשו זאת, הם לא יכלו לתת דעתם על אפשרות כי מדובר בניטור בעייתי, הדורש למצער המשך מעקב צמוד.
39.משהגענו עד הלום, ניתן לקבוע כי עובדה זו עצמה, שבית החולים התרשל בכך שלא הדגיש בפני התובעת את החובה לשים לב לתנועות העובר, מונעת את האפשרות לדעת, באיזה שלב מת העובר, ואפשר שאם הייתה התובעת נותנת דעתה לתנועות העובר, היא הייתה פונה לצוות הרפואי שהיה עורך את הבדיקות הנדרשות ואפשר שהיה עולה על המצוקה של העובר בשלב שעוד ניתן היה להצילו.
40.בנוסף, העובדה כי לא ניתן לדעת מתי נערך הניטור השני, ולא ניתן לדעת אם הרופא המטפל נתן דעתו עליו, בהעדר חתימה, נובעת מרשלנותו של בית החולים. משכך, יש להניח כי הניטור השני כלל לא נבדק, ואפשר שאם היה נבדק, הייתה מתקבלת החלטה כי מדובר במצב דברים, המחייב, למצער, המשך ניתור או מעקב, ואם היו עושים זאת, היו מזהים את המצוקה העוברית בזמן אמת. משלא עשו זאת, הצוות הרפואי לא יכול היה לתת דעתו על אפשרות כי מדובר בניטור בעייתי, הדורש למצער המשך מעקב צמוד.
41.לאמור, הימנעותו של בית החולים מלבדוק את הניטור השני, כמו גם הימנעותו מלהעמיד את התובעת על חובתה לשים לב לתנועות עוברהּ, העמידו את העובר בסיכון, שמא יתרחש דבר המחייב טיפול מיידי, מבלי שהדבר ייוודע במועד ומבלי שהטיפול יינתן.
42.השאלה הבאה שיש לתת עליה תשובה היא האם סיכון זה התממש, ועקב כך נגרם מותו של העובר. לאמור, האם מותו של העובר היה נמנע לוּ בית החולים לא היה מתרשל כאמור.
43.אכן, אין כל קביעה של מי מהמומחים מה גרם למותו של העובר. כאמור, לאחר לידתו כעובר מת, חבל הטבור נצפה כרוך פעמיים על צווארו. ברם, כפי שהסכימו המומחים, אין כל ראייה כי דבר זה גרם למותו של העובר, ובלידות רבות, בהן נולד עובר כשחבל הטבור כרוך על צווארו, הוא ממשיך וחי חיים בריאים ותקינים.
44.הנה כי כן, הקושי להוכיח מתי מת העובר, והאם היה ניתן להצילו לוּ היה מתגלה קיומה של מצוקה קודם לכן, הוא תוצאה של מחדלי בית החולים. וההלכה היא, "כי נזק ראייתי אשר נגרם על ידי הנתבע מצדיק בנסיבות מתאימות את העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. אם קיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר היה ניתן להוכיחן לולא התרשלות הנתבע – לולא הנזק הראייתי שגרם – תקבענה העובדות כטענת התובע, אלא אם ישכנע הנתבע שהעובדות הן כטענתו. במילים אחרות, נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנות הנתבע, עובר מן התובע אל הנתבע" (ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור, פ"ד נח(5) 54, 63 (2004)). בדומה, "גם התרשלות באי-קיומם של מעקב רפואי ובדיקות אשר עשויים היו להצביע על הגורמים לנזק, עשויה להעביר את נטל השכנוע אל הנתבע" (עניין מאיר, שם).
45.מחדליו הרשלניים של בית החולים, במקרה דנא, ביניהם העובדה כי לא הדגישו בפני התובעת שעליה לשים לב לתנועות העובר וליידע את הצוות הרפואי במקרה של אי הרגשת התנועות, כמו גם ההתעלמות מהניטור השני, בכך שהוא לא נבדק על ידי רופא, מצדיקים את העברת נטל ההוכחה אל בית החולים.
46.העברת הנטל משמעותה, כי עכשיו על בית החולים, להפריך, במאזן הסתברויות, את הטענה כי לוּ הייתה התובעת שמה לב להפסק תנועות העובר והיא הייתה פונה לצוות הרפואי ניתן היה לעלות על מצוקה עוברית בשלב מוקדם בו ניתן היה להציל את העובר. וכן, להפריך את הטענה כי לוּ היה רופא בוחן את הניטור השני, הוא היה מגלה כי קיימת מצוקה, ופועל באופן שהיה יכול להציל את העובר.
האם אכן, עלה בידי הנתבעות להפריך טענות אלו במאזן הסתברויות?
