פלונית נ' חברת אחוזת החוף ואח'

 צד שלישי: 

1. רשת ביטחון בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אלקושי

פסק דין

לפניי תביעה לפיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת לאחר שהותקפה על ידי אלמוני בשעת בוקר מוקדמת בחניון 'גולדה' בתל-אביב, חניון אותו מנהלת ומפעילה נתבעת 1, חברת אחוזות החוף בע"מ.

רקע

1. בתאריך 30.6.11 התקיים ברחבי העיר תל אביב אירוע 'לילה לבן', שבמהלכו מתקיימים מופעי חוצות ומוסדות תרבות, אומנות ומקומות בילוי פתוחים לאורך כל הלילה. התובעת, אז בת 25, הגיעה לתל אביב מעיר מגוריה והחנתה את רכבה בחניון 'גולדה', הסמוך למרכזי תרבות בלב תל אביב, באזור רחובות שאול המלך וברקוביץ' (להלן: "החניון").

למחרת בבוקר, בתאריך 1.7.11 בשעה 05:00 לערך, התובעת שבה לחניון כדי לקחת את מכוניתה. כאשר עמדה מול מכונת התשלום שבקומה (1-) וביקשה לשלם, אלמוני הגיח מאחוריה ותקף אותה. התובעת נאבקה בו, תוך שהתוקף מכה אותה וגם מצליח לדקור אותה בסכין יפנית. אזרח עובר-אורח ששמע את זעקותיה הגיע בריצה, הבריח את התוקף והזעיק אמבולנס אשר פינה את התובעת לטיפול בבית החולים. אין מחלוקת על עובדות אלו (ראו סרטון נ/3 ממצלמת האבטחה של החניון שצפתה על עמדתם התשלום, דוח מד"א נ/4, ועדותו של אותו עובר אורח במשטרה ת/2 בתיק המוצגים של התובעת) (להלן: "הארוע" או "התקיפה").

2. בכתב התביעה (המתוקן), התובעת טוענת, בתמצית, כי נתבעת 1 (להלן: "אחוזות החוף"), מנהלת ומפעילה את החניון כחלק מהפעלת מערך החניונים בעיר תל אביב. נתבעת 3 (להלן: "רשת בטחון") מספקת לאחוזות החוף שירותי אבטחה ושמירה. השתיים התרשלו כלפיה, באשר לא נקטו באמצעים סבירים כדי להבטיח את בטיחותם של המשתמשים בחניון ואת שלמות גופם. בתוך כך, לא פיקחו על הנעשה בחניון, לא עקבו אחר מצלמות האבטחה הנמצאות במקום כדי למנוע כניסתם של חשודים, ובאירוע הספציפי של 'לילה לבן', אליו מגיעים בליינים רבים המבלים עד אור-הבוקר, חסכו בכוח אדם ובמספר השומרים, באופן שחשף אותה לסכנה מיותרת.

3. אחוזות החוף (ועמה המבטחת את חבותה – נתבעת 2) מכחישה את אחריותה לאירוע. בכתב הגנתה היא טוענת כי היא מספקת שירותי חניה בתל אביב עבור הציבור הרחב. לדידה, מפעיל סביר של חניון אינו יכול להבטיח כי מקרה כזה שאירע, שהיה בלתי צפוי, לא יתרחש בחניון שהוא חניון הפתוח לציבור הרחב. עם זאת, ככל שיש אחריות, הרי שיש להטילה לפתחה של רשת בטחון אשר התקשרה עמה בהסכם למתן שירותי שמירה ואבטחה, ואף התחייבה להיות אחראית לכל נזק שייגרם לגופו או לרכושו של אדם כתוצאה ממעשה או מחדל הקשורים בביצוע ההסכם. לאור טענתן זו, ולצד הגשת כתב הגנה, הגישו אחוזות החוף והמבטחת גם הודעה לצד שלישי נגד רשת בטחון לפיה ככל שתמצא אחוזות החוף אחראית כלפי התובעת ותחויב בפיצוי, יהיה עליה לשפותן.

4. רשת בטחון מכחישה אף היא את חבותה, וטוענת כי היא אינה מספקת שירותי אבטחה לאחוזות החוף אלא שרותי סדרנות בלבד ובדיקת מכוניות בכניסה לחניון, הכל בהתאם לדרישות ולהנחיות אחוזות החוף. היא מדגישה כי מדובר בחניון הנותן שירותי חניה ושמירה בתשלום למכוניות, וכניסת הרכבים אליו והיציאה ממנו היא באמצעים אלקטרוניים. אשר לכניסת הולכי רגל, זו כניסה חופשית. בשעת ערב יש במקום סדרן אחד בלבד (שאינו חמוש) אשר מתפקד כ'בקר' שתפקידו לטפל בבעיות מנהלתיות, כתקלות במכונות התשלום. לה, לרשת בטחון, אין כל אחריות לאירוע באשר פעלה באופן סביר ולא יכולה היתה לצפות שאירוע כזה יתרחש. אשר להודעה לצד שלישי, לאחוזות החוף לא היתה ציפיה מרשת בטחון למנוע או לעצור אירוע מעין זה, ובכל מקרה רשת בטחון לא נטלה על עצמה לספק שירותי שמירה ולבדוק הולכי רגל בחניון. רשת בטחון לא התרשלה ועמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכם, כך שלא ניתן לחייבה מכוחו.

5. בין הצדדים קיימת אפוא מחלוקת בשאלת האחריות, ובמידה שזו תוטל, אזי יהיה צורך להכריע גם בשאלת הנזק, לאחר שלתובעת נותרה נכות נפשית בעקבות תקיפתה.

לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט, שמעתי את העדים, וקראתי את הסיכומים שהוגשו, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל ביחס לאחוזות החוף (והמבטחת אותה), ולהידחות ביחס לרשת בטחון. גם דינה של ההודעה לצד שלישי נגד רשת בטחון, להידחות. להלן נימוקיי;

6. טרם שתדון שאלת האחריות, יש להקדים תיאור עובדתי של החניון והעובדים שאיישו אותו. האמור בא לידי ביטוי בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הנגדית (שלא נסתרו בהקשר זה) של עד מטעם אחוזות החוף, שי דוידקו, מנהל החניון (להלן: "מנהל החניון").

עסקינן בחניון המעניק שירותי חניה בתל אביב לציבור הרחב. החניון הוא בשטח של כ – 26,000 מ"ר ובו כ – 1,000 מקומות חניה ב - 3 מפלסים. לחניון 3 כניסות לרכבים ו – 4 יציאות. בעלי הרכבים נכנסים לחניון עם רכבם ומקבלים שירות חניה בתשלום (לפי שעה או לפי חניה יומית), כאשר בכל מתחם החניון פזורות עמדות תשלום אוטומטיות. אשר להולכי רגל, החניון פתוח במובן זה שהכניסה אליו אינו מבוקרת ואין צורך בהצגת הרשאה כלשהיא. למעשה, החניון פתוח לכל דיכפין. בחניון מספר גרמי מדרגות פתוחים (לרבות מדרגות מתאטרון הקאמרי הסמוך) ומדרגות חרום בהתאם לדרישות המשטרה (ראו תע"ר של מנהל החניון בסעיפים 2-4, 6 ו – 8; פרוטוקול מתאריך 9.7.18, בעמ' 13 שו' 16-18. כל ההפניות מכאן ואילך הן לפרוטוקול זה אלא אם כן צוין אחרת).

