פלוני נ' רשות שדות התעופה ואח'

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת עבודה מיום 9.7.13 (להלן: "התאונה").

רקע וטענות הצדדים

1. התובע, יליד שנת 1981, עבד במועדים הרלוונטיים, כסבל במחלקת מיון ברשות שדות התעופה (להלן: "הנתבעת 1"). עבודתו כללה בין היתר פריקת כבודה מהמסוע והעמסתה על עגלות וקונטיינרים וכן פריקת כבודה מעגלות וקונטיינרים והעמסתה על המסועים.

2. לטענת התובע , ביום 9.7.2013 במהלך עבודתו בתעלת המיון, נדרש לפרוק מזוודות מקונטיינר ולהעבירן למסוע המטענים. לטענת התובע הוא נפגע במהלך עבודתו, שעה שהרים, מזוודה במשקל כבד וחריג של למעלה מ 25 ק"ג, אשר לא סומנה בסרט סימון מיוחד המצביע על משקל חריג וכבד והמזהיר את העובדים כי עסקינן בכבודה חריגה אשר להרמתה יש להתכונן בהתאם. במהלך ההרמה וההנפה של המזוודה, הרגיש התובע כאב עז בגבו ולא יכול היה להמשיך בעבודתו.

3. התובע פונה באופן מיידי לקבלת טיפול רפואי במקום עבודתו ולאחר מכן פונה לבית החולים אסף הרופא. התובע שהה באי כושר מלא עד ליום 20.8.13 ובתום תקופת אי הכושר שב לעבודתו אך התקשה בביצועה. ביום 4.9.14 פוטר מעבודתו. לטענת התובע לאחר שקיבל דמי אבטלה ולא הצליח להשתלב במעגל העבודה, נאלץ לעבור הסבה מקצועית ל"מנופאי" ובעקבות כך משתכר שכר נמוך באופן משמעותי מהשתכרותו בנתבעת 1.

4. התובע טוען כי נזקיו נגרמו מאחר שהנתבעת 1 הפרה את חובתה להעביר לו הדרכה נאותה בדבר הסיכונים להם הוא חשוף במקום עבודתו וההגנה מפניהם, לא סימנה בסרט "סימון מיוחד" את המזוודות ו/או הכבודה החריגה במשקלה, לא סיפקה בידיו ציוד הרמה ו/או ציוד מגן מתאים וכויו"ב. בכך, התרשלה הנתבעת לטענתו והפרה את הוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (נוסח חדש), הוראות תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) התשנ"ז-1997, הוראות חוק ארגון הפיקוח על העבודה תשי"ד-1954, ובייחוד את סעיף 8 ד', לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על בטיחות) תשנ"ו-1996 וסעיפים 4 ו- 10 וכן את הוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (תכנית בטיחות) תשמ"ד- 1984.

5. הנתבעות טוענות כי לא עלה בידי התובע להוכיח שהנתבעת 1 התרשלה. נטען כי התובע לא הציג גרסה עובדתית ברורה ועקבית באשר לנסיבות התאונה, לרבות נתונים אודות סוגה, גודלה ומשקלה של המזוודה שהרים לטענתו, בעת הפגיעה בגבו. התובע לא זימן עדים מטעמו לתמיכה בגרסתו ואין בידיו כל ראייה מסייעת להוכחת נסיבות התאונה. הנתבעת מוסיפה ומדגישה כי התובע, ככל עובד אחר במחלקת מיון כבודה, קיבל הדרכות בטיחות מתאימות. במסגרת זו, כך נטען, עבר התובע עם קליטתו לעבודה קורס קליטה שכולל בין היתר הרצאה בדבר נהלי עבודה והרצאה ממוקדת על ידי ממונה בטיחות וגהות בעבודה, כן הודרך התובע אחת לשנה באשר לאופן ביצוע העבודה לרבות הרמה נכונה. התובע, כך הודגש, אישר בחתימתו את קבלת ההדרכה וזאת מספר חודשים בלבד לפני התאונה. כן, טוענות הנתבעות כי הפעולה שביצע התובע במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1 – הרמת כבוּדה – היא פעולת סבּלות שגרתית ומקובלת במחלקת מיון כבוּדה, שעובדיה מבצעים באופן שוטף וקבוע במהלך משמרתם. בנסיבות אלה, כך נטען, לא יכלה הנתבעת 1 לצפות את קרות האירוע ולא ניתן היה לעשות דבר על מנת למונעו.

6. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") והחל מיום 21.8.2013 נקבעה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 19%.

    

   גדר המחלוקת

    

7. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות התאונה, קיומה של התרשלות מצד רשות שדות התעופה, אשמו התורם של התובע, נכותו והשפעת הפגיעה על תפקודו של התובע ועל שיעור נזקיו.

    

   הראיות

8. הצדדים הגישו ראיות. מטעם התובע הוגש תצהירו ותצהיר רעייתו, גב' ורוניקה ורשבסקי (במהלך דיוני ההוכחות ויתרה ב"כ הנתבעות על חקירת רעייתו של התובע). כן זומנו ע"י התובע לעדות מר אלי מדר , ראש אגף משכורות בנתבעת 1 (ביום 10.11.20 הודיע ב"כ התובע כי ויתר על עדותו) ומר דוחא עידן, ראש תחום עובדי הכפיים בוועד העובדים בנתבעת 1. כן העיד מטעם התובע מר מרדכי דהאן, נציג הוועד מאגף הניטול ברשות שדות התעופה.

9. הנתבעות הגישו תצהיר עדות ראשית של מר חיים ברן, גב' יעל לוינסון ומר אריה קדוש. במסגרת הראיות מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת רפואית של ד"ר גד ביאליק, דו"ח מרפאת נתבעת 1, חומר רפואי של התובע ודו"ח רציפות ביטוח של ביטוח לאומי. כן זומן המומחה מטעם בית המשפט ע"י הנתבעות לחקירה על חוות דעתו.

10. ביום 8.9.20 וביום 10.11.20 התקיימו דיוני ההוכחות בתיק וביום 12.11.20 סיכמו הצדדים בעל פה. לאחר הסיכומים ביקשו הצדדים שהות נוספת לבוא בדברים אולם ביום 2.12.20 הודיעו לבית המשפט כי המשא ומתן ביניהם לא צלח.

     

    נסיבות הארוע

11. התובע כאמור טען בכתב התביעה כי הרים מזוודה במשקל כבד וחריג של למעלה מ- 25 ק"ג אשר לא סומנה בסרט סימון מיוחד המצביע על משקל חריג וכבד.

12. בתצהיר עדות ראשית מטעם התובע טען התובע כי בעת הרמת מזוודה בעלת משקל חריג של כ-40 ק"ג שהייתה מצויה בקצה העגלה ואשר לא סומנה בסרט אזהרה זוהר, המזהיר כי מדובר במשקל חריג, חש בכאב עז בגב ובצוואר המלווים בנימול והקרנה לגפיים. לטענת התובע היה מדובר במשקל כבד וחריג אליו נלוו החום ולחץ העבודה העצום בשים לב לעומס הרב בשדה התעופה בחודשי הקיץ .

