ק' נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון ואח'

כללי

1.לפניי בקשת הנאמנת, לבטל הענקה שלטענתה ביצע החייב, בזכויותיו במקרקעין, הידועים כחלקות 732/4, ו- 732/5, בגוש 6455, הממוקמים בxx, הוד השרון, והכוללים שתי חנויות ומחסן (להלן: "המקרקעין"), לטובת אביו, הוא המשיב מר י. ק..

לבקשת החייב, ניתן ביום 9.1.2013 צו לכינוס נכסיו, בגין חובות מוצהרים בסך של 4,000,000 ₪.

ביני לביני, הלך החייב לבית עולמו.

הבקשה

2.לטענת הנאמנת, העניק החייב את זכויותיו במקרקעין למשיב, בדרך של חתימה על שני הסכמי העברה ללא תמורה. הנאמנת הוסיפה וטענה כי העברת זכויות החייב במקרקעין למשיב, הינה בגדר הענקה בטלה מכוח סעיף 96(ב) לפקודה, שכן במועד העברת הזכויות במקרקעין על שם המשיב, לא היה החייב בעל יכולת לפרוע את מלוא חובותיו לנושיו.

על כן, עתרה הנאמנת, להורות על השבת זכויות החייב במקרקעין למסת נכסי החייב, לשם העמדתן למכירה פומבית לכל המרבה במחיר, על מנת שהתמורה תפרע את חובות החייב.

3.לשיטת הנאמנת, עת חקרה את החייב, הסתבר כי הוא היה הבעלים של המקרקעין אותם העניק למשיב. הנאמנת מסתמכת על שני הסכמי העברה ללא תמורה של המקרקעין, הסכמים מיום 18.12.2017, להם צורפו תצהירים חתומים על ידי החייב, בהם הצהיר כי הוא מעביר את זכויותיו במקרקעין למשיב ללא תמורה.

הלכה למעשה, הושלמה העברת הזכויות במקרקעין מהחייב למשיב, בדרך של רישום המקרקעין על שם המשיב רק ביום 23.9.2009, ובמועד זה, התגבשה הענקה לעניין סעיף 96 לפקודה.

4.נוסף על כך, טענה הנאמנת כי הסתבכותו הכלכלית של החייב החלה עוד בשנת 1998. הנאמנת מסתמכת על דברי החייב בחקירתו אצלה, וכן היא מפנה לתצהיר הסתבכות החייב, אשר נחתם ביום 10.5.2012.

מוסיפה וטוענת הנאמנת, כי יש לבחון את כושר פירעון החייב, על פי סעיף 96(ב) לפקודה, ביום הענקה, אשר התגבשה במועד רישום זכויות החייב במקרקעין על שם המשיב. משכך, יש לבחון את מועד כשירות החייב לפרוע את מלוא חובותיו נכון ליום 23.9.2009.

תשובת החייב והמשיב

5.החייב, אשר אותה עת עוד היה בין החיים, והמשיב, הגישו תשובה משותפת לבקשה. בתשובתם ביקשו לדחות את הבקשה, תוך שהם טוענים כי המשיב שילם כחצי מיליון ₪, בדרך של פירעון משכנתא אשר רבצה על המקרקעין. כלומר, לשיטתם, העברת המקרקעין היתה בתמורה.

עוד טענו החייב והמשיב, כי בדרך בה הועברו המקרקעין על שם המשיב, כלומר בדרך של העברה ללא תמורה, חסך המשיב "הוצאות עתק בעבור מס שבח". המשיב הוסיף בתשובתו, כי "למעשה ברשויות, בחרו הצדדים להצהיר על עסקת מכר ללא תמורה משיקולי מס, אך ברי כי לא בכדי, האב (המשיב - התוספת שלי א.ב.), שלקח על עצמו את תשלומי המשכנתא, אותו מועד, אף העביר לידיו את הזכויות בנכסים".

דהיינו, לטענת החייב והמשיב, חרף העברת המקרקעין בתמורה למשיב, הם דיווחו לרשויות המס על העברה ללא תמורה, על מנת להימנע מתשלום מס.

6.נוסף על כך, טענו החייב והמשיב, כי במועד העברת המקרקעין היו מצויים אלה במסגרת מימוש בהליכי הוצאה לפועל, נוכח חובות משכנתא בהם לא עמד החייב. משכך, מינה כב' ראש ההוצאה לפועל כונס נכסים לצורך מימוש המקרקעין. החייב והמשיב הוסיפו, כי פרטי חובות המשכנתא, פורטו במכתב הבנק הממשכן מיום 25.7.2008, אשר צורף לתשובת המשיב והחייב.

לשיטת המשיב, מאחר והוא נשא בתשלומי המשכנתא בשיעור של 489,366 ₪ ובכך נסגר תיק מימוש המשכנתא, הרי שהעברת הזכויות במקרקעין לטובתו, הייתה בתמורה. כלומר, מחיקת המשכנתא על ידי המשיב, הוא אבי החייב, היא התמורה שבוצעה. הסכם העברת הזכויות במקרקעין ללא תמורה, נערך משיקולי מס, שכן מס השבח היה גבוה מאוד. מוסיף וטוען המשיב, כי בדרך בה הועברו המקרקעין על שמו, הוא חסך עלויות מימוש ועלויות מס שבח.

לחיזוק הטענה כי העברת המקרקעין על שם המשיב בוצעה בתמורה, טוען המשיב כי שווי המקרקעין אותה עת, עמד על 700,000-600,000 ₪. מאחר והמשיב שילם בעבור סילוק חוב המשכנתא כחצי מיליון ₪, ברי שנתן תמורה תמורת המקרקעין.

7.לא זאת אף זו, לשיטת המשיב, מאחר וצו הכינוס ניתן ביום 9.1.2013, כלומר חלפו שנתיים ממועד העברת הזכויות במקרקעין, מוטל נטל השכנוע על כתפי הנאמנת, נטל בו, לשיטתו לא עמדה הנאמנת.

8.נוסף על כך טען המשיב, כי המקרקעין מושכרים על ידו וההכנסות משמשות אותו לצרכי מחייה בסיסיים, שכן מלאו לו גבורות ומלבד ההכנסה מהשכרת המקרקעין הוא מתקיים מקצבת זקנה בלבד.

תגובת הנאמנת

9.הנאמנת טענה, נוכח הסכמי העברת המקרקעין ללא תמורה, הסכמים אשר כאמור לוו בתצהירים, וכך גם דווחו לשלטונות המס, כי נעלה מכל ספק שעסקינן בעסקאות מכר ללא תמורה. עוד הדגישה הנאמנת, כי יש לראות בתצהירי ההענקה הודאת בעל דין.

נוסף על כן, טוענת הנאמנת, כי יש לראות את תשלומי המשכנתא על ידי המשיב בגדר מתנה, ולכל היותר, בגדר הלוואה שניתנה על ידי המשיב, הוא אבי החייב.

10.לעניין נטל ההוכחה, מפנה הנאמנת להוראות סעיף 96(ב) לפקודה הקובעות כי המשיב, הוא התובע מכוח הענקה. משכך, עליו נטל ההוכחה להוכיח כי בזמן ביצוע ההענקה, היה החייב, הוא המעניק, בעל כושר פירעון של כל חובותיו.

תשובה מעודכנת מטעם המשיב

11.בדיון הראשון שהתקיים לצורך בירור הבקשה, טענה הנאמנת, בין היתר, כי דין תשובת המשיב והחייב להידחות, ולו מהטעם שהתשובה רצופה טענות עובדתיות, שאינן נתמכות בתצהיר. על כן, במהלך הדיון, עתרו המשיב, באמצעות בא כוחו ובתו, להתיר למשיב להשלים את התשובה בדרך של הגשת תצהיר ולצרף מסמכים אשר, לטענתם, תומכים בטענות העובדתיות.

