פלוני נ' אגודת הכדורגל הפועל שפרעם

התובע נפגע במהלך אימון כדורגל; בעוד התובע מחזיק בכדור ורץ לכיוון השער, שחקן אחר "גלש" לעברו בניסיון לחלץ ממנו את הכדור – ופגע ברגלו. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, מאגודת הכדורגל במסגרתה הוא שיחק, וכן מהרשות המקומית, שאחראית על תחזוקת המגרש.

רקע, ומהלך הדיון

1. התובע יליד 1999 ובמסגרת תביעתו עותר לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונה שאירעה ביום 16.9.2014 במהלך אימון כדורגל (להלן: התאונה). בעת התאונה, נמנה התובע על קבוצת נערים שמנוהלת על ידי נתבעת 1, אגודת כדורגל הפועל שפרעם (להלן: הקבוצה ו-האגודה, בהתאמה). הקבוצה ערכה את אימוניה ואת "משחקי הבית" במגרש הכדורגל העירוני בשפרעם שנמצא בתחומי נתבעת 2, בבעלותה ומוחזק ומנוהל על ידה (להלן: המגרש). נטען גם כי נתבעת 2 מתקצבת את פעילותה של האגודה. נתבעת 3 היא מבטחת העירייה-נתבעת 2 (הנתבעות 2 ו-3 יכונו ביחד: הנתבעות).

    

2. לטענת התובע, ביום התאונה ערכה הקבוצה אימון במגרש. החלק האחרון של האימון כלל "משחקון" שנערך בסביבת רחבת ה-16. במשחק השתתפו שחקני התקפה, שהיו אמורים להתקדם אל עבר השער ולהבקיע ושחקני הגנה, שתפקידם לבלום את ההתקפה. בכתב התביעה נטען, כי כאשר הכדור היה ברגליו של התובע, רגלו הימנית נתקעה בבור שנפער בכר הדשא עובר לתאונה. באותה עת, כך ממשיך כתב התביעה ומתאר, ""גלש" שחקן אחר בשם תאיר סואעד אל עבר הכדור, ורגלו פגעה ברגלו הימנית של התובע, והואיל ורגלו הייתה תקועה בתוך הבור, הרי שהיא נמחצה כנגד דפנות הבור והתובע נפגע בצורה קשה אשר התבטאה בשבר בקרסול ימין ופגיעה קשה ברקמות הקשות" (סעיף 3(ב) לכתב התביעה). לטענת התובע המפגע-הבור צולם והתמונות הוגשו במהלך שמיעת הראיות וסומנו – נ/1 ו- ת/5. בתמונות ניתן להבחין בשקע שמצוי בדשא של המגרש. בכתבי הטענות ובמהלך העדות כונה אותו מפגע "בור" ובפסק הדין נכנה אותו "הבור" או "המפגע".

    

3. בכתב ההגנה חלקו הנתבעות על כל הנטען בכתב התביעה. הנתבעות הכחישו את עצם אירוע התאונה, את נסיבות התרחשותה, ואת הקשר הסיבתי בין המפגע הנטען לבין הפגיעה שאונתה לתובע. הן הוסיפו וטענו שאין להטיל עליהן אחריות כלשהי לאירוע התאונה, ככל שתוכח התרחשותה. נוסף לכך, כלל כתב ההגנה טענות לעניין הנזקים שהתובע טען כי נגרמו לו כתוצאה מהתאונה.

    

4. האגודה הגישה כתב הגנה ובתחילת ההליך נטלה חלק בו, ברם בהמשך לא קיימה החלטות בית המשפט בנוגע להפקדת חלקה בשכר המומחה הרפואי שמונה. לפיכך, ביום 5.12.2018 ניתנה החלטה (אמנם ההחלטה הוכתרה כפסק דין אך לאור תוכנה היא החלטה אחרת), בה הוריתי על מחיקת כתב ההגנה שהגישה האגודה והוספתי וקבעתי, כי "התובע יהיה זכאי לקבלת פסק דין נגד [האגודה], שיינתן בסוף ההליך בד בבד עם פסק הדין שיינתן ביחס ליתר הנתבעות".

    

5. לנוכח טיב המחלוקת בין הצדדים, שעיקרה מחלוקת עובדתית, לא הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית וביכרתי שמיעת העדויות בעל-פה. עובר לישיבה לשמיעת ראיות, הגיש התובע תיק מוצגים אליו צירף את המסמכים שביקש להסתמך עליהם, ובמהלך שמיעת הראיות הוסכם לראות במסמכים שצורפו חלק מראיות הצדדים, בכפוף לטענות בדבר משקל ומהימנות (עמ' 5 לפרוטוקול). במכלול הראיות הגישו הצדדים חוות דעת מטעמם: מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר שמואל מניב, מומחה לבטיחות (סומנה ת/2); ומטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של המהנדס סלים סעדי, גם היא בתחום הבטיחות (סומנה נ/2).

    

6. ראיות הצדדים נשמעו בשתי ישיבות בהן העידו מומחי הצדדים וכן העדים. התובע העיד וכן העידו מטעמו ארבעה עדים: אביו, מר א. א. פ. (שבעברו היה שחקן כדורגל וכיום הוא מאמן כדורגל ונכח באימון ביום התאונה); מר פיראס מוגרבי (להלן: מוגרבי), שחקן כדורגל ובעת התאונה שימש מאמן הקבוצה (מטעם עד זה הוגש תצהיר – סומן ת/7); תאיר סואעד (להלן: תאיר), הוא השחקן שפגע בתובע; מר רוני טואבשה (להלן: טואבשה), שהיה בעת התאונה האחראי על תחזוקת המגרש מטעם נתבעת 2. הנתבעות לא העידו עדים מטעמם, מלבד המומחה שנחקר על חוות דעתו. לאחר שמיעת הראיות הגישו הצדדים סיכומים בכתב, וכל שנותר – להכריע במחלוקות שבין הצדדים.

    

   דיון והכרעה

    

7. לאחר שבחנתי את הראיות שהונחו לפניי ועיינתי בסיכומי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה נגד הנתבעות להידחות. אכן, התובע נפגע במהלך האימון, אך למפגע הנטען – שעצם קיומו בעת התאונה לא כל שכן במקום הנטען לא הוכחה – אין כל קשר לפגיעה, ומכאן שהנתבעות לא הפרו חובת זהירות כלשהי כלפי התובע. אשר לאגודה – בזיקה להחלטתי מיום 5.12.2018, מצאתי לקבל את התביעה נגדה. נימוקיי למסקנות אלו יובאו להלן. תחילה נדון בתביעה נגד הנתבעות ולאחר מכן נעבור לדון בתביעה נגד האגודה.

    

   נתוני רקע

    

8. לפני שנצלול למעמקי הראיות, נציין כי המחלוקת בין הצדדים איננה עוד על עצם אירוע התאונה. נראה שאין מחלוקת של ממש כי התובע נפגע באימון במהלך היתקלות בינו לבין תאיר, וכי התאונה אירעה לאחר שתאיר גלש לעברו בניסיון לחלץ ממנו את הכדור – פעולה שמכונה "גליץ'". מסקנה זו עולה מהצלבת עדויותיהם של התובע ויתר העדים – אביו, תאיר, טואבשה ומוגרבי – בנוגע לעצם האירוע, וכן מהמסמכים הרפואיים שנערכו במהלך הטיפול בתובע. צבר הראיות בנוגע להתרחשות התאונה מצביע על כך שאכן התאונה התרחשה במהלך האימון בעת היתקלות בין התובע לבין תאיר.