13. הנתבעות הכחישו בכתב ההגנה את נסיבות התרחשות התאונה. לטענתן גרסתו של התובע בכתב התביעה הינה גרסה כבושה, העומדת בניגוד מוחלט לגרסתו בזמן אמת במסגרת דו"ח תאונה/גיהות בעבודה מיום 9.7.13 (שנערך ביום התאונה) (סומן ת/4) בו נרשם מפורשות כי התובע לא הרים מטען כבד מעבר לשגרה (להלן: "דו"ח התאונה").

    מכל מקום טענו הנתבעות כי מדובר על מקרה בלתי צפוי , שלא היה ניתן למניעה מראש ומשכך אין להטיל בגינו חבות. לחילופין נטען כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור מכריע.

14. בתצהיר עדות ראשית של מר חיים ברן, אשר שימש במועד התאונה מנהל מחלקת מיון כבודה אצל הנתבעת 1, ציין כי פריקת הכבודה מהעגלה/מכולה למסוע מתבצעת באופן שהמסוע נמוך מהעגלה כך שאין צורך בהנפת הכבודה אלא בגרירתה/הורדתה אל המסוע.

    לטענתו תעלת המיון ממוזגת ועוברת בה רק כבודה פרטית אשר פריטיה אינם שוקלים מעבר למשקל של 20-23 ק"ג. כן נטען כי על פי דו"ח הארוע, טען התובע בזמן אמת כי לא הרים מטען כבד מעבר לשגרה. יתרה מכן התובע עבר ההדרכות הנדרשות לאורך שנות עבודתו.

15. בתצהירה של גב' יעל לוינסון, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה שימשה כאחראית מנהלה במחלקת מיון כבודה, ציינה כי התובע מסר לה כי סבל עוד קודם לארוע מכאבי גב וכי ציין בפניה כי לא היה מדובר במטען כבד מעבר לשגרה והיא תיעדה את האמור בחלק "מסקנות" בדו"ח התאונה. כן ציינה כי הינה אחראית על ריכוז הדרכות הבטיחות וכי פעם בשנה עובר כל עובד רענון הדרכת בטיחות כאשר התובע עבר רענון הדרכת בטיחות בחודש דצמבר 2012 (כשבעה חודשים לפני התאונה).

16. לאחר ששמעתי את העדויות בתיק ולאור הראיות שעמדו בפניי, מצאתי כי עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התאונה ובכלל זה הרמת מזוודה במשקל חריג (מעל ל- 23 ק"ג) והיעדר סימונה ואפרט.

17. בפתח הדברים אציין כי אכן מדובר בעדות יחידה של בעל דין אולם מהראיות (ת/1 ות/2) והעדויות שהובאו בפניי עלה כי במסגרת התנהלות העבודה במחלקת המיון, לא בהכרח יכולים היו להיות עדים לארוע התאונה וכי עובד במחלקת המיון פורק מזוודות בדרך כלל לבדו, ללא עזרה של אדם נוסף.

    ראה לעניין זה עדותו של מר ברן מטעם הנתבעת: "ש: אנו רואים בתמונות שעובד בן אדם אחד. ת: זה נורא תלוי, לפעמים נותר מצב שלא צריך שני אנשים, לפעמים אחד מפריע לשני כי המכולה מאוד קטנה. כשעובדים שניים זה מפריע אחד לשני" (עמ' 46 שורות 13-15 עדות חיים ברן). ובהמשך "...בשגרה זה לא קורה, כי הכי נוח לפרוק מכולה שאתה לבד" (שורות 22-23 עמ' 46 ) ובהמשך עדותו "ש: מהחקירה של חברי עלה שיש מקרים מאד מסויימים שיכול להיות שעובד מיון יפרוק עגלה לבד ת: כשמגיעה טיסה, בד"כ מגיעות 2-3 עגלות ביחד, לכל עגלה מצטרף עובד שפורק לפי יכולתו. ש: עובד אחד? ת: כן" (עמ' 49 לפרו' שורות 7-10).

18. לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעות באשר לחוסר מהימנות התובע בעניין קבלת רישיון העבודה שלו כמנופאי תוך הגשת מסמכים כוזבים. מעשים אלה אמנם עלולים להטיל ספק במהימנות התובע, אולם יש לזכור כי הוא עצמו פרסם את הכתבה הנוגעת לנהוג בענף המנופאים בישראל וממילא אין לזקוף לחובתו המעשים המיוחסים לו בעניין ההוא ולהשליכם על גרסתו בדבר נסיבות התאונה נשוא התביעה אשר הייתה ברורה, כפי שיפורט להלן.

19. התובע בתצהירו תיאר את נסיבות התאונה כדלקמן: "במהלך אחת ההרמות התכופפתי להרים מזוודה כבדה בעלת משקל חריג של כ- 40 ק"ג שהייתה מצויה בקצה העגלה , אשר לא סומנה בסרט אזהרה זוהר המזהיר כי מדובר במשקל חריג, כנדרש ממזוודה במשקל חריג, ובמהלך הרמתה והנפתה לגובה חשתי לפתע כאב עז וחד בגב ובצוואר המלווים בנימול והקרנה לגפיים" (ס' 12 א' לתצהיר).

20. בעדותו מסר התובע גרסה דומה והעיד: "..... העגלה עומדת בערך 30-40 ס"מ מהמעקה על הכביש והמזוודות היו על הצד החיצוני של העגלה, שתי מזוודות אחרונות שהיו בצד שלי. בשביל להגיע אתה צריך להתכופף, לשים יד, להגיע אליה, למשוך אותה ולהעיף אותה מאחורה על המסוע היא הייתה מזוודה שנראית רגילה, מזוודה קטנה 26 אינץ. משכתי אותה מרחוק, אנחנו עושים את זה בתנופה, כי אתה מביא אותה משם. העפתי אותה, הרגשתי כאב, כאב , נתפס לי הכל עד מאד. אמרתי שיש שם מזוודה אחרונה אני אמשיך, אני אסיים אותה ואלך לנוח" (פרו' עמ' 12 שורות 3-8).

21. בדו"ח התאונה בחלק ב' "פירטי התאונה": "במהלך עבודתי בפריקת מזוודות בתעלת מיון הכניסות חשתי כאב עז בצוואר ובגב. לא הצלחתי לזוז מהכאב החזק".

22. כך גם בתיעוד הרפואי בסמוך לתאונה נרשם: "לדבריו סובל מכאבים בגב התחתון וצוואר לאחר מאמץ פיזי בעבודתו" (טופס חדר המיון בבי"ח אסף הרופא מיום התאונה) ובסיכום ביקור במחלקה לרפואה דחופה מבית החולים אסף הרופא מיום 11.7.13 נרשם "לדבריו לפני כיומיים לאחר הרמה של משא כבד, החל להרגיש כאבי עמ"ש צווארי עם הקרנה ליד שמאל". בטופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (בל/250) למוסד לביטוח לאומי מתאריך 9.7.13 נרשם: " במהלך עבודתי בפריקת מזוודות בתעלת מיון , חשתי כאב עז". בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה נרשם בפרק תיאור הפגיעה : "במהלך עבודתי בפריקת מזוודות בתעלת מיון חשתי כאב עז בצוואר ובגב".

