ד' נ' ס'

לפניי תביעת התובעת לפינוי מושכר, שהוגשה לפי פרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי.

בפתח הדברים יצויין, כי הצדדים האריכו בדברים – הן בכתבי הטענות, הן בתצהירים והן בדיון עצמו ובסיכומים. בסופו של יום אני סבורה, כי חלק בלתי מבוטל מטענות הצדדים והמחלוקות העובדתיות ביניהם אינו נחוץ להכרעה, ולפיכך, מתוך שאיפה לקיים את מצוות התקנות לנמק את פסק הדין באופן תמציתי – אתייחס להלן רק לעובדות והטענות הנחוצות לענייננו.

התובעת והנתבעת 1 הן גיסות, והן יכונו להלן בשמותיהן הפרטיים: י. וש., בהתאמה. ש. הייתה נשואה למר י. ס. ז"ל (להלן: ע. ז"ל), שהיה אחיה של י., והלך לבית עולמו בשנת 2012 לאחר מחלה.

אימם של ע. ז"ל וי. תבדל"א (להלן: ה.) הייתה בעלים, בין היתר, של חנות ברח' xxx בנתניה, שבה הפעיל ע., במשך עשרות שנים, חנות לציוד דיג וצלילה, אשר הייתה קרובה לליבו והייתה למעשה מפעל חייו (להלן החנות או המושכר). ש. טענה, כי ה. התחייבה בעבר להעביר את החנות לבעלות ע. ז"ל, ולאחר מכן לה או לבנותיה, אך לצורך הכרעה בדיון אין צורך להידרש בהרחבה לטענות אלו.

אין חולק, כי ביום 26.9.2013 נחתם בין ה. לבין ש., הסכם שכירות, במסגרתו השכירה ה. את החנות לש., תמורת דמי שכירות של 1 ₪ לחודש. בהסכם השכירות נקבע, כי תקופת השכירות תעמוד על 10 שנים, ולש. ניתנה האופציה להאריכה לעשר שנים נוספות. עוד נקבע, כי הזכות בהתאם להסכם השכירות לא תעבור בירושה לבנותיה של ש. (נכדותיה של ה.), וכי ככל שחס וחלילה תלך ש. לעולמה בתוך תקופת הסכם השכירות, יפקע ההסכם והזכויות בחנות יחזרו למשכירה, היא ה..

במשך עשרות שנות פעילותה של החנות בתקופת חייו של ע. ז"ל, סייעה ש. לע. בן זוגה בניהול החנות ועבדה בה לצידו. עם זאת, בשנה האחרונה לחייו, כוחו של ע. לא עמד לו עוד לנהל את החנות במחלתו, והוא שכר עובד שיסייע לו בכך. באותה תקופה אף חדלה ש. להגיע לחנות, ובני הזוג עברו להתגורר בסמוך לבנותיהן בבית חשמונאי. מכיוון שש. אינה בעלת רישיון נהיגה, היא מיעטה להגיע לחנות. לפי עדותה של ש., אשר לא נסתרה, אותו עובד (מורן) הוא אף זה שניהל עבור ש. את החנות בשנים הראשונות לאחר מותו של ע. ז"ל, לפני ואחרי החתימה על הסכם השכירות בין ה. לבינה (אשר נחתם כשנה לאחר מותו של ע. ז"ל).

ש. העידה, כי ניהול החנות ע"י אותו עובד לא בוצע כהלכה, ובשלב מסויים הגיעה לתובנה כי העסק (למצער בניהולו של אותו עובד), אינו רווחי, כי אין בידיה לנהלו בעצמה, וכי אין מנוס מסגירת העסק, והיא פעלה להזדכות על הסחורה הקיימת בו מול הספקים, מכירת המלאי הקיים לצורך כיסוי החובות וחיסול העסק.

בשלב זה (כנראה בסביבות המחצית הראשונה של חודש אפריל 2016 פנו אל ש. הנתבעים 2-4 והציעו לשכור ממנה את החנות, לשם הפעלת העסק, אשר ימשיך לשאת את שמו של ע. ז"ל ובכך אף לשמר את מורשתו.

