מדינת ישראל נ' א' א' (עציר)

הנאשם הואשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין או החוק), בעבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186(א) בחוק ועבירה של היזקים מיוחדים לפי סעיף 453(ב)(2) בחוק.

בחוות דעה פסיכיאטרית בעניינו של הנאשם נקבע כי לא היה אחראי למעשיו בעת שעבר את העבירות וכי אינו כשיר לעמוד לדין. אין מחלוקת על מסקנותיה, ואף אין מחלוקת על כך שבנסיבות אלו יש להורות על הפסקת ההליכים נגד הנאשם (בהתאם לסעיף 170 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי)). אף אין מחלוקת על כך שישנן ראיות אשר לכאורה מוכיחות את מעשיי הנאשם המתוארים בכתב האישום, וכי בנסיבות אלו, יש להורות על אשפוז הנאשם בהתאם להוראת סעיף 15(ד1) בחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן – חוק טיפול בחולי נפש).

המחלוקת בין הצדדים נוגעת רק לשאלת העבירה אשר לגביה ישנן ראיות לכאורה להוכחת מעשה העבירה. המאשימה טוענת כי ישנן ראיות לכאורה שלפיהן הנאשם עבר את העבירות שבהן הואשם, בעוד בא-כוחו טוען, כי על-פי אותן ראיות, מעשה העבירה שעשה הנאשם קל יותר ופחות בחומרתו ולפיכך יש לקבוע כי העבירה שעבר שונה מזו שבה הואשם. הצורך בקביעת העבירה שלגביה ישנן ראיות אשר לכאורה מבססות את מעשה העבירה שעשה הנאשם, נובע מכך שעל-פי סעיף 15(ד1) בחוק טיפול בחולי נפש, תקופת האשפוז המרבית, נקבעת על-פי תקופת המאסר המרבית הקבועה לאותה עבירה שלגביה ישנן ראיות לכאורה כאמור.

עובדות כתב האישום

2.על פי המתואר בעובדות בכתב האישום, ביום 5.7.2020 סמוך לשעה 23:00 שהה המתלונן, יליד 1990, בבית המדרש שבבית הכנסת 'xxx' ברח' xxx בירושלים (להלן – בית הכנסת) ולמד מעיון בספר. באותה עת הגיע הנאשם לבית הכנסת ולקח את הספר מהמתלונן. המתלונן הבהיר לנאשם, כי הוא לומד מהספר. בתגובה לכך, כעס הנאשם והחל להשליך חפצים אל מחוץ לבית הכנסת, אך המתלונן הרגיע את הנאשם, שעזב את המקום.

3.לאחר האירוע המתואר לעיל, גמלה בליבו של הנאשם החלטה להטיל במתלונן נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה. לפיכך למחרת, ביום 6.7.2020 סמוך לשעה 05:00, חזר הנאשם אל בית הכנסת בעודו נושא סכין שאורך הלהב שלה כ-16 ס"מ (להלן – הסכין). אותה עת, המתלונן התפלל בבית הכנסת, בעודו עומד סמוך לסטנדר (דוכן בעל שיפוע בחלקו העליון, המשמש להנחת ספר). הנאשם לקח שתי כוסות, מילא בהן מים רותחים מתוך מיחם המצוי דרך קבע בחצר בית הכנסת, ניגש אל המתלונן ושפך את המים הרותחים על פניו של המתלונן, על החזה שלו ועל בטנו וזאת במטרה להטיל במתלונן נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה.

4.בשל התקיפה המתוארת וכדי להגן על עצמו, לקח המתלונן את הסטנדר, הכה באמצעותו את הנאשם שנפצע קלות בראשו ונפל על הרצפה. בתגובה לכך, אף הנאשם הפיל את המתלונן על הרצפה והוציא את הסכין. המתלונן, שראה את הנאשם אוחז את הסכין בידו, החל לבעוט בנאשם כדי למנוע מהנאשם לדקור אותו. למרות זאת, הנאשם דקר את המתלונן באמצעות הסכין, דקירה אחת מעל לברך ימין של המתלונן. לאחר מכן נמלט הנאשם מהמקום.