23. אכן בתצהיר התובע נרשם לראשונה כי משקל המזוודה היה כ- 40 ק"ג כאשר בכתב התביעה לא צויין משקלה, אלא נרשם כי משקל המזוודה היה למעלה מ- 25 ק"ג, אולם אין בכך כדי לאיין הטענה בכתב התביעה כי מדובר במשקל חריג ( שכן נרשם כי משקל המזוודה היה למעלה מ- 25 ק"ג).ראה סעיף 4 לכתב התביעה: "במהלך אחת ההרמות התכופף התובע להרים מזוודה שהייתה מונחת בתחתית ובעומק הקונטיינר, שהייתה במשקל חריג של למעלה מ- 25 ק"ג (אשר לא סומנה בסרט סימון מיוחד המצביע על משקל חריג וכבד, המזהיר את העובדים כי עסקינן בכבודה חריגה אשר להרמתה יש להתכונן בהתאם).

24. בעניין זה יש להדגיש כי ערכה של עדות בפני בית המשפט נשקלת ומוכרעת על יסוד משקלם המצטבר של כלל הנתונים הצריכים לעניין, באופן שיהא בו כדי להביא לידי מסקנה בדבר הגרסה הנכונה. במובן זה ניתן להתייחס באמון לגרסת עד על אף שנמצאו בה ליקויים , כאשר הבחינה הכוללת של העדות והנסיבות מביאה להכרה כי לאותו עניין גופו העומד לדיון ניתן לסמוך על העדות (ראה לעניין זה, י' קדמי, "על הראיות", חלק רביעי, מהד' תש"ע-2009, בעמ' 1827-1828).

25. כידוע, מידת חובת ההוכחה במשפט אזרחי הינה בגבולות הטית מאזן ההסתברויות לזכותו של הנושא בנטל- באופן שבסופו של יום תתקבל הגרסה המסתברת יותר. כך, בעל דין עשוי לעמוד בנטל השכנוע אף אם חומר הראיות מותיר חללים או עניינים סתומים, ודי לה לגרסתו שתהיה סבירה יותר מגרסת הצד שכנגד ועל כן קרובה יותר לאמת. הקביעה בדבר הגרסה המסתברת יותר מוסקת אם כן מתוך כלל הראיות והנסיבות.

26. לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעת בדבר שינוי בגרסתו של התובע כך שהגרסה בדבר הרמת מטען כבד, נולדה פעם ראשונה עם הגשת מסמכי הביטוח לאומי וזאת לאחר שכבר בסמוך לאחר התאונה, בסיכום הביקור במחלקה לרפואה דחופה בבית החולים אסף הרופא מיום 11.7.13 נרשם "לדבריו לפני כיומיים לאחר הרמה של משא כבד...החל להרגיש כאבי עמ"ש צווארי...".

27. הנתבעות סומכות טענתן בין היתר על דו"ח התאונה בו לא צויין כי התובע הרים משא כבד ואף נרשם בסעיף ח' "מסקנות": "סבל לפני כן מכאבי גב טוען שלא הרים מטען כבד מעבר לשגרה". בתצהיר הגב' לוינסון צויין כי "במקרה זה מצאתי לנכון לכתוב כי העובד סבל עוד קודם לכן מכאבי גב, לדבריו. כמו כן, ציין בפני כי לא היה מדובר במטען כבד מעבר לשגרה, וזאת תיעדתי" (סעיף 4 לתצהיר).

28. במהלך דיוני ההוכחות ובפרט בחקירה הנגדית של העדה גב' לוינסון, עלתה תמונה שונה לחלוטין. גב' לוינסון העידה כי הכתוב בפרק המסקנות כלל לא נכתב על ידה אלא ע"י מר צביקה ליבוביץ וזאת לאחר שהתובע כבר חתם על הטופס.

    "ש: כל הפרטים של הטופס רשומים בכתב ידך או שיש כתב יד של מישהו אחר?

    ת: יש גם כתב יד של צביקה לבוביץ , אחראי בטיחות וגיהות ברשות שדות התעופה, מפנה לפרק ח'- מסקנות.

    ש: זאת אומרת שכשהתובע חתם על המסמך הזה, הפרק של המסקנות עדיין לא היה מלא.

    ת" נכון.

    ש: זה משהו שצביקה לבוביץ הוסיף אחרי שהתובע היה אצלך

    ת: אחרי שהוא היה אצלי, הוא עובר אליו" (פרו' עמ' 51 שורות 26-32).

    ובהמשך בעמ' 53 שורות 2-3:

    "ש: אבל הוא לא יכול לראות מה צביקה כותב כי למעשה הוא כבר חתם.

    ת: אני לא יודעת , צריך לשאול את צביקה"

    התובע העיד גם הוא כי "את המסקנות שחתמתי, לא ראיתי." (פרו' עמ' 10 שורה 19).

    זאת ועוד, גב' לוינסון אף העידה כי לאחר חתימת התובע, הטופס עובר מספר ידיים ועשוי לעבור שינויים (פרו' עמ' 52 שורות 1-22 ושורה 33).

29. בנסיבות אלה ומשהכתוב בפרק זה נרשם ע"י מר צביקה ליבוביץ, לאחר שהתובע כבר חתם על הטופס, ומשבחרו הנתבעות לא לזמנו לעדות על מנת להצהיר באשר לדברים שכתב הוא בדו"ח התאונה, הרי שהימנעות הנתבעות מלזמן עד רלוונטי זה בהיעדר כל הסבר, מחזקת את גרסת התובע (ראה ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו פ"ד מה (4) 651, 660 (1991) לפיו צד להליך שנמנע מהבאת עד או ראיה רלבנטיים- רואה זאת בית המשפט כראיה נגדו)).

30. יתרה מכן, גרסת הנתבעות, כפי שבאה לידי ביטוי בעדויות מטעם הנתבעות, לא רק שאינה סותרת את גרסת התובע אלא מהווה חיזוק לגרסתו באופן המטה את מאזן ההסתברות לטובתו. למעשה אין בידי הנתבעות גרסת נגד לגרסת התובע. הנתבעות לא הציגו כל תימוכין לטענתן כי משקל המזוודה אותה הרים התובע לא עלה על 23 ק"ג, ההיפך הוא הנכון. העדים מטעם הנתבעות אישרו כי גם מזוודות שמשקלן חריג ועולה על 23 ק"ג, מגיעות למכולות והעגלות ונפרקות למסוע הכבודה.

31. לא מצאתי גם לקבל את טענת הנתבעות כי בעת פריקת הכבודה מהעגלה/ מכולה למסוע אין צורך בהנפת הכבודה אלא בגרירתה/הורדתה אל המסוע בהיות המסוע נמוך מהעגלה. (סעיף 4 לתצהיר מר ברן). בעדותו של מר ברן, אישר העד כי גובה המסוע הוא 40 ס"מ בערך (עמ' 41 שורה 19) כאשר גובה המכולה גבוה לפחות ב- 60 -50 ס"מ מגובה העובד (עמ' 42 שורות 6-8) באופן שלא ניתן לגרור המזוודה ועל העובד לאחוז בה בכל משקלה ולהעביר אותה למסוע. העד מר ברן אישר והעיד כי "ברור שהוא צריך לאחוז בכל משקלה" בעת פריקתה מהעגלה והעברתה למסוע. (עמ' 42 שורות 10-17). בעניין זה אציין כי אני מתייחסת לתיאור התובע בדבר "הנפת" המזוודה, לכל היותר, כשימוש לא מדוייק במילה "הנפה" לצורך תיאור הרמתה והעברתה למסוע.

