פלוני נ' סי.אי.פי מבוא חורון בע"מ

תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בתאונת עבודה בה נפגעה ידו במהלך תיקון מפוח. התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1, מעסיקתו של התובע (להלן – הנתבעת או המפעל) ונגד הנתבעת 2, המבטחת של הנתבעת 1 במועד האירוע.

תמצית טענות הצדדים:

1.בכתב התביעה טען התובע יליד 1982 כי ביום 21.9.14 התבקש על ידי האחראי על התחזוקה במפעל, מר אלון גוטמן (להלן – אלון) לבדוק מפוח לא תקין על גג המפעל (להלן – המפוח). לטענת התובע, לאחר ניתוק המפוח מהחשמל ותוך כדי ניסיון להוריד את המנוע מהמפוח כדי לבצע התיקון, החל מאוורר המפוח להסתובב, סובב את הגלגל וכף ידו נתפסה בין הרצועה לגלגל ונפגעה קשות (להלן - התאונה).

2.ממקום התאונה פונה התובע למרכז "טרם" במודיעין שם קיבל טיפול ראשוני, והופנה לבית חולים "שיבא" בתל השומר. במחלקה לכירורגיית כף-יד, אובחנה בכף ידו הימנית של התובע קטיעה בגובה הבסיס באצבע מספר 5 ושבר באצבע מספר 4. התובע נותח ושוחרר מבית החולים למחרת, עם המלצות למעקב רפואי, טיפול אנטיביוטי, החלפת חבישות וחופשת מחלה בת ארבעה שבועות. לדבריו, מאז התאונה הוא סובל מכאבים, הגבלה בתנועת יד ימין רגישות וחולשה.

3.המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ונקבעה לתובע נכות אורתופדית בשיעור של 9.75%. הצדדים מסכימים לקביעה זו.

4.התובע טוען כי הנתבעת חבה כלפיו בנזיקין בגין רשלנות המתבטאת, בין היתר, בכך שלא קיימה במפעל הדרכות לעבודה על המפוח, לא הנהיגה שיטות עבודה בטוחות ולא פיקחה עליהן. כן טען התובע כי הנתבעת הפרה חובות חקוקות לפי פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל-1970, ולפי תקנות ארגון הפיקוח על עבודה (ממונים על הבטיחות), התשנ"ו-1996. לא פורטו בתביעה סעיפי החיקוק.

5.הנתבעות מכחישות את נסיבות התאונה על פי כתב התביעה. לטענתן, התובע העיד כי ביצע חלק מפעולות התיקון של המפוח כשהוא יושב מתחת למפוח, וכשסיים לבצען ורצה להתרומם מישיבה לעמידה, הניח את ידו על גלגל המנוע שהיה ממוקם מעליו, הגלגל הסתובב, ואצבעותיו נתפסו בין הגלגל לבין הרצועה. מנסיבות אלה עולה, כי התאונה ארעה בשל חוסר זהירות ופזיזות של התובע, שהניח את ידו על גלגל המנוע, על אף שכעובד אחזקה ותיק ומנוסה ידע היטב מה רב הסיכון הטמון בכך. נסיבות אלה, אינן מקימות חבות של הנתבעות ברשלנות כלפיו, ולחלופין, יש להשית על התובע אשם תורם בשיעור גבוה.

6.הצדדים אינם חלוקים, אפוא, באשר לקרות התאונה ועיקר המחלוקת ביניהם נוגעת לנסיבותיה, לשאלת האחריות, האשם התורם והנזק.

דיון והכרעה:

7.בטרם אפנה לדון בשאלות שבמחלוקת, אדרש בקצרה לבקשת הנתבעות למחיקת תצהיר התובע, ולטענה לשינוי או הרחבת חזית.

8.הנתבעות מבקשות את מחיקת תצהיר התובע, שלטענתן הודה בחקירתו כי אינו יודע מה כתוב בו. כפי שעולה מעיון בפרוטוקול, חלק מן השאלות שנשאל התובע בנוגע לתצהירו, אליהן הפנו הנתבעות במסגרת טענה זו, היו כוללניות או לא מספיק בהירות "ש. אתה יודע מה כתוב בתצהיר בנוגע לפנוי שלך מהעבודה...? ...אני אומר לך שזה לא מה שכתוב, זה מפתיע אותך?" (עמ' 10, ש' 26-32); "ש. התצהיר שלך אתה מתייחס למפוח, מה כתוב בתצהיר ביחס למפוח?" (עמ' 11, ש' 3) "האם אלה הדברים שהתייחסת למפוח בתצהיר?" (שם, ש' 20) וכן הלאה. בעניין זה, מקובל עליי הסברו של התובע כי התצהיר שנכתב בעברית, תורגם לו לערבית על ידי בא-כוחו, ונראה כי לולא מכשול השפה, היה בידי התובע לרענן זכרונו במהלך חקירתו ולהשיב להן. לא מצאתי כי תשובותיו מעידות על אי ידיעת תוכן התצהיר, שעל עיקרי הגרסה המופיעה בו, חזר בעדותו לפניי, גם אם נמצאו בה סתירות.

הנתבעות טענו עוד, כי עדות התובע מהווה שינוי או הרחבת חזית, למשל כששינה מגרסתו בכתב התביעה לפיה היה עובד ניקיון וסדר במפעל ולפיכך, הבקשה לתקן את המפוח חרגה ממסגרת תפקידו, והיה על אלון להפנותה לאנשי האחזקה של המפעל, ואילו בעדותו טען שהיה עובד אחזקה והיה אחראי לתיקון המפוחים כחלק מהגדרת תפקידו. בנסיבות בהן גרסתו של התובע צמצמה את יריעת המחלוקת בין הצדדים בסוגיה זו, שינוי זה אינו בבחינת "שינוי חזית" כמשמעו (להיבטים אחרים שמעורר שינוי הגרסה, אדרש בהמשך). גם ביחס לנסיבות התאונה, איני מוצאת כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, כטענת הנתבעות. נסיבות התאונה תוארו בכתב התביעה באופן תמציתי ולאקוני אולם פרטיה התבררו במהלך עדות התובע בבית המשפט, והחלק המהותי המתאר את העובדות שהובילו להתרחשות התאונה, לפיהן ידו של התובע נתפסה בין גלגל המנוע לבין הרצועה במהלך תיקון המפוח, אחיד ועקבי ומוצא ביטויו בכתב התביעה והן בעדות התובע בבית המשפט. לעניין זה נקבע כי דרך המלך היא כתב תביעה תמציתי דיו ובו העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה ומתי נולדה, ואין בעצם הזכרת עובדות נוספות כלשהן - כל עוד מדובר באותם יסודות של סיפור המעשה ובאותה יריעת מחלוקת - כדי להוות 'שינוי חזית'. )רע"א 2874/08 עירית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (פורסם במאגרים) (2008)). בענייננו, התובע נחקר ארוכות על תצהירו וחזר על אותו סיפור מעשה, כאשר הפרטים הנוספים שמסר בעדותו, השלימו את התמונה. בנסיבות בהן טוענות הנתבעות עצמן, שגרסת התובע בעדותו היא גרסת אמת (שלטענתן אינה מקימה להן חבות לתאונה), ניתן לקבוע כי הגנתן לא קופחה, והעובדות שעלו במהלכה אינן מהוות שינוי חזית כמשמעה.

