פס"ד בערעור שעניינו זכויות אחים במשק

רקע עובדתי

1. המערער והמשיב 1 (להלן - המשיב) הם אחים, המשיבה 2 (להלן- המשיבה) היא אשת המשיב.

הצדדים הגישו, האחד כנגד משנהו, תביעות שונות הנוגעות לנכסי המשפחה.  בתביעה נושא הערעור (תמ"ש 23020/09) טען המערער כנגד המשיבים כי הוא רכש את המשק במשותף יחד עם המשיב, כאשר הוסכם כי הבית שעל המשק ישמש את המשיב למגורים, והשטח החקלאי שבמשק ישמש את המערער לצורך גידולים חקלאיים בחממות. לפיכך עתר לסעד הצהרתי באשר לזכויותיו במשק וכן עתר המערער לפירוק השיתוף במשק בדרך של מכירתו וחלוקת תמורתו בין הצדדים על פי שיעור זכויותיהם בו. בתביעה נוספת שהגיש המערער, יחד עם אמם של בעלי הדין, אשר בין לבין, דהיינו בזמן שהתובענה הייתה תלויה ועומדת, הלכה לבית עולמה, עתרו השניים לביטול העברת זכויות בחנויות ובדירה שנעשו בין האם למשיב, ולקבלת דמי השכירות שגבה המשיב בגינם (תמ"ש 23021-09 ותמ"ש 23022-09). המשיבים עתרו, מאידך גיסא,  לאסור על המערער כל שימוש בשטח החממות במשק, נוכח טענתם כי המשק שייך להם בלבד (תמ"ש 23023-09). 

נציין כבר עתה כי פסק דינו של בית משפט קמא דן בכל התובענות הנזכרות מעלה, ואולם ערעורו של המבקש נסוב אך ורק על קביעת בית משפט קמא באשר לזכויותיו במשק.

2. כיוון שעיקר המחלוקת שלפנינו עוסק בסוגיית רכישת המשק, נפרט את העובדות הנוגעות לרכישתו -

ביום 28.3.07 נרכש המשק מאחד שמו שהרבני צברי (להלן- מר שהרבני). הסכם הרכישה נעשה בין המוכר, מר שהרבני, לבין המשיב בלבד. על פי הסכם הרכישה, המשק נרכש תמורת סכום השווה ל- 350,000 $, כאשר התשלום הראשון ש"ע ל- 200,000 $ שולם באמצעות הלוואה מגובה במשכנתא בסכום של 840,000 ₪, שלווה המשיב מן הבנק, כאשר חברה בבעלות המערער ואמו, בשם "חברת *** בע"מ" (להלן- החברה), חתמה כערבה לבנק לפירעון ההלוואה. להשלמת הרכישה נטל המשיב, כעבור כשנה, הלוואה נוספת, שהמשיבים הם שפרעו אותה. 

המשק נרשם במנהל מקרקעי ישראל ע"ש המשיב בלבד.   

אלו העובדות, וכאן באות טענות הצדדים, המבקשים, כל אחד, לפרש העובדות באופן המתיישב עם טענותיו. 

3. לטענת המערער, במועד רכישת המשק הוסכם בינו לבין המשיב כי ירכשו את המשק במשותף, אך מחמת מגבלות שבנוהלי מנהל מקרעי ישראל, שהגבילו רישום משקים ע"ש בעלים אחד בלבד (אלא אם כן מדובר בבני זוג), הוסכם כי המשק ירשם ע"ש המשיב בלבד. הוסכם כי המשיב ייטול הלוואה מגובה במשכנתא לצורך רכישת המשק, וכי המערער יממן את חלקו ברכישה באמצעות פירעון ההלוואה. אלא מאי?  לטענת המערער, כעבור זמן התנער המשיב מההסכם לרכישת המשק במשותף, סירב לחתום על הסכם בכתב המעגן את ההסכמות הנזכרות, ולאחר שהמערער הגיש את התביעה נושא פסק הדין דלמטה, אף  הגדיל המשיב עשות, וטען כי אין למערער כל זכות לעבד את החממות במשק וניסה לסלקו מהן בכוח. 