32. מהעדויות שהובאו לפניי עלה כי מזוודה שוקלת בדרך כלל כ- 20 עד 23 ק"ג וכי מעבר לכך מדובר במשקל חריג. מר ברן טען בסעיף 7 לתצהירו "רוב פריטי הכבודה "הפרטית" אינם שוקלים מעבר ל- 20-23 ק"ג שכן זה המשקל המותר בהעברה לנוסע, ללא תוספת תשלום" (ראה גם סעיף 8 לתצהירו). בעדותו חזר העד על האמור בתצהירו בעניין זה "מזוודה לא שוקלת יותר מ- 23 קילו. רוב המזוודות לא כולם" (פרו' עמ' 40 שורות 1-2).

    גם מר דאהן (עד מטעם התובע) העיד "אני יודע שמותר 22 קילו, זה מה שמותר להעמיס" (פרו' עמ' 16 שורה 28).

    גם הגב' לוינסון מטעם הנתבעת העידה: כי "כל מה שמעל 23 קילו נחשב כבודה חריגה". (עמ' 54 שורה 10). "ש:אבל העובדים לא שוקלים את המזוודה, יכול להיות מזוודה שלא שוקלת 23 אלא 28 שתעבור במיון הרגיל? ת: ייתכן" (עמ' 55 שורה 13-14).

33. מר ברן צירף לתצהירו הוראות עבודה של מחלקת מיון (להלן: "הוראות עבודה").

    ראשית יצויין כי הוראות העבודה שצורפו מתייחסות ל"קליטה ומיון כבודת נוסעים יוצאים מהארץ" ואילו במקרה דנא אין מחלוקת כי התאונה ארעה בעת העמסת כבודת נוסעים בכניסה לארץ וכי שיטות ההעמסה שונות בכבודה נכנסת לארץ ובכבודה יוצאת מהארץ (ראה עדות מר ברן בפרו' עמ' 43 שורות 6-21)לפיכך, הנוהל שצורף אינו הנוהל שמתייחס למקרה דנא.

    מכל מקום, על פי הנוהל שצורף "כבודה תוגדר כחריגה אם נכלל בה אחד מהמאפיינים הבאים: "משקל: מעל 40 ק"ג . אורך: מעל 1 מטר..." (סעיף 6.2.3 להוראות). עוד נרשם בהוראות בפרק "העמסת כבודה" כי "יש לבדוק את משקל הכבודה החריגה טרם העמסתה. במידה והכבודה כבדה מהמשקל שהעובד מסוגל להרים, יש להיעזר בעובד נוסף" (ס' 6.3.1 להוראות העבודה).

34. בעניין זה אף ציין מר ברן כי במערכת המיון ניתן להעביר כבודה שמשקלה עד 40 ק"ג וכי כבודה מעל 40 ק"ג או כבודה בעלת מאפיינים מיוחדים ואחרים מוגדרת ככבודה חריגה ומועברת בדרך נפרדת (ראה סעיף 7 לתצהירו וכן פרו' עמ' 43 שורות 26-29). מר ברן אישר בעדותו כי קיים אחוז מסויים של מזוודות שמשקלן גבוה יותר מ- 23 ק"ג (פרו' עמ' 45 שורות 29-30) וכי בטיסות הנכנסות יכולה להיות מזוודה במשקל 32 ק"ג ("בטיסות נכנסות אין לנו שליטה .ש: אז יכולה להיות מזוודה של 32 ק"ג? ת: תאורטית כן" פרו' עמ' 44 שורות 18-20).

35. עדי הנתבעות, כפי שעלה מעדותם, תמימי דעים כי משקל חריג של מזוודה הוא מעל 23 ק"ג להבדיל מכבודה חריגה כפי הגדרתה בנוהלי הבטיחות בעבודה שהיא בעלת מאפיינים שאחד מהם יכול שיהיה משקל כבודה מעל ל -40 ק"ג. כמו כן לא ברור מהוראות העבודה הנ"ל, כיצד על העובד לדעת טרם הרמת המזוודה את משקלה אם אינה מסומנת ואינה נשקלת מראש, כאשר בהחלט ייתכן כי עשויות להגיע במכולות מזוודות בעלות משקל חריג.

36. למקרא הוראות העבודה בצירוף עם עדותם של עדי הנתבעת עולה כי משקלה של מזוודה שעוברת במחלקת המיון עשוי להגיע עד ל -40 ק"ג וכי מזוודה שמשקלה מעל 23 ק"ג נחשבת כמשקל חריג. עוד עולה מהוראות העבודה כי לא קיימת הנחיה לסימון המזוודות בעלות משקל מעל 23 ק"ג (המוגדרות כמשקל חריג) בסרט סימון המזהיר מפני משקלן. כך גם עולה מעדות מר ברן "לשאלת בית המשפט- אני מדברת על משקל של 26 למשל קילוגרם, אני משיב שאני לא מכיר סימון כזה" (עמ' 45 שורות 12-13). כן עלה מעדותו כי מזוודות במשקל חריג כמעט ואינן מסומנות במדבקה או בסימון אחר למשקל חריג והדבר תלוי בחברת התעופה (פרו' עמ' 44 שורות 32-33 ועמ' 45 שורות 1-5).

37. בנסיבות אלה, מצאתי לקבל את גרסתו של התובע באשר לנסיבות הארוע, קרי כי בעת התאונה הרים מזוודה שמשקלה היה חריג וללא כל סימון ולמעשה לא היה ביכולתו לדעת מהו משקלה בטרם הרמתה. משקבלתי את גרסתו של התובע באשר לנסיבות הארוע יש להמשיך ולבחון אם התגבשו יסודותיה של עוולת הרשלנות באופן המקים אחריות של הנתבעת לנזקי התובע הנובעים מארוע זה.

     

    שאלת החבות

38. החובה החלה על מעסיק לקיים שיטת עבודה בטוחה ולהסיר סיכונים צפויים ובלתי סבירים מעוגנת היטב בפסיקה (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 529-527 (1987); ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 228 (1987)). בתי המשפט הטילו לא פעם אחריות על מעסיקים במקרים בהם עובדים הרימו חפצים במשקל גבוה ללא אמצעי עזר מתאימים, ונפגעו כתוצאה מכך.

39. הפסיקה הבחינה בין מצב שבו עובד התבקש לשאת לבדו משקל כבד ללא אמצעי עזר (שאז דובר בשיטת עבודה לא בטיחותית) לבין מצב שבו הוא התבקש לעשות כן יחד עם אחר. ככל שהמשקל קל יותר, כך תיטה הכף לקבוע שניתן לעשותה ללא צורך בעזרה או באמצעי עזר. ככל שהמשקל כבד יותר, וככל שהמשקל לאדם עולה על הגבול שנקבע בפסיקה, כך שיטת עבודה בטוחה מצריכה אמצעי עזר שיסירו את הסיכון.

40. הנתבעות הפנו בסיכומיהן לפסק הדין אשר ניתן לאחרונה על ידי מותב זה בת.א. 12973-03-17 פלוני נ' ציץ אחזקות, פורסם בנבו, ניתן ביום 19.1.20. בשונה מענייננו שם דובר על משקל שאינו עולה על 10 ק"ג בעוד שבענייננו מדובר על משקל של למעלה מ 23 ק"ג.