ש. הייתה מעוניינת בכך, ופנתה – באמצעות בא כוחה עו"ד ו. – אל ה. בבקשה שתיתן את הסכמתה להשכרת הנכס בשכירות משנה לנתבעים 2-4. ה. הפנתה את עו"ד ו. לבתה – י., התובעת – אשר הביעה בשם שתיהן התנגדות נחרצת להשכרת הנכס בשכירות משנה לנתבעים 2-4. י. נימקה את ההתנגדות בנימוק שהחנות הושכרה לש. בדמי שכירות סמליים, על מנת לשמר את מפעל חייו של ע. ז"ל, בעוד שהעברת החנות לידיים זרות של מי שהיו מתחרים שלו, מבזה ומשפילה את שמו הטוב.

בהמשך התנהל דין ודברים בין ב"כ הצדדים (עו"ד ו. בשם ש. ועו"ד ב.נ. בשם ה. וי.), כאשר עו"ד ו. הודיע בשם ש. כי מאחר והסירוב להשכרת החנות בשכירות משנה מבוסס על טעמים בלתי סבירים, ולפיכך חופשייה ש. להשכיר את החנות לנתבעים 2-4 אף ללא הסכמת ה.; בעוד עו"ד ב.נ. הודיע, בשם ה., כי היא עומדת על כך שש. אינה רשאית להשכיר את החנות בשכירות משנה, כי הדבר מהווה הפרה של חוזה השכירות, וכי ה. שומרת לעצמה את הזכות לבטל את הסכם השכירות ו/או לטעון להפרתו ו/או להגיש תביעה לפינוי מושכר, ככל שהמצב לא יושב לקדמותו בתוך 7 ימים.

תכתובת זו התנהלה מראשית חודש מאי 2016, כאשר ביני וביני, ביום 5.5.2016, נחתם הסכם שכירות משנה בין ש. לבין הנתבעים 2-4.

ביום 18.11.2016 נחתם בין ה. לבין בתה, י., הסכם להעברה ללא תמורה של החנות, ובהמשך נרשמה החנות במרשם המקרקעין על שמה של י..

בחודש יולי 2020 הגישה י. תביעה זו, כאמור, כתביעה לפינוי מושכר לפי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין.

דיון והכרעה

בפתח הדברים אציין, כי מצאתי טעם רב בטענות הנתבעים בסיכומיהם, כי דין התביעה לדחייה על הסף, משעה שהתובעת כלל לא הוכיח כי היא זכאית לתבוע את פינוי המושכר.

במה דברים אמורים? התובעת אמנם רשומה כבעלת החנות במרשם המקרקעין, אולם, עיון בהסכם ההעברה ללא תמורה שבמסגרתו העבירה ה. את החנות לי. (שיכונה להלן: הסכם המתנה), אשר צורף לראשונה במעמד דיון ההוכחות לאחר התעקשות ב"כ הנתבעים - מעלה, כי במסגרת הסכם זה, התנתה ה. כי הזכות להשכיר את החנות ולהנות מפירותיה כל ימי חייה נשמרת לה, וכן הותנה כי י. לא תהיה רשאית לבצע שום עסקה בחנות, לרבות לא להשכירה או לתת לאחרים רשות שימוש בה – ללא אישורה של ה. מראש ובכתב, כל עוד ה. בחיים.

על אף האמור, אף כי אין חולק כי ה. עודנה בחיים, ולא נטען לפניי כי אינה כשירה לביצוע פעולות אלו ואחרות – הוגשה תביעה זו ע"י י. בלבד, ולא ע"י ה., ולא זו בלבד שלא נטען כי ההליך ננקט על דעתה או בהסכמתה, אלא שי. אף העידה, כי אימה לא הייתה מעוניינת להיגרר לבתי משפט בגילה (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 30-33).

מכל מקום, דין התביעה להידחות גם לגופה, וזאת גם אם אניח כי הזכויות בחנות עברו לי. ללא שום סייג, וכי היא בעלת עילת התביעה ורשאית לתבוע אף ללא הסכמתה של ה..