נסיבות האירוע:

9.כדי להבין את גרסת התובע לנסיבות התאונה, ומנגנון הפגיעה בידו, יש לעמוד על מבנה המפוח וחלקיו. נעשה זאת, באמצעות תמונות של המפוח שהגישו הנתבעות (מוצג נ/3) ושהוצגו לתובע במהלך עדותו. התובע טען כי במועד התאונה היה המפוח מונח על סטנד גבוה. טענה זו לא הובררה (באילו נסיבות הונח על סטנד? על ידי מי ולשם מה? מה היה גובה הסטנד?), אולם הנתבעות לא סתרו אותה והיא לא נשללה.

בתמונה מימין נראה המפוח במבט מבחוץ, חלקו המסומן (1) נחזה כתעלת מתכת עם פתח בחזית. לצדו מסומן מכסה המנוע שמשמאלו. מדובר במפוח תעשייתי, שהיה מונח על גג המפעל וייעודו לשאוב אוויר מתוך מבנה המפעל החוצה (עמ' 19 ש' 1-2). בתמונה משמאל ניתן לראות את חלקי המפוח כשהם גלויים, כפי שהיו לכאורה לאחר שהתובע הסיר את המכסה שמעל המנוע כדי לזהות את התקלה, וכפי שהיו במהלך ביצוע התיקון. ניתן לראות את גלגל ההינע של המנוע שבו אחז התובע (מסומן בחץ מס' (3)) ואת הרצועה שכרוכה מסביבו. בין הגלגל לרצועה נלכדו אצבעות ידו הימנית של התובע. על בסיס הנתונים הללו נבחן להלן את נסיבות התאונה.

10.בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית של התובע (בסעיף 4 ובסעיף 3 בהתאמה) תוארו נסיבות התאונה באופן הבא: "תוך כדי ניסיוני להוריד את המנוע, המאוורר הסתובב כנראה מהאוויר הטבעי, וגרם לכך שהמנוע והרצועה יסתובבו, ובשל כך, ידי נתפסה בין הרצועה לבין גלגל המנוע". על פי תיאור תמציתי ומעורפל זה, לפיו במהלך תיקון המפוח נתפסה ידו של התובע בין הגלגל לבין המנוע, יש קושי להבין את מהלך ההתרחשות שהובילו לתאונה ואת מנגנון הפגיעה ביד. בעדותו בבית המשפט הרחיב התובע והסביר את הפעולות שביצע במהלך התיקון, שלב אחר שלב, והעובדות שהתבררו בעדותו, העמידו גרסה שלמה לפיה, אחד משלבי התיקון של המפוח נעשה כשהוא יושב מתחת למפוח, ולאחר שהסתיים שלב זה, הוא הניח את ידו על גלגל ההינע שהיה מעליו ונתמך בו כדי להתרומם, הגלגל הסתובב ואצבעותיו נתפסו בינו לבין הרצועה.

11.בעדותו בבית המשפט העיד התובע כי ביום התאונה, נשלח על ידי אלון לבדוק מפוח לא תקין (לא שאב טוב) שהיה על גג המפעל. לאחר ניתוק המפוח מהחשמל, הוא הסיר את מכסה המנוע, וראה שאחת משתי הרצועות מונחת על הרצפה והשנייה משוחררת. לצורך החלפת הרצועה, הוא נדרש לשחרר את הברגים שבמנוע, הממוקם בחלקו התחתון של המפוח (עמ' 11 בפרוטוקול, ש' 14-16).

על האופן בו ביצע פעולה זו, מסר מספר גרסאות. לפי האחת, שחרר את הברגים בשכיבה. לטענתו היה "חייב לשכב, וכך עשה" (בסעיף 3 בתצהירו); על פי השנייה, ביצע את הפעולה בישיבה (סעיף 4 בכתב התביעה; ובפרוטוקול בעמ' 16, ש' 24-25; בעמ' 18, ש' 5-7 ובש' 24-25) לקראת סוף עדותו, עלתה לכאורה גרסה נוספת, כשטען שביצע את שחרור הברגים בישיבה כשחצי מגופו מתחת למפוח וחציו מעליו, והדגים זאת כשהוא עומד ומתכופף קדימה כתף ימין שלו מתחת לדוכן העדים (עמ' 18, ש' 26-31, עמ'17, ש' 29-31) התובע לא נשאל כיצד מתיישבת ההדגמה לפיה ביצע הפעולה בעמידה ורכינה קדימה עם טענתו בתצהיר לפיה היה "חייב לשכב" כדי לשחרר הברגים, או עם גרסתו בכל מהלך עדותו לפיה ביצע את שחרור הברגים בישיבה, אולם ממכלול הראיות וניסיון החיים סביר יותר שהתובע ביצע שחרור הברגים בישיבה או בשכיבה מתחת למכונה, ולא בעמידה ורכינה. ראשית, מדובר בפעולה, שהצריכה נגישות נוחה וקשר עין עם חלקו התחתון של המנוע, וההיתכנות הפיזית לביצועה תוך כדי עמידה ורכינה, נמוכה בנסיבות בהן לא נטען קיומו של אילוץ שהצריך ביצועה באופן זה, והפעולה לטענת התובע ארכה 10-15 דקות (עמ' 18, ש' 20-21), שהוא פרק זמן לא קצר לביצועה בעמידה. שנית, ההדגמה לפיה לכאורה היה בעמידה, אינה מתיישבת עם תיאור נסיבות התאונה, ועם טענתו כי הניח את ידו על הגלגל ונתמך בו כדי להתרומם לעמידה, וכן עם טענתו שלא ראה את גלגל המנוע מסתובב כיוון שהיה בישיבה וראשו היה מתחת למפוח, תיאור שאינו מתיישב עם היותו במצב עמידה. נראה כי הצדדים לא נדרשו יתר על המידה לסתירות בעניין זה, לנוכח גרסת התובע על מהלך הפעולות שהובילו לפגיעה בידו, שדומה כי אינה שנויה במחלוקת ביניהם.