5.כתוצאה מהמעשים המתוארים של הנאשם, נגרמו למתלונן כוויות בדרגה 2 בפנים, בחזה ובבטן ב-3% משטח גופו, אשר כוסו בשלפוחיות ובסימני אדמימות. המתלונן נזקק לטיפול רפואי בבית החולים, אשר כלל חבישה, טיפול במשחות ומשככי כאבים. בהתאם להוראות הרופאים, על המתלונן להימנע מחשיפת אזורי הכוויה לשמש במשך כשנה ולהמשיך בטיפול באמצעות חומרים שונים. למתלונן נגרם גם חתך ברגל ימין.

6.מיד לאחר האירוע המתואר, אדם הגר בבית הכנסת ששמע את אשר אירע, נעל את דלת בית הכנסת ואת שאר הכניסות למתחם ודיווח למשטרה. סמוך לאחר מכן, חזר הנאשם, אשר למרות נעילת החלונות והדלתות, ניסה להיכנס לבית הכנסת. הנאשם טיפס מעל הגדר, נכנס אל מתחם בית הכנסת, שבר את חלון הדלת האחורית, הרס ארגזי ירקות, הרס תפילין שהיו במקום ושפך קפה בעודו צועק "אני לא צריך את היהדות, אני פגאני" וכן "למה אתה לא פותח, אני רק רוצה סיגריה בוא תפתח לי" והמשיך בכך עד הגעת השוטרים למקום.

7.על-פי הנטען בכתב האישום, במעשיו המתוארים גרם הנאשם למתלונן לחבלה חמורה שלא כדין ועשה כן בכוונה להטיל בו נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה באמצעות נשק מסוכן ופוגעני אחר (עבירה לפי סעיף 329(א)(1) בחוק). כן החזיק הנאשם סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו שלא למטרה כשרה (סעיף 186(א) בחוק), והרס נכס דתי ופגע בו במזיד שלא כדין (סעיף 453(ב)(2) בחוק).

חוות הדעת הפסיכיאטר המחוזי

8.בהתאם לחוות דעתו של ד"ר סרגיי רסקין, מנהל מחלקה במרכז הירושלמי לבריאות הנפש, כפר שאול, אשר הוגשה מטעם הפסיכיאטר המחוזי, מיום 28.7.2020 ובהתאם להבהרה הנוספת מיום 6.8.2020, הנאשם "שרוי במצב פסיכוטי פעיל עם מחשבת שווא של גדלות, יחס רדיפה עם תוכן ביזארי, הפרעות גסות בהלך החשיבה, הפרעות בתפיסה, פגיעה ניכרת בשיפוט ובביקורת המציאות". על-פי מסקנת חוות דעתו, הנאשם "לא מסוגל לעקוב אחרי ההליך המשפטי, לתת גרסה קוהרנטית למעשים המיוחסים לו, להבין את מהות המעשים ואת הפסול שבהם... הוא לא מסוגל לשתף פעולה עם עורך דינו. לכן... אינו כשיר לעמוד לדין. בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו היה במצב פסיכוטי פעיל, היה חסר יכולת להבדיל בין מותר לאסור ולהימנע ממעשיו. לכן... אינו אחראי על מעשיו מבחינה פסיכיאטרית". עוד נאמר כי הנאשם החל לקבל טיפול במחלקה במסגרת אשפוזו וכי הוא "זקוק לטיפול פסיכיאטרי אינטנסיבי במסגרת האשפוז". בהתאם לכך המליץ אשפוז על-פי צו בית משפט.

עיקרי טענות הצדדים

9.באת-כוח המאשימה טענה כי חומר החקירה כולל ראיות לכאורה שלפיהן הנאשם עשה את מעשי העבירות המתוארים כתב האישום. אלו הן הראיות העיקריות שאליהן הפנתה: שתי הודעות שנגבו מהמתלונן, שבהן מובא תיאור מפורט של האירוע, כמתואר בכתב האישום; הודעת הנאשם, הכוללת תיאור של עיקרי עובדות האירוע, לרבות עובדת הגעתו עם הסכין, בעוד לדבריו, מטרתו הייתה לרצוח את המתלונן, אך הוסיף, כי בסופו של דבר לא רצה לרצוח אותו כי גם בעבר לא רצח; תמונות של הנזקים שנגרמו למקום, לרבות של התפילין והירקות שנזרקו ותמונה של הסכין; תיעוד הדיווח למוקד המשטרה הנזכר בכתב האישום, הודעת המדווח והודעה של גבאי בית הכנסת.

