פלונית נ' ד"ר כהן ואח'

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת עקב פרוצדורה רפואית שנערכה בצווארה במטרה לשפר את מראהו.

התובעת ילידת x.x.64. בחודש פברואר 2014 הגיעה התובעת עם חברתה למרפאתו של הנתבע, ד"ר כהן, על מנת לבחון את האפשרות לשפר את מראה הלסת התחתונה והצוואר באמצעות פרוצדורה רפואית הנעשית במכשיר הנקרא VASER (להלן: וייזר).

לטענת התובעת, הבהיר לה הנתבע כי מדובר בטכניקה חדשנית בה הוא מכניס מתחת לעור הצוואר שלושה מחטים ובתהליך של חימום שכבת הקולגן בעור מתהדקת ומתקבל אפקט של מתיחה ללא ניתוח. התובעת התרשמה, כך על פי הנטען, כי מדובר בהליך פשוט ולא מורכב.

ביום 2.4.14 הגיעה התובעת למרפאה לצורך עריכת הטיפול (לצורך הנוחות ונוכח המחלוקת בין הצדדים באשר למהות הטיפול והגדרתו, יכונה בהמשך : פרוצדורה).

לטענת התובעת, כשהתעוררה מהפרוצדורה, היה מונח על צווארה סד. התובעת קיבלה הוראות להותירו על צווארה במשך שלושה ימים. עוד לטענתה, בערב כשהסירה את הסד לצורך מריחת קרם משקם בהתאם להוראתו של הנתבע, הבחינה בשלפוחית גדולה ובאודם מקומי. חלף האמור לדבריה למחרת משהגיעה לביקורת במרפאה נרשם "ביקורת תקינה".

ביום 10.4.14 הגיעה התובעת לביקורת נוספת ואזי נכתב ברישומי הנתבע כי : "יש איזור עם החלמה איטית בצוואר בקוטר של כ- 1 ס"מ".

צווארה של התובעת לא החלים כמצופה, ועל פי הרישומים שנערכו על ידי הנתבע, התפתח במקום פצע בגינו נדרשה התובעת להגיע להטרייה ולתפירה בשתי הזדמנויות שונות: האחת ביום 23.4.14 והשנייה, לאחר שהתפרים בצווארה נפתחו, ביום 8.5.14.

התובעת טוענת כי בעקבות טיפולים אלו ובעקבות אמירות שונות שנאמרו לה על ידי הנתבע בהזדמנויות שונות, בין היתר "עכשיו ניתן לטבע לתקן את מה שאני קלקלתי" (לאחר התפירה השנייה), איבדה בו את אמונה ולא שבה לטיפולו מאז.

על פי התובעת, כתוצאה מהתנהלותו הרשלנית של הנתבע היא סובלת כיום מצלקת גדולה ומכוערת הנמצאת במקום גלוי לעין בצווארה. בעקבות כך כן היא סובלת מבצקת, הידבקויות והצטברות של ליחה בגרון. בנוסף נטען על ידה כי היא סובלת מדיכאון נוכח תוצאת הפרוצדורה והשלכותיה.

התובעת טוענת כי הנתבע התרשל בעריכת הפרוצדורה, כי הפרוצדורה גרמה להיווצרותה של כווייה בצווארה וכי הנתבע כשל מלתת לה טיפול מתאים במועד הנכון על מנת לשקם את נזקיה. בנוסף נטען כי הנתבע התרשל כלפי התובעת באי מתן הסברים, בכך שמסר לה שמדובר בפעולה קלה ולא בניתוח, ולא ציין כי עלולה להישאר כתוצאה מהפעולה כווייה או צלקת נראית לעין ומכוערת על צווארה. התובעת טוענת גם כי הנתבע ערך רישום רפואי לקוי וכי הפר בין היתר את הוראות חוק זכויות החולה.

הנתבע טוען כי לא נפל כל פגם באופן עריכת הפרוצדורה. כי המכשיר בו נעשה שימוש אינו יכול לגרום לכוויות מאחר שמדובר במכשיר העובד על גלי קול ולא על חימום. הנתבע עוד ביקש לטעון כי התובעת קיבלה הסברים מקיפים על מהות הפרוצדורה, כי צפתה בפרוצדורה מתבצעת על לקוחה אחרת, וכי לא נפל כל פגם ברישום שנערך על ידו.

חוות דעת הצדדים:

התובעת הגישה לתמיכה בטענותיה את חוות דעתו של פרופ' דן מלר, מומחה בכירורגיה פלסטית. על פי חוות הדעת נבדקה התובעת על ידי המומחה ביום 29.11.15. מומחה התובעת ציין כי התרשם בבדיקתו מצלקת אנכית מפסגת הצוואר שאורכה 5 ס"מ. בחלקה העליון הצלקת מעובה, קשיחה ובולטת ורוחבה 1 ס"מ ומשני צדיה שקעים עמוקים. בהמשכה הצלקת דקה יותר אבל עדיין בולטת מעל פני העור ונוקשה במגע. עוד קבע פרופ מלר את המפורט להלן:

• הניתוח בוצע באמצעות מכשיר תרמי שגרם כוויה עמוקה בקדמת הצוואר והופעה של חור בעור שחייב שתי התערבויות כירורגיות. העובדה שנדרשה לשתי התערבויות לאחר מכן מעידה על עומקה של הכוויה. גרימת ניתוח במהלך ניתוח הוא, כהגדרת משרד הבריאות, "אירוע בל יקרה".

• אין שום ראיה לכך שסיבוך אפשרי שכזה הוצג לתובעת לפני הניתוח.

• לא הוצג דו"ח ניתוח מהפרוצדורה שנערכה ב- 2.4. וכן לא הוצגו דוחות מהפרוצדורות שנערכו לאחר מכן.

• קיימים ניתוחים להסרת שומן ללא סכנה לכווייה בעור ולא קיימת הצדקה לביצוע ניתוח במכשיר תרמי.

• הצלקת ממנה סובלת התובעת גרמה לנכות בשיעור של 10% בהתאם לתקנה 75(ב)(2) לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

   

  13. הנתבע הגיש חוות דעת שנכתבה על ידי ד"ר יעקב גולן, מומחה בכירורגיה פלסטית. ד"ר יעקב גולן בדק את התובעת ביום 4.6.17 וקבע בחוות דעתו כי הנתבע לא התרשל כלפי התובעת. כן קבע את המפורט להלן:

      • התובעת קיבלה הסברים מקיפים באשר לאופציות הטיפוליות השונות ואף צפתה במנותחת עוברת את הפרוצדורה בזמן אמת. התובעת חתמה על טופס הסכמה לניתוח שאיבת שומן בשילוב המסת שומן ואולטרסאונד. בין היתר הוסבר לה כי יתכנו נזקים לעור לרבות צלקות באזור המטופל.

      • הפחתת השומן במכשיר הוייזר מושגת באמצעות החדרת מחטים דקות דרכן מועברת מהמכשיר אנרגיה ברמה מינימלית הנדרשת להמסת שומן הנספג מעצמו כעבור זמן קצר. בשל האנרגיה המופעלת ישירות על רקמת השומן כמות האנרגיה הנדרשת היא קטנה וכמות החום הנוצרת בעת ההפעלה היא מינימלית.

      • אין כל עדות לכווייה כתוצאה מהפעלת המכשיר. על פי עדות המנתח נוצר פצע לחץ קטן כתוצאה מהחבישה שהונחה על צווארה של התובעת לאחר הפרוצדורה.

      • נכותה של התובעת בגין הצלקת הינה 10%. לצלקת משמעות אסתטית בלבד.

         

  14. הצדדים הגישו ראיות. התובעת הגישה את תצהירה וחוות הדעת הערוכה על ידי פרופ' מלר. הנתבע הגיש תצהיר שלו וכן את חוות הדעת של ד"ר גולן.