מן הראיות עולה כי הנתבעות לא חלקו על השתלשלות הדברים כפי שתוארה על ידי התובע. מטעם הנתבעות העיד אלון, מנהלו הישיר של התובע, אשר לא שלל את גרסת התובע על מהלך הפעולות שביצע, החל מזיהוי התקלה במפוח, לרבות ניתוק המפוח מהחשמל והסרת המכסה מעל המנוע, ובהמשך, בצורך בהחלפת הרצועות במפוח, שהצריכה את שחרור הברגים במנוע מתחת למפוח. הוא גם לא שלל את טענת התובע כי ניתק המפוח מהחשמל ואישר שקיימת היתכנות לכך שגלגל ההינע יסתובב גם כשהמפוח מנותק מהחשמל (פרוטוקול 18.3.19 עמ' 21, ש' 31 עד עמ' 23 ש' 4-6; עמ' 23 ש' 13-16). יצוין כי נסיבות הפגיעה תוארו גם בטופס בל/250, שאלון לא הכחיש כי נערך ונחתם ע"י נציג המפעל (שם, בעמ' 19, ש' 23-30).

13.כאמור, בבית המשפט העיד התובע, שכדי לשחרר את הברגים מהמנוע שבחלקו התחתון הוא נדרש להתיישב או לשכב מתחת למפוח, ולאחר שסיים לשחרר את הברגים, ורצה לקום, שלח את ידו והניח אותה על "גלגל ההינע" שהיה מעליו (מוגבה על סטנד) שאותו כינה "הברזל" כדי להתרומם לעמידה. כשהניח ידו על הגלגל ונתמך בו, הסתובב הגלגל וידו הימנית נכנסה בינו לבין הרצועה ונפגעה. נביא את הדברים כלשונם (עדות התובע בעמ' 19 לפרו' מיום 14.11.18 , ש' 2-12):

"ש: החשמל מנותק בערך בין 10-15 דקות, המניפה לא קשורה אתה מתרומם איפה נתפסת לך היד?

ת: כשאני קמתי שמתי את היד על הברזל ונתפס לי היד בין הרצועה לגלגל , אני לא ראיתי שזה מסתובב כי הראש שלי היה למטה.

ש: התרוממת?

ת: תפסתי את הברזל של הקופסא של המנוע והיד שלי נגעה ברצועה מהמשקל שלי האצבעות שלי נכנסו בין הרצועה לגלגל.

ש:האם זה מה שעכשיו סיפרת זה מה שכתוב בתצהיר שלך?

ת: כן.

ש: יפתיע אותך שזה לא מה שכתוב בתצהיר בכלל?

ת: זה מה שקרה."

סיכום הדברים עד כאן: המסקנה הלכאורית המסתברת ממכלול הראיות היא, שהתאונה לא קרתה כיוון שהמאוורר שהסתובב "מהאוויר החופשי" סובב את הגלגל, כפי שנטען בכתב התביעה, אלא כתוצאה מכך שהתובע הניח את ידו על גלגל ההינע ונתמך בו כדי להתרומם מישיבה לעמידה, משקלו סובב את הגלגל ואצבעותיו נמחצו בין הגלגל לבין הרצועה.

האחריות:

14.התובע טוען, כי נסיבות התאונה מקימות חבות של הנתבעות כלפיו ברשלנות, שבאה לביטוי, בין היתר, בכך שהנתבעת הפרה חובותיה לתת לו הדרכות בטיחות ייעודיות לעבודתו על המפוח, להנהיג שיטות עבודה בטוחות, ולהזהיר אותו מפני הסיכונים הטמונים בעבודתו. הנתבעות טוענות כאמור כי אינן נושאות באחריות לנסיבות התאונה שקרתה בגלל התנהלות פזיזה ורשלנית של התובע, שהניח את ידו על חלק מסוכן במכונה, ביודעו שהדבר אסור. טעות שאין לה דבר עם העדר הדרכה, העדר פיקוח, או שיטות עבודה לקויות.

15.הצדדים אינם חלוקים בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית של הנתבעת כלפי התובע. חובה שהוכרה בפסיקה באופן גורף ולפיה, מחויב מעסיק לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים כדי לספק לעובד סביבת עבודה בטוחה, להכשיר, להדריך, לפקח ולוודא כי שיטות עבודה נאותות נקלטות ומוטמעות (ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (להלן – עניין שיריזיאן).

16.המחלוקת ביניהם נוגעת לשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע בנסיבות התאונה, והאם הפרה הנתבעת חובתה.

17.קיומה של חובת זהירות קונקרטית, נקבע בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה. התובע העיד, כי במסגרת תפקידו כעובד אחזקה אצל הנתבעת, היה אחראי, בין היתר, על תחזוקה ותיקון של המפוחים, לרבות, שימון, גירוז, החלפת רצועות, תיקון תקלות חשמל ורעש. פעולות שלטענתו ביצע עשרות פעמים. חלקן מבוצעות לאחר הסרת המגנים מעל חלקיה החדים/הנעים של המכונה, גלגל השיניים, המנוע, הרצועות, כשגופו של התובע חשוף אליהם. כך התבצע גם תיקון המפוח במקרה דנן. אלון שאישר את מהלך הפעולות שבהן נקט התובע במהלך תיקון המפוח, הוסיף כי לעובדי האחזקה במפעל הסמכה לעבוד גם עם מגני בטחון פתוחים לצורך תיקון או תחזוקה של המכונות (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 18.3.19, ש' 12-14). בנסיבות בהן מבצע התובע במהלך הרגיל של עבודתו פעולות, כשחלקיה החדים/הנעים של המכונה גלויים, אין חולק כי הוא נתון ביתר סיכון לפגיעה בגופו, וקיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת, שיכולה וצריכה הייתה, לצפות אפשרות שתיגרם לו פגיעה כמו זו שנגרמה לו בתאונה, והיה עליה לנקוט באמצעי זהירות משמעותיים ומוגברים להגנה עליו (עניין שיריזיאן שלעיל; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 80-77 (2004)).