לפנים משורת הדין, על מנת שלא לחסום את דרכו של המשיב וליתן לו את יומו, נעתר בית המשפט לבקשה וניתנה האפשרות למשיב להשלים את תשובתו, בדרך של הגשת תצהיר וראיות נוספות. כתוצאה, נידחה הדיון בבקשה.

12.בתצהיר שהגיש המשיב, נטען כי ביום החתימה על הסכמי הענקה, דהיינו ביום 18.12.2007 היו המקרקעין בתחילתם של הליכי מימוש בהוצאה לפועל, נוכח משכנתא אשר רבצה עליהם להבטחת הלוואה בגובה של 1,400,000 ₪. הוסיף וטען המשיב, כי מאחר והחייב ורעייתו לא עמדו בתשלומי המשכנתא, ומאחר והמקרקעין היו בהליכי כינוס נכסים, הוסכם בינו ובין החייב, כי המקרקעין והמשכנתא הרובצת עליהם יעברו על שם המשיב, בתמורה לכך שהמשיב יפרע את יתרת המשכנתא. לשיטת המשיב, אותה עת, יתרת המשכנתא הייתה גבוהה משווי המקרקעין.

לא זאת אף זאת, לטענת המשיב, אלמלא היה פורע את המשכנתא, היו המקרקעין נמכרים במסגרת הליכי מימוש, וממילא תמורתם הייתה מועברת לבנק הנושה, כך שהמקרקעין והעברתם לא הייתה עולה כלל לדיון.

לחיזוק טענותיו, מצרף המשיב מכתב התרעה מהבנק נושא תאריך 23.8.2008, וכן פרטי תביעה שהוגשה על ידי הבנק הממשכן, והעתק אזהרה מלשכת ההוצאה לפועל.

נוסף על כך, טוען המשיב, כי כעולה מהדיווח למס שבח בחלק שכותרתו "הצהרת הרוכש", שווי המקרקעין לצורך מס רכישה, בגין העברת המקרקעין אליו, הועמד על סך של 400,000 ₪. כמו כן, טוען המשיב כי שווי המקרקעין נכון ליום הגשת התצהיר (5.1.2020) הוא 1,200,000 ₪ ולשם כך, הוא מפנה לחוות דעת השמאי סולברג מטעמו.

13.לתצהירו מצרף המשיב, אישורים אודות תשלומי המשכנתא. עוד טוען המשיב, כי במהלך השנים, שיפץ ושיפר את המקרקעין והשקיע בהם כספים רבים. לטענת המשיב, הוא השקיע במקרקעין סך נוסף של 100,000 ₪. על כן, טוען המשיב כי בסופו של יום השקיע במקרקעין 986,436 ₪. כלומר, לטענת המשיב הוא נתן תמורה בת ערך עבור המקרקעין.

14.לא זאת אף זאת, לטענת המשיב, הוא לא סבר, בעת העברת הזכויות מהחייב אליו, כי לחייב חובות משמעותיים נוספים. בתצהירו, חוזר המשיב על טענתו כי מקור פרנסתו העיקרי הוא דמי השכירות מהחנויות, וכי העברת המקרקעין על שמו בוצעה בתום לב ובעד ערך משמעותי.

15.לחילופין, טוען המשיב כי חלים בעניינו סעיפים 14-13 לחוק המשכון, תשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק המשכון"). לטענת המשיב, השילוב של סעיפים 14-13 לחוק המשכון, קובע כי מאחר ופדה את המשכון הוא זכאי לחזור אל החייב, ולהיפרע ממנו כדין ערב שמילא את ערבותו. עוד טוען המשיב, כי המקרקעין, הם הנכס הממושכן, עומדים לו מכוח סעיפים 14-13 לחוק המשכון לצורך הבטחת זכותו זו.

תגובתה המעודכנת של הנאמנת

16.הנאמנת, הגישה תגובה משלימה לתצהיר המשיב. לשיטת הנאמנת, אין בתצהיר כדי לקעקע את הבקשה. הנאמנת מדגישה, כי הסדר התשלומים הנטען בין החייב והבנק הממשכן לא צורף, חרף הטענה שצורף. עוד מבקשת הנאמנת להתנגד להרחבת ו/או שינוי חזית לעדויות מפי השמועה. כמו כן, מבקשת הנאמנת לטעון לקיומו של השתק שיפוטי.

17.לטענת הנאמנת, מתן גושפנקא, על ידי בית המשפט, להצהרות שאינן אמת של החייב והמשיב למס שבח, על היות העסקאות בגדר עסקאות מתנה מטעמים של שיקולי מס, פירושה הכשר לדווח דיווחים כוזבים לרשויות המס ואף עידוד בתי המשפט לעשות כן. הנאמנת מדגישה, כי המשיב מודה שהגיש תצהיר שהאמור בו אינו אמת, ומצדיק את דיווח אי האמת שלו ושל החייב למס שבח, במטרה לחסוך בתשלום מס שבח משיקולי מס. על כן, מפנה הנאמנת לקיומה של "חזקת השקר" שמטרתה לסייע לבית המשפט למצוא את האמת ולמנוע תמריץ של בעל דין למסור עדות שאין בה אמת, והמטיבה עמו ובכך לנצל לרעה את ההליך השיפוטי. עוד מבקשת הנאמנת, להפנות לסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 המטיל חובת תום לב על כל פעולה משפטית.

נוסף על כן, טוענת הנאמנת שאין ליתן פרס למשיב על כך שהצהיר הצהרות שאינן אמת לשלטונות המס, ויש לדחות את גרסתו הנוכחית כי המדובר בעסקאות בתמורה.

18.בתמיכה לטענותיה, מצרפת הנאמנת תעודת עובד הציבור מטעם מדינת ישראל/אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין. הנאמנת מפנה לכך שלתע"צ צורפו שני טפסי מש"ח וארבעה תצהירים; שניים של החייב ושניים של המשיב. בתצהירים הצהירו החייב והמשיב, כי לא ניתנה ולא תינתן כל תמורה ו/או טובת הנאה בגין המקרקעין. עוד מפנה הנאמנת, למסמך שהגיש החייב בתמיכה לבקשתו לצו לכינוס נכסיו, מסמך שכותרתו "העברה ללא תמורה", אשר נערך ונחתם בין החייב ובין המשיב. במסמך חזרו החייב והמשיב על כך שהמשיב מקבל את המקרקעין ללא תמורה והמשיב מביע את תודתו והכרתו העמוקה לנותן המתנה, הוא החייב. בנקודה זו מדגישה הנאמנת, שאין במסמך כל זכר לתשלום חוב אשר המשיב לקח על עצמו לשלם. על כן, מבקשת הנאמנת ללמוד שאת חוב החייב לבנק הממשכן שילם המשיב עבור החייב, ללא קשר לעסקאות ההענקה.

19.כמו כן, טוענת הנאמנת, כי החזר ההלוואה לבנק שבוצע על ידי המשיב, הינו בגדר מתנה, ולכל היותר, הלוואה. על כך למדה הנאמנת מהעובדה שבמסמכי העברת המקרקעין אין כל אזכור לטענת המשיב לפיה הוא נוטל על עצמו לשלם את חוב החייב לבנק. משכך, יש לראות באותם תשלומים כתשלומי מתנה לחייב, ולכל היותר, הלוואה שנתן המשיב לחייב. מוסיפה הנאמנת וטוענת, שאם ייקבע שעסקינן בהלוואות שנתן המשיב לחייב, הרי שהמשיב הוא ככל נושה אחר, ועליו להגיש תביעת חוב.