41. כידוע, נדרש מעביד לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה. בכלל זה, עליו להנהיג נהלי עבודה, לספק אמצעי הגנה ולתת לעובדיו הנחיות והדרכות בנוגע לסיכונים ובנוגע לדרכים להימנע מסיכונים אלה. עוד נדרש המעביד להקפיד על קיום נהלי העבודה שהנהיג (ראו, בין השאר: ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית, פ"ד מח(1) 415 (1993); ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' דרעי, פ"ד נ(3) 433 (1996)).

42. תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999 מטילות על המעביד חובה מצטברת: על המעביד לקיים "הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם". בנוסף, שומה על המעביד לוודא "שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף" (תקנה 3(א)). 

43. חובתה המושגית של הנתבעת כמעבידה אינה שנויה במחלוקת. השאלה היא האם בנסיבותיו של העניין שבפניי, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה, בכך שלא העבירה לתובע, הנחיות והדרכות בנוגע לסיכונים הקשורים בעבודתו ובנוגע לדרכים להימנע מסיכונים אלה ו/או ציידה אותו בציוד המתאים להגנה מפני פגיעה מהרמת מזוודות במשקל חריג .

44. עבודת התובע אצל הנתבעת הייתה עבודה פיזית קשה שהתאפיינה גם בעומס ולחץ בתקופות שונות של השנה. התובע נדרש להרים אלפי מזוודות מידי יום, בשטח עבודה צפוף כדבר שבשגרה. משקלן של רוב המזוודות הוא עד כ- 23 ק"ג כל אחת אולם הוברר כי משקלן של חלק מהמזוודות המגיעות למחלקת המיון והכבודה, אותן יצטרך התובע להעמיס על גבי המסוע יהיו במשקל שבין 23 ק"ג ל- 40 ק"ג. לא מצאתי בראיות ובעדויות שהובאו בפניי התייחסות מיוחדת ונפרדת, בהדרכות שהועברו לתובע, להרמת משקל חריג מעל 23 ק"ג. ההתייחסות הנוגעת למשקל בהוראות העבודה מנחה את העובדים לא להרים משקל מעבר ליכולתם, אולם אין כל דרך לפיה ניתן לדעת מהו משקלה של מזוודה בטרם הרמתה וכפי שהעיד מר ברן מטעם הנתבעת, על מנת להעביר המזוודה מהמכולה למסוע יש לאחוז בה בכל משקלה . בנסיבות אלה ההנחיה שבהוראות העבודה להיעזר בעובד נוסף הינה סתמית ואינה מתיישבת עם שיטת העבודה.

45. הנתבעת פרטה את הליכי המיון וההדרכה שעוברים עובדים חדשים הנקלטים לעבודה והעידה לעניין זה שני עדים מטעמה. גב' לוינסון ומר ברן. גב' לוינסון טענה בתצהירה : "כאחראית על ריכוז הדרכות הבטיחות אצהיר כי במחלקה היה ויש נוהל המחייב פעם בשנה להעביר כל עובד רענון הדרכת בטיחות וכך גם נעשה. ההדרכה מתבצעת על ידי ממונה בטיחות מוסמך. מר ורשבסקי עבר רענון כזה חודשים ספורים לפני התאונה בדצמבר 2012. העתק מסמך המעיד על השתתפות התובע ברענון בטיחות ברענון בטיחות בדצמבר 2012 רצ"ב כנספח 2 לתצהירי" (סעיף 6 לתצהיר). אלא ששוב בעדותה עלתה תמונה שונה. העדה גב' לוינסון השיבה בחקירתה הנגדית כי היא אחראית על ארגון ההדרכות בפן האדמינסטריטיבי וכי האחראי בגהות ובבטיחות בפן המקצועי הוא מר ליבוביץ (עמ' 56 שורות 4-7) אלא שזה כאמור לא הובא לעדות ולא יכול היה לשפוך אור באשר לתכנים שהועברו בהדרכה, אופן העברתם והתאמתם לעבודה בשטח.

46. זאת ועוד, הנתבעות לא צרפו לראיות שהוגשו מטעמן את תוכן ההדרכות ולא הביאו לעדות את ממוני הבטיחות, מר עדי כרמי ומר משה מלול החתומים על טופסי ההדרכה, על אף כי מדובר בעובדי רשות שדות התעופה. ראה לעניין זה עדות מר ברן בעמ' 47 לפרוטוקול שורות 20-32:

    "ש: במסמכים שאתם צרפתם בנוגע להדרכות , כתוב באמת שאחד הנוסעים שאתם מעבירים בהדרכות שלכם זה אגרונומיה . מתוך כמה נושאים אחרים. שם המדריך לדוגמא זה עדי כרמי ושם המדריך במסמך השני זה משה מלול, מפנה לעמודים 19, 21. שניהם הם עובדים של הרשות?

    ת: הם ממוני בטיחות של רשות שדות התעופה.

    ש: זאת אומרת שהם עובדי רשות?

    ת: כן

    ש: האם הם ביקשו לבוא לפני עדותך ולהציג בפניך את תוכן ההדרכה שהם מעבירים? איך מחלקים את היום, מה התוכנית?

    ת: לא

    ש: לקורסים הללו יש תוכנית מראש?

    ת: כן

    ש: אתה מסכים איתי שהיא לא צורפה לתכניתך.

    ת: לא צרפתי" .

    ראה גם עדותה של גב' לוינסקי "ש: למה לא צרפת לתצהיר שלך את תוכן ההדרכות שהם מעבירים? ת: לא התבקשתי." (פרו' עמ' 55 שורות 26-27).

47. נכון הדבר גם לגבי אופן ביצוע ההדרכות:

    התובע בחקירתו השיב כי קיבל הדרכה פעם בשנה אולם ציין כי ההדרכות לא היו מותאמות לשטח . ".....הדרכות קיבלנו פעם בשנה, ההדרכות היו על הכל, על עניין המזוודה, אני זוכר פעם פעמיים, עניין של 10 דקות בחדר ממוזג, היא אומרת איך להרים מזוודה וזה לא מותאם לשטח, לא מותאם לטווח" (פרו' עמ' 12 שורות 26-28).

48. מר ברן אישר בעדותו כי ההדרכות מתבצעות בחדר ההדרכה ולא בשטח העבודה: "ש: יש לכם הדרכות שוטפות בענייני בטיחות פעם בכמה זמן. ת. יש לנו ימי הדרכה שנתיים בנושא בטיחות לעובדים שכבר עובדים. ויש לנו קורסי קליטה. ש. בהדרכות הללו שעוברים עובדים שכבר עובדים, איפה הן מתבצעות? ת. בחדר הדרכה. ש. בחדר ההדרכה יש מסועים כמו בשטח? ת. ברור שלא" (עמ' 47 שורות 7-12).כן העיד כי אין סימולציות באזור המסוע? ש. אז אין לכם סימולציות באזור המסוע? ת. אני לא מכיר דבר כזה" (עמ' 47 שורות 7-12 וכן שורות 18-19).

49. מבלי לקבוע מסמרות יצוין כי הנתבעת 1 יכולה הייתה, באמצעים פשוטים שעלותם נמוכה יחסית, לעמוד בחובתה תוך העברת התכנים הנדרשים באופן שיאפשר לעובדים להכיר את הסיכונים בשטח העבודה, להתנסות ולתרגל ההתמודדות עם הסיכונים כפי שהם בזמן אמת.

50. בנסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן, בשים לב לאופי עבודתו של התובע, לא שוכנעתי כי התובע קיבל הדרכה מתאימה ונכונה לעניין הרמת מזוודות בכלל ומזוודות שמשקלן הוא בין 23-40 ק"ג בפרט ו/או הדרכה בדבר הסיכונים הכרוכים בעבודתו וההגנה מפניהם. כך גם הובהר כי מזוודות במשקל חריג, מעל 23 ק"ג, בדרך כלל ובמרבית המקרים אינן מסומנות באופן כלשהו, וכי לא מתבצעת במחלקת המיון של טיסות נכנסות שקילה של כבודה במהלך תהליך פריקתה. נוכח האמור יש לקבוע כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע ומשהתממש אחד הסיכונים, התרשלה הנתבעת כלפי התובע ועליה לפצותו בגין נזקיו מהתאונה.

     

    אשם תורם

51. הנתבעת טוענת כי התנהגותו של התובע היא הסיבה המכרעת לנזק הנטען ועל כן יש ליחס לו אשם תורם בשיעור של 100% לקרות האירוע. לשיטתה, התובע פעל באופן בלתי זהיר ובלתי צפוי ובכך גרם במישרין לנזק הנטען. בין השאר, הפעיל התובע שיקול דעת מוטעה ולא נעזר בעובד נוסף ואף לא התלונן באזני מי מהאחראים עליו על הקושי שלו לבצע את העבודה.לחילופין, טוענת הנתבעת כי התובע בחר לעבוד במחלקת שינוע כבודה אצל הנתבעת, עבודה שמעצם טיבה וטיבעה, טומנת סיכונים מן הסוג שהתממש.

52. הלכה היא כי "במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה... עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת העבודה" (ע"א 655/80 מחסני קירור צפון נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604-603 (1982)).

53. לפי אמת מידה זו, אין מקום לזקוף לחובת התובע אשם תורם. במקרה דנא התובע מילא את ההנחיות שקיבל כמות שהן, בלא שהחליט עד דעת עצמו ליטול סיכון. המזוודה במשקל חריג לא סומנה ולא היה ביכולתו של התובע לדעת כי משקלה חריג מבלי להרימה. כך גם אמצעי עזר לא הועמדו לרשותו. נסיבות אלו מטות את הכף שלא להטיל על התובע אשם תורם לפי ההלכה המצמצמת הנוהגת בכגון דא.

     

    הנזק

54. מטעם התובע הוגשה חוות דעת רפואית של ד"ר רובינסון אשר קבע כי לתובע נותרה בגין התאונה נכות צמיתה משוקללת בשיעור 41.68% ובמעוגל 42% (20% נכות בגין הגבלת תנועה קשה של עמ"ש מותני לפי סעיף 37 7 ב', 10% נכות בגין הגבלת תנועה קלה של ע"ש צווארי לפי סעיף 37 5 א', 10% נכות בגין נזק שורשי צ6 שמאל לפי סעיף 31 1 א' I, 10% נכות בגין נזק שורשי מותני לפי סעיף 32 1 א' I).

55. הנתבעות הגישו חוות דעת רפואית של ד"ר גד ביאליק אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני. המומחה קבע כי נכות זו הייתה עוד טרם הארוע הנדון ולא הוחמרה בעקבותיו.

56. לאור הפערים בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט , פרופ' אלכסנדר בלנקשטיין, אשר קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלת תנועות קלה בגב תחתון לפי סעיף 37 (7) (א) לתקנות המל"ל ו- 10% נכות צמיתה בגין הגבלת תנועות קלה בצוואר לפי סעיף 37 (5) (א) לתקנות המל"ל ובסה"כ נכות משוקללת בשיעור 19%. כן קבע המומחה כי לתובע אובדן כושר עבודה מלא למשך 8 שבועות מיום התאונה ו- 50% אובדן כושר עבודה למשך ארבעה שבועות נוספים. המומחה ציין בחוות דעתו כי לתובע מגבלות תפקודיות בכל עבודה גופנית הקשורה בהפעלת עומסים על הגב התחתון והצוואר.

57. הנתבעות ביקשו לחקור את המומחה מטעם בית המשפט. המומחה בחקירתו השיב כי התובע מוגבל להרמת משאות כבדים ואישר כי בעת כתיבת חוות הדעת ידע כי התובע עובד כמנופאי . לטענת הנתבעות המומחה לא ציין בחוות דעתו את ממצאי הבדיקות האובייקטיביות שערך לתובע, אלא רק את התוצרים של הבדיקות הסובייקטיביות.

58. המומחה ציין בעדותו כי ערך לתובע בדיקה למדידת טווח התנועות של הצוואר פר' עמ' 21 שורה 31) לכל הכיוונים (עמ' 23 שורות 6-7) וכן בדיקות אובייקטיביות נוספות אולם הוסיף כי "אנחנו לא מפרטים את כל הבדיקות, אני מפרט את המצב של טווח התנועה, הכוח של השרירים ומפרט את הממצאים הנוירולוגים, אלו הפרמטרים של פתולוגיה בגב". (פרו' עמ' 22 שורות 17-18). כן השיב המומחה לב"כ הנתבעות: כי "את צריכה להבין, אני קודם כל מייצג פה את בית המשפט. אני לא קשור אלייך ולא קשור לאף אחד, אני מהאמצע. אני נותן את חוות דעתי והמקצועיות שלי היא ארוכת שנים. יש בלי סוף בדיקות שאת יכולה להגיד למה לא עשית את זה" (פרו' עמ' 22 שורות 30-32).

59. המומחה אישר בחוות דעתו כי מבדיקת ה- CT מיום 28.7.13 לא ניתן לדעת אם מדובר בנזק מצטבר (פרו' עמ' 24 שורות 24-25) וכי בדיקת ה- MRI מיום 25.4.17 מצביעה על תמונה יותר אופטימלית מאשר התמונה של ה- CT (פרו' עמ' 25 שורות 6-7) בהינתן כי הודגם רק בלט ולא פריצה וכי הבדיקה מדגימה פחות לחץ על מערכת העצבים המרכזית (פרו' עמ' 28 שורה 19). יחד עם זאת אישר המומחה כי בדיקת EMG שנערכה לתובע לאחר התאונה , הדגימה ממצא של רדיקולופטיה צווארית ומותנית התומכת בבדיקה הפיזיקלית שערך (עמ' 28 שורות 20-22).

60. כן אישר המומחה בחקירתו כי לא היה מודע למלוא עברו הרפואי של התובע , יחד עם זאת ציין כי לא עמד בפניו כל מסמך ו/או בדיקות הדמייה המעידים על פתולוגיה של הגבלה בתנועות מלפני התאונה (עמ' 28 שורות 7-12) וכי בהתאם לפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה והנחיות המל"ל בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע שחלק מהנכות מיוחסת לעבר (פרו' עמ' 30 שורות 13-17).

61. בהתאם להלכה, ככלל לא יסטה בית המשפט מחוות דעת המומחה מטעמו בהעדר נימוקים משכנעים (ראה לדוגמא ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא [פורסם בנבו] (4/2/02); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מוניטי רבי [פורסם בנבו] (31/12/88)).