מבחינת כוח אדם המאייש את החניון בשעות הלילה, בחניון חדר בקרה בו יושב בקר 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע. תפקידו להביט במסך המציג תמונות מ - 25 מצלמות אבטחה הפזורות בחניון, בעיקר לכיוון עמדות התשלום. אותו בקר נעזר בתוכנת הניהול של החניון, כדי לאפשר לו לטפל בתקלות או לעזור לבעלי רכבים הזקוקים לעזרה והמצלצלים באינטרקום מעמדות התשלום (עמ' 13 שו' 27-29). במועד האירוע שהה במקום גם שומר שתפקידו לפטרל בחניון בשעות הלילה, ברגל או ברכב תפעולי, מידי שעה. מטרת הצבת השומר היא למנוע ונדליזם (כגרפיטי), פריצה או שוד למכונות התשלום, וכן לשמור על מחסני הציוד של החניון ורכבים תפעוליים שלו (תע"ר סעיף 5; עמ' 20 שו' 5-13, עמ' 13 שו' 29-32 ובעמ' 14 שו' 1-3).

הנה כי כן במועד האירוע היה בשטח בקר, שלנגד עיניו תמונות מ- 25 מצלמות אבטחה המכוונות מעל עמדות התשלום, ושומר שפטרל מידי שעה כדי לשמור על רכוש החניון. כאשר התובעת חזרה לחניון, היא נכנסה אליו מאותה כניסת רכבים שבה נכנסה לראשונה, וכפי הנראה היה שם בודק בטחוני (לרכבים) (התובעת, בעמ' 7 שו' 27 – עמ' 8 שו' 4).

מכאן לשאלת האחריות.

האחריות

7. מהפן המשפטי, הטלת אחריות על מפעיל החניון תלויה בהתגבשות יסודות עוולת הרשלנות שבסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין.

"רשלנות

35.עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

חובה כלפי כל אדם

36.החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

לפי המודל המסורתי, כדי שתוטל אחריות על נתבע מכוח עוולת הרשלנות, יש להוכיח קיומה של חובת זהירות, התרשלות (הפרתה) ונזק שנגרם בגינה (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982); למודל שונה ראו לדוגמא ע"א 4486/11 פלוני נ' שרותי בריאות כללית (2013)).

חובת הזהירות

8. חובת הזהירות, שני ראשים לה: המושגי והקונקרטי. חובת הזהירות המושגית בוחנת האם בהיבט העקרוני ובמנותק מהעובדות הספציפיות של המקרה, ראוי להכיר בחובה ביחס לסוג מזיקים, סוג ניזוקים, סוג פעילות וסוג הנזק. לא אאריך היכן שניתן לקצר, ולכן רק אומר שקיומה של חובת זהירות מושגית של בעל עסק כלפי לקוח או מבקר נדונה לא אחת, ונקבע כי הבעלות והשליטה בעסק והפיקוח במקום יוצרים זיקה בין הבעלים בשטחו לבין סיכונים שונים במקרקעין, סיכונים שלעיתים אותו בעל עסק יכול למנוע, ולפיכך מוטלת עליו חובת זהירות מושגית (ועקנין, בעמ' 124-125; ע"א 1531/04 סידי נ' מלכה (2007) בפסקה 8).

אולם אין די באמור, ולשם הטלת אחריות בנזיקין יש גם לבחון את חובת הזהירות הקונקרטית, זו המתחשבת בנסיבות הספציפיות של המקרה.

9. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, השאלה תהיה האם מפעיל חניון חב בחובת זהירות כלפי לקוח (משתמש בחניון) ביחס לנזק גוף שנגרם לאותו לקוח על ידי צד שלישי, בשל פעילות עבריינית של הצד השלישי.

התשובה לשאלה זו נגזרת ממבחן הצפיות אשר לו שני היבטים:

(א) הבט טכני - האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבות המקרה את התרחשות הנזק. גם אם התשובה לכך היא בחיוב, עדיין יש לשאול שאלה נוספת, התלויה בשיקולי מדיניות.

(ב) הבט נורמטיבי - האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק קרי, האם לא קיימים שיקולי מדיניות השוללים את חובת הזהירות הקונקרטית. מרבים לצטט בהקשר זה את דבריו של כבוד השופט (כתוארו אז) ברק לפיהם :

"חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון" (ועקנין, בעמ' 126-127).

הדין אינו מחייב ברשלנות בגין סיכונים טבעיים ורגילים במסגרת פעילות אנושית מקובלת שיתרונותיה בצידה, אלא רק בגין סיכון בלתי סביר – סיכון שהחברה רואה אותו בחומרה יתרה ודורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע אותו.

10. בפסק הדין שניתן בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל פ"ד נה(5) 826, 841 (2001) [להלן: "ולעס"]. נדון מקרה שבו הותקף אדם על ידי צד שלישי בעודו ממתין לאוטובוס בתחנה המרכזית בירושלים. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה על הסף. ערעור לבית המשפט העליון התקבל, ובמסגרתו נדונה שאלת אחריותה הנזיקית של אגד (הנתבעת שם) בשל מחדלה מלנקוט אמצעי זהירות למניעת מעשה עברייני שבוצע על ידי צד שלישי כלפי באי התחנה. נקבע, כי אגד, כמוביל ציבורי המחזיק במקרקעין שבו מתרחשת פעילות ציבורית שוקקת, חבה בחובת זהירות מושגית כלפי באי התחנה. במסגרת פסק הדין, כבוד השופט ריבלין (כתוארו אז) התווה את השיקולים השונים אותם ישקול בית המשפט בבואו לדון בחובת הזהירות הקונקרטית, ביניהם - האם הנתבע היה מודע להתרחשות הקרבה של מעשה עברייני; האם התרחשו מקרים דומים בעבר; האם שכיחים באותה הסביבה מעשים פליליים; האם המעשה הפלילי היה שגרתי או חריג באופיו; האם לנתבע היתה שליטה ופיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם התובע, בהתחשב במהות היחסים בינו לבין הנתבע, היה יכול להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירה על בטחונו מפני מעשי עבריינות, והאם ניתן ללמוד על קיומה של חובה מכלל הנסיבות האחרות (שם, בעמ' 842-843). התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי ליישום האמור ולימים התביעה התקבלה ואגד חויבה ברשלנות (ת"א (י-ם) 1294/97 ולעס נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל (2005)).

11. משאמרתי כך, אשוב לבחינת חובת הזהירות הקונקרטית באמצעות מבחן הצפיות, על שני היבטיו.

מהפן הטכני; מהעדויות שנשמעו לפניי, פעילות עבריינית של צד שלישי בחניוני אחוזות החוף המנהלת כ – 60 חניונים ברחבי העיר, לרבות בחניון גולדה עצמו, למרבה הצער אינה זרה לה. מנהל החניון העיד כי מידי פעם יש בחניון פריצות (עמ' 19 שו' 1-2). דורון חיי, מנהל פרויקט חניוני אחוזות החוף מטעם רשת בטחון [להלן: "חיי"] העיד כי בחניונים השונים של אחוזות החוף היה גל של פריצות (עמ' 23 שו' 22; עמ' 25 שו' 12). לפי עדותו של חיי, רשת בטחון סיפקה לאחוזות החוף 3 סוגי עובדים: בקר שנועד לעזור מרחוק בתקלות במכונות התשלום 24/7, בודקים ביטחוניים שתפקידם לבדוק מכוניות בכל אחת מהכניסות לחניון, וסדרנים שתפקידם לשמור שנהגים לא יחנו בחניות כפולות, ושישמרו מקומות לבעלי תפקיד מבית המשפט הסמוך. הצבת בודק בטחוני היא בהתאם לדרישתה של המשטרה, אולם סדרנים הינם תקן עצמאי של אחוזות החוף (מנהל החניון, בעמ' 19 שו' 17-18). ואכן, לא בכדי אחוזות החוף נעזרת בשירותי סדרנות במהלך פעילותה ביום (חיי, בעמ' 22 שו' 6). יש להניח כי אלו מקטינים את הסיכוי לחיכוך בין הנהגים, לויכוחים, לאלימות מילולית ואף פיזית, ובלילה אחוזת החוף מציבה שומר שיפטרל במקום כדי למנוע נזק (לרכושה). הצבתו של השומר היא גם יוזמה עצמאית של אחוזות החוף, ואין דרישה של המשטרה לכך (מנהל החניון, בעמ' 14 שו 12).