       

  15. ביום 21.11.19 נערך דיון הוכחות בו נחקרו התובעת והמומחה מטעמה, פרופ' מלר. בנוסף נחקר הנתבע והמומחה מטעמו ד"ר גולן. לאחר הדיון, ולבקשת הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

       

       

       

      הכרעה

       

  16. אין מחלוקת על כי כתוצאה מהפרוצדורה הרפואית שנערכה על ידי הנתבע בצווארה של התובעת נגרמה לתובעת צלקת במקום הטיפול.

       

  17. אין גם מחלוקת על כי הצלקת הינה בבחינת "נזק".

       

  18. השאלה הדורשת הכרעה הינה אם התובעת הצליחה להוכיח כי הנתבע התרשל כלפיה כמשמעות סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, התשכ"ח-1968.

       

  19. לשם הטלתה של חבות בנזיקין בגין רשלנות רפואית כלפי מטופל, יש להוכיח קיומם של יסודות העוולה: חובת זהירות מצד המזיק כלפי הניזוק, הפרתה של החובה ונזק הנוצר כתוצאה מההפרה האמורה. ברי כי קיימת חובת זהירות שבין רופא ומטופל וברי כי בענייננו קמה הן חובת הזהירות המושגית והן חובת הזהירות הקונקרטית. השאלה הינה אם חובה זו הופרה על ידי הנתבע ואם כתוצאה מכך נגרם הנזק נשוא התביעה בגינו נתבע הפיצוי.

       

  20. התובעת עברה הליך רפואי. כתוצאה מההליך הזה נגרם לה "פצע" או "כווייה" ולאחר זמן מה נותרה צלקת כתוצאה מכך. התובעת והנתבע חלוקים באשר לסיבה בגינה נותרה התובעת עם צלקת. עמדת התובעת הנסמכת על חוות הדעת מטעמה הינה כי הצלקת נגרמה כתוצאה משימוש רשלני במכשיר הוייזר אשר גרם לכווייה בצווארה. הנתבע לעומת זאת טוען בתוקף כי לא מדובר בכווייה, וכי יש להניח כי מקור הפצע הינו בתחבושת שהונחה על צווארה של התובעת ושגרמה לפצע לחץ. לשם כך מבקש הנתבע לטעון כי מכשיר הוייזר בו נעשה שימוש הינו מכשיר שאינו יוצר חום ואינו פועל באמצעות אנרגיית חום אלא באמצעות גלי קול בלבד. אשר על כן, לא יכולה הייתה להיגרם לתובעת כווייה כתוצאה ממנו.

       

       

  21. לאחר ששמעתי את עדי הצדדים ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל וזאת אף מבלי שייקבע אם הצלקת בצווארה של התובעת הינו תוצאתה של כווייה, כגרסת התובעת, או שמא תוצאתו של פצע לחץ, כגרסת הנתבע.

       

       

      העדר רישום המבהיר את השתלשלות האירועים ואת הסיבה לנזק

       

  22. כמפורט לעיל חלוקים הצדדים על הסיבות בגינן נותרה בצווארה של התובעת צלקת. מטבע הדברים הכלי העיקרי הנתון בידי בית המשפט על מנת להכריע בשאלת התרשלותו של הנתבע הינו רישום שנערך בזמן אמת על ידי המטפל. ברישום שכזה יש כדי להבהיר את אופן עריכת הפרוצדורה הרפואית בתובעת, את מהלך הפרוצדורה, את התרשמותו של הנתבע מתהליך ההחלמה של התובעת וכמובן מהלך ההחלמה לאחר הפרוצדורה.

       

  23. תיקה הרפואי של התובעת אצל הנתבע צורף למוצגי הנתבע (נספח 2 לתיק המוצגים) והוא כולל שאלון רפואי שמילאה התובעת ביום 26.2.14, טפסי הסכמה לפרוצדורה ולהטריות שנערכו לאחריהן, ורישומים הלקוחים ממעין יומן אלקטרוני הכוללים את תאריך הרישום ואינם כוללים פרטים מזהים של עורך הרישום.

       

  24. נוכח חשיבות הדברים אביא את הכתוב ברישום שהוצג על ידי הצדדים כלשונו:

       

      ביום 2.4.14 , היום בו נערכה הפרוצדורה נשוא התביעה, נכתב בראש הרישום התאריך- 2 באפריל והשעה 11:00-16:00. בהמשך מצוין :"קיבלה דורמיקום בשתיה 15 מגר. במקומית לידוקאין 2% 300מגר. וייזר לצוואר. סגירת חור בסמוך לתנוך עם ויקריל 4 אפסים. P80 ".

      ברישום מיום 3 באפריל (למחרת הניתוח) מצוין : " ביקורת תקינה".

      ברישום מיום 10 באפריל מצוין: " ביקורת. יש אזור עם החלמה איטית בצוואר בקוטר כ 1 ס"מ. לקרם משקם".

      ביום 20 באפריל מצוין ברישום " ביקורת לגבי פצע בצוואר. יש גלד. תבוא ביום רביעי להטריה".

      ביום 23 באפריל : " תפירת גלד. בהרדמה מקומית עם 1 מגר דורמיקום. הטריה של גלד בצואר ותפירה עם נילון 5 אפסים".

      ביום 30 באפריל : "ביקורת החלמה טובה. הסרת תפרים בצוואר. הוזמנה לעוד שבועיים".

      ביום 8 במאי: " בחלק מהחתך נפערו השוליים והיום נעשתה תפירה שנייה עם מקומית דורמיקום 1 מגר וניילון 5 אפסים.

      ביום 25.5.15: "הסרת תפרים. הוסבר על שימוש בקרם המשקם ומייק אפ ביקורת שבועיים".

      ביום 9 ביוני מצוין כי התובעת לא הגיעה לביקורת.

       

  25. עיננו הרואות – הרישום באשר לאופן עריכת הפרוצדורה בצווארה של התובעת ובעיקר באשר להתפתחות הפצע/כווייה בצווארה אינו מפורט. הוא כולל תיאור לקוני של הפרוצדורה, אשר אינו מציין מהו משכה (על פי הרישום לכאורה התובעת טופלה משעה 11:00-16:00 אולם על פי דברי הנתבע עצמו (עמוד 149 לפרוטוקול, שורות 22-25) ארכה הפרוצדורה לא יותר ממספר דקות). בנוסף, תיאור הפרוצדורה עצמו לאקוני - לא מצוין מיקום החדרת המחטים, לא מצוין מהלך הפרוצדורה ומצוין כי נערכה סגירה של חור אחד בלבד.

       

  26. אלא שהלאקוניות בולטת וברורה יותר בהמשך, שעה שברור מהעולה ברישום כי קיים סיבוך מסוים, וכי צווארה של התובעת אינו מחלים באופן המצופה. חרף האמור לעיל, הרישום שהוצג על ידי הנתבע אינו שופך אור על אופן התפתחות הסיבוך. כך - בעוד שברישום ביום 10.4 מצוין כי קיים אזור עם החלמה איטית, הרי שבביקורת הבאה, ביום 20.4 מצוין כבר כי מדובר ב"פצע" וב"גלד" וכי יש צורך בהטריה. לא מצוין, מהו פשר הפצע, ממה נגרם, מה תכונותיו, מה גודלו וכיו"ב.

       

  27. ודוקו- הלכה למעשה עד לרגע הגשת חוות דעת הנתבע לא צוין על ידי הנתבע בשום שלב מהי הסיבה להיווצרות אותו פצע בצווארה של התובעת. רק במסגרת חוות הדעת שהוגשה על ידי הנתבע מצוין לראשונה כי על פי עמדת הנתבע מקור הפצע הינו "קרוב לוודאי" בחבישה שנערכה לתובעת לאחר הפרוצדורה. להנחה זו אין כל איזכור ברישום שנערך על ידי הנתבע, והנתבע אף לא ביקש לטעון כי אמר זאת לתובעת בשלב כלשהו.

