פס"ד בערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים בטענת המדינה להתנהגות רעה וחמורה

השופטת אספרנצה אלון:

רקע עובדתי

1.ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: "החוק"), שליד בית משפט השלום בחיפה (בראשות כב' השופט אמיר סלאמה, יו"ר הוועדה, וחברי הוועדה ד"ר אלכס קורת ומר דוד לוקוב) (להלן: "הוועדה") אשר ניתן ביום 2.2.20, בע"נ 7372-08-18 (להלן: "פסק דינה של הוועדה").

2.בפסק דינה של הוועדה התקבל ערעור המשיב (להלן: "החייל" או "המשיב") על החלטת קצין התגמולים שדחה את תביעתו בשל "התנהגות רעה חמורה". נקבע כי לא הוכח כי התנהגות החייל בעת התאונה עלתה כדי "התנהגות רעה חמורה" כמשמעות הביטוי בסעיף 9 לחוק, ומשכך קיבלה הוועדה את הערעור וביטלה את החלטת קצין התגמולים.

3.החייל, יליד שנת 1993, שירת שירות צבאי סדיר מיום 18.1.13 בתפקיד נהג רכבים כבדים בגדוד הובלה צפון.

ביום 13.11.15, בסביבות השעה 2:30 לפנות בוקר, היה החייל מעורב בתאונת דרכים, עת נהג ברכב פרטי, וזאת לאחר שאיבד שליטה על הרכב. הרכב התהפך, פגע במעקה ונעצר בעץ (להלן: "התאונה"). התאונה התרחשה עת שהה החייל בביתו בחופשת מחלה.

4.כתוצאה מהתאונה סבל החייל מפגיעה נשימתית משמעותית. החייל הונשם, הורדם ואושפז במרכז רפואי העמק, היחידה לטיפול נמרץ עד ליום 3.12.15, ולאחר מכן הועבר לאשפוז של מספר ימים במחלקה כירורגית. בהמשך, הועבר החייל לבית החולים בלינסון, שם עבר כריתה חלקית של הריאה הימנית. החייל שוחרר לביתו בתאריך 31.12.15, ובסמוך לאחר מכן שוחרר משירות צבאי.

5.במכתב השחרור הרפואי מהיחידה לטיפול נמרץ כללי, אשר הודפס בתאריך 3.12.15 (להלן: "מכתב השחרור"), נרשם בחלק המיועד לתיאור הבעיה בעת קבלה למחלקה כי "רמת אלכוהול בדם 170" ובמסגרת פירוט האבחנות נרשם ACUTE ALCOHOLIC INTOXICATION. התאונה נחקרה על ידי משטרת ישראל, אך החייל לא הועמד לדין בגין עבירה של נהיגה בשכרות.

6.בחודש ינואר 2016 הגיש החייל תביעה להכרת זכות מכוח החוק עקב פגיעתו בתאונה. ביום 4.7.18, בחלוף יותר משנתיים מהגשת התביעה, דחה קצין התגמולים את תביעתו בשל "התנהגות רעה חמורה", בהתאם לסעיף 9 לחוק – נהיגה ברכב ללא ביטוח חובה ונהיגה תחת השפעת אלכוהול. על החלטה זו הגיש החייל ערעור בפני הוועדה.

פסק דינה של הוועדה

7.הוועדה שמעה את עדות החייל ואמו ועיינה במסמכים הרפואיים ובמסמכים אחרים מתיק המשטרה. הוועדה קבעה כי עדות החייל ואמו אמינים עליה וגרסתם לא נסתרה.

נהיגה ברכב ללא ביטוח חובה

8.הוועדה קבעה כי אמנם נהג החייל ברכב ללא ביטוח חובה, אך הדבר נעשה שלא מתוך ידיעה מצדו. משכך קבעה הוועדה כי בנסיבות אלה אין מדובר ב"התנהגות רעה חמורה". הוועדה ציינה כי הלכה היא, שאין די במעשה או במחדל רשלניים מצד החייל התובע את הזכות, ונדרשת רמה כזאת או אחרת של מודעות ביחס למצב הדברים בכדי לאפשר כניסת המקרה לגדר התנהגות רעה חמורה. נדרש שההתנהגות תהווה סטייה משמעותית מאמות מידה מקובלות, כזאת שדבק בה רבב מוסרי המצדיק שלילת זכאות מכוח החוק, והכל כאשר קיים קשר בין ההתנהגות הרעה החמורה לבין הנכות.