גם אם תאמרו שיכולתה של אחוזות החוף לצפות נזק מצומצמת לפעילות עבריינית מסוג מסוים, כלפי רכוש, להבדיל מנזק לגופו של אדם, בהכרח יש לומר כי יכולה היתה לצפות, גם אם לא צפתה בפועל, פעילות עבריינית שתוצאתה נזקי גוף. פעילות עבריינית כשמה כן היא, היא אינה מבחינה בין רכוש לבין אדם, היא יכולה להתחיל כפעילות נגד רכוש אולם להתדרדר לאלימות והפעלת כוח כלפי אדם, אם אותו מאן דהוא 'יפריע' לעבריין במעשיו. חיי גם העיד כי בעת אירועי 'לילה לבן', אחוזות החוף מבקשת תגבור, בכל 60 החניונים שלה, של שני עובדים נוספים מעבר לתקן הקבוע, למעט חניון גולדה (הוא הדגיש שמדובר בתגבור לשירות החניה ולא לאבטחה, ומדבריו ניתן להבין כי אבטחה לעיתים מתבקשת דווקא בשני חניונים אחרים, 'התחנה' ו'גני יהושע') (חיי, עמ' 25 שו' 11-21). משמע כי אחוזות החוף מודעת להיות אותו לילה חריג, ונערכת בהתאם מבחינת כוח אדם בחניונים שבניהולה.

יודגש כי האפשרות לצפות פעילות עבריינית, גם אם היא פתאומית ומהירה, "עשויה לבוא בגדר מתחם הצפיות הסבירה של הנתבע העיסקי המחזיק במקרקעין שבהם התרחש המעשה" (שם, בעמ' 841). ומכאן, שבהיבט של צפיות טכנית, כחלק מחובת הזהירות הקונקרטית, אחוזות החוף יכולה לצפות פעילות עבריינית בשטחה, כלפי רכוש (שלה ושל אחרים) או כלפי גופו של אדם.

12. בפן השני של מבחן הצפיות, הפן הנורמטיבי, השאלה היא האם יש שיקולי מדיניות שבעטיים יש להימנע מהטלת אחריות, על אף קיומה של צפיות טכנית?

סקירה באשר לנסיבות בהן ראוי לדרוש מבעל עסק לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע מעשה פלילי הגורם לנזק לזולת, והטיעונים השונים, בעד ונגד, ניתן למצוא במאמרו המקיף של גיא שני "אחריות נזיקית בגין אי-מניעת פשע: חובתו של בעל עסק למנוע מעשה פלילי של צד שלישי" מחקרי משפט כט 237 (2013). בין הנימוקים העשויים לתמוך בחיוב בעל עסק, ניתן להצביע על שיקולי הגינות - ביחסים שבין הלקוח לבין בעל העסק, ראוי שבעל עסק המפיק רווח מהפעילות הכלכלית של עסקו ישא בנזק הנגרם ללקוח במהלך אותה פעילות; שיקול המתמקד בידע, שליטה ופיקוח שבידי בעל העסק המאפשרים לו לנקוט באמצעים שונים כדי למנוע פשע בשטחו והוא בבחינת מונע הנזק 'הזול ביותר'. יכולת פיזור עלות אמצעי זהירות של בעל העסק על כלל לקוחותיו, כמו גם האפשרות לעריכת ביטוח בגין סיכון מתהווה עשויים להוות גם הם שיקולים לחיוב בעל עסק. בנוסף, עשויה פעילותו של בעל העסק בנקיטת אמצעי זהירות להשלים פעילות משטרתית, מקום בו זו נעדרת משאבים וכוח אדם לפעול בכל מקום המועד לפורענות. ובאופן כללי נקיטת אמצעי זהירות יכולה להיטיב גם העסק עצמו, שכן המקום נתפס כבטוח יותר דבר שיכול לעודד יותר לקוחות לבוא בשעריו (שני, בעמ' 243-244).

מנגד, ניתן לטעון כי עלות האמצעים למניעת פשע עלולה להיות גבוהה, יעילותם יכולה להתברר כמוגבלת (שהרי אם פלוני אינו חושש מאימת הדין הפלילי מדוע שיחשוש מתאורה, מנעולים, גדרות, מצלמות, שומרים וכיו"ב?); כי גורם פרטי חסר את הידע והמומחיות לגיבוש מערך אבטחה יעיל ואפקטיבי ולכן עדיף שאת התפקיד הזה ימלא גוף שיש לו את הידע והמיומנות לעשות כן; וכי החברה בכללותה היא זו אשר צריכה להיאבק בפשיעה ולתמוך בנפגעי עבירה, להבדיל מהפרט (בעל העסק). טיעונים נוספים בהקשר זה עניינם פגיעה בפרטיות (חיפוש בגופו ובמטלטליו של אדם בעת הכניסה לעסק); בזבוז זמן; חשש לאפליה בין המבקרים; פגיעה בחופש הפעולה והנגישות לבתי עסק והשאלה הרחבה של הפרטת בטחון הפנים (שם, בעמ' 244-247).

13. במקרה דנן;

א. אחוזות החוף היא חברה עירונית, ובדומה לאגד שבפסק דין ולעס, נותנת שירות חיוני, שירות חניה בתשלום, לציבור הרחב (של תושבי העיר ותושבי ערים אחרות המגיעים לתל אביב ברכבם) בפריסה של כ - 60 חניונים ברחבי העיר אותם היא מנהלת. חניון 'גולדה' בו עסקינן הוא חניון מקורה, מוסדר, רחב ידיים, שבכניסות הרכבים אליו נמצאים בודקים ביטחוניים. כל אלה יוצרים מצג ותחושה של בטחון, והתובעת יכולה היתה להניח כי אחוזת החוף תנקוט באמצעים לשמירה על בטחונה האישי (ולעס, בעמ' 843).

ב. מאחר שאחוזות החוף מפעילה את המקום, ברי כי יש לה את יכולת שליטה ופיקוח, אך גם ניסיון וידע שנצבר אצלה במהלך השנים בניהול חניון זה ומפעילותה בחניונים אחרים - היא יודעת היכן נקודות תורפה של החניון, היכן אותן כניסות להולכי רגל שאינן מאוישות, והעיקר – יש לה את היכולת לנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע פשע בשטחה. יודגש, הדרישה ממנה אינה למנוע לחלוטין מעשי עבריינות בשטחה, כי אם לנקוט בפעולות סבירות להבטחת שלומם של לקוחותיה בהתחשב בסיכון (ולעס, בעמ' 842, ועקנין בעמ' 131). "החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת ... ההנחה [היא] שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין" (ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ(3) 784, 790 (1996)) [הדגשה אינה במקור].

