בפני מחלוקת בין ההורים בנוגע לזמני השהות של האב עם הקטינים, המסרבים לקיימם באופן קבוע ויציב. מדובר בקטין בן כ- 13.5 שנים וקטינה בת כ- 15.5.
בתאריך 30.12.21 התקיים בפני דיון במסגרתו התברר כי זמני השהות בין האב ובין הקטינים ממשיכים שלא להתקיים כסדרם. קדמו לדיון זה 3 דיונים קודמים. לא ניתן להמשיך ולאפשר המשך אי קיומם של זמני שהות קבועים ויציבים. הדבר אינו טובת הקטינים. מניסיון העבר, בשים לב לגיל הקטינים והזמן שחלף מעת פתיחת ההליך יש לפעול באופן נמרץ לאכוף את זמני השהות. וודאי כאשר במקרה כאן נקבעו זמני שהות מאוד מצומצמים ושיחה יומית אחת – וזאת על מנת להפחית מהתנגדות הקטנים ולאפשר לקטינים להסתגל לקים זמני השהות. ודוק במקרה כאן שני ההורים מצהירים והצהירו כי הם מבקשים לקיים את זמני השהות, אין סיבה אובייקטיבית חיצונית למניעה לקיים את זמני השהות או לסירוב לקיימם והרושם הוא כי האם מגבה את סירוב הקטנים בחוסר רצונה להתעמת עימם והאב מצידו – אינו משקיע מספיק מאמץ בהתגברות על הסירוב.
בהחלטתי מאותו מועד – נותרו זמני השהות המצומצמים על כנם, הוספה שיחת טלפונית יומית והורתי על הפנית הצדדים לטיפול אצל מומחה שמונה. כיום ד"ר קמינר.
בתאריך 19.1.21, הגיש האב בקשה. בבקשה נטען כי הקטינה מסרבת לקיים את זמני השהות והקטין מסרב גם הוא בשל "התחלואה הגבוהה" (וירוס הקורונה). האב טען כי האם מסכלת את זמני השהות וביקש כי בית המשפט יטיל סנקציה על האם בשל הפרתם. נכתב כי בעבר בית המשפט כבר התריע כי יעשה כן. בהמשך, בהתאם להחלטתי, הגיש האב פירוט של ההפרות הנטענות על ידו ותצהיר. בפירוט שהוגש נטען כי מתוך 50 שיחות טלפוניות שאמור היה האב לקיים עם ילדיו בתקופת הנטענת (מיום 30.12.20 ועד ליום 23.1.21) , התקיימו 13 שיחות בלבד. אשר לזמני השהות, מתוך 8 מפגשים, התקיימו 5, 2 עם הקטינה ו-3 עם הקטין. עוד נכתב כי האם לא נפגשה עם המומחית.
בתשובת המשיבה נטען כי המניע לבקשה הוא "הטלת סנקציות והטלת אימים על הקטינים ועל המשיבה". נטען כי בעת שהות הקטינים אצל האב "הם מתווכחים איתו במקום לנצל את הזמן לפעילות מהנה" וכי נוכח התחלואה הקטינים העלו חש לקיים זמני שהות. האם טענה כי היא פועלת לשכנע את הקטינים לקיים את זמני השהות וגם פנתה לאפוטרופוס לדין על מנת שתפעל לשכנע את הקטינים לקיים את זמני השהות. אשר לטיפול נכתב כי האם אינה יכולה לשאת בעלות הטיפול – חרף זאת האם קבעה עם המומחית פגישה ביום 29.1.21. בשולי תגובתה עתרה האם לחייב את האב בכל התשלום למומחית.
אני דוחה את עמדת האם.