20.לחילופין, טוענת הנאמנת כי אם יקבל בית המשפט את טענת המשיב לפיה יש לראות בתשלומי המשכנתא כתמורה שניתנה על ידו עבור קבלת הזכויות במקרקעין, יש לבחון באם העסקאות חוסות בצל החריג של סעיף 96(ג)(2) לפקודה, כלומר, בתום לב ובתמורה בת ערך. בפרק זה, מדגישה הנאמנת שהגם שנטל השכנוע מוטל עליה, הרי שהוא קל ביותר והיא יצאה ידי חובתה הראשונית כדי לשלול את קיום החריג. על כן, מהתהפך הנטל ועובר לכתפי מקבל ההענקה, הוא המשיב.

21.באשר לרכיב תום הלב, טוענת הנאמנת, כי נפסק לא אחת שנוכח הקרבה המשפחתית והעסקית בין החייב והמשיב, קרבה של אב ובן, קמה חזקה לפיה המשיב מודע לקשיים הכלכליים של המעניק. הנאמנת מטילה ספק בטענת המשיב לפיה לא היה מודע, עת נערכו הסכמי המתנה, למצבם הכלכלי הקשה של החייב ורעייתו. הנאמנת מדגישה שהמשיב תמך בחייב ובמשפחתו שנים רבות, והעמיד לרשותם דירת מגורים, שכן משפחת החייב פונתה מביתם. לחיזוק טענה זו, מפנה הנאמנת למסמכים שצורפו על ידי החייב לבקשתו לצו כינוס, ולפרוטוקול חקירתו בלשכת ההוצאה לפועל. באותה חקירה, העיד החייב שהוא אינו עובד מזה עשר שנים, ואשת החייב העידה שהמשיב העמיד לרשותם דירה, ומסייע להם כלכלית. דברים דומים לאלה הצהיר המשיב ביום 29.5.2012, בתצהיר שערך המשיב לבקשת החייב למתן צו כינוס. באותו תצהיר, אישר המשיב כי העמיד לרשות החייב ומשפחתו דירה במושב עמיקם.

22.לעניין התנאי של "בתמורה בת ערך" טוענת הנאמנת, כי התמורה הנטענת על ידי המשיב לאו תמורה היא. הנאמנת מפנה לדיווחי החייב והמשיב לשלטונות מס שבח, שם הצהירו כי שוויים הכולל של המקרקעין עומד על 800,000 ₪ (לא כולל מע"מ). הנאמנת מפנה לגרסתו הראשונית של המשיב, לפיה שילם לבנק הממשכן כ-500,000 ₪ בגין המשכנתא, בעוד שבגרסתו הנוכחית הוא טוען ששילם 675,685 ₪. לטענת הנאמנת, יש לבחון את שווי החנויות למול התמורה נכון למועד ביצוע העסקאות, דהיינו ליום 18.12.2007, ולא למועד אחר. על כן, טוענת הנאמנת שיש לדחות את טענות המשיב לפיהם שווי המקרקעין עמד על 400,000 ₪ או נע בין 600,000 ל-700,000 ₪, טענות שהעלה המשיב במועדים שונים בכתבי בית דין שהגיש במסגרת ההליך דנן. הנאמנת מדגישה כי טענות אלה של המשיב עומדות בסתירה להצהרותיו למס שבח, שם הצהיר ששווי המקרקעין הוא כ-800,000 ₪.

טוענת המנהלת המיוחדת כי מכתב הבנק הממשכן אל החייב הנושא תאריך מיום 24.3.08, מלמד כי חוב המשכנתא נכון לאותו מועד היה 493,325 ₪. כלומר היות ששווי המקרקעין נכון ליום ביצוע העסקאות עמד על סך של 800,000 ₪ והמשכנתא עמדה על כ-493,000 ₪, דהיינו המשיב "שילם" עבור המקרקעין כ-40% פחות משוויים, עליו הצהיר. כלומר, המשיב, גם לשיטתו, שילם עבור המקרקעין כ-60% משוויים, ועל כן אין הוא עומד בתנאי של תמורה בת ערך.

הנאמנת מבקשת לדחות את טענות המשיב, לפיהן יש לאמוד את התמורה ששילם בדרך של תשלומי המשכנתא במהלך השנים, כאשר תשלומים אלה נושאים ריביות והצמדות. גישה זו, לשיטת הנאמנת, אינה נכונה, ונועדה לצמצום מלאכותי של הפער בין שווי המקרקעין והתמורה האמיתית, ככל שהייתה.

לחילופי חילופין, טוענת הנאמנת, בהסתמך על חוות דעתו של השמאי קרול מטעמה, כי שווי המקרקעין נכון ליום 15.3.08, עמד על 1,750,000 ₪, בניכוי התשלומים ששילם החייב לבנק, התוצאה היא כי החייב שילם רק כ-50% משווי המקרקעין.

יודגש, הנאמנת מזכירה כי קיום הרכיבים של תום לב ותמורה בת ערך הינו תנאי מצטבר ולא חלופי.

23.יתרה מזאת, הנאמנת מפנה לכך שהמשיב, בתצהירו, לא התייחס למצבו הכלכלי של החייב, עובר למועד ביצוע העסקאות מושא ההחלטה, הגם שהנטל להוכיח את הטענה שהחייב היה בעל כושר פירעון, מוטל על המשיב. עם זאת, מציינת הנאמנת כי במועד ההענקה היו תלויות ועומדות נגד החייב תביעות חוב בסכום של כ-2,500,000 ₪.

24.הנאמנת אף טוענת כי אין להלום את טענת המשיב לתחולת סעיפים 13 ו-14 לחוק המשכון. בסוגיה זו טוענת הנאמנת, כי הכספים ששילם המשיב לסילוק המשכנתא ניתנו במתנה על ידי המשיב לחייב. הנאמנת מפנה בנקודה הזו להוראות סעיף 5(ב) או (ג) לחוק המתנה התשכ"ח–1965. לכל היותר, לטענת הנאמנת, הכספים הינם כספי הלוואה. הנאמנת טוענת כי הגנת סעיף 13(א) לחוק המשכון עומדת לא רק למי שפרע את החוב, אלא למי שזכותו עלולה הייתה להיפגע ממתן המשכון או ממימושו. אין זה המקרה בענייננו.

25.בשולי הדברים מבקשת הנאמנת לדחות את טענת המשיב, כי פרנסתו היחידה היא מהשכרת המקרקעין. לשם כך, מפנה הנאמנת לנספחים שצירפה לתגובתה, מהם ניתן ללמוד שהמשיב עתיר נכסים, בהם ניתן למנות נחלה במושב עמיקם ודירה בכפר סבא, בנוסף לדירת מגוריו.

דיון והכרעה:

26.בדיון הנדחה נחקר המשיב על ידי הנאמנת. המשיב שהוא כבן 86, ניסה, בתחילה, להרחיק עצמו מכל ידיעה אודות מצבו הכלכלי של החייב עובר לביצוע הענקה. בתשובה לשאלות הנאמנת, אשר התייחסו לתצהיר ההסתבכות של החייב, במסגרתו הצהיר שהסתבכותו התחילה בשנת 1998, השיב המשיב כי אינו יודע. בתחילת עדותו, טען המשיב כי הוא סייע לחייב רק בתחילת דרכו, בכך שמימן את לימודיו והעסיק אותו בעבודות קלות ערך.

המשיב הודה בכך ששנים רבות עבד כקבלן עצמאי, והחייב בחר ללכת באותו נתיב. אולם, לטענת המשיב, החייב פעל עצמאית, מבלי שהוא מעדכן אותו אודות מצבו הכלכלי ועיסוקיו.