       

  28. הצדדים חלוקים על רמת הפירוט בו צריך היה הנתבע לנהל את רישומיו. על פי הנתבע מדובר בהליך כירורגי זעיר שאינו מחייב עריכת דו"ח ניתוח ועריכת רשומה בהתאם להוראות חוזרי מנכ"ל משרד הבריאות בנושא "נוהל רשומת מטופל באשפוז". יתר על כן, על פי הנתבע, מאחר שמדובר בפעולה שנעשתה במרפאה פרטית והנתבע הינו הרופא היחיד שפועל במסגרתה, אין צורך ביישום דווקני של הוראות חוזר המנכ"ל בכל הנוגע לחתימת עורך הרישום ומאפיינים נוספים. התובעת לעומת זאת טוענת כי הוראות חוזר מנכ"ל (אשר צורפו על ידה החל מעמוד 35 לתיק המוצגים של התובעת) חלות גם על הפרוצדורה שנערכה על ידי הנתבע, וכי אין למצוא בהן החרגה המתאימה לנסיבות המקרה דנן. יתר על כן, ב"כ התובעת מפנה לתקנות בריאות העם (רישום מרפאות) המגדירות מהו "ניתוח" ומבקש לטעון כי על פי הגדרות אלו הפרוצדורה שנערכה בתובעת מהווה ניתוח ומחויבת ברישום מפורט בהתאם להנחיות חוזר מנכ"ל.

       

  29. אציין כבר עתה, כי אף מבלי להיכנס להוראות חוזר מנכ"ל ופקודת בריאות העם, לא מצאתי כי הרשומה שהוצגה על ידי הנתבע מספקת בכל הנוגע לתיאור עריכת הפעולה הכירורגית בצווארה של התובעת וכל הנוגע להתפתחויות שלאחר מכן. מבלי להיכנס לשאלות הטכניות שהוצגו על ידי הצדדים לעניין חובתו של עורך הפרוצדורה לחתום על כל אחד מעמודי הרשומה, ולעניין האפשרות לערוך רישום ביומן גוגל, סבורני כי בחינה מהותית של הכתוב ברשומה אינו יכול אלא להוביל למסקנה כי תיאור הדברים ברשומה היה לאקוני ובלתי מספק.

       

  30. מטרת הרישום הרפואי הינה ליתן תמונה ברורה על אודות ההליך הרפואי שנעשה, לספק מידע מירבי באשר השפעת הטיפול ולהשלכותיו ובאשר להחלמה ממנו או להתפתחויות וסיבוכים אחרים שנבעו ממנו. הרשומה הרפואית שנערכה על ידי הנתבע או מי מטעמו אינה עולה בקנה אחד עם מטרתה של הרשומה כמפורט לעיל. הלכה למעשה לא ניתן להבין ממנה מה קרה לתובעת בעקבות ההליך הרפואי שבוצע על ידי הנתבע, כיצד התפתח הפצע בצווארה ומהם הגורמים לו. הרשומה הרפואית שותקת לעניין זה ואינה מסבירה מהו אותו פצע ומדוע אירע.

       

  31. בנסיבות אלו, גם אילו הייתי מקבלת את טענות הנתבע כי לא היה מחויב בעריכת רישום מפורט ודווקני כמפורט בהוראות חוזר מנכ"ל, וגם אם הייתי מקבלת את הטענה כי אינו מחויב לחתום על כל אחד מעמודי הרשומה הרפואית, לא היה בכך כדי לסייע לנתבע, משתוכנו של הרישום המצוי אצל הנתבע אינו עונה לקריטריונים החלים על רישום של טיפול רפואי.

       

  32. יש אם כן לבחון את חובת עריכת הרישום בהתאם לרציונל המונח בבסיסה. גם אם תתקבל טענת הנתבע כי לא היה מחויב בעריכת רישום על פי הנחיות מנכ"ל שהוזכרו לעיל, אין ספק כי קיימת לו חובה עצמאית לערוך רישום שיהא בו למצער כדי לתת תמונה בהירה וברורה של ההליך הרפואי שנערך לתובעת וההתפתחויות שלאחריו (ניתן להשוות לחובה שנקבעה בפסיקה לערוך רישום רפואי על פי הוראות סעיף 17 לחוק זכויות החולה גם על מי שאינו מוגדר כ"מטפל" בהוראות החוק : ת.א (י-ם) 11371/95 מזרחי נ' פרופורציה, 16.9.01; ת.א. (י-ם) 1010/94 גנון נ' ד"ר גאודוס, 15.10.96; ת.א. (י-ם) 1597/97 פלוני נ' ויתקין שמואל, 10.5.0.). היקף הרישום שהוצג על ידי הנתבע באשר לפרוצדורה שעברה התובעת הינו חסר ואינו עונה לדרישות הבסיסיות המתחייבות.

       

       

  33. להיעדרו של רישום רפואי ראוי משמעות ראייתית. נזק ראייתי שנגרם לתובע מקום בו לא נערכו רישומים רפואיים כנדרש יביא להעברת נטל השכנוע מכתפיו של התובע לשכמו של המטפל לגבי העובדות השנויות במחלוקת בין הצדדים, מקום בו אילו היה מצוי הרישום הרפואי החסר, ניתן היה לבררן ולא הייתה נותרת עמימות ראייתית. היקף הנטל המועבר נתחם על פי היקפו של הנזק הראייתי שנגרם: "מקום שבו היה על הרופא לבצע רישום נאות, אך רישום זה לא נעשה, ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת, שיכלו להתברר מתוך הרישום, אל הרופא או המוסד הרפואי הנתבע". "משחסם הנתבע, בהתרשלותו, את הדרך הרגילה להוכחת התביעה, יכולה לבוא דוקטרינת הנזק הראייתי לעזרתו של התובע" (ראו למשל ע"א 6330/96 בנגר נ' בית החולים הכללי ע"ש הלל יפה, פ"ד נב(1) 145; ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625). מתחם נטל השכנוע אשר עובר על כתפי הנתבע בגין העדר רשומות רפואיות יכול ויהיה גם לגבי יסוד שלם בעוולה או אף ביחס ליסודות העוולה כולם: "נראה לי כי הבחירה בעניין זה צריך שתיגזר מהיקפו של הנזק הראייתי שנגרם. אם החסר הראייתי שולל מן התובע את האפשרות להוכיח את יסודות העוולה כולם, אזי עשוי חסר זה להעביר לנתבע את "מלוא מתחם הנטל". ואילו כאשר הפגם ברישום ממוקד בעניין בודד ותו לא, יהיה מקום להעביר את הנטל אך לאותו עניין נקודתי. ובמילים אחרות, על פי התפרסותו של החסר הראייתי נגזר "היקפו" של הנטל המועבר" (עא 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק , נו(1) 539).

       

  34. אם כך- בהיעדרו של רישום המבהיר את נסיבות הסיבוך שאירע לתובעת, עובר נטל ההוכחה באשר לנסיבות בהן אירע הנזק לתובעת לנתבע עצמו. פירושו של דבר בנסיבות תביעה זו, כי הנתבע הוא שצריך להוכיח כי הצלקת בצווארה של התובעת לא נגרמה כתוצאה מרשלנותו.

       

      העברת נטל השכנוע בהתאם לכלל "הדבר מעיד על עצמו"

       

  35. למסקנה דומה אגיע גם אם אחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין שעניינו בכלל "הדבר מעיד על עצמו". סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע שלושה תנאים מצטברים להחלתו. הראשון כי לתובעת לא הייתה ידיעה או לא הייתה לה יכולת לדעת מהן הנסיבות שהובילו לאירוע נשוא התביעה. השני כי הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע. השלישי כי כי ארוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. עם הוכחת התקיימותם במצטבר של שלושת התנאים האמורים, יועבר נטל השכנוע לכתפי הנתבע כי אין לייחס את קרות הארוע לרשלנות מצדו (ראו למשל ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229).

