פלונית נ' אלמוני

1. פסק דין זה מכריע בשתי תביעות נוספות שהגישו הצדדים (בני זוג בעבר), זה כנגד זה. האישה תובעת מהאיש להשיב לה כספים (תשלום משכנתא, דמי שכירות, דמי שימוש ראויים ועוד), האיש הגיש תביעה נזיקית כספית בגין תלונה שהאישה הגישה נגדו במשטרה.

2. הצדדים נישאו בחודש 9/2002 והתגרשו בחודש 7/2015. נולדו להם שני ילדים, בת ילידת x.x.2003 ובן יליד x.x.2007, כיום בני 17.5, 13 שנים.

3. בין הצדדים כבר הוגשו ונדונו הליכים משפטיים רבים, בהתנהלות ענפה וארוכה, למעלה מ- 6 שנים, אף החליפו ייצוג בעבר. ההתדיינות ביניהם הקיפה מגוון נושאים - תביעות בעניין הילדים משמורת זמני שהות ומזונות, טיפול בבן (ריטלין), וענייני הרכוש.

            האיש הגיש בבית משפט זה תביעה לאיזון משאבים ולפירוק השיתוף, האישה עתרה בעניין הרכוש גם בבית הדין הרבני וגם בבית המשפט. לאחר התדיינות (בהליך קודם) נקבע כי הסמכות הינה לבית המשפט.

4. מונו גורמי מקצוע, לרבות עו"ס לסדרי דין וכונס נכסים חיצוני לצורך פירוק שיתוף בנכס ובהעדר שיתוף פעולה. ניתנו מאות החלטות ולבסוף פסק דין בשנת 2018.

            גם לאחר שניתן פסק הדין המשיכו הצדדים להתדיין בבית המשפט המחוזי, שם נדחו שני הערעורים שהגישו.

5. בתום שמיעת ההוכחות, ביקשו הצדדים שהות לבחון הידברות, אך לבסוף הודע שלא הגיעו להסכמה, וניתנו הוראות להגשת הסיכומים. גם אז המשיכה התנהלות, הוגשו בקשות ותגובות אף ניתנה ארכה להגשת סיכומי תשובה. לבסוף ובהעדר הגשה חרף החלטה, נלקח לעיון ולמתן פסק הדין.

טענות הצדדים

תביעה כספית מאת האישה

תמצית טענות האישה

6. לטענת האישה, יש לחייב את הנתבע לשלם לה את הכספים הבאים: מחצית משכנתא – עזבה את הבית המשותף בשל אלימות האיש ולטובת הילדים. שילמה את המשכנתא וחוב פיגורים גם לאחר שעזבה את הבית, האיש נשאר לגור שם לבד, עליו להשיב לה מחצית הסכום. זאת מהחודש שנקבע כמועד הקרע בפסק הדין (1/2014) ועד לחודש בו כונס הנכסים החל לטפל בנכס במכירה ובמשכנתא (6/2016). היא שילמה בשנת 2016 (עד 6/2016) 20,830 ₪, בשנת 2015- 36,721 ₪, בשנת 2014 - 50,606 ₪, ובסה"כ: 108,157 ₪. האיש חייב לה את המחצית 54,078.5 ₪.

            ביטוחים נלווים- שילמה תשלומים נלווים למשכנתא לביטוח מבנה וחיים (9/2013-8/2016) וביחד 9,619.85 ₪. גם אם רק ממועד הקרע בחודש 1/2014, אז יש לחשב עד לפינוי שלו בפועל ביום 31.8.16. אין לעצור את החיוב בחודש 6/2016 כי האיש המשיך לעשות שימוש בבית ויש לזקוף לחובתו התשלומים. הסכום ששולם 9,279.77, והמחצית שחייב לה 4,640 ₪.

            עליית ריבית המשכנתא- האיש הערים קשיים ולכן גרם למינוי כונס נכסים חיצוני, המשכנתא שלקחה הפכה יקרה יותר, לפי החישוב שלה בסך 105,000 ₪ וגם לפי ריבית גבוהה כהלוואה מהבנק 9-13% אחוזים, ולא בריבית רגילה והצמדה. 

            מחצית שכר דירה- עבור יחידת מגורים בבית הצדדים, שהאיש השכיר לצד שלישי ולקח  את התשלום לכיסו. הצהיר שגבה בהסכם שחתם 2,300 ₪ עבור שכ"ד ביחידת הדיור, ולכן יש לחייבו לשלם לה מחודש 6/2014 כשחדל לשלם לה את חלקה בשכר הדירה ועד חודש  8/2016 כשפינה את הבית. אלה 26 חודשים, בכל חודש שכ"ד בסך 2,300 ₪ וביחד 29,900 ₪. גם אם הוא לא השכיר בפועל את היחידה, הוא צריך לשלם לה. הוא לא עשה מאמץ להשכיר, לא צירף ראיות מתי השכיר, זה לחובתו.

            דמי שימוש ראויים- מחצית הסכום בגין שימוש בחלקה בתקופה שמנע ממנה שימוש בבית.

            גר לבד בבית ועשה שימוש בחלקה. לו היו משכירים את הבית היו מקבלים שכ"ד 5,400 ₪ לחודש. אין לחשב הסכום לפי מחצית גובה המשכנתא כפי שטוען (4,500 ₪). היא שילמה שכירות על בית אחר 5,400 ₪ וכן  4,000 ₪ עבור המשכנתא על הבית, וביחד 9,400 ₪. אילו הייתה גרה בבית הייתה משלמת רק מחצית משכנתא 2,000 ₪ ולכן חייב לה מחודש 10/2014 (צאתה מהדירה) ועד פינוי הבית לפי הסכם המכר (8/2016) 7,400 ₪ לחודש כפול 22 חודשים 162,800 ₪. לחילופין לו הבית היה מושכר היו מקבלים 5,400 ₪ ולכן זכאית ל- 2,700 ₪ לחודש עד לפינוי. לחילופי חילופין לו הייתה גרה בבית הייתה משלמת רק מחצית המשכנתא 2,000 ₪ ולא 5,400 ₪ שכירות ולכן עליו לשלם לה הפער 3,400 ₪ לחודש. בסיכומים תבעה מיום שיצאה מהבית בחודש 10/2014 עד פינוי האיש את הבית בחודש 8/2016, 23 חודשים לפי מחצית מסך 5,400 ₪ הם 62,100 ₪. לחלופין, מחודש 7/2015 כשהתגרשו ולא יכלו לגור יחד ועד לחודש 8/2016, 14 חודשים לפי מחצית מסך 5,400 ₪ הם 37,800 ₪. דרישה זו אינה חיוב כפול.

            מיטלטלין- לטענתה המיטלטלין בבית לא חולק ויש לחלקו. כך גם סבורה ששווי הרכוש הוא 60,000 ₪, לכן על האיש לשלם לה 30,000 ₪. לקח איתו ציוד צילום יקר כצלם שרכש בחיים המשותפים ויש לאזן גם אותו.

