ח"נ נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים

לפניי תביעת התובע לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מתאונת דרכים. עיקר המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלת גובה הפיצוי שהתובע זכאי לו בגין התאונה, ובכך יעסוק פסק הדין.

רקע ומהלך הדיון

1. לטענת התובע, ביום 13.10.2011 הוא נפגע כתוצאה מתאונת דרכים שארעה במהלך עבודתו כגנן בשירות מעסיקתו עיריית מעלות תרשיחא. על פי הנטען בכתב התביעה, בזמן שעסק בטיפול בגדר חיה שמצויה באי תנועה בתחומי העיר, רכב שעט במהירות, נסע צמוד לגדר החיה, פגע בשלט שהוצב במקום והשלט פגע ברגלו בעוצמה רבה. התובע טען כי הרכב נמלט מהמקום ופרטיו לא ידועים לו, לכן הגיש את תביעתו נגד הנתבעת, קרנית – הקרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים. לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה נגרמו לו נזקי גוף שבגינם הוא זכאי לפיצוי מהנתבעת.

    

2. בכתב ההגנה שהגישה, הכחישה הנתבעת את הנטען בכתב התביעה. הכחשתה של הנתבעת משתרעת על עצם אירוע התאונה, נסיבות התרחשותה ואחריותה בדין לפצות את התובע. כמו כן היא חולקת על טענות התובע לגבי הנזקים להם הוא טוען, ועל הקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי ומגבלותיו הנטענות לבין התאונה. בסיכומיה זנחה הנתבעת את טענותיה בקשר לאחריותה לפצות את התובע בגין התאונה וטענה לגובה הנזק בלבד.

    

3. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן תצהיר מטעם זוגתו ואביו. ביום 18.10.2020 התקיימה ישיבה שבה נחקרו המצהירים, ובישיבה שהתקיימה ביום 29.11.2020, סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.

    

    

    

   דיון והכרעה

    

4. לאחר שראיות הצדדים הונחו לפניי והאזנתי לסיכומי הטענות, הגעתי למסקנה שיש לקבל את התביעה ולפסוק לתובע פיצוי, שעל שיעורו נעמוד בהמשך.

    

5. עצם אירוע התאונה ואחריות הנתבעת. בסיכומיה לא חלקה הנתבעת עוד על התרחשות התאונה ועל אחריותה לפצות את התובע בגין נזקיו וטענותיה התמצו במישור גובה הנזק בלבד. עם זאת, יצוין בקצרה כי הראיות שהונחו לפניי מלמדות כי התאונה התרחשה כנטען על ידי התובע וכי הנתבעת אחראית לפצותו בגין נזקיו. בתצהירו תיאר התובע בפירוט את נסיבות התרחשות התאונה, וציין בין היתר כי בזמן שעבד עם עובד נוסף בשירות עירית מעלות תרשיחא וטיפל בגדר חיה שמצויה על אי הפרדה, הגיע רכב שנסע במהירות ופגע בשלט שהוצב על ידי מנהל העבודה שעליו נכתב "עבודות בכביש". התובע תיאר עוד כי השלט "עף" ופגע ברגלו, כמו גם פגוש הרכב שניתק מהרכב. התובע הבהיר כי הרכב המשיך בנסיעה ונס מן המקום ועל כן פרטי הרכב והנהג אינם ידועים לו. התובע נחקר בבית המשפט לגבי התרחשות התאונה, אך לא היה בחקירתו כדי לקעקע את טענתו בדבר עצם התרחשות התאונה ונסיבותיה (עמ' 5 לפרו'; כל ההפניות הן לפרוטוקול אלא אם צוין אחרת). אמנם, בכתב התביעה לא טען התובע כי גם הפגוש פגע בו – עובדה אותה ציין בתצהיר ובעדותו, אך הזכיר את התנתקות הפגוש מהרכב (סעיף 5 לכתב התביעה). מכל מקום, אינני רואה בפרט זה משום נתון שיש בו כדי להוליך לדחיית גרסת התובע. כך הדברים גם ביחס לפרט הנוסף שמסר כי הרכב שפגע בו, ערך כנראה תחרות עם רכב אחר.

    

   אמנם, התובע לא זימן לעדות את חברו לעבודה שנכח בזמן התאונה, אולם, גם לו הנתבעת עמדה על טענותיה בעניין החבות, בנסיבות המקרה לא הייתי מייחס למחדל זה משקל מכריע. בנקודה זו יצוין כי בסיכומיו טען התובע, כי אחד מעמיתו שנכח במקום נפגע כתוצאה מהתאונה וכי הנתבעת פיצתה אותו בגין נזקיו (עמ' 15 ש' 11) והנתבעת לא חלקה על טענה זו בסיכומיה.