18.בנסיבות בהן קיימת לנתבעת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, מחויבת הייתה לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהתובע יוכל לבצע את עבודתו בתנאי בטיחות אופטימליים (ע"א 741/83 גוריון ואח' נ' גבריאל וערעור שכנגד, פ"ד לט(4) 266, 274). ההחלטה מהם אמצעי הזהירות בהם מחויב מעסיק לנקוט, תלויה בסיכון שהוא מודע לו או חייב להיות מודע לו, בשכיחותו ובחומרתו. חובה זו הוגדרה בפסיקה כחובה משולשת, הכוללת את החובה של המעסיק לדאוג לצוות עובדים מאומן, לספק לעובדים חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה, ולהנהיג שיטת עבודה מתאימה תוך פיקוח יעיל על דרך ביצועה (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו נ' יאסין [פורסם במאגרים](2011)) (להלן-קלינה אליעזר). כמעסיקה סבירה, היה על הנתבעת לפעול להקנות לתובע שיטות עבודה הולמות בדרך של הדרכה, אזהרה ופיקוח יעילים, בין היתר, מכוח החובות המוטלות עליה על פי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999 (להלן- תקנות ההדרכה). על פי תקנות ההדרכה, מחויב מעסיק למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום העבודה, וסיכונים להם הוא חשוף בתפקיד אותו הוא מבצע, ועליו לתת לו הוראות עדכניות להפעלה ולתחזוקה בטוחים של ציוד (תקנה 2). על המעסיק לקיים מדי שנה הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם, באמצעות גורם מקצועי מתאים, לוודא שכל עובד הבין את הסיכונים, ובקיא בנושאי ההדרכה ביחס לסיכונים אליהם הוא חשוף במסגרת תפקידו, כן עליו לוודא שההדרכה שניתנה לעובדים הובנה על ידם כראוי ולפקח כי הם פועלים על פיה (תקנה 3).

20.אקדים את מסקנתי לפיה, ממכלול הראיות שהונחו לפניי, הוכח ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי, כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע כשהפרה חובת הזהירות החלה עליה וחובות חקוקות בהן היא חבה כלפיו.

ראשית, טענת התובע לפיה, מלבד הדרכות בטיחות כלליות לא קיימה הנתבעת, בכל מהלך שנות עבודתו אצלה, הדרכות בטיחות ייעודית לעבודה על המפוח/המכונות שבטיפולו, היא אחת הסוגיות המרכזיות שבמחלוקת מתחילת ההליך (סעיף 23 לכתב התביעה; סעיף 8 לתצהיר התובע). גם העד מטעמו, מוחמד עלקם (להלן - עלקם) טען, כי בכל שנות עבודתו כעובד אחזקה אצל הנתבעת, משנת 2006, מעולם לא קיבל הדרכת בטיחות ייעודית לעבודה על מכונות. התובע ועלקם לא נחקרו על ידי הנתבעות בסוגיה מרכזית זו. לעניין זה נקבע, כי הימנעות מחקירת עד בנקודה מהותית, ללא מתן הסבר סביר לכך, יכולה להוביל לקבלת גרסתו באותה הסוגיה (ע"פ 7915/15 גדבאן נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים](2017); יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני כרך ב 1574 (מהדורה מעודכנת 2009)). בהינתן העובדה כי מדובר בסוגיה מרכזית שבמחלוקת, אני רואה לתת משקל ראייתי להימנעות הנתבעות מחקירת עדי התביעה בעניין זה, ולראות בגרסת התביעה, המתיישבת עם יתר הראיות בעניין זה, נדבך נוסף במסקנה אליה הגעתי.

שנית, הנתבעות הגישו מטעמן תצהיר תמציתי של אלון, שבו טען בלקוניות (בסעיף 5) שכל עובדי המפעל מקבלים הדרכות בטיחות. הוא לא טען בתצהיר כי הנתבעת קיימה הדרכות בטיחות ייעודיות לעבודה על המפוח/או על המכונות, וגרסת התובע ועלקם בעניין זה לא נסתרה. בחקירתו הנגדית הרחיב אלון והוסיף, שפעם או פעמיים בשנה ניתנת הדרכה על ידי ממונה בטיחות חיצוני, תוך שמצא מבין כל הנושאים לציין את נושא ההדרכה בגובה (עמ' 20 בפרוטוקול מיום 18.3.19, ש' 24) שאינו רלוונטי לענייננו, ומכלל הן אתה שומע לאו, וניתן גם בכך למצוא חיזוק לטענת התובע לפיה לא קיימה המעסיקה הדרכות בטיחות לעבודה על המכונות עליהן עבד, שלא נסתרה. רק בחקירתו החוזרת, טען אלון לראשונה, שעובדי האחזקה, קיבלו הדרכה מיוחדת לזהירות בעבודה עם חלקים נעים, שיש להם הסמכה לעבודה עם מגנים פתוחים (עמ' 26 ש' 11-14) ואף קיבלו הדרכות פרטניות (עמ' 28,ש' 21-25). לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע עלתה טענה מהותית זו בעיתוי כה מאוחר, ולא נטענה בתצהירו. יתר על כן, ככל שקיים במפעל תיעוד של ההדרכות שקיימה הנתבעת כפי שטען אלון (עמ' 20 ש' 26-31) לא ניתן הסבר סביר מדוע לא הגישו הנתבעות ראיות בעניינן. לא הוגשו ראיות על הדרכות בטיחות ייעודיות לעבודה על מכונות או על תוכן ההכשרה שקיבל התובע לכאורה כבעל הסמכה לעבודה על מכונות ללא מגנים וכיוצא באלה. הימנעות הנתבעות מהצגת הראיות שבידיהן, והסבר לא סביר של אלון, שהתיעוד לא הוגש כי לא התבקש להגישו, והודאתו כי אף לא ניסה לאתר אותו (עמ' 26, ש' 15-20), פועלת לחובתן במישור הראייתי, שהרי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736).