62. במקרה דנן, לאחר שעיינתי בפרוטוקול חקירת המומחה כמו גם ביתר התיעוד הרפואי וחוות הדעת שהוגשו, נחה דעתי שאין מקום לסטות מקביעתו של המומחה ביחס לשיעור הנכות. ניכר היה מחוות הדעת המומחה ומעדותו שהמומחה בחן את כל ההיבטים של הפגיעה וקבע את הנכות הרפואית, בהסתמך על ניסיונו המקצועי רב השנים, ובהתאם לשיקול דעתו המקצועי.

63. אשר על כן אני מוצאת שחוות דעת המומחה מטעם בית משפט לא נסתרה ויש לאמצה במלואה, גם מחמת שהיא אחרונה בזמן ומתארת באופן עדכני ביותר את מצבו הרפואי של התובע, מה גם שהיא מתיישבת עם קביעת הוועדה הרפואית במוסד לביטוח לאומי – אגף נכות מעבודה, שמצאה אף היא להעמיד את שיעור הנכות האורתופדית של התובע בעקבות התאונה על 19% נכות.

    הפגיעה התפקודית

64. לטענת ב"כ התובע יש לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע עולה על נכותו הרפואית וכי התובע איבד את מלוא כושר השתכרותו בעבודה גופנית הקשורה בהפעלת עומסים על הגב התחתון והצוואר.

65. הנתבעות סבורות כי לתובע אין כל מגבלה תפקודית שכן הודה בחקירתו כי הוא מסוגל להרים דברים כבדים כגון את ילדיו וסלי מזון במשקל 10 ק"ג. כן נטען כי התובע חזר לעבוד אצל הנתבעת 1 לאחר התאונה ולאחר יותר משנה פוטר בשל צמצומים וללא קשר לתאונה ולמצבו התפקודי. יתרה מכך, לטענת הנתבעות התובע אף רצה לשוב לעבודתו במחלקת מיון בנתבעת 1. כן נטען כי התובע סבל מבעיות רפואיות ללא קשר לתאונה וכי לא היתה מניעה שימשיך בעבודתו כקודם, והראיה כי גם כיום הוא עובד בעבודה הדורשת יכולות פיסיות גבוהות.

66. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995] (להלן: "עניין גירוגיסיאן"); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992] [פורסם בנבו]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] [2010]).

67. בהתאם לפסיקה, הנחת המוצא היא, כי נכותו התפקודית של הניזוק היא פועל יוצא של הנכות הרפואית, ולשיעור הנכות הרפואית יש משקל רב בקביעת שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו (ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני [פורסם בנבו] (21.3.11) פסקה 34 לפסק-הדין וכן ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה [פורסם בנבו] (25.7.10) פסקה 8 לפסק-הדין).

68. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חומר הראיות שהונח לפניי, את גילו של התובע, השכלתו וכישוריו, את תפקודו לאחר התאונה ואת מכלול נסיבות העניין, אני סבורה כי נכותו התפקודית של התובע, הינה בגובה נכותו הרפואית.

     

    הפסדי שכר לעבר

69. התובע טוען כי נגרמו לו הפסדי שכר בעבר בתקופת אי הכושר ולאחר מכן ממועד פיטוריו ועד היום. לטענת התובע, כפי הנטען בסיכומיו, יש לחשב הפסדי השכר בפועל על בסיס שכרו הרבע שנתי במל"ל, סך של 14,242 ₪ לחודש עד לחודש יולי 2016 , ולאחר מכן ועד היום לפי 20% נכות מבסיס שכרו עובר לתאונה.

70. לטענת הנתבעות שכרו של התובע עלה והשביח מאז שעזב עבודתו אצל הנתבעת 1. לטענתן, התובע בעדותו הודה כי תלושי השכר שצורפו על ידו אינם משקפים את מלוא ההכנסה וכי השתכר כמנופאי כ- 16,000 ₪ לחודש.

71. בהתאם לדו"ח רציפות ביטוח שהוגש ע"י הנתבעות (נספח 7 למוצגי הנתבעות) שכרו החודשי של התובע בשנת 2013 עמד על סך ממוצע של 12,572 ₪ ובשערוך להיום סך של 12,707 ₪.

72. התובע שהה באי כושר מלא עד ליום 20.8.13. לאחר מכן שב לעבודתו אצל הנתבעת 1 וזאת משך מעל לשנה, עד לפיטוריו ביום 4.9.14. ממועד פיטוריו ועד לחודש 03/2015 קיבל דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי ולאחר מכן החל לעבוד כמנופאי (פרו' עמ' 5 שורות 2-9).

73. כפי שעלה מהראיות והעדויות התובע שב לעבודתו לאחר תקופת אי כושר קצרה ואין מחלוקת כי לא נגרמו לו בתקופה זו הפסדי שכר. התרשמתי כי התובע שב לעבודתו כעובר לתאונה והיה כשיר מבחינה רפואית לבצע עבודתו (ראה עדות מר קדוש בעמ' 39 שורות 12-16). התובע אף העיד כי מרים את ילדיו בני ה- 4 על הידיים וסלי מזון במשקל מעל 10 ק"ג (עמ' 8 שורות 16-25). המומחה מטעם בית המשפט העיד אף הוא בחקירתו כי לו היה יודע כי שהתובע המשיך לעבוד כפי שעשה קודם לכן, "אז לא הייתי משנה את חוות דעתי , אבל לא הייתי כותב שהוא מוגבל בתפקוד" (פרו' עמ' 27 שורות 31-33). בהקשר זה יש לציין כי שוכנעתי כי עבודתו של התובע כמנופאי דורשת אף היא מאמץ גופני לא מבוטל.

74. ביום 4.9.14 פוטר התובע מעבודתו אצל הנתבעת 1 עקב צמצומים. הוכח בפניי כי הנתבעת 1 נהגה לפטר עובדיה הזמניים לאחר תקופה מסוימת על מנת שלא יקבלו קביעות (ראה עדות מר דאהן בעמ' 17 שורות 29-33 ועמ' 18 שורה 1 , שורות 15-16 וכן עדות מר אריה קדוש מטעם הנתבעת בעמ' 33 שורות 30-31 ). יחד עם זאת לא מצאתי לקבל טענת התובע כי הנתבעת 1 לא מצאה לנכון להחזירו לעבודה לאחר פיטוריו (כפי שקרה בחלק מהמקרים) בעקבות פגיעתו בתאונה, שכן טענה זו לא הוכחה. ההיפך הוא הנכון. התרשמתי כי דעתם של הממונים על התובע הייתה טובה (ראה עדות מר ברן בעמ' 38 שורות 9 -23) וכי היה באפשרות התובע לשוב לעבודה אלא שהוא לא פנה לממונים עליו והחל בלימודים (פרו' עמ' 14 שורות 6-12).

75. ממכלול הראיות והעדויות כפי שפורט לעיל, ומשהוכח בפניי כי התובע עבד משך זמן ממושך אצל הנתבעת 1 ללא כל ירידה בשכר וכי לא פוטר בשל פגיעתו בתאונה, לא מצאתי לייחס מלוא הירידה בשכר בשנים שלאחר התאונה לפגיעתו בתאונה. אשר על כן מצאתי כי יש לפצות התובע בגין הפסדי שכר כדלקמן:

    • תקופה ראשונה (ממועד התאונה עד ששב לעבודה ביום 20.8.13, חודש וחצי) לפי בסיס שכר של 12,707 ₪ במכפלת 1.5 חודשים, סך של 19,060 ש"ח בצירוף ריבית מאמצע תקופה סך של 20,561 ₪.