9.הוועדה קבעה כי במקרה דנן לא הוכח שהחייל ידע במועד התאונה שלרכב אין ביטוח חובה, וכי אין די בכך שהחייל מעד ברשלנות בכך שלא בדק ולא דאג שלרכב יהיה ביטוח חובה, כדי להפוך את התנהגותו לרעה חמורה כמשמעות ביטוי זה בסעיף 9 לחוק.

נהיגה תחת השפעת אלכוהול

10.הוועדה קבעה כי נטל ההוכחה מוטל לפתחו של קצין התגמולים וממכלול חומר הראיות שהוצג בפניה אין די כדי להוכיח שהחייל נהג תחת השפעת אלכוהול בעת התאונה.

11.הוועדה ציינה כי הבסיס העיקרי עליו נסמך קצין התגמולים היה הרישום המופיע במכתב שחרור מהיחידה לטיפול נמרץ. הוועדה קבעה כי אין די בכך כדי להוכיח שהחייל היה נתון תחת השפעת אלכוהול בעת התאונה וכי ערכו הראייתי של הרישום נמוך מאוד. מקור הנתון של רמת האלכוהול בדם לא ברור היות שאין זכר לבדיקה טוקסולוגית או אחרת בפירוט בדיקות המעבדה, ולא הוצג בפני הוועדה כל מסמך מבית החולים המהווה אסמכתא למקור ממנו נשאב הנתון האמור.

12.בהיעדר אסמכתא מתאימה לביצוע הבדיקה, קבעה הוועדה שאין לדעת אם נתון זה אכן נשאב מתוך בדיקת דם שנעשתה לחייל. משכך לא ניתן לשלול את האפשרות שמדובר בטעות בבדיקה הקשורה לאדם אחר. כמו כן קבעה הוועדה כי לא ניתן לדעת מתי בדיוק בוצעה הבדיקה והאם היא בוצעה בתנאים שמבטיחים את מהימנות התוצאה האמורה.

13.הוועדה ציינה כי טענה של "התנהגות רעה חמורה", השוללת זכאות, דורשת הוכחה בראיות מספיקות וקבעה כי לא ניתן לומר שהרישום הנ"ל בדבר אלכוהול ברמה 170 מהווה הוכחה מספקת בעניין היות החייל בגילופין, בעת נהיגה ברכב בזמן התאונה. כן קבעה הוועדה שרישום האבחנה בכותרת של ACUTE ALCOHOLIC INTOXICATION אינו בעל משקל מאחר שהוא נעשה, ככל הנראה, על סמך רישום בדבר רמת אלכוהול בדם של 170. עוד קבעה הוועדה כי לא הוכח שקיים קשר סיבתי בין עצם אירוע התאונה לבין צריכת אלכוהול.

14.הוועדה התייחסה לכך שהחייל לא מסר לאנשי מד"א שהיה מעורב בתאונת דרכים אלא טען בפניהם כי הוא סובל מהתקף אסטמה, וקיבלה טענתו כי הוא חשש שהדבר ישפיע על תפקידו בצבא, שהיה בעיקרו כרוך בנהיגה. הוועדה קבעה כי הסבר זה לא נסתר מחומר הראיות וכי אין בגרסה זו שנמסרה לאנשי מד"א הוכחה או ראיה לכך שהמערער נהג ברכב כשהוא בגילופין.

15.הוועדה התייחסה לנתון של הרגלי צריכת האלכוהול המופיע במסמכים הרפואיים של החייל וקבעה כי נתון זה יכול להעיד לכל היותר על הרגל ואין בו ללמד על רמת האלכוהול אצל החייל במועד התאונה.

16.סוף דבר, הוועדה מצאה לנכון להתערב בהחלטת קצין התגמולים מיום 4.7.18, וערעור החייל התקבל תוך חיוב קצין התגמולים בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪.

תמצית טיעוני הצדדים

17.לטענת המערער, שגתה הוועדה משלא קיבלה את מסמכי בית החולים כראיה לכך שהמשיב נהג תחת השפעת אלכוהול. לטענתו, מדובר במסמכים אותנטיים שנערכו "בזמן אמת" על ידי גורמי רפואה מקצועיים שחזקה כי יודעים לבצע הבדיקות.