שלישית, הנתבעות טענו, שכעובד אחזקה ותיק ומנוסה, ידע התובע שאסור לו לגעת בחלקים נעים של המכונה, גם ללא הדרכה. בעדותו חזר אלון והדגיש כי התובע היה עובד מקצועי ומנוסה "עובד טכני בעל ניסיון רב בנושא מסגרות מכנית ועבודות מכניות" ואישר כי התובע לא נשלח על ידי הנתבעת ללימודים, ואת עיקר ההכשרה שלו רכש במהלך עבודתו "ניסיון הוא המורה הטוב ביותר" (עמ' 20 בפרוטוקול מיום 18.3.19, ש' 4-5). את הטענה לכאורה, לפיה כעובד ותיק ומנוסה לא נדרש התובע להדרכה ולפיקוח אין בידי לקבל. חובות המעסיק בהדרכה ובפיקוח, נועדו, בין היתר, לרענן את הוראות הבטיחות בעבודה על מכונות, גם אצל המנוסים בעובדים, ותקנה 3 לתקנות ההדרכה, המעגנת חובה זו, חלה ביחס לכלל העובדים, גם בעלי ותק. ההלכה הפסוקה מחמירה עם המעסיק, ובתוך כך, מטילה עליו חובה אקטיבית לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מעובדיו סכנות (רגילות ובלתי רגילות) שמקורן לא רק בתנאי העבודה אלא אף ברשלנות העובדים עצמם, בין היתר, עליו להזהיר את העובדים מפני הסכנות הללו ולנקוט באמצעים למניעתן, ללא קשר למודעות העובדים לסכנות שבמעשיהם (ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח (1) 563, 585 (1964)) בנסיבות דנן, בהן מבצע התובע את עבודתו בתנאי סיכון מוגברים לפגיעה בגופו, היה על הנתבעת, כמעסיקה סבירה, לנקוט באמצעי זהירות מוגברים להגנה עליו, ובתוך כך, להקנות לו שיטות עבודה בטוחות לביצוע תפקידו, ובכלל זה, באמצעות הדרכות ייעודיות לעבודתו על מכונות, שנראה כי היה בהן לתת מענה לסוגיות שעלו במהלך עדות התובע, לרבות מגוון התקלות בתחומים השונים, אופן ביצוע התיקונים - אם באמצעות עובד אחד או יותר, האם בעמידה, בישיבה וכו'. בנוסף על כך, היה על הנתבעת להזהיר את התובע מפני הסיכון המוגבר הטמון בעבודה במכונות ללא מגנים, ולהטמיע אמצעי זהירות בהם עליו לנקוט, והיה עליה להימנע מן ההנחה לפיה, בהיותו עובד ותיק ומנוסה, הדברים כבר ידועים לו. טענת הנתבעות (שתיבחן במסגרת הדיון בשאלת אשמו התורם של התובע לתאונה) לפיה התובע התרשל וסטה מרמת הזהירות הנדרשת כשהניח ידו על גלגל המנוע, אינה פוטרת אותן מאחריות לתאונה, בנסיבות בהן הוכח לכאורה, כי הנתבעת הפרה חובותיה לנקוט באמצעי זהירות אופטימליים, לרבות למניעת התרחשות תאונה כתוצאה מרשלנות, ואף רשלנות חמורה של התובע במהלך ביצוע עבודתו (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה (2) 593 (1991)).

לצד זאת, אין בידי לקבל את טענת ב"כ התובע כשלעצמה, לפיה כמנהל, היה על אלון להימנע מלשלוח התובע לתקן המפוח לפני שידע מה התקלה בדיוק, וכי היה עליו לזהות התקלה במפוח בעצמו, להכין תכנית עבודה מפורטת לביצוע התיקון לרבות מס' העובדים הדרוש, ורק אז להורות לתובע לבצע התיקון בהתאם. לא הוצגו תימוכין לקיומו של סטנדרט מחמיר זה, המחייב לכאורה כל מנהל ישיר, ללוות כל אחד מעובדיו, גם כשהוא ותיק ומנוסה, בכל משימה שהטיל עליו, גם כשהיא חלק ממהלך עבודתו הרגיל, והוא כבר ביצע אותה בעבר. נקיטת אמצעי זהירות בסטנדרט כזה, עומדת בניגוד לשכל הישר ועלולה להוביל לתוצאות לא רצויות, של חוסר יעילות וסרבול מהלך העבודה התקין, וכן להוות תמריץ שלילי לעובדים, מלמלא את תפקידם במקצועיות, בשיקול דעת, ובזהירות הנדרשת. סטנדרט זהירות זה עומד בניגוד למדיניות השיפוטית הקיימת לפיה חובת מעסיק להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה או בתהליך העבודה, אינה מחייבת נקיטת אמצעים מרחיקי לכת, שימנעו לחלוטין כל סיכון אפשרי ותיאורטי. חובתו היא לנקוט באמצעים סבירים ויעילים לסילוק או מזעור הסיכונים, באמצעים של הדרכה, הכשרה, ופיקוח על הטמעת שיטות עבודה, שסביר להניח שלולא יינקטו לא ימנעו מהעובד סיכונים אפשריים, והתרחשות תאונה (עא 741/83 חנן גוריון נ' פרץ גבריאל (1983) [פורסם במאגרים] (1983).

המסקנה המתקבלת מן הדברים היא, כי הנתבעת הפרת חובות חקוקות כלפי התובע, שהפרתן מהווה אינדיקציה להתרשלותה כלפיו, וכי לא הראתה שנקטה באמצעים האופטימאליים בהם היא מחויבת, בנסיבות בהן הוא מבצע עבודתו בתנאי סיכון מוגברים, שאילו ננקטו, לא מן הנמנע כי היה בהם כדי למנוע התאונה או למזער את היקף הנזק.

הקשר הסיבתי

21.הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק המעוגן בסעיפים 35 ו-64 לפקודת הנזיקין, מורכב מקשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. הקשר הסיבתי העובדתי נבחן על פי מבחן "סיבה בלעדיה אין", והקשר הסיבתי המשפטי נקבע על פי שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות – האם המזיק כאדם סביר, היה צריך לצפות כי התרשלותו תביא לנזק והאם התערבות גורם זר הייתה צפויה; מבחן הסיכון - האם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שיצרה ההתנהגות הרשלנית ומבחן השכל הישר - האם התכונות שגרמו להתרשלות תרמו בפועל לתוצאה המזיקה או שהתערבות גורם זר שוללת את קיומו של הקשר. הקשר הסיבתי המשפטי יוכר רק בגין אותם גורמים עובדתיים שיש הצדקה לחייב אדם באחריות נזיקית בגינם. ) ע"א 576/81 שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1 (1984); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982); ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פ"ד נח(5) 215 (2004)).

22.מבחינת סיבתיות עובדתית ניתן לקבוע, שקיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לתובע לבין התרשלותה של הנתבעת שהפרה חובתה לקיים הדרכה ופיקוח, וסבורני כי אף הקשר הסיבתי המשפטי מתקיים על פי המבחנים שהוזכרו לעיל.