    

   זאת ועוד, ממקום התאונה הובהל התובע לבית חולים ובתיעוד שנופק מבית החולים נרשם כי "לדבריו נפגע משלט שנדחף לעבר ע"י רכב בזמן עבודתו...". כידוע, דברי נפגע שתועדו במסמכים רפואיים שנערכו סמוך לאחר התאונה, נושאים משקל ראייתי (ע"א 8388/99 הסנה נ' בן-ארי, פ"ד נו(4) 689, 700-699 (2002); ת"א (מחוזי י-ם) 3064/01 להב נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 20.2.2016); ת"א (שלום קריות) 44663-07-14 פלוני נ' עיריית נהריה (פורסם בנבו, 2.4.2017)).

    

   הנתבעת זנחה בסיכומיה את כפירתה בחבות ובאחריותה לפצות את התובע, וכפי שפורט, גם לו הייתי נדרש לשאלות אלו, הייתי מקבל את טענותיו של התובע. מכאן נעבור לדון בגובה הנזק.

    

   גובה הנזק

    

   נתונים וקביעות לצורך חישוב ראשי הנזק השונים

    

6. כללי: התובע יליד 15.12.1980, ביום התאונה היה כבן 31, וכיום כבן 40. התובע נשוי ולו שתי בנות. התובע סיים תשע שנות לימוד בלבד ואין לו הכשרה מקצועית או פורמאלית כלשהי.

    

7. הפגיעה והטיפול הרפואי: לאחר התאונה הובהל התובע לבית החולים לגליל המערבי בנהריה, שם אושפז עד ליום 19.10.2011. בסיכום האשפוז צוין כי לתובע נגרם שבר סגור בחלק אמצעי מרוחק של הטיביה הימנית. במהלך אשפוזו, עבר התובע ניתוח לשחזור סגור ולקיבוע השבר על ידי מסמר תוך לשדי. התובע שוחרר עם המלצות להמשך טיפול ומעקב רפואי, והמשיך במעקב רפואי בבית החולים וכן בקופת חולים.

    

   במהלך הטיפול הרפואי שהתובע קיבל בגין הפגיעה ברגל תועד מצבו הרפואי. בין היתר נרשם כי התובע סובל מכאבים ברגל וכי התובע מתקשה בעמידה ממושכת ומאמץ פיזי (ראו מסמכים מהתאריכים 2.12.2013, 20.5.2016, 15.7.2016). במסמך רפואי מיום 29.11.2016 צוין כי השבר התאחה היטב אך התובע עדיין סובל מכאבים בקדמת הברך. באותו מסמך צוין כי "הבעיה מוכרת וההמלצה היא בדר"כ להוציא את המסמר. ניתוח מעין זה מביא לשיפור בחלק משמעותי של המטופלים". במסמך רפואי נוסף מיום 21.8.2017 – צוין כי קיימות תלונות על כאבים במיוחד במאמצים פיזיים וקיימת הגבלה בכיפוף. במסמך מיום 7.12.2018 שנערך על ידי קופת חולים צוין "צליעה על רגל ימין, מוגבל בתנועות של ברך ימין וקרסול ימין, כאבים [ב]מישוש מעל ראשי ברגים נעילה". באותו מסמך צוין כי "בשלב זה לא מומלץ על ניתוח הוצאות קיבוע פנימי", למרות שקיים רישום באותו מסמך לפיו במרפאת חוץ בבית חולים נהריה הומלץ על ניתוח להוצאות הקיבוע. במסמך מבית חולים נהריה מיום 3.1.2019 נרשם כי לא בטוח שהוצאות הברגים תביא לשיפור משמעותי, אך משזה רצון החולה ניתן לבצע ניתוח בהרדמה מקומית. מהנתונים שהוצגו לפניי עולה כי התובע לא עבר ניתוח כלשהו.

    

   יצוין כי התובע נבדק על ידי מומחה ברפואה תעסוקתית. במסמך מיום 22.10.2012 צוין כי התובע "לא מסוגל בשלב הזה לחזור לעבודתו בתור גנן או בעבודה שדורשת הרמת או העברת משאות כבדים והליכה או עמידה ממושכת". יצוין כי במסמך זה לא צוין כי המגבלה היא תוצאה של הפגיעה ברגל דווקא.