ג. אחוזות החוף לא הביאה נתונים כספיים בדבר עלות נקיטת אמצעי זהירות כלשהם. ניתן היה להתקין מצלמות נוספות (ולא רק מעל עמדות תשלום) לרבות דמוי-מצלמה (כדי ליצור הרתעה); להציב שילוט על קיומן של מצלמות אבטחה; לגדר את הכניסות להולכי רגל; להציב שומרים בכניסות אלו; להתקין מערכות כריזה; או להעסיק כוח אדם נוסף (בקרים, סדרנים ואף שומרים). אמצעים אלו, כולם או חלקם, כלל לא נשקלו על ידי אחוזות החוף, באשר לדידה היא אינה חייבת לנקוט באמצעי זהירות כלשהם למניעת סכנה. לעומת אמצעים אלו, שעל פניהם הם פשוטים ויעילים, ושאת עלותם ניתן לבזר, עומד סיכון הבלתי סביר של אירועים אלימים, לרכוש או לגוף, והחשש לביטחון האישי של לקוחות החניון, שהוא כזכור חניון ציבורי גדול, בלב העיר. מנגד, נותרה תובעת אשר הפעילות העסקית מניבת הרווחים של אחוזות החוף היא זו שגרמה, גם אם לא במישרין, לנזק שאותו לכאורה עליה לספוג במלואו.

ד. מאחר שאחוזת החוף אינה מנהלת חניון אחד, אלא יש לה מערך של כ – 60 חניונים, ברי כי יש לה את כוח האדם המיומן הדרוש או שביכולתה להעסיק כוח אדם מיומן כדי להוציא אל הפועל תכנית אבטחה מסודרת המתחשבת במיקומו, בגודלו, ובהיקף הפעילות של כל חניון ביחס לסכנות שיתכן שתהיינה בו, לרבות בימים לא שגרתיים בהם מתקיימים בעיר אירועים מיוחדים. אין באמצעים הנוספים כדי לגרוע מזמנם של הנהגים באופן שבו ידירו רגליהם מכניסה לחניון (בפרט אם מדובר באמצעים טכנולוגיים), או כדי לפגוע בפרטיותם יתר על המידה לו תעשה בדיקה בכניסה לחניון. הצבת מאבטחים וביקורת על כניסת הולכי רגל הם אמצעים מקובלים אשר תושבי המדינה מורגלים בהם בכניסות לבתי עסק גדולים. רוצה לומר, כי גם השיקולים נגד חיובה של אחוזות החוף, אינם לצידה.

ה. לטענת אחוזות החוף, המשטרה אינה דורשת ממנה סידורי אבטחה, זולת בודקים ביטחוניים בכניסות המיועדות לרכבים, גם לא באותו לילה ספציפי. אין בטענה זו כדי להועיל. דרישות המשטרה או רשות הרישוי עשויות להצביע על צפיותו של אירוע, אך ניתן ללמוד על צפיות זו לא רק מתנאי רישיון העסק ודרישות המשטרה, אלא גם מנסיבות חיצוניות, כבמקרה דנן שבו אחוזות החוף, נוכח צפייתה, מוסיפה מיוזמתה עובדים (כסדרנים) לצורך תפעול וניהול מיטבי ותקין של החניון.

ו. אעיר כי העניין שלפניי שונה משני מקרים אליהם הפנתה אחוזת החוף שנדונו לפני בית משפט מחוזי; האחד, ת"א (חי') 1326/00 מלחם נ' חמארשה (2005) שם הותקף התובע, שעבד אצל הנתבעת בחוף הים, על ידי צד שלישי. בית המשפט קבע כי לא הוכח שהנתבעת היתה יכולה לצפות את התרחשות התקיפה בנסיבות שם. השני, ת"א (חי') 23604-11-09 בן אבי נ' חברת השמירה בע"מ ורכבת ישראל (2011) שבו התובע שעבד כתצפיתן במפגש כביש-מסילת ברזל הותקף על ידי אלמונים. נקבע כי הנתבעות אפיינו את עבודת התצפיתנים והסיכון הכרוך בה, ונקטו באמצעי זהירות סבירים. בתוך כך נדחתה הטענה שהיה על הנתבעות לנקוט באמצעים נוספים. אציין כי לאחר הגשת ערעור לבית המשפט העליון, הצדדים הגיעו להסכמות במקום פסק דינו של בית המשפט המחוזי - ראו ע"א 3842/11 בן אבי נ' חברת השמירה בע"מ (2013). מכל מקום, במקרה שלפני, אחוזות החוף כלל לא חשבה כי עליה לנקוט בכל אמצעי שהוא כדי להגן על לקוחותיה, למרות שיכולה היתה לצפות אירוע של נזק גוף.

ז. סיכום ביניים של חובת הזהירות; תקיפה, סתם כך, ללא כל התגרות או אשם מצדו של נהג תמים החונה בחניון, אינה מסוג הפעילות שיש להשלים עמה כחלק מפעילות רגילה של חניה בחניון או כחלק מהפעלתו השוטפת של עסק מסוג חניון - אדם הנכנס לחניון עירוני, גדול, מוסדר, ובתשלום, אינו לוקח על עצמו את הסיכון שיותקף. זהו סיכון בלתי סביר, בר-צפיה, שהחברה דורשת שיינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע אותו. ואין בשיקולי מדיניות כדי להקהות מחובת הזהירות של חניון כזה כלפי לקוח.

האם הופרה חובת הזהירות?

14. חובתו של מזיק החב בחובת זהירות כאמור היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים, ויראו אותו כמי שהפר חובתו זו אם לא נקט בהם. סבירות אמצעי הזהירות נקבעת לפי אמת מידה אובייקטיבית (ועקנין, בעמ' 131), אלא שאלו כלל לא נשקלו על ידי אחוזות החוף. זאת ועוד; אותו לילה לא היה לילה רגיל מאחר שהעיר היתה מוצפת בבליינים לאורך כל הלילה. אמנם, לטענת חיי, ב'לילה לבן' החניונים אינם עמוסים ואין צורך בתגבור (עמ' 25 שו' 24-25). אך הדבר עומד בסתירה לדרישת אחוזות החוף לתגבר את כל החניונים (למעט החניון המדובר) בשני עובדים. כמו כן, התובעת העידה כי החניון היה מלא ובפועל גם חנתה בקומה (2-) (ראו סעיף 3 לתע"ר). משמע החניון באותו הלילה היה בתפוסה שדומה יותר ל"יום" ולא "ללילה", כך שהשארת בקר אחד לתפעול בעיות במכונות התשלום, שומר מפטרל (שנועד לשמור על רכוש של החניון ולא על מבקריו/לקוחותיו) ובודק בטחוני שאינו רשאי לזוז מעמדתו (עמ' 20 שו' 21-22) היא בבחינת מחדל מקל וחומר. היקף כוח האדם שהיה אמור להיות שם באותו לילה צריך היה להיות לכל הפחות להיקף כוח האדם במהלך היום, הכולל סדרנים.

האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק

15. במסגרת תנאי אחרון זה להטלת אחריות בעוולת הרשלנות, יש לבחון האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. קרי, האם קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. הדרישה היא לקשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי.

הנזק שהתרחש – נזק פיזי לגופו של אדם הוא אותו נזק שחובת הזהירות שהופרה על ידי אחוזות החוף ביקשה למנוע. אמצעים טכנולוגיים ואחרים הניכרים לעין, נוכחות כוח אדם גדול יותר, אלה כאלה יכולים היו לייצר התרעה. סביר להניח כי העבריין היה שוקל האם לבצע תקיפה, מלכתחילה. ואם החליט לבצעה, יש להניח כי היה מתקשה להוציאה לפועל. אגב, התוקף ברח מיד כשראה שמגיע אותו עובר אורח, ללמדך כי די היה בעצם נוכחותו של אדם נוסף כדי להרתיעו. וכך, הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול יותר מהסיכוי שהוא היה מתרחש בכל מקרה (ועקנין, בעמ' 145). מכאן שיש זיקה עובדתית בין מחדליה של אחוזות החוף לבין הנזק שנגרם.