אשם תורם

23.ככלל, נטיית הפסיקה היא להקל עם העובד ולדקדק עם המעסיק בכל הנוגע לשמירה על אמצעי בטיחות הולמים בעבודה. בתי המשפט ייחסו אשם תורם לעובד במקרים בהם המעסיק הפר חובה חקוקה, רק אם הוכח שהעובד נפגע כתוצאה מהתממשות סיכון שנוצר מהחלטתו החופשית, לאחר הפעלת שיקול דעת עצמאי, ולא כשפעל רק בגדרי הסיכון שיצר המעסיק על ידי הפרת חובתו החקוקה (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4), 524)). לעניין זה ראו גם ע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי, [פורסם במאגרים] (2017) מפי כב' השופט הנדל:

"פסיקת בתי המשפט מבחינה בין מקרים שבהם נוטל פועל סיכון בלתי מחושב וממשי, באופן חופשי, ואותו סיכון הוא שגורם לנזק, לבין מקרים אחרים שבהם לא נקט מעביד אמצעי זהירות. במקרים הראשונים מוטל על העובד אשם תורם, ואילו במקרים האחרונים האשם כולו מיוחס למזיק או למזיקים, גם לנוכח הפער בין העובד למעבידו, ויכולתו הרבה יותר של המעביד למנוע את הנזק [...] בהתאם לכך, הדגש בפסיקה הושם על מידת נסיונו של העובד ועל מידת העדרם של אמצעי הזהירות לשם מניעת התאונה מצד אחד, ועל פעולותיהם הקונקרטיות של המזיק והניזוק מצד שני"

24.התובע עובד ותיק ומנוסה, החל לעבוד אצל הנתבעת כעובד אחזקה 5 שנים לפני התאונה. בכתב התביעה ניסה להטיל את מלוא האחריות לתאונה על המעסיקה ולהתנער מכל אחריות לה בין היתר כשטען (בסעיף 17), שהיה עובד ניקיון וסדר במפעל, ותיקון המפוח לא היה באחריותו. בהמשך חזר בו מטענה זו, ואישר כי היה עובד אחזקה במפעל, ותיקון המפוחים היה במסגרת תפקידו, אולם טען כי הייתה זו הפעם הראשונה שהתבקש לבצע התיקון הספציפי במפוח (עמ' 11, ש' 25-29). תפקידו, כך טען בתחילת עדותו, הסתכם בטיפול הכולל שימון וגירוז של המפוחים מדי פעם (שם, ש' 30-31) אלא שבהמשכה התברר, כי היה אחראי לביצוע תחזוקה חודשית, על 4-5 מפוחים שהיו באותה תקופה במפעל, שביצע לכאורה עשרות פעמים (עמ' 12, ש' 18-21). גם טענתו שמעולם לא טיפל בעבר ברצועות (עמ' 13, ש' 21, ש' 31-32; עמ' 14, ש' 1-4), התבררה כלא נכונה, והוא הודה שכבר ביצע בעבר תיקון הכולל החלפת רצועות (עמ' 15, ש' 28-32). או אז טען, כי הייתה זו הפעם הראשונה בה ביצע תיקון זה לבד, ולא בעזרת עובד נוסף (עמ' 16, ש' 6-7; עמ' 17, ש' 27-28), אולם לא נתן כל הסבר מניח את הדעת, מדוע לא ביקש הפעם עזרה לביצוע התיקון, וחרג מן הפרקטיקה של החלפת רצועות ביחד עם אחר (עמ' 17, ש' 2-5; ש' 18-19; ש' 23-26). החלטת התובע לבצע את התיקון לבדו, לא נעשתה על פי הנחיית המעסיקה או הוראתה, ולא נסתרה טענת אלון שלפיה, ככל שהיה צריך עזרה, היה על התובע לבקש אותה מאחד מעובדי האחזקה האחרים (עמ' 23 ש' 17-25), כפי שטען התובע עצמו שעשה בעבר.

25.עדותו של התובע הייתה רצופה בסתירות ולא מהימנה, והותירה בי רושם שלילי. בסיכומים לפניי טען, שגם אם טעה והיה לא זהיר, לא סטתה התנהלותו מסטנדרט הזהירות הנדרש באופן קיצוני ואין להשית עליו אשם תורם. אין בידי לקבל הטענה.

26.התמונה העובדתית שמבססת את אחריותן של הנתבעות, מצביעה בנסיבות הקונקרטיות גם על רשלנותו התורמת של התובע לנזק שנגרם לו, בשיעור לא מבוטל. מעדותו המגמתית, שבה ניסה להתנער מכל אחריות לתאונה, כשטען כי היה עובד ניקיון, וכשניסה להמעיט מניסיונו כעובד אחזקה, התרשמתי שגם לדידו, החלטתו להניח ידו על גלגל ההינע, מהווה, בהיותו עובד ותיק ומנוסה, סטייה ממשית מסטנדרט זהירות נדרש מעובד אחזקה סביר. לטעמי, אף אדם סביר. ניסיונו בתפקידו, החלטתו העצמאית לבצע את התיקון לבד, ללא הנחיה או הוראה מהמעסיקה, מכניסה מקרה זה לגדר אותם "מקרים ברורים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (עניין שיריזיאן), והעובד הוא בבחינת מי ש"נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא אשר גרם לנזק... סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש... " (אליעזר קלינה). בנסיבות אלה התובע נושא באשם תורם משמעותי לקרות התאונה, וסבורני כי העמדת שיעורו על 20% תהיה סבירה ותשקף, על-פי מבחן האשמה המוסרית, את חלקו הלא-מבוטל בנזק, ומנגד, את חלקן של הנתבעות, הנושאות באחריות העיקרית לנקיטת אמצעי הזהירות.

הנזק

27.כאמור, ממקום התאונה פונה התובע למרכז "טרם" במודיעין שם קיבל טיפול ראשוני, והופנה לבית חולים "שיבא" בתל השומר, שם אובחנה במחלקה לכירורגית כף-יד קטיעה בגובה הבסיס באצבע מספר 5 ושבר באצבע מספר 4. התובע נותח ושוחרר מבית החולים ביום שלמחרת, עם המלצות למעקב רפואי, טיפול אנטיביוטי, החלפת חבישות מדי וחופשת מחלה לארבעה שבועות. על פי התיעוד הרפואי שצורף, היה התובע במעקב רפואי מאז התאונה, והתלונן על כאבים, הגבלה בתנועת יד ימין, רגישות וחולשה.