תמצית טענות האיש

7. לטענתו, לא הייתה סיבה לעזיבת האישה את הבית, לא אילץ אותה לעשות כן ולא נקט באלימות. משכנתא - לא פנתה אליו להקפאת המשכנתא, ובכל מקרה הקפאה היא לחצי שנה. אין עילה לכך שתובעת ממנו כספים שהוציאה קודם למועד הקרע. עזב הבית ביום 29.8.16. לא פירטה בסיכומים את העילה להחזיר לה מחצית המשכנתא, בחקירה טענה לראשונה שתשלום המשכנתא על ידה משך השנים היה הלוואה. בחקירה נגדית אישרה את גירסתו שהיה על כך הסכם בע"פ, ולא דרשה ממנו כל השנים לשלם. הסכם זה לא בוטל עם הגשת תביעותיה, לא מסרה לו הודעה על כך או דרישה לתשלום, לכן יש לדחות תביעתה להחזר מחצית המשכנתא והנלווה אליה כביטוחים. לחילופין, לפסוק ששילמה ממועד הקרע 107,656 ₪, והמחצית היא 52,328 ₪ לפי המסמכים.

            דין הביטוחים הנלווים - כדין המשכנתא. לא לווה ממנה כסף, ויש לדחות תביעתה.  לחילופין להורות כי שילמה 8,621.77 ₪ ועליו לשלם מחצית. ממועד הקרע שילמה: ב 2014 3,301.14 ₪, 2015 3,614.39 ₪, 2016 1,976.27 ₪ סה"כ: 8,621 ₪, המחצית היא 4,311 ₪.

ריבית חריגה- בקשתה שכל סכום שיחוייב בו ישא ריבית בנקאית בשיעור 9%-13% לא מבוססת על עובדות. לא הוכיחה שהמשכנתא הפכה יקרה יותר, אין עילה משפטית או עובדתית לדרוש ריבית חריגה במשק. חוזה המשכנתא הוא עם הבנק ולא בין הצדדים. לא הערים קשיים אך רצה שהבית יימכר במחיר הוגן. השיהוי לא היה אשמתו.

            מחצית דמי השכירות ליחידת הדיור- הם השכירו את היחידה עד לחודש 5/2014. הוא ניסה להשכיר אח"כ אך האישה מנעה זאת, דרשה לקבל מלוא שכ"ד. יכולה הייתה להשכיר בעצמה, טרפדה כל אפשרות להשכיר אותה וגרמה לו להפסד שכ"ד לתקופה מחודש 6/2014 עד 2/2015, הפסיד 9,900 ₪ (לפי מחצית מ-2,200 ₪ לחודש). בחודשים 2/2015-2/2016 השכירו את היחידה בשכ"ד 2,200 ₪ לחודש, סה"כ 26,400 ₪. כך שגם לפי לטענתה זכאית ל- 13,200 ₪. לא יכולה לדרוש מחצית שכ"ד כשהדירה לא הושכרה. יש לדחות העתירה, ולחילופין מגיע לה 13,200 ₪ בקיזוז 9,900 ₪ שהם 3,400 ₪.

            דמי שכירות ראויים- האישה עזבה את הבית מרצונה, לא מנע ממנה לגור בו. לא הוכיחה מדוע עזבה ואין לתלות זאת באלימות. בצו ההגנה בחודש 2/2014 נעשה סידור של חדרי שינה נפרדים. עזבה אחרי 8 חודשים ולא הוכיחה שבגללו, לכן לא מגיעים לה דמי שימוש. לחלופין, לא הציגה עלות השכרת הבית, והסכם שכירות של בית אחר לא מלמד דבר. לא דאגה לחוות דעת שמאי כנדרש. שכ"ד על בית הצדדים מוערך ב- 4,500 ₪ לחודש. לחילופין, יש לחשב דמי שימוש ממועד סידור הגט בין הצדדים, שאז לא יכלו לגור יותר יחד ועד עזיבתו את הבית ביום 29.8.16, עבור 12 חודשים, כלומר סך 25,871 ₪. בבית גרו גם הילדים חלק מהימים ולכן יש להפחית מדור הילדים מדמי השימוש, ומגיע לתובעת סך של 17,077 ₪ בלבד.

            מיטלטלין- אמורים להתחלק על פי חוק בחלוקה בעין. לקחה איתה מיטלטלין רבים בניגוד להסכמות בכתב בין עוה"ד. יש לחלקם לפי המקובל בדרך של שתי רשימות שוות בערכן.  גרסתו בס' 41-43 בתצהירו לא נסתרה. ציוד הצילום שלו אינו חלק מהמיטלטלין של הבית העומדים לחלוקה, זה ציוד עבודה. יכולה הייתה לפנות לאקטואר. יש לדחות תביעתה בנושא המיטלטלין. לסיכום יש לדחות את התביעה ולחייב התובעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

            תביעה כספית נזיקית מאת האיש

תמצית טענות האיש  

8. לטענת התובע, הנתבעת פתחה נגדו בהליכים משפטיים והחליטה לנהל נגדו מלחמה כוללת לכן הגישה תלונה במשטרה. כתב התביעה הראשון הוגש לפני התלונה ולא הזכירה בו אלימות. השוטרים הגיעו אליו העירו אותו ולקחו לו את האקדח שהיה ברשותו. הורחק ע"י המשטרה ל- 14 יום מהבית, והמתין יום נוסף לפני שחזר. בבקשה שהגישה נגדו לצו הגנה נקבע שיש לעשות הפרדה בין החדרים אך לא בשל אלימות מצידו ולא ניתן צו הגנה. היא לא פנתה לבית המשפט בזמן שהורחק ע"י המשטרה ויש בכך חוסר תום לב. עבד באבטחה בבית ספר מטעם חברה. היה מועמד לקידום, אך בגין תלונת השווא שהגישה נגדו נלקח האקדח, קידומו נעצר ועמד בפני חשש לפיטורים.

היה יכול להרוויח עוד 2,000 ₪ לפחות לחודש. שילם 5,000 ₪ לעו"ד שטיפל בהשבת רישיון הנשק. בעדות הודתה שלא הייתה אלימות.