16. ועדיין, עומדת לה השאלה האם יש שיקולים של "סיבתיות משפטית" השוללים קשר סיבתי. ליתר דיוק - האם, כטענת אחוזות החוף, מעשיו של התוקף מהווים גורם זר מתערב, המנתק את הקשר הסיבתי בינה לבין הנזק הנטען. זוהי טענה הנשענת על סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין ('גרם נזק באשם') הקובע:

"אשם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה:

(1)...

(2)אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק;"

[הדגשה אינה במקור].

על אף טענה זו, אזי מקום שבו ההתערבות של גורם זר היא צפויה, אין בה כדי להביא לניתוק קשר סיבתי בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק (ולעס, בעמ' 845). כמו כן "גם מעשה פשע המבוצע על-ידי אחר שהוא בגדר גורם זר מתערב, לא יחשב כסיבה מכרעת לנזק הפוטר את הגורם המתרשל הראשון מן האחריות בנזיקין, אם נדרשת מן הגורם המתרשל הראשון חזות מראש של המעשה הזדוני, כאחת מן התוצאות האפשריות של המעשה או המחדל המהווים אם האשם של הגורם המתרשל הראשון" (ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 787, 801-802 (1979)).

17. בשולי הדברים; אחוזות החוף מצביעה על כך כי האירוע ארע בפרק זמן של פחות מדקה, והיא לא היתה יכול למנוע את הפגיעה בתובעת בפרק זמן קצר זה. במישור העובדתי אכן, בסרטון (נ/3) ניתן לראות את התובעת ניגשת למכונות התשלום ובעודה עומדת מולה, אלמוני מגיע וחונק אותה מאחור (שעה 05:09:38). התובעת נאבקת בתוקף וניתן לראותם (במשך כ – 8 שניות), עד אשר מגיע בריצה אזרח עובר-אורח (שעה 05:10:36) שהופעתו – כך על פי עדותו מאוחר יותר במשטרה - הבריחה את התוקף. אמבולנס מד"א הוזמן על ידי אותו שומרני טוב כעבור 2 דקות לכל היותר (שעה 05:12) (ראו דוח מד"א נ/4, עדותו של עובר האורח במשטרה נספח ת/2 לתיק המוצגים של התובעת). מלוח זמנים זה עולה כי התקיפה, בפועל, ארעה משך פחות מדקה ואין מדובר ב - 10 דקות כפי שהצהירה התובעת בתצהירה. הגם שכך, אין בכך כדי לפגוע במהימנותה. בסערת הרגשות שבה היתה נתונה – מותקפת על ידי זר המכה אותה באגרופים, מושך בשיערה, מפיל אותה לרצפה, חונק אותה בשתי ידיו וגם דוקר אותה בסכין יפנית באזור החזה (חבלות המתאימות לתיאורה נרשמו בדוח מד"א וגם בתיאורו של עובר האורח במשטרה ת/2)) – הדבר בוודאי הרגיש כנצח. יש להדגיש כי השאלה אינה האם ניתן היה למנוע את התקיפה במהלך הדקה שבה ארעה, אלא האם ננקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע מלכתחילה את אותו סיכון בלתי סביר, שתוחלת הנזק בגינו גבוהה לעומת אמצעי זהירות שניתן היה לנקוט בהם. ועל שאלה זו כבר ניתנה תשובה שלילית – לא ננקטו על אמצעי זהירות.

18. סיכומה של סוגיית האחריות (אחוזת החוף); לאחוזות החוף כחברה עירונית המפעילה מערך חניונים ברחבי העיר, לרבות החניון המדובר, יש חובת זהירות כלפי המשתמשים בחניון. היא יכולה היתה לצפות נזק גוף שייגרם ללקוח בשטחה כתוצאה מפעילות עבריינית, ויכולה היתה לנקוט באמצעי זהירות סבירים, פשוטים ויעילים, אשר יש להניח כי היה בהם כדי למנוע את התקיפה. היא לא נקטה בכל אמצעי שהוא, באשר לדידה אין עליה כל חובה לעשות כן. בכך, אחוזות החוף הפרה את חובתה כלפי התובעת וכתוצאה נגרם לה נזק. אין בפתאומיות התקיפה או בכך שנעשה על ידי גורם זר כדי לשנות מהאמור.

אחריות רשת בטחון

19. בחודש מאי 2009 נכרת הסכם למתן שירותי אבטחה, שמירה וסיור בין אחוזות החוף לבין רשת בטחון (נספח א לתצהיר עדות ראשית של מנהל החניון). למעשה, מדובר בהסכם מסגרת שכותרתו "חוזה התקשרות – לשירותי אבטחה, שמירה וסיור במוסדות חינוך, אבטחה היקפית, אבטחה ושמירה במוסדות ציבור, אבטחת ישובים, שירותי מוקדם וליווי טיולים במסגרת מכרז ש/1/2008". המכרז המדובר הוא מכרז שפורסם על ידי החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ. חלק א שבו הוא כללי ומתייחס לכל "רשות מזמינה" המתקשרת עם "קבלן". יש בו הסכמות לגבי סוגים שונים של שירותים, סוגים שונים של עובדים, דרישות הקבלה מהם והכשרתם. כמו כן חלק זה מסדיר את חובות הקבלן, אחריותו, ביטוח, תשלומים וכד'. פרק ב בהסכם הוא "פירוט השירותים". זהו פרק פרטני, להתקשרות ספציפית, במקרה שלפניי בין אחוזת החוף לבין רשת בטחון. מדובר בטבלה ובה רשימת סוגי עובדים, כאשר הצדדים מילאו בכתב יד לצד סוג העובד הדרוש את עלותו. וכך, התחייבה רשת בטחון לספק מאבטח חמוש (1) בחניונים, שומר שאינו חמוש/סדרן לאירועים (הצדדים לא נקבו בכמות העובדים) ושומר לא חמוש - פרויקטים (שוב, מבלי לנקוב בכמות) (ראו הסכם שצורף לתיק המוצגים של אחוזת החוף).

20. לפי עדותו של חיי, רשת בטחון סיפקה לאחוזת החוף בקר, בודקים ביטחוניים וסדרנים. הכל בהתאם להנחיות אחוזות החוף, כאשר מספר העובדים יכול להשתנות במהלך היום (עמ' 22 שו' 1-2 וכן גם סעיף 2.2 להסכם). לא נדרש ממנה לתת שירות אבטחה לבעלי רכבים, אלא שרותי סדרנות בלבד בחניון פתוח (ראו גם סעיף 36 לסיכומי אחוזת החוף). מנהל החניון עצמו העיד כי תפקידו של הבקר הוא להביט במסכים, ליתן מענה לנהגים שמצלצלים מעמדות התשלום ולשבת מול צג מחשב עם תוכנת הניהול של החניון (עמ' 13 שו' 27-29, עמ' 14 שו' 29-32). תפקידם של הבודקים הביטחוניים הוא לעמוד בכניסות כלי הרכב (לפי תקן שנקבע על ידי המשטרה) (עמ' 15 שו' 23-28). תפקידו של השומר המפטרל בלילה הוא לשמור על רכוש החניון (עמ' 13 שו' 29-30, 32, עמ' 14 שו' 27-28, עמ' 20 שו' 11-17). ואילו שרותי הסדרנות שרשת בטחון מספקת להם, הוא תקן של חוזות החוף ואינו חלק מדרישות המשטרה (עמ' 19 שו' 17-18). אשר למאבטח החמוש המאוזכר בהסכם, המשטרה לא דרשה ממנו בעל תפקיד שכזה (עמ' 16 שו' 4-6). לסיכום, מנהל החניון העיד כי "אני מדריך אותם מה לעשות. אני מקבל אותם, מכשיר אותם, מסביר על החניון" (עמ' 19 שו' 25) בהקשר זה אפנה גם לסעיף 2.1 להסכם לפיו אופן ביצוע השירותים יתואם עם נציג אחוזת החוף (הרשות המזמינה) ורשת בטחון (הקבלן) מתחייבת לפעול על פי הוראותיו.