    

9. המגרש בו ארעה התאונה הוא מגרש כדורגל מכוסה דשא טבעי ומוכשר למשחקי ליגה. המצע מתחת לדשא הוא קרקע חולית, והדשא מושקה באמצעות קווי מים תת קרקעיים וממטרות "גיחה" חבויות. במגרש, כמו בכל מגרש כדורגל, שני שערים. מול כל שער נמצאת רחבה אשר מכונה גם "רחבת העונשין" או "רחבת ה- 16". אזור זה נתחם על ידי שני קווים באורך 16.5 מטרים הניצבים לשער וקו נוסף המחבר ביניהם. רחבה קטנה נוספת מסומנת במרחק 5.5 מטרים מהשער ומכונה "רחבת השער".

    

10. אירוע התאונה התרחש במהלך אימון קבוצתי. בתחילת האימון נערכו תרגילי חימום, ריצה, מתיחות, ובהמשך תרגילים ובעיטות לשער. בחלק האחרון של האימון נערך "משחקון" קצר של "התקפה-הגנה" על פני חלקו הצפוני של המגרש (קרוב לשער בסביבת רחבת ה- 16). התאונה אירעה במהלך אותו "משחקון". התובע רץ לעבר השער כשהכדור ברגליו, ותאיר גלש אל עברו ופגע בו. נבהיר כי הגלישה (הגליץ') אל עבר שחקן יריב המוביל את הכדור, נועדה לחלץ במהירות את הכדור מרגלי השחקן, שהוא מהיר יותר או פיתח יתרון על פני השחקן היריב. הגלישה נעשית תוך כדי ריצה מהירה, זריקת הרגליים קדימה והחלקה על הדשא לעבר הכדור שברגלי השחקן שאוחז בכדור.

     

11. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה סביב המפגע הנטען, לאמור: האם במגרש היה מפגע בדמות בור, והאם פגיעת התובע קשורה במפגע זה. נזכיר כי לטענת התובע במהלך הריצה רגלו נתקעה בתוך בור שלטענתו תועד בתמונות (נ/1 ו-ת/5) ובדיוק ברגע נתון זה, כשרגל התובע בתוך הבור, תאיר פגע בתובע. הטענה היא כי הימצאות הרגל בבור יצרה התנגדות ("קונטרה") באמצעות דפנות הבור, מה שהביא לפגיעה. לטענת התובע, אם רגלו לא הייתה בתוך הבור ההיתקלות לא הייתה גורמת לנזק. מטבע הדברים, הדיון מצריך קירוב המבט אל הגרסאות העובדתיות ואל פרטי הפרטים של גרסת התובע והשוואתה על מול מכלול הראיות והנתונים הנוספים שהוצגו.

     

    ניתוח גרסת התובע

     

12. המסקנה העולה מן הראיות שהונחו לפניי, כי פגיעתו של התובע אירעה במהלך היתקלות בינו לבין תאיר, כאשר זה האחרון רץ לכיוון התובע, גלש לעברו, ניסה לחלץ ממנו את הכדור, ובמהלך ביצוע הגלישה פגע ברגלו של התובע.

     

13. ואולם, ההתרשמות מעדויות הצדדים וממכלול הראיות מוליכה למסקנה, כי פגיעת התובע איננה קשורה כלל וכלל במפגע הנטען, וכי הטענה לגבי קיום הבור והקשר בינו לבין התאונה נולדו וקרמו עור וגידים, אך ורק במטרה לייחס אחריות לנתבעות, מתוך הבנה כי פגיעת התובע כתוצאה מגלישה שביצע תיאר לא מקימה אחריות על הנתבעות. כל העדים אשר העידו מטעם התובע כללו התייחסות לקיומו של בור. ניכר כי הניסיון לשתול בעדויות את הפרט העובדתי, שעניינו הימצאות הבור במגרש, והניסיון קשור בינו לבין הפגיעה, מעורר קשיים רבים והוא ניסיון מאולץ שלא מתיישב עם הראיות ועם הגיונם של דברים. נראה כי ניסיון זה מונע מתוך "אהדה" לתובע והזדהות עמו, ומתוך רצון עז לסייע לו בשל פגיעתו, לנוכח תחושותיהם הסובייקטיביות של התובע ואביו, שהקרינו על העדים, כי חלומו של התובע להיות שחקן כדורגל השתבש ואולי אף נגוז כליל בעקבות הפגיעה (ביטוי לכך ניתן למצוא למשל בדבריו של העד מוגרבי (כיום שחקן כדורגל) כי התובע "שיחק באותו תפקיד במה שאני משחק. הוא היה שחקן כנף. כשראיתי אותו בפעם הראשונה, אמרתי שהוא יכול להחליף אותי ושיהיה לו עתיד זוהר" (עמ' 42, ש' 23).

     

14. מרבית העדים שהובאו לעדות על ידי התובע התגייסו, כל אחד מסיבותיו וממניעיו, כדי לקשור בין הפגיעה לבין קיומו של מפגע במגרש. מניעיהם של התובע ואביו ברורים, שכן להם אינטרס ברור לזכות בתביעה. אינטרס זה מחריף לנוכח טענות התובע כי אלמלא הפגיעה העתיד צפן לו תהילה בתחום הכדורגל. במעגל השני של העדים מצוי תאיר, שגרסתו תואמה לפרטי פרטים עם התובע ואביו, ותיאום זה כלל אף שחזור של התאונה. כך השתקפו הדברים במהלך עדותו של תאיר:

     

    "ש. איך הגעת היום לבית משפט?

    ת. ביחד עם התובע ואבא שלו.

    ש. מן הסתם דיברתם על התאונה – מתי לאחרונה דיברת עם התובע על התאונה?

    ת. ביום שישי.

    ש. ישבת ביחד עם התובע על התאונה?

    ת. לא דיברנו, סתם שאלות, מתי אני צריך להגיע לדיון.

    ש. מתי דיברתם על התאונה?

    ת. ביום שישי ולפני חודש.

    ש. העליתם את העניין של התאונה כאילו לשחזר אותה?

    ת. זה היה לפני חודש.

    ש. שיחזרתם הכל, מא' עד ת'?

    ת. כן.

    ש. דיברתם איפה היתה התאונה ביחס למגרש.

    ת. כן.

    ש. דיברתם איפה עשית את הגליץ', כאילו רעננתם את הזיכרון?

    ת. כן.

    ש. שיחזרתם הכל ביחד?

    ת. נכון" (עמ' 25, ש' 26 ואילך; עמ' 26, ש' 1 ואילך; ההדגשות לא במקור – מ"ע].

     

    לא מן הנמנע כי בעדותו ניסה תאיר, שכזכור הוא שפגע ברגלו של התובע, בין במודע ובין שלא במודע, להרחיק מעצמו את האחריות לפגיעה שנגרמה לתובע ולזקוף את התוצאה הקשה לקיומו של מפגע, או שחש ייסורי מצפון ואחריות מוסרית לתאונה וניסה בכל מאודו למצוא מנוח לייסוריו על ידי אימוץ התובנה, כי המפגע הוא שגרם לפגיעת התובע ולא הפעולה שביצע. נדגיש כי הערכות אלו הן הסבר אפשרי לתוכן עדותו של התובע שנובעים מהתרשמותי במהלך העדות. בהמשך נצביע על קשיים אובייקטיבים נוספים בגרסה שמציגים התובע, אביו ותאיר בנוגע להתרחשות הפגיעה.