            הגשת התלונה על ידה נעשתה בזדון, ללא כל סיבה ופגעה בשמו הטוב. אין ספק שידעה שעם הגשת התלונה יילקח נשקו והדבר עלול לפגוע בפרנסתו ובכך הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. בהתאם לעוולת הנגישה ולעוולת הרשלנות עליה לפצותו. הוכח שהוא עובד טוב והיה מועמד לקידום שהפסיד, מעריך נזקו בסך 48,000 ₪, הפרש של 2,000 ₪ למשך שנתיים, וכן 5,000 ₪ ומע"מ ששילם לעו"ד, הציג קבלה. חלה עליה עוולת הנגישה, וכן עוולת הרשלנות שכן בין בני זוג יש חובת זהירות מושגית מעצם טיב הקשר. יכלה בקלות לצפות את הנזק. מדובר במקרה של התנהגות זדונית ומכוונת של הנתבעת נגדו. יש להטיל עליה גם פיצוי עונשי לטובתו. לסיכום יש לחייבה בסך 53,850 ₪ (48,000 ₪ הפסד קידום, ושכ"ט עו"ד להשבת הנשק בצירוף מע"מ), וכן בפיצויים לפי שיקול דעת בימ"ש, ובהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

תמצית טענות האישה   

9. לטענתה, יש לדחות את התביעה, אין בה ממש, והשתהה 4 שנים מהגשת התלונה. לא הוכיח יסודות התביעה, לא הציג כל ראייה. כל שעשתה היה למסור פרטים לרשות מוסמכת, לא הוכיח שהתלונה שקרית והוגשה בזדון, גרסתו הופרכה. הגישה תלונת אמת כי הילך עליה אימים, זו זכותה. טענותיו שנוגעות לחקירת המשטרה שלקחה לו את הנשק יפנה למשטרה. כשנשאלה על הנשק לא טענה כי השתמש או איים בו נגדה. שיקולי המשטרה היו מקצועיים, מצאו שיש לקחת לו הנשק ולהרחיקו והנחו אותה לפנות לבימ"ש. בצו הגנה החליטו להפריד מגורים, הודה שהפחיד והתנהג בצורה לא ראויה. תיארה הדברים כפי שקרו. עדותו מלאה סתירות, מכתבים שהציג סתומים, לא הביא לעדות אף אחד מהעדים שלו. הימנעותו מכך מובילה למסקנה שלו היה מביא אותם זה היה לרעתו.

            הוכח שהמשיך בעבודתו ללא פגיעה בשכרו, ולא פוטר. הנשק הוחזר למעסיק במהירות.  ניסיונו של האיש לטעון כאילו נמנע ממנו קידום הופרך, לא הובא שהוצע לו תפקיד מסוים ולא דובר עימו על שכר. בעבר הצהיר שהשתכר 6,350 ₪ נטו באבטחה והיום עשה הסבה ומשתכר 7,500 ₪, לכן אין מקום לתביעה, בוודאי שלא נגרם לו נזק כלכלי. הודה שאין לו איך להוכיח נזק. לא הוכחה עוולת הרשלנות, לא יכולה הייתה לצפות שייגרם לו נזק וכל אדם סביר היה נוהג כמוה. הוכח שחברתה עודדה אותה להתקשר למשטרה. לא הוכחה עוולת הנגישה, פנייה למשטרה היא זכות בסיסית ואין לחייב על כך בנזיקין. תלונתה לא חרגה מהסביר, לא התכוונה לפגוע בו ובפרנסתו. לא הוכיח התביעה, יש לדחות אותה ולחייב אותו בהוצאות משפט וכן לפצות אותה על עוגמת הנפש שגרם לה. 

            דיון

            תביעת האישה הכספית

10. פסק דין מפורט בתביעות נוספות שבין הצדדים ניתן ביום 25.3.2018 (להלן: "פסק הדין"). נוכח הקביעות בו חלק מהסעדים להם עתרה האישה בתביעה התייתרו, וכבר לא עתרה להם בסיכומים מטעמה, וכך התייחס אליהם האיש. משכך ייבחנו להלן הסעדים להם עתרו והתייחסו הצדדים בסיכומיהם.

11. כמפורט לעיל, האישה עתרה למספר סעדים כספיים לתקופה שלאחר יציאתה מבית הצדדים, עת האיש נשאר לגור בבית.

            השבת תשלום מחצית מהחזר המשכנתא החודשי

12. האישה עתרה לתשלום מחצית מהחזר המשכנתא החודשי ששילמה לבד מחודש 1/2014 ועד לחודש 6/2016. האיש הכחיש חבותו כי נהגו כך גם בעבר, לחילופין שילמה ממועד הקרע סכום נמוך משציינה וחייב רק במחצית (52,328 ₪) לפי המסמכים שהגישה.

13. הצדדים היו בעלי הזכויות בחלקים שווים בבית המגורים ברח' xx ("הבית"). על הבית רבצה הלוואת משכנתא לבנק מזרחי טפחות.

14. בפסק הדין בעניינם נקבע מועד הקרע, למועד הגשת התביעה הראשונה לערכאה משפטית (תביעת האישה הראשונה) ביום 5.1.2014. נקבע שם כי לא הוכח שיש להקדים את מועד הקרע או לסטות מהמבחן הנוהג בפסיקה. (ראה ס' 108 לפסק הדין).

15. העתירה לחיוב במשכנתא הינה עד ליום 1.6.2016, עת החל כונס הנכסים החיצוני בפעולותיו לצורך מכר הבית.

16. למעשה אין מחלוקת עובדתית, כי האישה היא שנשאה בפועל בתשלום החזר המשכנתא החודשי בתקופה הנטענת.

            האישה הצהירה כי היא שילמה את המשכנתא כל השנים (ס' 4, 19 לתצהיר 29.7.18), כך הצהיר גם האיש (ס' 22 לתצהיר 22.10.18).

            האישה נחקרה והשיבה, כי בעבר הסכימו שתשלם את המשכנתא בתקופה בה לא עבד ועד שימצא עבודה, אך מעולם לא התחייבה מעבר לכך. (ע' 7 לפרוטוקול ש' 5-9, 31-33).

            האיש נחקר והשיב, שהסכימו שהיא תשלם את המשכנתא והביטוחים הנלווים, מבלי שהיא תקבל יותר ממחצית הזכויות בבית. (ע' 17 לפרוטוקול ש' 13-23).

17. ברם האיש לא הוכיח, שהוסכם ביניהם כי הדבר מייתר את חובתו להשבת מחצית מהתשלום החודשי לאחר שהפרידו את המגורים המשותפים והאישה יצאה ממגוריה בבית, והמשיכה לשלם את ההחזר החודשי של ההלוואה על מנת שהבנק לא יממש את הבית בגין אי פירעון החוב.

18. לא הוכח שהוסכם בין הצדדים (כטענת האיש) שהאישה תמשיך ותישא בתשלום עבור חלקו של האיש גם לאחר עזיבתה את הבית תוך שהיא מוותרת על השבת הסכום.

            נהפוך הוא, האישה עתרה לכך שישיב לה את מחצית התשלום, גם במסגרת כתבי בי דין בבית המשפט.

19. נדחית טענת האיש כי מדובר בהסכם בעל פה בין בני הזוג שלא אושר אך יש להסתמך עליו כיום. חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, קובע את הסדר איזון המשאבים כמפורט בס' 5(א) בו, כאשר כל אחד מבני הזוג, זכאי למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהוחרגו במסגרת הסכם שערכו הצדדים ביניהם. כך הדבר גם לגבי חובות וחיובים.

20. האיש לא הראה כי נערך הסכם ממון ביניהם, אף לא הוכיח הסכם שבעל פה לעניין הנטען.

            הצדדים יכולים היו לערוך ביניהם הסכם ממון אשר קובע אחרת את חלוקת הזכויות והחובות ביניהם, אולם בחרו שלא לעשות כן.