21. למרות שהתקיפה ארעה כדקה, היא מצולמת ב – נ/3 כ – 8 שניות בלבד. מאחר שתפקידו של הבקר, כפי שהעיד מנהל החניון, הוא לא רק להביט במצלמות אלא גם להשיב לנהגים המצלצלים אליו באינטרקום מעמדות התשלום ולנסות לעזור להם לפתור בעיות טכניות (עמ' 13 שו' 27-29; ראו גם חיי, בעמ' 23 שו' 16-17), ומשום פרק הזמן הקצרצר בו נצפית התקיפה במסך כשיתכן שעיניו של הבקר היו מרוכזות באותן שניות בתמונה אחרת ששודרה מיתר המצלמות, סביר להניח כי לא חטא לתפקידו. חיי גם העיד שהבקר לא יכול היה לשמוע את צעקותיה של התובעת מאחר שרק עם הפעלת האינטרקום שבעמדת התשלום ניתן לדבר עמו והוא יכול לשמוע את הדובר (חיי, בעמ' 22 שו' 21-31).

אעיר כי הבקר לא הוזמן על ידי מי מהנתבעות ליתן עדות ולא הצהיר מה בדיוק ראה, אם ראה. אלא שהתובעת או אחוזות החוף לא העלו בסיכומיהן טענה בהקשר זה.

22. מה לה לתובעת על שתלין על רשת בטחון ששירותיה נשכרו לביצוע פעולות מסוימות, והיא עמדה בהתחייבויות אלה. מה לה לאחוזת החוף שתלין על רשת בטחון אשר סיפקה עובדים (ששימשו בקר, בודק בטחוני, סדרן ושומר מפטרל) בהתאם להסכם, וכשמנהל מטעמה הוא זה שמנחה, מדריך ויוצק תוכן לתפקידם? האחריות במקרה דנן, מראשיתה ועד סופה, היא של אחוזות החוף.

התביעה נגד רשת בטחון, נדחית.

ההודעה לצד שלישי

23. אשר לעילה החוזית במסגרת ההודעה לצד שלישי ששלחה אחוזות החוף לרשת בטחון; סעיף 6.1 להסכם קובע כי רשת בטחון תהיה אחראית, בין היתר, לכל נזק שנגרם לגופו של אדם, בין היתר כתוצאה ממעשה או מחדל הקשור בביצוע התחייבויותיה על פי ההסכם. אלא, שכאמור, רשת בטחון לא הפרה כל הסכם ועמדה בביצוע התחייבויותיה במלואן. אחריותה לשפות את אחוזות החוף היא רק כתוצאה מעשה או מחדל שלה הקשורים בביצוע התחייבויותיה, והיא לא נטלה על עצמה התחייבות גורפת לפצות צד שלישי (תובעת) או לשפות או לפצות את הרשות המזמינה (אחוזות החוף) בגין מעשים או מחדלים שאינם שלה.

24. אחוזות החוף מפנה לסעיף 3.9 להסכם (כפי הנראה הכוונה לסעיף 3.8) לפיו רשת בטחון מתחייבת לתדרך את המאבטחים בכל הנוגע לנוהלי שמירה ואבטחה. אלא שמקריאת הסעיף במלואו, עסקינן בתדרוך מאבטח חמוש, שממילא לא סופק לחניון שכן לא נדרש על ידי אחוזות החוף (מנהל החניון בעמ' 16 שו' 4-6, עמ' 17 שו' 13-17), ולא הוצג אישור משטרה להעסקתו (חיי, בעמ' 21 שו' 18-20 ובעמ' 24 שו' 3-7). ועוד אחוזת החוף הפנתה לסעיף 2.13 להסכם לפיו המפקח מטעם רשת בטחון יהיה אחראי לקיים קשר שוטף עם עובדיו, לפקח על ביצוע השירותים ולדאוג למילוי מקום במקרה של חוסר בעובדים. טענה זו נטענה מבלי לצקת לתוכה תוכן ממשי, וממילא עומדת בניגוד לעדותו של מנהל החניון (מטעם אחוזות החוף) שהוא זה אשר מדריך את העובדים מה לעשות.

ההודעה לצד שלישי, נדחית.

25. בשולי הדברים; הסרטון נ/3 הובא לידיעת ב"כ התובעת רק ערב דיון ההוכחות. לא הוצהר על קיומו במסגרת הליכים מקדמיים, ובהתאמה גם לא נמסר לב"כ התובעת עותק ממנו. על פני הדברים, מחמת טעות במשרד ב"כ אחוזות החוף. בשל האמור, התנהל גם הליך זוטא, בין היתר בשאלה מדוע רק סרטון זה ממצלמת אבטחה אחת נשמר ולא סרטונים מיתר המצלמות בחניון, והאם הסרטון נערך באופן כלשהוא. בהקשר זה הוגש תצהירו של מר קובי אלקיים, סגן מנהל התפעול והאחראי על החניונים הממוכנים באחוזות החוף, שגם העיד לפניי במועד מיוחד שנקבע לשם כך. בתמצית, דווקא הסרטון ממצלמת אבטחה זו נשמר, מאחר שזו המצלמה היחידה שתיעדה את האירוע. עוד העיד כי לא נעשה שינוי או עריכה בתוכן הצילום, ורק הוא נצרב לתקליטור נ/3 מהטעם שגם המשטרה, במקור, לא ביקשה לשמור יותר מכך (פרוטוקול מתאריך 7.1.19 בין היתר בעמ' 28 שו' 15-19, עמ' 29 שו' 7-8, עמ' 29 שו' 10-13). מכל מקום, בסיכומיה, התובעת זנחה את טענותיה בקשר לסרטון, ולפיכך לא מצאתי לדון בהיבטים שנותרו תיאורטיים.

משהתגבשה אחריותה של אחוזת החוף (ועמה של המבטחת את אחריותה – הנתבעת 2), יש לדון בשאלת הנזק.

הנזק

הנכות הרפואית

26. התובעת הגישה חוות דעת רפואית לפיה נותרה לה נכות נפשית בשיעור של 30%. מנגד, הנתבעות הגישו חוות דעת לפיה נותרה לתובעת נכות נפשית זמנית בשיעור של 5% בלבד, ובמידה שתקבל טיפול נפשי לא תהיה לה כל נכות צמיתה.