4. לטענת המערער, בהתאם להסכמת הצדדים, הוא פרע את ההלוואה הראשונה שנטל המשיב, בדרך של העברת תשלומי הפירעון של ההלוואה מהחברה לחשבון המשיב, כאשר בגין פעולה זו הוא חויב בספרי החברה באופן אישי בגין משיכות בעלים. המערער מדגיש כי החברה מעולם לא דיווחה על שכירת החממות, ולא הציגה את התשלומים לפירעון ההלוואה כהוצאה שאותה ניתן לנכות כדין, דבר המאושש טענתו כי לא עסקינן בדמי שכירות ששילמה, אלא בפעילות עצמאית של המערער עצמו. לטענת המערער, אין כל ממש בטענת המשיבים כי התשלומים החודשיים שהעביר להם היו דמי שכירות בגין שכירת החממות והשימוש בהן, שכן המשיבים עצמם לא ראו בתשלום זה דמי שכירות, וראיה לדבר שהם מעולם לא הוציאו למערער, או לחברה, חשבוניות עבור דמי שכירות, ולא דיווחו על כספים אלו כהכנסה, כשם שהחברה לא הציגה תשלום זה כהוצאה. יתר על כן, הסכום החודשי ששולם גבוה בשיעור ניכר מדמי השכירות המקובלים בגין שטח החממות שעובד בידי המערער, דבר המעיד ומאושש את הטענה שאין מדובר בדמי שכירות אלא בתשלום בגין חלקו של המערער ברכישת המשק. ועוד מציין המערער כי התשלומים ששילם למשיב לפירעון ההלוואה השתנו מעת לעת בהתאם לשינויים בתשלומי הפירעון של ההלוואה, שהיו תלויים בין השאר בשינויים של שיעורי ריבית.

5. עוד טען המערער כי, במהלך ניהול ההליכים, נודע לו שהתמורה ששולמה בגין רכישת המשק הייתה 350,000$ ולא 450,000$ כפי שאמר לו המשיב מלכתחילה. כיוון שכך הוא תיקן את כתב תביעתו (ראו החלטת בית משפט קמא המאשרת תיקון כתב התביעה מיום 4.7.10), וטען כי נוכח העובדה שמימן סך 200,000 ,$ מתוך עלות משק כוללת של 350,000 $, הרי שהוא זכאי ל - 57.1% מהזכויות. לפיכך עתר כי בית המשפט יכריז על זכויותיו במשק בשיעור זה.

נעיר כבר עתה כי בישיבת בית המשפט מיום 6.7.20, הבהירה ב"כ המערער כי אין הוא עומד על קבלת 57.1% מהזכויות במשק, וכי יסתפק בקבלת מחצית הזכויות במשק כפי שהסכימו הצדדים ביניהם מלכתחילה (עמ' 12 ש' 27 לפר'). 

6. לעניין התביעה הנוגעת להעברת הזכויות בחנויות ובדירה למשיב, נאמר על דרך הקיצור כי המערער טען שהוא זה שרכש את החנויות והדירה באמצעות המחאות שלו ו/או של החברה, וכי לאם ז"ל לא הייתה האפשרות לממן בעצמה את רכישת החנויות והדירה. טענות אלו הוכחשו ע"י המשיב אשר טען כיהוא זה אשר רכש את החנויות. ושוב – לא נרחיב בסוגיה זו שכן הערעור אינו נוגע בעניינה.

7. המשיבים טענו, מאידך גיסא, כי אין ממש בטענות המערער לזכויות במשק, שכן המשיב רכש את המשק לבדו, באמצעות הלוואות שנטל בעצמו, וכי החברה שבבעלות המערער שילמה עבור שכירת החממות בלבד. לטענתם, הם השכירו את החממות במשק לחברה למשך 10 שנים בלבד, כנגד החזר ההלוואה שלקחו לצורך התשלום הראשון עבור המשק (סע' 61-68 לתצהיר המשיב), והחברה הפקידה את דמי השכירות בחשבון המשיבים. בניגוד לטענותיו, המערער לא הוכיח כי דמי השכירות גבוהים מהנהוג בשוק, שכן לא הובאה כל חוות דעת שמאי בעניין זה או כל ראייה אחרת. 

8. זאת ועוד, לטענת המשיבים, משנת 2007, עת נרכש המשק, ועד לשנת 2009, עת הוגשה התביעה, המערער לא העלה כלל את הטענה כי הוא זכאי לזכויות במשק. התביעה נולדה רק לאחר שהמערער ביקש להרחיב את השימוש בחממות ל-7 דונמים נוספים במשק, והמשיב סירב לכך.