    

   לשלמות התמונה יצוין כי נוסף לפגיעה ברגל, סבל התובע מכאבים בגב. בניגוד לנטען על ידי התובע, כאבים אלו לא קשורים לפגיעתו בתאונה (זאת מתוקף קביעת המוסד לביטוח לאומי לגבי הנכות שכאמור מחייבת לצורך הליך זה, ובהעדר ראיה אחרת מלבד אמירתו של התובע עצמו בתצהירו, ראו לדוגמה סעיף 13). התובע אף ציין בתצהירו כי לפני התאונה סבל מפריצת דיסק ועבר ניתוח ולטענתו המוסד לביטוח לאומי קבע לו נכות בשיעור 10% (עמ' 6 ש' 23). במסמך שנערך ביום 29.8.2012 על ידי אורתופד, צוין כי התובע סובל מכאבי גב תחתון שמקרינים לרגל ימין. באותו מסמך לא צוין דבר לגבי הפגיעה ברגל. כך גם במסמך מיום 27.1.2013, 5.5.2013. במסמך מיום 12.8.2013 צוין כי "הנ"ל סובל מכאבי גב תחתון, עם החמרה במצבו בתקופה האחרונה עם פריצת דיסקים בחוליות תחתונות". יתרה מכך, ביום 22.7.2016 פנה התובע לבית חולים בתלונה על כאבים בגב תחתון עם "החמרה מאתמול לאחר שהרים משא כבד". בתעודת חדר מיון צוין כי קיימים בלטי דיסק בגב תחתון ואילו לגבי הטיביה צוין "שבר אוחה, ציר טוב". יצוין עוד כי התובע ציין בתצהירו (סעיף 9 ) כי בעבר הוא נפצע בתאונת עבודה, כשהיה כבן 20 עת עבד במפעל "זוגלובק".

    

   [הערה: המסמכים הרפואיים סומנו ת/1(א) ו- נ/1].

    

8. הטענות בעניין הניתוח (שלא בוצע) להוצאת הקיבוע והברגים. אינני מקבל את טענת הנתבעת כי יש לזקוף לחובת התובע את העובדה כי לא עבר ניתוח להוצאת הקיבוע של השבר והברגים. אמנם, ברובד העקרוני, על הניזוק מוטלת חובה להקטין את נזקיו, ולפיה עליו "לנקוט בכל הצעדים הסבירים להקטנת הנזק שנגרם לו עקב העוולה, והוא לא יהיה זכאי לפיצוי עקב נזק שיכול היה למנוע על-ידי נקיטת אמצעים כאלה" (ע"א 544/10 פלונית נ' עירית כפר קאסם (פורסם בנבו, 12.3.2013)). הפעולות בהן על הניזוק לנקוט לשם הקטנת נזקיו נבחנות באמות מידה גמישות בשל היות המזיק האחראי לסיטואציה שאליה נקלע הנפגע בעטיה של עוולתו (שם). ככל שהטענה להקטנת נזק נוגעת לאי קבלת טיפול רפואי "יש להתחשב במספר גורמים שיש בהם כדי להשפיע על סבירות התנהגותו של הניזוק. גורמים אלה הם בעיקר מידת הסיכון שבניתוח, מידת הכאב והסבל הכרוכים בו ומידת ההצלחה שניתן לצפות לה" (ראו בין היתר ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45 (1991)); פסיקת בית המשפט העליון קבעה כי בסוגיה זו יש מקום לשיקולים סובייקטיביים (ראו לדוגמה ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 777 (1982)). אלא שבמקרה הנוכחי, הנתבעת, שהנטל להוכיח כי התובע לא עמד בחובתו להקטין את נזקיו מוטל עליה, לא עמדה בנטל זה ולא הניחה תשתית ראייתית לגבי הניתוח וסיכויי הצלחתו. המסמכים הרפואיים מלמדים כי בין הרופאים המטפלים מחלוקת בנוגע ליעילותו של הניתוח ואחד הרופאים המטפלים אף כתב "בשלב זה לא מומלץ על ניתוח הוצאות קיבע פנימי (מסמך רפואי מיום 7.12.2018), ואף הובעה הדעה שהוצאת הברגים לא תועיל (מסמך מיום 3.1.2019; וראו התייחסות התובע בעדותו עמ' 8 ש' 7 ואילך). זאת ועוד, הנתבעת לא הביאה ראיות לגבי הסבל הכרוך בניתוח וכן לגבי מפת הסיכונים, לרבות סיכויי הצלחת הניתוח אל מול הסיכונים שבו. נזכיר עוד כי בהחלטה לא לעבור טיפול רפואי – לא כל שכן ניתוח – יש מקום לשקול שיקולים סובייקטיביים גרידא (ראו עדות התובע, עמ' 7 ש' 17 ואילך). יצוין עוד כי נושא סוגיית הניתוח עמדה בפני הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (ראו נ/2), אך הוועדה לא קבעה כי מצבו של התובע עשוי להיות מוטב בניתוח כזה או אחר וקבעה לתובע נכות לצמיתות (ראו לעניין זה תקנה 21 לתקנות הנכות).