     

    הרצון לסייע לתובע אפיין גם את עדותו של טואבשה, שמועסק על ידי נתבעת 2 והיה אחראי לתחזוקת המגרש בזמן התאונה. הרושם העולה מעדות עד זה, כי גם הוא חש מחויב לסייע לתובע, ייתכן על רקע היכרות עם אביו של התובע, שעוסק באימון כדורגל במגרש. אמנם, טואבשה לא ראה את התאונה בזמן התרחשותה, אך עדותו לגבי הנסיבות שאפפו את הסיפור העובדתי יכולה להעיד על התגייסותו לסייע לתובע. לצד מסגרת כללית זו, עולה כי גם עד זה תיאם את עדותו עם אביו של התובע. העד ציין כי מספר ימים לפני העדות ישב עם אביו של התובע, ואינני מקבל את טענתו כי הוא לא זכר אם השיחה נסבה על פרטי התאונה (עמ' 38,ש' 32). יש בכך אפילו ביטוי לניסיון להסתיר את דבר התיאום.

     

15. גם העד מוגרבי – כיום שחקן כדורגל ובעת התאונה אימן את הקבוצה – לא התנזר מהניסיון לקשור בכל דרך אפשרית בין הפגיעה להימצאות מפגע. תצהירו של מוגרבי כלל גרסה מעט שונה מגרסת התובע ועדותו בבית המשפט אף חשפה בקיע רציני בגרסת התובע. התובע טען בעדותו בבית המשפט כך: "קיבלתי את הכדור והתחלתי לרוץ ופתאום הרגשתי שיש פגיעה ברגל שלי....בתוך שניות היה תאיר מולי ועשה גליץ' עלי. הרגשתי שאני לא יכול לרוץ מהבור, אבל ניסיתי לחלץ את הרגל, אבל לא היה לי זמן, כי תוך שניות זה קרה..." (עמ' 14, ש' 22), ובהמשך הבהיר כי לפני שהוציא את הרגל מן הבור תאיר "עשה גליץ'" ופגע בו כשרגלו בתוך הבור (עמ' 14, ש' 31; עמ' 15, ש' 11). גם תאיר מסר גרסה זהה לפיה הוא פגע בתובע כאשר רגלו הייתה בבור. אלא שמעדותו של מוגרבי עולים דברים אחרים, שלא מתיישבים עם העובדה כי רגל התובע הייתה בתוך הבור ברגע הפגיעה. בתצהירו (ת/7) לא ציין מוגרבי במפורש כי ההיתקלות בין שני השחקנים הייתה כאשר רגל התובע הייתה בבור, אלא ציין זאת: "כשניגשתי למקום הפגיעה הבחנתי ברגלו של [התובע] תקועה בתוך בור קטן במגרש, דבר שגרם לחומרת הפגיעה ברגלו". חשוב מכך, בתשובותיו לשאלות בית המשפט, שלל מוגרבי כי ההיתקלות בין השחקנים הייתה כאשר רגל התובע הייתה בבור, ואישר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי הפגיעה אירעה לפני שרגל התובע הייתה בבור. כך השתקפו הדברים:

     

    "אני ראיתי את הגליש שעשה תאיר לל..

    ש. כשהוא פגע ברגל שלו, כמה זה היה רחוק מהבור.

    ת. זה ממש קרוב. הוא עשה את הגליש והבור היה במרחק של מטר לערך.

    ש. בשניה ששניהם התנגשו מה היה המרחק.

    ת. מרחק של חצי מטר, זה ממש היה קרוב.

    ש. אחרי שהוא פגע ברגל שלו, עשה את הגליש ופגע ברגל שלו, מה קרה לל..

    ת. ל. בכה.

    ש. מבחינת התנועה שלו.

    ת. ראיתי שהוא גלש והוא נפל, כשראיתי אותו, הרגל שלו היתה בתוך הבור.

    ש. אחרי שפגע בו הרגל שלו הגיעה לבור.

    ת. אני לא יודע. אני יכול לומר איך היתה הפגיעה אך אם הוא נגע בו ואז נכנס לבור אני לא זוכר. אולי קפץ מעליו, אני לא יודע"

    (עמ' 44, ש' 16-4; ההדגשות לא במקור- מ"ע).

     

    הדברים מדברים בעד עצמם: לגרסת מוגרבי, הפגיעה הייתה לפני שרגל התובע הייתה בתוך הבור, ולדבריו רגלו של התובע הגיעה אל הבור – לאחר הפגיעה.

     

16. דברים אלו של העד מוגרבי לא מתיישבים עם דברי התובע ותאיר ומבקעים את גרסת התובע כי רגלו הייתה בבור כאשר תאיר פגע בו, דבר שגרם לרגל "להיתקע" על ידי הכח שהופעל במהלך הגלישה לדפנות הבור (סעיף 53 לסיכומי התובע; ראו גם הגרסה בכתב התביעה). יצוין כי אביו של התובע שנכח באימון – ואני מאמין כי הוא אכן נכח ונתון זה עולה ממספר מקורות – לא ציין כי ההיתקלות בין שני השחקנים הייתה כאשר רגל התובע הייתה בבור, אלא ציין כי לאחר התקרית הוא ראה שרגלו של התובע "תקועה" בבור (עמ' 27, ש' 9-7). לנקודה זו של "היתקעות" רגל התובע בבור נתייחס כעת.

     

17. העדים מטעם התובע התייחסו למנח רגלו של התובע לאחר הפגיעה, אך הפרטים שנמסרו בהקשר לכך מעוררים קושי. כהקדמה לדיון בנקודה זו נבקש להפנות את הקורא לתמונות נ/1 ו- ת/5. אלה תמונות שצולמו על ידי צלם מקצועי ששכר אביו של התובע וצילם את המפגע הנטען לטענתו למחרת האירוע. התמונות שהוצגו הם צילום מקורב של שקע שנמצא בדשא של המגרש. אביו של התובע העריך כי אורך הבור הוא 30-20 ס"מ (לסוגיית התמונות עוד נשוב בהמשך).

     

    קיים פער בין תיאוריו של התובע לבין תיאוריהם של העדים לגבי מיקום רגלו של התובע לאחר הפגיעה. בעדותו, ציין התובע כי תוך כדי ריצה הרגיש שאינו יכול לרוץ, ניסה לחלץ את רגלו מהבור אך לא הספיק, או אז הגיע תאיר ופגע ברגלו בעודה בבור (עמ' 14, ש' 24-22). בעדותו נשאל התובע לגבי תנוחת רגלו לאחר הפגיעה וציין כי כאשר הגיעו אליו רגלו לא הייתה בתוך הבור (עמ' 23 ש' 5-1). בניגוד לגרסת התובע, אביו תיאר בחקירתו הראשית, כי רגלו של התובע הייתה "תקועה" בתוך הבור. כך תיאר: "במקרה לא הייתי רחוק, בערך 10-15 מ', הגעתי מאחורי השער, ראיתי שהרגל שלו תקועה באיזה בור והוא צועק צעקות לא נסבלות " (עמ' 27 ש' 9; עמ' 31, ש' 33-30); האב אף העיד כי נדרשה פעולה כדי להוציא את הרגל מהבור (עמ' 28 ש' 6-5). גם תאיר, בניגוד לתובע, ציין כי לאחר הפגיעה רגלו של התובע הייתה תקועה בבור, וכך תיאר: "בדיוק איפה שפגעתי ברגל שלו היה בור. הוא נפל, רציתי להמשיך ושמעתי שהוא בוכה, לא חשבתי שיש משהו, הסתכלתי לאחור וראיתי שהרגל שלו נתקעה בבור. לא יכולתי לראות את המצב שלו, הוא היה מאוד גרוע, הרגל שלו התעקמה" (עמ' 23 ש' 25-19). [במאמר מוסגר יצוין כי בנקודה זו קשה להלום תיאור זה שבא מפי תאיר עם התיאור שגם שכן בא מפיו כי לאחר הפגיעה התובע "...ישב על הגב שלו ושם את הידיים על העיניים שלו" (עמ' 24, ש' 31); לא ברור כיצד זה שהתובע שכב על גבו (לכך כנראה הכוונה ב"ישב") ורגלו הייתה תקועה בבור].