       

  36. בענייננו, התובעת ניזוקה כתוצאה מטיפול רפואי שנעשה בה. במהלך הטיפול הייתה התובעת תחת אלחוש ולא הייתה ערה למתרחש. רק עם שובה לביתה עת הסירה את התחבושת הבחינה באותו "פצע" בצווארה, ומכאן שלא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת מהן הנסיבות שהובילו בהן נפצעה. אין ספק כי מכשיר הוייזר בו נעשה שימוש על ידי הנתבע הינו ברשותו ובשליטתו, ועצם העובדה כי התובעת יצאה מטיפול רפואי שנועד להטיב את מראה צווארה עם פצע שנדרש להטריה וטיפול מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבע התרשל מאשר עם המסקנה כי לא הייתה התרשלות בהתנהלותו. גם נוכח האמור לעיל אני סבורה שנטל ההוכחה כי הנתבע לא התרשל במלאכתו עוברת לכתפי הנתבע עצמו.

       

      האם הנתבע הצליח להוכיח העדר התרשלות?

       

  37. עיקר מאמציו של הנתבע להוכיח העדר התרשלותו התמקדו בהוכחת הטענה כי לא יתכן שהפרוצדורה שננקטה גרמה לכווייה. על פי טענתו, המסת השומן בצווארה של התובעת בפרוצדורה שננקטה על ידו, נעשית באמצעות גלי קול ולא באמצעות חום (סעיף 6 לתצהיר הנתבע).

       

  38. סבורני כי טענה זו אינה יכולה לסייע לנתבע.

       

  39. בראש ובראשונה לא מצאתי כי הנתבע אכן הצליח לשלול את האפשרות כי הצלקת בצווארה של התובעת הינה תוצאתה של כווייה. אכן, חוות דעתו של ד"ר גולן מטעם הנתבע מציין המומחה כי "אין כל עדות לכווייה במקרה של התובעת" וזאת מאחר שלדברי המומחה מדובר במכשיר שכמות האנרגיה הנדרשת לו היא קטנה ולפיכך כמות החום הינה מינימלית.

       

  40. ודוקו- בעוד שהנתבע טוען כי השימוש במכשיר אינו כרוך בחום, הרי שהמומחה מטעם הנתבע מציין כי החום המיוצר במסגרת התהליך הרפואי הינו מינימלי.

       

  41. יתר על כן, במסגרת חקירתו הנגדית הסכים מומחה הנתבע כי הגם שהחום אינו האמצעי להמסת השומן בשימוש בוייזר, תוצר לוואי של הפעלת המכשיר הינו ייצור חום, ובמילותיו (עמוד 100 שורה 26- עמוד 101 שורה 6):

       

      עו"ד שרים: אני שואל אותך את השאלה הנורא פשוטה, איך יכול להיות שאומרים לנו פה כל הזמן גלי קול ואין חום. ואתה בא וסותר את זה, אתה אומר יש חום.

      העד, ד"ר גולן:אני לא סותר את זה.

      עו"ד שרים:אתה לא סותר את זה.

      העד, ד"ר גולן:נכון.

      עו"ד שרים:אז מה שכתוב לא נכון?

      העד, ד"ר גולן:תראה, אצלך בעולם שלך אולי יש שחור ולבן, אצלנו יש יותר מזה. ובתור רופא הייתי מצפה שיהיה גם לך. מה שקורה יש שאיבות גדולות ויש שאיבות קטנות. יש שאיבה שנמשכת שעה וחצי ויש שאיבה שנמשכת 5 דקות. בשימוש ממושך לפעמים נוצר גם כמות מסוימת של חום. לא החום הוא זה שמפרק את השומן. לא החום הוא זה שחשוב במכשיר הזה. זה תוצאת לוואי לכל היותר. המכשיר הזה עובד באמצעות פירוק של התאים. שבאנרגיה של קול, של על קול, וזה, זה מה שחשוב. הוא לא צריך חום. בניגוד למה שכתוב בחוות דעתו של פרופ' מלר או של מכשירים אחרים שבאמת היו מבוססים על חום.

      כב' הש' קצבוי:אבל יש חום אדוני? אני רוצה לשאול.

      העד, ד"ר גולן:בשימוש ממושך כנראה יש כמות מסוימת..." 

       

  42. מכאן שחרף האמור בתצהיר הנתבע, הפעלתו של מכשיר הוייזר מייצרת גם חום (הגם שמדובר בתוצר לוואי ולא באמצעי שנועד להמיס את השומן).

       

  43. יוער לעניין זה כי הנתבע ביקש להדגים לבית המשפט את השימוש במכשיר על מנת להראות כי בשימוש קצר של כ- 10 דקות לא הגיוני כי המכשיר פלט חום באופן הגורם לכוויה.

       

  44. לא שוכנעתי מהצגת הדברים כי השימוש במכשיר לא גרם לכוויה בצווארה של התובעת. הטענה כי השימוש במכשיר נמשך עשר דקות בלבד אינה נתמכת בתיעוד הרפואי (להזכיר כי ברישום הרפואי מיום הפרוצדורה מצוין התובעת שהתה במקום מספר שעות ולא צוין כמה זמן מתוך שהייתה היה באירוע). יתר על כן, מן הרגע בו הובהר כי המכשיר פולט חום הרי שכדי להוכיח כי לא היה שימוש רשלני במכשיר שהביא לגרימת כוויה יש להוכיח כי השימוש במקרה הפרטני של התובעת לא ארך יותר מאשר בדרך כלל, וכי לא נעשה שימוש לקוי במכשיר במסגרת הפרוצדורה. בהעדר רישום רפואי התומך בטענות הנתבע, לא ניתן לומר כי נטל הראיה הורם.

       

  45. חשוב מכך - גם לו ניתן היה לקבל את עמדת הנתבע כי הצלקת בצווארה של התובעת אינה תוצאה של כווייה, לא ניתן היה לראות בנתבע כמי שעמד בנטל הוכחת העדר רשלנותו. על מנת להוכיח כי התנהלותו לא הייתה רשלנית, צריך היה להראות כי הצלקת שנגרמה לתובעת כתוצאה מהפרוצדורה הרפואית הינה תוצאה טבעית של הפרוצדורה הרפואית שנעשתה. עיון בתצהיר הנתבע מעלה כי בשום שלב אין הוא מבהיר כיצד אירעה הצלקת. מלבד האמירה הכללית כי מדובר ב"צלקת שהינה אחד מסיבוכי הניתוח" (סעיף 16 לתצהיר הנתבע), אין התייחסות למנגנון הפגיעה ולסיבוך ה"טבעי" שהוביל לפצע בצווארה של התובעת.

       

  46. בחוות הדעת מסתמך המומחה על דבריו של הנתבע עצמו באשר למקור הגלד שנוצר כאשר הוא מציין : "על פי המנח, הגלד המצומצם שנוצר במרכז הצוואר היה תוצאה של לחץ, מעין פצע לחץ קטן כתוצאה מהחבישה שהונחה על צווארה של התובעת בסיום הטיפול" (עמוד 6 לחוות הדעת). לא מצוין כי פצע לחץ שכזה הינו תוצאה טבעית ומתבקשת של הטיפול או סיבוך "טבעי" של הפרוצדורה שבוצעה בצווארה של התובעת.

       

  47. יתר על כן, בחקירתו הנגדית נשאל ד"ר גולן כיצד יתכן כי חבישה רכה, כפי שהונחה על צווארה של התובעת, יכולה הייתה לגרום לפצע. בתשובתו הוא מציין : "...אני מסביר לך שיכול להיות שרוב רובה של הצלקת הייתה תקינה. מספיק שהיה שם איזה שהוא קיפול. איזה שהוא גזה שנשארה, לא יודע, משהו, איזה שהוא דבר לגמרי מקומי..." (עמוד 117, שורות 19-21, ראו גם עמוד 116 שורות 28-30). דהיינו- מדבריו של המומחה עצמו ניתן להבין כי החבישה לבדה לא היא שגרמה לפצע בצווארה של התובעת, אלא האופן בו הונחה החבישה. בהנחה כי התובעת נחבשה על ידי הנתבע או מי מטעמו וכי הנתבע צריך היה להיות מודע לסיכונים שעלולים להיווצר במקום כתוצאה מהנחה בלתי מדויקת של החבישה, הרי שגם קבלת הטענה כי מדובר בפצע לחץ שנגרם כתוצאה מחבישת האזור, אינה מובילה למסקנה כי אין מדובר בהתרשלות.