    

9. נתוני המוסד לביטוח לאומי: התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: מל"ל) כתאונה עבודה, ולאור הכרה זו הוגשה תביעה לקביעת דרגת נכות ולתובע נקבעו נכויות. מהמסמכים שהונחו לפניי עולה כי ביום 6.12.2012 קבעה ועדה רפואית לעררים נכויות זמניות אלו: 100% מיום 21.12.2011 עד 31.3.2012 ו- 20% מיום 1.4.2012 ועד 31.5.2012. ועדה זו קבעה כי לתובע לא נותרה נכות לצמיתות כתוצאה מהתאונה.

    

   בעקבות הליכי "החמרת מצב", התכנסה ועדה רפואית ביום 6.2.2017 שקבעה כי לא חלה החמרה במצבו של התובע. ואולם, ועדה רפואית לעררים קבעה כי חלה החמרה במצבו והוסיפה וקבעה כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור של 10% לפי פריט 35(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: תקנות הנכות), בגין הגבלה תפקודית קלה, וזאת החל מיום 10.1.2017 (ראו נ/2).

    

   יודגש כי עיון בדוחות הוועדות הרפואיות ובפרט דוח הוועדה שבמסגרתו נקבעה הנכות (מיום 8.2.2018, במכלול נ/1), מלמד כי הנכות שנקבעה היא בגין הפגיעה ברגל בלבד.

    

   אין חולק כי קביעת הנכות הצמיתה על ידי ועדה רפואית של מל"ל מחייבת לצורך הליך זה משום שהיא קביעה "על פי דין" במובן סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק פלת"ד). הואיל והמקרה הנוכחי מעורר מספר סוגיות בדבר היקף תחולת הקביעה על פי הדין, מן הראוי להעיר מספר הערות בעניין זה. ראשית, הקביעה "על פי דין" שמחייבת בהליך לפי חוק פלת"ד היא הקביעה בדבר הנכות הרפואית והכוונה היא לנכות צמיתה (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק סדרי הדין וחישוב הפיצויים 731 (מהדורה רביעית 2012) (להלן: ריבלין)). שנית, קביעת המל"ל מחייבת "על כל גלגוליה והשינויים שיחולו בה" (ריבלין, 733-732). במקרה שלפנינו תחילה נקבע כי לתובע לא נותרה נכות, אולם בעקבות הליכי "החמרת מצב" נקבעה לתובע נכות שמחייבת בהליך זה. שלישית, הקביעה על פי דין מחייבת גם לעניין הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכות (רע"א 5608/90 קורנהיל חברה לביטוח בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מו(2) 107 (1992)). רביעית, לרוב, לצד שיעור הנכות הרפואית, במיוחד כאשר הוא נקבע על ידי ועדה של המל"ל, הנכות נקבעת החל ממועד מסוים. לעמדתי, קביעה זו, היא חלק בלתי נפרד מ"הקביעה על פי דין" במובן סעיף 6ב לחוק פלת"ד. קביעה זו מבטאת את תחילתו של השלב בו מצבו הרפואי של הנפגע מתייצב (ראו תקנה 20 לתקנות הנכות). לצד זאת, יוער כי אין מניעה כי במקרים מסוימים נתוני המל"ל שאינם בגדר "קביעה על פי דין", ישמשו ראיות כיתר הראיות. עוד יוער כי ככל שקיימת הפניה בפסק הדין לנתונים של מל"ל שאינם בבחינת "קביעה על פי דין", הנתונים מובאים לשלמות התמונה.

    

   כאמור, הנכות שנקבעה לתובע הייתה לאחר הליכי "החמרת מצב" בהם נקט. הליכים אלו מוסדרים בסימן ג' לפרק השני של תקנות הנכות ומוגדרים שם כ"דיון מחדש". תקנה 36א(א) לתקנות הנכות קובעת כי נפגע רשאי להגיש בקשה לדיון מחדש בדרגת נכותו, בחלוף ששה חודשים מאז שנקבעה לאחרונה דרגת הנכות, ובלבד שרופא שהוסמך לצורך הליך זה אישר בכתב כי "הפגימה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות הוחמרה או כי נתגלתה פגימה חדשה". תקנה 37א' לתקנות הנכות קובעת כי לא תיקבע דרגת נכות מחדש "בעד התקופה שלפני מועד הגשת הבקשה לקביעת דרגת נכות מחדש", אלא במקרים מיוחדים שצוינו בתקנה.