כעולה מן המובא לעיל, למעשה לא הייתה מחלוקת כי בין ה. לש. נחתם הסכם שכירות, לתקופה של 10 שנים, עם אופציה ל -10 שנים נוספות.

משהעבירה ה. את הבעלות בדירה לי., באה י. בנעלי ה. כמשכירה מכוח הסכם השכירות, והיא כמובן מחוייבת בהוראותיו.

בניגוד לטענתה של י., הסכם השכירות אינו קובע, ולו ברמז, כי תנאי להמשך השכירות הוא כי ש. תמשיך להפעיל את החנות בעצמה, ואף אינו מתנה איזה שימוש ייעשה בחנות. מן העדויות שעלו לפניי עלה, כי קדם לחתימה על הסכם השכירות משא ומתן שארך כשלושה חודשים במסגרתו הוחלפו מספר טיוטות. עיון בכל הטיוטות מעלה, כי מעולם לא עלתה דרישה או בקשה מצידה של ה., להתנות את הסכם השכירות בתנאי כלשהו הקשור לשימוש בחנות. עוד יש להוסיף, כי מבין הצדדים שנטלו חלק במשא ומתן שקדם להסכם השכירות – ה. ועו"ד ב.נ. מזה, וש. (בעזרת בתה ) ועו"ד ו. מזה – העידו לפניי הן ש. הן והן עו"ד ו., אשר העידו כי ברקע דרישת ה. לחתימה על הסכם שכירות, עמדה עצתו של רואה החשבון שלה לצורך הצגתו לרשויות המס; וכי עניין השימוש בחנות להמשך מורשתו של ע. ז"ל לא עמד כלל על הפרק.

התובעת לא הגישה תצהיר מטעם אמה, ה., ולא זימנה אותה לעדות (ולמען הסר ספק אבהיר, כי אף שגילה של ה. מתקדם, לא נטען לפניי, ולו ברמז, כי היא אינה צלולה או אינה כשירה להעיד, אלא ההיפך הוא הנכון, מעדותה של י. עלה כי אמה בהחלט פעילה ובא כוחה אף טען בסיכומיו כי בדעת י. לפנות אליה לאחר הפינוי ולקבל את הסכמתה להשכיר את החנות לאחר, כמתחייב מהסכם המתנה). כן אף לא זומן עו"ד ב.נ.. במצב דברים זה, ובהינתן גם שהתובעת ויתרה על חקירתה הנגדית של , והרחיבה בחקירתם הנגדית של ש. ועו"ד ו. אך לא שאלה דבר וחצי דבר בעניין זה – הרי שגרסתם של עדי הנתבעים בעניין זה לא נסתרה.

עוד יש לציין, ואף זאת בניגוד לנטען ע"י ב"כ התובעת בכתב התביעה ובסיכומים – כי הסכם השכירות אינו אוסר על השכרת החנות בשכירות משנה, אלא שאינו מתייחס כלל לאפשרות זו. במכתבו לעו"ד ויסימברג, טען עו"ד נפלא כי ה. לא העלתה כלל את האפשרות כי ש. תשכיר את החנות בשכירות משנה, ולפיכך לא הוזכר הדבר בהסכם (סעיף 11 למכתב מיום 4.7.2016).

הנה כי כן, ההסכם בין הצדדים שותק בסוגייה זו, וזאת משהעניין לא הועלה במהלך המשא ומתן. בנסיבות אלו, שתי דרכים אפשריות לפרשנות ההסכם ו/או השלמתו, ושתיהן מובילות - להשקפתי וכפי שאפרט מייד - לאותה תוצאה לפיה ש. הייתה רשאית להשכיר את החנות בשכירות משנה, וי. לא הייתה רשאית למנוע זאת ממנה בנסיבות העניין.

הדרך הראשונה היא פרשנות ההסכם בהתאם לאומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973), וזאת בהינתן כי לשונו של ההסכם אינה מלמדת עליו מפורשות.