     

    התיאור שבא מפי העדים לגבי תנוחת הרגל לאחר הפגיעה מעורר מספר תהיות. ראשית, קיימת סתירה בין התובע לבין יתר העדים היכן הייתה הרגל לאחר הפגיעה, בתוך הבור או מחוצה לו. שלושה עדים מטעם התובע (האב, תאיר ומוגרבי) תיארו באופן זהה לחלוטין את העובדה שראו את רגל התובע תקועה בבור לאחר התאונה. נתון זה מעורר את התחושה שההתאמה המלאה בין העדויות, בפרט כאשר מדובר באירוע מלפני חמש שנים, מקורה בתיאום והכנת העדויות בדרך של ריענון הדדי של הזיכרון שהשפיע על תוכן העדות, ולא בזיכרון ממשי וחי של כל אחד מהעדים. שנית, בהינתן ממדי הבור כפי שהדבר משתקף בתמונות, התיאור כי רגלו של התובע "נתקעה" בתוך הבור, והיה צורך להוציאה – נראה מאולץ מאוד, בלתי הגיוני ומטרתו להדגיש באופן לא מהימן את המנטרה שבפי העדים – כי רגל התובע נתקעה בבור וזו הסיבה הדומיננטית לפגיעה בה, ולא הגליץ' שביצע תאיר. מעיון בתמונות המתעדות את הבור הנטען עולה כי אין המדובר בבור עמוק אלא בשקע צר ושטוח יחסית ולכן לא נראה כי ממדי הבור מאפשרים כניסת רגל התובע בתוך הבור. הניסיון לצייר את הבור כמעין מלכודת או כבעל תכונות שלא אפשרו לרגל התובע להשתחרר ממנו, בלתי אמין. לכך נתייחס בהרחבה בהמשך, אך כדי להמחיש את הדברים, נציין כי לטענת מומחה התובע, הבור נוצר ממים שהומטרו מממטרה של מים באמצעותה הושקה כר הדשא. גם אם רגל התובע נכנסה לתור הבור, גלישת תאיר לעבר הרגל הייתה בעוצמה גבוהה, ולכן סביר והגיוני כי בעקבות הפגיעה רגל התובע תתנתק מהבור ולא תישאר תקועה שם, כטענת העדים. לבסוף, נזכיר את עדותו של מוגרבי לפיה הפגיעה הייתה לפני הגיע התובע לבור ורק לאחר הפגיעה שהייתה כחצי מטר מהבור, רגל התובע נתקעה בבור. בשים לב למה שצוין לגבי הבור, גם תיאור זה, שממנו משתמע כי לאחר הפגיעה ובעוד התובע בתנופת הריצה, לוע הבור לכד את הרגל ולא הרפה ממנה – מעורר קושי רב.

     

    הבור

     

18. הדיון עד כה התעלם מהשאלה האם במגרש היה בור. דומה כי הממצאים לגבי גרסת התובע דוחקים שאלה זו לקרן זווית, שכן גם אם נצא מתוך נקודת מוצא כי היה מפגע בדמות בור, פגיעתו של התובע לא קשורה כלל במפגע ושזירת הבור בתוך עדויות הצדדים אינה אלא ניסיון למצוא אחיזה לאחריות הנתבעות. אינני מוציא מכלל אפשרות שבמגרש היה בור או גומחה, אלא שבחינת הראיות לגבי הבור הספציפי הנטען והימצאותו במגרש, לא כל שכן זיקתו לפגיעה – מעוררת קשיים אף היא.

     

19. המפגע הנטען תועד בתמונות שצולמו על ידי צלם מקצועי ששכר אביו של התובע. לטענת אבי התובע התמונות צולמו למחרת יום התאונה, אך מלבד אמירה זו לא הובאה כל ראיה לגבי מועד צילום המפגע. נקודה זו חשובה משום שטואבשה העיד כי נעשות על ידו פעולות שגרתיות לכיסוי הבורות בחול. מעדות אבי התובע עולה כי התמונות שהוגשו אינן כל התמונות שצולמו (עמ' 27, ש' 23). לעובדה זו משמעות משום שחלק מן התמונות שהוצגו לא מתעד את המפגע הנטען על ידי תצלום רחב של המגרש (תמונות מס' 4 ו- 5בתוך ת/5), ולכשנשאל העד מדוע צולמו השיב: "זה מהצד השני של המגרש, להראות שיש הרבה בורות במגרש" (עמ' 28, ש' 2), אך בתמונות אלו לא רואם בורות בתוך המגרש. זאת ועוד, הבור צולם מקרוב, ועלה הרושם כי נעשה ניסיון להאדיר את הממצא על ידי ביצוע תמונת תקריב. זאת ועוד, בהעדר תמונה רחוקה ומורחבת (בזום רחב יותר), לא ניתן לדעת היכן המפגע ממוקם ביחס למגרש הכדורגל, ואין שום אינדיקציה לפיה הוא אכן ממוקם במקום בו העידו העדים כי ארעה ההיתקלות בין התובע לתאיר. לכך יש להוסיף כי טואבשה סימן את מקום המפגע שלא בהתאמה גמורה לסימון התובע ותאיר (השוו: ת/6 – סימון טואבשה; ת/3 – סימון התובע; ו- ת/4 – סימון תאיר), ומומחה התובע הזכיר אפשרות כי התובע מסר לו שהבור היה "קצת מחוץ לרחבת ה-16...", אם כי הוא מזכיר גם אפשרות שהבור היה באזור ה – 16 (עמ' 9 ש' 8-7, 16). נראה אפוא כי הצגת התמונות בהן נראה המפגע הייתה לאחר מלאכה בה נבררו התמונות והוצגו אך אלה שמקדמות את מטרות התביעה. מכל מקום מהתמונות עצמן, לא עולה זיקה למיקום המפגע הנטען על ידי העדים.

     

20. טואבשה אחראי על תחזוקת המגרש, ובין היתר תפקידיו – לתקן את הבורות שנוצרים במגרש. הטיפול בבורות הוא פשוט ונעשה על ידי מילוי חול בבור (עמ' 34, ש' 23). מעדות טואבשה עולה כי אמנם לא ראה את התאונה, אך נכח במגרש ולאחר התאונה ניגש למקום והבחין בבור (עמ' 34, ש' 1). העד הסביר כי הוא פגש באביו של התובע שהגיע לאחר יום-יומיים כדי לצלם את הבור, כי בדיוק הוא עסק בתיקון הבור (עמ' 36, ש' 16), ומסר, כי תיקן את הבור למחרת יום התאונה. לפרט משמעותי זה – כי טואבשה היה עסוק בתיקון הבור כשהגיע אבי התובע – אין זכר בעדות אבי התובע לא כל שכן, בתמונות, והוא לא מתיישב לגמרי עם הטענה כי גם הבור צולם למחרת (ואינני מתעלם מדברי טואבשה כי ייתכן ותיקון הבור היה בצהריים או בערב; עמ' 38, ש' 25-21).

     

21. טואבשה טען כי הבור שנפער בדשא היה תוצאה של פגם באחת הממטרות שמותקנות במגרש שאמורה להסתובב על צירה ולהשקות שטח גדול של הדשא, אך בשל תקלה היא לא הסתובבה והתיזה מים לנקודה ממוקדת אחת (עמ' 35, ש' 8; עמ' 38, ש' 12). עיון בתמונות שהציג התובע מעלה חוסר הלימה בין המנגנון המתואר על ידי העד לבין צורת הבור, שאיננה נקודתית אלא רחבה. זאת ועוד, אם נשוב ונזכיר את גרסת התובע, לא ברור כיצד התזת מים מממטרה גרמה לבור בגודל שרגל התובע יכולה להיתקע בו.