27.עם התקדמות חקירת המשיב על ידי הנאמנת, הציגה לפניו הנאמנת, פעם נוספת, את תצהיר ההסתבכות של החייב והפנתה אותו לסעיף 18, במסגרתו הרחיב החייב אודות הקשיים הכלכליים שלו. בשלב זה החל המשיב לאשר כי הוא ידע, בזמן אמת, שהחייב היה בקשיים (עמ' 27 שורה 25) והמשיב אף אישר שסייע כלכלית לחייב.

גם בהמשך, הודה המשיב כי ידע שלחייב קשיים, הגם שלא זכר באילו שנים (עמ' 27 שורה 33). המשיב הודה כי אפשר לחייב להתגורר בביתו שבמושב עמיקם "ועזרתי לו קצת בתקופה הזו" (עמ' 28 שורות 10-9). כך גם אישר המשיב כי נתן לחייב להתגורר בדירתו שבכפר סבא (עמ' 28 שורה 14).

עוד העיד המשיב "אם אני רואה שיש לבן שלי צרות לא אעזור לו?" (עמ' 29 שורה 1).

28.בתשובה לשאלות בית המשפט, טען המשיב, כי העברת המקרקעין על שמו תוך הצהרה שההעברה היא ללא תמורה, בוצעה בהמלצת עורכי דינו, כשאינו יודע את מטרת ההמלצה, והוסיף "היו חובות. אני הלכתי שנודע לי, הלכתי לטפל בדבר ושמעתי שיש לו חובות, התחלתי לשלם חובות שנודע לי עליהם. ניסיתי לנקות אותו מכל מה ששמעתי שהוא חייב למישהו, אמרתי לו אין בעיה אני אסדר לך את הכספים. זה הבן שלי." (עמ' 30 שורות 5-3).

29.המשיב העיד, כי המקרקעין היו משועבדים לבנק, אשר שלח דרישות תשלום בהן לא עמד החייב עקב חיסרון כיס. מאחר והבנק ביקש למכור את המקרקעין, סבר המשיב שהבנק ימכור את המקרקעין במחיר נמוך משוויים, ולכן העדיף לפרוע את החובות. (עמ' 30 שורות 13-9).

בהמשך, הודה המשיב כי חתם על טופסי המש"ח, שם הצהיר בפרק פרטי העסקה שהמקרקעין הועברו אליו ללא תמורה, וכי השווי הכולל של המקרקעין הוא 800,000 ₪. (עמ' 30 סיפא, ועמ' 31 רישא).

30.המשיב, בתחילת חקירתו, ניסה להציג עצמו כמי שאינו מודע ומתקשה. אולם, למעשה ידע להדגיש ולחדד כי "תמורה נתתי, אבל לא בני קיבל את התמורה". (עמ' 31 שורה 11). תוך התקדמות החקירה הנגדית, שב וחידד המשיב את טענתו כי לחייב לא נתן תמורה, אך נתן תמורה לבנק הממשכן בדמות פירעון המשכנתא, והוסיף המשיב "שזה כתוב ללא תמורה לק. ד. (החייב- התוספת שלי א.ב.) כי התמורה הלכה לחובות של האנשים, ניקיתי את השולחן שאף אחד לא יבוא ויגיד שהוא חייב כסף." (עמ' 31 שורות 28-27).

ועוד העיד המשיב לשאלה האם פירעון חובות החייב נעשה כמתנה לבנו החייב "כן. עזרתי לו בחיים." (עמ' 31 שורה 30).

31.כאשר אומת המשיב עם אשר נטען בתשובתו הראשונית לבקשת הנאמנת, שם טען כי דווח למס שבח על עסקאות ללא תמורה, לצורך התחמקות מתשלום מס שבח, הרחיק עצמו המשיב מכל ידיעה, וענה: "אני עשיתי מה שעורכי הדין אמרו לי והציעו לי מה שהציעו לי, להם יש ידע משפטי." (עמ' 31 שורה 19). ויודגש, המשיב לא היסס להעיד כי חרף עיסוקו רב השנים כקבלן מצליח, לא ניסה לברר מה עומד מאחורי העצה המשפטית שלטענתו נתנו לו עורכי הדין.

עוד ביקש המשיב להרחיק עצמו מכל ידיעה לעניין שווי המקרקעין, שכן כאשר נשאל מדוע בתשובתו הראשונית לבקשה מושא ההחלטה זו, נכתב בסעיף 19, על ידי בא כוחו, כי שווי המקרקעין נע בין 700,000-600,000 ₪; על כך, השיב: "זה המקצוע שלו לדעת". (עמ' 32 שורה 33).

דוגמה נוספת להתנהלות זו של המשיב, ניתן למצוא בתשובה לשאלת הנאמנת אשר הפנתה אותו לתצהיר ההסתבכות של החייב, שם הצהיר כי שווי המקרקעין היה 1,400,000 ₪ כגובה המשכנתא שניטלה. בנקודה זו, ביקשה הנאמנת להבהיר כיצד חתם על מש"ח בו הוא מצהיר כי שווי המקרקעין הוא 800,000 ₪, שעה שהחייב כאמור טען ששווים

כ- 1,400,000 ש"ח. על כך, השיב: "זה מה שעורכי הדין עשו." (עמ' 33 שורה 15).

בחקירה חוזרת, העיד המשיב כך: "היו עוד חובות ורציתי לנקות את השולחן. שילמתי את כל החובות שלו בשוק שידעתי עליהן." (עמ' 36 שורה 6).

המשיב אף הודה במסגרת חקירתו הנגדית, כי "תודה לאל מצבי הכלכלי בסדר. עכשיו יש לי את הבית שלי שאני גר בו רבוצקי 26, רעננה. יש לי בית בכפר סבא שציינתי מקודם." (עמ' 28 שורות 21-20). על מנת להבהיר, בהמשך אישר המשיב שהוא עדיין הבעלים של הנחלה במושב עמיקם (עמ' 28 שורה 29).

סיכומי הצדדים – סיכומי הנאמנת:

32.ב"כ הנאמנת הפנה לבקשה, לתגובה לתשובת המשיב, וביקש להדגיש כי יש להחיל את דוקטרינת ההשתק השיפוטי. לטענת ב"כ הנאמנת, כאשר בעל דין מצהיר לפני רשויות המס, הוא מושתק מלהתכחש להצהרתו בהליך מקביל בבית משפט, זאת על מנת למנוע מצב לפיו לבעל דין אין חשש להצהיר הצהרות כוזבות לרשויות המס. על כן, נטען, שמכוח דוקטרינת ההשתק השיפוטי, מושתק המשיב מלטעון, כי נתן תמורה כלשהי בגין המקרקעין. טענה זו, של מתן תמורה בגין המקרקעין, עומדת בניגוד מוחלט להצהרות המשיב במסגרת המשחי"ם שצורפו לתע"צ מטעם הנאמנת, ואשר את חתימתם עליו אישר המשיב.

נוסף על כך, מבקש ב"כ הנאמנת להסתמך על "הלכת השקר". לשיטת ב"כ הנאמנת, אין להעניק פרס למי שנמצא לא דובר אמת, ובענייננו למשיב אשר הגיש תצהיר כוזב לרשויות המס. כלומר, משנמצא המשיב כמי שהגיש תצהיר כזב בנושא מרכזי, אין לאפשר לו ליהנות מדברי הכזב.

33.עוד טען ב"כ הנאמנת, שהוכח, כי נכון למועד ביצוע ההענקה, היה החייב מסובך בחובות כבדים, ועל כן דין העסקאות להתבטל כלפי הנאמנת. בנושא זה, הפנה ב"כ הנאמנת לכך שבמהלך חקירתו הנגדית, הודה המשיב שהיה מודע לכך שהחייב היה מסובך בחובות כבדים, וכי המשיב פרע את חובות החייב לנושיו ואף, נוכח מצבו הכלכלי הדחוק של החייב, העמיד לרשות החייב ומשפחתו מדור.