בכל הנוגע לאומד דעתם של הצדדים ביחס להסכם השכירות, הראיות שהובאו (ולא הובאו) לפניי מטעם הצדדים, תומכות באופן ברור בטענתה של ש., כי אומד דעתם של הצדדים היה כי ש. לא תהיה מוגבלת בשימוש שתוכל לעשות בחנות, ובפרט כי לא ייאסר עליה להשכירה בשכירות משנה.

כך, כפי שכבר ציינתי לעיל, העידו הן , הן ש. והן עו"ד ו., ועדויותיהם לא נסתרו, כי הנושא לא הועלה ע"י ה. במהלך המשא ומתן וכלל לא הוזכר מטעמה ולו ברמז, אף שהעירה והעבירה תיקונים בעניינים אחרים. אין חולק, כי י. לא נטלה חלק בדין ודברים שקדם לחתימה על הסכם השכירות כך שלא יכלה להעיד דבר על כך מידיעה אישית (ראו גם בעדותה, עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 23), ואי הבאתה של אימה לעדות פועלת לחובתה.

בהקשר זה יודגש, כי י. חזרה והדגישה כי הסיבה היחידה שבעטייה הסכימה ה. להשכיר את החנות לש. בשכירות סמלית, הייתה אך ורק על מנת לשמר את מורשתו של ע. ז"ל. עם זאת, באופן תמוה, לא היה זכר ולא היה כל ביטוי לכוונה זו, אשר הייתה לטענת י. כה משמעותית עבור ה. ("הסיבה היחידה"), לא בהסכם ולא בדין ודברים שקדמו לחתימתו. לא זו בלבד, אלא ש גם העידה, כי שוחחה עם ה. לקראת ההחלטה על סגירת החנות, וכי השימוש שייעשה בחנות והשאלה אם חנותו של ע. ז"ל תמשיך להתקיים, לא עניינו את ה. כלל (ראו, למשל, סעיפים 21-22 לתצהירה). משלא נחקרה על תצהירה, ומשלא זומנה ה. לעדות – דברים אלו לא נסתרו.

יתר על כן, הכוונה שלא להגביל את ש. באופן השימוש בחנות, המתיישבת עם גרסתה של ש. – לפיה תכלית הסכם השכירות והסיבה שבגינה נאותה ה. להשכיר לה את החנות בסכום סמלי, הייתה על מנת שהחנות תשמש לפרנסתה עד סוף ימיה, כפי שהבטיחה ה. לבנה ע. ז"ל לפני מותו - עולה בקנה אחד גם עם הוראות אחרות בהסכם ועם מכלול נסיבות העניין.

כך, למשל, בניגוד לטענתה של י. כי הסיבה היחידה שבעטייה הסכימה ה. להשכיר את החנות לש., הייתה אך ורק על מנת שש. עצמה תנהל את החנות ותמשיך לקיים בחנות את המורשת ומפעל החיים של ע. ז"ל - ש. העידה, ועדותה לא נסתרה, כי כבר בעת החתימה על הסכם השכירות, כבר לא הפעילה את החנות וכמעט שלא פקדה אותה מזה כשנתיים (בשנה האחרונה לחייו של ע. ז"ל ובשנה שחלפה בין מותו לחתימת הסכם השכירות), והדבר היה ידוע לה., כמו גם העובדה שש. מבוגרת וסובלת מבעיות בריאותיות, מתגוררת בבית חשמונאי ואינה נוהגת, כך שהטענה שה. הסתמכה על כך שש. תמשיך להפעיל את החנות (הממוקמת בנתניה) - קורסת מאליה.

על כך יש להוסיף, כי במסגרת הסכם השכירות התנו הצדדים במפורש, כי אם חס וחלילה תלך ש. לעולמה בתוך תקופת ההסכם – תוחזר החנות לה., ולא תעבור בירושה לבנותיה של ש.. דברים אלו מתיישבים יותר עם תכלית ההסכם לפי גרסתה של ש. (כי החנות תשמש לפרנסתה עד סוף ימיה ולא מעבר לכך) מאשר עם הטענה שמטרת הסכם השכירות הייתה להגן על מורשתו של ע. ז"ל – אז היה טעם והיגיון דווקא להמשיך ולהעביר את החנות גם לבנותיו של ע., ולגייס גם את הדור הבא לשמר את המסורת.