פסק דינו של בית משפט קמא

9. בית המשפט מצא כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו, בגדר "המוציא מחברו עליו הראיה", להוכחת כלל תביעותיו, הן באשר לסוגיית המשק והן באשר לתביעה הנוגעת לחנויות ולדירה (לגביה כאמור לא הוגש ערעור). בית המשפט קבע כי המערער לא הביא כל ראיה בכתב באשר להסכם השותפות בין האחים, וכי בעדויות מטעמו א היה די לשם הרמת הנטל הנדרש, שכן רובן מבוססות על עדות שמיעה או רושם אישי של העדים.  בית המשפט מצא כי גרסת המערער לא הייתה קוהרנטית, וכי "התגלו בה בקיעים רבים". כך, בתצהירו טען כי ההלוואה בסך של 840,000 ₪ "שולמה על יָדִי באמצעות מתן הוראה לבנק המזרחי, להעביר מחשבונותיי הפרטיים מדי חודש בחדשו, סך של כ-8,500 ₪ לפירעון החודשי של ההלוואה שהבנק העמיד לרכישת המשק" (ר' ס' 20 לתצהיר התובע בתמ"ש 23020-09, ההדגשות במקור). ואולם גרסה זו לא הוכחה שכן הוכח שנלקחה הלוואה מבנק המזרחי, על שם המשיבים, כאשר החברה שבבעלות המערער  הייתה ערבה בלבד. בית המשפט הוסיף וציין כי בהמשך חקירתו שינה המערער  את גרסתו וטען כי לא נעשתה העברה של כספים, מחשבון הבנק האישי שלו לחשבון המשיב, אלא כי הכספים נלקחו בהלוואה מבנק מזרחי.

בית המשפט קבע כי גם גרסתו של המערער, שהחברה שילמה למשיב בדרך של משיכות בעלים, לא הוכחה ולא נמצאה מהימנה.  בית המשפט שוכנע כי ערבות המערער להלוואה שנטלו המשיבים נעשתה כתמיכה בין אחים, כפי שעשה המערער לאח אחר י., ודחה את הטענה כי הערבות מלמדת על נטילת ההלוואה בפועל.

עוד מצא בית המשפט כי גרסת המערער באשר לנסיבות ההסכם אינה ברורה. בית המשפט סבר כי המערער שינה גרסתו לעניין סיבת אי רישום המשק על שמו; כך המערער נמנע מלזמן את עו"ד אופיר טאבה, אליו פנו הצדדים, לטענתו, כדי שיכין להם הסכם נאמנות (ר' ס' 22 לתצהיר התובע), והימנעותו נזקפת לחובתו. טענתו של המערער, כי עורך הדין אמר לו שאינו זוכר את המקרה, אינה מהווה נימוק מספק לאי זימונו. בדומה הימנעות המערער מזימון מוכר המשק, מר שהרבני, עומדת לחובתו. כך עומדת לחובתו העובדה שלא היה מעורה בפרטי הקניה ולא ידע באיזה מחיר נרכש המשק, שעל כן  "היעדר הידיעה מלמד על חוסר עניין בקנייה ואף היעדר אכפתיות באשר לפרטיה, המחזק את הרושם שנוצר שלא מדובר היה בקנייה משותפת, כי אם במתן ערבות בלבד".

כמו כן, לו היה מדובר ברכישה משותפת ניתן היה להניח כי המערער, או החברה שבבעלותו, היו לוקחים הלוואה באופן ישיר, וכי חלקו של המערער בתמורה היה משולם לידי המשיב, תחת זאת שההלוואה נלקחה בידי המשיבים עצמם. בית המשפט סבר כי אין בעובדה שנלקחו שתי הלוואות כדי ללמד על חלוקה בין הצדדים, שכן שתי ההלוואות נרשמו ע"ש המשיבים. 