    

10. הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות: הנכות הרפואית שנקבעה לתובע היא בתחום האורתופדי בגין הפגיעה ברגל בלבד ומבטאת הגבלה תפקודית קלה. אין צורך לחזור על מושכלות יסוד. כידוע, שיעור הנכות הרפואית אינו מבטא בהכרח את מידת המגבלה התפקודית. עם זאת, הנכות הרפואית מהווה מדד מרכזי לקביעת שיעור הנכות התפקודית (ע"א 32/50 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 1572 (1962); ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)). לצורך קביעתה של הנכות התפקודית יש להתחשב במכלול שיקולים "שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה" (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם בנבו, 11.1.2015)). כן יש לתת את הדעת ל"מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי" (עניין 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פסקה 8 (פורסם בנבו, 25.7.2010) (להלן: עניין שלמייב)).

     

    בנסיבות המקרה שלפנינו, יש להעריך את הנכות התפקודית בהתאמה לשיעור הנכות הרפואית. ראשית, יש לתת את הדעת לגילו של התובע: התובע יליד 1980 כיום כבן 40 שנים. שנית, מדובר בנכות רפואית באיבר מרכזי של הגוף, והגבלה בו משפיעה על התפקוד בפעילות היומיומית, לא כל שכן, על תפקוד התובע בעבודתו. שלישית, יש לשקול את השפעת הנכות על עיסוקו של התובע. כפי שיובהר בהמשך, עיסוקו של התובע כולל מאמץ פיזי ובשים לב להשכלתו ולהיסטוריה התעסוקתית, חלופות התעסוקה שעומדות לפניו כוללות בעיקר עבודה שדורשת מאמץ פיזי. יצוין כי הוועדה הרפואית לעררים שדנה בעניינו של התובע, לא מצאה להפעיל את "תקנה 15". בהקשר לקשיים התפקודיים של התובע אינני מקבל את הדברים המובאים בתצהירי אביו ואשתו של התובע, שכוללים הגזמה ולא תואמים את הנתונים האובייקטיביים העולים מהמסמכים הרפואיים. לאור הנתונים שהוצגו לעיל, אני סבור שיש להעמיד את הנכות התפקודית באופן התואם את הנכות הרפואית – 10%, ואת הגריעה בכושר השכר גם כן בהתאמה לנתון זה (השוו: עניין שלמייב; ע"א 4919/09 עיסא נ' בר (פורסם בנבו, 14.6.2011)).

     

11. תעסוקה ונתוני שכר לפני התאונה: לאחר שחרור משירות סדיר בצה"ל בשנת 2002, התובע גויס לשירות קבע כגשש וזאת למשך שנה בלבד עד שנת 2003 (ראו: תדפיס שצורף לאסופת המסמכים ת/1א; ת/4; עמ' 6 ש' 9) כשלושה וחצי חודשים לפני התאונה (7/2011) החל התובע לעבוד כגנן בעירית מעלות תרשיחא. התובע צירף שלושה תלושי שכר לפני התאונה, כולל חודש התאונה. ממוצע שכרו של התובע עובר לתאונה, מסתכם בסך של 5,100 ₪, משוערך להיום 5,260 ₪ (נתון זה תואם את נתוני השכר הרבע שנתי של מל"ל – ראו נ/2). מנתוני המל"ל עולה כי בין השנים 2003 ועד 2011 עבד התובע באופן מקוטע ולא רציף אצל מעסיקים שונים. כך לדוגמה בין השנים 2003 ועד לתאונה (2011) עבד התובע כ- 60 חודשים אצל תשעה מעסיקים. אינני מקבל את טענת התובע כי לפני התאונה רשויות צה"ל יצרו עמו קשר והציעו לו לחזור לשירות קבע. זאת, משום שלא הוצגה כל ראיה בעניין זה. היה על התובע להציג ראיות בעניין זה ולא לפטור את עצמו באמירה כי "הפרטים המלאים נמצאים בטח בתיק האישי שלי בצה"ל" (סעיף 4 לתצהיר התובע).

     

12. תעסוקה ונתוני שכר לאחר התאונה: לאחר התאונה התובע לא שב לעבודה בעיריית מעלות תרשיחא, מקום בו החל לעבוד מספר חודשים לפני התאונה. על פי הנתונים שהוצגו במהלך שמיעת הראיות, התובע לא עבד כלל עד לשנת 2020 – משך כתשע שנים. בחודש אפריל 2020 החל התובע לעבוד בעבודות גינון, ושכרו הסתכם בסך 6,218 ₪ (ראו תלושים שסומנו ת/1(ב'); תלוש חודש מאי 2020 הוא תלוש השכר היחיד שמשקף עבודה בחודש מלא).