34.לחילופין, טען ב"כ הנאמנת, כי המשיב אינו יכול ליהנות מהחריג המצוי בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, שכן הוא לא רכש את המקרקעין בתום לב ובתמורה. בסוגיה זו הדגיש ב"כ הנאמנת, כי יש לבחון את גובה המשכנתא למועד העסקאות ולא למועד פירעונה בפועל. משכך, הפנה ב"כ הנאמנת לתצהיר המשיב, שם צירף את מכתב הבנק ממרץ 2008.

באותו מכתב צוין כי יתרת חוב המשכנתא הוא כ-493,000 ₪, בעוד שהחייב והמשיב דיווחו לשלטונות מס שבח ששווי המקרקעין הוא 800,000 ₪. המשיך וטען ב"כ הנאמנת, כי תמורה צריכה להלום את שווי המקרקעין ובענייננו הפער הוא כ-300,000 ₪. כלומר, גם אם "שילם" המשיב עבור המקרקעין, הוא שילם 40% פחות משווים נכון למועד ביצוע ההענקה.

לעניין סוגית תום הלב, הפנה בא כוח הנאמנת לחזקה לפיה האב, הוא המשיב, מוחזק כמודע למצב הכלכלי של בנו החייב. הנטל לסתור את החזקה מוטל על המשיב. דא עקא, המשיב לא עמד בנטל ההוכחה, שכן הלה הודה, בחקירתו הנגדית ואף במסגרת החקירה החוזרת, שהיה מודע למצבו הכלכלי של החייב.

ב"כ הנאמנת ביקש להדגיש בסיכומיו שזו חולקת על טענת המשיב, לפיה הוא שילם תמורה בגין המקרקעין. לשם כך, מפנה ב"כ הנאמנת לעדות המשיב, לפיה הוא ראה בפירעון חובות בנו כמתנה לבן החייב.

35.לסיום, חזר ב"כ הנאמנת על טענותיה בתגובתה לתשובת המשיב, כי בענייננו אין תחולה לחוק המשכון.

סיכומי המשיב:

36.ב"כ המשיב ביקש לטעון בסיכומיו כי הנאמנת הרחיבה את חזית המחלוקת. בסוגיה זו הפנה ב"כ המשיב להחלטת בית משפט זה מיום 17.12.19, אשר אפשרה למשיב להגיש תצהיר התומך בטענותיו.

37.לא זאת אף זאת, לטענת ב"כ המשיב, תצהיר ההענקה משנת 2007, אשר הוגש לרשויות המס, לא הביא להעברת הזכויות במקרקעין באותו מועד, שכן אלה הועברו ב-23.9.09. בנקודה זו ביקש ב"כ המשיב להדגיש שרישום המקרקעין על שם המשיב התאפשר ביום 23.9.09, שכן רק באותו מועד מסר הבנק הממשכן את השטר לביטול משכנתא, וגם זאת אך ורק בעקבות התמורה ששילם המשיב.

38.באשר לתחולת חוק המשכון, טען ב"כ המשיב, כי שעה שהמשיב שילם במסגרת הליך מימוש המשכנתא את המשכנתא, הרי שהוא נכנס לנעלי הממשכן כנושה מובטח, ומכאן שעומדת לו הגנת חוק המשכון.

ב"כ המשיב, מפנה לסעיף 5 לבקשה לביטול הענקה, שם נטען כי זו בוצעה ביום 23.9.09, ועתה, לדבריו, נטען כי ההענקה בוצעה בדצמבר 2007.

כמו כן, טוען ב"כ המשיב כי תצהיר ההענקה משנת 2007, בעוד שבמהלך הדיונים נטען מפי הנאמנת שההענקה בוצעה ב-23.9.09, עת בוצע הרישום בלשכת רישום המקרקעין. כלומר, לשיטת ב"כ המשיב, שינתה הנאמנת את גרסתה, ודי בטעם זה על מנת לדחות את הבקשה.

39.לסוגיית תצהיר הענקת המקרקעין במתנה, טען ב"כ המשיב שבעיני המשיב, נכון לדצמבר 2007, האמור בתצהיר אמת הוא, שכן המשיב לא העביר כל תמורה לחייב, אלא תמורה בדמות פירעון משכנתא לבנק הממשכן ולא לחייב. לשיטת ב"כ המשיב, סעיף 96(ג)(2) לפקודה קובע כי על מנת להותיר הענקה בתוקף, על המקבל להוכיח כי נתן תמורה, אך אין הוא חייב ליתן את התמורה לחייב עצמו ודי שנתן תמורה לצד שלישי. על כן, טוען ב"כ המשיב כי תשלומי המשכנתא שבסופו של יום הגיעו ל-700,000 ₪ מהווים תמורה ראויה בגין המקרקעין, אשר שוויים המוצהר לרשויות המס היה כ-800,000 ₪.

עוד חולק ב"כ המשיב על הערכת החייב, לפיה שווי המקרקעין, נכון למועד הגשת הבקשה לצו כינוס, היה 1,400,000 ₪.

40.באשר לסוגיית תום הלב של המשיב, טוען בא כוחו כי הלה פעל בתום לב מובהק, שכן זה ביקש לפרוע את חובות בנו החייב ושילם לשם כך סכומי עתק.

לא זאת אף זאת, לשיטת ב"כ המשיב, זכאי האחרון לדמי השכירות המשתלמים בגין המקרקעין, שכן רכש אותם כדין לאחר שפרע את המשכנתא הרובצת עליהם.

41.באשר לתצהירי ההסתבכות של החייב ורעייתו ולחקירתם בלשכת ההוצאה לפועל, טוען ב"כ המשיב כי מרשו לא היה מודע להם. כך גם טוען ב"כ המשיב כי האחרון חתם על תצהירי ההענקה ללא תמורה בתמימות, ללא כוונה לרמות או להונות, אלא עקב ייעוץ משפטי.

42.נוסף על כך, מבקש ב"כ המשיב לדחות את טענת ההשתק השיפוטי. כאן מבקש ב"כ המשיב לבצע היקש מהסכם ממון המוגש לבית המשפט לענייני משפחה, שם אחד מבני הזוג מוותר על זכויותיו בנכס לטובת הצד השני ולימים מגישים נגדו בקשה לביטול הענקה. לשיטתו, לא ניתן לטעון במסגרת כזו השתק שיפוטי.

43.לסיום, טען ב"כ המשיב כי בקשת הנאמנת הוגשה בשיהוי ניכר, שכן תיק פשיטת הרגל נפתח בנובמבר 2012, החייב נחקר ב-2014 ואילו הבקשה הוגשה ב-2018. עוד מציין ב"כ המשיב כי ההליך בוטל פעמיים, ואילו ההליך לא היה נפתח מחדש, הבקשה לביטול הענקה לא הייתה באה לעולם. לגישת המשיב, השיהוי הניכר הנטען גרם לו נזק ראייתי, שכן תיק ההוצאה לפועל נשוא המשכנתא אשר רבצה על המקרקעין בוער.

תגובת הנאמנת:

44.ב"כ הנאמנת מבהיר בתגובתו, כי הבקשה פירטה את לוח הזמנים הכרונולוגי של ביצוע הענקת המקרקעין, שעה שתצהירי המתנה נחתמו ב-18.12.07 והעסקה נגמרה ברישום ב-23.9.09. כך או כך, לשיטת ב"כ הנאמנת, שני המקרים נכנסים בגדר עשר השנים הקבועות בסעיף 96 לפקודה.

45.עוד טען ב"כ הנאמנת, כי שעה שקיים תצהיר של מי שהלך בינתיים לעולמו, ובתצהיר קיימת הודאה הנוגדת את עניינו של המנוח, הרי שהודאה זו כשרה לשמש כראיה, הגם שעסקינן בעדות מפי השמועה.