עוד מצא בית המשפט כי טענת המערער למשיכת בעלים לא הוכחה כדבעי, שכן לא נרשמה בחברה משיכה חודשית אלא סכום חד שנתי, שלא ניתן בהכרח לקשר אותו לסכומים הנטענים להיות פירעונות ההלוואה. כך גם  חוות דעתו של רוה"ח ערבה סתרה את הטענה כי הכספים ששולמו למשיב יצאו כמשיכת דיבידנדים של בעלים. עוד מצא בית המשפט כי גם התנהלות המערער, בתקופה שלאחר רכישת המשק, פוגמת בטענותיו – שכן משנת 2007 נמנע מלהעלות טענות ולהגיש את תביעתו משך כשנתיים. במשך כל אותה תקופה המשיך, באמצעות החברה, לשלם את הכספים לידי המשיב ולעבד את החממות. המערער לא נתן הסבר מניח את הדעת לכך שלא פעל מיד לאחר, שלטענתו, המשיב התנגד לעריכת הסכם בכתב ביניהם. בית המשפט מצא כי עדי המערער לא היו מהימנים, לרבות עדותה של האם המנוחה שהייתה מלאת סתירות, וכי חלק מהעדויות שהביא היו עדויות שמיעה בלבד. 

10. מאידך גיסא, מצא בית המשפט את עדות המשיב "אחידה ומהימנה". כך מצא בית המשפט כי יש ממש בטענת המשיב באשר לכך שהכספים ששילם המערער, או החברה, שולמו כדמי שכירות בגין השימוש בשטחי המשק להפעלת חממות, כי המערער לא הוכיח שהכספים ששילם אינם משקפים דמי שכירות סבירים, וכי הם גבוהים בהרבה מתשלום מקובל בגין שכירת קרקע. בית המשפט שוכנע כי עצם העובדה, שהחברה לא רשמה את התשלומים כדמי שכירות, אינה מהווה ראיה לטענות המערער, שכן הוכח כי לא נרשמו הוצאות דמי שכירות בחברה, גם במקרים שבהם, לטענת המערער, הוא שילם דמי שכירות בגין שכירת קרקע למשכירים אחרים. 

מכלל האמור נדחתה תביעת המערער לזכויות במשק. 

11. בכל הקשור לתביעה בעניין החנויות והדירה מצא בית המשפט כי המערער לא הוכיח בשום צורה כי הופעל לחץ כזה או אחר על אמו המנוחה לצורך העברת הזכויות בנכסים אלו לאחיו. כך גם האם המנוחה עצמה אישרה כי אין מניעה מבחינתה כי הדירה תישאר בידי המשיב. בית המשפט קבע כי למערער אין כל מעמד בתביעה לביטול ההעברה אלא לאם בלבד, וכי לו רצה המערער לקבל את הזכויות לידיו היה עליו להגיש תביעה כנגד האם להעברת הזכויות על שמו. מכלל האמור דחה בית המשפט אף את תביעת המערער והאם המנוחה לביטול העברת הזכויות בחנויות ובדירה.

בית המשפט הוסיף וחייב את המערער בהוצאות המשיבים בשיעור של 25,000 ₪.

תמצית טענות המערער

12. שגה בית המשפט בסוברו כי המערער שינה טעמו לעניין סיבת רישום המשק ע"ש המשיב בלבד. גרסתו של המערער הייתה עקבית באשר לכך שלא ניתן היה לרשום את שני האחים יחדיו כבעלי המשק בשל נהלי רמ"י שאינם מאפשרים רישום על שם מספר בעלים, לבד מבני זוג (סע' 7,8,10 לכתב התביעה וסע' 8 לתצהיר המערער).

13. שגה בית המשפט בהתעלמו מכך שלצורך מימון רכישת המשק נלקחו שתי הלוואות, כאשר המערער פדה את אחת ההלוואות – הלוואה בשיעור של 840,000 ₪ בגינה שילם המערער סך של כ- 1,050,000 ₪, כאשר הוכח שהתשלום בגין ההלוואה נעשה ע"פ לוח הסילוקין שלה.  הדבר אושש מעדות המשיבה עצמה שהעידה כי המשיבים מחזירים אך ורק את ההלוואה השנייה בשיעור של 5000 ₪ הממומנת ממשכורת המשיבים.

14. שגה בית המשפט בהתעלמו מהראיות הרבות, הסותרות את גרסת המשיבים, לפיהן התשלומים ששילם המערער שולמו כדמי שכירות, בכלל זה – העדר דיווח מצד המשיבים על דמי שכירות כהכנסה, בניגוד לדמי שכירות אחרים לגביהם הנפיקו חשבוניות, סתירת טענתו של המשיב כי רו"ח חודור יעץ לו שלא להנפיק חשבוניות,  העובדה שהתשלומים החודשיים לא נרשמו במאזני החברה של המערער כהוצאה, זאת, לכאורה, בניגוד לאינטרס החברה, ובניגוד לנוהלה לרשום דמי שכירות כאשר אלו אכן שולמו במקרים אחרים,  ומהעדר הסכם שכירות בכתב.  כן התעלם בית המשפט מכך שהתשלומים נרשמו בספרי החברה כמשיכת בעלים, רוצה לומר ששולמו בפועל ע"י המערער עצמו ולא ע"י החברה, ומהודאתו של רו"ח מטעם המשיבים – רו"ח ערבה כי אכן התשלומים נרשמו כמשיכת בעלים של המערער. 