לטענת המערער, שגתה הוועדה כאשר העדיפה גרסת המשיב ואמו, אשר הינם בעלי אינטרס בתוצאות ההליך וגרסתם הייתה מאוחרת ו"מעובדת", על פני מסמכים רפואיים אותנטיים.

18.המערער טוען כי גרסת המשיב לנסיבות אירוע התאונה בלתי סבירה בעליל וכל מטרתה לחלץ עצמו מהתנהגותו. המשיב שיקר למד"א, לא סיפר כי היה מעורב בתאונת דרכים וכן מסר מספר גרסאות סותרות בעניין הרגליו בצריכת אלכוהול. לטענת המערער, הרגלי המשיב בצריכת האלכוהול מהווים חיזוק משמעותי לראיות האובייקטיביות, כי המשיב היה תחת השפעת אלכוהול במועד קרות התאונה.

19.המשיב טוען כי הערעור עוסק אך ורק במישור העובדתי ואינו נוגע בנקודות משפטיות ומכאן, ובהתאם לסעיף 34(א) לחוק דין הערעור להידחות. קביעות הוועדה לעניין הנהיגה תחת השפעת אלכוהול הינן קביעות עובדתיות ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן.

20.המשיב טוען כי אין במסמכים הרפואיים המצויים בתיק, שנערכו בזמן אמת, דבר המעיד כי המשיב נהג תחת השפעת אלכוהול אסורה. המסמך היחיד שבו רשום כי נמצאה רמת אלכוהול חריגה בדמו של המשיב, הינו רק בסיכום המחלה שלא נערך בזמן אמת. אין בשורה בודדת זו בסיכום בכדי להעיד כי המשיב נהג תחת השפעת אלכוהול.

21.עוד מוסיף המשיב וטוען כי על מנת להוכיח כי אדם נהג תחת השפעת אלכוהול ברמה שהינה אסורה, יש לפעול על פי תקנות התעבורה, תקנות 169 א-ט, המורות על תנאי לקיחת דגימת הדם וביצוע הבדיקה. במקרה דנן לא הוכח כי נטילת דגימת הדם ובדיקתה בוצעו בהתאם לתקנות, משכך לא עלה בידי המערער להוכיח כי המשיב נהג בגילופין.

דיון והכרעה

22.לאחר שקראתי את פסק דינה של הוועדה, ובחנתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, אמליץ לחבריי להרכב לדחות את הערעור. שוכנעתי כי לא נפלה טעות משפטית בפסק דינה של הוועדה.

23.הערעור עוסק בתמציתו בשאלה האם המשיב נהג בגילופין. שאלה זו היא שאלה עובדתית וכפי שטענה ובצדק ב"כ המשיב, עו"ד וייס קרטיה, סעיף 34(א) לחוק קובע כי ערעור יוגש לבית המשפט המחוזי בנקודה משפטית בלבד, על כן דין הערעור להידחות ולו מטעם זה בלבד.

24.למעלה מן הצורך, בחנתי את טענות המערער לגופן. המערער סומך ידיו על מכתב השחרור המהווה ראיה מנהלית. אמנם הראיה המנהלית אינה חייבת לעמוד במבחני הקבילות, אך היא חייבת לעמוד במבחן הסבירות.

בע"א 1282/93 רשמת העמותות נ' כהנא מז(4)100, 106 נפסק:

"...נדרש כי הראיות שיובאו לפני הרשות המנהלית והיכולות לבסס סירוב, תהיינה ברורות, חד משמעיות ומשכנעות (ראה בג"צ 159/84 שאהין נ מפקד כוחות צה"ל באזור רצועת עזה [4], בעמ' 327). במילים אחרות יסוד סביר למסקנה מן הנכון שיעוגן בנתונים, שאינם בגדר חשדות וספקולציות, אלא בנתונים בדוקים ומשכנעים, המגיעים כאמור, אליבא דכל בעל דין לרמת הוודאות הקרובה". 