בשל הפערים בין חוות הדעת מונה ד"ר נח גונן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה. מחוות דעתו, שבה סקר את עברה הרפואי-נפשי של התובעת עולה כי היא בעלת אישיות גבולית (אימפולסיבית ובלתי יציבה) שאינה יוצרת נכות אולם מהווה תשתית לחוסר איזון פסיכיאטרי בנוכחות גורמי לחץ. בעת שירותה הצבאי הגיעה למצב של אי-ספיקה וגילתה קשיי הסתגלות אשר הביאו לשחרורה משירות בצה"ל. הגם שכך, הפרעת ההסתגלות חלפה ואין לה נכות עכשווית בגינה. צוין כי אין קשר סיבתי בין הפרעת האישיות והפרעת ההסתגלות לבין אירוע התקיפה. לאחר אירוע התקיפה, התובעת פיתחה סימפטומים פוסט-טראומתיים טיפוסיים (שחזורים של האירוע, דריכות עם ליקוי בריכוז והפרעות בשינה; והתנהגות המנעותית ביניהם הימנעות מלהיכנס למקומות סגורים לבדה, התנהגות חשדנית וחסרת אמון בזולת, וחשש כי תותקף בכל מקום). כמו כן פיתחה סימפטומים של דכאון וחרדה. כ – 8 חודשים לאחר האירוע התובעת טופלה על ידי פסיכולוגית במשך כשנה, לצורך הגברת הביטחון העצמי והגברת האמון בסובבים אותה. הטיפול הופסק על ידה מסיבות כלכליות. כחצי שנה-שנה לאחר מכן, התובעת טופלה על ידי פסיכיאטר למשך חודשיים-שלושה וניסתה טיפול תרופתי למשך פרק זמן קצר וחדלה.

אשר לתפקודה, המומחה ציין בחוות הדעת כי בתחום התעסוקתי התובעת החליפה מספר מקומות עבודה, היא דחתה את המבחן הפסיכומטרי אליו היתה אמורה לגשת, אך לבסוף ביצעה אותו במועד מאוחר יותר ואף למדה במשך 3 שנים מלונאות באוניברסיטה. בתחום הבין אישי והחברתי, לא ניהלה חיי חברה נוכח חשדנותה ובשל התפרצויותיה. בתחום משק הבית, הוא נוהל על ידה ללא כל בעיה. הבדיקה הפסיכיאטרית היתה תקינה בעיקרה, והמומחה העריך כי אין לתובעת מגבלות תפקודיות. עוד קבע שלתובעת לא היתה נכות זמנית, ומשחלפו (למועד בדיקתו) 6 שנים ויותר מאז האירוע והסיכוי להפוגה אינו גדול, נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 7% לפי סעיף 34(ב)(1-2) לתקנות הביטוח הלאומי קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, תשט"ז – 1956 ["הפרעת דחק בתר-חבלתית (פוסט טראומטית) PTSD" – בין "רמיסיה מלאה, בלא הפרעה בתפקוד ובלא הגבלה של כושר העבודה... 0%" לבין "רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה ...10%"]. המומחה ציין כי על רקע התשתית האישיותית של התובעת תתכן החמרה במצבה אם תקלע למצב דחק אחר, אולם לא ניתן יהיה לזקוף החמרה שכזו לאירוע התקיפה. ניתן לנסות טיפול בשיטת CBT (שעלויותיו פרטו בחוות הדעת), אך תרומתו האפשרית אינה ברורה (ראו חוות הדעת של ד"ר גונן מתאריך 9.9.17).

27. ככלל, בהעדר נימוקים משכנעים, בית המשפט לא יסטה מחוות דעת המומחה מטעמו (רע"א 1157/15 מארון נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (2015) בפסקה 5; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 948 (2002)). במקרה זה, ומאחר שהמומחה גם לא הוזמן על ידי מי מהצדדים להיחקר על אודות חוות דעתו (המתבססת גם על תיעוד רפואי, כולל תעוד רפואי מהשירות הצבאי), זו לא נסתרה. נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת עומדת על 7%.

בסיס השכר

28. התובעת ילידת 1986. במועד האירוע (1.7.11) היתה בת 25, עבדה כברמנית והשתכרה, לדבריה, סכום של כ – 8,000 ₪ לחודש ממשכורת ומתשרים. תלושי שכר לפני האירוע, לחודשים ינואר-יוני 2011 (ת/3) ממקומות עבודתה השונים, מצביעים על שכר ממוצע של כ – 1,660 ₪ לחודש בלבד (שכר מצטבר של 9,435 צמוד להיום ומחולק ב – 6). התובעת הגישה מכתב של חברתה, לפיו שכרן היה בין 8,000-10,000 ₪ (ת/4). מכתב זה אינו תצהיר מאומת על ידי עורך דין, ואף אינו הצהרה. אותה חברה לא הובאה לבית המשפט ליתן עדות. בהתחשב גם בכך כי עסקינן בסכום הגבוה פי 5 מהסכום הרשום בתלוש השכר (שהתובעת השתכרה לכאורה ללא הצהרה לשלטונות המס), לא מצאתי כי זה הוכח ברמה הנדרשת. בסיס שכרה של התובעת לפני האירוע יעמוד על 1,660 ₪.

הפסדי בעבר ולעתיד

29. א. האירוע התרחש בתאריך 1.7.11. באותו החודש התובעת השתכרה 2,150 ₪ (2,085 ₪ צמודים להיום, ת/3). על כן, ביחס לבסיס שכר של 1,660 ₪ אין לה הפסדי שכר.

ב. החל מתאריך 22 באוגוסט 2011 ועד מאי 2012 (9.25 חודשים) התובעת עבדה בהיקף של חצי משרה כפקידה ('טלרית') בבנק. שכרה החודשי הממוצע בתקופה זו עמד על 3,660 ₪ לחודש (סכום מצטבר של 32,745 צמוד ומחולק ב – 9.25. ראו תלושי שכר שצורפו לתחשיב הנזק מטעמה). אין לה הפסדי שכר לעומת בסיס שכר של 1,660 ₪.

ג. בין החודשים יוני 2012 ועד ספטמבר 2013 התובעת אינה מפרטת בתצהירה במה עבדה, אם עבדה, ובאיזה שכר. עסקינן בנזק מיוחד, שלא הוכח. אולם אעיר כי היא למדה בחלק מהתקופה לקראת הבחינה הפסיכומטרית שהתקיימה באפריל 2013 (ת/7), מאחר שבשל התקיפה לא ניגשה למועד המקורי.

ד. החל מחודש אוקטובר 2013 התובעת למדה באוניברסיטה, לקראת תואר ראשון בתיירות ובמלונאות. כך במשך כ - 4 שנים כשבמקביל היא עובדת בעבודות המתאימות לסטודנטים כמלצרות וכדומה, הכל בהתאם ללוח השעורים, המבחנים והמטלות אשר מילאו את רב שעות היום במשך רב השבוע (סעיף 6 בעמ' 3 לתע"ר). הלוואה בנקאית בתקופת לימודים, בפרט כאשר התובעת אינה מתגוררת בעיר מגוריה, אלא בעיר מרוחקת, אינה יוצאת דופן ואינה מעידה על עזרה כלכלית יתרה לה נזקקה לכאורה.

ה. לאחר סיום לימודיה, בחודש אוגוסט 2017 התובעת החלה לעבוד בסוכנות נסיעות, במקצוע אותו רכשה. שכרה עמד על כ- 6,700 ₪ לחודש (ראו סכום מצטבר בתלוש שכר לחודש 09/2017 שצורף לתחשיב הנזק של התובע, צמוד ומחולק ב – 2). את עבודה בסוכנות הנסיעות עזבה מאחר שלדבריה "הרגשתי שלא דואגים לי ולא מבינים את הצרכים שלי" (עמ' 11 שו' 18), ומחודשים אפריל – מאי 2018 היא עובדת בסוכנות המשווקת חבילות שייט ('קרוזים'), במשרה מלאה. התובעת לא הגישה תלושי שכר עדכניים מעבודתה זו, אולם העידה כי לא שיפרה את שכרה בהשוואה לשכר בסוכנות הנסיעות. לפיכך, לכל הפחות ניתן להסיק כי שכרה נותר כשהיה- 6,700 ₪ (עמ' 11 שו' 23-27).