15. שגה בית המשפט בהתעלמו מראיות רבות, לרבות עדויות של צדדי ג' שאין להם אינטרס במחלוקת הנדונה, אשר העידו כי האחים הסכימו לרכוש את המשק יחדיו.

16. שגה בית המשפט בקביעתו כי היה על המערער להעיד את מוכר המשק – שכן זה הלך לבית עולמו ולא ניתן היה כלל להעידו. כן שגה בית המשפט שזקף לחובת המערער את אי העדת עו"ד טאבה, אחר שזה הקדים והבהיר למערער כי אינו זוכר כלל את פרטי המקרה. 

תמצית טענות המשיב

17. לא נפלה כל טעות בפסק דינו של בית משפט קמא. כל תביעתו של המערער הורתה מסברתו שדמי השכירות אותם הוא משלם גבוהים, ורצונו לעשות שימוש בשטח נוסף במשק. המערער לא הצליח להוכיח כי הייתה הסכמה של הצדדים לרכישת המשק כמשותף מלכתחילה.

18. המערער אינו מערער כלל על קביעות בית המשפט בכל הקשור לדחיית תביעתו ודחיית תביעת אמו המנוחה באשר להעברת נכסים, חנויות ודירה, למשיב ולאחיו, קביעות אלו תקיפות אף לעניין המשק, באשר הן כוללות קביעות באשר להעדר מהימנות עדויות המערער ואמו המנוחה, ויש בהן ללמד על העדר מהימנות טענותיו של המערער אף לעניין זה.

19. כל שהוכח ביחס למשק הוא שהמערער העמיד בטוחה, באמצעות החברה בה הוא בעל מניות, לטובת פירעון ההלוואות שנטלו המשיבים אך לא מעבר לכך, אין בכך ללמד כי הוא שותף בזכויות במשק. המשיבים הם שפרעו את ההלוואות, ולא המערער.

20. בניגוד לטענות המערער, הוכח כי החברה אינה מדווחת על תשלומי דמי שכירות אפילו בגין חלקות אחרות, כיוון שאינה רוצה לדווח על מלוא היקף השטחים שהיא מעבדת. כמו כן אין לקבל טענות המערער כי לא נערך הסכם בכתב לעניין השכירות, שכן הוא לא הציג הסכמי שכירות אף לגבי שטחים שהוא שוכר מאחרים, דמי השכירות ששילם הם סבירים ולא הובאה חוות דעת לסתור זאת.

21. אין ללמוד מכרטסת החברה באשר למהות התשלומים ששילם המערער שכן הוא זה השולט על הרישום בכרטיסים אלו.

22. אין מקום כי ערכאת הערעור תתערב בקביעות מהימנות שנקבעו ע"י בית משפט קמא.

****

דיון ומסקנה

23. אכן, כללו של דבר שאין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות עובדתיות ובקביעות מהימנות שקבעה הערכאה הדיוניות, לאור יתרונה המובנה של הערכאה הדיונית אשר התרשמה באופן ישיר ובלתי אמצעי מן העדים (ראו, למשל: ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים נץ רוזנטל (1998); ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר (1997) ; ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני (2005) ; ע"א 6616/04 ברונפמן-אלון בע"מ נ' מדינת ישראל - ממונה על מס הבולים (2007) רבים אחרים), אלא שכל כלל וחריגו בצדו – כך הם הדברים כאשר טעותה של הערכאה הדיונית בולטת ויורדת לשורשו של עניין או כאשר ערכאת הערעור יכולה לבחון ראיות שהן אובייקטיביות באופיין באותה מידה כשם שהדברים נבדקו ע"י הערכאה הדיונית (וראו, כדוגמה - עא 2397/06 עזבון המנוח מרדכי בכר ז"ל נ.  קרנית ואח' (2008).  בנדון שוכנענו כי צֶבֶר הראיות העובדתיות שעמד לפני בית משפט קמא יש בו להצדיק את קבלת הערעור, הכול כפי שיפורט להלן. 