       

       

  48. לכל האמור לעיל אוסיף כי אל מול העובדה כי הנתבע שתק הלכה למעשה עד להגשת חוות הדעת מטעמו באשר למנגנון הפגיעה בצוואר התובעת ולאופן התפתחות הפצע והצלקת שנותרה ממנו, מצאתי את עדותה של התובעת באשר לאמירות הנתבע לאחר הפרוצדורה אמינה ועקבית. התובעת ציינה כבר בתצהיר מטעמה בסעיפים 15 כי הנתבע הביע צערו על תוצאת הפרוצדורה במספר הזדמנויות. פעם אחת בביקורת הראשונה כשציין כי "זה לא היה צריך לקרות" (סעיף 15 לתצהיר התובעת), ופעם נוספת לאחר סגירת הפצע כשאמר לטענתה "עכשיו ניתן לטבע לתקן את מה שאני קלקלתי" (סעיף 21 לתצהיר התובעת). על אמירות אלו שבה התובעת גם כשנבדקה על ידי המומחה מטעמה, וזאת כפי שעולה מחוות הדעת המפרטת את סיפור המקרה מפיה של התובעת. התובעת לא נחקרה על טענותיה אלו. אמירות אלו של התובעת מתיישבות עם תכתובת המייל בין ב"כ התובעת לנתבע (מוצג ב' לתיק המוצגים של התובעת), אזי השיב הנתבע לדרישת התובעת להעביר את הרשומה הרפואית לעיונה כי : "המקרה ברור ונתן לדעתי לייתר את עלות חוות הדעת של מומחים. אני אעביר את פנייתכם כשתגיע למבטח מדנס"(מייל מיום 25.12.2014). האמור בהודעה זו מתיישב יותר עם טענת התובעת כי הנתבע לקח על עצמו את האחריות על גרימת הנזק, בסמוך לאחר הפרוצדורה.

       

  49. סיכומו של דבר - התובעת נכנסה לפרוצדורה רפואית לשיפור מראה צווארה. בסופה של הפרוצדורה נותרה עם צלקת מכערת במקום בו נעשתה הפרוצדורה – צלקת אותה אין ביכולתה להסביר. נוכח הרישום החסר של מהלך הטיפול בתובעת לא ניתן להתחקות אחר התפתחות הדברים שהובילה לסיבוך בסופו נותרה התובעת עם צלקת בצווארה. כל האמור לעיל מוביל להעברת נטל ההוכחה לכתפי הנתבע. נטל זה לא הורם על ידי הנתבע משהלה לא הוכיח כי לא התרשל בעריכת הפרוצדורה.

       

       

      הסכמה מדעת

       

  50. סעיף 13 לחוק זכויות החולה התשנ"ו-1996 קובע כדלקמן:

       

      "הסכמה מדעת לטיפול רפואי

      13.(א)לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

      (ב)לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, "מידע רפואי", לרבות -

      (1)האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;

      (2)תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;

      (3)הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;

      (4)סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;

      (5)עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

      (ג)המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.

      (ד)על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסויים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת אתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל. "

       

  51. סעיף 14 לחוק זכויות החולה קובע את אופן מתן ההסכמה מדעת וזו לשונו:

      "אופן מתן הסכמה מדעת

      14.(א)הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות.

      (ב)הסכמה מדעת לטיפול רפואי המנוי בתוספת תינתן במסמך בכתב, שיכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל.

      (ג)נזקק מטופל לטיפול רפואי המנוי בתוספת ונמנע ממנו לתת את הסכמתו מדעת בכתב, תינתן ההסכמה בפני שני עדים, ובלבד שדבר ההסכמה והעדות יתועדו בכתב סמוך ככל האפשר לאחר מכן.

      (ד)במצב חירום רפואי, הסכמה מדעת לטיפול רפואי המנוי בתוספת יכול שתינתן בעל פה ובלבד שדבר ההסכמה יתועד בכתב סמוך ככל האפשר לאחר מכן".

       

  52. בית המשפט העליון התייחס באופן נרחב לשאלת ההסכמה מדעת, בפרט כאשר מדובר בניתוח אלקטיבי. בע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה פ"ד נ"ו(4) 746, שם נאמר כי:

      "ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי - שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל - נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, נוסף על התייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים, גם אם סיבוכים אלו נדירים.

      דרישה נרחבת זאת מתחייבת בייחוד בתקופתנו, שבה מתפתחת רפואה פרטית המציעה לציבור הרחב - אם בדרך ישירה באמצעות פרסומים, ואם בעקיפין, בהסתמך על מוניטין של רופא המקיים מרפאה פרטית - ניתוחים אלקטיביים למיניהם, כגון ניתוחים לשיפור הראייה באמצעות לייזר. ניתוחים אלו מיועדים לשפר את איכות החיים של המטופלים, אך מטבע הדברים יש בהם אף סיכונים, שאותם יש לגלות לחולים".

       

  53. בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבע הפר את חובת הגילוי כלפיה משלא יידע אותה על אודות הסיכונים והסיבוכים הכרוכים בטיפול ולא הבהיר לה כי מדובר בניתוח ולא בפעולה קלה. לדבריה, היא הוחתמה על טופס הסכמה על ידי מזכירותו של הנתבע. התובעת מציינת בתצהירה כי הסכמתה ניתנה "לפרוצדורה קלה וללא צלקות" (סעיף 8 לתצהירה). בחוות הדעת שהוגשה על ידי פרופ' מלר הוא מציין כי התובעת לא יודעה באשר לאפשרות לערוך שאיבת שומן באמצעות ואקום ולא באמצעות חום כפי שנעשה במקרה דנן. כן קבע כי לא הוסבר לתובעת כי נזק אפשרי כותצאה מהניתוח הינו כווייה.

       

  54. הנתבע טוען בתצהירו כי התובעת קיבלה הסבר מפורט ורחב על אודות השימוש במכשיר הוייזר, וכי היא אף צפתה בטיפול המתבצע במטופלת אחרת בעת פגישת הייעוץ שנערכה לה. בנוסף נטען על ידו כי התובעת קיבלה את טופס ההסכמה לעיון לביתה וכי חתמה עליו רק לאחר שעיינה בו וקיבלה את הסבריו המפורטים.

       

  55. אינני מקבלת את טענות התובעת כי לא קיבלה הסבר מספק באשר לאופי פעולת מכשיר הוייזר ומהלך הניתוח. כעולה מתצהיר הנתבע, התובעת הגיעה לפגישת הייעוץ עם חברה שהייתה מעוניינת אף היא בעריכת הפרוצדורה וקיבלה לביתה את טופס ההסכמה לצורך עיון. יתר על כן, על פי הרישום הרפואי מיום פגישת הייעוץ, התובעת צפתה בטיפול המתבצע בלקוחה אחרת (עמוד 12 לתיק המוצגים של הנתבע). טענותיה של התובעת כי לא צפתה בטיפול עצמו וכי לא קיבלה הסברים מפורטים על אודות הטיפול יכולה הייתה להיתמך על נקלה בעדותה של חברתה אשר הייתה נוכחת לאורך כל פגישת הייעוץ. מטעמיה של התובעת עצמה לא זומנה אותה חברה לעדות, ולפיכך טענות התובעת כי לא קיבלה הסברים מפורטים וכי לא צפתה במטופלת בעת עריכת הפרוצדורה נותרו בלתי מבוססות.