הגיעה העת כי יוטלו סנקציות לשם אכיפת זמני השהות ולא ברור לי על שום מה עיכבה האם תחילתו של הטיפול אצל המומחית ועל שום מה מצאה האם לנכון לגבות את סירוב הקטינים לקיים את זמני השהות בשל "התחלואה הגבוהה" כפי שמשתמע מתגובתה. חמורה עוד יותר היא אמירת האם כי "הם מתווכחים איתו במקום לנצל את הזמן לפעילות מהנה". אמירה זו מגלמת בחובה הסכמה עם אי קיום זמני השהות, הטחת האשם באב, ביקורת כלפי האב בנוגע להתנהלותו באופן המגבה את הקטינים ומתן לגיטימציה והבנה לסירוב הקטינים לקיים את זמני השהות. לא מצאתי בתגובת האם וגם לא בדברים לבית המשפט איזו שהיא הכרה למקומו הראוי והמיטיב כאב משמעותי והרושם שלי הוא כי האם אינה מסוגלת להכיר בנחיצות הממשית של הקטינים בנוכחות האב, כאב לגיטימי וראוי בחייהם. ככול הנראה בשל כך, באופן מודע או באופן שאינו מודע, ישיר ועקיף, האם משלימה ותומכת בהדרת האב מחיי הקטינים ונותנת לכך גיבוי.
אין זו זכותו של קטין לקבוע כי לא ייפגש עם מי מהוריו ומחובתה של האם אשר בפועל משמורת הקטינים בידה והיא הגורם המעורב והמשפיע – לחייבם בכל דרך לקיים את זמני השהות. אמנם, במקרה כאן מתקיים קשר כלשהו בין האב ובין הקטינים. אך מטענות הצדדים והתנהלות הקטינים עולה חשש ממשי כי אנו בפתחו של ניכור הורי.
ככול הנראה במקרה כאן, אין מדובר בהסטה מודעת של האם את הקטינים כנגד האב. אלא שהאם, שאינה עומדת עם הקטינים על קיום זמני השהות ואינה רואה באב דמות משמעותית עבורם שיש ליתן לו ולהורותו מקום בחייהם, משתמשת בסירוב של הקטינים ככלי להצדיק הפרת חובתה כהורה משמורן וגם, מעודדת בעקיפין את הקטינים להפר החלטות שיפוטיות. פגיעת הורה אחד בהורות ההורה האחר ועידוד קטינים שלא לשמור על קשר עם הורה אחר, היא הורות פתוגנית. ראו בהקשר זה פסק דיני בתמ"ש 2533-05-15 א"ב נ' צ"ב, מיום 31.3.19.
אי קיום קשר קבוע ויציב בין הורה לילדו, אינו טובתו של הקטין ומחובתו של בית המשפט יחד עם ההורים ובפרט ההורה המשמורן, לעשות הכל על מנת לחזק את הקשר ולהימנע מניתוקו או צמצומו. בהקשר של מצבו בו מתקיים ניכור הורי נאמר ברמ"ש 48940-03-20 פלונית נ' פלוני, סייפא סעיף 4 לפסה"ד מיום 10.8.20 כי:
עניין לנו, אפוא, בתופעה חמורה ביותר שפוגעת קשות בילד ובהורה המנוכר ויש לעשות כל שניתן, הן במישור הטיפולי הן במישור השיפוטי, כדי למגרה. ד"ר צ'ילדרס מכנה תופעה זו כתסמונת "הורות פתוגנית" (גורם חולי), אשר נכללת במדריך האבחון הפסיכיאטרי DSM החמישי והיא נחשבת להתעללות פסיכולוגית (ראו בהרחבה את המקורות המדעיים המפורטים לגישה זו בתמ"ש (נצ') 5075-04-15 פלוני נ' פלונית (23.5.18), תמ"ש 2533-05-15 א.ב. נ' צ.ב. (31.3.19); תלה"מ 49688-02-19 ל.פ. נ' נ.ב.פ. (22.8.19)).
אכיפת פסק דין שעניינו זמני שהות יכול ותעשה כפי הוראת סעיף 62 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. ראו רמ"ש 55946-11-16 פלוני נ' פלונית, מיום 5.3.19 סעיף 693 לפסה"ד. בהמשך, סעיף 698 ואילך, נאמר שם כי בארגז הכלים של בית המשפט, בין היתר, הטלת סנקציות מכוח סעיף 66א לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 , היינו, הגבלה על קבלת דרכון; עיכוב יציאה מן הארץ; הגבלה על שימוש בכרטיסי חיוב והגבלה על קבלת/החזקת/חידוש רישיון נהיגה. מגבלות אלו יכול ויוטלו על ההורה שאינו מקיים את זמני השהות – שכן ההורה הוא הנציג "המשפטי" של הקטין בפני בית המשפט. ראו בהקשר זה גם תמ"ש 4287-07-15 פלונית נ' אלמוני מיום 30.4.17 סעיפים 8-9 לפסה"ד.