מכל הטעמים הללו, אני סבורה, כי פירוש ההסכם בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים מעלה, למצער במאזן ההסתברויות, כי לא הייתה כוונה להגביל את ש. באפשרות להשכיר את החנות בשכירות משנה.

גם פנייה להשלמת החוזה ממקורות נורמטיביים קיימים (בהעדר נוהג בין הצדדים – ראו סעיף 26 לחוק החוזים), מובילה, בענייננו, לאותה תוצאה. במה דברים אמורים?

סעיף 22 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א – 1971, (החל, בהתאם לסעיף 2(ג) לאותו חוק, בהעדר כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם) קובע כדלקמן:

(א)השוכר אינו רשאי להעביר לאחר את הזכות להחזיק ולהשתמש במושכר וכן את חיוביו האחרים על פי חוזה השכירות או להשכיר את המושכר בשכירות משנה, אלא בהסכמת המשכיר; אולם אם לא הסכים המשכיר לעסקה מטעמים בלתי סבירים או התנה את הסכמתו בתנאים בלתי סבירים, יהיה –

(1)בשכירות מקרקעין – רשאי השוכר לעשות את העסקה בלי הסכמתו של המשכיר;

...

עינינו הרואות, אפוא, כי בהתאם לחוק זה, הכלל הוא שהשוכר אינו רשאי להשכיר את המושכר בשכירות משנה, אלא בהסכמת המשכיר. ואולם, אם לא הסכים המשכיר לעסקה מטעמים בלתי סבירים, רשאי השוכר להתקשר בה גם בלי הסכמת המשכיר.

אף בעניין הטעמים שעמדו בבסיס סירובה של י. להשכרת החנות בשכירות משנה לנתבעים 2-4 אני סבורה כי הוכח במאזן ההסתברויות כי בבסיס הסירוב עמדו טעמים בלתי סבירים.

ראשית, אני דוחה את גרסתה של י., כי הטעם שעמד בבסיס הסירוב (ראשית של ה. ובהמשך שלה) היה הרצון לשמר את מורשתו של ע. ז"ל. מעבר לכך שכמפורט לעיל הדברים נסתרו בעדויות ש., ועו"ד ו., הרי שבעדותה לפניי הודתה י. בפה מלא, כי היא מבקשת להחזיר לעצמה את השליטה בחנות, שכן זו נחוצה לה לצרכי פרנסה, כי לא החליטה מה תעשה בחנות ואם בכלל תמשיך לנהל בה את עסקו של ע. ז"ל וכי סביר להניח שאם יהיו מעוניינים בכך, תסכים להמשיך להשכיר את החנות לנתבעים 2-4 ובלבד שדמי השכירות ישולמו אליה (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 27 עד עמ' 4 ש' 14). דברים אלו, עומדים בסתירה לטענתה כי כל שאיפתה היא לשמר את זכרו של ע. ז"ל, וכי מטרה זו מסוכלת ע"י השכרת החנות בשכירות משנה לנתבעים 2-4.

על כך יש להוסיף, כי מן העדויות שנשמעו לפניי, עלה באופן ברור, כי מי שמעוניינים יותר מכל לשמר את מורשתו של ע. ז"ל – ואף פעלו בפועל למטרה זו – הם הנתבעים והם בלבד. כך, גם היום, ארבע וחצי שנים לאחר חתימת הסכם שכירות המשנה, עדיין נושאת החנות את שמו של ע. ז"ל, באותו אופן כמעט כפי שהיה בחייו (ראו נספחי 3 לכתב ההגנה).