24. הוכח כי רכישת המשק נעשתה ע"י לקיחת שתי הלוואות, וכי שני הצדדים לא שילמו מאומה במזומן מהונם. אחת ההלוואות, שהייתה בסכום של 840,000 ₪, ניטלה  בידי המשיבים, ונפרעה במלואה מחשבון הבנק של החברה שבבעלות המערער, בתשלומים חודשיים ע"פ לוח הסילוקין שהמציא הבנק. כלל התשלומים הללו נרשמו כמשיכת בעלים של המערער בחברה. 

עניין זה מהווה ראיה חזקה ביותר לגרסתו של המערער, כי שילם את חלקו ברכישת המשק, שאותו רכשו הצדדים במשותף, כדי שישמש למגורי המשיבים ולניצול חלקו החקלאי בידי המערער, בדרך של שימוש בחממות.

25. בעת רכישת המשק, במרץ 2007, עמד ערכו של דולר על כ – 4.2 ₪, וההלוואה הנזכרת, שערכה כאמור עמד על 200,000$, שימשה למעשה כתשלום של יותר ממחצית מחירו של המשק. אין חולק כי המערער שילם למשיבים, מדי חודש בחודשו, תשלום שערכו זהה לתשלום החזר ההלוואה, עפ"י לוח הסילוקין שלה, כאשר התשלום נעשה מחשבון החברה ונרשם כמשיכת בעלים. כך גם ב"כ המשיבים הבהיר בדיון בערעור שהתקיים לפנינו ביום 10.6.20 –

"הוא שילם פעם בחודש סכום משתנה בהתאם לשיעור החזר ההלוואה" (עמ' 9, ש' 13 לפר' מיום 10.6.20)

אלא שלטענת המשיבים, התשלומים הנזכרים היוו למעשה תשלום של המערער בגין השימוש בחממות שבמשק (וראו הבהרת ב"כ המשיבים בהליך  הערעור – "אני אומר שזה היה הסיכום ביניהם, שהמערער משלם שכ"ד השווה לפירעון ההלוואה וזה היה הסיכום" שם, עמ' 9, ש' 2-3).

הטענה כי המערער הסכים כי דמי השכירות החודשיים ישולמו לפי לוח סילוקין משתנה של הלוואה איננה סבירה בעליל.  הדעת נותנת כי, כטענת המערער, נלקחו שתי הלוואות כדי שכל אחד מהצדדים יפרע אחת מהן. העובדה שהמערער שילם באמצעות החברה מדי חודש את ההחזר החודשי, ע"פ לוח הסילוקין, מאוששת את טענתו כי תשלום זה הוא בגדר תשלום חלקו במשק. 

26. יתר על כן, לו אכן התשלום הנזכר היה חלק מדמי שכירות עבור החממות, הדעת נותנת כי החברה הייתה רושמת אותו כהוצאה (שהרי היא רושמת את הכנסותיה מגידולי אותן חממות), ואילו המשיבים היו מוציאים מנגד, וכנגד תשלום זה, חשבוניות וקבלות. ואולם, הוכח כי לא כך נעשה. היפוכם של דברים, הוכח כי הסכומים ששולמו מחשבון החברה כפירעון ההלוואה נרשמו בכרטיס המערער בחברה כמשיכת בעלים, עוד קודם לתחילת ההליך בין הצדדים. כך, כעולה מהכרטסת אשר הוצגה לבית משפט קמא, שבה פורט כי בשנת 2007 שולם סכום שנתי 85,460 ₪, כאשר התשלום החודשי מלמד על החזר חודשי שונה ע"פ לוח הסילוקין של ההלוואה. כך אנו מוצאים, כדוגמה, תשלום של 9436 ₪ נכון לחודש מאי 2007, תשלום של 9268 ₪ נכון לחודש יולי אותה שנה (ר' עמ' 1 מוצג 5 למוצגי המערער), ובשנת 2008 נרשמה משיכה שנתית של 99,034 ₪, לאחר פירוט חודשי של כל משיכה ומשיכה (זאת בניגוד לקביעת בית משפט קמא בפסק דינו כי מהכרטסת עולה משיכה שנתית בלבד להבדיל ממשיכה חודשית). ודוק, התשלומים החודשים פעם עולים ופעם יורדים בהתאם ללוח הסילוקין, וכפי שהערנו אין זה סביר כי ישולם תשלום חודשי משתנה, ולא קבוע, בגין דמי שכירות של מוצר קבוע – שימוש בחממות.