דרך אחרת לאכוף זמני שהות היא מכוח סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995; הפחתת מזונות (רמ"ש 55946-11-16 פלוני נ' פלונית, מיום 5.3.19 סעיף 701 ואילך בפסה"ד שם); הליכי ביזיון בית המשפט והליכים פליליים הכוללים אף סנקציית מאסר; סנקציות כספיות – תשלום "קנסות" או "פיצויים בגין הפרה" (רמ"ש 55946-11-16 פלוני נ' פלונית, מיום 5.3.19 סעיף 754 בפסה"ד); פיצוי במסגרת תביעת נזיקין (רמ"ש 55946-11-16 פלוני נ' פלונית, מיום 5.3.19 סעיף 765 ואילך לפסה"ד שם); העברת המשמורת; הכרזה על קטין כנזקק ואף הוצאתו מבית שני ההורים למרכז טיפולי (רמ"ש 55946-11-16 פלוני נ' פלונית, מיום 5.3.19 סעיף 770 ואילך לפסה"ד שם) ועוד. ראו גם האסמכתאות שאוזכרו שם: פ' מרכוס, "ניכור הורי וסרבנות קשר: כיצד למנוע כישלון קשר בין ילד להורה" רפואה ומשפט, גיליון מס' 51 (מרץ 2019) וכן בספרה של ד"ר שרון פרילינג, ניכור הורי, (2019) עמ' 651-657.
הואיל ועל פי דיווח האפוטרופוס לדין לא מדובר במקרה בו קיימת הצדקה עניינית לסרבנות הקשר מצד הקטינים, וגם האם אינה טוענת לכך, אכיפת זמני השהות תעשה בסיוע הכלים שעומדים לרשות בית המשפט במקרים של ניכור הורי - ובמקרה כאן תשלום הוצאות. התרעתי על כך בפני האם לא אחת.
על כן, ביחס לעבר, בגין כל מפגש שלא התקיים מיום 30.12.20 ועד ליום 23.1.21, אני מחייבת את האם בתשלום סך של 500 ₪. סה"כ 1,500 ₪ שעל האם להפקיד בקופת בית המשפט בתוך 15 יום. בהמשך אבחן מתן הוראות לגבי סכום זה.
אשר לשיחות הטלפון שקלתי לחייב האם בסך של 300 ₪ בגין כל שיחת טלפון שלא התקיימה (אלא אם באותו יום האב פגש את הקטין או הקטינה עימם לא שוחח) . סכום זה הוא סך 11,100 ₪. לפנים משורת הדין בהחלטתי זו, בגין העבר איני מחייבת את האם בכל הסכום. האם תפקיד סך של 2,500 ₪ בקופת בית המשפט בתוך 15 יום, בהמשך אבחן מתן הוראות לגבי סכום זה.
נוסף על כך, אני מורה כי החל מהיום בגין כל מפגש שלא יתקיים, אם לא יהיה לכך אישור בית המשפט מראש, תשלם האם לאב, בגין בזבוז זמנו והמתנתו, סך 500 ₪ וסך של 300 ₪ בגין כל שיחת טלפון שלא תתקיים אלא אם האב פגש את הקטין או הקטינה עימם לא שוחח באותו יום.
עוד אני מחייבת את שני ההורים לשתף פעולה באופן מלא עם הנחיות המומחית שמונתה ולהתייצב לכל מפגש אליו יוזמנו. הורה של יגיע למפגש שנקבע על ידי המומחית או לא יביא את הקטינים למפגש עם המומחית, וזאת ללא אישור בית המשפט מראש, ישלם להורה השני בגין אובדן זמנו סך של 500 ₪ וסך 350 ₪ למומחית.
לאור המועד הקבוע, המומחית תגיש עדכון עד ליום 1.2.21.
מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים, תיקוני הגהה ועריכה.
המזכירות תמציא לצדדים ולמומחית ד"ר קמינר.
ניתנה היום, י"ד שבט תשפ"א, 27 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.