            בפסק הדין נקבע איזון משאבים שווה בין הצדדים, לא נמצא לסטות מחלוקה שווה בין הצדדים (ס' 103 ואילך), חרף טענת האישה לכך.

            באותו אופן, כפי שהאיש נהנה ממחצית הזכויות בבית בדרך של קבלת התמורה עבורו, כך עליו לשאת בהוצאות בגינו. לא הוכחו הסכם או הסכמה אחרת, ולא הוכח שיש לסטות מרישום הבית או החבויות עבורו (שם).

21. בית הצדדים היה נכס משותף, לשני הצדדים נקבעו בו זכויות שוות. כך בנוגע לזכויות בו, אולם כך גם בנוגע לחובות לגביו. משכך תשלום החזר ההלוואה בגין הבית בדרך של משכנתא, הינו משותף.

            ההחזר החודשי איפשר את המשך תשלום ההלוואה תוך שמנע את מימוש הנכס ע"י בנק המלווה, ואיפשר את ההתנהלות עד המכירה.

22. הוכח כי תשלומי המשכנתא ירדו מחשבון הבנק הנפרד של האישה, וכאשר באותה תקופה גרה בשכירות ושילמה שכ"ד מדי חודש.

23. ממסמך הבנק המלווה מיום 8.12.14 (בנק מזרחי טפחות, נספח לתצהיר האישה) עולה כי שני הצדדים הם הלווים, כך נרשמו.

24. בהסכם המכר שנחתם בין הצדדים ביום 22.5.16, ואושר ביום 17.7.16 ע"י בית המשפט (תמ"ש 50026-11-14) נקבע בס' 9 כי האישה רוכשת את חלקו של האיש בבית הצדדים המשותף, בקיזוז מחצית מיתרת המשכנתא (הסכם המכר צורף לתצהיר האישה).

25. מהמסכת הראייתית שהובאה, לא עולה כי לאחר עזיבת האישה את הבית המשיכו הצדדים לנהל משק בית משותף. נהפוך הוא.

26. על כן יש להבחין בין התקופות: תקופה בה גרו ביחד, והאישה שילמה את החזר המשכנתא כפי שהאיש נשא בהוצאות אחרות, לבין תקופה בה האישה עזבה את מגוריה בבית לאחר שהצדדים נפרדו, האיש נשאר לגור בו, ואילו האישה המשיכה לשאת בהחזר המשכנתא. לא נמצא כי בתקופה זו הייתה עליה חבות לשלם לבד מלוא ההחזר.

27. לא הובא ביסוס לטענה שהיה על האישה לשאת בהחזר חודשי זה לבד, ואין בכך שעשתה כן בתקופה קודמת בעת שגרו ביחד, כדי לייתר הצורך בהשתתפותו בשלב זה שלאחר הפירוד הפיזי ועזיבת האישה את הבית. גם טענתו שהסכימו שעד למכירת הבית האישה תשלם בפועל את החזר המשכנתא, אינה פוטרת אותו מהשבת חלקו. אף האיש בסיכומיו, מציין זאת כאפשרות חלופית.

28. לסיכום, החזר המשכנתא לאחר עזיבת האישה את הבית חל על שני הצדדים בשווה, לא נסתר כי האישה נשאה בהחזר בפועל, משכך האיש ישיב לה המחצית.

            אף לא נסתר מועד סיום לחיוב זה, יום 1.6.2016 (עת החל כונס הנכסים לפעול, ובהתאם חושבה יתרת המשכנתא במסגרת העברת הזכויות לפי הסכם המכר).

29. אשר לסכום שנתבע כמחצית מההחזר בתקופה זו, גם לעניין חשבונאי זה מחלוקת בין הצדדים, אף כי פעוטה.

            האישה טוענת לסך 54,078.5 (מחצית מסך 108,157 ₪: 50,606 ₪ ב- 2014,  36,721 ₪ ב- 2015, 20,830 ₪ ב- 2016). האיש טוען לסך 52,328 ₪ (מחצית מסך 107,656 ₪: 50,605.64 ₪ ב-2014, 36,721.44 ₪ ב- 2015, 20,330 ₪ ב- 2016).

30. לאחר עיון במסמכים נקבע כי האיש ישלם לידי האישה, את חלקו בהחזר המשכנתא מיום 5.1.2014 – ועד ליום 1.6.2016, בסך של 54,078 ₪.

            הסכום ישא הפרשי הצמדה מיום 1.6.2016, וכן ריבית כחוק מפסק הדין, ועד לפרעון.

ביטוחים נלווים

31. בהמשך למפורט לעיל לעניין תשלומי המשכנתא על ידי האישה לתקופה 5.1.2014 – 1.6.2016, הוכח כי האישה נשאה גם בהוצאות הנלוות למשכנתא לרבות ביטוח מבנה וביטוח חיים למשכנתא. כך הצהירה האישה (ס' 23-24 לתצהירה) וצירפה מסמכים, וכך אישר גם האיש (ע' 17, ש' 13-19) שהאישה שילמה את עלות הביטוחים הנלווים למשכנתא על בית הצדדים.

            בהתאם, נקבעת חבותו של האיש גם במחצית תשלומי הביטוח הנלווים למשכנתא.

32. הוכח כי ביטוח החיים והמבנה נעשו לצורך ההלוואה שנלקחה בדרך של משכנתא, ובהם מופיע גם שמו של האיש כלווה. כך עולה מעיון בטבלה מ'טפחות סוכנות לביטוח (1989) בע"מ' מיום 3.7.16 (צורף לתצהיר אישה) ובה כתוב שהכרטיס הינו ע"ש האיש. הוכח כי התשלום החודשי לביטוחים הינו 65 ₪ ו- 183 ₪, וביחד 248 ₪.

33. עם זאת לא נמצא לפסוק את החיוב עד למועד המאוחר יותר לו טוענת האישה (8/2016) כי אם בהלימה לחיוב בהחזר המשכנתא, לעיל, עד 1.6.2016.

            נדחית העתירה לחייב את האיש בחודשים 7-8/2016.

34. הסכום שנתבע כמחצית ההחזר לתקופה זו - 4,640 ₪, ומנגד נטען סך 4,311 ₪. ₪.

            לאחר עיון בפירוט ובמסמכים (בשנת 2014 שולם 3,031 ש"ח, בשנת 2015 סך 3,614 ₪, ובשנת 2016 (עד 6/2016) 1,976 ₪) – ביחד: 8,621 ₪, והמחצית: 4,311 ₪.

35. על כן האיש ישלם לידי האישה את חלקו בהחזר הביטוחים הנלווים למשכנתא מיום 5.1.2014 – 1.6.2016 , בסך של 4,311 ₪.

הסכום ישא הפרשי הצמדה מיום 1.6.2016, וכן ריבית כחוק מפסק הדין, ועד לפרעון.

            ריבית

36. אשר לעתירת האישה כי על האיש לשלם לה ריבית גבוהה, הרי שלא הוכיחה את טענתה כי האיש הוא הגורם הבלעדי או העיקרי לעיכוב שחל בפירוק השיתוף בזכויות בבית הצדדים.