כך, גם לא נמצא כל בסיס לטענות י., כי החנות הושכרה למי שהיו "מתחרים קשים" של ע. (גרסתם של הנתבעים לפיה פתחו הנתבעים 2-4 את החנות שהפעילו קודם לכן לאחר מותו של ע. ז"ל – לא נסתרה), ואף טענתה (במכתבה לעו"ד ו. מיום 2.5.2016 המפרט את טע. הסירוב) כאילו ע. "לא העריך [אותם] ולא בטח בהם (אני מתנסחת בעדינות ובזהירות)" אינה אלא השמצה לשמה, שאינה מבוססת על דבר.

לא ניתן להימלט מן הרושם, כי לאחר מותו של ע. ז"ל, ולאחר שאימה העבירה את החנות לבעלותה, ניסתה י. למצוא דרך מילוט מהסכם השכירות אשר הקנה לגיסתה (שיחסיה עימה היו גרועים) זכות להחזיק בחנות לפרנסתה עד סוף ימיה. זאת, אף כי אימה ניסתה, כפי הנראה, במסגרת הסכם המתנה, לשמר לעצמה (לה.) את הזכות למנוע זאת ממנה (מי.).

לא למותר להזכיר, כי ה. ידעה על הסכם שכירות המשנה כבר עם חתימתו בתחילת חודש מאי 2016 ובא כוחה דאז הבהיר, כי אם לא תחזור בה ש. מכוונתה, תפעל ה. לביטול ההסכם ופינוי החנות. ואולם, היא בחרה שלא לעשות כן, וי. היא זו, שבחלוף למעלה מארבע שנים, עשתה זאת, כאמור, כנראה שלא על דעתה.

ועוד לא למותר להוסיף, כי ממילא, אי פעולתה של ה. לביטול הסכם השכירות בתוך פרק זמן סביר מיום שנודע לה על ההפרה הנטענת (וחרף הצהרות בא כוחה), מלמד כי השלימה עם הפרה נטענת זו ועם השכרת החנות בשכירות משנה לנתבעים 2-4.

לאור האמור, אני סבורה כי הוכח במאזן ההסתברויות, כי בבסיס סירובה של י. להשכרת החנות לנתבעים 2-4 בשכירות המשנה עומד רצונה לנכס לעצמה את דמי השכירות ולא דאגתה להמשך מורשתו של ע. ז"ל.

בנסיבות אלו, כשמטרת הסירוב אינה אלא לסכל את קיומו של הסכם השכירות, אליו היא מחוייבת למשך 20 שנה מיום חתימתו, או עד יום מותה של ש. – אני סבורה כי יש לקבוע כי הסירוב נובע מטעמים בלתי סבירים, ויתרה מכך הוא אף נעשה בחוסר תום לב.

העולה מן המקובץ, כי ש. הייתה רשאית להשכיר את החנות בשכירות משנה לנתבעים 2-4 אף ללא הסכמת ה. ו/או י., ולפיכך דין תביעת הפינוי – המבוססת אך ורק על הטענה כי ה. לא הייתה רשאית לעשות כן – להידחות.

לאור התוצאה אליה הגעתי, איני מוצאת צורך לדון ביתר טענות הצדדים, והן נדחות.

סוף דבר

התביעה נדחית.

אשר לסוגיית ההוצאות, אני סבורה כי אין מנוס מחיוב התובעת בהוצאות ממשיות. התובעת הגישה תביעתה בהליך מזורז לפי פרק ט"ז לתקנות, וזאת על אף שההפרה הנטענת התרחשה והתגלתה כבר כארבע וחצי שנים קודם לכן, והחנות הועברה לבעלותה כארבע שנים קודם להגשת התביעה. חרף זאת, הוגשה התביעה בסדר דין המאפיין הליך בהול, תוך שהתובעת עומדת על קוצו של יוד, מתנגדת למתן ארכות ודחיות, אף כי היא עצמה לא הקפידה בהמצאת כתב התביעה לנתבעים (ראו, למשל, החלטה מיום 23.8.20). התנהלות דווקנית זו המשיכה גם עובר לדיון ההוכחות ובמהלכו.

בהתחשב באמור מצאתי לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, ז' חשוון תשפ"א, 25 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.