       

  56. חרף האמור לעיל, מצאתי כי חובת הגילוי של הנתבע כלפי התובעת הופרה בכל הנוגע לפירוט הסיבוכים והסיכונים בעריכת הפרוצדורה. עיון בטופס ההסכמה עליו הוחתמה התובעת מעלה כי התייחסות הנתבע לצלקות כתוצאה מהפרוצדורה הובהרה באופן הבא: " הוסבר לי כי במקומות שבהם יוחדר מכשיר השאיבה תוותר צלקת. הצלקות שתיוותרנה תלויות בסוג העור שלי ותכונות הריפוי שלו ויש מקרים בהם תתפתחנה צלקות קלואידיות. כמו כן הוסברו לי הסיבוכים והסיכונים האפשריים לרבות דימום, זיהום והצטברות נוזלים באזורים מהם נשאב השומן. כמו כן יתכנו נזקים לעור באזור המטופל לרבות צלקות שטוחות או מורמות מסוג קלואיד, דלקת ורידים שטחית ועמוקה ובמקרים נדירים ביותר תסחיפים לראות".

       

  57. עינינו הרואות שני סיבוכים אפשריים אינם מופיעים בטופס ההסכמה - האפשרות כי תיגרם לתובעת כווייה כתוצאה מהשימוש (הנזק שנגרם על פי התובעת) והאפשרות כי תיגרם צלקת כתוצאה מפצע לחץ (הנזק שנגרם על פי הנתבע). במובן זה, וגם ככל שנראה בהתפתחותה של כוויה או פצע לחץ כסיבוך "טבעי" של הפרוצדורה, לא בא אזכורו של סיבוך מסוג זה בטופס ההסכמה.

       

  58. יתר על כן, אני נוטה לקבל את טענת התובעת כי הסבריו של הנתבע באשר לאפשרות היוותרותן של צלקות התייחסה בעיקרה לצלקות במקום החדרת המחטים. עיון בטופס ההסכמה מעלה כי ההתייחסות לצלקות (התלויות בסוג העור של התובעת ותכונות הריפוי שלו) התמקדה במקום חדירת המחטים לעור. השמת הדגש על אפשרות היוותרותן של צלקות במקום החדרת המחטים עולה בקנה אחד עם עדותה של התובעת בחקירה הנגדית אזי ציינה בתשובה לשאלה מה היה כתוב בטופס ההסכמה את הדברים הבאים (עמוד 23 שורות 2-13):

      "אם צריך לצטט אותו אני צריכה לראות אותו ולצטט אותו. אבל בגדול, כן, שאני מסכימה

      לניתוח. אני, הוסבר לי שיש, מקום שאיך קוראים לזה, צלקות שעשויות להיות בעקבות

      הכניסה של המחטים.

      ...

      נכון, הוסבר לי שעשויה להיות צלקת בסוג העור, כן. ראיתי את הדימום, זיהום, הצטברות

      נוזלים.

      מה שאמר לי הרופא בזמנו זה שבמידה ויש באמת או שטפי דם או איזה שהן בצקות או

      משהו כזה  הן אמורות לעבור תוך כמה ימים. והצלקות הן לפי סוג העור באמת. כן? אבל

      המקומות היו בלאו  הכי נסתרים והאמנתי שסוג העור שלי הוא כזה שלא צריכה להיות

      באופן מיוחד".

       

  59. על פי עדותה של התובעת, היוותרותה של צלקת מכערת במרכז הצוואר ולא במקום החדרת המחטים כתוצאה מפצע לחץ או כוויה לא הוזכרה על ידי הנתבע כנזק אפשרי כתוצאה מעריכת הפרוצדורה. בנסיבות אלו, ומשלא נטען בחוות דעת הנתבע או בתצהירו כי מדובר בנזק נדיר או בלתי צפוי שלא היה מקום לגלותו נוכח הסיכוי כי יתרחש, אי גילויו באופן ברור מהווה הפרה של חובת הגילוי.

       

  60. בנסיבות המקרה דנן, הפרוצדורה שעברה התובעת הייתה אלקטיבית והיא נועדה לשפר את מראה צווארה. לא מדובר היה בניתוח הכרחי קל וחומר בניתוח חירום. יש להניח כי לו ידעה התובעת על כי יש בפרוצדורה זו כדי לכער את צווארה בסופו של יום, הייתה נמנעת מעריכתה או למצער בוחנת אופציות טיפוליות אחרות. כפי שצוטט לעיל, התובעת סברה כי היא מסתכנת לכל היותר בצלקות קטנות בנקודות החדרת המחטים - נקודות הנמצאות במקומות חבויים באופן יחסי. בנסיבות אלו אם כן, ניתן לקבוע אם כן כי הנתבע התרשל גם בהצגת סיבוכי הפרוצדורה לתובעת.

       

      נזקי התובעת

  61. לאחר שקבעתי כי הנתבע הפר את חובת הזהירות כלפי התובעת, וכי קיים קשר סיבתי בין התרשלותו לבין נזקה של התובעת, יש לעבור לקביעת גובה הפיצוי של התובעת. לשם כך יש לעמוד בראש ובראשונה על היקף הנזק שנגרם לתובעת.

       

  62. מומחי התובעת והנתבע תמימי דעים באשר לשיעור נכותה של התובעת כתוצאה מהצלקת- 10% על פי סעיף 75(2)(ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956, שעניינן בצלקות מכערות.

       

  63. לטענת התובעת, מעבר לצלקת נגרמו לה נזקים נוספים - נזק פסיכיאטרי- דיכאון עמוק בעטיו היא נזקקת לטיפול תרופתי (סעיפים 27, 29 לתצהירה), הידבקויות במקום הצלקת והגבלת תנועה של הצוואר, תחושת בצקת וליחה כמעט תמידית בגרון וכן שינוי בקולה (סעיף 27 לתצהיר).

       

  64. טענותיה של התובעת באשר לכל אותם הגבלות ונזקים שנגרמו לה בעקבות הטיפול לא הוכחו על ידה. בראש ובראשונה הן לא בוססו בחוות דעת רלוונטיות. חוות הדעת היחידה שהוגשה על ידי התובעת הינה של פרופ' מלר, כירורג פלסטי, ואין בה קביעות באשר למצבה הנפשי של התובעת, מגבלותיה האורתופדיות ותלונותיה בתחום האא.ג. במילא ספק אם ניתן היה לתמוך טענות אלו, הדורשות תחומי מומחיות נפרדים, בחוות דעת שניתנה בתחום הכירורגיה הפלסטית.

       

  65. התובעת אף לא טרחה לצרף תיעוד רפואי רלוונטי לתמיכה בטענותיה - אין בנמצא תיעוד מהפיזיותרפיה הנטענת שעברה בשל ההידבקויות בצוואר ואין סיכומי טיפול פסיכיאטרי לעניין הצלקת, וכשנשאלה על כך לא הצליחה להבהיר ולהסביר את פשר הימנעותה מלהגיש אסמכתאות (ראו למשל את האמור בעמוד 29 לפרוטוקול).

       

  66. לאור זאת הנזק היחיד שבוסס על ידי התובעת בתביעתה הינו נזק אסתטי הנובע מקיומה של צלקת בצווארה של התובעת. שני המומחים מצאו כי מדובר בצלקת מכערת אשר מצדיקה מתן נכות בשיעור של 10%, הגם שתיארו את הצלקת באופן מעט שונה. לא מן הנמנע כי השוני בתיאור נובע גם מהפער בזמני בדיקת התובעת על ידי המומחים. פרופ' מלר בדק את התובעת ביום 29.11.15 דהיינו כשנה וחצי לאחר הטיפול והתרשם כי אורכה של הצלקת 5 ס"מ, כי היא מעובה בחלקה העליון (רוחב 1 ס"מ) ובהמשכה דקה יותר. מומחה הנתבעת, ד"ר גולן בדק את התובעת ביום 4.6.17 והתרשם מצלקת שאורכה 3 ס"מ בלבד ברוחב של 1 ס"מ. לעניין זה יצוין כי בחקירתו של פרופ' מלר ביום 21.11.2019 הוא לא התנגד לאפשרות כי בחלוף השנים ממועד בדיקתו את התובעת, התכווצה הצלקת בצווארה של התובעת (ראו עמוד 65 שורות 15-27).