     

    אינני מקבל את טענת התובע כי משך מספר שנים לא מצא מקום עבודה שבו יכול היה להשתלב חרף הפגיעה כתוצאה מהתאונה, ובמיוחד לאחר שמצבו התייצב. תצהיר התובע כלל טיעון כללי, ללא פירוט לגבי הניסיונות אשר נעשו על ידו להשתלב במקום עבודה (ראו סעיף 21 לתצהיר, וכן עמ' 9 ש' 9 ואילך). במהלך עדותו בבית המשפט הזכיר התובע ניסיון להשתלב לעבוד עם קבלן גינון שהוא שכן שלו, וכן כי נעשה על ידו לפני שלוש שנים ניסיון להשתלב בחזרה בעבודה בעירית מעלות תרשיחא, ניסיון שלא צלח. אולם, לא הובאו נתונים מספקים לגבי ניסיונות אלו וכן ראיות שמלמדות על כך שכישלון הניסיון להשתלב בעבודה היה תולדה של הפגיעה ברגל דווקא . זאת ועוד, אינני מקבל את טענת התובע כי יש לזקוף את הפסד ההכנסה, בשיעור מלא, במשך התקופה למן יום התאונה ועד להיום, לתאונה. בחישוב ההפסדים בתקופה זו יש להיצמד לנתונים אובייקטיביים הקשורים לנכותו התפקודית של התובע, ולא לטענותיו הסובייקטיביות. נזכיר כי נכותו התפקודית של התובע היא בשיעור 10%, נכות שמאפשרת לו להשתלב בעבודה – והראיה שלאחרונה הוא השתלב במקום עבודה. כמו כן, לצד פגיעתו בתאונה סובל התובע מבעיות רפואיות נוספות, שאינן קשורות לתאונה ואשר לפי דבריו של התובע עצמו פוגעים בתפקודו (סעיף 16 לתצהיר).

     

    לצד קביעתי זו, אין לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי בתקופה האמורה התובע עבד אך לא דיווח על הכנסותיו, שכן אין לפניי ראיות שתומכות בתרחיש זה, לא כל שכן, ראיות מוגברות בשים לב למשמעות הטענה הנטענת על ידי הנתבעת. הנתבעת מבקשת ללמוד בין היתר מהמסמך שצורף לתצהיר שנערך על ידי רשויות צה"ל, שבו צוין תחת "עבודה" – "קבלן גינון". במסמך זה צוין "תאריך עדכון שפ"א: 28.7.2015". אינני סבור כי על בסיס מסמך זה, שלא ברור מתי נרשם ומה פשר הרשום בו, ניתן להסיק כי התובע עובד כקבלן גינון. ייתכן כי בניגוד לנטען על ידי הנתבעת כי הרישום מעיד על כך שהתובע עבד כקבלן גינון, הכוונה היא כי הוא עובד אצל "קבלן גינון", דבר שמתיישב עם העובדה כי בעבר עבד התובע אצל קבלני גינון. כך גם לגבי הרישום בפרוטוקול הוועדה הרפואית אליו הפנתה הנתבעת.

     

    חישוב הנזק

     

13. נזק לא ממוני – בשים לב לשיעור הנכות הרפואית, ימי האשפוז וגיל התובע, הפיצוי המגיע לתובע מסתכם בסך 21,931 ₪.

     

14. הפסד שכר לעבר – נקודת המוצא לגבי ראש נזק זה, כי עסקינן בנזק מיוחד שטעון הוכחה הן לעצם קיומו והן שיעורו (ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשווק בע"מ, פ"ד ל(3) 281, 285 (1976); ע"א 355/80 אניסימוב נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 809 (1981); ע"א 444/94 אורות ייצוא אומנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא(5) 241, 255 (1997)).