דיון

46.סעיף 96 לפקודה קובע:

"(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה, וכי משנעשתה הענקה, עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על הענקה.

(ג) "הענקה", לעניין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה – 

(1) בשל נישואין ולפניהם;

(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת ערך;

(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו".

בענייננו, חלים סעיפים 96(ב) ו-(ג) לפקודה.

47.בע"א 4619/15 עו"ד יניב אינסל נ. ינקוביץ (פורסם במאגרים (14.8.2017)). (להלן: "עניין אינסל)", נקבע כי תכלית סעיף 96 לפקודה, היא הגנה על נושי החייב בדרך של הפקעת נכסים שהעניק ללא תמורה, או בתמורה מופחתת לפני תחילת הליך פשיטת הרגל, היות שהענקות אלו גורעות ממצבת נכסי החייב על חשבון נושיו. עוד נקבע בעניין אינסל, כי מכוח סעיף 96 לפקודה, מקום בו ההענקה בוצעה בטווח שבין שנתיים לעשר שנים מהיום בו הפך המעניק לפושט רגל, תהא ההענקה בטלה, אלא אם כן, הוכיח מקבל ההענקה, כי בזמן ההענקה היה מעניק כשר פירעון של כל חובותיו, מבלי להיזקק לנכס הכלול בבקשה. כפי שנקבע בעניין אינסל, בחינת כושר הפירעון נעשית על בסיס חשבונאי עובדתי, בהסתמך על נתונים אובייקטיביים.

עוד נקבע בעניין אינסל, כי על הנאמן הנטל הראשוני להוכיח את מהות ההענקה, את טיב הנכס ואת מועד פשיטת הרגל. משעשה כך הנאמן, הנטל להוכיח שהמעניק היה כשר פירעון בעת ההענקה, מוטל על מקבל ההענקה. ויודגש, הנטל המוטל על הנאמן, להוכיח כי מקבל ההענקה לא עומד בחריגים הקבועים בסעיף 96(ב) ו- 96(ג) לפקודה, הינו נטל ראשוני, ואין להעמיס עליו חובת ראיה כבדה. שעה שיצא הנאמן ידי חובת הראיה המוטלת עליו, עובר הנטל למקבל ההענקה להוכיח כי הוא עומד באחד החריגים.

השתק שיפוטי:

48.דוקטרינת ההשתק השיפוטי נדונה בהרחבה ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט (6) 625 (להלן: "עניין בית ששון"). בעניין בית ששון נקבע, כי טענת השתק שיפוטי יכולה להתעורר במקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך או בהליכים שונים. בעניין בית ששון הודגש, כי תורת ההשתק השיפוטי חלה במערכת היחסים שבין בעל דין לבית המשפט. בעניין בית ששון חזר בית המשפט העליון על הכלל כי "בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה בית דין) ולטעון טענה הפוכה".

עוד ראו ע"א 8430/06 שבתאי נ. ספני (פורסם במאגרים) (3.11.2018) (להלן: "עניין שבתאי"). בעניין שבתאי נקבע:

"יתר על כן, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא כי שבתאי איננו יכול לאחוז את המקל משני קצותיו, ולטעון מחד גיסא כלפי רשויות המס כי מימן את בניית הבית בעצמו, ומשכך זכאי הוא לפטור ממס שבח לפי סעיף 49(א) לחוק מס שבח, ומאידך גיסא לטעון בפני בית משפט זה כי הלכה למעשה, לא מימן את בניית הבית מכיסו, אלא נתן את ההלוואות בשמו של ספני."

והוסיף בית המשפט בעניין שבתאי כך:

"ייתכן כי ניתן ללמוד מהלכות אלה, על דרך אנלוגיה, כי במצב דברים אשר בו מקבל פלוני, על בסיס טענות עובדתיות מסוימות שאותן טען, פטור ממס בהתאם לחוק, מנוע הוא מלטעון טענות עובדתיות הפוכות בהליך משפטי, וכי מצב דברים כאמור עולה כדי השתק שיפוטי."

49.בענייננו, אישר המשיב כי חתם על תצהירים מיום 18.12.2007, ושם הצהיר כי התצהיר מוגש "בתמיכה לטופס מש"ח, בגין קבלה במתנה של זכויות הבעלות, אשר לבני ק. ד....". עוד הצהיר המשיב "את הנכס הנני מקבל מבני ק. ד. במתנה גמורה ומוחלטת. לא נתתי ולא אתן לבני ד. ק. כל תמורה או טובת הנאה אחרת שהיא בגין הנכס."

המשיב אישר בחקירתו הנגדית, את חתימתו על פרק ד' לטופס מס השבח, שם הצהיר כי העברת המקרקעין בוצעה "ללא תמורה".

50.בהסתמך על טפסי מס השבח והתצהירים, זכה המשיב כי המקרקעין יירשמו על שמו ללא תשלום מס שבח. כלומר, המשיב אף הצליח בהליך האחר למול רשויות המס. לפנינו מצב דברים במסגרתו המשיב זכה לפטור ממס. על כן, הוא מנוע מלטעון טענות עובדתיות הפוכות בהליך המשפטי שלפנינו ומתקיימים התנאים הנדרשים להחלת דוקטרינת ההשתק השיפוטי.

קבלת טענת המשיב, המבקש לאחוז בחבל משני קצותיו, ולטעון למול רשויות המס לעסקת מתנה ובהליך דנן לעסקה בתמורה, היא מתן הכשר לשימוש לרעה בהליכי בית המשפט, ולדווח דיווח כוזב לרשויות המס, תוך הפקת רווחים משמעותיים מפעילות לא כשרה זו.

על כן, די בקביעה זו כדי לדחות את טענות המשיב, לפיהן רכש את המקרקעין בתמורה ודין בקשת הנאמנת להתקבל.

עם זאת, נוכח העובדה שהצדדים הרחיבו את היריעה, יידרש בית המשפט גם ליתר טענותיהם.

הענקה בטלה, נטל ההוכחה וחזקת השקר:

51.המשיב לא כפר בטענת הנאמנת לפיה ההענקה, מושא הבקשה, נכנסת בגדרי התקופה הקבועה בסעיף 96(ב) לפקודה. משכך, עמדה הנאמנת בטל ההוכחה הראשוני. זאת ועוד, מבחן כושר הפירעון הקבוע בסעיף 96(ב) לפקודה, הוא כפי שנקבע בעניין אינסל, מבחן שבעובדה ואין עניינו ידיעתו או אי ידיעתו של מקבל מכוח ההענקה.

52.כפי שעולה מתצהיר ההסתבכות של החייב, לא היה במסת נכסיו, עת בוצעה ההענקה כדי לפרוע את מלוא חובותיו מבלי להיזקק למקרקעין. המשיב העיד בחקירתו הנגדית על קשייו הכלכליים הנרחבים של החייב והודה מפורשות כי סייע באופן רחב היקף לחייב. כך לדוגמא; העיד המשיב במספר הזדמנויות שאיפשר לחייב ולמשפחתו להתגורר בבתים שונים שבבעלות המשיב ופרע את חובות המשיב על מנת "לנקות שולחן".

הלכה למעשה, לא רק שהמשיב לא הוכיח שהחייב היה כשר פירעון בעת שהמקרקעין הוענקו לו, אלא שמעדות המשיב עולה ההפך. כלומר, המשיב אישר את טענות הנאמנת לפיהן במועד ההענקה הנטענת, החייב לא היה כשר פירעון.