       

  67. התובעת הציגה את הצלקת בפניי בשתי הזדמנויות - בדיון שהתקיים ביום 11.3.19 ובדיון ההוכחות ביום 21.11.19. התרשמתי כי הצלקת נראית לעין, הגם שהיא ניכרת בעיקר במבט חזיתי וכמעט ואינה נראית בהתבוננות מהצד. על מנת להתרשם ממנה צריכה הייתי לבקש מהתובעת להתקרב לעברי וכמעט ולא יכולתי להבחין בה ממרחק רב יותר. מצאתי גם כי הצלקת אינה פוגעת באופן ניכר במראה המטופח של התובעת, ובכל הנוגע לפערים בין התרשמות מומחה התובעת למומחה הנתבעת באשר לגודלה אני נוטה לראות עין בעין עם התרשמותו של מומחה הנתבע.

       

  68. אשר לראשי הנזק – התובעת לא עתרה לפיצוי בגין הפסדי השתכרות עתידיים, אלא לפיצוי בגין אובדן 30 ימי עבודה בלבד, וזאת בהתבסס על הנטען בסעיף 32 לתצהירה לפיו היא מעריכה כי נאלצה להיעדר למשך כ- 30 ימים לצורך עריכת בדיקות וטיפולים בעקבות הטיפול וסיבוכיו. בתצהיר טענה התובעת גם כי לדעתה גם קידומה בעבודה נפגע כתוצאה מכך.

       

  69. טענות התובעת לעניין זה נטענו בלאקוניות ללא כל תימוכין- התובעת לא צירפה תלושי שכר היכולים להעיד על היעדרויות מהעבודה, קל וחומר על הפחתה בשכרה. על פי טענת התובעת עצמה, במועד הטיפול היא הועסקה כמנהלת בכירה בחברות פארמה (חברת טכנוטסט) וזמן קצר לאחר הטיפול ולאחר הטריית הגלד לראשונה אף טסה לחו"ל לצרכי עבודה. התובעת אף ציינה מפורשות כי לא נמצאה באי כושר וכי עבדה (עמוד 28 שורה 9 לפרוטוקול). הטענה כי לקחה ימי חופש תחת ימי מחלה או חופשת מחלה יכולה הייתה להיות מוכחת על ידה על נקלה אולם מטעמיה היא בחרה שלא להציג אסמכתאות לכך.

       

  70. התובעת לא פירטה כיצד נפגעה אפשרות קידומה, לא צירפה תצהירים של קולגות או מעסיקים ולא הציגה ולו ראשיתה של ראיה להשפעת הפרוצדורה והנזק שנגרם ממנה על השתכרותה. התובעת לא נימקה באופן משכנע את הימנעותה מלבסס טענותיה להפסדי השתכרות. (עמוד 28 שורות 13-24).

       

  71. כפי שטוען הנתבע, וכפי שנפסק לא פעם, כאשר מדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי (26/3/85)), וזאת לאור טבעו ואופיו של הנזק. התובעת נמנעה מלעשות כן במקרה זה, ולפיכך אינני מוצאת לנכון לפסוק לה פיצוי בגין ראש נזק זה.

       

  72. התובעת עותרת לפיצוי בגין הוצאות כלליות והוצאות רפואיות. לטענתה נאלצה להוציא כסף על טיפולים, ייעוצים פרטיים, ניתוחים מתקנים, כדורים נגד כאבים, כדורים נגד דיכאון, פיזיותרפיה ועיסויים. כמפורט לעיל, אסמכתאות להוצאת התשלומים המפורטים לעיל לא צורפו על ידי התובעת. אכן כעולה מהתיעוד הרפואי שצירפה לתצהיריה היא החלה ליטול ציפרלקס בעקבות הטיפול (או לפחות הייתה זו אחת הסיבות – ראו סיכום ביקור אצל ד"ר הורוביץ מיום 27.5.14- עמוד 99 לתיק המוצגים). אלא שלא ברור מהאסמכתאות כמה זמן נטלה את הכדורים, וכמפורט לעיל אין אינדיקציה לביקורים נוספים של התובעת אצל רופאים בהקשר זה.

       

  73. בכל הנוגע לטיפולי הפיזיותרפיה, ייעוצים, ניתוחים מתקנים וכיו"ב- למותר לציין כי לא הוצגה כל אסמכתא לכך ולא ניתן כל נימוק של ממש להימנעותה של התובעת מלעשות כן. בנסיבות אלו, עתירתה של התובעת לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בראש נזק זה אינה סבירה.

       

  74. עם זאת, ועל אף שעסקינן בנזק מיוחד אותו יש להוכיח, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת סכום גלובלי על הצד הנמוך על דרך האומדנא מתוך הנחה כי נדרשה לשלם על תכשירים רפואיים שונים, כדורים, משככי כאבים כמו גם נסיעות לטיפולים (ולו לביקורות ולטיפולים שעברה אצל הנתבע עצמו לאחר הניתוח). אני מניחה כי הוצאות אלו הוצאו בעיקרן בסמוך לאחר הניתוח, ומעמידה אותן על סך כולל של 5,000 ₪.

       

  75. עזרת צד ג'- התובעת עותרת בסיכומיה לפיצוי בסך 450,000 ₪ בגין עזרת צד ג'. על פי הנטען על ידה בתצהירה, במהלך פעילות פיזית כמו ניקיונות היא סובלת מהתגברות הליחה בגרון וחשה תחושה של זרמים חשמליים ונימול. עוד היא טוענת בתצהירה כי בעקבות הניתוח נאלצה להכפיל את שעות העבודה של עוזרת הבית וכי בחודשים הסמוכים לטיפול נאלצה להיעזר בשירותיהם של בני משפחה וחברים לצורך הסעות, קניות, עזרה בבית ועוד.

       

  76. גם בעניין זה נראה כי התובעת לא הוכיחה טענותיה. בראש ובראשונה, קשייה הפיזיים של התובעת (הליחה בגרון, זרמים חשמליים וכו') לא הוכחו על ידה משלא גובו בקביעותיו של מומחה בתחומים הרלווונטים. מעבר לכך, התובעת לא הציגה כל אסמכתא לשינוי היקף ההעסקה של העוזרת בביתה ונסיבות השינוי - לא תצהיר של העוזרת עצמה וגם לא תצהירים של מי מבני משפחתה, חבריה הקרובים, או גורמים אחרים בהם לטענתה נעזרה באופן מוגבר בחודשים שלאחר הטיפול. בד בבד, כעולה מעדות התובעת עצמה, היא טסה לחו"ל לצרכי עבודה זמן קצר לאחר הטיפול. עיון בתעודת משרד הפנים שהוגשה על ידי הנתבעת ביום 5.9.19 מעלה כי התובעת יצאה מהארץ בשנת 2014 3 פעמים – כולן לאחר הטיפול נשוא התביעה. יתר על כן, התובעת נוהגת לטוס כ- 4-5 פעמים בשנה (אם לצרכי עסקים ואם למטרות אחרות). בנסיבות אלו קשה לקבל את הטענה כי התובעת נמנעה מלצאת את ביתה בתקופה שלאחר הטיפול קל וחומר בשנים שלאחריו.