25.בענייננו, במכתב השחרור נכתב "רמת האלכוהול בדם 170". לא ברור על יסוד מה נרשם נתון זה, לא נרשמה כל הפניה לבדיקה שנערכה למשיב וממנה ניתן להסיק כי רמת האלכוהול בדמו של המשיב הייתה בשיעור זה או אחר. אף מעיון במסמכים הרפואיים שצורפו הן על ידי המערער והן על ידי המשיב לא עולה התייחסות נוספת כלשהי לרמת אלכוהול בדם שיכולה להשליך וללמד על השכרות.

זאת ועוד, טענת המערער כי מדובר במסמך שנערך בזמן אמת, לא הוכחה. במכתב השחרור מצוין כך "[זמן תעוד: 13/11/2015 10:33] נשמר ... [בזמן 01/12/2015 9:14]". לא מפורט במכתב השחרור מתי ובאיזה שלב באשפוזו של המשיב נערכה הבדיקה, אם בכלל, ואין כל תיעוד לקיום הבדיקה. אציין כי למועד הרישום השלכה ישירה על היכולת לסמוך על הרישום, ראו סעיף 36(א)(1) ו-(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 העוסק בקבילות רשומה מוסדית, כפי שעסקינן במקרה דנן.

36. (א) רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה –

(1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;

(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;

במקרה דנן התאונה קרתה ביום 13.11.15 ואילו מכתב השחרור, שם צוין הנתון על אודות רמת אלכוהול בדם, נערך או נשמר רק ביום 1.12.15, כשלושה שבועות לאחר מועד התאונה.

26.זאת ועוד, הנתון כי רמת האלכוהול בדם הייתה 170 מופיעה לראשונה במכתב השחרור ואין כל בדיקה ו/או אינדיקציה נוספת בכל אסופת המסמכים הרפואיים והדו"חות שנערכו בזמן אמת של מגישי טיפול ראשוני למשיב. באף לא אחד מהם, מצוין ממצא לצריכת אלכוהול בעת התאונה ואף לא חשד לכך. יש לציין כי רמת אלכוהול בדם של 170 מ"ג ב-100 מ"ל דם הינה רמה גבוהה מאוד, יותר מפי שלוש מהרמה המותרת בחוק (50 מיליגרם אלכוהול במאה מיליליטר דם, תקנה 169 א(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961).

ההיגיון והשכל הבריא מובילים למסקנה כי אדם שנמצאת בדמו רמת אלכוהול כה גבוהה יראה סימנים לכך אשר חזקה כי יהיו מובחנים ומצוינים על ידי מגישי הטיפול הראשוני – בין אם ריח פיו, תגובותיו, שטף דיבורו ותנועותיו. כאמור, אין שום ממצא כזה במסמכים הרפואיים. לכן, בכל מקרה, לא ניתן לומר כי מדובר בראיה סבירה אשר ניתן להסתמך עליה.

27.אוסיף כי משטרת ישראל החליטה שלא להגיש נגד המשיב כתב אישום בעבירת נהיגה בשכרות. עובדה זו מלמדת, או לפחות תומכת במסקנה, כי הרישום במכתב השחרור, בכל הנוגע לרמת האלכוהול בדמו של המשיב, אינו מבוסס דיו.

28. בטרם נעילה אדגיש כי תאונות דרכים הנגרמות תחת נהיגה בשכרות, הן רעה חולה ויש למגר תופעה פסולה זו, המסכנת נפשות. לא בכדי נקבע כי נהיגה בשכרות היא התנהגות רעה חמורה השוללת זכאות לפי החוק. עם זאת, מקום שבו לא הוכח כי המשיב נהג בשכרות, הוא זכאי לתגמולים על פי החוק.

29.לאור האמור לעיל אציע לחבריי לדחות הערעור ולחייב את המערער בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪ אשר ישולמו למשיב תוך 30 יום מהיום.

השופט חננאל שרעבי [אב"ד]:

אני מסכים.

השופטת העמיתה שושנה שטמר:

אני מסכימה.

לאור האמור הוחלט פה אחד על דחיית הערעור, כאמור בסעיף 29 לפסק דינה של כב' השופטת אספרנצה אלון.

פסק הדין מותר לפרסום תוך השמטת שמות ופרטים מזהים.

ניתן היום, ט"ו סיוון תש"פ, 07 יוני 2020, בהעדר הצדדים.