כבר נקבע בפסק הדין בעניינם, בו נדונה בהרחבה השאלה מי הביא בהתנהלותו למינוי כונס הנכסים החיצוני, ופורטה התנהלות שני הצדדים - כי התנהלות שניהם גם יחד היא  שהובילה במשותף למינויו של כונס הנכסים החיצוני. שני הצדדים לא שיתפו פעולה כנדרש. (ס' 90-97 לפסק הדין).

37. ההתנהלות פורטה שם, לרבות כי גם לאחר שהוסכם על פירוק השיתוף בבית הצדדים, לא השכילו הצדדים לנהל הליך זה בשיתוף פעולה, והגיעו להליך של כינוס נכסים.

            תחילה מונו לכך באי כוחם, אך גם הם לא הצליחו לשתף פעולה  בגין רצון הצדדים, והוגשו בקשות של כו"נ אחד למול השני (כוה"נ המשותף). משכך מונה כונס נכסים שלישי חיצוני. גם עימו לא שיתפו פעולה, והוא נדרש להגשת בקשות חוזרות ואף דיון. כך גם נוהלה התדיינות על שאלת שכ"ט לב"כ הצדדים ככונסי הנכסים, שכן עתרו לקבלת שכ"ט עבור פעולות שביצעו, בנוסף לשכ"ט הכונס החיצוני.

38. האישה נחקרה ואישרה כי בהתחלה היא זו שהתנגדה לניהול הליך פירוק השיתוף, לא הייתה מוכנה לקנות את חלקו בבית ועוד. (11.2.20 ע' 8 ש' 10-36, ע' 9 ש' 1-32).

            האיש נחקר ואישר כי היה לו חלק בעיכוב המכירה, בנקודות זמן בהן סבר שמנסים להוריד את ערך הבית. (ע' 25, ש' 23-34).

39. משכך וכאשר כבר נקבע כי כל אחד מהצדדים נטל חלק בעיכוב ובהעדר שיתוף הפעולה, לא נמצא כי האשם לכך נמצא על האיש דווקא, כי אם על שני הצדדים.

40. אף לא הוצג כל מסמך המעיד על כך שתחילה הוצעה לאישה ריבית אחת ובהמשך ריבית אחרת גבוהה יותר. האישה אישרה כי אין לה מסמך כזה ולא ניתן לה. (ע' 16 ש' 6-7, 16). כמו כן אישרה (שם, 21-23) שאין לה כל תיעוד שנשאה בפועל בריבית אותה מבקשת להטיל על כל אחד מהסכומים הנטענים בתביעה - בגובה 9%-13% (!).

41. לסיכום נקודה זו, לא הובאה כל תשתית ראייתית לחיוב הנתבע בכך, והעתירה נדחית.

            דמי שכירות יחידת דיור

42. בפסק הדין בעניינם של הצדדים נדונה גם השכרת יחידת הדיור השייכת לבית הצדדים. במסגרת ההסכמות לפירוק השיתוף בבית, הסכימו לחלוקה שווה של שכר הדירה מיחידת הדיור. (ס' 89 לפסק הדין).

43. הוכח כי יחידת הדיור הושכרה לבסוף לשנה, בתקופה הנטענת ע"י האיש 2/2015 ועד 1/2016 (כולל), בשכ"ד של 2,300 ₪ לחודש.

44. האיש נחקר ואישר זאת בעדותו, השיב כי רק הוא חתם על חוזה השכירות, וכן אישר שלא העביר לאישה מחצית הסכום. (ע' 19 ש' 31-35, ע' 20 ש' 1-7).

45. כפי שפורט בפסק הדין בעבר וגם בפסק הדין דנן, הצדדים לא שיתפו ביניהם פעולה אף כאשר העדר שיתוף הפעולה גרם לשניהם הפסדים כספיים. כך היה גם בעניין יחידת הדיור בהעדר שיתוף הפעולה לצורך השכרתה.

            האישה נחקרה ואישרה בעדותה כי סירבה לחתום על הסכם להשכרת יחידת הדיור, לטענתה עשתה זאת מאחר והאיש רצה את כל שכר הדירה לעצמו. (ע' 15, ש' 15-16). האיש מנגד לא הכחיש כי אכן כשהשכיר היחידה - וללא חתימת בעלה הזכויות הנוסף בנכס - לקח לעצמו את מלוא התמורה.

46. האישה לא הוכיחה כי היחידה הושכרה מעבר לתקופה זו, ולא נמצא כי על האיש לשאת בתשלום עבור שכר דירה שלא התקבל. האישה אישרה שאין לה פרטים נוספים על השכרת יחידת הדיור או על תקופה נוספת לכך. (ס' 31-32 לתצהירה, ע' 25 לפרוטוקול, ש' 1-7).

            טענת האיש כי הנכס לא הושכר ביתר החודשים, לא נסתרה.

47. האחריות לאי השכרת יחידת הדיור חלה על שני הצדדים, הנכס משותף ויכולים היו להשכירו לא נמנע מהם, לא הוכח כי נמנע רק בגין אחד מהם. הטענות ההדדיות לעניין זה נדחות, ובהתאם נדחית טענת הקיזוז.

48. עבור התקופה שהיחידה כן הייתה מושכרת והאיש קיבל לידיו את שכר הדירה, מובן שעליו להעביר לאישה את חלקה, כבעלים הנוסף בנכס ובזכויות שוות.

49. גם סכום השכירות לא נסתר. אף מחוזה קודם שצירפה האישה לתצהיר עולה כי בעבר הושכרה בסכום דומה (סך 2,350 ₪ לחודש לתקופה 8/2012-9/2014).

50. לסיכום עתירה זו, על האיש לשלם לידי האישה מחצית משכר הדירה שהתקבל לשנה (2/2015 – 1/2016) לפי שכ"ד חודשי של 2,300 ₪ לחודש.

            2,300 ₪ X 12 = 27,600, המחצית: 13,800 ₪.

הסכום ישא הפרשי הצמדה מיום 1.2.2016, וכן ריבית כחוק מפסק הדין, ועד לפרעון.

            דמי שימוש ראויים

51. סעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, קובע חיוב שותף במקרקעין בשכר ראוי לשותף הנוסף בגין השימוש:

"שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".

52. נקבע בפסיקה כי העובדה שבן הזוג עזב את בית המגורים, אינה מעידה שהוא מוותר על זכויותיו בו לרבות הזכות לשכר ראוי.

"העובדה שעקב סכסוך עזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים - אפילו מרצונו אינה מעידה כשלעצמה כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה ובכלל זה הזכות לשכר ראוי עבור השימוש."

(בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני, (26.1.06)). 

53. מיום הגירושין - לאחר שנמנע מבני הזוג לגור יחדיו -יש לפסוק דמי שימוש, אלא אם נקבע ויתור מפורש.