       

  77. על אף כל האמור לעיל, ומתוך הנחה כי במהלך השבועות הסמוכים לביצוע הפרוצדורה ונוכח הסתבכותה, נדרשה התובעת לעזרה משמעותית יותר מזו שנזקקה לה עובר לכך, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי גם בראש נזק זה על סך של 5,000 ש"ח- סכום הכולל את האפשרות כי נדרשה להעסקה תכופה יותר של עוזרת הבית בחודש שלאחר הפרוצדורה וכן עזרה מבני משפחה בסמוך לאחר מכן.

       

      פיצוי לא ממוני

       

  78. ברי כי עיקר הפיצוי בתביעה דנן הינו בראש הנזק של פיצוי לא ממוני. לעניין זה יצוין כי התובעת עותרת לפסיקת פיצוי בגין נזקיה הלא ממוניים בשני ראשי נזק - האחד תחת ראש הנזק של כאב וסבל והשני תחת ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה. לא מצאתי לנכון בנסיבות תיק זה לפסוק לתובעת פיצוי נפרד בגין פגיעה באוטונומיה. ככלל, ההלכה הפסוקה מורה כי יש להימנע מכפל פיצוי בגין נזק לא ממוני פעם בשל "כאב וסבל" ופעם בשל "פגיעה באוטונומיה" (ראו ע"א 2278/16 פלונית נ' מ"י ( 12.3.18), 1535/13 היועץ המשפטי לממשלה נגד א.מ. (3.9.15) וכן ע"א 4576/08 בן צבי נגד היס (7.7.2011). במקרה הנדון טענותיה של התובעת אינן מצדיקות מתן פיצוי בשני ראשי הנזק. מדובר הלכה למעשה בטענות חופפות המתייחסות לעוגמת הנפש של התובעת מהטיפול הלקוי שקיבלה ומתוצאותיו.

  79. אשר לגובה הפיצוי בגין כאב וסבל- הלכה היא, כי פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני נעשית על דרך האומדן בהתחשב בנסיבות המקרה הספציפי (ראו תא 33611-06-12 הרוש נ' מדינת ישראל (19.11.15). במסגרת זו בתי המשפט מציינים מספר גורמים שיש להתחשב בהם: גילו של הנפגע בעת הפגיעה, מהות הפגיעה, תוצאות הפגיעה, מבחינת הטיפול הרפואי שהנפגע זקוק לו, כולל תקופות אשפוז של הנפגע וניתוחים שעבר, הסבל שהנפגע סבל ממנו בעבר וזה הצפוי לו בעתיד, ונסיבות מיוחדות אחרות במקרה המסוים.

  80. כפי שפורט לעיל, התובעת ביקשה לעבור פרוצדורה שמטרתה אסתטית. לא מדובר בניתוח חובה אלא בניתוח אלקטיבי. חלף שיפור במראה צווארה נאלצה להתמודד עם צלקת במרכז צווארה, שעל פי הסכמת שני המומחים הרפואיים יש לה משמעות אסתטית שבאה לידי ביטוי באחוזי הנכות שנקבעו על ידם. לכך יש להוסיף את העובדה כי מעבר לתוצאה הסופית עמה מתמודדת התובעת, היא נדרשה לעבור שני טיפולים בהם נוספים בהם נתפר הפצע שנוצר בצווארה וזאת לאחר סבלה מדימום ופתיחה של הפצע, ולפיכך במשך מספר שבועות לאחר הפרוצדורה נדרשה התובעת לטיפולים נוספים ונאלצה להסתובב עם תחבושת על צווארה מעבר למתוכנן ולצפוי. התובעת ציינה בתצהירה כי : "כיום למעלה מ- 4 שנים אחרי, צלקת מכוערת נותרה על הצוואר מלפנים, גלויה לעין כמובן,..אני שונאת את התוצאה ומרגישה מכוערת ואת מבטי הסובבים ממוקדים בצוואר". ניכר היה מעדותה, כי תוצאות הפרוצדורה מפריעות לה, וכי תוצאותיה הסבו לה עוגמת נפש של ממש. הדבר אך הגיוני בהתחשב בכך שהתובעת שאפה לשיפור הופעתה האסתטית באמצעות הפרוצדורה, מה שמצביע על החשיבות הרבה שהיא מוצאת בהופעה מוקפדת ואסתטית. התובעת ביקשה לעשות פרוצדורה רפואית פשוטה באופן יחסי, על מנת לשפר את מראה צווארה. לא מדובר בניתוח הכרחי אלא בניתוח קוסמטי אלקטיבי אליו פנתה התובעת בתקווה כי ישפר את הופעתה. חלף זאת, נותרה התובעת עם צלקת מכערת (כהגדרת המומחים משני הצדדים) הנמצאת במקום גלוי בצווארה, ונראה כי תקוותה של התובעת התחלפה בתסכול ועוגמת נפש לא מבוטלים.

  81. מאידך גיסא, וכמפורט לעיל, התרשמתי כי הצלקת אינה פוגעת באופן ניכר במראה החיצוני של התובעת, כי הופעתה עודנה מטופחת ומרשימה וכי הצלקת אינה בולטת באופן מיוחד, קל וחומר לא ממרחק. הטיפולים להם נזקקה התובעת לאחר הפרוצדורה נעשו בסמוך למועד עריכת הפרוצדורה, ובהעדרן של אסמכתאות, אין להניח כי היא נדרשת לטיפולים נוספים כיום.

  82. בנסיבות כל האמור לעיל, מצאתי לנכון להעמיד את גובה הפיצוי בראש נזק זה על 100,000 ₪. אני סבורה כי יש בסכום זה כדי לבטא את השיקולים שפורטו לעיל (לצורך השוואה ראו : בת"א (פ"ת) 1736/02 בישיץ נ' מדינת ישראל מיום 3.8.2003, שם נפסק פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 40,000 ₪ (בשערוך- כ-70,00 ₪ נכון להיום) בגין צלקת שנותרה בסנטרה של התובעת בעקבות צינור הנשמה; ת"א (י-ם) 56388-03-11 מאור חיים ימר נ' שירותי בריאות כללית מיום 8.9.2013, שם נפסק פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 55,000 ₪ בגין פצע לחץ בסנטר שנגרם לאחר ניתוח בהרדמה מלאה, ובנכות צמיתה בשיעור 10%, וכן ת"א (ראשל"צ) 32954-03-13 לדני נ' קופת חולים כללית, [28.10.14] שם נפסק פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 40,000 ₪ בגין ניתוח אסתטי להרחקת נגע עורי באזור הכתף, שהותיר אחריו צלקת גדולה מהנגע המקורי. לעומת זאת ראו את ת"א 22500-08-11 פלונית נ' בית חולים וולפסון ואח' (3.3.15) שם נפסק לתובעת צעירה פיצוי בשיעור 170,000 ₪ בגין צלקת בעכוזה שנגרמה בעקבות כוויה במהלך פרוצדורה רפואית). סבורני כי מיקומה של הצלקת, הנסיבות בהן נוצרה (ניתוח אלקטיבי) מצדיקים קביעת פיצוי ממשי בראש נזק זה. עם זאת נוכח מראה הצלקת נכון לעתה והפגיעה האובייקטיבית של הצלקת בחיצוניותה של התובעת, אינני סבורה כי יש לקבוע פיצוי ברף הגבוה ביותר.

       

  83. סיכום על פי ראשי נזק:

      נזק לא ממוני: 100,000 ₪.

      הוצאות: 5,000 ₪

      עזרת צד ג': 5,000 ₪.

      סה"כ: 110,000 ₪.

       

      סוף דבר:

  84. התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה בחלקה וכמפורט לעיל. הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 110,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 25,740 ₪.

      כן יישאו הנתבעים בהוצאות התובעת בהליך דנא- אגרה, שכ"ט מומחה התובעת ושכר עדותו, וזאת בצירוף ריבית והצמדה ממועד התשלום.

       

       

      זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מהיום.

       

       

       

       

       

       

       

       

       

      ניתן היום, ד' סיוון תש"פ, 27 מאי 2020, בהעדר הצדדים.