28.התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, וועדה רפואית קבעה כי נותרה לתובע נכות אורתופדית בשיעור של 9.75% מיום 1.7.2015 (5% נכות לכל אחת מאצבעות 4 ו - 5). הצדדים מסכימים לקביעת המוסד לביטוח לאומי.

29.הנתונים לחישוב הנזק: 

התובע יליד: X.X.1982

מועד התאונה: 21.9.2014

גיל התובע במועד התאונה: 32 שנים ו- x חדשים

גיל התובע היום: 37 שנים ו – x חדשים

שעור הנכות הרפואית: 9.75%

בסיס השכר:

30.בסיס שכרו של התובע לעבר, לפי שכר רבע שנתי (בסיס) במל"ל עומד על סך 8,556 ₪ משוערך להיום (הצמדה בלבד) – 8,538 ₪.

31.התובע שב כעבור חודשיים וחצי לעבודתו אצל הנתבעת, לאותו תפקיד ולאותו שכר, שעלה במהלך השנים מאז. התובע הגיש תלושי שכר של 3 חודשים מלפני התאונה, ונמנע מלהגיש תלושי שכר מהחודשים שלאחריה. מתלושי שכר לאחר התאונה שהגישו הנתבעות, ניכרת עלייה קבועה בשכרו במהלך השנים, ועל פי תלושי השכר של החודשים האחרונים שהוגשו, ינואר עד מרץ 2018 עומד ממוצע השכר שלו על סך של 11,800 ₪. (01/2018 – 14,185 ₪ ; 02/2018 – 10,591 ₪; 03/2018 – 10,675 ₪). לטענת התובע היקף עבודתו ירד לאחר התאונה, ועליית שכרו משקפת את היקף עליית השכר הממוצע במשק, וערך השעה בהתאם. בחינת הנתונים מעלה, כי מדובר בעליה משמעותית בשכר, שהיא מעבר לשערוך השכר שקיבל בעת התאונה, או לעלייה בשכר הממוצע במשק.

32.התובע הוא תושב הרשות הפלסטינית. לטענת הנתבעות, לנוכח נתון זה, והעובדה שרישיון הכניסה שלו לישראל זמני, ואין וודאות שיתחדש והוא ימשיך בעבודתו בישראל, אין להעמיד את בסיס השכר שלו לעתיד על-פי השכר שהוא מקבל, אלא על סך של 2,000 ₪ שהוא השכר הממוצע ברשות הפלשתינית. איני רואה לקבל טענה זו. התובע עובד אצל הנתבעת החל משנת 2009 ועד היום, מדובר על פרק זמן המלמד על יציבות תעסוקתית של התובע בעבודתו בתחומי ישראל ואצל אותו מעסיק, ואין בעובדת היותו תושב הרשות הפלשתינית המחזיק בהיתר כניסה, שמעצם טיבו הוא זמני ויש לחדשו, כדי להצדיק הנחה שלא ימשיך לקבל היתרי כניסה בעתיד, וקביעת בסיס שכר לעתיד לפי שיעור השכר הממוצע ברשות הפלשתינית. בעניין דומה הנוגע לקביעת בסיס השכר לעתיד של עובד תושב השטחים, נפסק על-ידי בית המשפט העליון כי אין מקום להפחתת בסיס השכר בשל האפשרות שבעתיד תמנע עבודתו בישראל. ראו לעניין זה ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת ואח' נ' בשאראת ואח' [פורסם במאגרים] (2016), מפי כב' השופט עמית, כדלקמן:

"אומר בקצרה, כי מצאתי להתערב אך ורק בנושא הפסדי השכר לעבר ולעתיד. איני סבור שהיה מקום להפחית 25% מבסיס השכר על סמך תחזית-הערכה שמא אולי בעתיד יימנע מהמשיב להמשיך לעבוד בשטח ישראל. המשיב, מסגר במקצועו, היה בן 49 בעת התאונה, הוא עבד באופן רצוף בשנה שקדמה לתאונה ואין סיבה להניח כי היתר העבודה היה נשלל ממנו בעתיד, הן לאור גילו והן לאור עברו הפלילי-בטחוני הנקי (ולא נטען ולא הוכח אחרת)".

33. אשר על כן, אני רואה להעמיד את בסיס השכר של התובע לעבר על סך של 8,500 ₪, ואת בסיס השכר לעתיד על סך של 10,000 ₪ (לפי טענת התובע בתחשיב הנזק מטעמו, אליו הפנה במסגרת סיכומיו בעל-פה).

הפסד השתכרות לעבר:

34.לאחר התאונה, הוכרה לתובע במל"ל תקופת אי-כושר של חודשים וחצי, ולאחריה נכות זמנית של 50% לתקופה של חודשיים וחצי, ולאחר מכן נכות זמנית בשיעור 20% לארבעה חודשים נוספים. בתצהירו טען התובע כי שב לעבודתו לאחר שלושה חדשים, בעדותו לפני טען ששב לעבודתו כעבור חודשיים וחצי. הנתבעות לא חלקו על כך בסיכומיהן (עמ' 41 לפרוטוקול, ש' 1-2) ולפיכך יערך חישוב הפסד השכר לעבר על פי נתונים אלה:

8,500 ₪ X 2.5 חודשים = 21,250 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה = 22,335 ₪.

35.לא הוכחו הפסדי שכר נוספים לעבר. הפיצוי על הפסד שכר בעתיד 22,000 ₪ (במעוגל).

הפסד השתכרות לעתיד:

36.ביחס לנכות התפקודית, טען ב"כ התובע בסיכומים לפניי כי אף שהתובע שב לעבודתו, לאותו תפקיד, ושכרו מאז עלה, בשל האפשרות שיהיה לנכותו ביטוי בגריעת שכרו בעתיד, יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית על 10% (בתחשיב הנזק טען 15%). לטענת הנתבעות, מעיון בדו"ח המל"ל ובחוו"ד ד"ר קליגמן לפיהם נותרה לתובע נכות של 9.75%, ביחס לאצבע 5 בכף יד ימין נקבע כי הפגיעה ללא הגבלה בטווחי התנועה וללא עיוות, ולגבי אצבע 4 נקבע כי טווחי התנועה מלאים וללא עיוות. הנתבעות טוענות כי מדובר בנכות נמוכה, התובע חזר לאחר חודשיים לאותו תפקיד, שכרו מאז עלה ותפקודו לא נפגע, ויש לפסוק לו פיצוי גלובלי מתון בלבד.