"סבורני כי ככלל מיום הגירושין ואילך, משמנועים הצדדים לחיות תחת קורת גג אחת, יש לפסוק דמי שימוש ראויים. כלל זה מהווה גם תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף."

(בע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני, (22.10.06)).

54. לאחר עיון בטענות הצדדים בראיות ובמכלול המצוי בתיקים שבין הצדדים, נקבע בזאת כי על האיש לשלם לידי האישה דמי שימוש ראויים, אולם ממועד סידור הגט ביום 12.7.2015, ולא ממועד עזיבתה את הבית, מהנימוקים להלן.

55. בפסק הדין שניתן בעבר נקבע כי הרכוש לרבות בית המגורים הינו משותף, לא הובא ויתור מפורש של האישה על תשלום דמי שימוש ראויים, ומשכך נקבעת חבות לתשלום על האיש. ברם לא למלוא התקופה הנטענת.

            האישה לא עזבה את הבית לאחר הגשת הליך לצו הגנה, עת ניתנו הוראות להפרדת החדרים, אלא כעבור 8 חודשים (10/2014).

            מאידך הטענה כי האישה עזבה הבית מרצונה אין די בה כדי למנוע פסיקת דמי שימוש ראוי. במקרה דנן, עת שני הצדדים התנהלו באופן מורכב, ולא הובא כי הייתה חבות על האישה לצאת, ייקבע החיוב מיום סידור הגט. שהרי ממועד זה לא יכולים עוד שני בני הזוג לגור במשותף באותו הבית, ומיום זה ברור שיש מניעה ממשית. על כן ייקבע החיוב ממועד זה ובהתאם לפסיקה.

56. נדחית הטענה שיש להפחית מהסכום עבור רכיב מדור לילדים, שהרי שולם עבור חלקם בשכר הדירה בדירה ששכרה האישה, או לימים בהם שהו עם האב. מקור החיוב בעתירה זו (לדמי שימוש ראויים) הינו שונה.

57. על כן האיש ישלם לידי האישה דמי שימוש ראויים מיום סידור הגט 12.7.15 - ועד לסוף חודש 8/2016 עת עזב את הבית.

58. אשר למחלוקת על גובה דמי השימוש, מתקבלת טענתו החליפית של האיש, כי אם ייפסקו דמי שימוש, כי אין לפסוק בהתאם לסכום על בית אחר ששכרה האישה (5,400 ₪ לחודש), כי אם לפי סך 4,500 ₪ לחודש.

59. האישה לא עתרה למנות שמאי לחישוב שכ"ד לבית זה כדמי שימוש ראוי לאורך ההליך, אף שהתמשך זמן ניכר, ולא הוכיחה את הסכום הנטען. אין בתשלום על בית אחר, להוות עילה לחיוב בסכום הגבוה יותר על בית זה.

משכך מתקבלת לעניין הסכום טענת האיש כי יש לראות כאומדן ראוי בנסיבות כאן לשכר דירה, סך של 4,500 ₪ לחודש (ובדומה לסך ההחזר החודשי עבור המשכנתא).

60. לסיכום האיש ישלם לידי האישה דמי שימוש ראויים בסך 4,500 ₪, לתקופה מיום סידור הגט 12.7.15 - ועד ליום 31.8.2016, שהם 13.5 חודשים.

            4,500 ₪ לחודש כפול 13.5 חודשים = 60,750 ₪.

סכום זה ישא הפרשי הצמדה מפסק הדין (לא נמצא לפסוק כאן מועד מוקדם לכך) וכן ריבית מפסק הדין, ועד לפירעון בפועל.

            מיטלטלין

61. משנקבע בפסק הדין איזון משאבים בין הצדדים בחלוקה שווה, חל גם על המיטלטלין המשותפים שנרכשו מיום הנישואים (18.9.2002) ועד למועד עזיבת האישה את הבית בחודש 8/2014.

62. לאחר שהצדדים לא עתרו לחוות דעת שמאי לשווי המיטלטלין בבית, ולא הוכיחו את שווים, נמצא לחלק אותם בעין.

            החלוקה איננה כוללת את ציוד הצילום ששימש את האיש בעבודתו כצלם. כך גם ציוד או ריהוט הילדים, יישאר עבורם ולשימושם בבית ההורה בו נמצא.

63. לא יגיעו הצדדים להסכמה בדבר חלוקה כרצונם בשיתוף פעולה בתוך 30 יום מפסק הדין, תיעשה החלוקה בדרך של שתי רשימות, כדלקמן.

            האישה תכין שתי רשימות של התכולה המשותפת, שוות ככל הניתן, בתוך 30 יום, ותעבירן לאיש.

            האיש יבחר מתוכן את הרשימה בה חפץ, ויודיע על כך לאישה בתוך 15 יום. ממועד זה יקח את התכולה בהתאם לרשימה בה בחר, בתוך 30 יום ולאחר תיאום מראש עם האישה את מועד הגעתו. לא ייקח התכולה או חלקה במועד, יראה הדבר כוויתור עליה.

            תביעת האיש כספית-נזיקית

64. האם יש לפסוק לאיש פיצוי כספי בגין תלונה שהגישה האישה למשטרה בחודש 2/2014? או שמא פעלה האישה בהתאם לחשש שהרגישה באותה עת, להנחיית המשטרה, ואינה חבה בחיוב כספי בגין לקיחת הנשק ע"י המשטרה?

65. כעולה מהעובדות שהוכחו ביום 8.2.2014 האישה הגישה תלונה למשטרה בגין התנהגות נטענת של האיש. (תקיפה סתם בן זוג, ס' 382 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ראה נספח).

            במסגרת החקירה ובירור התלונה ע"י משטרת ישראל, החליטה המשטרה להרחיק את האיש למשך 14 יום מהבית, וכן לקחת את נשקו.

66. כך גם הוכח כי התלונה נסגרה לבסוף לאחר תקופה ארוכה מאד בעילה של העדר ראיות מספיקות ("לא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין", אישור מיום 22.4.18, ראה נספח), ולא בעילה של העדר אשמה.

67. בנוסף יצוין כי התביעה דנן הוגשה כעבור 4 (!) שנים תמימות ובשיהוי ניכר, בחודש 2/2018. במסגרתה נתבע פיצוי בגין הגשת התלונה, בעילות של עוולת הנגישה ועוולת הרשלנות.

            מסגרת משפטית

68. עוולת הנגישה הוגדרה בס' 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כפתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת.

נקבע כי לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים:

             "נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".

69. נטל ההוכחה מוטל על התובע, אשר טוען לקיום העוולה.

70. נקבע בפסיקה כי כאשר אדם סבור שיש ברשותו ידיעה שיש למסור למשטרה, או שנעשה כלפיו מעשה בגינו יש להגיש תלונה למשטרה, כך ייעשה. המשטרה, היא שתבחן אם יש בתלונה כדי להקים אחריות פלילית.

71. על מנת להוכיח כי נתקיימה עוולת נגישה יש להוכיח שהתקיים הליך נפל, אשר נפתח בזדון ומתוך כוונה לפגוע.