     

    התיעוד הרפואי

     

22. כידוע, לדברים הראשוניים שמוסר נפגע שמתועדים במסמכים רפואיים, במיוחד כאלה שנערכים בסמוך לאחר קרות התאונה, עשוי להיות משקל ראייתי (ע"א 8388/99 הסנה חב' לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4)689, 689 (2002); דבריו של כב' השופט גרוניס בע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח(2) 583 (2004); ת"א (מחוזי חיפה) 1130/05 א. סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 10.4.2008); ע"א (מחוזי ירושלים) 9592/06 עאצי נ' עאצי (פורסם בנבו, 6.9.2007); ע"א (מחוזי ירושלים) 57421-05-11 פרידמן נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל (פורסם בנבו, 11.10.2011); וראו הסקירה בת"א (שלום קריות) 44663-07-14 פלוני נ' עיריית נהריה (פורסם בנבו, 2.4.2017), בה גם צוינו השיקולים בגדרם יש לבחון את משקלם של הדברים שמתועדים במסמך הרפואי)).

     

23. הטיפול הרפואי הראשוני הוענק לתובע על ידי צוות המוקד הרפואי "חיאת". בדוח הטיפול של חיאת (הוגש וסומן נ/3) צוין תחת הכותרת תיאור הפציעה כך: "...לפי דבריו טרם קבלתו חבלה בקרסול ימין...". בדוח זה אין כל אזכור לפגיעה עקב בור ולגבי מסמך זה תצוין העובדה כי לא הוגש על ידי התובע במכלול המסמכים שצורפו לכתב התביעה ולתיק המוצגים שהגיש. לאחר הטיפול הראשוני הועבר התובע לבית החולים בני ציון בחיפה. במכתב סיכום האשפוז מיום 3.10.2014 (מוצג ה' בת/1) צוין תחת הכותרת מחלה נוכחית כך: "... התקבל למחלקתינו עקב חבלת קרסול מזה טרם קבלתו לדבריו קבל בעיטה תוך כדי משחק כדורגל...".

     

24. קיים חוסר הלימה בולט בין הדגשת התובע, אביו ועדיו את נושא הבור כסיבת הפגיעה בתובע, לבין החוסר באזכור הבור במסמכים הרפואיים הראשוניים. עובדה זו עשויה לתמוך במסקנה כי פגיעת התובע לא הייתה תוצאה של מפגע פיזי במגרש, דוגמת בור, אלא מ"בעיטה תוך משחק כדורגל", כפי שצוין באחד המסמכים. עם זאת, אין לזקוף את האמור במסמכים הרפואיים לחובת התובע, לא כל שכן לייחס להם משקל משמעותי. ראשית, הדברים שתועדו במסמכים הרפואיים הם גרסה כללית שלא סותרת את הגרסה כפי שהתובע תיאר בכתב התביעה. "יש לזכור כי האנמנזה נועדה לצורך הטיפול הרפואי ולא לצרכי הליכים משפטיים. לכן יש להביא בחשבון את ההבדלים בין "אנמנזה חיובית" – קרי, כזו המציינת ארועים שמאוחר יותר המבוטח מתכחש להם; לבין "אנמנזה שותקת" – קרי, כזו שלא כוללת כל התייחסות לארוע זה או אחר שקדם לקרות המחלה" (עב"ל 13366-02-12 קובורינסקי נ' המוסד לביטוח לאומי פסקה (פורסם בנבו, 11.12.2012), ראו גם: ג' גרונפלד וג' אלרעי, "משקל האנמנזה בהוכחת ארוע תאונתי כתאונת עבודה על פי חוק הביטוח הלאומי", רפואה ומשפט, גליון 31, עמ' 34 (2004)). שנית, על פי הראיות שהונחו לפניי, הפעם הראשונה בה הוזכר הבור היה בטופס ההודעה על תאונה שהוגש במסגרת התביעה לפי פוליסת תאונות אישיות לחברת איילון (מוצג ד בת/1), ביום 1.6.2015, כתשעה חודשים לאחר התאונה, שם תחת תיאור נסיבות הפגיעה צוין: "רגלי נתקעה בבור שהיה במגרש הכדורגל שחקן אחר שגלש לעבר רגלי התקועה גרם לשבר". ניתן לראות שגם המסמכים הרפואיים שנערכו לאחר הודעה זו כללו חסר בנוגע לציון הבור (ראו למשל, סיכום ביקור רפואי מיום 29.6.2015 (מוצג ה' בת/1), וכן התיאור בחוות דעת הרפואיות), מה שמקהה במידה רבה את הטענה כי המסמכים הרפואיים לא מתיישב עם טענות התובע.

     

    חוות דעת המומחים

     

25. הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים מטעמם, אולם מחוות הדעת עולים מספר קשיים מובנים. אמנם המומחים ביקרו במגרש, אך קשה לדלות מביקור זה אינדיקציות לגבי המגרש ומצבו, מקום שהביקור נערך בחלוף שנים מקרות התאונה. זאת ועוד, עיון בחוות דעת מלמד כי הממצאים הכלולים בהן שזורים בנתונים עובדתיים שעלו מפי טואבשה שנפגש עם שני המומחים, הן מומחה הנתבעות והן מומחה התובע, וזה האחרון נפגש גם עם התובע. לא זו בלבד שאין הלימה בין הנתונים העובדתיים שמסר טואבשה לכל אחד מן המומחים (לדברי המומחים), אלא שגם הנתונים העובדתיים עליהן מתבססות חוות הדעת, לא מתיישבים עם הקביעות בפסק הדין.

     

26. לשיטת מומחה התובעת, הבור נוצר כתוצאה מתקלה באחת הממטרות, אשר הפסיקה להסתובב על צירה וכתוצאה מכך נוצר זרם מים קבוע שחפר את הבור בדשא (ת/2 עמ' 3). התייחסנו מקודם למספר היבטים בנוגע לאפשרות זו ולקושי בתזה שמועלית, כי הפגיעה נגרמה מבור שנוצר מהתזת מים. כמו כן, בחוות דעת מומחה התובע קיים חוסר בתמונות, שכן אין הן מתעדות את מיקום הממטרות ביחס למגרש, באופן שניתן לבדוק את הטענה כי מיקום הפגיעה הוא בטווח התזת המים מהממטרה. זאת ועוד, המומחה צילם את אחד הבורות שנוצרו לדבריו מהזרקת מים על ידי הממטרה (ראו תמונות בנספח 4 לחוות הדעת). התמונה שבה נראה הבור (שאיננו המפגע שהיה בעת התאונה) וההדגמה שמבצע התובע באופן ששם את רגלו בבור, שלדברי המומחה הוא בגודל המפגע מושא התביעה, לא מתיישבת עם גרסת התובע כי רגלו נתקעה בבור (עמ' 9, ש' 26, וכן תמונה 728 בנספח 4 לחוות הדעת). גם אם תאמר שההדגמה הייתה לגבי בור שכבר טופל וכוסה בחול, לא ברור מדוע המומחה לא מדד או העריך את עומקו, כדי שניתן לעמת נכונה את הממצא עם גרסת התובע, דבר שהיה גם מסייע לבחון את שאלת הקשר הסיבתי באופן ראוי יותר.