53.חובת תום הלב המנויה בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, כפי שפורשה בעניין אינסל, מחייבת ידיעה של מקבל ההענקה כי לא ידע בעת העברת הנכס אליו כי המעניק נמצא בקשיים כלכליים. בענייננו, כאמור, נקבע לעיל, בהסתמך על עדותו המפורשת של המשיב, כי הוא ידע גם ידע במועד ביצוע ההענקה על חובותיו רחבי ההיקף של החייב. אין אלא לשוב ולהדגיש את הודאת המשיב, כי הרבה לסייע לחייב הן בדרך של מתן מדור והן בדרך של סילוק חובותיו.

כלומר, בענייננו, לא רק שמתקיימת החזקה לפיה בני משפחה קרובים מודעים לחובות החייב, אלא נקבע, כממצא עובדתי, שהמשיב ידע אודות החובות. כפי שנקבע בעניין אינסל, לא נדרשת ידיעה פוזיטיבית של מקבל ההענקה לחדלות הפירעון ודי בכך שידע שמעניק הנכס נתון במצב כלכלי קשה.

חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בפרוטוקולים של חקירת החייב ורעייתו בלשכת ההוצל"פ, שם העידו כי המשיב מסייע להם כלכלית. ויודגש, הגשת הפרוטוקולים לתיק בית המשפט, ע"י הנאמנת, נעשתה בהסכמת המשיב.

54.יש לקבל את טענת הנאמנת, כי המשיב לא נתן תמורה בת ערך עבור המקרקעין. כפי שנקבע בעניין אינסל, ההענקה נכנסת לגדרי סעיף 96, גם אם עסקינן בתמורה מופחתת בגין המקרקעין. אין להלום את טענות המשיב כי שווי המקרקעין בעת ההענקה נע בין 600,000 – 700,000 ₪ ומשפרע משכנתאות בסכום דומה, שילם תמורה בת ערך. כזכור, הצהיר החייב כי שווי המקרקעין עמד על 1,400,000 ₪.

בשלב זה ראוי להתייחס לטענות המשיב כי אין לקבל את אשר הצהיר החייב בתצהיריו השונים שכן זה הלך לבית עולמו ולא ניתן היה לחקור אותו על התצהירים. ראו לעניין זה עא 2576/03 ויינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (פורסם בנבו 21.2.2007) שם נקבע:

"כפי שסוכם בעניין ביידר, שלושה תנאים נדרשים על מנת להכשיר אמרת נפטר כאמור: ראשית, על-פני הדברים, על ההודעה לעמוד בניגוד לאינטרס הממוני או הרכושי של המנוח בעת מסירתה; שנית, בשעת מתן ההודעה, על המנוח לדעת כי ההודעה עלולה לפגוע באינטרס שלו כאמור; ושלישית, למנוח צריכה היתה להיות ידיעה אישית על העובדות הנכללות בהודעתו (שם, בעמ' 597-598; אליהו הרנון דיני ראיות חלק ב' 157-159 (1977), להלן: הרנון).

עוד יש לציין כי אמרה שהתקבלה מכוח החריג מהווה ראיה לכאורה לכל האמור בה, ולא רק לחלק "הנוגד" את האינטרס הרכושי של אומרה בלבד (קדמי, חלק ראשון, בעמ' 502). בעניין זה כבר נפסק כי: "דבריו של אדם נפטר, שנאמרו באמירה אחת, אלה העלולים להזיק לו ואלה הפועלים לטובתו, יש לראותם כיחידה אחת, הגם שהערובה למהימנותו של אותו אדם מצויה באותו חלק העלול לגרום לו נזק" (עניין קירשבאום, בעמ' 565; ראו גם: ע"א 373/54 אהרונסט נ' נוימן (וישומרסקי), פ"ד י(2) 1121, 1141-1142 (1956), להלן: עניין אהרונסט; ע"א 124/60 לאואר ושות' נ' רובנה, פ"ד טו(2) 1108, 1111-1113 (1961)). "

נסיבות אלה מתקיימות בענייננו ועל כן יש לראות את האמור בתצהירי החייב – אמת.

55.לא זו אף זו, המשיב הצהיר, לפני רשויות המס, כי שווי המקרקעין הוא 800,000 ₪. אין לקבל את ניסיונו של המשיב להרחיק את עצמו מהצהרתו לרשויות מס שבח. טענת המשיב, כי חתם והצהיר לרשויות המס את השווי האמור בהתאם לעצה משפטית, ראוי היה שלא תטען כלל במיוחד שעה שעסקינן במי שאת כל הונו הרב הרוויח מעסקאות מקרקעין ועיסוקיו כקבלן.

ועוד לעניין התמורה- המלומדים לוין וגרוניס בספרם פשיטת רגל, מהדורה שלישית, מתייחסים בעמ' 329 – 330 למקרה דומה. שם מדגימים המלומדים לוין וגרוניס מקרה של בעל אשר העניק לאשתו את ביתו בתמורה לכך שתפרע את חוב המשכנתא. שעה שחוב המשכנתא לא שווה בעיקרו לשווי הנכס המועבר אין המדובר בתמורה בת ערך.

56.ריבוי הגרסאות המתפתחות של המשיב, תוך כדי העדות, מקשה על מתן אמון בו ובעדותו. כזכור, בתחילת הדרך טען כי המקרקעין משמשים לו מקור הכנסה בלעדי. אולם בהמשך חקירתו, הודה, כי עשה לביתו רבות והוא עתיר נכסים עד כדי כך שבנחלה במושב עמיקם מתגורר בן נוסף שלו ובדירה בכפר סבא, שאף היא בבעלותו, מתגוררת אלמנת החייב.

בע"א 765/18 חיון נ' חיון (פורסם במאגרים 1.5.2019) (להלן: "עניין חיון"), נקבע כך:

"סבורני, כי שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם - צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו בלא צורך בניתוח ראיות נוספות".

הוסיף בית המשפט בעניין חיון את החזקה הראייתית הקובעת "כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו". עוד הוסיף בית המשפט בעניין חיון כך:

"הפעלתה של חזקה זו (להלן: "חזקת השקר") במקרהו של בעל דין שמוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי בלבת המחלוקת, הינה ברורה ומובנת מאליה. ברוב רובם של מקרים כאלה, אם נכריע את הדין לחובתו של בעל דין ששיקר – וזאת מבלי לנתח ראיות אחרות – לא נטעה".

ועוד קבע בית המשפט בעניין חיון:

"ישנה חשיבות רבה להנמקה המוסדית ולשיקולי המדיניות שצוינו על ידי השופט, נ. סולברג. חזקת השקר נועדה לקרב את בית המשפט לגילוי האמת, אך היא עושה יותר מכך. מטרתה האחרת היא לבטל את התמריץ של בעל דין למסור לבית המשפט גרסת שקר שמטיבה עם עצמו, ועל ידי כך לנצל לרעה את ההליך השיפוטי".

ויודגש, עניין חיון מבהיר כי חזקת השקר חלה בעיקר בעניינו של בעל דין המוסר ביודעין עדות שקר.

57.נוסף על כך יש להפנות לסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), הקובע:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלו המקרים:

(2)העדות היא של בעל דין או של בין זוגו, ילדו, הורו אחיו או אחותו של בעל דין".

במקרה דנן, אנו עוסקים בעניינו של בעל דין, הוא המשיב. כפי שנקבע בעניין חיון, מהוראת סעיף 54(2) לפקודת הראיות:

"עולה כי קביעת ממצאים בהתדיינות אזרחית על סמך עדותו היחידה של בעל דין ככלל איננה אפשרית. עדות כאמור טעונה סיוע ממקור חיצוני. באין סיוע כאמור, יכול בית המשפט לקבוע ממצאים על סמך עדותו יחידה של בעל דין רק אם יש בידו ממצאים התומכים ונימוקים אלה חייב בית המשפט לפרט בפסק דינו (ראו יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי, 1430 – 1433 (2009)). מכאן עולה כי כאשר מדובר בעדותו של בעל דין שנפגמה בשקר מכוון, אין כל אפשרות שבית המשפט יוכל לסמוך ידיו על אותה עדות. ברי הוא, כי ראיה מסייעת אינה יכולה להפוך עדות שקר לעדות אמת וממילא לא ניתן יהיה למצוא נימוקים שיתמכו באמינותה של עדות שקרית".