באת כוח המאשימה הפנתה גם אל הראיות אשר לטענתה, מבססות את העובדה שהחבלה בנאשם, היא בגדר חבלה חמורה, בהיות הפגיעות עשויות לפגוע בבריאות הנחבל או להישאר לתמיד. לעניין זה הפנתה אל הראיות הבאות: התמונות המשקפות את הכוויות של המתלונן ואת פציעתו ברגלו; המסמכים הרפואיים; הודעה שנגבתה מהרופא שטיפל במתלונן, המתאר את הפציעה, את הטיפול שניתן לו ואת הטיפול שיזדקק לו בהמשך (כמתואר בכתב האישום).

בהתאם לראיות האמורות טענה המאשימה, כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת מעשי העבירות שבהן הואשם הנאשם. שכן, על-פי הפסיקה, שאליה הפנתה (ע"פ 129/9 מצרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 694 (1987); תפ"ח (מחוזי י-ם) 18562-03-20 מדינת ישראל נ' אנדריאנוב (6.8.2020)), אין צורך בראיות אשר יבססו את היסוד הנפשי של העבירות שבהן הואשם הנאשם, אלא נדרשות ראיות רק לשם ביסוס היסוד העובדתי. עוד הוסיפה, כי שפיכת מים רותחים לעבר פניו של המתלונן, משקפת את המעשה ואת סוג העבירה. לטענתה, בנסיבות אלו יש כדי להצביע על היסוד העובדתי של עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, שבה הואשם הנאשם (לפי סעיף 329(א)(1) בחוק).

עוד הוסיפה באת-כוח המאשימה, כי יש לקבוע שמשך תקופת צו האשפוז, הוא התקופה המרבית של העונש הקבוע לצד העבירה אשר בעשייתה הואשם הנאשם, ואשר העובדה שעשה את היסוד הפיזי שלה הוכח בראיות לכאורה (ת"פ (מחוזי י-ם) 68969-03-19 מדינת ישראל נ' חביליו (6.5.2019); ת"פ (מחוזי תל אביב) 13546-08-15 מדינת ישראל נ' פלוני (24.9.2015)).

10.בא-כוח הנאשם טען, כי על בית המשפט לעיין בתיק החקירה ולבחון את שאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת מעשיי העבירות שנטען כי הנאשם עבר, ולפיכך ביקש להימנע מנקיטת עמדה פוזיטיבית בעניין זה. עם זאת הוסיף, כי אין לקבוע כי יש בראיות המצויות בחומר החקירה, כדי לבסס את העבירה של חבלה בכוונה מחמירה (על פי סעיף 329(א)(1) בחוק). לטענתו, היסוד הנפשי של עבירה זו כולל כוונה מיוחדת, בעוד שלא ניתן לומר כי נאשם אשר לא היה אחראי למעשיו, גיבש כוונה מיוחדת, הדרושה לשם הרשעה בעבירה זו.

עוד טען, כי אף לא ניתן לומר כי המעשה שלגביו ישנן ראיות לכאורה, עולה לכדי מעשה של חבלה בכוונה מחמירה. לטענתו, אמנם הנאשם הגיע לבית הכנסת עם סכין, אולם ספק אם ניתן לומר כי ישנן ראיות לכאורה, לכך שהשתמש בסכין. מהראיות הקיימות עולה כי הנאשם השתמש בסכין רק לאחר שהמתלונן התגונן מפניו תוך תקיפתו באמצעות הסטנדר ובתגובה לכך, הוציא הנאשם את הסכין. בא-כוח הנאשם טען, כי הראיות הקיימות לכל היותר עשויות לבסס מעשה עבירה שחומרתו פחותה, כגון עבירת תקיפה או עבירת פציעה, אך לא עבירה המצויה ברף הגבוה של העבירות שעניינן פגיעה בגוף. לפיכך, אף את משך תוקפו של צו האשפוז יש לקצוב לתקופה מצומצמת בהרבה מזו הקבועה לצד העבירה שבה הואשם הנאשם. בהקשר זה טען עוד, כי אף יש לשקול את חומרת הפציעה אשר לטענתו, מבלי להמעיט מחומרתה, מדובר בפציעה יחסית קלה ולכן גם המעשה הפיזי שעשה הנאשם, מגבש עבירה קלה באופן משמעותי מזו שבה הואשם.