     

27. אשר לחוות דעת מומחה הנתבעות, מקובלת עליי טענת התובע כי המומחה יצא מתוך הנחה כי הבור הנטען על ידו נוצר ממיקום הממטרה הסמויה (ממטרת הגיחה כלשונו) ולא התייחס לאפשרות התזת המים מממטרה שלא מסתובבת. לכן, ממצאיו בנוגע לבור, לא רלוונטיים לטענת התובע כי הוא נפל מבור שנפער ממים שהותזו מהממטרה. עם זאת, ממצאיו של מומחה הנתבעות רלוונטיים במובן זה, שהוא מעמיד אפשרות להימצאות בור מסוג אחר שקיים במגרש (במיקום הממטרה החבויה), שממדיו שונים ולא יכולים להתיישב עם טענת התובע. זאת, לצד אפשרות נוספת שהועלתה במסגרת הראיות, כי הדשא יכול להיתלש במהלך משחק כדורגל וליצור שקעים בכר הדשא (עדות התובע, עמ' 20, ש' 6-4).

     

    קשר סיבתי

     

28. הרבה מעבר לדרוש, גם אם הייתי יוצא מנקודת מוצא כי התובע הצליח להוכיח את גרסתו, לאמור שרגלו נתקעה בבור ובהיות רגלו בבור פגע בו תאיר, קיימת משוכה נוספת בפני התביעה אותה לא הצליח התובע לעבור, המתבטאת בצורך להוכיח קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת, קרי הימצאות הבור, לבין הנזק. בהינתן טענת התובע כי הפגיעה הייתה עקב היתקלות בינו לבין תאיר, כאשר זה האחרון ביצע גלישה, התובע לא הניח תשתית ראייתית לטענה כי הימצאות הבור גרמה סיבתית לפגיעה. כמו כן, אין הסבר מדוע המסקנה לפיה גם אם לא נמצא הבור הייתה נגרמת הפגיעה כתוצאה מהגלישה, איננה אפשרות סבירה. התובע לא הוכיח את הטענה כי אם רגלו לא הייתה בתוך הבור, לא הייתה נגרמת לו פגיעה עקב הגלישה של תאיר. בסיכומי התובע נטען, כי גלישתו של תאיר לעבר רגלי התובע הייתה צריכה להיות "פראית ממש" כדי שתוביל לפגיעה שאירעה, ללא מעורבות הבור. מסקנה זו אינה מבוססת ולא נתמכת בראיה כלשהי. כמו כן, אין לקבל את הערכת התובע כי "אילו יכל התובע להזיז את רגלו, בטרם תפגע בה רגלו של תאיר, הפגיעה כלל לא הייתה מתרחשת", משום שאין היא אלא השערה שלא נתמכת בראיות.

     

29. התובע ער לקושי בהוכחת הקשר הסיבתי. לדבריו, הסיטואציה בה עסקינן היא שמדובר בנזק שחלקו נגרם בעוולה וחלקו (הגלישה של תאיר) לא עוולתי, וקורא לימינו את האמור בפסק הדין שניתן בע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית לעובדים בארץ ישראל פ"ד נג(2) 680 (1999)). נבהיר, כי הסיטואציה שלפנינו איננה הכרעה בשאלה מי אמור לשאת בנזק מקום שקיימים מספר מעוולים או מעוול לצד גורם לא עוולתי, או אז הנחת המוצא כי בפועל גרם המעוול לנזקו של התובע במידה זו או אחרת. כאן המדובר בסיטואציה אחרת שבמרכזה שאלה של קשר סיבתי, כלומר שאלה מקדימה שבה יש לבחון האם ההתרשלות (קיום הבור) גרמה לנזק. למותר לציין כי אין עסקינן במצב של עמימות עובדתית, כלומר כי באופן אובייקטיבי לא קיים ידע מספיק שבאמצעותו ניתן להוכיח את הקשר הסיבתי (בין אם החוסר הוא מובנה, למשל בהעדר ידע מדעי ובין אם ה"נזק ראייתי" תולדה של רשלנות הנתבע; ראו: ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל, פסקה 15 (פורסם בנבו, 14.12.2006)). עסקינן בחוסר בראיות שהתובע יכול היה להציג לצורך הוכחת הקשר הסיבתי ולא הציג.

     

    שאלת האחריות

     

30. כעולה מהניתוח שהובא עד כה, אין לקבל את גרסת התובע כי פגיעתו נגרמה כתוצאה מהימצאות מפגע במגרש בדמות בור, וכי רגלו הייתה תקועה בבור בעת שתאיר פגע ברגלו. נוסף לכך, קיימים קשיים בהוכחת הקשר הסיבתי בין המפגע (לו הייתי מקבל את גרסת התובע) לבין הנזק שנגרם. המסקנה היא כי התובע נפגע במהלך פעילות ספורט. התובע השתתף באימון בו נערך משחק דמה שבו השתתפו שחקני התקפה והגנה. בעוד התובע מחזיק בכדור ברגליו ורץ לעבר השער, שחקן אחר גלש לעברו ופגע בו.

     

31. בזיקה לקביעות העובדתיות באשר לנסיבות אירוע התאונה, אין לומר כי נתבעת 2 הפרה חובת זהירות כלפי התובע, ומכאן שהמסקנה המתבקשת היא שדין התביעה נגד הנתבעות להידחות. דומה שגם התובע לא טוען אחרת, שכן טיעונו נסב סביב המפגע (וראו גם למשל סעיף 72 לסיכומים).

     

32. נותרנו אפוא עם פגיעה שנגרמה בהיתקלות בין שחקנים במהלך משחק כדורגל (שהיה חלק מאימון). הפעילות במסגרתה נפגע התובע היא פעילות ספורטיבית מאומצת הכרוכה, בין היתר, בריצה מהירה אחרי או לקראת כדור, היתקלויות בשחקנים אחרים כחלק מהמשחק עצמו, ועוד פעולות שונות המבוצעות על מגרש דשא, אשר כל אחת מהן, מעצם טיבה, יכולה לגרום לפגיעה בשחקן, גם בהיעדר כל בור או מפגע במגרש. משחק כדורגל, גם כשהוא מתנהל על פי הכללים, כרוך בסיכונים שהמשתתפים נוטלים על עצמם. היתקלות שחקנים זה בזה או פגיעה שנגרמת לשחקן, הם סיכונים סבירים, טבעיים ורגילים למשחק כדורגל, ואשר בגינם לא מתגבשת כל אחריות. שחקני כדורגל מודעים, ולמצער צריכים להיות מודעים, לסיכונים במהלך משחק הכדורגל, ובעצם השתתפותם ניתן לראותם כמסכימים לשאת בתוצאות הרגילות והטבעיות הנובעות ממשחק שכזה. פציעה של שחקן אינה מעידה בהכרח על רשלנות של מחזיק המגרש. בקיצור, הפגיעה שנגמרה לתובע היה התממשות סיכון טבעי ורגיל שאין להטיל בגינו אחריות על הנתבעות. יפים לענייננו דבריו של כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126 (1982):

     

    "בקביעה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיזית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי). 'אין דין שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש' (השופט ויתקון בע"א 333/56 בעמ' 622). חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך, הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על כן, מי שמשתמש במתקן ספורט – אם כמשתתף ואם כצופה – עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. 'מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור'...".

     

33. קצרו של דבר, שדין התביעה נגד הנתבעות להידחות.

     

    התביעה נגד האגודה

     

34. כפי שצוין בפתח פסק הדין, האגודה הגישה כתב הגנה ובתחילת ההליך אף נטלה בו חלק, אולם בהמשך לא קיימה את החלטות בית המשפט בנוגע להפקדת חלקה בשכר המומחה הרפואי שמונה. לפיכך, ביום 5.12.2018 ניתנה החלטה בה הוריתי על מחיקת כתב ההגנה שהגישה האגודה והוספתי וקבעתי, כי "התובע יהיה זכאי לקבלת פסק דין נגד [האגודה], שיינתן בסוף ההליך בד בבד עם פסק הדין שיינתן ביחס ליתר הנתבעות".