30. מסקירה זו על אודות עיסוקיה של התובעת לאחר התאונה ניתן ללמוד, כי היא המשיכה בתוכניותיה המקוריות – להבחן בבחינה הפסיכומטרית, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד תוך כדי לימודים, ולאחר רכישת השכלה גם לעבוד בתחום אותו למדה. ברי כי שכר של 6,700 ₪ בעבודה קבועה, עדיף משכר חודשי של 1,660 ₪ בעבודות זמניות, סטודנטיאליות. הגם שכך, מאחר שכל מהלך תחילת הלימודים התעכב משום שלא ניגשה לבחינה הפסיכומטרית במועד שבו התכוונה מלכתחילה, אולם גם בשים לב שלא הציגה תלושי שכר בחלק מהתקופה ועסקינן בנזק מיוחד טעון הוכחה, יש לפצותה על דרך האומדן, בסכום של 3,000 ₪.

31.אשר לעתיד; כדי לקבוע את היקף השפעת הנכות הרפואית על תפקודה של התובעת והפגיעה בכושר השתכרותה, יש לתת משקל לאופיה של הפגיעה, להשפעתה על מקצועה תוך התחשבות בגילה, בהשכלתה ובכישוריה. נראה כי לאחר תקופה שבה נעצרו תוכניותיה לפרק זמן, אזי עם קבלת טיפול נפשי התובעת אזרה את הכוחות להמשיך היכן שהפסיקה. את החלפת מקומות העבודה עד לסיום לימודיה לא ניתן לקשור בהכרח לאירוע, כי אם לאורח חייה באותה עת, כשהיתה סטודנטית ומטבע הדברים העבודות שבהן היתה יכולה לשלב פרנסה עם לימודים הן עבודות מזדמנות. על אף נכותה הרפואית התובעת סיימה את לימודיה באוניברסיטה, רכשה מקצוע והחלה לעבוד בו. היא אמנם החליפה מקום עבודה אחד לאחר סיום הלימודים, אך אין בידי די נתונים כדי לקבוע האם יש בנכותה כדי לגרום לה להחליף מקומות עבודה באופן תדיר גם בעתיד. כמו כן, לא ברור מה עשוי להיות שכרה בהמשך, כאשר תצבור נסיון. הוסיפו לכך שנכותה משפיעה יותר בתחום הבין-אישי, ופחות בתחום התעסוקתי, ונכותה הצמיתה בכללותה אינה גבוהה, אזי סכום גלובלאלי של 50,000 ₪ ל – 33 השנים הבאות (עד גיל 67) ישקף את הפיצוי בראש נזק זה (לפיצוי גלובאלי כאשר יש קושי להעריך את המשתנים השונים שבחישוב אריתמטי, ראו ע"א 8602/11 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' גדרון (2012)).

פנסיה

32. הפיצוי בראש נזק זה יעמוד על 12.5% מהפסדי העבר והעתיד (ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (2014); ת"א (חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (2013); סעיף 6(ד) לצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז – 1957, י"פ 6302 וצו ההרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016 לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז – 1957). קרי, 6,625 ₪ (53,000 ₪ * 12.5%).

עזרת הזולת

33. אין תשתית עובדתית מתאימה להוכחת הוצאה כספית בגין עזרת הזולת בעבר. מכתבים נטולי תאריך, שאינם עולים ולו כדי תצהיר, מהוריה של התובעת (ת/12) אין להם משקל ממשי. ההורים לא התייצבו ליתן עדות. אפנה גם לחוות דעתו של ד"ר גונן, שם ציין מפי התובעת כי לאחר האירוע לא נתקלה בקושי לנהל את משק ביתה ועשתה זאת ללא בעיה (עמ' 4 סעיף ח(4) לחוות הדעת). באשר לעתיד, לא התרשמתי, בשים לב לשעור הנכות ולכך כי אין מדובר בנכות פיזית, כי תהיה לה השפעה על תפקודה של התובעת באופן שבו תזדקק לעזרת הזולת. לא ראיתי לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

הוצאות רפואיות ונסיעות

34.לאחר האירוע, התובעת טופלה על ידי פסיכולוגית וצירפה לתחשיב הנזק מטעמה קבלות בסכום מצטבר של כ – 1,700 ₪ (לאחר הצמדה וריבית). על פי חוות דעת מומחה בית המשפט לא נדרשים טיפולים נפשיים נוספים, אך ניתן לנסותם כשתרומתם האפשרית אינה ברורה. הטיפולים (שבהערכה כללית התובעת תזדקק ל – 15-20 מהם) ניתנים במסגרת המערכת הציבורית, ועלותם בשוק הפרטי 400-700 ₪ לטיפול.

התובעת לא העידה כי טופלה לאחר חוות הדעת של המומחה, ומאחר שהטיפול יכול להינתן גם במסגרת קופת החולים שבה היא חברה, לעבר ולעתיד הפיצוי יוערך בגין טיפולים רפואיים ותרופות, היטלים רפואיים, נסיעות וכיוצא בזה, בסכום גלובאלי של 4,000 ₪.

הוצאה נוספת לה התובעת זכאית היא בגין שעורים פרטיים אותם נטלה לקראת המועד השני שבו נבחנה בבחינה הפסיכומטרית (אליה לא ניגשה במועד המקורי). עלותם 3,000 ₪ (1,750 ₪ מתאריך 27.2.13 ו- 1,000 ₪ מתאריך 6.5.13 צמודים ונושאי ריבית, נספחים ת/5 – ת/6 לתיק המוצגים). מדובר בנזק ישיר כתוצאה מהתקיפה.

סך הפיצוי יעמוד על 7,000 ₪.

נזק לא ממוני

35. בהתחשב בגילה של התובעת, באחוזי הנכות הרפואית ובפגיעה התפקודית המינימאלית, אך גם בכך שסבלה רגעי אימה, במתקפה פתאומית ואלימה במקום שנחזה להיות בטוח, ולאחר שגם היתה לה תקופה של תפקוד בין אישי-חברתי נמוך, הסכום של 40,000 ₪ ישקף הפיצוי הולם בראש נזק זה.

סיכום סכום הפיצויים

36. סכום הפיצויים הוא כדלקמן:

א. הפסדי שכר (בעבר)3,000 ₪

ב. הפסדי שכר לעתיד50,000 ₪

ג. פנסיה 6,625 ₪

ד. עזרת הזולת (עבר ועתיד) --

ה. הוצאות, הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד)7,000 ₪

ה. נזק לא ממוני40,000 ₪

סה"כ ביניים106,625 ₪

שכר טרחת עו"ד ומע"מ 24,950 ₪

סה"כ 131,600 ₪ (במעוגל)

סוף דבר

37.התביעה מתקבלת נגד נתבעות 1-2 אשר תשלמנה לתובעת, יחד ולחוד, סך של 131,600 ₪. כמו כן נתבעות 1-2 ישאו בהוצאות התובעת (על יסוד קבלות).

התביעה נגד נתבעת 3, נדחית. התובעת תשלם לנתבעת 3 שכר טרחת עורך דין בסכום של 8,000 ₪. בנוסף, תישא התובעת בהוצאות נתבעת 3 (על יסוד קבלות).

ההודעה לצד שלישי, נדחית. נתבעות 1-2 ישאו בשכר טרחת עורך דין נתבעת 3 בסכום של 8,000 ₪, וכן ישאו בהוצאות נתבעת 3 (על יסוד קבלות).

בהוצאותיה של נתבעת 3 וצד שלישי המשותפות הן להגנתה מפני התביעה הן להגנתה מפני ההודעה לצד שלישי, התובעת ונתבעות 1-2 ישאו בחלקים שווים.

כל הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ב ניסן תש"פ, 16 אפריל 2020, בהיעדר הצדדים.