דיון והכרעה

הוראות החוק הרלוונטיות

11.סעיף 170 בחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי בנסיבות שבהן נמצא כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, יורה בית המשפט על הפסקת ההליכים המשפטיים נגדו.

על-פי סעיף 15(א) בחוק טיפול בחולי נפש, אם נאשם הועמד לדין פלילי ובית המשפט סבור על-פי ראיות שהובאו לפניו, "כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי".

סעיף 15(א1) בחוק זה מוסיף וקובע, כי "לא ייתן בית משפט צו לפי סעיף קטן (א) אלא אם כן נוכח כי יש ראיות לכאורה כי הנאשם עשה את מעשה העבירה שבו הואשם בכתב האישום או שעשה מעשה עבירה אחר המבוסס על אותן עובדות או על עובדות דומות לעובדות שבכתב האישום"

על פי סעיף 15(ד1) בחוק טיפול בחולי נפש, תקופת האשפוז המרבית תקבע בהתאם לסעיף העבירה אשר לגביו קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה (זולת מקרים חריגים ומטעמים מיוחדים שיירשמו, שבהם כאמור בסעיף 15(ד1)(2)(א), נמצא כי העבירה נעברה בנסיבות מקלות במיוחד).

מהוראות אלו עולה אם כן, כי רק לאחר שנקבע כי ישנן ראיות לכאורה לכך שהנאשם עשה את מעשיי העבירות שבהן הואשם בכתב האישום, כמתחייב מהוראת סעיף 15(א1), רשאי בית המשפט להורות על מתן צו אשפוז לתקופה המרבית. משך תקופת תוקפו של צו האשפוז ייקבע כאמור, על-פי העונש המרבי הקבוע לאותן עבירות. אם יימצא כי ישנן ראיות לכאורה לכך שהנאשם עשה מספר עבירות, כי אז משך צו האשפוז ייקבע לפי תקופת המאסר הממושכת ביותר מבין תקופות המאסר הקבועות לכל העבירות (סעיף 15(ד1)(2)(א)).

12.בחינת קיומן של ראיות לכאורה לכך שהנאשם "עשה את מעשה העבירה", נעשית רק בעניין

היסוד הפיזי של העבירה, אך לא בעניין היסוד הנפשי. שכן, "כאשר מדובר בנאשם חולה נפש, אין מקום לבחון את שאלת מחשבתו הפלילית, מאחר שאין ליחס לו אשם והוא אינו יכול לגבש מחשבה פלילית" (ע"פ 3083/17 פלוני נ' מדינת ישראל (14.8.2018), כב' השופט א' שהם, פסקאות 23-22). בעניין עוצמת הראיות נקבע, כי זו נבחנת באותה מידה שבה נבחנת עוצמת הראיות לעניין מעצר עד תום ההליכים (ע"פ 8721/15 פלוני נ' מדינת ישראל (2.1.2018), כב' השופט י' אלרון פסקה 44. ראו עוד בעניין סוגיות אלו בתפ"ח (מחוזי מרכז) 23919-08-19 מדינת ישראל נ' פלוני (27.1.2020), כב' השופט ע' קובו פסקאות 10-6).

בחינת קיומן של ראיות לכאורה

13.בהתאם לכל האמור, נבחנו הראיות בתיק החקירה, אשר הוגש לעיוני. ניתן לסכם בתמצית ולומר, כי תיאור עיקרי עובדות האירוע נושא האישום, הובא בשתי הודעותיו של המתלונן (הראשונה מיום 6.7.2020 והשנייה מיום 7.7.2020). בשתיהן תיאר בין השאר, כי ישב בבית הכנסת בעת שהנאשם חזר לבית הכנסת, נכנס עם שתי כוסות מלאות במים רותחים ושפך אותן על פניו של המתלונן ועל גופו. בתגובה לכך, היכה המתלונן, קלות, את הנאשם באמצעות הסטנדר והשניים נפלו על הרצפה. אז הבחין המתלונן בנאשם אוחז בידו בסכין. המתלונן בעט בנאשם כדי למנוע מהנאשם לדקור אותו, אך הוא הצליח לדקור את המתלונן ברגלו.