     

    כפי שהוער מקודם, קשה להלום את טענת התובע כי יש לפצות אותו בגין הפסד שכר מלא מאז התאונה ועד להשתלבותו בעבודה באמצע חודש אפריל 2020. גם אם התובע לא עבד בפועל בתקופה זו, עובדה זו לבדה לא די בה כדי להוכיח שהוא לא יכול היה לעבוד משך תקופה זו בכל עבודה שהיא. זאת ועוד, קיים פער בין טענותיו של התובע כי הוא לא היה מסוגל לעבודה בכל עבודה שהיא, לבין הנתונים האובייקטיבים שהונחו לפניי. נתונים אלו מלמדים כי בחלק מן התקופה אכן התובע לא היה מסוגל לעבוד, אך לא ניתן לומר כך לגבי כל התקופה, שנמשכת כתשע שנים. החישוב ייעשה אפוא לפי התקופות והפירוט הבא:

     

    תקופה ראשונה: לאחר התאונה היה התובע נתון בתקופת אי כושר מוחלט למשך שלושה חודשים, זאת על פי תעודות רפואיות. מהמסמכים הרפואיים שצורפו עולה כי התובע המשיך לסבול מכאבים ומגבלות גם לאחר תקופה זו. להערכתי – הערכה שמבוססת על המסמכים הרפואיים – תקופת זו נמשכה עד לחודש מרץ 2012. יצוין בהקשר זה כי ועדה רפואית של המל"ל קבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% עד ליום 31.3.2012 ונראה כי קביעה זו עומדת ביחס סביר למסמכים הרפואיים הגולמיים שצורפו על ידי התובע. תקופה זו נפרשת על פני חמישה חודשים וחצי. לפיכך הפסד השכר בגין תקפה זו – 28,930 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה ועד היום – 31,738 ₪.

     

    תקופה שניה: במרוצת הימים הלך מצבו של התובע והשתפר באופן הדרגתי, עד שהתייצב. להערכתי תקופה זו שבמהלכה מצבו של התובע הלך והשתפר נמשכה עד מחצית שנת 2012. יצוין כי המל"ל קבע לתובע נכות זמנית בשיעור של 20% עד סוף חודש מאי 2012 ו – 10% עד ליום 1.6.2012. מדובר בהערכה של נכות רפואית, ובמקרה של התובע, שעובד עבודת כפיים, מגבלתו בתקופה זו רבה יותר בשים לב לכך שמדובר בתקופת החלמה שסמוכה מאוד לתאונה ונדרש לתובע זמן להשתלב בעבודה. לפיכך, אני מעריך את הפגיעה בכושר ההשתכרות בתקופה זו, בשיעור של 50%. המדובר בתקופה של 2 חודשים. הפסד השכר בגין תקופה זו – 5,260 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה – 5,743 ₪.

     

    תקופה שלישית: הוועדה הרפואית קבעה כי לתובע לא נותרה נכות לצמיתות החל מיום 1.6.2012. כאמור, קביעה זו היא קביעה על פי דין שמחייבת בהליך זה ולא הונחו לפניי ראיות שמצביעות על כך שחרף קביעה זו, יש לפצות את התובע בגין פגיעה בכושר ההשתכרות. קביעה זו, שלפיה לתובע לא נותרה נכות, הייתה תקפה החל מיום 1.6.2012 עד לסוף שנת 2016. נזכיר: אמנם לתובע נקבעה נכות בשיעור של 10% אולם קביעה זו הייתה בעקבות הליך של החמרת מצב שהתובע נקט. בהחלטת ועדת העררים מיום 8.2.2018, נקבע כי שיעור הנכות ייקבע החל ממועד החמרת המצב – 10.1.2017 (ראו במכלול נ/2). בתקופה זו – מחודש ינואר 2017 ועד תחילת עבודתו באפריל 2020 – זכאי התובע לפיצוי בשיעור של 10%. יש לערוך את החישוב לפי שכר ממוצע של 6,000 ₪, זאת מתוך הערכה כי שכרו של התובע היה עולה באופן הדרגתי לאחר שהיה צובר וותק במקום העבודה, ובשים לב לכך ששכרו היום, לאחר התאונה ועם המגבלה שהותירה התאונה, הוא כ- 6,200 ₪. המדובר בתקופה של 39 חודשים. הפיצוי המגיע הוא 23,400 ₪. בתוספת ריבית מאמצע התקופה – 23,887 ₪.

     

    סה"כ הפסד השכר לעבר – 61,368 ₪.

     

15. הפסד השתכרות לעתיד – בעת התאונה היה התובע כבן 30. כפי שפורט בפרק הקודם, התמונה העולה ממכלול הנתונים, היא כי התובע לא שמר על רצף תעסוקתי, לפני התאונה. כמו כן, אין לקבל את טענת התובע כי לא יכול היה לעבוד לאחר התאונה בעבודה כלשהי. לאחר התאונה השתלב התובע אצל מעביד בעבודות גינון ושכרו אצל מעסיק זה הוא – 6,218 ₪. גם אם ההתרשמות היא כי התובע לא שמר על רצף תעסוקתי, עדיין המדובר באדם צעיר שניתן להניח כי עם השנים שכרו היה עולה (השוו: ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' בורבה, פ"ד מ"ט(2) 257, 262 (1995)), מה גם שבשוק העבודה קיים ביקוש הולך וגובר לעובדי כפיים. לפיכך, החישוב לעתיד יהיה על בסיס שכר של 6,500 ₪.