למותר לציין כי אין כל הסכם בכתב בין הצדדים, המלמד על הסכמה חריגה זו של תשלום דמי שכירות שלא בתשלום חודשי קבוע, אלא בתשלום משתנה התלוי בריבית בנקאית חודשית משמעותית, כשם שאין כל ראיה לטענת המשיבים כי תקופת השכירות הוגבלה לעשר שנים בלבד, ונטל הראיה באשר לעניינים אלו הוטל על המשיבים שלא הרימוהו. לבד מכך, קשה להעלות על הדעת כי המערער יממן את חלק הארי ברכישת המשק, כאשר כל תמורתו כנגד זה היא שימוש מוגבל בזמן בחממות המשק.

27. זאת ועוד, טענותיו של המערער אוששו אף ע"י העד גדעון אושרי, אשר היה חברם של שני הצדדים והיה מודע לאשר התרחש קודם לכריתת הסכם הרכישה. כך, המשיב עצמו הודה בחקירתו כי מר אושרי נכח עמו בעת כריתת העסקה אצל עורך הדין (עמ' 44 לפר' מיום 8.4.14 ש' 8-9). העד העיד על כך שמידיעתו האישית, ומשיחותיו עם המשיב עצמו אותה עת, ידע כי הצדדים מתכוונים לרכוש את המשק יחדיו (עמ' 33 ועמ' 37 לפר' מיום 5.6.13).

בדומה, גם רו"ח אמנון חודור, ששימש כרו"ח של שני הצדדים אותה עת, העיד באופן ברור כי שמע מהשניים שברצונם לרכוש את המשק במשותף (סע' 7 לתצהירו), וכי הוא מעולם לא דיווח על סכומים ששילם המערער, לצורך פירעון ההלוואה שנטל המשיב, כהכנסה של המשיב, שכן לא דובר כלל בהכנסה אלא בתשלום חלקו של המערער בתמורה. כך גם לא דיווח על תשלומי המערער כהוצאה בגין שכירות, שכן לא דובר בהוצאה אלא בתשלום חלקו של המערער בתמורה (סע' 5 לתצהיר רו"ח חודור, וכן עמ' 70 ש' 8-18 לפר' מיום 13.5.15).

טענתו של המשיב, כי לא הוציא חשבוניות בגין התשלומים ע"פ עצתו של רו"ח חודור, שכן הצדדים מצויים בעיצומם של הליכים משפטיים, אינה יכולה לעמוד, זאת מאחר שהתשלומים שולמו למערער כבר בשנת 2007, היינו - שנתיים קודם לתחילת ההליכים המשפטיים.

28. זאת ועוד, טענותיו של המערער, כי דמי השכירות בגין חממות נמוכים בשיעור ניכר מהתשלומים החודשיים ששילם בגין פירעון ההלוואה, לא נסתרו. טענות המערער גובו בחוזי שכירות שונים (נספחים י"ג, ט"ו, ט"ז לתצהירו), ובכלל זה חוזה שכירות לחממות ששכר מהמושב עצמו (נספח ט"ז לתצהיר), שממנו ניתן ללמוד על עלות שכירות של כ – 1000 ₪ לדונם לשנה, כאשר בנדון מדובר בעלות בסכום גבוה פי חמישה מסכום זה. המשיבים לא הביאו ראיות לסתור טענות אלו של המערער. 

לבסוף, נציין כי שגה בית המשפט בקביעתו כי שומה היה על המערער להעיד את מוכר המשק מר שהרבני, שכן זה הלך לבית עולמו אותה עת, ובוודאי שלא ניתן היה לזמנו לעדותו.