אף גרסת הנאשם (בהודעתו מיום 6.7.2020), תואמת בעיקרה, את תיאורו של המתלונן בהודעותיו. הנאשם עצמו אישר שהגיע לבית הכנסת לתקוף את המתלונן, בעוד שברשותו הסכין.

14.בעניין היקף הפציעה של המתלונן, הוגשו תמונות ומסמכים רפואיים וכן נמסרה הודעתו של הרופא מבית החולים שערי צדק, אשר טיפל במתלונן. בהודעתו (מיום 8.7.2020), פירט את היקף הכוויות ואת דרגת חומרתן, וכן את הטיפול שניתן למתלונן ואת הטיפול שיוסיף לקבל. בין השאר אמר, הכוויה היא כאמור בכתב האישום, בדרגה 2, "שלא מערבת את כל עובי העור מבחינת עומק", כי בשלב זה לא ניתן לדעת אם יישארו צלקות, מאחר שבדרך כלל כוויות מסוג זה אינן מותירות צלקות, אך באותו שלב עדיין לא ניתן היה לדעת אם יישארו צלקות. עוד הסביר, כי הטיפול שניתן למתלונן צמצם את האפשרות שיתפתח זיהום וזירז את משך ההחלמה.

15.בעניין הנזקים שגרם הנאשם לבית הכנסת ולרכוש, לרבות לחלון בית הכנסת, לתפילין, לספרים ולירקות שפיזר, צורפו תמונות. כן הוגשו הודעותיהם של גבאי בית הכנסת ושל האדם הגר במקום, שגם היה מי שהזמין את המשטרה. מכל אלו עולה תמונה, כמתואר בכתב האישום.

מעשה העבירה לנוכח הראיות לכאורה

16.אין מחלוקת על כך שישנן ראיות לכאורה לעניין מעשה העבירה של החזקת סכין ולעניין מעשה העבירה של היזקים מיוחדים. המחלוקת היא כאמור, רק בשאלה אם ישנן ראיות לכאורה לכך שהמעשים שעשה הנאשם הם בגדר המעשה הפיזי של עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. מאחר שזו אף העבירה שהעונש הקבוע בצדה הוא הממושך ביותר (עשרים שנות מאסר) מבין תקופות המאסר הקבועות לכל העבירות שבהן הואשם הנאשם, תקופת האשפוז אף נקבעת על-פי העונש הקבוע לצדה (סעיף 15(ד1)(2)(ב) בחוק לטיפול בחולי נפש).

17.היסוד העובדתי של עבירת חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(1) בחוק העונשין), הוא, "העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה... (1) פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה שלא כדין".

בא-כוח הנאשם טען כאמור, כי על-פי הראיות, יש לקבוע כי התקיים היסוד העובדתי של עבירה קלה יותר. בכלל זה, עבירה של חבלה חמורה (סעיף 333), פציעה (סעיף 334), או אף עבירת תקיפה (סעיף 379 או סעיף 380).

היסוד העובדתי בסעיף 333 הוא "החובל בחברו חבלה חמורה שלא כדין"; היסוד העובדתי של עבירת פציעה לפי סעיף 334 הוא "הפוצע חברו שלא כדין"; היסוד העובדתי של סעיף 335 שעניינו חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות הוא שמעשה העבירה לפי סעיף 333 או סעיף 334 נעשה "כשהעבריין נושא נשק חם או קר".

18.ההבדל העיקרי בין העבירות הנזכרות הוא בעיקר ביסוד הנפשי. היסוד הנפשי בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329), היא כוונה להטיל באדם נכות או מום (לפי סעיף 329), בעוד שהיסוד הנפשי בעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות (סעיף 333 או סעיף 334 בצירוף סעיף 335), הוא מחשבה פלילית ללא צורך בכוונה. אולם כפי שכבר נאמר, אם נקבע כי הנאשם הוא חולה נפש, נבחנת רק השאלה אם ישנן ראיות לכאורה לכך שעשה את מעשה העבירה. היסוד הנפשי אינו נבחן, אלא נבחן רק היסוד הפיזי. לפיכך יש לבחון אם המעשה שנעשה מתאים מטבעו לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה או שמתאים לעבירת אלימות קלה יותר.