     

35. על אף התוצאה לפיה יש לדחות את התביעה נגד הנתבעות 2ו 3 ולמרות הקביעות העובדתיות שבאו בגדרי הדיון בתביעה נגד בעלות דין אלו, אני סבור כי התובע זכאי לפסק דין נגד האגודה. בהחלטתי מיום 5.12.2018, שניתנה בשלביו המוקדמים של ההליך, קבעתי כי התובע זכאי לקבל פסק דין נגד האגודה. משנקבע כך, התובע היה רשאי להסתמך על קביעה זו ולהניח כי אכן פסק דין יינתן בסוף ההליך. על בסיס ההנחה העובדתית או הנורמטיבית שיש לייחס לתובע, ניתן להניח כי התובע כלכל את צעדיו ונמנע מלנקוט מהלכים דיוניים לרבות הבאת ראיות לגבי ביסוס אחריות האגודה. עיקר הטענות בכתב התביעה הן לקיומו של מפגע, ונטען כי למפגע אחראיות כלל הנתבעות. ניתן אפוא לטעון כי משנפלה עילה זו ולא נקבע כי קיים מפגע, נפלה גם העילה נגד האוגדה. אולם, עיון בכתב התביעה מלמד כי הוא יכול לחבוק גם טענות שבבסיסן עילות אחרות שאינן קשורות לקיום מפגע (לדוגמא סעיפים 8(ו), (ט) ו- יא לכתב התביעה). הגם שכלפי נתבעת 2 התמקד התובע בעילה המתייחסת למפגע, לא ניתן להניח כי הוא לא היה מביא ראיות בנוגע לאחריות האגודה שרבדים ממנה לא מבוססים על קיום המפגע דווקא.

     

36. עתה אעבור לדון בנזקים שנגרמו לתובע. טרם אתייחס לשאלת הנזק, אסקור את הנתונים הרלוונטיים לשאלה זו.

     

37. נתונים כלליים: התובע יליד x.x.1999. ביום התאונה, 16.9.2014, היה כבן 15, והיום הוא כבן 21 שנים. התובע רווק, בעת התאונה שיחק בקבוצת הנערים שמנוהלת על ידי האגודה.

     

38. הפגיעה והטיפול הרפואי: ביום התאונה פנה התובע לקבלת טיפול בבית חולים, שם אושפז עד ליום 3.10.2014. בבית החולים אובחן התובע כסובל מדיפורמציה בקרסול ימין, ובצילום אובחן "Fracture Epiphysiolysis Salter Harris Type ll with Fibula". כמו כן, אובחנה פגיעה קשה ברקמות הרכות. באותו יום בוצע ניסיון שחזור ללא הצלחה. רגל התובע הושמה תחילה במקבע חיצוני ובהמשך הורד המקבע החיצוני ובוצע שיחזור פתוח וקיבוע פנימי של השבר, וכן בוצע קיבוע בסד גבס מתחת לברך עד ליום 30.10.2014. התובע המשיך במעקב במרפאה אורתופדית בבית החולים וכן קיבל טיפולים בקופת חולים.

     

39. חוות דעת המומחים מטעם הצדדים: התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית של מומחה מטעמו לפיה נותרה לו נכות רפואית בשיעור של 10% בגין הגבלה בטווח התנועות ונפיחות. הנתבעות ביקשו מצדן לאמץ חוות דעת שהוגשה בהליך של תביעה לפי פוליסת תאונות אישיות, שם קבע המומחה כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור של 5%.

     

40. חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט: לאור הפער בין חוות הדעת, מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, פרופ' חיים צינמן, אשר בדק את התובע וערך חוות דעת. המומחה מטעם בית המשפט ציין כי אצל התובע אובחן שבר עם תזוזה של טיביה והפיבולה בקרבת הקרסול. צוין כי עקב הנפיחות הרבה בוצע קיבוע זמני, ובהמשך בוצע קיבוע פנימי על ידי שלושה ברגים לטיביה ועל ידי פלטה וששה ברגים לפיבולה. בבדיקתו מצא המומחה מטעם בית המשפט, כי נמצאה הגבלה בטווח תנועות הקרסול ובצילום נראה שהקיבוע לא הוצא. כמו כן, נצפו צלקות נקודתיות באזור השבר של המקבע החיצוני; צלקת מדיאלית באורך 9 ס"מ, צלקת באזור הפיבולה באורך 10.5 ס"מ; נפיחות באזור בליטת שריר עקב פסציה לא סגורה וצלקת שטחית עם גוון בהיר באזור השלפוחיות. על יסוד ממצאיו, קבע המומחה כי התובע סובל מנכות לצמיתות בשיעור 10%, לפי פריט 48(3)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. פריט זה מתאר"הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול". המומחה ציין כי ייתכן והתובע יזדקק לניתוח נוסף להוצאת הקיבוע הפנימי. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה בבית המשפט ואינני מוצא סיבה שלא לאמץ את הקביעות שבחוות דעת המומחה. המומחה ערך חוות דעת מפורטת שכוללת התייחסות מפורטת לממצאי הבדיקה וכן לבדיקה קלינית שנערכה. לפיכך, אני קובע כי הנכות הרפואית ממנה סובל התובע היא בשיעור 10% כקביעת מומחה בית המשפט.

     

41. עתיד התובע ככדורגלן: עובר לתאונה שיחק התובע כדורגל והיה בתחילת דרכו בתחום זה. למרות שלא הובאו ראיות קונקרטיות לעניין זה, ניתן להניח כי בעקבות התאונה נפגעה יכולת התובע לפתח קריירה כשחקן כדורגל. עם זאת, לא הונחו לפניי ראיות שיכולות ללמד על פוטנציאל התובע בתחום הכדורגל. אכן, מנקודת ראותם הסובייקטיבית של התובע ואביו, לתובע היה עתיד בכדורגל, אך לא די בכך כדי להוכיח את הנתונים הנדרשים לשם הערכת הנזק הנובע מאי התממשות הפוטנציאל הנטען. למעט אמירתו של מוגרבי, כי לתובע היה עתיד ככדורגלן, לא הובאו ראיות בעניין מימוש הפוטנציאל. אין די בדבריו של מוגרבי, מה גם שהוא החל לאמן את הקבוצה רק כשבועיים עובר לתאונה (עמ' 42, ש' 12). גם אם הייתי קובע כי לתובע פוטנציאל כשחקן כדורגל, לא הונחו ראיות לגבי המשמעות של הדברים, ובמיוחד מה היה פוטנציאל הכנסתו. אמנם מוגרבי העיד כי הוא שחקן כדורגל מוכר (עמ' 41, ש' 24) וכי התובע יכול להגיע להצלחה כהצלחתו, אך אין באמירה זו כדי ללמוד דבר על פוטנציאל ההכנסה. שכרו של מוגרבי או כל שחקר כדורגל אחר, אינם בבחינת ידיעה שיפוטית, אלא נתון עבודתי שטעון הוכחה בראיות.

     

42. הנכות התפקודית: לפי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט לתובע נגרמה נכות בשיעור של 10% בגין הגבלה ניכרת בטווח תנועות הקרסול. אין צורך לחזור ולפרט בהרחבה מושכלות יסוד, שיעור הנכות הרפואית אינו מבטא בהכרח את הנכות התפקודית, אם כי לנתון זה משקל מרכזי מאוד (לגבי ההבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 1572 (1962); ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם בנבו, 11.1.2015); ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פסקה 8 (פורסם בנבו, 25.7.2010)). במקרה הנדון מדובר בתובע שבעת קרות התאונה היה כבן 15 שנים. פסיקת בית המשפט העליון חזרה וקבעה כי כאשר המדובר בקטינים הנטייה היא לזהות את הנכות התפקודית ואת הגריעה מכושר ההשתכרות עם הנכות הרפואית (רע"א 7798/18 פלונית נ' עדי שושנה (פורסם בנבו, 22.11.2018); ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן (פורסם בנבו, 27.1.2014)). בבואי להעריך את הנכות התפקודית, שמתי לנגד עיני את נכותו הרפואית של התובע ומאפייניה, את העובדה כי התובע היה קטין בעת אירוע התאונה, וכן את קביעתי לגבי חוסר ההוכחה בנוגע לעתיד התובע ככדורגלן. נראה אפוא כי בנסיבות העניין יש להעמיד את הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 10% בהתאם.