            אין די בכך שההליך או התלונה נדחו, אלא שניתוח הנתונים לאחר מעשה, יביא לידי מסקנה שלא היה מקום לפתוח בו כלל.

72. בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה נקבע במפורש כי אין די בעצם הגשת תלונה למשטרה, גם אם בסופו של דבר לא הוגש כתב אישום, או אם הוגש והנאשם זוכה, כדי ללמד על כך שלא היה צידוק להגיש את התלונה מלכתחילה.

            (תמ"ש (ב"ש) 30817-10-13 י. א. נ' ל. א. (19.11.15); תמ"ש (פ"ת) 3653-04-16 ו' נ' מ' ש' (10.2.19); תמש (נצ') 16866-04-11‏ ‏ א.ה נ' ד.ה  (31.10.17)).

73. כפי שיפורט להלן, לאחר עיון במסמכים ושמיעת העדויות, לא נמצא כי האישה פעלה בזדון או ללא סיבה סבירה כפי שהיא סברה באותה העת, שמביאה לחבות בעוולה זו.

74. אין די בהוכחה שהתלונה נסגרה, כדי לקבוע שמדובר היה בהליך נפל, ולעניין זה נדחית טענת האיש כי הגישה את התלונה כדי לפגוע בו.

75. האישה העידה בדבר חששה מפני האיש, חשה שנוקט נגדה באלימות נפשית, פירטה בתצהיר כיצד הסלימה התנהגותו מולה לאחר שלא צלח הייעוץ הזוגי אליו הלכו. תיארה את התנהגותו ותחושותיה לרבות לעניין האיום הקשה, בשל חשש זה הגישה את התלונה למשטרה ונמצאה מהימנה שם. (ס' 5-8, 10-11 לתצהיר).

76. כעולה מהראיות האישה לא פנתה מיד למשטרה, אלא בעצת חברתה ובהמשך בהדרכת המשטרה. הצהירה שחשה באלימות נפשית מצד האיש בשבת בה הגישה התלונה ("היה משהו אחר בעיניו") לכן הלכה לחברתה להתייעץ עימה. מבית החברה התקשרה להתייעץ עם המשטרה מה לעשות, והמשטרה הפנתה אותה להגיש תלונה (ס' 3, 6-7 לתצהיר 24.10.18). בהליך שהגישה לצו הגנה נקבע, ע"י כב' המותב שם, כי הצדדים ילונו בחדרים נפרדים (ה"ט 54230-02-14).

77. הובאה תרשומת מן החקירה ודברי האישה לחוקרים בעת הגשת התלונה (ש' 29-32, וכן נספח 4 לתצהיר האיש, ומוצג 5). האישה נחקרה והשיבה שפעלה בזהירות, מסרה במשטרה רק אמת. (ע' 12, ש' 18-19), לא הפריזה בתיאורים, לא רצתה לפגוע בתובע, לא סיפרה הכל. (ס' 8, 19 לתצהירה).

78. כמו כן השיבה כי בכל הנוגע לנושא הנשק, השוטרים פעלו בהתאם לנהלים שלהם ולא נוכח בקשתה. היא לא ביקשה שיילקח ממנו הנשק, וגם יידעה את המשטרה שהוא זקוק לנשק בעבודה. (ע' 13, ש' 16-20).

79. כך גם השיבה כי הגישה את התלונה מתוך חשש אמיתי ולא צפתה או רצתה פגיעה בפרנסתו. ("אני רק ידעתי שאני נמצאת במצב מסוכן מאוד". ע' 14 ש' 1-2). אף לא דיבר איתה על רצונו להתקדם.

            חשה מאוימת לכן הגישה את התלונה, לא התכוונה לגרום נזק ולא הוכיח שגרמה.

80. עדות האישה על השתלשלות האירועים שהובילו להגשת התלונה במשטרה, קיבלה חיזוק בתצהיר ובעדות הגב' אלמונית.

            העדה לא יכולה להעיד, כמובן, על שהיה בין האיש לאישה בביתם. אך כן יכולה להעיד מה סיפרה לה האישה (ס' 9 לתצהירה), במספר שיחות ביניהן. (ע' 3 לפרוטוקול ש' 7-8, ע' 4 ש' 9-12). ניסתה לסייע לאישה ולתמוך בה וכשחשבה שהמצב מסלים אמרה לה לפנות למשטרה. (ס' 12 לתצהיר).

81. ביום הגשת התלונה (8.2.2014) שוחחו טלפונית, האישה הייתה נסערת מאירוע שהתרחש בבית לכן קבעו להיפגש. (ע' 5, ש' 22-26). כשנפגשו ראתה שהאישה בוכה ובמצב נפשי קשה, ולכן סברה העדה שעל האישה להגיש תלונה במשטרה כנגד האיש. (ס' 13 לתצהיר, ע' 4 לפרוטוקול, ש' 33-36). הפעם האירוע הרחיק לכת. ("ת. כי המים הגיע עד נפש, היתה רועדת, אי אפשר להמשיך ככה, ... זה היה רמה יותר. פלונית אישה מאוד חזקה, היא עובדת גם משדרת את זה ככה פתאום אתה רואה את הבנאדם שבר כלי, מפוחד, פשוט קורה משהוא, אתה מבין שהמצב מאוד חמור." ע' 5 ש' 1-5). העידה שהאישה העדיפה קודם להתקשר למשטרה להתייעץ אם יש צורך בהגשת התלונה, השיחה התקיימה לידה ושמעה אותה. (ס' 13 לתצהירה).

82. האיש לא הוכיח גרסתו לפגיעה נטענת. מעדותו עלה שלא נערך לו שימוע לפני פיטורים, שכרו לא נפגע, ולא ידע לפרט אודות תפקיד שהוצע לו לקידום כי לא הגיע לשלב זה. אף לא ידע להסביר מהי אותה עלייה פוטנציאלית עתידית בשכר שטען שנעצרה, שכן אישר שלא פורטה בפניו (ע' 26 ש' 1-9, 19-22).

83. כמו כן אישר בחקירתו, כי מכתב מנהל ביה"ס בו עבד (נספח 7 לתביעתו, ע' 29 ש' 2-4), עליו הסתמך לטענת הנזק שנגרם - נכתב לבקשתו שלו (של התובע). (ע' 27, ש' 24).

84. כאשר נשאל האם קודם בעבר, השיב כי מעולם לא קיבל קידום, לא זכור לו מתי בפעם האחרונה העלו את שכרו (ע' 26, ש' 19-29). מהמסמכים שצירף עולה שהמשיך בעבודתו ושכרו לא נפגע. הנשק הוחזר למעסיק. לא הוכח תפקיד קידום שהוצע או נמנע, אף לא שכר שהוצע באותה עת. לא הוכח הנזק.

85. העדים מטעם התובע לא התייצבו לדיון ההוכחות.

            התובע עתר לזמן עדים מטעמו ואף צירף מסמכים בעניינם, אלא שהעדים לא התייצבו להעיד על מנת לחזק את גרסתו של האיש.