בחינת הפסיקה במקרים שבהם נאשמים הורשעו לאחר שמיעת ראיות בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, שממנה ניתן ללמוד על מאפייניה העובדתיים של עבירה זו, מצביעה על כך שבדרך כלל דובר במצב שבו הנאשם הגיע אל מקום תקיפת הקורבן, בעודו מצויד באמצעי התקיפה שבו השתמש. כך בין אם מדובר בשימוש בנשק חם או בשימוש בנשק קר, כמו סכין או מכשיר חד אחר, שנועד לתקיפה ולחבלה. כך למשל, בעניין ע"פ 5184/14 פלוני נ' מדינת ישראל (3.8.2016) (כב' השופט א' שהם, פסקה 29) דובר במי שהצטייד בנשק חם; בע"פ 517/19 אבו עאמר נ' מדינת ישראל (6.7.2020) (כב' השופט ד' מינץ פסקה 37), הנאשמים הצטיידו בנשק וירו לעבר רגלי הקורבן, ומכך נלמדה העבירה, לאחר שנקבע כי "מי שיורה לעבר אדם אחר יכול וצריך לצפות כאפשרות קרובה לוודאי, כי פעולתו תגרום לחבלה חמורה באותו אדם"; בע"פ 5775/14 אבו נג'מה נ' מדינת ישראל (15.6.2015) (כב' השופטת ד' ברק ארז פסקה 35), דובר בנאשם שהצטייד בסכין או בשבר בקבוק חד, שבאמצעותו תקף את הקורבן.

19.שאלה נוספת שיש לבחון נוגעת להיקף החבלה. בסעיף 34כד בחוק העונשין (סעיף ההגדרות), מוגדרים שלושה סוגי חבלות, לפי שלוש דרגות חומרה. הקלה ביניהם היא, "חבלה", שהגדרתה היא "מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים", החמורה היא "חבלה מסוכנת", שהגדרתה היא "חבלה שיש בה סכנת נפשות" ובתווך, ה"חבלה החמורה", שזו הגדרתה:

"'חבלה חמורה' – חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים".

"פצע" הוגדר, "חתך או דקירה המבתרים או בוקעים כל קרום חיצוני של הגוף, ולעניין זה קרום חיצוני הוא כל קרום שאפשר לנגוע בו בלי לבתר או לבקוע כל קרום".

20.אופן קביעת דרגת הפגיעה לעניין היסוד העובדתי, נקבע על-פי התרשמות בית המשפט ממכלול הראיות, וכי לשם כך לא נדרשות חוות דעת מומחים (ע"פ 10357/06 אבו דיב נ' מדינת ישראל (6.8.2007)‏, כבוד השופט ע' פוגלמן, פסקה 32 (להלן – עניין אבו דיב); ע"פ 4267/09 עזאזמי נ' מדינת ישראל (09.11.2009)‏, כבוד השופטת א' חיות, פסקה 11 (להלן – עניין עזאזמי)).

בענייננו נראה, כי הכוויות שנגרמו למתלונן הן בגדר "חבלה חמורה", בהיותן בגדר פגיעה בעור ("באחד הקרומים"), כפי שאף נקבע לעניין כוויות שאינן חמורות ולעניין שפשופים בעור (עניין אבו דיב, שם). עוד נקבע, כי גם פגיעה שאינה פגיעה קשה בבריאות או בנוחות, עשויה בנסיבות של פגיעה מהסוג הנדון לבוא בגדר פגיעה חמורה (עניין אבו דיב, שם; ‏עניין עזאזמי, שם). יתכן כי כוויות שדרגתן אינה חמורה, עשויות בנסיבות מסוימות לענות אף על הגדרת פציעה בלבד. אולם דומה כי בעת קביעת דרגת החבלה יש לתת משקל אף למיקום הכוויות בגוף, מאחר שאינן דומות כוויות בפנים, העלולות להותיר צלקת, לכוויות במקום אחר בגוף ובייחוד אם זהו מקום שהוא לרוב נסתר. מטעם זה נראה כי לא ניתן לומר שהכוויות שהסב הנאשם למתלונן הן בגדר פציעה בלבד, אלא כי מדובר בחבלה חמורה.