     

    על בסיס הנחה זו ולאור הקביעה בדבר הנכות התפקודית, אני סבור כי הגריעה מכושרו של התובע היא בשיעור דומה לנכות התפקודית. בקובעי כך, נתתי את דעתי לאופי עיסוקו של התובע שדורש מאמץ פיזי; לעובדה כי הוא השתלב בעבודה שכוללת מאמץ פיזי; לקשיים שיכולים להיות לתובע בביצוע עבודתו; ולסיכון שיפלט לשוק העבודה ולקשיים שיכולים להיות בהשתלבותו בעבודה מחדש בשל פגיעתו. מצד שני, יש לקחת בחשבון כי ההיסטוריה התעסוקתית של התובע מלמדת כי לא היה רצף בתקופת ההעסקה והוא לא שמר על יציבות תעסוקתית. בנסיבות המקרה ולאור מכלול הנתונים, אני סבור כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות בסך 135,000 ₪ (יצוין כי חישוב אקטוארי מביא לתוצאה של 157,916 ₪ במעוגל; מקדם ההיוון – 232.23; בסיס שכר של 6,500 ₪; נכות תפקודית של 10%).

     

16. הפסד הפרשות המעביד לפנסיה – ראש נזק זה נגזר מהפסד השכר לעבר ולעתיד, לפי 12% ₪. הפיצוי בגין הפסד השכר לעבר ולעתיד הוא – 196,368 ₪. לדרך חישוב הפסדי פנסיה ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג (פורסם בנבו, 31.7.2014); ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (פורסם בנבו, 31.12.2013). מכאן שהפסדי הפנסיה מסתכמים בסך – 23,564 ₪.

     

17. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – התובע היה נתון באי כושר מוחלט למשך מספר חודשים ולאחר התאונה סבל מכאבים וממגבלות וקיבל טיפולים רפואיים וטיפולי פיזיותרפיה. כאמור, נכותו הרפואית של התובע עומדת על שיעור של כ- 10%. מיד לאחר התאונה נזקק התובע באופן מוגבל לעזרת משפחתו (ראו בעניין זה תצהיר אשת התובע ת/2 שגם אם הוא כולל הגזמה מסוימת סביר כי עזרה מסוימת כן ניתנה לתובע). בנוסף לכך יש לשקול את האפשרות כי עם נקוף הימים ובגיל מתקדם יותר, התובע יזדקק לעזרה מוגברת של בני משפחתו, שהיא מעבר לסיוע הרגיל ההדדי הרגיל הקיים בתוך משפחה נורמטיבית. לצד זאת, התובע סובל מבעיות רפואיות שאינן קשורות לתאונה. על רקע כל אלה, יש מקום לפסוק פיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה בסך של 20,000 ₪.

     

18. הוצאות לעבר ולעתיד – ברי כי הטענה להוצאות בעבר היא טענה לנזק מיוחד שטעון הוכחה, אך התובע לא הגיש ראיות כלשהן בנוגע להוצאות. עם זאת, לא ניתן להתעלם מההוצאות שהתובע הוציא לשם נסיעה לצורך קבלת טיפולים רפואיים ולרכישת תכשירים רפואיים – מעבר לאלו הממומנים על ידי קופת חולים ומל"ל. חלק מהוצאות אלו יצטרך התובע להוציא באופן מוגבר גם בעתיד במיוחד בגיל מתקדם יותר. בהינתן שיקולים אני רואה לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות לעבר ולעתיד בסכום של 10,000 ₪.

     

    סיכום

     

19. ריכוז ראשי הנזק:

     

    נזק לא ממוני21,931 ₪.

    הפסד שכר לעבר61,368 ₪.

    הפסד שכר לעתיד135,000 ₪.                               

    הפסד הפרשות המעביד לפנסיה23,564 ₪.

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד20,000 ₪. 

    הוצאות לעבר ולעתיד 10,000 ₪.

    סה"כ                   271,863 ₪.

     

20. הפיצוי מסתכם בסך של 271,863 ₪. מסכום זה יש לנכות את התשלומים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 30,983 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומם ועד למועד מתן פסק הדין, ובסה"כ – 32,985 ₪. הפיצוי הנקי המגיע לתובע מסתכם אפוא בסך של 238,878 ₪.

     

21. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 238,878 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 36,334 ₪ וכן הוצאות בסך 1,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, ט"ו כסלו תשפ"א, 01 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.