            התובע נשאל על כך ולא ידע להסביר מדוע לא התייצבו העדים מטעמו (ע' 27 לפרוטוקול, ש' 1-5).

86. הימנעות זו פועלת לרעת התובע ופוגעת במהימנות גרסתו, שכן יוצרת הנחה שאילו היה מעיד אותם היה בעדותם כדי לתמוך בגרסת הצד שכנגד. (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006)).

87. אף על פי כן, ניתנה לתובע אפשרות להשיב לשאלות לעניין המסמכים, מבלי לקבוע לעניין המשקל שיינתן להם. (ע' 27 לפרוטוקול, ש' 19-21). אלא שבמכלול הראיות שהובאו אין די בעדותו שלו, שלא חוזקה בעדות נוספת, כדי להוכיח טענתו.

88. משטרת ישראל מצאה בזמן אמת את התלונה כמעלה חשש ממשי, שכן הורתה להרחיק את האיש לתקופה של 14 ימים.

89. לא הוגשה ראייה המוכיחה שהאישה לא האמינה בכך שתלונתה אמת או ששיקרה, והמשטרה מצאה לטפל בתלונה בדרך של הרחקה מיידית למספר ימים וכן לקיחת הנשק שבידי התובע.

90. מעיון בהודעת המשטרה בדבר ההחלטה שלא להעמיד לדין, נכתב כי התלונה נסגרה לאחר שלא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין (נספח ג לתצהיר התובע מיום 26.8.18) ומשכך אף לא הוגש כנגדו כתב אישום.

            אין בעילת סגירה זו כדי להוכיח שהתלונה הייתה שקרית או בזדון.

91. רשות התביעה היא שאחראית להגיש כתב אישום וככל שהוחלט לבסוף שלא להגיש כתב אישום, אין בכך כדי לקבוע שהתלונה שקרית.

92. על כן, גם אם בהמשך נקבע שהתלונה נסגרה מחמת שלא נמצאו ראיות מספיקות כדי להעמיד לדין, עדיין אין בכך כדי לקבוע שהאישה הגישה את התלונה למשטרה בזדון ובכדי להרע לאיש. שהרי פנייה למשטרה היא הדרך להתריע בפני הסכנה בעת חשש.

93. האינטרס הציבורי הוא כי תלונות לא יושתקו אלא יטופלו ויבוררו לגופן ובאופן ממצה על ידי הגורמים המוסמכים.

94. הוכח שהגורם החיצוני לסכסוך, משטרת ישראל, סבר שיש לברר את התנהלות האיש בדרך של חקירה ולקיחת הנשק.

95. בסיפת ס' 60 לפקודת הנזיקין לעיל נקבע במפורש כי לא ניתן להגיש תובענה נגד אדם על עוולת נגישה רק כי מסר תלונה לרשות מוסמכת שפתחה בהליך.

            לא זו בלבד, אלא שהוראה זו פורשה בפסיקה כמעמידה הגנה גם למי שמסר בזדון ובלי סיבה סבירה מידע כוזב לרשות מוסמכת, אשר פתחה בהליך. שכן מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשה המתלונן לבין הצעדים שננקטו על ידי הרשות והנזק שנגרם לו בעטיים. זאת בשל החובה המוטלת על הרשות להעריך את המידע שנמסר לה. (בג"צ 64/91 חליף נ' משטרת ישראל (21.11.93)).

96. על כן אין בכך שהמשטרה החליטה להרחיק את התובע מהבית ובכך שהחליטה לקחת את נשקו, כדי להקים חבות לאישה. שכן כאשר הוגשה התלונה לרשות המוסמכת כדין, נותק הקשר הסיבתי בין הגשת התלונה לבין חקירת המשטרה בעקבותיה, והנזק שיכול כי נגרם בעטיה.

97. האיש לא הוכיח את גרסתו כי האישה פעלה בזדון בהגשת התלונה על מנת להרע לו. כך גם לא הצליח להפריך את גרסתה לפיה הונעה מחשש אישי, שדי בו להוות סיבה סבירה בנסיבות שנוצרו להגשת התלונה. אף אין די רק בעדות התובע ובגרסתו שלו שלא הוכחה לנזק נטען, ובהעדר חיזוק לה כמפורט לעיל נדחית.

98. מכל אלה, נדחית התביעה בגין עילת עוולת הנגישה.

99. עוולת הרשלנות – האיש טען לעוולה נוספת להוכחות התביעה, עוולת הרשלנות שבס' 35, 36 לפקודת הנזיקין. אלא שגם יסודות עוולה זו לא הוכחו, כדלקמן.

100. נקבע בפסיקה כי משיקולי מדיניות ראויה, כאשר נקבע שאין מקום לקבל את התביעה לפי עוולה ספציפית שמכוחה תבע התובע - כאן נדחתה עוולת הנגישה - הרי שיש לדחות גם עילת עוולת הסל של רשלנות. (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)).

101. בנוסף, אותם שיקולים שצויינו לעיל, עומדים גם כאן. שהרי כאשר מוגשת תלונה למשטרה בשל חשש ולו סובייקטיבי, זו הרשות המוסמכת לכך, וזהו סטנדרט התנהגות סביר של הרשות אליה פנתה. אין בכך כדי התרשלות.

102. משלא נסתר כי האישה האמינה שיש צורך ממשי בהגשת התלונה והחשש שלה מפניו ומפני התנהגותו הביא לכך שהגישה את התלונה, ותוכן התלונה לא חרג מהמתחם הסביר, הרי שלא הוכחה עוולת הרשלנות.

103. הוכח תשלום האיש לעו"ד להשבת הנשק (ע' 19 ש' 16-19, נ/1), אולם כאשר נדחית הטענה לחבות מכוח עוולת הנגישה או הרשלנות, נדחית עימן גם העילה לחיוב בהוצאה זו.

104. יצויין בנוסף כי לא ניתן להתעלם מהשיהוי הרב בהגשת התביעה - 4 שנים לאחר הגשת התלונה. האיש נשאל על כך והשיב בעדותו, שהיה עסוק בדברים אחרים (בעבודתו ובילדים, ע' 25 לפרוטוקול, ש' 20-22).

            אלא שאין  בכך כדי ליתן הסבר מניח את הדעת,  לשיהוי בן 4  שנים תמימות, עת במהלכן התדיינו ביניהם הצדדים באופן רציף במספר רב של הליכים משפטיים, כולל הגשת תביעות (אחרות) מטעם האיש כנגד האישה.

105. מכל שפורט לעיל, נדחית תביעת האיש.

106. שני הצדדים עתרו לחייב את הצד שכנגד בפסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

בתביעת התובעת, שהתקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה, הנתבע ישלם לידי התובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.

            בתביעת התובע שנדחתה, התובע ישלם לידי הנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך
10,000 ₪.

סכום שלא ישולם ישא הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הפרעון בפועל.

107. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

            ניתן לפרסום ללא שמות וללא פרטים מזהים של הצדדים.

ניתן היום,  י"ב שבט תשפ"א, 25 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.