21.לנוכח מעשה העבירה, נראה אפוא, כי העבירה שנעברה, על-פי אופייה, אינה חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(1)), אלא מעשה עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1)), שהיסוד הפיזי שלה הוא "החובל בחברו שלא כדין... כשהעבריין נושא נשק חם או קר".

בענייננו דובר בשפיכת מים רותחים על פניו ועל גופו של המתלונן. אף מים רותחים עשויים להיות בגדר "נשק קר", כפי שנקבע לעניין זה: "אמור מעתה, כל כלי או מכשיר (מחוץ לנשק חם) העלול להמית או לחבול הוא בחזקת נשק קר, בין אם יוצר לצורך כך, כמו פגיון, ובין אם לא יוצר לצורך כך, אבל מחזיקו הועיד אותו למטרה המזיקה, ולכן נשא אותו בשעת מעשה. כזה כן זה עלול להשחית, ולעניין הסכנה הנשקפת לציבור מנשיאתם בידי העבריין, אין נפקא מינה בין השניים" (ע"פ 187/76‏ ‏ מדינת ישראל נ' אברהם אסרף, פ"ד פ''ד לא(1) 150 (1976), כבוד הנשיא י' זוסמן, עמ' 153-152 (פסקה 5)). מכאן, שאף מים רותחים עונים להגדרת "נשק קר", בהיותם "מכשיר" העלול לחבול, לאחר ש"מחזיקו הועיד אותו למטרה המזיקה, ולכן נשא אותו בשעת מעשה".

22.לבסוף נעיר, כי מקובלת עליי טענת בא-כוח הנאשם, כי לשם קביעת העבירה שנעברה, אין מקום לראות בשימוש שעשה הנאשם בסכין חלק ממעשה העבירה. מהראיות עולה, כי למרות הצטיידות הנאשם בסכין, השימוש שנעשה בסכין היה כמעין התגוננות מצד הנאשם מפני הסטנדר שהמתלונן השליך לעברו, בתגובה לכך שהנאשם שפך עליו את המים הרותחים.

לעומת זאת, נראה כי לא ניתן לומר שמעשה העבירה הוא תקיפה בלבד (לפי סעיף 379 בחוק), ואף לא תקיפה הגורמת חבלה ממשית (לפי סעיף 380). תקיפה היא "המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית" (סעיף 378). שפיכת מים רותחים על פניו של אדם ועל גופו, אינה "רק" תקיפה.

סיכום

23.סיכום הדברים הוא כלהלן:

א.בהתאם למסקנותיה של חוות הדעה הפסיכיאטרית מטעם הפסיכיאטר המחוזי ובהתאם לסעיף 170 בחוק סדר הדין הפלילי, ההליכים נגד הנאשם מופסקים.

ב.בחינת הראיות מעלה, כי כאמור בסעיף 15(א1) לחוק לטיפול בחולי נפש, ישנן ראיות לכאורה לכך שהנאשם "עשה מעשה עבירה אחר" מזה שבו הואשם, "המבוסס על אותן עובדות או על עובדות דומות לעבודות שבכתב האישום".

כאמור לעיל, נמצא כי ישנן ראיות לכאורה לכך שהנאשם עשה את מעשה העבירות הבאות: חבלה חמורה בנסיבות חמורות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א) בחוק העונשין, שעונשה 14 שנות מאסר; החזקת סכין, לפי סעיף 186(א) בחוק, שעונשה חמש שנות מאסר; עבירה של היזקים מיוחדים, לפי סעיף 453(ב)(2) בחוק, שעונשה ארבע שנות מאסר.

ג.בהתאם לסעיף 15(ד1) בחוק טיפול בחולי נפש, הנאשם יאושפז בבית חולים לחולי נפש, לתקופה מרבית של 14 שנים, החל ממועד תחילת אשפוזו בקשר לחקירתו בעניין האירוע נושא האישום.

מזכירות בית המשפט תעביר את פסק הדין אל הפסיכיאטר המחוזי.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך ארבעים וחמישה יום.

ניתנה היום, ג' במרחשוון התשפ"א, 21 באוקטובר 2020, במעמד הצדדים כמפורט בפרוטוקול מהיום.