47.אכן, במהלך חקירתו הנגדית של ד"ר מאור, עלה כי הוא כלל לא נתן דעתו למסמך הרפואי המציין את המומים שנמצאו בעובר לאחר לידתו (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 12), על אף שמסמך זה היה מצוי בידי התובעים, שכן הוא צורף למוצגים שהוגשו על ידם. מדובר במסמך מהותי שיש בו כדי להשליך על סיבת מותו של העובר, ומשחוות הדעת נכתבה מבלי שהמומחה נתן דעתו על מסמך זה, קשה לתת משקל לקביעתו כי "מעקב רפואי אחר מצב העובר... היה בסבירות גבוהה מונע את הטרגדיה הקשה...". התייחסותו של ד"ר מאור במסגרת החקירה הנגדית, לאחר שהוצג לו מסמך זה, כי "טחול מוגדל יכול להיות סימן של אחרי המוות ולא משהו שהיה בזמן הלידה (שם, שורה 22), אין בה כדי לשנות מהמסקנה האמורה. מה גם, שהתייחסותו הייתה אך ורק לממצא אחד מתוך כלל הממצאים שנמצאו בבדיקה שלאחר הלידה. אדרבה, במענה לשאלה: "יכול להיות שמות העובר נבע מהמומים שאני ציינתי" השיב ד"ר מאור: "אני לא פתולוג, אני לא יודע" (שם, שורה 30).
48.מאידך, כאמור, הנטל בעניין זה מוטל לפתחן של הנתבעות, ופרופ' מייזנר קבע בשולי חוות דעתו בהאי לישנא: "לאחר הלידה בעובר נצפו פתולוגיות שחייבו ניתוח שלאחר המוות, כפי שהומלץ על ידי הצוות המטפל. כזה לא בוצע ככל הנראה, סיבת המוות תהיה אניגמטית, וחבל, שכן לא ניתן יהיה לייעץ לגבי הריונות נוספים של האישה". הנה כי כן, המומחה מטעם הנתבעת קבע במפורש, על אף שעם הולדת העובר לא נמצאו מים מקונייאלים, כי "סיבת המוות תהיה אניגמטית", ודי בכך כדי לקבוע, כי הנתבעות לא הרימו את הנטל - המוטל עליהן, כאמור – להוכיח כי סיבת המוות אינה קשורה למחדלי בית החולים. הטענה, כי נתיחה שלאחר המוות לא נעשתה בשל התנגדות התובעים, לא זכתה לאישוש כלשהו. אדרבה, עדות התובעת בעניין זה הייתה ברורה, לפיה לא הוצגה בפניה אפשרות שכזו, ובהעדר עדות סותרת (כאמור, העד מטעם הנתבעות לא ידע לומר דבר מידיעתו האישית), אין מקום לפקפק במהימנות גרסתה זו.
מכאן, אפוא, לפיצוי לו זכאים התובעים נוכח הפלת העובר בשל רשלנות בית החולים.
49.בעניין זה, המחלוקת בין הצדדים הייתה אך בשאלת גובה הפיצוי בגין "כאב וסבל". לא נתבע פיצוי בראש נזק אחר. גם הטענה בדבר נכות נפשית של התובעת שנטענה בכתב התביעה, נזנחה למעשה, לאחר שלא הובאה כל חוות דעת רפואית לתמיכה בטענה זו. התובעים עתרו לפיצוי בסך של 500,000 ₪ לכל אחד מבני הזוג, ואילו הנתבעות טענו כי לכל היותר יש לפסוק פיצוי בסך של 100,000 ₪ לשני בני הזוג יחד.
50.אכן, התובעים חוו טראומה קשה, עת איבדו ברגע אחד את תקוותם ללידת ילדם הראשון. ברם, יש לזכור, כי בדיקה של העובר לאחר לידתו כעובר מת, העלתה עכירות דו צדדית של הקורניאה (לחמית העיניים) ממצא המחשיד לקטרקט דו-צדדי, והפטוספלנומלגיה (הגדלת כבד וטחול). בצילום חזה של הנפל, ונמצאו ריאות היפופלסטיות (קטנות ובלתי מפותחות). כאמור, לא ניתן לקבוע כי אלו היו הסיבה למות העובר, אך אין ספק כי גם אם הוא היה נולד חי, הוא לא היה בריא לחלוטין. משמעות המומים שנתגלו על המשך חייו של העובר ותוחלתן, לוּ היה נולד חי, לא נתבררה, אך יש בכך כדי להשליך על גובה הפיצוי. העובדה כי התובעת לא ביצעה את מכלול הבדיקות הנדרשות במהלך הריונה – דבר שלא היה שנוי במחלוקת - גם היא מקשה לקבוע מסמרות בעניין זה, בכל הנוגע לתוחלת חייו של העובר ואיכות חייו לוּ היה נולד חי. כאמור, ד"ר מאור כלל לא ראה את המסמך המפרט את ממצאי הבדיקה של העובר לאחר לידתו, ולא ניתן לקבוע אחרת על סמך חוות דעתו.
51.בנוסף יש לציין בהקשר זה, את עדותה של התובעת עצמה כי בבדיקות שביצעה לאחר הלידה נמצא כי יש לה נטייה לקרישיות יתר, וכן לכך כי לאחר מות עוברה, היא הפילה עוד שלוש פעמים ורק לאחר מכן נולד לה ולבעלה, תינוק בריא.
52.בשים לב לאמור, אני סבור כי הפיצוי ההולם הינו סך של 180,000 ₪ לשני התובעים ביחד.
אני מחייב אפוא, את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 180,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 42,120 ₪.
ניתן היום, י"ב ניסן תש"פ, 06 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.