    • תקופה שנייה (ממועד פיטוריו של התובע ועד לתחילת שנת 2018) החל מחודש 11/2014 ועד לחודש 3/2015 קיבל התובע דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 26,717 ₪.

      בחודש 04/2015 החל התובע קורס מנופאים וכבר בשנת 2015 החל לעבוד כמנופאי (פרו' עמ' 4 שורות 32-33 ועמ' 5 שורות 6-10 ) במהלך השנים 2015-2018 עבד התובע במספר מקומות עבודה (מיום 17.3.15 עד חודש 08/2015 עבד ב"גרדשוב סיימון", מחודש 09/15 עד חודש 02/16 עבד ב"איזנמן דני, בחודש 03/16, 05/16 ו- 07/16 עבד ב"נישה ניהול משאבים 2002" ו"אלון מור מיון והשמה", מחודש 08/16 עד לחודש 10/16 עבד ב"איזבלה גור בניה בע"מ", מחודש 12/16 עד לחודש 4/18 עבד בורידיס איכות הסביבה"). שוכנעתי כי החלפת מקומות העבודה של התובע בשנים אלה נבעה בחלקה מסיום פרוייקטים (ראה עדות התובע בפרו' עמ' 6 שורות 20-21) וחלקה בשל סיבות שנות מעצם טיבו וטבעו של המקצוע. כן שוכנעתי כי העבודה בענף זה הינה עבודה הדורשת מאמץ גופני (עמ' 4 לפרוטוקול) .במצב דברים זה סבורני כי הירידה בשכרו של התובע במהלך תקופה זו לא נגרמה רובה ככולה, בשל פגיעתו בתאונה. למעשה התובע לא הוכיח כי פנה לנתבעת 1 על מנת לשוב כעובד בשורותיה (ראה עמ' 14 שורות 6 -12). אשר על כן מצאתי לפסוק בגין תקופה זו פיצוי גלובלי בסך 40,000 ₪, המשקף את הפגיעה בשכרו מחד ומאידך את תרומתה של הפגיעה בתאונה לירידה בשכרו.

76. מעיון בתלושי השכר של התובע מתחילת שנת 2018 ואילך (ב"ורידיס איכות הסביבה" ו"מ.א קוגן בע"מ") עולה כי קיימים חודשים בהם השתכר התובע שכר גבוה יותר מזה שהשתכר עובר לתאונה ואף אם קיימים תלושי שכר המצביעים על ירידה בשכר, הרי שלא מצאתי כי מדובר בהפסדי שכר משמעותיים שיש לייחסם לארוע התאונה.

    התובע ממשיך גם כיום לעבוד בחברת מ.א קוגן בע"מ וסיום עבודתו בחודש 07/20 כמזכיר חטיבה ארצי מנופאים בהסתדרות העובדים הכללית כפי שהעיד הינה בשל ניגוד עניינים ורצונו למצוא דרך חדשה (פרו' עמ' 7 שורה 25). בגין תקופה זו כאמור לא מצאתי לפסוק לתובע פיצוי.

77. סך הכל הפסדי השתכרות בעבר, 60,561 ₪.

     

    אבדן כושר השתכרות ופנסיה

78. התובע טוען כי אלמלא פגיעתו בתאונה היה ממשיך לעבוד בנתבעת 1 והופך לעובד קבוע כאשר שכרו היה משביח בתוספת של 20% מעבר לשכר ברוטו שקיבל לפני התאונה, כפי שהעיד לטענתו העד מטעם הנתבעת, מר אריה קדוש.

79. אין בידי לקבל טענה זו. התובע היה עובד ארעי בנתבעת 1. התובע פוטר מעבודתו בשל צמצומים וללא קשר לפגיעתו בתאונה. התובע לא הוכיח ולא הביא כל ראיה לפיה ככל והיה שב לעבודה בנתבעת 1 לאחר פיטוריו היה מקבל קביעות וזכאי לעליה מיידית ומשמעותית בשכרו.

80. בהמשך לקביעותיי בנוגע לנכות התפקודית, אין ספק כי לתובע הגבלה בהרמת משאות. יחד עם לאור חזרתו לעבודה לאחר התאונה במשך תקופה לא מבוטלת, עבודתו כמנופאי משנת 2015 ועד היום שהינו תפקיד בעל אופי פיזי והעובדה כי לפניו שנות עבודה לא מעטות , בשקלול כל הנתונים הנ"ל יש לחשב את הפיצוי על בסיס מחצית חישוב אקטוארי לפי שכרו של התובע עובר לתאונה ונכות תפקודית בשיעור 19% עד גיל 67 = 271,567 ₪.

81. כתוצאה מהפסדי השכר שייגרמו לתובע בעתיד יש לפצותו גם בגין הפסדי פנסיה לעתיד בסך של 12.5% מהפסדי השכר ובסך כולל של 33,945 ₪.

    עזרת הזולת

82. אין חולק שהתובע לא העסיק עזרה בשכר. נתתי דעתי לגילו של התובע וכן לשיעור ואופי נכותו הנובעת מהתאונה. בשים לב לאלה ולעדויות והראיות שהובאו בפניי אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בגין הצורך בעזרה , בעבר ולעתיד בסכום של 15,000 ₪.

    הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה וניידות

83. מאחר שמדובר בתאונת עבודה, מרבית ההוצאות הרפואיות והנלוות שנגרמו וייגרמו לתובע, ככל שהן נובעות מנכותו, מכוסות על ידי קופת חולים וביטוח לאומי. עם זאת מצאתי כי לאור הפגיעה, סביר כי התובע נשא ויישא בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסויימים לרבות טיפולי פיזיוטרפיה וכי נזקק להוצאות נסיעה מסוימות לטיפולים אלו. אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בגין הוצאות נסיעה וניידות והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסך כולל של 10,000 ₪.

    נזק לא ממוני

84. בענייננו מדובר בתובע יליד 1981 . בהתחשב בגילו ובשיעור הנכות הרפואית ובהתאם לדרך שהותוותה בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 75,000 ₪.

     

    ניכויים:

85. התאונה הוכרה כתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה- 1995 ויש להפחית מסכום הפיצויים שיקבל התובע את התגמולים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בגינה. סך התגמולים שקיבל התובע מסתכם בסך של 93,539 ₪.

     

    סוף דבר:

86.  התביעה מתקבלת.

    התובע זכאי לפיצויים בסכום המפורטים לצד ראשי הנזק הבאים:

     

    הפסדי שכר לעבר: 60,561 ש"ח;

    הפסדי שכר לעתיד: 271,567 ש"ח;

    הפסדי פנסיה: 33,945 ש"ח;

    עזרת צד ג': 15,000 ש"ח;

    הוצאות רפואיות:10,000 ש"ח;

    כאב וסבל:75,000 ש"ח;

    סה"כ נזק: 466,073 ש"ח;

    בניכוי תגמולי מל"ל 93,539 ש"ח;

    יתרת הפיצוי 372,534 ש"ח;

     

     

     

    בנוסף תישאנה הנתבעות בהוצאות משפט כנגד קבלות, אגרת משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור 23.4% מסכום הפיצוי שנפסק. שיעור זה מגלם מע"מ. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

    זכות ערעור כדין.

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

     

     

     

    ניתן היום, ז' שבט תשפ"א, 20 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.