58.בענייננו, ריבוי גרסאותיו המתפתחות והמתגלגלות של המשיב, תצהירי הכזב לרשויות המס, החתימה על טופס המש"ח לפיה הועברו המקרקעין באין תמורה, הטענה הראשונית כי פרנסתו בדוחק וכי לא היה מודע למצבו הכלכלי הדחוק והקשה שלה חייב, אינן מאפשרות לתת אמון בטענותיו שבאו על מנת להרחיק עצמו מבקשת הנאמנת.

כמו כן יש לזכור, כי בתחילה טען המשיב שלא היה מודע לחובותיו של החייב, אך בהמשך עדותו הודה, יותר מפעם אחת, שפרע את חובות החייב על מנת "לנקות שולחן" ואף נתן לו קורת גג.

כמו כן אין לאפשר את התרגיל החשבונאי שובה הלב שביקש החייב לבצע כאשר טען כי נתן תמורה בגין המקרקעין. כפי שעולה מהצהרת המשיב לשלטונות מס שבח, שווי המקרקעין בעת הגשת מסמכי מס שבח, עמד על 800,000 ₪. גובה המשכנתא נכון לאותו מועד, הוא כ- 493,000 ₪. כלומר, המשיב, גם אם נקבל את טענתו, שילם תמורה מופחתת באופן משמעותי משווי המקרקעין המגיעה לכדי 60% משווים המוצהר על ידו. כלומר, לאו תמורה לפנינו.

חזקת מתנה

59.טענה נוספת שהועלתה על ידי הנאמנת הייתה כי גם אם המשיב פרע את המשכנתא שרבצה על המקרקעין, הוא עשה זאת כמתנה.

לעניין זה ראו ע"א 2829/91 וואלס נ' גת פ"ד מח(1) 801, 811 שם נקבע:

"לעומת זאת, כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה..."

בענייננו, המשיב, בתצהירו, טען שפירעון המשכנתא בוצע כתשלום עבור הנכס. בכך הוא ביקש להרחיק עצמו מחזקת המתנה ולסתור אותה. אולם, ככל שעמדת המשיב התפתחה, הודה הוא, במספר הזדמנויות כי שילם את חובות החייב במתנה (עמ' 31, ש' 31-32, עמ' 27, ש' 25, עמ' 19, ש' 1).

השבת תשלומי המשכנתא למשיב:

60.קביעה לפיה ההענקה בטלה מחייבת הכרעה בשאלת דין כספי המשכנתא שנפרעה על ידי המשיב. אלמלא המשיב היה פורע את המשכנתא היו המקרקעין ממומשים במסגרת תיק ההוצל"פ על ידי הבנק הממשכן ולא היו נמנים על מצבת נכסי החייב.

בע"א 8760/14 עו"ד חבר נ' סלור (פורסם במאגרים 27.1.2016) (להלן: "עניין סלור") נקבע:

"זאת ועוד, הלכה פסוקה היא כי במקרה של ביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה, אין לקזז כנגד החוב לנאמן, שנוצר עקב הביטול, חוב אותו חב החייב למקבל ההענקה. זאת, מן הטעם ש"התרת קיזוז במקרים של הענקות עלולה לפתוח פתח רחב לקנוניות לרעת הנושים בין החייב ובין מקבלי הענקות, שהם כרגיל קרובי החייב או דורשי טוב" (ע"א 368/72 קונויסר נ' יעקובי-שווילי, פ"ד כז (1) 302. ראו גם: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 251, 334 (מהדורה שלישית, 2010)). גם מטעם זה לא היה מקום להידרש לסוגיית איזון המשאבים בין בני הזוג במסגרת ההחלטה על ביטול ההענקה."

והוסיף בית המשפט בעניין סלור:

"מאותם טעמים, לא היה מקום לקביעתו של בית המשפט כי יש לנכות משווי הנכס את מחצית תשלומי המשכנתא אשר שילמה אביבה לבדה. "

עם זאת, בעניין אינסל שהוא מאוחר לעניין סלור נקבע:

"סוף דבר, הערעור מתקבל במובן זה שההענקה מאת החייב למשיבה בטלה ועל המשיבה להשיב לקופת פשיטת הרגל את חלקו של החייב בתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה. למען הסר ספק, התמורה משמע לאחר קיזוז המשכנתא, דמי התיווך והחוב למינהל מקרקעי ישראל, כמפורט בסעיף 58 להחלטתו של בית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. "

דהיינו, בעניין אינסל נקבע כי ההענקה בטלה ועל המשיב להשיב את הנכס, לאחר קיזוז תשלומי המשכנתא ותשלומים נוספים שאינם מענייננו.

ראו גם פש"ר (ת"א) 23582-12-13 אינסל נ' חיים (פורסם במאגרים 31.1.2018) (להלן: "עניין חיים"). בעניין חיים התברר עניינם של פושט רגל אשר העניק לגרושתו את חלקו בדירה והיא נשאה בתשלומי המשכנתא. בעניין חיים נדרש בית המשפט, בין היתר, לשאלה, האם זכאית מקבלת ההענקה להשבת תשלומי המשכנתא. קביעת בית המשפט בעניין חיים היתה כי מאחר והדירה שימשה כמקור הכנסה למקבלת ההענקה שכן היא לא התגוררה בה וגבתה דמי שכירות יש לראותה כמי שהפיקה רווח ויש להתחשב בכך. עוד הוסיף בית המשפט בעניין חיים כי פתוחה הדרך למקבלת ההענקה להגיש תביעת חוב במסגרת תיק פשיטת הרגל של החייב שם. בכך בחר בית המשפט בעניין חיים ללכת בעקבות עניין סלור.

מנגד ראו פש"ר (ת"א) 17173-12-11 אלגאווי נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם במאגרים 3.12.2019), שם נקבע בעקבות עניין אינסל כי ההענקה בטלה בכפוף להשבת סכומים ששילמה בגין תשלומי המשכנתא ממועד ההענקה.

61.בענייננו, אלמלא שילם המשיב את תשלומי המשכנתא בגין המקרקעין, לא היה ההליך דנן בא לעולם שכן אלו היו נמכרים על ידי הבנק הממשכן. מאידך, יש לזכור כי המשיב השכיר את המקרקעין לפחות משנת 2011 בתמורה לכ- 5,000 ₪ לחודש (ראו תצהיר המשיב ונספחיו). על כן, זכאי המשיב להשבת הסכומים ששילם עבור פירעון המשכנתא מיום ההענקה, בניכוי דמי השכירות.

התוצאה

62.המורם מן המקובץ הוא, שדין הבקשה להתקבל וכך מוחלט. ההענקה של המקרקעין כלפי המשיב מבוטלת. הנאמנת תגיש בקשות מתאימות לצורך המשך ההליכים לשם מימושם לטובת קופת הכינוס.

63.מהתמורה שתתקבל ממכירת המקרקעין יהא המשיב זכאי להשבת תשלומי המשכנתא ששילם מיום ההענקה בקיזוז דמי השכירות שקיבל או זכאי היה לקבל מאותו מועד.

המשיב ישלם הוצאות הנאמנת ושכ"ט עוד, בסכום של 20,000 ₪ (כולל מע"מ).

ניתנה היום, ב' תמוז תש"פ, 24 יוני 2020, בהעדר הצדדים.