37.אינני סבורה כי יש מקום לפסוק לתובע בענייננו פיצוי בגין אובדן שכר לעתיד על בסיס חישוב אקטוארי. כפי שצוין לעיל, לאחר תקופת אי כושר של חודשיים וחצי, התייצב מצבו של התובע והוא שב לעבודה פיזית מלאה. נכותו הרפואית נמוכה, וכפי שעולה מן התיעוד הרפואי, מגבלת התובע איננה חמורה, ולא הובאו ראיות שיש בהן כדי להצביע על מגבלות מהותיות מהן הוא סובל בתפקודו. עם זאת, מקובל על פי הפסיקה, לפסוק פיצוי לעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות, בשל החשש שיהיה במומו כדי להפריע בעתיד לקידומו או למציאת עבודה ברמת השתכרות דומה אם יפלט מאותו מקום עבודה (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה פד"י מט (2) 257 23.11.94); ועל מנת שלא ליצור תמריץ שלילי לנפגעים המבקשים לשוב לעבודה (ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית (2003)) בעמ' 207).

38.לנוכח זאת סבורני כי אין מקום לפסיקת פיצוי על בסיס אקטוארי מלא. בנסיבות העניין ובהתחשב בנתוני התובע (גיל, עבר תעסוקתי, הזמן שחלף מאז התאונה והעליה בשכרו), אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובלי, אותו אני מעמידה על סך 139,000 ₪ במעוגל (המהווה 60% מחישוב אקטוארי מלא לפי בסיס השכר לעתיד, הנכות הרפואית ומקדם ההיוון הרלוונטי).

אובדן פנסיה:

39.התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן פנסיה עקב אובדן השכר לעבר בסך של 2,500 ₪ (במעוגל).

40.אשר לאובדן פנסיה לעתיד, בהתאם לצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957, שיעור הפרשות לפנסיה בהן מחויב המעביד החל מיום 1.1.14 הוא 12%, ובהתאם לכך יש לגזור את הפסד השכר לפנסיה על בסיס הפסד השכר לעתיד שנפסק, שעומד על סך של 16,680 ₪.

41.סה"כ הפיצוי בגין אובדן פנסיה עומד על 19,000 ₪ (במעוגל).

כאב וסבל:

42.בהתחשב במהות הפגיעה של התובע, תקופת ההחלמה, הנכות שנותרה והזמן שחלף מאז התאונה, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך 40,000 ₪ להיום.

עזרת צד ג':

43.לטענת התובע, הוא נזקק לעזרה חריגה ומוגברת מצד בני משפחתו ובעיקר אשתו, ויזדקק לעזרה דומה בעתיד, אותה הוא מעריך בסך של 30,000 ₪. הנתבעות טוענות כי אין לפסוק לתובע פיצוי בגין רכיב זה משלא הוכחה עזרה חריגה מן המקובל בין בני משפחה.

44.התובע העיד כי לאחר התאונה שהה כחודשיים וחצי בביתו, במהלכם נדרש להסעה של אחיו ואביו לטיפולים שכללו החלפת תחבושות במרפאה ולעזרה מאשתו בפעולות יומיומיות, של הלבשה, והאכלה, מטעמים דתיים הנוגעים לאיסור לאכול ביד שמאל (עמ' 20 לפרוטוקול מיום 14.11.18 ש' 12-32). מטעם אשתו של התובע הוגש תצהיר בו חזרה על טענותיו.

45.סכומי הפיצוי להם טוען התובע מוגזמים ואין להם הצדקה בנסיבות המקרה. עם זאת, בהינתן מהות הפגיעה והתקופה בה הייתה ידו חבושה, סביר כי הוא נזקק לעזרה מקרובי משפחתו מעבר לעזרה הרגילה הניתנת בין בני משפחה. בנסיבות העניין, ותוך שנתתי דעתי לכך שבאותה עת אשתו לא עבדה ושהתה בבית, והסכומים המקובלים ברשות הפלשתינית, אני רואה לפסוק פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך של 5,000 ₪. אין מקום לפיצוי בראש נזק זה ביחס לעתיד, נוכח הנכות שנותרה.

הוצאות:

46.הוצאותיו של התובע וטיפוליו הרפואיים אמורים להיות ממומנים במימון ציבורי בנסיבות בהן מדובר בתאונת עבודה. התובע לא הציג קבלות להוכחת הוצאותיו עקב פגיעתו בסכומים הנטענים. עם זאת, משסביר כי נגרמו לו הוצאות עודפות עקב פגיעתו והצורך בנסיעות לטיפולים רפואיים ותרופות, אני רואה לפסוק לו פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך 3,000 ₪.

סיכום הנזק הוא כדלקמן:

אובדן שכר לעבר: 22,000 ₪ (מעוגל).

אובדן שכר לעתיד: 139,000 ₪ (מעוגל).

אובדן פנסיה: 19,000 ₪

כאב וסבל: 40,000 ₪

עזרת צד ג': 5,000 ₪

הוצאות: 3,000 ₪.

___________________________

סה"כ: 228,000 ₪.

ולאחר הפחתה של אשם תורם בשיעור של 20% = 182,000 ₪ (מעוגל).

ניכויים:

47.לתובע שולמו על ידי המל"ל דמי פגיעה בסך 6,234 ₪ ביום 21.5.15, סך של 9,855 ₪ ביום 8.6.15, וסך של 1,024 ₪ ביום 18.1.16 ובשערוך מיום ביצוע התשלומים להיום (הצמדה וריבית) – 18,182 ₪.

כן שולמה לתובע ביום 19.1.16 גמלת נכות מעבודה בסך 40,621 ₪, ובשערוך מיום ביצוע התשלום להיום (הצמדה וריבית) – 43,022 ₪.

סה"כ לניכוי – 61,204 ₪.

48.סכום הפיצויים לאחר ניכוי תגמולי מל"ל עומד, אפוא, על סך (מעוגל) של 121,000 ₪.

סוף דבר;

49.על יסוד כל המפורט לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסך 121,000 ₪, בצירוף אגרת בית משפט ששולמה ושכ"ט מומחה בו נשא כשהם משוערכים ליום מתן פסה"ד, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מסכום הפיצויים. הסכומים שלעיל ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מאותו מועד ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

המזכירות תמציא לצדדים העתק מפסק הדין.

ניתן היום, ב' אייר תש"פ, 26 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.