29. ודוק, איננו מתעלמים כלל וכלל מהקשיים בגרסתו של המערער – ראשית עצם העובדה שלא נחתם הסכם פנימי בין הצדדים – האחים - המאושש את הרכישה המשותפת. שנית, המערער לא זימן לעדות את עו"ד אופיר טאבה, אשר לטענתו בפניו היו הצדדים אמורים לחתום על הסכם פנימי. ואולם, מכיוון שבסופו של דבר הסכם זה לא נחתם, ונראה אף כי לא נוסח עדיין ע"י עורך הדין, יש מקום לקבל את טענתו של המערער כי עו"ד טאבה לא זומן לעדות, מאחר שהבהיר כי אינו זוכר את פרטי האירוע הנטען, שהרי ממילא המשיב לא הופיע כלל במשרדו, לא נערך כל הסכם בהעדר המשיב, וסביר כי עורך דין לא יזכור דבר ועניין שטרם גובש וסוכם במשרדו. בצד זה, עצם העובדה שהמערער שילם בסופו של דבר עבור המשק, סכום העולה על הסכום שהמשיבים שילמו עבורו, יש בה לאושש את טענתו כי אכן התשלום נעשה לצורך רכישת זכויות במשק, וכי המערער סמך על אחיו כי יקיים את התחייבויותיו בקשר לכך, עד אשר פרצה ביניהם מריבה והמשיב ביקש לסלקו מהמשק, דבר שהביא להגשת התביעה שבנדון.

30. כך, איננו מתעלמים מהעובדה שהמערער לא נכח בעת חתימת ההסכם לרכישת המשק, ולמעשה לא ידע בפועל בכמה הוא נרכש, אלא נסמך לעניין זה על מה שמסר לו המשיב. אלא שגם כאן אנו סבורים כי אוששה גרסת המערער שהמשיב טען בפניו כי רכש את המשק בסכום של 450,000 $, ומתוך שכך הסכים המערער לקחת על עצמו לשאת בהחזר הלוואה בשיעור של כמחצית הסכום, כאשר עיקר השימוש במשק הוא למשיבים, והמערער עושה בו שימוש חקלאי בלבד. אין זה מפתיע שהמערער לא נכח כלל עם המשיב בעת כריתת הסכם הרכישה של המשק, שכן המשיב עצמו בתצהירו העיד כי על דרך הכלל שימש המערער כאיש מעשה – חקלאי, ואילו הוא היה זה שטיפל ברכישת נכסי המשפחה, ובלשונו בסע' 22 לתצהירו –

"22.  בכל הנוגע ל'עסק' גם כאן הייתה חלוקת משימות – י. (=המערער- הערה שלנו) היה מנהל העבודה בחקלאות. אני הייתי הקניין, הייתי אחראי רכישות ומכירות, א. (אח נוסף הערה שלנו) על החנות והשאר 'עובדים'" 

כך גם בעסקת רכישת המשק המשיכו האחים באותה התנהלות משפחתית שנהגה בעבר במשפחתם.

31. לטעמנו, מסקנת הדברים מובילה לכך כי יש לקבל הערעור. הוכח כי המערער היה שותף כספית ברכישת המשק, וכי הצדדים התכוונו לרכשו במשותף, אלא שבשל נוהלי מנהל מקרקעי ישראל לא ניתן היה לרשום את המשק על שם שני הצדדים. מתוך שכך נרשם המשק ע"ש המשיב, כאשר הצדדים הסכימו ביניהם כי כשותפים ישמש המשק למגורי המשיב ולצרכי עבודתו החקלאית של המערער.

אף שהמערער שילם בסופו של דבר חלק גדול יותר משווי המשק, הרי שהוא הבהיר כי אינו טוען ליותר ממחצית הזכויות במשק, כפי שהייתה הסכמתם המקורית של הצדדים (ראו דברי באת כוחו בפר' הדיון מיום 6.7.20). לפיכך, יש לקבוע כי הצדדים שותפים במשק בחלקים שווים כאשר השימוש שיעשה על ידי כל אחד מהם במשק הוא כשימוש הנעשה כעת - למשיבים זכות מגורים ואילו למערער זכות עיבוד באותם שטחים חקלאים בהם הוא עושה שימוש כיום (22 דונם). 

32. בכל הקשור לסעד של פירוק השיתוף ואופן ביצועו על החפץ בכך להגיש תביעה נפרדת לעניין זה.

33. סוף דבר הערעור מתקבל כמפורט לעיל.  יתר רכיבי פסק הדין לגביהם לא הוגש ערעור יוותרו על כנם.

כך גם חיוב ההוצאות בבית משפט קמא – בטל.

המשיבים יישאו באגרת הערעור ובשכ"ט עו"ד בסכום של  25,000  ₪.

סך הערבון שהפקיד  המערער יוחזר לו  באמצעות באת כוחו.

34. ניתן לפרסום ללא פרטי שמות הצדדים.

ניתנה היום, ט"ז תמוז תש"פ, 08 יולי 2020, בהעדר הצדדים.