     

43. תעסוקה ושכר לאחר התאונה: לפני התאונה התובע היה תלמיד בבית ספר תיכון ולמד בכיתה י'. כשלוש שנים לאחר התאונה, החל התובע לעבוד כפועל שכיר בעסק לתריסים ושכרו במקום עבודה זה עמד על סך של כ- 5,000 ₪. התובע צירף תלושי שכר מחודש ינואר 2018 ועד לחודש מארס 2019. לטענת התובע, כיום הוא עובד כקופאי במסעדה השייכת לדודו, אך לא צורפו תלושי שכר עדכניים.

     

44. לאחר שהוצבו הנתונים הרלוונטיים, נעבור לחישוב הנזקים:

     

45. נזק לא ממוני: לאור אופי ומהות הפגיעה ממנה סבל התובע כפי שפורט לעיל; תוצאותיה; הטיפולים הרפואיים שעבר; ובשים לב לנכות שנקבעה – אני סבור כי יש להעמיד את הנזק הלא ממוני על סך של 70,000 ₪.

     

46. הפסד שכר לעבר: כידוע, ראש נזק זה – שהנו נזק מיוחד – טעון הוכחה בשני מישורים: עצם קיומו ושיעורו (ע"א 525/74 אסבסטוס נ' פזגז חברה לשווק בע"מ, פ"ד ל (3) 281, 285 (1976)). שלוש שנים לאחר סיום לימודיו, החל לעבוד כפועל שכיר בעסק לתריסים. בעבודה זו עבד במשך שנתיים, וכיום הוא עובד כקופאי במסעדה. בסיכומיו טען התובע כי יש לפצותו בסכום של 50,000 ₪ בגין הפסדי שכר לעבר, שכן לטענתו אם היה הופך לכדורגלן מקצועי, שכרו היה גבוה מהשכר הממוצע במשק. בזיקה לקביעותיי בעניין חוסר ההוכחה בעניין עתידו של התובע בתחום הכדורגל והמשמעויות הנגזרות מכך – אינני מקבל את טענות התובע לפיצוי בגין הפסד שכר לעבר. זאת ועוד, גם אם נקודת המוצא כי החישוב לעתיד מתבסס על שכר ממוצע במשק, ניתן להניח כי היה לקוח מספר שנים לתובע להגיע לשכר ממוצע במשק.

     

47. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: על רקע פגיעתו של התובע כפי שפורט לעיל, ניתן לקבוע כי התובע נזקק לתמיכת ועזרת בני משפחתו בסמוך לאחר התאונה במיוחד בתקופה שהיה מגובס ומספר ותקופה לאחר מכן. אמנם התובע עבד כשנתיים כפועל בעסקי תריסים וכנגזרת מכך ניתן לקבוע כי לא נזקק לעזרת צד ג'. עם זאת, מדובר בחישוב לעתיד הרחוק ויש לקחת בחשבון לא רק עת בה התובע במלוא אונו אלא גם עת זקנה. עם התקדמות גילו של התובע יהיה צורך בעזרה בתחומי חייו השונים. העזרה לה יזדקק לה התובע היא במידה שהיא מעבר לסיוע ההדדי הרגיל הקיים בתוך משפחה נורמטיבית ועל כן התובע זכאי לפיצוי בגין עזרת צד ג' (ראו: ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו, 19.11.1997); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 31.12.1989)). על בסיס קביעות אלו, אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 15,000 ₪.

     

48. הוצאות לעבר ולעתיד: התובע לא צירף לתיק המוצגים מסמכים המעידים על תשלום הוצאות בעבר. נוסף לכך, ההוצאות הרפואיות מכוסות על ידי קופת חולים. עם זאת סביר לקבוע כי התובע יזדקק להוצאות נוספות בעתיד בין היתר בגין נסיעות לטיפולים רפואיים והוצאות שונות אותן אני מעריך בסכום גלובאלי של 8,000 ₪.

     

49. הפסד שכר לעתיד: בעת התאונה התובע היה קטין, וכידוע, לגבי קטינים יש לחשב את הפסד השכר לעתיד לפי שכר ממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' א. חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005) (להלן: עניין א. חנא); ע"א 1433/98 חמד נ' חמד (פורסם בנבו, 4.11.1999)). הפסיקה אף קבעה כי אין מקום לסטות מההלכה אלא אם קיימות ראיות ממשיות לסתור חזקה זו (ע"א 3573/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 8 (פורסם בנבו, 2.12.2014); ע"א 354/12 פלונית נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 18.7.2012); ע"א 3573/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, 2.2.2014); רע"א 4681/17 א. זאיד נ' אלקאדי (פורסם בנבו, 31.7.2017)). בעת התאונה היה התובע קטין שטרם סלל את דרכו וטרם "החל לכתוב את סיפור חייו", בהיעדר נתונים אחרים ובזיקה לדבריי לגבי עתידו של התובע ככדורגלן מקצועי – יש לחשב את הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק (עניין א. חנא). הנתונים לצורך חישוב הפגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד יהיו אפוא קביעותיי בעניין הנכות התפקודית והשכר הממוצע במשק. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עומד השכר הממוצע במשק לכלל העובדים נכון להיום ע"ס של 11,495 ₪ ברוטו. על בסיס נתונים אלו, הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד מסתכם בסך של 300,00 ₪ (לפי חישוב אקטוארי מהיום ועד הגיע התובע לגיל 67 בניכוי שיעור מסוים שמשקף את אפשרות הסתגלות התובע למומו). הפיצוי בגין ראש נזק זה מסתכם אפוא בסך של 300,000 ₪ (במעוגל).

     

50. הפסד הפרשות המעביד ופנסיה: הפסד זה ייגזר מהפסד השכר לעתיד. הפסד הפרשות המעביד לפנסיה יחושב לפי 12% מהפסדי השתכרותו של התובע לעתיד: (300,000 ₪ * 12%) = סה"כ 36,000 ₪. לדרך חישוב הפסדי הפנסיה ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג (פורסם בנבו, 1.7.2014); ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (פורסם בנבו,(31.12.2013).

     

    סיכום

     

51. ריכוז ראשי הנזק:

     

    נזק לא ממוני 70,000 ₪. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 15,000 ₪.

    הוצאות לעבר ולעתיד 8,000 ₪.

    הפסד שכר לעתיד 300,00 ₪.

    הפסדי הפרשות המעביד לפנסיה 36,000 ₪.

    סה"כ 429,000 ₪. 

     

    התוצאה

     

52. התוצאה היא אפוא כלהלן:

     

    א) אני מחליט לדחות את התביעה נגד נתבעות 2 ו-3 ולחייב את התובע לשלם לבעלות דין אלו שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ וכן הוצאות בסכום של 2,500 ₪.

     

    ב) אני מקבל את התביעה נגד נתבעת 1 ומחייבה לשלם לתובע את הסך של 429,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 75,000 ₪, וכן הוצאות בסכום של 5,000 ₪.

     

    ג) החיובים בפסק הדין ישולמו תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, כ"ג אב תש"פ, 13 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.